בין חוק ומיתוס
איך יודעים שהגזענות הפכה לממסדית? כשהיא כל כך נוכחת, שהיא לא גוררת הרהור או מחשבה שניה. אף אחד לא אילץ גרמנים לתלות שלטים בנוסח "אין כניסה לכלבים ויהודים": לא היתה כפיה ממשלתית. זה פשוט היה הדבר הנכון לעשות, מסחרית, אם רצית לקוחות. משהו מעין זה קרה לאחרונה: שורה של עסקים פרסמו את עצמם ב"דפי זהב" ("אם אתה לא שם, אתה לא קיים") כמקיימים "עבודה עברית". כמו "אהבת ישראל", שמשמעה היא שנאת לא יהודים, עבודה עברית משמעה שבעל העסק לא מעסיק לא יהודים.
עכשיו, מדיניות כזו ופרסומת כזו מהוות עבירה על החוק, שאוסר על אפליה בקבלת עובדים לעבודה על רקע מוצאם. אבל אני מוכן להמר שלא יוגשו כתבי אישום כנגד המעורבים בכך, ושאם יוגשו – הם לא יסתיימו בהרשעה.
למה? כי כפי שיודע כל מי שלמד שיעורי תע"י, אסופת המזוקנים מזילי הריר שמקדמים כעת "עבודה עברית" לא התחילו עם התרגיל הזה. הוא הופיע לראשונה עם ההגירה הציונית לפלסטינה, וגם אז הוא היה מיועד לנישול עובדים פלסטינים. אז העובדים היהודים – והיהודים בכלל – היו מיעוט, והמהלך היה חרם שהיה מיועד לשבור את נטייתם הטבעית של בעלי אדמות לשכור את הפועל הזול יותר. "עבודה עברית", כלומר נישולו של העובד היליד לטובת מהגר אירופי, הפכה לערך יסוד, שסביבו פחות או יותר נבנה כל המשק היהודי בימים שלפני הקמת המדינה. "עבודה עברית" היא אחד מיסודות המיתוס הציוני. כל הסיפורים האלה על הרצון היהודי לאחוות עמים, על בניית הארץ לטובת שני העמים? אגדות נחמדות. יכול להיות שהרצל באמת האמין בהן. המפלגה הלאומית-סוציאליסטית שהקימה את ישראל לא ניסתה אפילו להעמיד פנים שהיא לוקחת אותן ברצינות (חלקים מהשמאל הציוני ניסו, אבל יהדותם היתה מחסום בפני אנושיותם).
עכשיו, אפשר היה לטעון שעם הקמת המדינה, המושג "עבודה עברית", כמו כל האתוס הציוני, סיימו את תפקידם ויכולים ללכת למגרש הגרוטאות של ההיסטוריה, לפנות את המקום לנורמליזציה שבאה אחרי המהפכה. אבל זה לא הכיוון שהמשטר הציוני הלך אליו: הוא החזיק באידיאולוגיה של מהפכה מתמדת. הוא בנה את עצמו על עושק, גזל את רוב האדמות שהיו בידי הערבים (אלו מהם שלא גירש או טבח), דחק את רגליהם של הערבים מהשוק, החזיק אותם תחת משטר צבאי עד 1966 וכאזרחים סוג ב' עד עצם היום הזה. המדינה היתה אמורה להביא שוויון – זה אפילו מופיע במסמך היסוד שלה, מגילת העצמאות, המסמך שנכתב כדי שאפשר יהיה לנפנף בו מול האו"ם – אבל כל מוסדותיה קשרו, בעקביות, נגדו. אף שערבית היא שפה רשמית בישראל פחות או יותר מיום לידתה, למשל, בן גוריון לא היה מוכן לראות ערבית בתעודת הזהות שלו; לדרישתו, הוצאה לו תעודת זהות מיוחדת, שבה היתה רק עברית.
הרבה אנשי שמאל ניסו לשכנע את עצמם בשני העשורים האחרונים שמהותה של הציונות היתה לבצע נורמליזציה של העם היהודי. יכול להיות שכמה מהוגי הציונים אכן חשבו כך. אבל אידיאולוגיה נמדדת לא על פי הספרים שבה היא כתובה, אלא על פי האופן שבו היא מתממשת בשטח; והציונות, בפועל, היא מערכת שמיועדת לאפשר ליהודים להתנהג כפי שהתנהגו אליהם, מסע נקמה בלתי פוסק כנגד ההיסטוריה. "עבודה עברית" הוצאה אל מחוץ לחוק ב-1995, בשלהי ימיה של ממשלת רבין, שאכן עשתה יותר מכל ממשלה אחרת לקרב אליה את הציבור הערבי.
