החברים של ג'ורג'

נקודה שנוטים לשכוח: הגזענות העמוקה באמת בעמנואל היא לא זו של החרדים האשכנזים – אף שהיא עמוקה עד למאד – אלא עצם העובדה שעמנואל קיימת; שאדמתם של פלסטינים הופקעה בתרגיל לגאליסטי או בריוני כלשהו (הנפוץ שבהם הוא הכרזה על "אדמות מדינה" והפנייתן של אדמות אלה, כמה משונה, לצרכי מהגרים ממדינה אחרת). כשתסתיים, אם תסתיים, פרשת חסידי סלונים, בעיית האפליה הקשה הרבה יותר כלפי הפלסטינים עדיין תשאר.

מלחמת תרבות א-סימטרית: חסידי סלונים, מתקבל הרושם, הגיעו לבית המשפט העליון לא כדי להגיע לפשרה כלשהי – הם הציעו הצעות נלעגות ומעליבות – אלא כדי לקבל מלחמה. הם התגרו מספיק, וקיבלו אותה. למה הם יצאו לקרב הזה? אולי כי החרדים ככלל חושבים שהם על סף נצחון, אולי כי מנהיג הכת חש שהוא צריך לשדרג את מעמדו בקרב קהילת האדמו"רים.

משהחל המאבק, הוא הפך במהירות לא-סימטרי. החרדים למדו היטב את לקח ההתנתקות: הם הציבו את הילדים והנשים בחזית המאבק. הם לקחו את הילדים עם האבות אל הכלא, כדי ליצור טראומה לעיני המצלמות. הנשים לא התייצבו למאסר, ואחד השמנדריקים הקבועים, דוד שמידל – ההוא מהמאבק סביב החפירות בברזילי ובעצם בכל חפירה, ההוא שהוביל את המאבק החרדי בפרשת האם המרעיבה – אמר שמה שהוא רוצה הוא ש"שהמשטרה תחפש אותן ותזיע. שתעצור אותן אחת אחת".

והנה, זה כבר עובד: בג"צ דחה את מעצרן של הנשים עד לדיון ביום ראשון, למרות שזו היתה הפרת חוק מאורגנת ומוכוונת מלמעלה. הגברים החרדים שבכל זאת הואילו להתייצב, קיבלו תנאים חריגים לעצירים, כמו הזכות להחזיק בטלפון. הנה, המדינה כבר מתכווצת. התמונות לא נעימות. והחרדים יודעים: זה יגמר בחנינה, כמו במקרה של מתנגדי ההתנתקות.

זה לא חייב להיות כך. אפשר להתייחס לכל הפרשה כאל שילוב של פשע מאורגן ומרי: מנהיג הכת, אחרי הכל, הוא זה שהורה לנשים שלא להתייצב למאסרן, והוא אף העניק 500 דולרים לכל אחד מההורים. לעצור את המנהיג, להחרים את רכוש הכת – כגוף ממריד או כארגון פשיעה – והדברים עשויים להשתנות. ההלם ודאי יהיה גדול: רבנים לא רגילים שמגיעים עד אליהם. הם התרגלו לכך ששלטון החוק מסתפק בדגי הרקק, לא בכרישים שמפעילים אותם.

בדיוק בגלל זה, כמובן, בגלל הפחד של הפרקליטות והמשטרה מהתמודדות עם רבנים – אותו פחד שראינו אחרי רצח רבין, במהלך ההתנתקות, אחרי שורה של התבטאויות של עובדיה יוסף, פחד שמשום מה לא מורגש כאשר הדברים מגיעים למנהיגי דת אחרים – החרדים צפויים לנצחון או שניים במאבק.

זעקת הבורות: הציבור החילוני יוצא למלחמת תרבות כאשר חלק ניכר מהתקשורת הישראלית מגיעה לקרב כשהיא נטולת תחמושת. הימים האחרונים היו הפגנת בורות אחת מביכה מצד הפרשנים החילונים המובילים.

בן כספית, האיש והמושג, נדהם לגלות שהחרדים לא באמת מכבדים את מוסדותיה של ישראל, את החוק ואת מערכת המשפט שלה. בוקר טוב, בן! כפרשן פוליטי נחשב, משום מה, ודאי שמת לב שאין לנו שר בריאות אלא רק סגן שר. ניסית פעם לחשוב למה? אתה זוכר, במקרה – זכרון הוא כלי הכרחי לפרשן פוליטי – את ההפגנה החרדית הגדולה מול בית המשפט העליון ב-1999? זוכר איך עלון חרדי פרסם את תמונתו של אהרן ברק עם ציור מטרה עליה? לא?

בוקר טוב לסימה קדמון. במאמר מביך כתבת הבוקר (במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", עמ' 6) ש"הרי אפליית נשים בחברה החרדית היא נושא לא פחות מטריד. נשים שם יושבות באוטובוס מאחור, כמו השחורים בארה"ב בתקופות חשוכות. למה זה לא מטריד את מנוחתנו. למה על זה אין בג"צים." ובכן, סימה, לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל דווקא יש בג"צ בנושא. אמנם, בית המשפט לא ממהר לשום מקום ויש לקוות שהפרשה המחפירה הזו תסתיים לפני שיחלוף עשור מאז העתירה, אבל יש. יכולת, אגב, לגלות את זה בעצמך: הקישור למעלה הוא התוצאה הראשונה בחיפוש גוגל "בג"צ קווי המהדרין".

בוקר טוב לגדעון לוי. התמוגגת הבוקר מהעובדה שהחרדים יכולים להתאחד – בפקודה, כמו חיילים – ולארגן הפגנות. עם כל הכבוד, להט לא מעיד בהכרח על שום דבר חיובי: אחרי הכל, למתנחלים שאתה מתעב – ואני איתך – יש לא מעט להט. הם יכולים לארגן יופי של הפגנות, כי גם להם יש חיילים. שוב ושוב אתה יוצא להגנתו של הציבור הגזעני ביותר בישראל, החרדים. מתי תפנים שלישראל יש יותר מבעיה אחת, ושהחרדים הם בעיה בוערת מאד? מתי תרד מהעץ המפא"יניקי, שריד ימיך לצד מלחך הפנכה ההוא, שמעון פרס, ותבין שהחרדים לא יעלו שוב את השמאל לשלטון?

