החברים של ג'ורג'

ובינתיים, בערוגות הרעל: כשהתייחסתי אתמול (א') בקצרה לתקיפה של פעיל שמאל על ידי חמוש צה"ל בכיר, סא"ל שלום אייזנר, ציינתי שאין זה מקרה שהוא חובש כיפה. כמה אנשים שאלו למה.

כי המגזר שלו סגר סביבו מיד שורות, זה למה. הוא בשר מבשרם. אלוף הכנסת בגלגול עיניים למרחקים ארוכים, זבולון אורלב, גינה את ההשעיה שלו. רבנים מיהרו לצאת להגנתו. כמקובל בעת מצוקה תדמיתית במגזר, שההקבלות בינו ובין האיסלם הקיצוני מרתקות, צצו מיד תיאוריות קונספירציה. נטען שהפעילים במקום תקפו את אייזנר, אם כי לא ברור איך בכלל נפצע: אחדים דיברו על כך שהפעילים שברו את אצבעותיו, אחרים ששברו את פרק ידו. בהתחשב באופן שבו הפעיל החמוש את נשקו – הפעיל הדני לא היה היחיד שהותקף על ידו – בהחלט יתכן שהוא פצע את עצמו.

אתר מרכזי של המגזר, "סרוגים", הקדיש כמה וכמה מאמרים לנושא. הראשון שבהם, שפורסם אתמול אחר הצהרים, מוכתר ב"צפו: הסמח"ט הדתי מראה מי בעל הבית על ארץ ישראל," וכותרת המשנה שלו מכילה את המשפט "לאחר דקות ארוכות של נסיונות שכנוע, החל הכוח בפיקודו של סא"ל שלום אייזנר (הקצין עם הכיפה, בנו של הרב בני ז"ל) לפנות את האנרכיסטים בנחישות אליה הם לא רגילים." מעבר לטון המעריץ אלימות, יש כאן שתי הערות: ראשית, בשלב הזה עוד לא נולדה האגדה על כך שאנשיו של אייזנר נתקלו באלימות; ושנית, היא מעידה על ה"ייחוס" (לקרוא בהבעה אשכנזית) של אייזנר, בנו של רב סרוג חשוב, ממקימי ישיבת "עטרת כהנים."

המאמר השני מעניין יותר. הוא נכתב על ידי עורך "סרוגים", אריה יואלי, והוא מלא כולו ב"מוסר יהודי", שהוא שם קוד למוסר יודו-נאצי. המאמר דורש להעניק לאייזנר צל"ש, שכן הוא "החזיר את כושר ההרתעה של צה"ל", ומקווה שאייזנר ימשיך להרביץ בחיילי צה"ל מוסר יהודי. המפגינים מוגדרים כאן כאויבים (ועל כך מיד).

הדבקות של יואלי ו"סרוגים" במוסר יודו-נאצי לא צריכה להפתיע אף אחד. "סרוגים" תקף אותי (פעמיים) אחרי שחשפתי את הערגה של "מעייני הישועה" למחנות השמדה לעמלקים, אבל לא ×”×¢×– לצאת נגד הבטאון של שמואל אליהו. יואלי עצמו פרסם מאמר בזכות העבדות, גם בעת המודרנית, שאפילו בטאון של הקו קלוקס קלאן ×”×™×” מהסס לפרסם. העבדות הזו היא הלכתית כמובן – יואלי צריך להגן על כך שהיהדות מעולם לא ביטלה את העבדות – ובה מתמוגג יואלי על שבחיה, שכן היא "דרך לריסון הפראות הבלתי מרוסנת של עמים בלתי מתורבתים," כמו יושבי אפריקה למשל. כמו מגיני העבדות המקוריים, יואלי משווה בין העבדים האפריקאים, שהיו רכוש בעליהם לכל דבר, ובין העובדים המדוכאים של המהפכה התעשייתית – לרעת העובדים, כמובן.

"סרוגים" הוא אתר מרכזי למדי של, ובכן, הסרוגים, והדעות של יואלי לחלוטין לא חריגות בקרב חלק ניכר מהם. לאחרונה למדנו שרב סרוג בכיר, אל"מ אייל קרים, תמך – כשחשב שהוא בין חברים – באונס בעת מלחמה. אחר כך הוא ביצע נסיגה צרפתית. לזכור, לפעם הבאה שינסו לומר לכם משהו על "עשבים שוטים." אלה לא העשבים, זו הערוגה – וגנניה.

זה קמפיין הדה-לגיטימציה, טמבל: שורה של חסידי הדמון יהוה ייללו שסא"ל אייזנר לא עשה שום דבר חריג ושההשעיה שלו הגיעה מהר מדי. הם צודקים, יש להניח: לקח הרבה מאד זמן עד שסא"ל בורברג, שהורה לחייל שלו לירות בעציר פלסטיני כפות, הושעה. ככה זה כשאתה מחרב לראש הממשלה את הצגת ה-Hasbara שעליה עמל זמן רב עם תמונות שמחזירות את המציאות למרכז. במסגרת ההצגה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שערך מערך ה-Hasbara בנתב"ג אתמול, אגב, נעצרו פעילי שמאל שהפגינו בעד הגעת הפעילים הבינלאומיים, אבל לא נעצרו פעילי ימין שהפגינו והתפרעו במקום – שיקוף מדויק, יש להודות, של האתנוקרטיה הישראלית. אם אייזנר היה עושה את שעשה בעוד שבוע, אחרי שבלגאן המטס היה מסתיים, סביר להניח שהוא לא היה מושעה.

ובין השניים יש קשר. הפאניקה של ישראל הרשמית מהתנגדות לא אלימה – "אנחנו לא טובים בגנדי," הודה האלוף עמוס גלעד במסמכי וויקיליקס – גרמה לכך שהיא הגדירה אותה כסוג של התנגדות אלימה, כדי להצדיק את פעולותיה. פתאום ביקורת הפכה ל"דה לגיטימציה", חרם – מסורת יהודית ארוכה – הפך ל"טרור כלכלי," הנסיון הפלסטיני לקבל מדינה באמצעות האו"ם כונה "טרור דיפלומטי," ופעילי סולידריות הפכו ל"סייעני טרור", וארגוני זכויות אדם הואשמו ב"לוחמה משפטית" (lawfare).

אז כשכל התנגדות לא אלימה היא סוג חדש של לחימה או טרור, פתאום כל מפגין הופך לאויב – הן בעיני חמושי צה"ל והן בעיני הציבור הישראלי. דמם של המפגינים הללו נמצא על ידיהם של אנשי מערך ה-Hasbara, מבנימין נתניהו ועד בן דרור ימיני.

הברוטליות השקטה: האלימות הבוטה, חסרת ההצדקה – אם כי האספסוף הישראלי מיהר לחפור לה הצדקות – של אייזנר מצטלמת רע מאד. למזלו של צה"ל, רוב מוחלט של הברוטליות שלו כלל לא מגיע אל המצלמות.

רוב הבריונים של צה"ל הם מה שכינתה חנה ארנדט "רוצחים של מכונת כתיבה." הם משמידים מקורות מים של פלסטינים, הם הורסים פרויקטים לאנרגיה סולארית בדרום הר חברון, הם מחרימים אדמות ומשקרים למען התנחלויות, הם מונעים תנועה ממקום למקום, הם קורעים משפחות בין הגדה והרצועה, הם מסוגלים בהינף אצבע להגלות אדם שמרכז חייו בגדה לרצועה, הם מגשימים את "מדיניות הבידול" הבלתי מוסברת של הממשלה, הם שוללים בשרירותיות אישורים ותעודות, הם עוצרים קטינים באישון לילה, הם מאיישים מחסומים, הם מקבלים "עדויות סודיות" בבתי דין צבאיים, הם מקבלים את עמדת מערכת הבטחון בבג"צ.

הרבה פחות פוטוגני, הרבה יותר ממוסד, הרבה יותר הכרחי לקיום הכיבוש מאשר ההתפרצות משולחת הרסן של סא"ל שלום אייזנר.

(יוסי גורביץ)

כמו לפני שנה, ישראל הרשמית נכנסה להתקף פאניקה כתוצאה מכך שכמה מאות פעילים פרו פלסטינים הודיעו על כוונתם לערוך, אה, כנס שלו בבית לחם לאחר שיגיעו לנתב"ג ויצהירו על כוונתם להגיע אליו.

המטרה, כמובן, היתה לפוצץ את בועת השקר שמפיצה ישראל, על פיה היא לא שולטת בפלסטינים. נו, אם את לא שולטת בהם, ודאי לא תתנגדי שאנשים יגיעו לנתב"ג – אחת משתי נקודות כניסה לשטחים, השניה היא מעבר אלנבי – ויצהירו על כוונתם להביע תמיכה שלווה בפלסטינים, נכון?

בום. הרפלקס הישראלי המותנה, שקיים מימי גולדה ("רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת," כדברי חנוך לוין), קפץ מיד. שכל מיני פריצעס ושיקסעס יגידו לנו שיש צדק שונה משלנו? לא יעלה על הדעת.

אז ישראל דרשה מחברות בינלאומיות למנוע הגעתם של פעילים שלווים שרק רצו להפגין כנגדה, והציפה את נתב"ג בשוטרים כדי למנוע את חדירתם של מחרחרי אי נחת והסתננותם של פרובוקטורים. אבל לא סתם שוטרים: שוטרים סמויים. וכל כך למה? הרי אין חשש שהמגיעים במטוסים יתקפו שוטרים. לא, הכוונה היא להסתיר את ההיערכות המשטרתית מהתיירים דווקא: "מרבית השוטרים בשדה יהיו לבושים בבגדים אזרחיים, וזאת כדי למנוע פגיעה בתדמית הישראלית בפני התייר שמגיע לנמל." כלומר, אין לישראל הרשמית בעיה עם זה שהיא מדינת משטרה; יש לה בעיה עם זה שהיא נראית כמו מדינת משטרה. היא עדיין מתביישת – לא מהישראלים, שכבר הגיעו למדרגה שבה הם מכירים את המציאות ובו זמנית מדחיקים אותה, אלא מהזרים. מה יגידו. זה בסדר, זה יעבור.

