איך להפוך מצב מחורבן להפליא למחורבן יותר בצעד אחד

טרול בשם חיים שדמי הצליח בתחילת השבוע לדפוק כנס שעסק בטרור יהודי בגדה, בכך שצץ משום מקום והודיע שאם רק יתנו לו ולחברים שלו נשק, הם כבר ידאגו לטפל בפלסטינים בעצמם. שדמי הוא זבוב לא חשוב, אבל הבוקר גם גדעון לוי החליט להצטרף לחגיגה הזו וקרא ל”רבש”צים משמאל.”

עכשיו, אני מבין את פנטזיית הנקמה. באמת. יש לי פנטזיות כאלה בעצמי מדי פעם, אבל אז אני משתלט על הזעם ומזכיר לעצמי את ההבחנה בין פנטזיות ובין מציאות. והמציאות היא שטרור המתנחלים הוא טרור פרוקסי של צה”ל. המתנחלים לא היו יכולים לעשות כלום, אם צה”ל לא היה רוצה. חלק ניכר מפעולות הטרור של המתנחלים מלוות על ידי חמושי צה”ל, וכשהפלסטינים מנסים להגן על עצמם מפני הפורעים, נכנס הפוגרום הרשמי לפעולה: חיילים יורים רימוני הלם, רימוני גז, כדורי גומי, כדורי רוגר (קטלניים לכל דבר), וירי חי.

צה”ל, צריך לזכור, הוא עיקר הטרור היהודי בגדה. הוא הורג הרבה יותר, פוצע הרבה יותר, ומתחת לרדאר, הוא הורס המון מבנים ותשתיות של פלסטינים. המתנחלים והרבש”צים הם הפרטה של האלימות הצה”לית, שמיועדת לפעולות שהצבא (עדיין?) לא מוכן לקחת עליה אחריות. המטרה ידועה: טיהור אתני, לפחות של שטחי סי. המערכה על שטחי סי, קוראים לזה המתנחלים ולא מעט קצינים.

כלומר, התעמתות חמושה עם מתנחלים היא בפועל התעמתות חמושה עם צה”ל. למישהו יש איזשהו ספק איך זה ייגמר? יתר על כן, עם כל הכבוד לפנטזיית הגבר הלבן שקם להגנת המדוכאים, למישהו יש ספק מי ישלם את המחיר? נניח שמיליציה שמאלית תוריד שני פורעים יהודים. מה היא תעשה כשיגיעו למקום חמושי צה”ל, מה שיקרה תוך לכל היותר דקות? ומה יקרה אחר כך? במקרה הטוב אנשי המיליציה ייעצרו, במקרה הרע יחוסלו – ואז תבוא הנקמה הצבאית הגדולה. מי שישלם את המחיר על הפנטזיה של אנשי שמאל שלא יכולים יותר לראות את מה שנעשה בשמם יהיו הפלסטינים.

רצח, עינויים, מעצרים המוניים, כולל של קטינים; הריסת בתים, אולי כפרים; הידוק הדיקטטורה הצבאית עוד יותר, עוד שחרור של הרסן מעל המתנחלים. וכל זה בשביל מה? כמה דקות של סיפוק פראי?

הפלסטינים זכאים להגנה עצמית, בראש ובראשונה משום שצה”ל לא מספק אותה ובכך מועל בחובתו להגן עליהם. אבל הגנה עצמית פלסטינית צריכה להשמר לפלסטינים. התפקיד שלנו, כישראלים, הוא למוטט את המשטר שבנינו – ולשם כך הפעולה האפשרית היחידה היא פעולה בלתי אלימה. להציג את הדיקטטורה הצבאית הישראלית לזעווה אל מול השמש, להפיץ את פשעיה בכל רחבי העולם, ולקרוא לחרם ולסנקציות. עד שהמשטר יקרוס תחת עצמו.

שום מדוכא לא שוחרר בלי כוח ואלימות. זו עובדה היסטורית. אין לנו יותר – ספק אם היתה לנו אי פעם – זכות למחות כשפלסטינים קמים על מדכאיהם, הפציפיזם המזויף והדוחה שכל כך הרבה ישראלים נוקטים בו כשהאלימות מגיעה לשם שינוי מהפלסטינים. אנחנו צריכים לדרוש מהם לשמור על חוקי המלחמה, אבל לא יותר. אבל מיליציות שמאליות – שעצם הקמתם היא פנטזיה – רק יחמירו את המצב. עצם הדיבור על הפנטזיה בפומבי צפוי לגרור נזק: חמושי צה”ל ירשו עכשיו לעצמם לירות על פעילי שמאל בטענה שהם “חשו מאוימים.”