בוקר טוב לכל כותבי החדשות היום. מבזק: כשעובדיה יוסף אוסר על פניה "לערכאות" ומזדעזע מכך, יש שני דברים שצריך לציין:

• א. כשיוסף מדבר על "ערכאות" הוא רומז ל"ערכאות גויים", ומשווה בין בית המשפט הישראלי ובינן. השימוש ב"ערכאות" אסור בהלכה, והעובר על האיסור ×”×–×” מסתכן מאד בכך שיוכרז ×›"מוסר" או "רודף". יוסף, בקצרה, מסית…
• ב. …כהרגלו. הוא אומר את ×–×” כבר שנים. בכך הוא לא שונה בדבר מרוב הרבנים החרדים. עמדתו כעמדתם – דחיה חד משמעית של מערכת המשפט הישראלית, משום שהיא מבוססת על משפט לא יהודי. ×–×” לב הסכסוך: דרישתם של החרדים, אשכנזים וספרדים כאחד, להחליף את המשפט הישראלי במשפט אנטי-דמוקרטי ואנטי-אנושי. אם לא שמתם אליו לב עד עכשיו, ורובכם לא שם, אתם במקצוע הלא נכון.

בוקר טוב לכל כותבי החדשות והפרשנות בישראל. קראו את ספי רכלבסקי. אם הייתם קוראים אותו לפני עשור, כשהוציא את "חמורו של משיח", ומתייחסים אליו ברצינות הראויה לו ולא דרך מסנן זעקות ה"הסתה" של הדתיים והחרדים. אולי היינו במקום טוב יותר היום.

הבגידה הגדולה: יש עדיין אנשים שסבורים משום מה שש"ס היא מפלגה חברתית. הבל הבלים, שטות ורעות רוח: ש"ס התייצבה תמיד נגד הצעות חוק חברתיות. היא הצביעה נגד חוק הדיור הציבורי של רן כהן ולפני מספר שנים ניסה אלי ישי לחסל את סבסוד הלחם.

ש"ס היתה, מרגע הקמתה, מפלגה של אברכים ועסקני-אברכים. היא לא היתה שונה במאום מאגודת ישראל וגרורותיה, להוציא במוצאם של מנהיגיה ומצביעיה. ש"ס היתה, במידת מה, פתרון למועקה שחשו גזעני אגודת ישראל כשנאלצו, מסיבות אלקטורליות, לצרף מזרחים לרשימתם. עם דעיכתו של הליכוד, מוקד להצבעת המחאה של מזרחים בימי בגין ושמיר, לקחה ש"ס הרבה מהקולות האלה. אבל היא מעולם לא היתה מפלגתם של קשי היום, ותמיד שמרה על התנשאות שקטה עליהם – התנשאות שירשה משורשיה האמיתיים, הליטאיים. המקרה שקרה לפני עשור, כאשר הסתבר שעוזריו של עובדיה יוסף השמידו שקים מלאים בפניות תחנונים אליו שהגיעו ממאמיניו וממצביעי המפלגה, היה אופייני.

עכשיו הושלם המעגל. ש"ס הוקמה כדי להיאבק בגזענות החרדית-אשכנזית שלא העניקה לאברכים המזרחים את הכבוד שחשו שהגיע להם. אריה דרעי, במובנים רבים האב המייסד של המפלגה, פלט פעם בזעם ש"אין ציבור יותר גזעני מהחרדים האשכנזים". הוא ידע על מה הוא מדבר. אבל האליטה של ש"ס כבר השיגה את שלה: ילדיה מתחנכים במוסדות אשכנזים-אליטיסטיים. הם מקבלים את הכבוד המגיע להם. צוחקים מאחורי גבם, כמובן, אבל לא בפניהם.

לכאורה, ש"ס היתה צריכה להקרע בין העולם החרדי שממנו באים מנהיגיה ובין העולם המזרחי, הנפגע מגזענות החרדים, של מצביעיה. בפועל, לא היה שום קרע: המפלגה התייצבה אוטומטית לצד החרדים. עובדיה יוסף תקף את הפעילים שהעזו לפנות לבג"צ בשל האפליה – אפליה שהוא לא ניסה לפתור, מצוקה שהוא לא ניסה להקל. כשאחד מחברי הכנסת של ש"ס – מריונטות בחצרות רבנים, צריך לזכור – העז להביע את זעמו על המתרחש, הוא כמעט והודח.

החיות הביטו אל החזירים ואל בני האדם, ולא יכלו עוד להבדיל ביניהם – הם לבשו את אותן החליפות ועטו את אותם הכובעים.

התדרדרות בלתי מורגשת: במהלך ההפגנות החרדיות מול מגרש הרוסים אתמול, הגיע למקום חבר הכנסת ניצן הורוביץ ממרצ, יחד עם כ-20 מפגינים, כדי להעמיד הפגנת-נגד. החוק הישראלי מחייב אישור להפגנה רק אם משתתפים בה יותר מ-50 איש. אף על פי כן, המשטרה פיזרה את ההפגנה של הורוביץ והרחיקה אותו מהמקום.

שהמשטרה עושה כראות עיניה מול מפגינים, גם מפגינים ברשות, אנחנו יודעים כבר מזמן. שהיא מרשה לעצמה להתעלם מזכויותיו של חבר כנסת, ולהרחיק אותו, זה כבר חריג. סביר שהמשטרה, אילו נדרשה להסביר, היתה מעלה שיקולים של "בטחון" ו"סדר ציבורי". בפועל, המשמעות היא שלמשטרה אין כוח לכל הכאב ראש הזה של מדינה חופשית וזכות דיבור. לחבר כנסת יש זכות כמעט בלתי מוגבלת לנוע כרצונו. המשטרה צפצפה עליה אתמול, וכמעט אף אחד לא שם לב.

(יוסי גורביץ)

בין עמנואל וליטל רוק: לאחר שההורים החרדים הגזעניים – שני התארים האלה חופפים, כידוע – מעמנואל הודיעו לו בעליצות שהוא יודע לאיפה לדחוף את הפסיקה שלו, ואחרי שהם עשו לו הצגה באולם בית המשפט של "יהוה הוא האלוהים" ופצחו בריקוד סוער של "עצו עצה ותופר", נשרף לבג"צ הפיוז והוא הודיע שאם הם לא מצייתים לפסיקה שלו עד מחר, הם הולכים לכלא עד שיאמרו "רוצים אנחנו".

אני לא רואה הרבה ברירות אחרות שעמדו בפני בית המשפט, שאחרי הכל לא יכול לתת לכל רב ומצורע לבטל את הפסיקה שלו, אבל בהחלט יתכן שכמו במאבק המתנחלים בזמן ההתנתקות – שגם בו, כזכור, השתמשו המוחים בילדיהם ככלי פוליטי להשגת חמלה – הפסיקה הזו תגרום יותר נזק מתועלת, בכך שתהפוך את העבריינים לקדושים מעונים בקהילתם.