לשכת ראש ממשלתנו היקר, שלא מפספס הזדמנות לוויץ דלוח, הורתה לוודא שכל פעיל שמגיע לישראל יקבל, קודם לגירושו, מכתב. את הנוסח האנגלי של המכתב אפשר לקרוא בעמוד הרשמי של ראש הממשלה, כאן. תרגום אנגלי שלו אפשר לקרוא פה. הטקסט, כמו כל טקסט Hasbara, לא מיועד לפעילים עצמם אלא לתקשורת הישראלית, לחסידיו השוטים של נתניהו בקרב היהודים האורתודוקסים והנוצרים האוונגליסטים בארה"ב, ולציבור הישראלי. הפעילים, אחרי הכל, יודעים את האמת.

אז מה רוצה מהם נתניהו? הוא דורש מהם ללכת קודם כל לסוריה, איראן ועזה. יופי של טיעון: יש משטרים גרועים יותר מאיתנו. סנוב, בזימבאבוואה כבר היית? כבר מחית מול תאי הגזים של צפון קוריאה, צפונבון? ערכת משמרת מחאה מול הגולאגים הסיניים, עוכר ישראל? עברת בלב המאפליה של קונגו, שמאלן? לא? אז קודם כל עשה את כל אלה, ואל תשכח את הבדואים המענים בסיני ואת חוטפי חוצי הגבולות במקסיקו. בקיצור, תקן את כל העוולות בעולם ואחר כך תחזור אלינו. אנחנו נהיה כאן בינתיים ונמשיך לבנות התנחלויות ולדכא את הפלסטינים.

עכשיו, אפשר לטעון במידה של צדק שהפעילות הפרו-פלסטינית היא מירוק מצפון מערבי על שאריות העולם הקולוניאליסטי, ולהזכיר מחדש שהמחאות על מה שעשתה ארה"ב בוויאטנם היו גדולות עשרות מונים ממה שעשתה ברית המועצות בהונגריה וצ'כוסלובקיה, ועל זה יש להשיב שמה לעשות, מצפון נקי עדיף על מצפון מלוכלך ושאם ישראל לא רוצה שיתייחסו אליה כאל המדינה הקולוניאליסטית האחרונה, כדאי שתחדל להיות כזו. אם ישראל רוצה שיתייחסו אליה כאל מדינה מערבית, אולי כדאי שהיא תפסיק להתייחס לסוריה כאל מודל חיקוי. ישראל: המדינה המוסרית יותר משושלת אסד.

נתניהו טוען שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – רק שהטיעון הזה כבר לא עובד. במשך רוב מוחלט של שנותיה, ישראל הפעילה משטר צבאי על הפלסטינים שתחת שלטונה. התקופה היחידה שבה זה לא היה המצב היתה בין דצמבר 1966, כשהסתיים המשטר הצבאי על ערביי ישראל, ויוני 1967, כשהחל השלטון הצבאי בגדה. וכן, כשישראל היא האחראית על המעבר לבית לחם, כשהיא שולטת על מאגר האוכלוסין שלה, על אספקת המים שלה, כשהסטודנטים שלה לא יכולים לצאת ללימודים ללא הסכמתה, כשהיא מטילה עליה כרצונה עוצר ופושטת עליה כשעולה הרצון מלפניה, ישראל אחראית לבית לחם. ובבית לחם, אפילו נתניהו יתקשה לטעון, אין שום דמוקרטיה. היא נשלטת על ידי אנשים שהיא לא בחרה ושלשלטונם היא, בלשון המעטה, לא נתנה את הסכמתה.

הלאה. נתניהו טוען עוד בפני הפעילים – כלומר, בפני הישראלים – ש"בישראל יש שוויון לנשים." שקר אווילי. ממשלתו של נתניהו היא זו שאישרה את קווי המהדרין, שבמסגרתם נשים הוגדרו כסכנה לתומתם של גברים ואולצו לשבת בחלק האחורי של האוטובוסים. בישראל פועלים בתי הדין הרבניים, שהם היחידים שקובעים בדיני אישות ולמעשה מגדירים את מעמדו של כל פרט שמוגדר כיהודי. בבתי הדין האלה, לא רק שנשים לא יכולות לשבת כדיינות, גם עצם עדותן מוטלת בספק. החוק היהודי מתיר לגבר לאמלל את אשתו ולמנוע ממנה גט, וגברים עקשניים במיוחד יוכלו להרוס את חייהן לשארית ימיהן, כשהיא לא יכולה להנשא מחדש או לבנות מערכת יחסים אחרת – ילדים שיוולדו למערכת יחסים כזו יוגדרו מיידית כממזרים ולא יוכלו להתחתן.

מה שמביא אותנו לטענה המטומטמת לא פחות על חופש דת. אין כזה בישראל. זה עתה סיימנו חג שבו נכפה על לא מאמינים שאיתרע מזלם להתגורר מחוץ למרכז הליברלי של המדינה להמנע מאכילת מצרך יסוד כמו לחם. בתי הדין הרבניים, כאמור, שולטים על כל תחומי האישות. לאחרונה, פסק בית דין רבני שאשה היא מכשפה. למזלה, סמכויות בית הדין מוגבלות והוא רשאי היה בפועל רק לקנוס אותה. זה המקום לציין ששר המשפטים של ישראל, יעקב "חוקי התורה" נאמן, מנסה בכל כוחו להרחיב את סמכויות בתי הדין האלה – למרות שהם ידועים בכך שהם כנראה המוסד הגרוע והמושחת ביותר בישראל ולמרות שדיינים שם כבר אמרו בפומבי שהם מפלים לרעה מתדיינים חילונים.

מי שאיננו רוצה להתחתן באמצעות הרבנות, לא יוכל לעשות זאת בישראל. הוא יצטרך לצאת מגבולותיה ולטוס למדינה זרה. פעם אפשר היה להתחתן בקונסוליות, אבל בלחץ ישראלי כבד, היכולת הזו בוטלה. המשמעות היא בעצם מס על עניים: מי שלא יכול להרשות לעצמו להתחתן בחו"ל, יצטרך להסתפק בשירותי הרבנות. ואפילו אם התחתנת בחו"ל, אבל הדברים לא צלחו ואתה זקוק לגירושין – כאן שוב אתה נופל לציפורניה של הרבנות.

משרד הפנים הישראלי משתף פעולה עם ארגון טוהר דם ודת, "יד לאחים", כדי לרדוף אנשים שבהם הוא חושד ב"מיסיונריות", כלומר הטפה לאנשים אחרים להמיר את דתם (שם). ההגדרה הראשונית של כל יהודי שנולד בישראל היא "יהודי", כלומר חבר בעדה הדתית היהודית, ומי שרוצה לשנות את הסטטוס הזה חייב לעבור הליך משפטי. בסופו, הוא הופך ל"חסר דת" – לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם ש"יהודי" הוא שיוך לאומי. לא על פי המשפט ומשרד הפנים הישראלי. ויש לזכור שישראל היא "מדינה יהודית ודמוקרטית." משרד החינוך הישראלי, אגב, פסל לפני כשנתיים ספר לתלמידים על הצהרת זכויות האדם האוניברסלית, משום שהיא הזכירה את הזכות להמרת דת. התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון לא רוצה שתלמידיה ישמעו בכלל שיש זכות כזו.

וההליך הזה לא זמין לכולם: אשה יקרה אמרה לי שהיא שקלה לפתוח בהליך הגדרה כ"חסרת דת" – אבל מאחר והיא יוצאת חבר העמים, ומאחר והיא הגיעה לישראל מכוח חוק השבות, היא חששה שמשרד הפנים יתנקם בה ויבטל את האזרחות שלה. זה לא חשש ריק: אחרי שהשופט היהוויסטי משה דרורי נחשף בקלונו כשקבע שמתגיירת אתיופית לא צריכה לצפות ליותר מהתנצלות מאברך כשר שדרס אותה במכוון, בוטל במפתיע הגיור שלה.

חופש דת כולל גם התייחסות שווה לדתות אחרות, וזו כאמור לא קיימת. לא רק שישראל מוגדרת כמדינה דתית, לא רק שהיא מעמידה את כל נושאי האישות תחת שליטתם של גופים דתיים, היא גם מתקצבת את גופי הדת של דתות אחרות באופן מפלה ועקבי. נזכיר שכאשר ישראל אומרת "יהודי" היא מתכוונת אך ורק ליהודי אורתודוקסי: הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים אינם מתוקצבים על ידי ממשלת ישראל, היא נמנעת מהכרה ברבנים שלהם, והיא לא מכירה בגיורים שלהם. בתוך כל הדיבורים הגבוהים על החירויות בישראל, רצוי לציין שמערכת החינוך של הפלסטינים הישראלים עדיין נמצאת תחת פיקוח הדוק של השב"כ, ושנציג מטעמו אחראי על מינוי מנהלי בתי ספר במגזר הפלסטיני.

על הטענה של נתניהו שארגוני זכויות אדם יכולים לפעול בישראל בחופשיות, מיותר להרחיב. זו היתה ממשלתו של נתניהו שניסתה להעביר שורה של חוקים נגד ארגוני זכויות אדם, ובלמה אותם אחרי לחץ בינלאומי ניכר.