אבל צריך לזכור שנסיונו של רבין לקרב אליו את הערבים פעל כנגדו: כל הימין וחלקים מהמרכז ראו בנסיון לקרב אותם בגידה בציונות, אם לא בגידה במדינה. רבין היה ראש הממשלה היחיד בהיסטוריה ששבר את הטאבו של בן גוריון על שיתוף פעולה עם חד"ש – אבל גם הוא לא העז להכניס את המפלגות הערביות לקואליציה, ונאלץ להסתפק בתמיכתן מבחוץ. צירופן לקואליציה היה הופך לנשיקת מוות לציבור המצביעים היהודי. הגזענות היהודית, שנרתעת מהערבים במיוחד כאשר הם רוצים להיות חלק מהקולקטיב, היתה חזקה מאד גם ב-1995. היא לא דבר חדש. פרס, אפס חדל אישים כהרגלו, דחה את הערבים וניסה לקרב אליו דווקא את המפד"ל, המפלגה של הציבור שהקים את שליח הציבור שרצח את קודמו. אחר כך בא הטבח בכפר כנא, ופרס איבד את הקול הערבי. ברק אפילו לא ניסה להעמיד פנים שאכפת לו ממנו, ואחרי טבח אוקטובר חלק ניכר מהציבור הערבי נתן גט כריתות לרעיון שאפשר להקים מדינה שוויונית כאן.
"עבודה עברית", בקצרה, מגלמת את הרעיון שליהודים צריכה להיות עבודה לפני שיש פרנסה גם לערבים – או, כמו שמביעים את זה הרבה מאד יהודים במונח תלמודי, "עניי עירך קודמים". ככזו, היא משתלבת היטב במיינסטרים היהודי/ציוני: התפיסה שאזרחי ישראל הערבים הם ספח עודף במקרה הטוב ואויב במקרה הרע (ואכן, התייחסות כזו היא דרך נהדרת לוודא שעוינותם, המוצדקת היסטורית, תשמר), שצרכיהם צריכים לבוא אחרונים, אם בכלל.
או, במילים אחרות, הרעיון של "עבודה עברית" הוא מיתוס מושרש, בסיסי, הכרחי לקיומה של הציונות. הרי עצם הדרישה לשוויון בזכויות לפרנסה מעלה מיד באוב את רוח הרפאים המבעתת של "מדינת כל אזרחיה". ועם כל הכבוד לחוק – ובישראל מעולם לא היה יותר מדי כבוד לחוק – הוא לא מסוגל להלחם במיתוס, או לגרש את רוחות הרפאים המעשנות ברגעי חרדתם של אזרחיו.
ומי מפקידי השלטון יעיז להלחם במיתוסים הללו? מי יגרור את הלאומנים הלוהבים אל בית המשפט, ויהפוך אותם לקדושים מעונים? הרי אין להם אומץ לעמוד מול רבנים, ולא רק מול יחיד בדורו כמו עובדיה יוסף, אלא גם כנגד שורש פורה רוש ולענה כמו דב ליאור. מול המיתוס, שותק החוק.
וכך זה יימשך, עד שיושרש המיתוס הישן ויוחלף באחר. האם זה מעשי? ספק גדול, גדול כגודל הספק בשרידתה של ישראל, ותלוי בו.
(ההשראה לפוסט הגיעה מהפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)
ועוד דבר אחד: צה"ל חושש שהפלסטינים יצאו להפגנות סוערות כמו במדינות ערביות אחרות, אך בכירים מרגיעים ש"קשה להאמין שבמצב של התקוממות, לא יהיו ארגונים שייקחו על זה טרמפ וינסו לפגוע בצה"ל, ולכן זה לא יהיה מצב דומה למצרים". כלומר, האלימות היא מה שתציל את צה"ל ותאפשר לו להגיב בכוח קטלני שאפשר יהיה להצדיק אחר כך, לפחות כלפי הציבור היהודי (המטרה הראשונה והאחרונה של כל פרויקט ה-Hasbara). כאן המקום לציין בקול את העובדה שאם ההפגנות לא יהיו מספיק אלימות לטעמו של צה"ל, הוא תמיד יכול לנסות להפוך אותן לאלימות על ידי שתילת מסתערבים שיתקפו את החיילים. אחרי הכל, הוא כבר עשה את זה בעבר, ולא נענש. אם וכאשר יתחילו המהומות, וצה"ל יטען שהופעלה כלפיו אלימות, צריך יהיה לזכור גם את זה.
(יוסי גורביץ)