עם זאת, נוצרה תחושה לא נוחה. העליונים השוו את עצמם לבית המשפט של ארל וורן, שביטל למעשה את הסגרגציה בדרום ארצות הברית, ואמרו ש"הננו עדיין תקווה שבישראל לא יידרשו אותם אמצעים חריפים להם נזקקו בארצות-הברית לאכיפת פסק הדין שבמסגרתו בוטלה שם בתחום החינוך הדוקטרינה של 'נפרד אבל שווה'".

פסק הדין ההוא – Brown vs. Board of Education – אילץ את הנשיא אייזנהאואר להפעיל, באמצע שנת בחירות, את הצבא ולכבוש למעשה את ליטל רוק. שופטי בג"צ צריכים לדעת שאין להם כוח כזה. אחרי הכל, הצבא בז לפסקי הדין שלהם פעם אחר פעם, ונמנע מלקיים אותם. אבל שופטי בג"צ, שאחרי לכתו של אהרן ברק מעיזים לפחות להתמרמר, עדיין לא אצרו עוז לעצור את שר הבטחון או את אלוף הפיקוד בשל בזיון בית המשפט. נכון, למעצרו של ברק או של העלוב מזרחי תתלווה שערוריה איומה, אבל בית משפט שאכיפת החוק שלו היא חלקית, ושמרשה לעצמו כלפי סתם אזרחים את מה שהוא לא מעז מול בכירים חזקים, הוא-הוא המבזה את החוק, ואת הבוז כלפיו הרוויח ביושר.

יללת הפרזיטים: בשעה טובה ומוצלחת, ואחרי שהתלבט בנושא עשור אחד בלבד, פסק אתמול (ב') בג"ץ שיש לבטל את הקצבת הבטחת ההכנסה לאברכים. זה לא היה צריך להיות מסובך במיוחד: החוק קובע שקצבה כזו מגיעה רק למי שאין לו יכולת השתכרות, לאברכים יש – מה שחסר להם הוא הרצון לעבוד, הרגלנו אותם שבטלנותם היא על חשבון הציבור – ואף על פי כן, מדי שנה, הם מקבלים אותה. סטודנטים, לעומתם, לא רק שלא מקבלים קיצבה – מבחינת המדינה, הם יכולים וצריכים לעבוד; יש אברכים שצריכים פרנסה, אחרי הכל – אלא שהם חייבים לשלם ביטוח לאומי. אפליה לא מסובכת מדי, לא משהו שצריך לקחת עשור. ובכל זאת.

יצוין שהשופט אדמונד לוי, בדעת מיעוט, טען שיש להשאיר את ההקצבה על כנה משום ש"לימוד תורה הוא מצווה מדאורייתא", ועל כן יש "שונות רלוונטית" בין סטודנטים ובטלני ישיבות. כלומר, לשיטתו של לוי, יש אפליה בין השניים – אבל זו אפליה מותרת, וזאת על סמך עולם הערכים שלו, שאיננו מעוגן בשום צורה בחוק הישראלי. לוי, נזכיר, גם היה היחיד שפסק שממשלת ישראל איננה מוסמכת לסגת מרצועת עזה. לוי נחשב לסמן מתון של הציונות הדתית; מעניין מה יקרה כשמשה דרורי ונועם סולברג ישבו שם.

התוצאה היתה ילל וחרוק שיניים בחושך החיצון. בקרב מנהיגי הפרזיטים נרשמה התחרפנות חריגה, והם אמרו דברים שהם כנראה יתחרטו עליהם עוד כמה ימים. אהרן יהודה לייב שטיינמן אמר ש"זכות הקיום שלהם (החילונים – יצ"ג) זה להחזיק בכמה גרושים את לומדי התורה. אם הם יפסיקו, גם האמריקנים יפסיקו לתת להם כסף. זה בדוק ומנוסה." הבנתם, חמורים יקרים של משיח? זכות הקיום שלכם תלויה בכך שתמשיכו לפרנס את הטפילים הקדושים, ואם לא תעשו את זה – מיד תבוא עליכם "קפידא", ובסוף זה יעלה לכם יותר. אל תגידו שלא הזהרנו אתכם.

בהצהרה שמסבירה טיפה יותר מדי איך באמת מתקבלות החלטות בקרב ה"גדולים", נמסר שמפעיליו של יוסף שלום אלישיב החליטו שלא לספר לו בינתיים על החלטת בג"צ. מסתבר שטוחן ההרים הזה, "גדול הדור" עאלק, לא מסוגל לשמוע על הידיעה הזו בכוחות עצמו. לזכותו ייאמר שזה יכול לשמש תירוץ לא רע לעובדה שהוא הגן על הסאדיסט אליאור חן.

בשקט, בשקט, מעבר להרי החושך… כמה קילומטרים מכאן מחזיקה המדינה יותר מ-200 בני אדם במעצר בלתי פוסק, למרות שהם מעולם לא הועמדו לדין ועל אחת כמה וכמה לא הורשעו. אלה הבשורות הרעות. הבשורות הטובות הן שזה המספר הנמוך ביותר מאז 2001.

מצבם של עצורים מנהליים גרוע משמעותית מזה של עצורים או אסירים רגילים: הם אינם יכולים להגן על עצמם, משום שמהידע נגדם חסוי; לעיתים הם אף אינם יודעים במה הואשמו; ואם אסיר רגיל יכול לחכות ליום השחרור שלו, עציר מנהלי יודע היטב שאפשר יהיה להאריך את המעצר שלו גם ביום השחרור. ועוד פעם. ועוד פעם.

הפרקליטות, להגנתה, טוענת שהיא נשענת על אמנת ז'נבה הרביעית. נחמד מצידה. אולי היא תרצה להסביר, על פי אותה אמנה, מדוע יש התנחלויות בשטחים כבושים למרות שהאמנה אוסרת על כך. אולי גם תרצה להסביר האם היא באמת חושבת שהאמנה חלה על מצב שבו הכיבוש הוא קבוע לכל דבר ועניין, והאם היא באמת חושבת שכותבי האמנה העלו בדעתם מצב רפאים כזה, של מעצר בטחוני שנמשך שנים ארוכות מבלי שלעציר יש יכולת להגן על עצמו או להשתחרר.

לזכור ולא לשכוח: הכיבוש הישראלי בשטחים לא היה יכול להתבצע ללא שיתוף פעולה נלהב של פרקליטים ומשפטנים, מאהרן ברק ומאיר שמגר ומטה. לזכור ולא לשכוח: בתי המשפט הישראלים אישרו כל דבר תועבה ועוולה, כמו ענישה קולקטיבית והריסת בתים, על סמך דברו של "המפקד הצבאי". בלי החיפוי של הפרקליטות ובתי המשפט לכיבוש, הוא היה נחשף כבלתי לגיטימי לציבור הישראלי לפני עשורים. הכיבוש לא מתחיל בזמבישים או בנערי גבעות; הוא מתחיל בפרקליטים להוטים לדבר עבירה כמו פליאה אלבק, ובמנהלי המחלקה שלה – אהרן ברק, למשל – שהעדיפו להביט הצידה.