בקיצור, נתניהו ניסה למכור לאזרחי ישראל את הצ'יזבטים הרגילים של מערכת ה-Hasbara. למרבה הצער, נראה שחלק ניכר מהם – שלא הקדישו תשומת לב למעמדם כאזרחים, הרבה בזכות משרד החינוך – קונים את הלוקשים הקרים האלה. ישראל מקיימת בחירות חופשיות בחלק מהשטחים שבהן היא שולטת, אבל חוקי היסוד שלה אוסרים על מפלגות שרוצים לפרק את התיאוקרטיה שלה ("המדינה היהודית והדמוקרטית") לרוץ לבחירות. כלומר, הם מבטיחים ששינוי אמיתי לא יוכל להתרחש בדרכי שלום.

וזו, בסופו של דבר, מהותה של הדמוקרטיה. ישראל נכשלת בכמעט כל מבחן חשוב. אין ספק שיש גרועות ממנה, כפי שציין נתניהו. זה לא אומר שמי שרוצה בטובתה צריך לעשות לה הנחות.

ועוד דבר אחד: בריון במדים, סא"ל שלום אייזנר, נראה בסרטון המצורף כשהוא תוקף בברוטליות פעילי שלום שהעזו, שימו לב, לרכב על אופניים. את הזיהוי של אייזנר אפשר לראות כאן. יצוין שאייזנר, לגמרי במקרה חובש כיפה, לא תמיד כל כך ברוטלי: כשבריוני תג מחיר ניסו לחצות את הגבול לירדן, ורגמו באבנים את אחד הקצינים שלו, הוא היה הרבה יותר סלחני. אלה היו בני העם הנבחר, אחרי הכל. אנא הפיצו את הסרטון הזה כמיטב יכולתכם. צה"ל לא יעשה יותר מדי לאייזנר, אז לפחות הבה נוודא שתכניות הנסיעה שלו לחו"ל יידפקו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבל סיוע לקיום הבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כתבתי אתמול (ג') על תכנית הלימודים ב-Hasbara של אוניברסיטת חיפה, ועכשיו מתברר שהיא לא לבדה. תכנית דומה קיימת גם באוניברסיטת תל אביב, מסר לי מקור שהעדיף לשמור על אנונימיות.

התכנית, המכונה Ambassador Club, מיועדת על פי הפרסום השקט מאד שלה להעניק לתלמידים כישורים בתחום הדיפלומטיה ולמעשה הסברה באמצעות שבעה מפגשים, כולם עם אנשי ימין והסברה, להוציא עם ד"ר חליל שקאקי, סוקר פלסטיני בכיר, אין פגישה עם אנשי שמאל או הסבר על הצד הפלסטיני של הסכסוך – Hasbara נקיה. התכנית נתמכת לא רק על ידי האוניברסיטה אלא גם על ידי משרד החוץ ועל ידי ארגון הימין האמריקאי Stand With US.

סטודנטים שישתתפו בכל שבע ההרצאות יקבלו ניקוד אקדמי עבור כך. ההרצאה הראשונה, שנערכה בתחילת השבוע, היתה של ארי ורון, לשעבר יועץ ראש הממשלה לענייני חוץ; ההרצאה הבאה תיערך על ידי איתמר מרכוס, מנהל Palestinian Media Watch וסגן נשיא של עמותת Central Fund for Israel, שכבר נתקלנו בה בעבר ושמממנת את "אם תרצו" ואת עמותת ההגנה לטרוריסטים ימנים, חננו; השלישית היא אביטל ליבוביץ', ובהנחה שאין שתיים כאלה זו סגן אלוף אביטל "היו להם קלצ'ים ולכן הם באו מעזה" לייבוביץ' מדובר צה"ל; שקאקי; ניל לזרוס, איש הסברה ותיק; ההרצאה השישית תהיה סיור בירושלים, והסיור אמור על פי המקור להיות חד צדדי מאד – המדריכה תהיה אל"מ במיל' מירי אייזן, דוברת הממשלה לתקשורת הזרה במהלך מלחמת לבנון השניה; והאחרונה תהיה הרצאה של מארק רגב, דובר ראש הממשלה לתקשורת הזרה הנוכחי.

יש כמה נקודות שראוי להתעכב עליהן. ראשית כל, ניל לזרוס. הוא מופיע (יחד עם אייזן) גם בתכנית של אוניברסיטת חיפה. הוא מוצג כ"יועץ חיצוני למשרד החוץ". אתם עשויים לזכור את לזרוס מהפארסה של הסרטון של "מארק ההומו נזרק מהמשט": הוא היה מי שהעלה את הסרטון לרשת. כלומר, כשאוניברסיטת תל אביב מדברת על "שגרירים" ו-Hasbara, היא מדברת בעצם על כך שהיא תאמן אותם בהולכת הציבור שולל, בהפצת שקרים בשם ממשלת ישראל.

שנית, Stand With Us. מדובר בארגון ימין בארה"ב, שהואשמה לא פעם ולא פעמיים בהפצת שנאה כנגד מוסלמים ופלסטינים, ושטקטיקת ה-pinkwash שלו – "מה אתם רוצים מישראל, היא אולי כובשת ומפציצה פלסטינים אבל בחלקים שלה די נוח לקהילה הגאה, כשלא רוצחים אותה מבלי שהמשטרה מוצאת את הרוצחים" – הותקפה בזעם על ידי פעילים גאים שלא היו מוכנים שהקהילה שלהם תסופח חד צדדית על ידי מערך ההסברה של ישראל. טקטיקת ה-pinkwash הופעלה, כזכור, בסרטון המפוברק של לזרוס. SWU תקפה בחריפות את ארגון ג'יי סטריט, והאשימה אותו בנקיטת עמדות "אנטי ישראליות ואנטי יהודיות." מדובר, בקיצור, במקבילה האמריקאית של "אם תרצו." זו השותפה החדשה אוניברסיטת תל אביב.

שלישית, המעורבות הממשלתית. במקרה של אוניברסיטת תל אביב, מדובר במשרד החוץ. במקרה של אוניברסיטת חיפה, כפי שאפשר לראות למטה, מדובר בסיוע של משרד ההסברה והתפוצות. שתי האוניברסיטאות, מורעבות אחרי שנים של ניאו-ליברליזם, אולי התעלמו מהבעייתיות שבהפיכתן לזרוע תעמולתית של הממשלה, אבל הן צריכות לחשוב על זה שוב: מי ששוכב עם כלבים, שלא יתפלא אם יתעורר עם פרעושים. כשאוניברסיטת תל אביב משתפת פעולה עם Stand With Us, כשהיא מאצילה את הילתה האקדמית על שקרנים בשכר כמו לזרוס, היא מזמינה עליה חרם בינלאומי. היא לא יכולה יותר לטעון שהיא לא חלק מהכיבוש, כשהיא סומכת את ידיה על המתנחל איתמר מרקוס. היא לא יכולה להעמיד פנים שהיא לא חלק מהתשלובת הצבאית-תקשורתית, כשהיא מעניקה חסות לקולונליות ליבוביץ' ואייזן.

ראוי להזכיר שמשרד החוץ החליט כבר לפני כשנתיים להשתמש בארגוני קש כדי לקדם את המסרים שלו, מאחר והוא הגיע למסקנה שהמותג של ישראל ושל ממשלתה רעיל מכדי שמישהו יתייחס אליו ברצינות. כואב כל כך לראות את האלמה מאטר שלך, שבה העברת כמה מהטובות שבשנותיך, הופכת לחלק מרשימת ארגוני הקש של אביגדור ליברמן.

שלחתי לאוניברסיטה את בקשת התגובה הבאה:

שלום,

שמי יוסי גורביץ, בלוגר שמפעיל את הבלוג החברים של ג'ורג' וכותב גם בבלוג האנגלי +972. ממידע שהגיע אלי עולה כי האוניברסיטה מפעילה מה שמכונה Ambassador Club, שבמסגרתו עוברים סטודנטים מחו"ל שיעורים ב"הסברה", וכי אילו מהם שמסיימים את כל סדרת ההרצאות מקבלים על כך ניקוד אקדמי. הקורס נערך בשיתוף עם משרד החוץ, ארגון StandWithUs (ארגון ימני אמריקאי, שתוקף פעילי שמאל שם כגון J-Street) ואיתמר מרקוס, איש ימין שהוא הנציג בישראל של Central Fund for Israel, ארגון ימין שמממן בין השאר את "אם תרצו" ואת "חננו", עמותה שמייצגת טרוריסטים יהודים, ביניהם ג'ק טייטל.

להלן שאלותי:

א. מדוע מפעילה האוניברסיטה קורס שנראה פוליטי כל כך?

ב. מדוע היא הופכת אנשי ימין מוכרים כאיתמר מרקוס למרצים? איזו הכשרה יש למרקוס להרצות בפני סטודנטים?

ג. מדוע מעניקה האוניברסיטה ניקוד אקדמי עבור קורס במה שנראה באופן חשוד כמו תעמולה? האם תכיר האוניברסיטה בקורס דומה שייצג את הנראטיב הפלסטיני, ותעניק עבורו ניקוד אקדמי?

לתשובתך אודה,

יוסי גורביץ

אעדכן אם וכאשר תגיע תגובה.

ועוד דבר אחד: מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח, חגי אלעד, שלח פניה דחופה לשר הבטחון, אהוד ברק, ודרש ממנו לשחרר או להעמיד לדין לאלתר את הנאא שלבי, עצירה מנהלתית השובתת רעב מזה 35 ימים. מצבה של שלבי התדרדר לאחרונה והיא הועברה לבית חולים. אלעד כתב, בין השאר, כי " השימוש הנרחב והשגרתי שישראל עושה בכלי המעצר המנהלי מנוגד לערך בסיסי לו מחויבת כל דמוקרטיה באשר היא – זכותו של כל אדם למשפט צדק."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שלא יחיו במדינה שתעוצב בדמותו של ניל לזרוס.