האם, כשלוי מדבר על “רבש”צים משמאל”, הוא שכח מה ההגדרה של רבש”צ? רכז בטחון שוטף צבאי. הוא חלק מהמערך של צה”ל. איך לעזאזל אפשר לבנות מערך כזה בלי צה”ל? האם, שוב, לוי הרשה לעצמו להסחף כדי להטריל את קוראיו? אם כן, ההטרלה הזו – בניגוד לזו שהוא עורך ביחס לנתניהו – גורמת נזק של ממש. ויש די ממנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

נכבדי,

אני מחזיק במנוי למהדורה הדיגיטלית של "הארץ," שלדעתי הוא העיתון הטוב ביותר במדינה הזו. אני רגיל להחזיק בשלל דעות מיעוט, ואחת מהן היא שיש צורך דוחק, אם אנו רוצים בעיתונות חופשית, לשלם עבורה. המודלים העסקיים של השענות על רצונו הטוב של הציבור, על הרצון לעוצמה של בעל ממון, או על מכירת פרסומות בעייתיים כולם מבחינת קיומה של עיתונות חופשית; הראשון משום שהוא איננו מבטיח קיום, השני משום שהוא מכפיף את העיתון לצרכיו של בעל ההון (דוגמא רעה במיוחד ראינו בימיו של נוחי דנקנר כבעלי "מעריב," ועל "ישראל היום" אני לא רוצה להרחיב את הדיבור), השלישי מכפיף את חופש העבודה של העיתונאים לצרכיה של מחלקת הפרסום. אז כן, אני מודע לכך שעבור עיתון רציני צריך לשלם, וכמו אוליבר וונדל הולמס והמסים שלו שבהם קנה ציוויליזציה, אני משלם בשמחה.

אבל אתה מקשה עלי.

מילא שאני צריך להתמודד עם חרחור המלחמה הבלתי פוסק של ארי שביט, שבשלב מסוים אפילו נתתם לו מדור-איראן ייחודי. מילא בני ציפר; אותו, לטובת שאריות שפיותי, הפסקתי לקרוא. יצחק לאור הוא צפרדע קשה יותר לבליעה, לאור הדיווחים על עברו, אבל כל זמן שהוא שומר על המיזוגניה שלו תחת שליטה, אני חי עם זה. אני מזכיר לעצמי שכן, אני משלם את שכר הסופרים של לאור, אבל גם את זה של עמירה הס הנהדרת, של ברק רביד שידו בכל, ושל שורה של עיתונאים מוצלחים מאד אחרים, שמספקים לנו את המקבילה הישראלית של הניו יורק טיימס. לא נטול פגמים, אבל הכרחי.

אלא שהבוקר, כתב גדעון לוי את הדברים הבאים: "צבעם של המהגרים הוא הבעיה. מיליון מהגרים מרוסיה, כשליש מהם לא יהודים, שגם בדם של חלקם התגלתה מידה של אלכוהול ופשע, לא היוו בעיה." ההדגשה שלי.

עכשיו, נכבדי, אם מישהו היה כותב בעיתון שלך משפט נוסח "מיליון פלסטינים, שבדם של חלקם התגלתה מידה של אלכוהול ופשע…", יש להניח – כך, על כל פנים, אני רוצה להאמין – שהוא לא היה עובר עורך, ושתוך זמן קצר הייתם מפסיקים את ההתקשרות עם הכותב ושולחים אותו לנסות את מזלו אצל בן דרור ימיני.

אז איך, לעזאזל, עבר המשפט הזה? האם אנחנו צריכים להודות למזלנו הטוב שלוי לא הוסיף הערה על מקצוען המועדף של מהגרות מחבר העמים? הוא הזכיר את האלכוהול, אחרי הכל. יש הרבה צפרדעים שאני מוכן לבלוע. זו, לצערי, גדולה מדי בשבילי.

אני אמנע מלהתייחס לנקודה הברורה מאליה – שהמשפט הזה של לוי חותר תחת כל שאר המאמר המוצדק מאד שלו, שבו הוא מייחס גזענות לחברה הישראלית; בתים מזכוכית, אבנים וכן הלאה; כמו גם לחוסר הקוהרנטיות של העמדה של לוי, שמצד אחד מקונן על רדיפת האפריקאים בישראל ומצד שני קרא לתושבי תל אביב לתמוך באחד מגדולי רודפיהם, רון חולדאי. אפילו לעיוורון ההיסטורי של לוי – אני זוכר היטב את שנות התשעים, ואני זוכר שלחלק ניכר מהישראלים היתה גם היתה בעיה עם המהגרים מרוסיה – לא אתייחס. יש לי רק שאלה אחת: האם "הארץ" עומד מאחורי המשפט הזה?

כי בהנחה שלא תהיה התנצלות פומבית על הטור הזה – ללוי יש נסיון בכאלה – ובהנחה שלוי ימשיך בתפקידו כאילו לא קרה כלום, חוששני שלא אוכל לחדש את המנוי שלי. אני אקלל את יומי כשזה יקרה, כי "הארץ" הוא כלי חיוני עבורי; אבל יש גבול. והגבול, מבחינתי, עובר בבעל טור בכיר שחוזר על השמצות גזעניות כאילו היו עובדה, ותוך לשון שהדעת איננה סובלת, שמזכירה ("בדם של חלקם התגלתה מידה של…") תקופות אפלות (TM).

אני מקווה שתסלק את עננת החשד הטורדני שכל זה היה מלכודת קליקים, שהמשפט הזה עבר עורך בדיוק בגלל שהוא יקפיץ את הפיוזים לכמה אנשים ויביא עוד כמה קוראים. לאסטרטגיה הזו אין קיום. אני מקווה שאתם טובים יותר מזה.

שלך,

יוסי גורביץ