פֵטִיש הבור: יש כמה וכמה דברים שוועדת חקירה אמיתית, לא ועידת הדמה שהוקמה לאחרונה, לפרשת המשט היתה צריכה לחקור. השאלה איפה היה הרמטכ"ל גבי אשכנזי בזמן ההתקלות היא לא אחד מהם.

זו היתה כותרת ראשית שלשום: אשכנזי לא היה ב"בור" ברגע השיא. היה שם רק קצין זוטר, איזה אלופ'לה שבמקרה משמש כראש אגף מבצעים, טל רוסו. אה, כן, ועוד איזה שליש, שבמקרה פיקד על חיל הים באותו ערב (כמו בכל ערב), היה בשטח.

כל המבצע הזה היה, אולי, בסדר גודל חטיבתי. הוא לא הצריך, על כן, תשומת לב של קצין בכיר מאל"מ. הגיוני שמפקד חיל הים היה שם כי אחרי הכל המבצע הצריך חלקים ניכרים מכוח האדם של החיל שלו, אבל בהתחשב בנטייתו של אלי מרום לירות באוויר ללא צורך, אולי היה עדיף להסתפק בסגנו.

מה, בעצם, היה מועיל אשכנזי? האם זאב הים הוותיק מגולני היה נותן פקודות מדויקות יותר ללוחם על השייטת שעל הכבל? האם הקברניט המנוסה, שבע הסערות, היה מנווט את הספינות טוב יותר? כנראה שלא. אז למה השאלה הזו עולה בכלל? למי מועיל קצין בכיר שנמצא בשטח וסתם מלחיץ את הקצינים הזוטרים? למה אי אפשר היה לשלוח מח"ט, או מה שלא תהיה המקבילה של חיל הים לכזה, לעשות עבודה של מח"ט? למה הוא היה צריך פיקוח של שלושה דרגים מעליו?

בגלל ההתיילדות, זה למה. זה התחיל בלבנון, כשפעולה בסדר גודל מחלקתי – והפעולה בים, נזכיר, היתה בחלק גדול מהזמן פעולה של שורה של כוחות קטנים יותר, כיתות – היתה מצריכה אישור ומעקב צמוד של אלוף הפיקוד. אי אפשר לתת סתם לאיזה סג"מ, שבסך הכל הוסמך לעשות את זה לא מזמן, לקחת ילדים לשטח. לא, הוא צריך השגחה של מבוגר – רצוי מישהו שהפעם האחרונה שעשה משהו כזה היתה לפני שני עשורים. הוא יוכל לטחון לו את השכל בקשר, אם משהו יסתבך. לסג"מ זה לא יועיל מי יודע מה, אבל האלוף יוכל לומר אחרי זה להורים, אולי גם לוועדת החקירה, שהוא עשה כמיטב יכולתו.

הגיע הזמן להפסיק עם זה כבר. זו בראש ובראשונה חיילות רעה, והיא מנטרלת את יכולת החשיבה העצמית של המפקד בשטח. תמתק לאשכנזי שנתו.

(יוסי גורביץ)

בסוף השבוע, לאחר שהובסו בנסיונם למנוע את בניית חדר המיון הממוגן בבית החולים ברזילי – ולאחר מערכה קצרה וכושלת של "תג מחיר" כנגד מטרות חילוניות ברחבי הארץ – ערכו היותר סהרורים שבין החרדים מסע הלוויה לעצמות שנמצאו במקום. אלו, נזכיר, בוודאות כמעט מוחלטת עצמותיהם של פגאנים, שהיו בוודאי מופתעים לגלות שהם הפכו ליהודים לאחר מותם.

התבקשה האמירה הסרקסטית שלחרדים קל מאד לקבל אנשים כיהודים לאחר מותם, הרבה יותר מאשר בחייהם, אבל זו תהיה שגיאה. החרדים עושים ככל יכולתם כדי לוודא שלא יהודים לא ייקברו בקרבת יהודים – על כך, מיד – ובמקרים קיצוניים הם לא מהססים גם לחלל קברים.

מה שמעניין באימוצם האוטומטי לחיק ישראל סבא של אותם ביזנטים מופתעים – היו חרדים שרצו לקרוא להם "אבות" – הוא הסירוב האוטומטי לא פחות לקבל את עמדתם של החוקרים. מצד אחד, נמצאת כאן התפיסה האווילית – מקבילה באיוולתה לטענה שמנהל צריך להבין רק ב"ניהול" – שרב יודע הכל, גם יותר מהמומחים הגדולים בתחומם. דוד שמידל, שמנהל את המאבקים הללו כראש ארגון "אתרא קדישא", לא מעוניין לדעת מה מצאו הארכיאולוגים. הבורים שמקיפים אותו גם לא יבינו.

מצד שני, נמצאת תפיסה אפלה יותר: ההנחה היא שה"אחרים" עוינים ורודפים את החרדים, ושהם לא יהססו לשקר כדי לקדם את מטרותיהם. על פי ההנחה הזו, אם ארכיאולוג ימצא ראיה שהשלדים שייכים לזרע ישראל, הוא יעלים אותה – לא כי זה יפריע לבנייתו של חדר המיון, אלא משום טבעו. הוא, כפי שאמר לי ילד חרדי בשייח' ג'ראח, "עובד את השקר". התפיסה הזו מחלחלת יותר ויותר גם לחוגי הדתיים: כביכול יש איזו קנוניה ענקית נגדם. הפער בין המציאות – יהודים דתיים, וחרדים שפרנסתם על הציבור בעיקר, נהנים מפריבילגיות בכל אשר יפנו – ובין ההזיה עצום. מאיפה הוא מגיע?

אולי מכך שקושרי קשר מניחים שכל האחרים גם הם קושרי קשר. "7 ימים" פרסם אתמול כתבה ארוכה על העובדה שחברא קדישא מסווגת את הנקברים בשטחה על פי קריטריון של קרבה להלכה: חרדים נקברים בנפרד, דתיים נקברים יחד עם מסורתיים (מה שאומר הרבה על מה שחושבים החרדים על שני הפלגים האלה), יוצאי רוסיה ואתיופיה נקברים בשורות או טורים נפרדים. החברא קדישא, כמובן, מכחישה בתוקף. אבל ההכחשות שלה נראות רפות מול הראיות של "7 ימים", שכוללות כרטיסי קבורה שעליהם נרשמים הקודים לסוגים השונים של יהודים.