(יוסי גורביץ)

לפני כשבוע, פתחה אוניברסיטת חיפה תכנית לימודים ראשונה מסוגה, שנקראת "שגרירים ברשת", ושמטרתו היא להכשיר סטודנטים למשימות Hasbara: בלשון התכנית, הם "ישמעו הסטודנטים הרצאות בתחום דיפלומטיה ציבורית, תולדות הסכסוך במזה"ת, תהליך השלום, תקשורת ואנטישמיות מודרנית. באמצעות סדנאות מעשיות יתנסו בכתיבה עיתונאית, יחסי ציבור במדיה החברתית, ייצרו ערכים בויקיפדיה ויתרגלו שיח עם פעילים אנטי-ישראלים ברשת." באוניברסיטה מתגאים כי למרות שרבים רצו להשתתף בתכנית, רק 30 יחידי סגולה נבחרו להשתתף בה והם צפויים לקבל את "תעודת 'שגריר ברשת' הנכספת. בהמשך ישולבו הסטודנטים בפרויקטים לאומיים כדי להמשיך, לתרום לקהילה ולהוביל שינוי." העילגות במקור.

האוניברסיטה מתגאה, בפרסום שלה – וגם בפרסומים בחו"ל – שמדובר בתכנית ראשונה מסוגה. לא ברור במה יש להתגאות פה. על פניו, מדובר בתכנית שמתיימרת להיות תכנית לימודית אבל סובלת מפוליטיזציה פרועה ומקדמת את עמדותיה של ממשלת ישראל – לא בדיוק, בלשון המעטה, מה שאקדמיה חופשית אמורה לעשות. בהנחה שיש לאקדמיה תפקיד חברתי, וזו שאלה בפני עצמה, תפקידה איננו להלל, לשבח ולקלס את הממשלה ואת החברה שבה היא פועלת, אלא להעמיד אותם לביקורת.

ניסיתי לקבל פרטים ממרכז התכנית, ד"ר אלי אברהם. הוא סירב לשוחח איתי בנושא והפנה אותי לדובר האוניברסיטה – עמדה משונה משהו, מאדם שמרכז קורס בהסברה. בשיחה קצרה עם הדובר, הוא אמר שהתכנית עוסקת ב"לכלוכים על ישראל בעולם", ומיד תיקן את עצמו ל"דה לגיטימציה." הוא ביקש שאשלח לו שאלות בכתב. שלחתי:

שמי יוסי גורביץ, שוחחנו לפני מספר דקות בטלפון. אודה לך אם תוכל להפנות אותי לחלק הרלוונטי בידיעון שלכם שעוסק בקורס של ד"ר אברהם.

להלן מספר שאלות:
א. מה גורם לאוניברסיטת חיפה לצאת בקורס שעל פניו הוא פוליטי? האם אין חשש לפוליטיזציה של כיתת הלימודים?
ב. האם האוניברסיטה, שיש לה מספר גדול של תלמידים לא יהודים, תכיר גם בקורס שיאפשר טיפוח ברשת של נראטיב פוסט ציוני?
ג. האם התכנית זוכה לתמיכה כלשהי מצד משרד ההסברה או אגף ההסברה במשרד ראש הממשלה?

לתשובתך אודה,
יוסי גורביץ

עד כה לא התקבלה תשובה. אם וכאשר תתקבל, אעדכן.

כאמור, יש בישראל גורמים רשמיים – למעשה, הרבה יותר מדי מהם – שעוסקים ב"הסברה." יש משרד ממשלתי שלם שעוסק בנושא, בראשות יולי אדלשטיין. יש אגף במשרד ראש הממשלה, שעוסק באותו הנושא בדיוק. מספר הדוברים של משרד ראש הממשלה עלה משמעותית בשנים האחרונות. כל כך הרבה עיסוק בהסברה, ומצבה הבינלאומי של ישראל מעולם לא היה רע יותר.

הבעיה העיקרית כאן היא חלחולו של המונח "דה לגיטימציה" לשיח האקדמי והציבורי. זה מושג שמופץ על ידי הזרועות השונות של לשכת ראש הממשלה, שאחת הבולטות שבהן היא ה-GONGO "אם תרצו." על פי המונח הזה, יש מתקפה שלמה על ישראל בעולם, שמיועדת לשלול את זכות קיומה, וחלק ניכר מהביקורת על ישראל הוא "דה לגיטימציה."

בתוך החלק הראשון של הטענה הזו מסתתרות שתי טענות: הנחת יסוד מובלעת ששלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית היא שוות ערך לשלילת קיומה. זו אמנם הנחת יסוד ציונית סטנדרטית, אבל אין פירוש הדבר שאנחנו צריכים לקבל אותה. הנחת היסוד הזו, אחרי הכל, מתעלמת מן המציאות בישראל-פלסטין.

שנית, אין דבר כזה, "דה לגיטימציה." כן, יש מספר קטן של פעילים פלסטינים ואיסלמיסטיים שמדברים על השמדת ישראל, אבל לטעון שהם מהווים סכנה לקיומה של ישראל זו בדיחה. כן, אני יודע, בן דרור ימיני ורונן שובל עשו קריירה מציטוט של אנשים כאלה, אבל הבה נשים אותם בפרופורציה ונשאל מה הכוח שלהם לעומת, נניח, הלובי של ישראל הגדולה (איפא"ק) בארה"ב. ימיני ושובל לקחו את האגדה האנטישמית על "הפרוטוקולים של זקני ציון" והפכו אותה על ראשה, כשהם מאמינים עכשיו שיש קשר אנטישמי כל יכול להשמדתה של ישראל. אין כזה. סתם אנטישמים – איסלמיסטים או אחרים – ודאי יש, אבל קשה לטעון שהם סכנה עולמית או סכנה שאיננה נקודתית. במידה והם עוברים מדיבורים למעשים, יש להתייחס אליהם כמו כל ארגון טרור ולהלחם בהם בנחישות.

הבעיה של ישראל איננה העדר הסברה או "דה לגיטימציה." הבעיה של ישראל היא המדיניות של ישראל. היא המדינה הכובשת היחידה בעולם, היא שריד לתקופה הקולוניאליסטית, היא מתחזקת משטר אפרטהייד בשטחים הכבושים כבר כמעט 45 שנים, ואפילו בישראל גופא היא הופכת במהירות רבה למדינה לא דמוקרטית. דרום אפריקה הצליחה לסחוב עם משטר אפרטהייד 43 שנים בקושי, עד שהעולם מוטט אותה. רודזיה קרסה קודם לכן. העולם לא אמר מילה כשישראל החזיקה את אזרחיה הערבים תחת משטר צבאי במשך 19 שנים, הוא לא פצה פה כשהיא החילה פה מערכת דתית שמטרתה מניעת נישואי תערובת בין יהודים ולא יהודים, והוא התחיל להשמיע קול מהוסס אחרי הכיבוש של 1967 והסיפוח הזוחל. משהתחילו הפלסטינים בהתקוממות רבתי, ב-1987, אי אפשר היה עוד לא לדבר על הכיבוש – ועכשיו נראה שהוא בלתי פתיר ושהמתנחלים והימין הישראלי הצליחו להרוג את פתרון שתי המדינות.

משזה קרה, נותר רק פתרון דמוקרטי – כלומר, כזה שמכיר בכך שפלסטינים הם בני אדם בעלי זכויות שוות, ושיהודים אינם מחזיקים בזכויות יתר – שהוא מדינת כל אזרחיה על כל שטח פלסטין המנדטורית. אני לא יודע איך נגיע לשם בלי שפיכות דמים גדולה ואני לא יודע איך זה יוכל להחזיק, אבל אני יודע שהמצב שבו ישראל מנסה להמשיך את כיבושם של מיליוני לא יהודים תוך שהיא הופכת במהירות לשילוב בין רוסיה הפוטיניסטית לסרביה של מילושביץ' לא יוכל להחזיק. אם יש מישהו שגורם לדה לגיטימציה של ישראל, הרי זה מי שמסרב לפתור את בעיית "ישראל הלא-דמוקרטית", כפי שהחל פטר ביינרט לקרוא לשטחים הכבושים, מי שמתעקש להפוך את ישראל להעתק של דרום אפריקה תוך שהוא משפריץ אזכורי שואה כל יומיים. גם לבורים הדרום אפריקנים היתה שואה משלהם, שהם לא נלאו להזכיר – הבריטים ניסו עליהם את מחנות הריכוז הראשונים, והרגו במעשה או במחדל שיעור מדהים של האזרחים הבורים – ובשלב מסוים לעולם נמאס להקשיב לתירוץ הזה. לעולם אין עוד כוח להקשיב לפטפוטים על "זכותנו ההסטורית", כשהמשמעות שלה היא שתהיה פה מערכת שבה ליהודים יהיו כל הזכויות ולפלסטינים רק חלק.

הבעיה של ישראל איננה דה לגיטימציה. אין כזו, לא ככוח בעל משמעות על כל פנים. הבעיה של ישראל היא הציונות שלה, הגזענות המושרשת ביהדות המוכרת בה, והכיבוש. מי שרוצה להציל את ישראל, צריך להבין שהוא צריך להציל אותה מעצמה, לא להשחית את האקדמיה בלימודי "דה לגיטימציה" שווי ערך לשיעורי מרקסיזם ולניניזם בברה"מ לשעבר.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר תקף היום את שרת החוץ של האיחוד האירופי, שדיברה על מות ילדים בעקבות הטבח בטולוז אתמול, וטען שאי אפשר להשוות בין טבח בילדים ובין ה"פעולות הכירורגיות" של צה"ל, שבהן נהרגים ילדים עזתים דרך קבע במקרה. אבל אדוני ראש הממשלה, אם נהרגו שם ילדים, הפעולה לא היתה כירורגית. נתניהו מיהר אתמול לרקוד על הדם, כהרגלו מימים ימימה, ותקף את האו"ם על כך שלא גינה את הטבח בטולוז; בעקבות הטבח למדתי שהרוצח מטולוז רצח כמה שבועות קודם לכן גם חיילים צרפתים. אני לא זוכר את נתניהו מגנה את הרצח הזה. די כבר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שיחיה במדינה שסרה מעליה אובססיית ה"הסברה" של מה שאינו ניתן להסברה.

