אחת הטענות הקבועות של תועמלני הימין, בבואם להסביר מדוע אסור להחזיר פליטים פלסטינים למולדתם (ויובהר כאן ועכשיו שאני חושב שהחזרתם תיצור רק עוד צרות), היא שיש לכך תקדים – הגירוש המסיבי של הגרמנים ממזרח אירופה, ובמיוחד מצ'כוסלובקיה, אחרי מלחמת העולם השניה. וואלה. מסתבר שבימין הישראלי מוכנים לקחת דוגמא גם מסטאלין, אם זה מועיל.

אבל, כידוע, מה שמותר ליופיטר אסור לשור: לפני מספר ימים אמר השגריר הפלסטיני בוושינגטון, מען עריקאת, שהוא חושב שלא רצוי שיהודים יחיו במדינה הפלסטינית העתידית. הוא אמר ש"אחרי הנסיון של 44 שנות כיבוש צבאי, וכל הסכסוך והחיכוך, אני חושב שהפרדה תהיה האינטרס הטוב ביותר של שני הצדדים." מאוחר יותר, אחרי שפרצה הסערה, יתקן עריקאת את עצמו ויאמר שהוא התכוון לישראלים, לא יהודים – והמילה יהודים אכן לא מופיעה בציטוט שלו.

אבל זה כבר לא שינה. מערכת ה-Hasbara, מאביגדור ליברמן ועד סייעניה של ישראל בתקשורת האמריקנית, כבר צווחה שמדובר בנסיון להפוך את המדינה הפלסטינית ל"יודנריין". תומך העינויים והשקרן המקצועי אלן דרשוביץ – אם מישהו צריך סיבה לא להאמין לישראל, העובדה שדרשוביץ הוא תומך נלהב שלה מספיקה בהחלט – מיהר להגדיר זאת גם כ"אפרטהייד". מזמן לא נראה היפוך כל כך מרשים של המציאות.

אבל לא מדובר ב"יודנריין". להיפך: אם להסתמך על המודל האהוב על אנשי הימין, מדובר ב"דוייטשריין". אחרי השחרור מעול צבא הכיבוש, האזרחים ששיתפו איתו פעולה והיו עילת הכיבוש – קרי, המתנחלים; בהגדרה, אין יהודים או ישראלים אחרים שחיים בשטחים הפלסטיניים – יתבקשו לעזוב. מי שמקבל ומקדש את האחד, יצטרך להסכים גם לשני – מה גם שבמקרה הזה, מדובר בפולשים שהגיעו למקום בניגוד לחוק הבינלאומי. ולא בילידים.

מי שאומר שהפלסטינים צריכים לקבל מדינה שבה חיים גם רודפיהם, המתנחלים, מוכיח את חוסר אמינותו בשאלת העצמאות הפלסטינית. זה לא רלוונטי יותר מדי למציאות – פתרון שתי המדינות לא רלוונטי יותר – אבל הוא מאפשר לנו לזהות ביתר קלות את העושים כזמרי ודורשים שכר כפנחס.

(יוסי גורביץ)