עכשיו, זה לא צריך להפתיע אף אחד. הענקנו לחרדים שליטה על שירותי הקבורה שלנו, כפי שנתנו להם שליטה על שירותי הנישואים והגירושין, ואף אחד לא יכול להתלונן שהם מנהלים אותם על פי ערכים יהודים ולא אנושיים. העקרון שמנחה אותם הוא שאין לקבור רשע לצד צדיק, ומבחינתם כולנו רשעים.

אבל, כמובן, הם לא יכולים לומר את ×–×”. אז הם מרמים, במעשה ובדיבור. כפי שרימה השופט החרדי פיליפ מרכוס, שסירב להעניק לאב גאה זכות שגרתית בתואנה שיכול להיות שהוא "פדופיל או רוצח סדרתי". כפי שדיינים חרדים לא מהססים להודות שהם מעוותים ×–×” שנים את הדין, כדי למנוע מהורים חילוניים את זכויותיהם על ילדיהם. כפי שעובדים דתיים של משרד הפנים מנצלים את מעמדם כדי לרדוף יהודים משיחיים (שם). כפי שאמר מאיר פורוש את מה שהוא באמת חושב באירוע פרטי. כמו שהרב ×”"ממלכתי" חיים דרוקמן קרא באיזה עלון פנימי לסרבנות לפינוי התנחלויות. כמו ששר המשפטים אמר בכינוס פנימי – איכשהו, כשהם לא חושבים ששומעים אותם, הכל יוצא החוצה – ש"להפוך את משפט התורה למחייב במדינת ישראל, זו באמת הדרך הראויה להנחיל לנו את משפט התורה – צעד אחר צעד".

אז כשהציבור שלך מורגל בכך שכלפי חוץ מותר לומר רק שקרים מתקתקים ואת האמת אומרים רק בקרב אנ"ש, אולי קל לו יותר – מהיותו קושר – להניח שכל האחרים קושרים קשר גם הם.

(יוסי גורביץ)

אריה יואלי, אחד הכותבים של אפעס, נתקל בבעיה: כיצד זה מתירה היהדות לשעבד עמים זרים, ואוסרת על שחרורם? הרי כל העולם, אפילו ערב הסעודית, כבר ביטל את העבדות ולו פורמלית. אילו היה יואלי רואה את עצמו כאדם, הוא היה מוצא איזשהי התפתלות שתאמר שהמצוות הללו כבר לא בתוקף, שהעולם התקדם למדרגה רוחנית גבוהה יותר ואיננו זקוק להן או בולשיט רמב"מי דומה. עדיין, כמו הרמב"ם, הוא היה נתקל בבעיה: שובו של המשיח יהיה, פרדוקסלית, ירידה ניכרת ברמה הרוחנית שתחזיר את הקורבנות, ואת העבדות. בבעיה דומה נתקלה הממשלה העות'מנית כשביטלה באמצע המאה ה-19 את העבדות: חצי האי ערב פרץ בהתקוממות, כשהוא תמה – מבחינתו, בצדק – כיצד נטלה לעצמה הממשלה את הסמכות לעקור את אחת הזכויות (הזכות לעבדים) שהעניק הקוראן למוסלמי המאמין.

אבל מאחר ויואלי איננו אדם אלא יהודי – היקום על פי ספר הכוזרי הוא, כידוע, פירמידה; בתחתיתו הדומם, מעליו הצומח, מעליו החי, מעליו האדם (או "המדבר") ובראשו היהודי. נשמת האדם סתם-כך, מציין אברהם יצחק הכהן קוק, קרובה אל החיות מאשר אל זו של היהודי – אין בפניו בעיה אלא לכל היותר קושיה שיש לתרץ. לא בעיה קשה בשביל בוגר ישיבה. הוא מצא פתרון במהירות.

העבדות, הוא אומר, היא לטובתו של העבד. העבד הוא כידוע כנעני, בידוע ששחורים הם כנענים (כבר דנו בזה כאן), והנה – תראו את האפריקנים האלה, השוורצע חייעס. לא היה יותר טוב להם אילו היינו משעבדים אותם? לתמיד? ועל ידי כך מעניקים להם הגנה מפני עצמם, חינוך – ואפילו מביאים אותם בקהילת בני אדם על ידי גיור? פשיטא.

יואלי כנראה לא יודע – הוא חרד"לניק, אחרי הכל – אבל הטענות שלו הן אחת לאחת טענותיהם של בעלי העבדים בדרום האמריקני. הטענות שהוא מביא בשם קוק – כביכול יש "עבדות טבעית" של העניים – הן בדיוק אותן טענות שהעלו יורשיהם של בעלי העבדים, כאשר ניסו לטעון שהיחס שלהם לעבדיהם היה טוב יותר משל הקפיטליסטים לעובדיהם. לא משנה שעבדים משוחררים, כמו פרדריק דגלאס, דחו בשאט נפש את ההשוואה הזו: בעל המפעל, אמר דגלאס, יכול לפטר אותי, אבל הוא לא יכול להלקות אותי. יואלי טוען שאם רק נהפוך את האפריקנים לרכושנו, יחסנו כלפיהם ישתפר פלאים. צריך מידה גדושה של בורות היסטורית ופסיכולוגית כדי להעלות את הטענה הזו, אבל מסתבר שיואלי ניחן בה. הוא מצטט, כמובן, את דברי הרמב"ם:

"מותר לעבוד בעבד ×›× ×¢× ×™ בפרך.  ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו.  חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים על סעודת עצמן.  הרי הוא אומר "×›×¢×™× ×™ עבדים, אל יד אדוניהם–×›×¢×™× ×™ שפחה, אל יד גברתה". וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים:  לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה.  ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עימו בנחת, וישמע טענותיו.  וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן "אם אמאס–משפט עבדי, ואמתי:  בריבם, עימדי.  . . . הלוא בבטן, עושני עשהו; ויכוננו, ברחם אחד"

"ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בגויים הערלים.  אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וציוום בחוקים ומשפטים צדיקים–רחמנים הם על הכול.  וכן במידותיו של הקדוש ברוך הוא שציוונו להידמות בהם, הוא אומר "ורחמיו, על כל מעשיו". וכל המרחם–מרחמין עליו, שנאמר "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך"".

ההדגשה היא שלי. כל שתי הפסקאות האלה הן נפנוף ידיים שמיועד לשכנע אנשים לא להתאכזר לעבדיהם למרות שהחוק מתיר זאת. ההיסטוריה לימדה אותנו שאסור לתת לאנשים שליטה מלאה באנשים אחרים: די בניסוי של זימברדו לבדו לשם כך, וזה היה תרגיל, שכל המשתתפים בו ידעו שמדובר בתרגיל. יואלי כל כך מעוות, כל כך יהוויסטי, שהוא רוצה להשיב את העבדות הנצחית – ורואה בה את הטוב העליון.