(יוסי גורביץ)

לשר ההסברה והתפוצות, יולי אדלשטיין, יש בעיה: מערכת המוסר שלו מתפקדת חלקית בלבד. אתמול (א') הוא קונן, במהלך כנס באור יהודה, ש"כשאני שומע היום בריונים בבית שמש שצועקים 'רוסים נאצים לכו לרוסיה', אני אומר שלא לשם כך ישבתי עם חבריי אסירי ציון בכלא! לא בשביל ×–×” עליתי לארץ! לא ניתן לאף אחד להדיר על רקע מיני ולא עדתי! ארץ ישראל היא של כולנו." כמעט באותה נשימה, הוא מתחיל לדבר על "הערבים", וזה מה שיש לו לומר: "כל עוד האומה הערבית תמשיך להיות אומה נפסדת שממשיכה להשקיעה [שגיאה במקור – יצ"×’] בתשתיות-טרור, בחינוך-לשנאה וברווחת-משפחות השהידים, לא ×™×”×™×” שלום!" לאדלשטיין ×”×™×” כל כך חשוב שכולנו נדע עד כמה פעיל הדיסוננס הקוגניטיבי שלו, שהוא פרסם את הדברים בעמוד הפייסבוק הרשמי שלו.

מתוך דאגה לגורלה של ×”-Hasbara הישראלית, התקשרתי למשרד ההסברה והתפוצות כדי לקבל את הדברי-השר-הוצאו-מהקשרם הרגיל. להפתעתי, לא היתה הכחשה: הדובר אישר את הדברים. שאלתי אותו אם הוא יודע שיש 80 מיליוני ערבים בערך, מסודאן ועד סוריה. הוא קטע אותי ואמר "כן, יש, והוא [השר – יצ"×’] התכוון בגדול לכולם." ההדגשה שלי.

וואלה. טוב לדעת שמבחינת יולי אדלשטיין, כל הערבים תומכים בטרור ומחנכים לשנאה. טוב שנדע איזה קוזאק נגזל עומד בראש משרד התעמולה שלנו – ועד כמה הוא יעיל בתפקידו.

ועוד דבר אחד: מרבים לדבר על האלימות החרדית בבית שמש. היא לא לב הבעיה – הבעיה האמיתית היתה ונשארה הדרת הנשים החרד"לית, ועל כך בתקווה בקרוב – אבל הפתרון היחיד לאלימות החרדית הוא התייחסות לסיקריקים של בית שמש כמו שה-FBI התייחס לקו קלוקס קלאן, קרי כאל ארגון טרור. כלומר, לעצור את הרבנים האחראים (ושמותיהם ידועים – הם לא טובים במידור), לפרק את החצרות שלהם, לבלום את מנגנוני הכספים שלהם. הבעיה: לאף אחד פה אין את האומץ הפוליטי הנדרש. לרבנים החרדים הגדולים – או, ליתר דיוק, לגבאים המנהלים אותם – אין אומץ לעמוד מול הסיקריקים. כשרבנים ייעצרו, וזה לא יוכל להגמר בלי מעצר רבנים, הרבנים החרדים יפעילו את כל הכוח הפוליטי שלהם כדי לעצור את המערכה באיבה. מישהו חושב שנתניהו, שגם ככה מוכר את המדינה לחרדים, יעמוד בזה?

הערה מנהלתית: הוספתי קישור לעמוד הפייסבוק של הבלוג. בואו בהמוניכם, ותוכלו לראות בזמן אמת את רסיסי הרעיונות שאחר כך מתגבשים לפוסטים קוהרנטיים למחצה, כמו גם הערות שנונות במידה זו או אחרת שלא מגיעות לבלוג.

(יוסי גורביץ)

אחת הטענות הקבועות של תועמלני הימין, בבואם להסביר מדוע אסור להחזיר פליטים פלסטינים למולדתם (ויובהר כאן ועכשיו שאני חושב שהחזרתם תיצור רק עוד צרות), היא שיש לכך תקדים – הגירוש המסיבי של הגרמנים ממזרח אירופה, ובמיוחד מצ'כוסלובקיה, אחרי מלחמת העולם השניה. וואלה. מסתבר שבימין הישראלי מוכנים לקחת דוגמא גם מסטאלין, אם זה מועיל.

אבל, כידוע, מה שמותר ליופיטר אסור לשור: לפני מספר ימים אמר השגריר הפלסטיני בוושינגטון, מען עריקאת, שהוא חושב שלא רצוי שיהודים יחיו במדינה הפלסטינית העתידית. הוא אמר ש"אחרי הנסיון של 44 שנות כיבוש צבאי, וכל הסכסוך והחיכוך, אני חושב שהפרדה תהיה האינטרס הטוב ביותר של שני הצדדים." מאוחר יותר, אחרי שפרצה הסערה, יתקן עריקאת את עצמו ויאמר שהוא התכוון לישראלים, לא יהודים – והמילה יהודים אכן לא מופיעה בציטוט שלו.

אבל זה כבר לא שינה. מערכת ה-Hasbara, מאביגדור ליברמן ועד סייעניה של ישראל בתקשורת האמריקנית, כבר צווחה שמדובר בנסיון להפוך את המדינה הפלסטינית ל"יודנריין". תומך העינויים והשקרן המקצועי אלן דרשוביץ – אם מישהו צריך סיבה לא להאמין לישראל, העובדה שדרשוביץ הוא תומך נלהב שלה מספיקה בהחלט – מיהר להגדיר זאת גם כ"אפרטהייד". מזמן לא נראה היפוך כל כך מרשים של המציאות.

אבל לא מדובר ב"יודנריין". להיפך: אם להסתמך על המודל האהוב על אנשי הימין, מדובר ב"דוייטשריין". אחרי השחרור מעול צבא הכיבוש, האזרחים ששיתפו איתו פעולה והיו עילת הכיבוש – קרי, המתנחלים; בהגדרה, אין יהודים או ישראלים אחרים שחיים בשטחים הפלסטיניים – יתבקשו לעזוב. מי שמקבל ומקדש את האחד, יצטרך להסכים גם לשני – מה גם שבמקרה ×”×–×”, מדובר בפולשים שהגיעו למקום בניגוד לחוק הבינלאומי. ולא בילידים.

מי שאומר שהפלסטינים צריכים לקבל מדינה שבה חיים גם רודפיהם, המתנחלים, מוכיח את חוסר אמינותו בשאלת העצמאות הפלסטינית. זה לא רלוונטי יותר מדי למציאות – פתרון שתי המדינות לא רלוונטי יותר – אבל הוא מאפשר לנו לזהות ביתר קלות את העושים כזמרי ודורשים שכר כפנחס.

(יוסי גורביץ)

שלושת העיתונים והביביתון דיווחו אתמול בבוקר, בנשימה עצורה, על כך שמשתתפי המשט שעומד לצאת לרצועת עזה עומדים לתקוף את חיילי צה"ל בנשק כימי. הכותרת של ידיעות, במרכאות ציטוט, היתה "פעילי המשט יוצאים להרוג", ושל מעריב היתה "חומצה קטלנית על אוניות המשט". על פי הדיווח ב"הארץ", החומר האימתני היה גופרית, שאמורה היתה להצית את החיילים, ועל פי "מעריב" המדובר היה דווקא בחומצה גופרתית. על פי כל הדיווחים, המקור היה "מקור צבאי", ומאחר והוא תדרך את כל העולם ואשתו, זו הודעה חצי רשמית, מהסוג שדובר צה"ל לא רוצה לעמוד מאחוריה מחשש לפאדיחת-ענק.

אף אחד לא עצר לשאול, קודם לפרסום, מה לעזאזל מתכוונים הפעילים לעשות בחומרים הללו, במידה והם אכן על הסיפון. אני מניח שאפשר להצית גופרית, אם אתה באמת התאבדותי, אבל באותה מידה אפשר להצית גם בנזין, והוא הרבה פחות חשוד.

אשר לחומצה גופרתית – אוי. עבדכם הנאמן עבד כמה שנים במפעל כימיקלים באחד מאזורי התעשיה הפחות סימפטיים באזור פתח תקווה, והחומר הזה הוא בנזונה שהפחיד גם את העובדים המנוסים. לאלו מכם שיש להם הכרות מינימלית עם מאגיה ואלכימיה של ראשית העת החדשה, חומצה גופרתית היא ה-vitriol הידועה לשמצה. התועבה מעכלת בשר אדם בלי יותר מדי מאמץ, והיא פחות או יותר אחד החומרים המסוכנים ביותר, משום שהיא ומים ממש לא מסתדרים. נסיון לשטוף כוויה של חומצה גופרתית – הטיפול הראשוני המקובל – רק יגרום עוד נזק לקורבן. צריך להשתמש בכפפות ומסכות כשמטפלים בחומצה גופרתית, כי ממש לא מומלץ לנשום את האדים שלה. לא מומלץ להחזיק אותו במיכלי פלסטיק, כי הוא מגיב לרוב סוגי הפלסטיק. כשחומצה גופרתית מגיעה למגע עם פלדה – חומר מקובל, אומרים לי, לבניית סיפונים – היא משחררת אדים רעילים. כלומר, אם מישהו היה מחפש חומר פחות יציב, הוא כנראה היה צריך להסתפק בניטרוגליצרין.

עכשיו, אני מניח שאפשר לבנות איזה מזלף מזכוכית שישפריץ חומצה גופרתית, שוב בהנחה שאתה התאבדותי – האדים מהמגע עם סיפון הפלדה בהחלט יכולים לגרום לך לשמוט את המזלף, שלא לדבר על מה שהם יעשו לאנשים שבצד שלך – אבל אם יש כזה, אני רוצה לראות הוכחות מוצקות.

אלא שכמובן אין כאלה. הבוקר התפוצצה ההפחדה הזו בפרצופו של צה"ל, כששרים האשימו את צה"ל (ואת נתניהו) בכך שהוא מבצע ספין "בנסיון להשפיע על דימויו [ של המשט – יצ"×’] ולציירו כמשט אלים". הפרשן הצבאי של ידיעות, אלכס פישמן, הטיל הבוקר ספק בכל הסיפור של החומצה, ואמר שמדובר בחומר דישון ותו לא. חבל רק שהספקות לא הגיעו קודם לפרסום הראשוני. כפי שיודע כל ספינר, המידע הראשוני הוא מה שחשוב. ×”-Hasbara, שהיא בראש ובראשונה מלחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי, כבר נטעה במוחו של הישראלי הממוצע את דמותם של משתתפי המשט כמחבלים החמושים בנשק כימי. זו היתה המטרה של התרגיל ×”×–×”: את ההכחשות הבוקר אף אחד לא יזכור. 

המטרה היתה להכשיר את הציבור להרג של משתתפי המשט, וזה היה קל להפליא. הכותרת הזחוחה של ידיעות הבוקר היא "חבלה מסתורית", רמז גס לכך שהקומנדו הימי הישראלי הוא זה שחיבל באחת מספינות המשט. על כך יש לומר שני דברים: קודם כל, שאחרי המשט הקודם נשבעו קציני חיל הים בכל היקר להם שהם לא מכירים דרך לשתק מנוע של ספינה, שלא תביא להטבעת הספינה. מסתבר שדווקא יש. כן, הפעם הספינה לא בתנועה, אבל קשה להאמין שירי של צלצל – למשל – לא ישבש תנועה של מדחף באופן שייאלץ ספינה לעצור.

שנית, מסתבר שאנחנו עומדים בפני אפוקליפסת הסברה ששיבשה סופית את דעתם של הקברניטים, אחרת קשה להבין את הסיכון המטורף שלקח מי שאישר פעולה כזו במימיה הטריטוריאליים של יוון. מה היה קורה אם המקבילה של עומר גרשון מהקומנדו הימי היה נתפס מנסר ציר של מדחף במימי פיראוס על ידי שני שוטרים משועממים, קל למדי לנחש; ההתנקשות הכושלת בחאלד משעל היא הדוגמא הראשונה שעולה בדמיון. ובכל זאת, היה מי שאישר את הפעולה הזו כנגד ספינה לא חמושה, במימי מדינה נייטרלית שישראל מנסה לחזק איתה את היחסים. כזו היסטריה לא נראתה פה מאז שהמוסד פוצץ את "ספינת השיבה" ב-1988. מה שמזכיר לנו שוב את האמת הכאובה: שום עימות צבאי לא מפחיד את הממסד הבטחוני הישראלי כפי שמפחידה אותו התנגדות לא אלימה.

לחיי הספינות שבדרך; מי יתן והפעם זה יסתיים ללא קדושים מעונים.

ועוד דבר אחד: בעולמו של קומישר החינוך גדעון סער אין כנראה תלמידים מוסלמים. משרד החינוך קבע את בחינת הבגרות בכימיה דווקא בחג מוסלמי חשוב, לציון עלייתו של מוחמד השמימה. עכשיו מתעקשים שם שאי אפשר להזיז את התאריך. נסו לתאר את המהומה שהיתה מתרחשת אם משרד החינוך היה קובע בחינת בגרות בשבועות. לא יכולים לתאר בכלל את המצב הזה, הא? ברוכים הבאים למדינה הדמוקרטית ליהודיה ויהודית לכל השאר.

(יוסי גורביץ)

לפני כמה ימים צץ ברשת סרטון של ברנש שמכנה את עצמו מארק, שמסביר שהוא פעיל זכויות הומוסקסואלים שהחליט להרחיב את אופקיו בתחום זכויות האדם, ולהצטרף למשט המיועד לרצועת עזה, בשם קבוצת זכויות הומוסקוסאלים עמה הוא נמנה. הוא שלח, לדבריו, מייל למארגני המשט, ולאחר זמן רב זכה לתגובה שלילית. כאן חווה מארק חברנו את הגרסה שלו של הדרך לדמשק, עיניו נפקחו, והוא הבין שהמשט מאורגן על ידי איסלמיסטים תומכי חמאס שהם כולם חברים טובים של איסמעיל הנייה.

המדובר, כמובן, בסרטון Hasbara מקצועי. "מארק" נמנע מלהציג את הפצצה שהוא מחזיק, קרי המייל שלכאורה קיבל מאנשי המשט. זה לא מקרה: כפי שגילה במהירות מקס בלומנטל – מי שחשף את הסרטונים המפוברקים של דובר צה"ל אחרי המשט הקודם – הסרטון הועלה לרשת על ידי מישהו בשם ניל לזרוס, איש Hasbara מוכר. הסרטון קודם בטוויטר, מצא בלומנטל, על ידי לשכת העיתונות הממשלתית, שציטטה ברנש בשם גיא סימן מלשכת ראש הממשלה כמקור שלה. הציוץ עם ההפניה לסרטון היה הציוץ היחיד של סימן.

אמש חשף ה-Electronic Intifada ש"מארק" הוא בעצם עומר גרשון, מיקרו סלב בשנקל מתל אביב. הדבר חושף, אם זה עוד לא היה מובן, את השקריות של הסרטון כולו. כישראלי, כל הנאיביות של "מארק" קודם שראה את האור מגוחכת במיוחד.

עכשיו, אין לי בעיה מיוחדת עם גרשון. הוא שחקן; הוא קיבל, יש להניח, תשלום עבור משחק של דמות; אלה כללי המשחק. עם משרד ראש הממשלה, שמוציא תעמולה מגושמת כל כך, בהחלט יש בעיה.

התרגיל לא צריך להפתיע אותנו: משרד החוץ החליט כבר לפני שנה שיש לבצע מיקור-חוץ ל-Hasbara, משום שהגופים הישראליים הרשמיים נחשבים למורעלים ובלתי אמינים. בערך כמו מועצת יש"×¢, שמשתמשת בגוף הדמה "ישראל שלי" למבצעים המלוכלכים באמת שלה – הפצת תמונות זוועה, ניהול קמפיין נגד גל"צ שאסור שתיראה שהיא מאחוריו – ישראל מנהלת מערכה מלוכלכת כנגד המשט תוך הפצת שקרים באמצעות אנשים כביכול לא קשורים.

בנסיון לגרום לעולם המערבי להתעלם מהעובדה שהיא כובשת מיליוני אנשים חסרי זכויות ומפעילה גטו ברצועת עזה, ישראל מנסה לנופף ברקורד היחסית-חיובי שלה בתחום זכויות הגאים. כדי לעשות את זה, היא מתמקדת בהומופוביה של החברה המוסלמית המסורתית, מתוך תקווה שאף אחד לא יתייחס להומופוביה של החברה היהודית המסורתית ותוך תפילה חרישית שאף אחד לא ישים לב שהומופוביה היא הדבר היחיד בערך שמשלב בין הרבנים ובין האמאמים, או שיבחין בכך שהרבנים הראשיים שלה – בהווה ובעבר – מסיתים בעקביות נגד הומוסקסואלים, הכל כמובן תוך הגנה מחקירה ותוך קבלת משכורת מן המדינה.

בדרך, כתוצאת לוואי, מושחת ישראל את הקבוצות הגאות במזרח התיכון כמשת"פיות שלה. גם כך מועלות טענות כנגדן שהן פרו-ציוניות, והאמת היא שזה לא צריך להפתיע. כשהמשטר שלך מדכא אותך, האויב שלו מתחיל להיראות חיובי למדי. נגד זוכה פרס נובל לשלום האחרון, ליו שיאובו, העלו כמה קבוצות קומוניסטיות (קרי כלבלבים של מוסקווה, בין אם היא סטליניסטית או פוטיניסטית) טענה שהוא פרו-אימפריאליסט, משום שהוא תמך בצד האמריקני במלחמת קוריאה. אלא שלדיסידנט סיני הגיוני מאד להתנגד למלחמה שבה המשטר המדכא אותו הרג כמיליון מאזרחיו, הכל כדי לקיים את משטר הזוועות הצפון קוריאני.

אבל השימוש הישראלי בקבוצות גאים ככלי תעמולה יאפשר לרשויות בשאר מדינות המזרח התיכון לסמן קבוצות של גאים – שמצבם גם כך לא טוב – כסייענים ישראלים, ולהשתמש בתירוץ הזה כדי לרדוף אותם. פרדוקסלית, הנפנוף של ישראל בזכויות הגאים בה מקדם את רדיפתם של אחרים.

אבל מה זה חשוב. כולה גויים, ועוד הומואים. העיקר שהכנסנו להם בקרב ה-Hasbara. בפעם הבאה לא יתפסו אותנו. אולי.

ועוד דבר אחד: סערה זוטא נרשמה לאחרונה באוניברסיטת חיפה, לאחר שבטקס הסיום של בוגרי הפקולטה למשפטים לא שרו את ההמנון היהודי, "התקווה". ממייל שהגיע אלי עולה שאוניברסיטת חיפה הודיעה שהיא רואה את הנושא "בחומרה", וזאת משום ש" אוניברסיטת חיפה היא אוניברסיטה ציונית במדינה יהודית דמוקרטית, ולכן ברור כי כפי שעד היום הושמע ההמנון הלאומי בטקסים הרשמיים של האוניברסיטה". דא עקא, בנוסח האנגלי לא היתה האוניברסיטה גאה כל כך בציוניותה: שם היא אמרה רק ש" It is the policy of the University of Haifa, as a university in the Jewish democratic State of Israel, to play the national anthem of Hatikvah at all its official ceremonies". ההדגשות שלי. האם האוניברסיטה מדברת בשני קולות, אחד ל"אם תרצו" וקומישר החינוך, והאחר לתורמים שלה, כאלה שעשויים להרים גבה למראה אוניברסיטה שמודיעה בהתלהמות שהיא מחויבת לאידיאולוגיה שמדירה את הסטודנטים הערבים שלה – עמדה שאף עשויה להצדיק חרם אקדמי נגדה?