* * * * *

סמכות הלכתית גבוהה קצת יותר מזו של יואלי, עובדיה יוסף, פסק לאחרונה שעדיף במידת האפשר להשתמש באבריהם של לא-יהודים להשתלה. למה? משום שאין לבזות את גופתו של היהודי.

את גופתו של לא יהודי, כמובן, מותר לבזות. זה, אחרי הכל, המקור לביטוי "אתן קרויים אדם ואין הם קרויים אדם": אליהו הנביא, שהוא כהן, מסתובב לו בבית קברות של עכו"ם, וכשהוא נשאל מה לכהן בבית הקברות, זו התשובה שלו: גופת הגוי איננה מטמאת. הלא יהודי, כמו במקרים רבים אחרים, שווה ערך כאן לבהמה.

והאם התפיסה הזו היא נחלתו של יוסף לבדו? כלל וכלל לא. כל כלי התקשורת דיווחו השבוע בקול תרועה כי הקברים שנמצאים מתחת לבית החולים ברזילי הם קברי פגאנים, משמע אין יהודים כשרים חייבים בכיבודם. אילו היו אלה קברי יהודים, במשתמע, היינו בבעיה גדולה; אבל משהסתבר שמדובר בכמה ביזנטים – נו, הבה נסלק את העצמות הללו, לפני שיטילו ספק על זכותנו על הארץ.

* * * * *

מספר גדל והולך של בתי ספר דתיים החלו לאחרונה לאסור על לימודן של שורה של יצירות מופת, בדרך כלל בגלל אלמנטים אירוטיים בסיפור. למרות שגם רצח וגם ניאוף נמצאים באותו מקום בעשרת הדברות, בחינוך הדתי יתנו לך לקרוא על הראשון אבל לא על האחרון.

היצירה האסורה שמשכה את תשומת לבי היא אנטיגונה. אין בה שמץ של מיניות. אז מה, לעזאזל? הניחוש שלי הוא שבתיכונים הדתיים לא רוצים שהתלמידים – ועל אחת כמה וכמה, התלמידות – יכירו יצירה שיש בה אשה חזקה, שמסוגלת להתעלם מהוראות הגברים וללכת עם מצפונה מול חוקיהם, ולעשות זאת בידיעה ברורה שהיא תסבול עונש קשה בשל כך. יצירה שבה אשה, ועוד אשה מורדת, היא הגיבורה – זה כנראה יותר מדי לחינוך הדתי של ימינו.

* * * * *

ולפני שתגידו, "נו, זה רק קומץ", זה לא קומץ, זה הארי: חילונים הם רשמית מיעוט בישראל. לא אני אמרתי, הלמ"ס אמר. אין מה לדבר על "רוב שפוי", פשוט כי אין רוב כזה. אכן, נתח גדול מבין הנשאלים של הלמ"ס, כ-25%, מגדיר את עצמו כ"מסורתיים לא כל כך דתיים", אבל אלה ככל הנראה "יהודי הכוזרי": יהודים שכל מה שיש להם הוא יהדותם, שמעמידה אותם במדרגה אחת מעל למין האנושי.

קרי, רוב היהודים החיים בישראל חושבים שהחרדים פסיכים, ומה שקרה בברזילי שורף להם את הפיוזים. אבל רוב היהודים שחיים בישראל גם מאמינים בעליונותו של הגזע היהודי. החטא הגדול ביותר בעיניהם, זה שאין עליו מחילה, הוא לטמא את הדם בנישואים עם מישהו מקבוצה דתית אחרת – או, ישמור האל, להעמיד איתו ילדים.

הם לא לגמרי אשמים: אחרי הכל, ככה חינכו אותם. הלילה הוא לילה של הדוקטרינה הזו, וכפטריות אחרי הגשם צצים "בתי מדרש חילוניים", שמנסים להחליק את הקצוות המשוננים שלה, מנסים למכור יהדות רכה ונימוחה. הלילה הוא לילם הגדול, ליל "תיקון שבועות" שמיועד לשכנע אותנו שיש יהדות עם פני אדם.

עדיף להעביר אותו בבליסת גבינות. זה יזיק פחות לחברה, אם לא לגזרה.

הערה מנהלתית: עשיתי כמה שינויים ברשימת הקישורים משמאל. כמו כן, קבלו את הבלוג החדש בבית ההם: "מדרון חלקלק", בלוג קישורים שמתעד את קריסתה של ישראל.

(יוסי גורביץ)

האם תוכלו, ילדים, לומר לנו מה עושה קצין נ.ק.וו.ד. יחד עם שני אינקוויזיטורים? (לחצו על התמונה כדי לעבור אל המקור)

(יוסי גורביץ)

פעם, בימים הטובים ההם שבהם שלטו הירדנים במזרח ירושלים, נהגו מדי פעם חיילים ירדנים לצלוף לעבר ירושלים המערבית בלי התראה מראש. הגרסה הירדנית היתה, פעם אחר פעם, שמדובר היה בחייל משוגע. זו בדיוק היתה הגרסה הירדנית כאשר טבח חייל ירדני, אחמד מוסה דקמסה, בשבע תלמידות ב"אי השלום" סמוך לנהריים ב-1997: דקמסה היה מטורף. בשל כך, הוא נידון למאסר עולם ולא לעונש מוות. ספק אם דקמסה אכן היה מטורף. הוא היה מוסלמי קנאי, בהחלט, אבל מטורף? בואו לא נסחף. הטירוף שלו התמצה בכך שהוא לא רק הפנים אלא גם יישם את מה שאמרו הדרשנים. דקמסה זכה לתמיכתם של ארגונים ירדנים המתנגדים להסכם השלום עם ישראל.

שלשום הותקפה נועה רז, אשה יקרה, על ידי חרדי בתחנה המרכזית בבאר שבע. רז היא יהודיה קונסרבטיבית שנוהגת להניח תפילין. בשיחת טלפון הסבירה רז שהיא מניחה תפילין משום שזו מצווה; משום שהיא מאמינה שנשים מחויבות בכל המצוות. היא היתה בתחנה המרכזית, כשסימני התפילין עדיין על זרועה, ולפתע נתקלה בגבר חרדי, שהחל בוהה בה. או, ליתר דיוק, בזרועה. הוא ניגש אליה, קרוב מדי, והחל לשאול שוב ושוב אם מקורם של הסימנים ברצועות התפילין. תחילה רז התעלמה מהשרץ, אבל בסופו של דבר ענתה בחיוב. בשלב זה הוא תקף אותה בבעיטות, תוך שהוא צווח "אשה", "תועבה", "חילול הקודש". את התיאור אפשר לקרוא כאן, וגם בבלוג שלה.