(יוסי גורביץ)

"אם תרצו" הפיצה אתמול מסמך תעמולה חדש (זהירות, PDF), שכחידוש מרענן לא מתיימר להיות משהו אחר. הוא מכונה "נכבה חרטא", בטוב הטעם המקובל על אראל סג"ל, אחד משני הכותבים (השני הוא העבריין המורשע ארז תדמור, מנכ"ל התנועה), והוא מתיימר לספק את האמת על חורבנה של פלסטין, שיום השנה ה-63 לו יצויין מחרתיים (א'). כפי שציינה נילי אורן, מי שמתייחס כך לאסונו של עם אחר לא יכול להתמרמר כשיחס דומה מופנה כלפי האסון של עמו; אבל כדי לעמוד על כך צריך מידה של יושר, ואני חושב שכבר ראינו שזו לא התכונה הבולטת של תנועת ההונאה הזו.

קצת מייאש לראות שה-Hasbara הישראלית לא התקדמה מאז שנות החמישים: הספרון של "אם תרצו" מכיל כל נקודה עבשה שהועלתה אי פעם על ידי תועמלנים ישראלים או ציונים. חלק ניכר מהספר נראה כאילו נלקח ישירות מכתב הפלסתר של של ג'ואן פיטרס, "מאז ומעולם", שהופרך כבר בשנות השמונים (וזכה לחיים שניים באמצעות פרקליטה הנלהב של ישראל, תומך העינויים אלן דרשוביץ). בין לבין, זורקים סג"ל ותדמור כל מעשה טבח מוסלמי או ערבי כלפי יהודים שבוצע אי פעם, כולל כמה שקרים לבנים: השניים מדברים על רצח של 500 יהודים מלוב במהלך השואה, ושוכחים באלגנטיות לציין שלא המוסלמים היו אחראים לכך אלא דווקא גרמנים (עמ' 55), או אזכור של "התפרצויות אנטי יהודיות" באלג'יריה של סוף המאה ה-19 (עמ' 54) מבלי לציין שמדובר בהתפרעויות של צרפתים (אלג'יריה עדיין היתה אז מושבה צרפתיתI על רקע משפט דרייפוס; הם מדברים על עלילת הדם של אפיון באלכסנדריה, תוך המנעות חלקלקה מאזכור העובדה שמדובר באירוע שהתרחש באמצע המאה הראשונה לספירה (!), כלומר 600 שנה בערך קודם לעליית האיסלם (עמ' 56). האימפריה העות'מנית, הממשל המוסלמי החשוב ביותר בהיסטוריה, לא מוזכר, כי הוא לא כל כך תואם את התיאוריה.

אני רוצה להתמקד בשלוש נקודות. האחת פעוטת ערך: הספרון של סג"ל ותדמור מתייחס ארוכות – הפרק האחרון שלו – למעלליו של המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, ומנסה באמצעותו לקשור את כל התנועה הפלסטינית לתנועה הנאצית. זה קצת חצוף מצד אם תרצו, כי התנועה מתהדרת בפולקיסט אברהם "יאיר" שטרן ומוכרת חולצה עם הדיוקן שלו. הפלג שלו, כנופיית שטרן בשמה המקובל, ערכה לפחות שני נסיונות לכריתת ברית עם המשטר הנאצי, בין השאר על יסוד האידיאולוגיה המשותפת – ועל פי "עיקרי התחיה" של שטרן, בהחלט היה דמיון בין האידיאולוגיות. מסתבר שאם אתה לאומן יהודי וקושר עם הנאצים שנה אחרי שהם מתחילים לרכז את יהודי פולין בגטאות, אתה יכול לקבל תעודת הכשר מ"אם תרצו".

זו, כמובן, עקיצה: הן כנופיית שטרן הן אל חוסייני ותומכיו פנו אל הנאצים משום שהם היו היריבים הבולטים ביותר של בריטניה, שכבשה את רוב עמי האזור. סג"ל ותדמור מזכירים את הפוגרום בבגדאד, הפרהוד; הם נמנעים מלציין שהוא הובל על ידי אחים פאשיסטים עיראקים, ושהוא היה חלק מההתנגדות העיראקית לנוכחות הבריטית בעיראק. גנרל גרמני היה אמור להגיע לעיראק ולרכז את ההתנגדות לבריטים; הוא נהרג בדרך. מסיבה דומה – עוינות מוצדקת במידה רבה לכובש הבריטי – הפכו שני המתנקשים של הלח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי, שחיסלו את השר הבריטי לענייני המזרח התיכון הלורד מוין, לגיבורים זמניים של התנועה הלאומנית המצרית. ההתעלמות מהמציאות ההיסטורית המורכבת והפשטת ההיסטוריה לתפיסת "אנטישמים מול פילושמים" היא, כמובן, התמחות יהודית ותיקה; ובכל זאת, בתחילת המאה ה-21 אפשר לצפות לקצת יותר ניואנסים. לא מאם תרצו, כמסתבר.

השניה חשובה הרבה יותר. סיסמה ציונית מרכזית היא "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ", התעלמות מקיומם של פלסטינים שרק "כיכר השוק ריקה" של נעמי שמר משתווה לה. עכשיו, בעקבות פיטרס, מנסה אם תרצו לשכנע אותנו שלא היו כאן פלסטינים, ושהם הגיעו רק בעקבות ההגירה הציונית, נישאים על גלי הצלחת הציונים ליצור הזדמנויות כלכליות. כלומר, 600 ומשהו אלף הפלסטינים שגורשו על ידי ישראל לא היו באמת פליטים, כי הם ממילא לא גרו שם הרבה זמן, או משהו.

צואת פרים מהבילה. כפי שציין יפה פרופ' יהושע פורת, בשחיטה כהלכה של ספרה של פיטרס, האוכלוסיה הפלסטינית – כמו בשאר האימפריה העות'מנית – מתחילה לעלות מאמצע המאה ה-19, בעקבות המהפכה הדמוגרפית: מיגור חלק ניכר מהמחלות שגרמו לתמותת תינוקות, בין השאר באמצעות בנייה של שורה של בתי חולים בארץ, הן על ידי הממשל העות'מני והן על ידי מיסיונרים. על פי נתוניו של סרג'יו דלה פרגולה, בין 1800 ו-1890, כמעט והוכפלה האוכלוסיה של פלסטין שממערב לירדן (275,000 תושבים ב-1800, כ-532,000 תושבים ב-1890). היהודים היו בה מיעוט מובהק: 7,000 ב-1800, 43,000 ב-1890. ב-1914, על פי הערכותיו, ישבו בפלסטינה 689,000 תושבים, כש-94 אלף מהם יהודים. יתר על כן, הם כבר החלו לגלות את הלאומיות שלהם: בקונגרס הערבי הראשון, שנערך ב-1913 משום שהשלטונות העות'מניים היו רואים אותו בעין רעה, התקבלו כ-387 מברקי תמיכה: המספר הגדול ביותר מביניהם, 139, הגיע מפלסטינים (הלבנונים הגיעו למקום השני, עם 101; מצוטט אצל Jonathan Schneer, The Balfour Declaration, location 703 במהדורת הקינדל).

אף היסטוריון ואף כותב זכרונות לא מכיר גל הגירה מוסלמי גדול לפלסטינה בסוף המאה ×”-19 או תחילת המאה ×”-20, וגלי הגירה כאלה מותירים סימנים ברורים. יתר על כן, אשר גינצבורג , המוכר יותר בשם העט שלו "אחד העם", כתב ב"אמת מארץ ישראל", שפורסם ב-1891, ש"רגילים אנו להאמין בחו"ל, ×›×™ ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם ×–×” אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, – רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, ×›×™ אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת. רבים מאחינו שבאו לקנות קרקע, יושבים בארץ ×–×” ירחים אחדים וכבר תרו אותה לארכה ולרחבה, ואת אשר הם מבקשים עוד לא מצאו." ההדגשה שלי. בהמשך, הוא מציין את העובדה שקיים מעמד סוחרים ש"יודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לו עמהם, הכל כנהוג באירופא", ואת פרויקט מסילת הברזל העצום של העות'מנים, שהיה זרז משמעותי לצמיחה הכלכלית בפלסטינה – משמעותית יותר, יש להניח, מכמה מושבות תפוזים ציוניות, שרוב המהגרים אליהן התייאשו ועזבו. אם תרצו לא מוכרת חולצה של אחד העם; מעניין למה.

בקיצור, האגדה על כך שהפליטים לא היו בעצם פליטים היא נסיון של ציונים להרגיש טוב עם עצמם ולהמנע מלקיחת אחריות על הנבלה שעומדת בעצם יסוד הציונות: נישולו של עם אחר מארצו. נשול מכוון, שלא בוצע בסערת הקרב – כי הטרגדיה של הפליטים הפלסטינים נובעת מכך שישראל לא התירה להם, אחרי המלחמה, לשוב לבתיהם. אפשר להבין את ההחלטה הזו, בהתחשב בזמן ובמצב שבו התקבלה; אבל גם לקבל אותה וגם לטעון שישראל לא אחראית לבעיית הפליטים – בשביל זה צריך להיות איש Hasbara.

הנקודה השלישית היא הטענה שהפלסטינים אחראים לגירושם של יהודי מדינות ערב, אז שיסתמו את הפה. את הפנינה הזו לקחו סג"ל ותדמור ישירות מבן דרור ימיני. הטענה הזו מגוחכת: לפלסטינים לא היתה אפילו הנהגה נבחרת משלהם, כך שלדרוש מכפרי פלסטיני שאיבד את ביתו לקבל אחריות על פעולותיהן של ממשלות מצרים או סוריה, משמעה פשוט לומר "כל הערבים אותו דבר", רק בצורה יותר מנומסת. לא ידעתי שתדמור, סג"ל וימיני שותפים לעזמי בשארה בנסיון החייאת רעיון הפאן-ערביות הגוסס. תמיד טוב ללמוד דברים חדשים.

בסופו של דבר, מה שתדמור, סג"ל וימיני עושים הוא סוג של הכחשת שואה – הכחשת שואה עם יחסי ציבור הרבה יותר טובים, הכחשת שואה שרוב הציבור הישראלי תומך בה בהתלהבות, אבל הכחשה. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה נציג Hasbara יקונן על הכחשת השואה בעולם הערבי.

ועוד דבר אחד (שניים, בעצם): כוחותינו האמיצים נערכים לקראת הפגנות ליום השנה לנכבה, והפעם הם קיבלו הנחיות מיוחדות. ב"ישראל היום" מדווחים ש"בצה"ל סבורים כי תמונה של הרוג פלסטיני תשרת את הפלסטינים בדעת הקהל הבינלאומית", ועל כן "הוחלט לרסן את הוראות הפתיחה באש: החיילים הונחו שלא לפתוח באש חיה אלא במקרה של סכנת חיים ממשית ומיידית". מה ההנחיות הרגילות, שלא במצב של חשש לנצחון פלסטיני במלחמה על צריבת התודעה, אתם כבר יכולים לנחש. ותודה לנעמה כרמי על ההפניה.

שלשום כתבתי כאן על האפשרות שאהוד ברק מסבן את הממשלה לקראת תקיפה באיראן. היום מדווח אמנון אברמוביץ' במוסף לשבת של ידיעות אחרונות שאלי ישי נפגש לאחרונה עם קצין בכיר, והופתע לשמוע ממנו שעמדתו באשר לתקיפה באיראן הפוכה מזו שהוצגה לשביעיה. הוא שאל את הקצין מדוע הוא לא מוזמן לדיונים כדי לפרוס את עמדתו האמיתית, וקיבל את התשובה ש"לא מזמינים אותי כדי שיוכלו להמשיך ולהטעות אתכם". על ברק אומר אברמוביץ' ש"גם אנשים שאינם פריקים של תיאוריות קונספירציה, גם אלה שאינם רואים צל מזימות כמזימות, חושדים שהפעם ברק התבלבל: שנכרכו אצלו, אולי בלי דעת, סוגיה קיומית בסוגיה פוליטית ועניין אסטרטגי בעניין אישי." כשהחלה ישראל בפלישה ללבנון, ב-1982, פרסם הארץ מאמר מערכת שתיאר את מזימתו של שרון להכתיר את באשיר ג'ומאייל כשליט לבנון, והזהיר שהממשלה מטעה את הציבור. שאר התקשורת נסחפה, כהרגלה, לחגיגת המלחמה. קשה מאד להאמין שהיא תעשה את תפקידה בנושא התקיפה באיראן, אם תהיה.

(יוסי גורביץ)

קצת מביך לכתוב על כל הנושא הזה, אבל הוא מדגים נקודה שתמיד חשוב להדגיש: עד כמה השקר הוא כלי אוטומטי, ראשוני, של נתניהו. אמש הודיעה לשכת נתניהו שהיא מבטלת את הפגישה שנועדה לנתניהו עם ג'סטין ביבר, לאחר שהלז סירב להפגש גם עם ילדי שדרות באותו מעמד. רק שזו כנראה לא האמת.

מה? ובכן, יש איזה אליל-כרוכיות חסר כשרון בשם ג'סטין ביבר. הוא מבקר בימים אלה בארץ ואמור לערוך הופעה מחר. ביום ראשון האחרון דיווח "ידיעות אחרונות", במה שנשמע כמו נוסח היח"צ השגרתי של לשכת ראש הממשלה, כי נתניהו יפגוש את ביבר בביתו ביום רביעי, קרי היום, יחד עם ילדים משדרות. נתניהו טוען כי ביקש להזמין את הילדים משדרות "כדי לחמם להם את הלב וגם ליצור אפקט הסברתי", אבל אמש (ג') הודיעה לשכתו כי מפגש הפסגה בינו ובין הזמר בן ה-17 שלא הצליח למכור יותר מ-15,000 כרטיסים בוטל, וזאת משום ש"ביבר סירב לפגוש את הילדים משדרות".

דא עקא, שההודעה של לשכת נתניהו לא סבירה, בלשון המעטה. אנשיו של ביבר הכחישו בתוקף שנקבעה פגישה כלשהי בין הזמר ובין נתניהו, ואחד מהם אמר ל-ynet בפסקנות ש"זה תרגיל עלוב. לא תוכננה שום פגישה. קיבלנו פניה מלשכת ראש הממשלה להפגש עם ג'סטין ביבר ומיד לאחר מכן פורסם כאילו ביבר פנה בבקשה להפגש עם ראש הממשלה. היום כבר בוטלה הפגישה שמלכתחילה לא אושרה, כי החלטנו שאין מפגשים פוליטיים. רוכבים כאן על גב של ילד בן 17." ynet טרחו להרים כמה טלפונים, והמסקנה שלהם היא שפרט ללשכת נתניהו, אף אחד לא ידע על קיומה של פגישה כזו – כולל הילדים משדרות שנתניהו רצה להשתמש בהם כאביזר Hasbara. במועצת שער הנגב שמעו על הרעיון, אבל רק כפניה לא מחייבת מלשכת נתניהו – שהגיעה יומיים אחרי ההודעה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות". מבדיקה אקראית בגוגל, לא נראה שפוליטיקאים הם כס התה של ביבר – הוא אמנם פגש את אובמה, אבל זה היה בהופעה, הוא לא הוזמן לבית הלבן.

אז מה קרה פה? קודם להודעה של לשכת נתניהו, הפיצו יחצ"נים – ההודעה הגיעה גם אלי, בדרך לא דרך; ראו תמונה – את ההודעה שכמה נדבנים רכשו כרטיסים למופע של ביבר לכ-700 מילדי הדרום. נראה שבלשכת נתניהו ראו את ההודעה והחליטו לגזור עליה קופון, ומיהרו לצאת לתקשורת בהצהרה על פגישה שלא היתה עליה כל הסכמה, מתוך תפיסה שביבר לא יעז לסרב, אחרי שכביכול כבר הוכרז על המוגמר.

אבל הוא סירב, ונתניהו שוב יצא ועוגה מרוחה על פרצופו. "אשף ה-Hasbara" לכאורה גרוע יותר מהשר הממונה, יולי אדלשטיין, והמנכ"ל שלו, שזקוק למתורגמן. מכל האירוע הזה, צריך להסיק שתי מסקנות.

קודם כל, שנתניהו היה ונשאר שקרן מובהק, פנטזיונר שאין שני לו. אנחנו מדברים על האיש שפינטז שהיה בנגמ"ש של אריק שרון במלחמת יום הכיפורים, אירוע שאף אחד חוץ ממנו לא זוכר; האיש שסיפר באשכבה איך השר רחבעם זאבי נהג לתת לו עצות – שעה שזאבי מעולם לא היה שר שלו; שהוא, או לשכתו, פרסמו את דבר השטות, לפיו כביכול הוא חזה את אסון המכרה בצ'ילה; שסיפר על פגישה, שהוכחשה בתוקף, בה כביכול הוצע לו תפקיד שר האוצר האיטלקי. ועכשיו הוא משקר על פגישה עם זמר בן 17, שוב דוחף את עצמו אל אור הזרקורים בכל צורה נואשת אפשרית.

שנית, איך נראית ההתנהלות של לשכת נתניהו. שום לשכה סבירה לא היתה נקלעת למצב האידיוטי הזה. אם כך היא מתנהלת בנושאי שוליים, כמו פגישה עם אמן בשנקל, מפחיד לחשוב על האופן שבו היא מתמודדת עם בעיות של ממש. בכל מקום נורמלי, הידיעה על הפרשה היתה מושכת תשומת לב בעיקר בשל קול השריקה העז שהיה משמיע בכיר בלשכה בעת חיכוכו עם האוויר במהלך הטיסה החוצה ממנה. זה לא קרה, כי נתניהו לא מדיח אנשים בגלל כשלונות, אלא מסיבות אחרות. זו לשכה שמסוגלת לספוג גול עצמי בגלל זמר במשקל נוצה.

אם אלו לא היו ראש הממשלה שלי ולשכתו, גם אני הייתי צוחק.

ועוד דבר אחד: ד"ר מור אלטשולר, עאלק-אינטלקטואלית ימנית, תקפה פיזית את מזכ"ל שלום עכשיו, יריב אופנהיימר, שעה ששניהם התכוננו להופיע בתוכנית טלוויזיה. יש לקוות שאף אחד לא יעלה על דעתו יותר להזמין את אלטשולר לתכנית כלשהי; זה יהיה פרס לבריונות פוליטית. לעגו היום לתגובה של אופנהיימר – תלונה במשטרה – משום שלכאורה היא מציגה אותו כסטריאוטיפ השמאלני החלוש, אבל זו היתה התגובה הסבירה והלגיטימית ביותר, והוכיחה שוב מי יודע לשלוט ביצריו ומי לא.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ולאחל להם שמעולם לא יצטרכו לנהל שיחת טלפון בלתי מוקלטת עם לשכת נתניהו.

(יוסי גורביץ)