ההנחה האוטומטית של רוב מי שקרא את הסיפור היתה שהחרדי שתקף את נועה הוא משוגע. הבעיה היא שהתואר המתאים הרבה יותר הוא משוגע תורן: מישהו שהתנהגותו איננה נורמטיבית, אבל היא נשענת על אידיאולוגיה, והיא מוכוונת-מטיפים.

התוקף הונע בעליל על ידי אידיאולוגיה יהודית-אורתודוקסית. אין הסבר אחר למילים שפלט בעת התקיפה ולהיותה של התקיפה מונעת על ידי מה שמתואר ברחבי המגזר האורתודוקסי כחילול קודש. עובדיה יוסף כבר פסק, בלשון הזהב שלו, ש"אשה תניח תפילין ניתן לה שתי סטירות, נעיף אותה".

התוקף רחוק מלהיות "המשוגע התורן" הראשון. ראשי הציבור החרדי נתנו חיבוק מאמץ לסאדיסט אליאור חן. כלפי חוץ הוא משוגע; כלפי פנים, הוא רב שנרדף על ידי המשטר המרושע. לפני כשבוע, הוכרז ג'ק טייטל – מי שהיה מסוגל לתכנן ולבצע יותר מתריסר פיגועים במשך עשור – כבלתי שפוי גם הוא. ג'וליאן סופייר, שרצח את נהג המונית הפלסטיני תייסיר קראקי – הוא תכנן את הרצח, תכנן להרוג רק ערבי – הוגדר גם הוא כבלתי שפוי, ושוחרר.

ישי שליסל, שביצע את פיגוע הדקירה במצעד הגאווה לפני כמה וכמה שנים, הוגדר כמטורף על ידי רבים בציבור – אבל גם הוא עשה, בסופו של דבר, את מה שאמרו הרבנים. נועם פרידמן, שפתח באש לעבר פלסטינים בחברון תוך שהוא צווח "אין גדר של חפים מפשע!" – קרי, הוא ציטט את הרב יצחק גינזבורג שקבע שפלסטינים אינם יכולים להיות חפים מפשע ועל כן דמם מותר – נמצא גם הוא בלתי שפוי ובלתי כשיר לעמוד לדין. כשעמי פופר ביצע את הטבח שלו בראשון, הוא מיהר לטעון שהוא סובל מטראומה בגלל שלכאורה נאנס על ידי ערבים כשהיה קטין. בית המשפט דחה את הטענה בבוז; בציבור תומכיו של פופר היא מושמעת שוב ושוב. אלירן גולן, שביצע שורה של פיגועים כנגד ערבים ישראלים – בין השאר, הוא ניסה לרצוח את חבר הכנסת דאז עיסאם מח'ול באמצעות מטען חבלה ברכבו – שרץ כשנה בבתי חולים פסיכיאטריים, ולאחר שנמצא כשיר לעמוד לדין, התאבד. למעשה, יש חפיפה רחבה בין הטרוריסטים הישראלים ובין "שגעון תורן". למותר לציין שמחבל פלסטיני הוא מחבל פלסטיני, אף פעם לא "משוגע".

בבואנו לבחון את טענת "המשוגע התורן", כלומר לברר האם אכן יש כאן שגעון, שווה לבחון את הדינמיקה בציבור פסיכי לא פחות מזה הישראלי. הסרט "כיצד יוצרים שאהיד", ששודר לפני כשלוש שנים, בדק את הנושא והגיע למסקנה מדכאת למדי: החברה הפלסטינית מעודדת פיגועי התאבדות בכך שפיגוע התאבדות מעלה משמעותית את מעמדו החברתי של המפגע, ולא פחות מכך – גם את מעמדה של משפחתו. כלומר, טיפוסים גבוליים, שהסיכוי שלהם להצלחה בחיים נמוכים, יכולים באמצעות פיגוע או נסיון פיגוע לשדרג בקפיצה את מעמדם. הסרט מתמקד בילד דחוי, חוסאם עבדו, שזכה ב-15 שניות התהילה שלו כשהגיע למחסום חווארה ועליו מטען חבלה. הוא נבהל ברגע האחרון, הסיר את המטען, חבלן פוצץ אותו, והוא הלך לכלא. שנתיים לאחר מכן, כשרואיין שוב, עבדו שינה את סיפורו: הוא ניסה לפוצץ את המטען, טען; המתג לא פעל. שנתיים בכלא הישראלי הבהירו לו שיש הרבה יותר הון תרבותי בנסיון פיגוע כושל מאשר בפחד מביצוע פיגוע.

צריך יהיה לערוך פעם מחקר כזה גם כלפי ה"משוגעים התורנים" הישראלים. בינתיים, צריך לפקפק אוטומטית בכל הנחת "טירוף" כזו. אנשים רצחו בשם אידיאולוגיה במשך אלפי שנים, פעמים רבות משום שהאידיאולוגיה הזו היתה מקובלת מאד בקבוצה ממנה באו, שהעריכה קנאות. זה הדבר שאנו עוסקים בו: פנאטיות, ולא טירוף. הדוגמא המושלמת היא זו של אנשי המחתרת הראשונה, שהפיגועים שביצעו לא רק שלא פגעו במעמדם אלא להיפך, העצימו אותו. כל זמן שאנחנו מעדיפים לתאר את מעשי הטרור הללו כטירוף ולא כקנאות, כלומר כבעייתם האישית והפרטנית של המפגעים, אנחנו מעניקים הנחה שאיננה במקומה לסוכני הפנאטיות, האנשים שמאחורי הקלעים מעודדים בדיוק סוג כזה של קנאות. בכך שאנו פוטרים את הטרוריסטים כמטורפים, אנחנו נמנעים מלהפוך את הקרקע בחיפוש אחר שולחיהם – ובכך מכשירים את הפוגעים הבאים.

כשנתחיל לרדוף את האנשים המעניקים לגיטימציה לפגיעה באחרים, כאשר נחליט שנמאס לנו להתמקד בקורבנות ההסתה – והקנאים הם במידה רבה קורבנות – וכשנחליט שהגיע הזמן שעובדיה יוסף, יצחק גינזבורג, ישראל רוזן וחבר מרעיהם יריחו את הליזול, צפויה ירידה ניכרת ברמת הטירוף במגזר האורתודוקסי.

אפשר יהיה, אם תרצו, להגדיר את המהלך כהגנה על בריאות הציבור.

הערה מנהלתית ארוכה יחסית: תם ונשלם פרויקט 300, במסגרתו בחנתי את יכולתי לכתוב פוסט יומי, בן לפחות 300 מילה, במשך חודש. הפרויקט הגיע אחרי תקופת יובש קשה. במהלך החודש נכתבו 18,401 מילים, כלומר ממוצע המילים לפוסט עמד על 613 – יותר מכפליים מהמבוקש.

זה היה מתיש. אני לא בטוח שיש לי כוח לעשות את זה שוב. ביומיים הקרובים לא אכתוב דבר בבלוג; בשבוע הבא תתחדש הכתיבה. אני מתלבט בין "שבוע עבודה" שכולל חמישה פוסטים בשבוע ובין כזה שישלב בין כתיבה וצילום, למשל שלושה פוסטים ושתי תמונות מושקעות בשבוע. אשמח לקבל משוב, אבל אני לא מתחייב לציית לו. ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך להזמין מצלמה. למעוניינים, מדובר ב-Panasonic Lumix DMC-LX3. ברצוני להביע תודה לכל התורמים שאיפשרו את רכישתה.

(יוסי גורביץ)

כשדן גולדברג הגיע לבית המשפט למשפחה כדי לבקש צו שגרתי לבדיקת רקמות. המטרה היתה להוכיח שהוא אביהם של איתי ולירון, תאומים שנולדו לו מאם פונדקאית בהודו. הצו היה מאפשר לו להוכיח את אבהותו, ולהביא את שני הילדים הביתה.

רק שלרוע מזלו של גולדברג – שלו ושל שני הומוסקסואלים אחרים – פגע בו השופט פיליפ מרכוס. הלז הוא חרדי, ומה שהוא נוהל שגרתי – צו שכמוהו הוצאו עשרות בשנים האחרונות – הפך אצלו לעוד דרך להוכיח את אדנות הגבר היהודי.

כדי להבין מה קרה, צריך להבין את האופן שבו נראו הדברים לכבוד חסיד הדמון יהוה. גברים הומוסקסואלים, שדינם מיתה (ודי כבר עם הבולשיט של "הומוסקואליות היא לא משכב זכר", חובשי הכיפות ברובם המכריע לא עושים את ההבחנה הזו) מעיזים להגיע ולדרוש ממנו זכויות, שחוק חילוני כופה עליו להעניק להם בניגוד למצוות ההלכה. ואיזו זכות הם רוצים? לטמא את הארץ הקדושה בילדיהם של לא סתם גויה, אלא עובדת אלילים ממש, ילדים שלא רק שאינם יהודים אלא שלשיטתו יגדלו בחטא שאין גדול ממנו, זה שמוביל להקאת היהודים מארץ הקודש. מרכוס גם ידוע בהתנגדותו הכללית לאימוץ ילדים, ואף אמר בעבר שאין הבדל בינה ובין חטיפה, כך שאין ספק שאין מתאים ממנו לתפקיד שופט לדיני משפחה.

אז מה הוא עושה? מה שדיינים מושכי-משכורת ממדינת ישראל למדו לעשות מזמן: מעקם את הדין, במכוון. קודם כל מודיע מרכוס שהוא לא מוסמך בכלל לדון בנושא, ואחר כך הוא מסרב להוציא את הצו כי "אם יסתבר שאחד האנשים שיושבים כאן הוא פדופיל או רוצח סדרתי, אלו דברים שהמדינה צריכה לבדוק". העברית העילגת במקור.

אלה דברים מדהימים. מרכוס ביטל למעשה את חזקת החפות. הוא מסרב להעניק זכות, שמוענקת כבר שנים, בגלל שהאנשים שמבקשים אותה לא טרחו להוכיח שהם לא פדופילים או רוצחים סדרתיים. בכך הוא מביע בדיוק מה הוא ושכמותו חושבים על הומוסקסואלים. כמובן, כאשר ישוב ויופיע בפניו גבר אורתודוקסי כשר, מרכוס לא ידרוש ממנו – קודם שיעניק צו כלשהו – להוכיח שהוא לא רוצח סדרתי או פדופיל.

במערכת משפט נורמלית, מרכוס היה עף מתפקידו מהר יותר משיכול היה להגות את המילה "פנסיה". שוו בנפשכם מה היה קורה לשופט שהיה מסרב להעביר ילדים לחזקתה של אם חרדית, בתואנה שידוע שהחרדיות מרעיבות את ילדיהן ומתעללות בהן. בישראל, לא רק שמרכוס ימשיך לכהן בתפקידו, אלא שבית המשפט המחוזי – בהרכב שרובו דתי – החזיר לו שוב את התיק לעיון, והחמיר עם גולדברג: עכשיו צריך למנות אפוטרופוס לילדים, מה שיאריך את ההליכים עוד.

ראוי לתמוה: מדובר בשני ילדים החיים בהודו שלא נכנסו לישראל. מרכוס סירב לאפשר לגולדברג להוכיח את אבהותו. מה עניינה של מדינת ישראל בשני ילדים שאין שום קשר בינם ובין ישראל? מדוע עליה להוציא תקציבים על אפוטרופסות עבורם? קשה שלא לתהות אם כל הכוונה בפרשה היא לדחוק את הקץ, ולקוות שגולדברג יישבר לפני שהנושא יעלה לבג"צ.

אז אם מישהו שכח למה אסור למנות את חסידי הדמון יהוה לשום משרה שבה הם יכולים להשפיע על חייהם של בני אדם, הנה עוד סיבה. משה דרורי, נועם סולברג – יש לכם יורש.

(יוסי גורביץ)

ליל ראשון היה ליל הוודו בישראל: כחצי מליון איש אישה וטף, על פי הדיווחים, עשו את דרכם למירון, לאחד החגים הבודדים שהצליח לצמוח מלמטה ולשבור את הרבנים: ל"ג בעומר, שנחשב גם לחגו של התנא המיתולוגי שמעון בר יוחאי. חגו של בר יוחאי מצוין בסימנים פגאניים מובהקים, כגון מדורות, ריקוד סביבן, והשלכת שער ילדים אליהן.

סביר להניח שהוא לא היה מרוצה במיוחד, אילו התקיים. אבל בן יוחאי כפי שהוא קיים במיתולוגיה הנוכחית הוא כבר מזמן לא הטיפוס הלא סימפטי שהתגורר במערה, כל כך לא סימפטי עד שאלוהים עצמו גרש אותו חזרה אליה כשיצא ממנה והתחיל להחריב את העולם: הוא הרבה יותר הדמות שהלביש עליו הנוכל משה די ליאון, קרי המחבר של ספר הזוהר. הזוהר מסתדר הרבה יותר עם הפגאניות.

עד כמה היתה זו הילולה עממית, אפשר ללמוד מן האיסור שהטילו הרבנים על הגעה למקום ברכב פרטי, שמא ייגרמו תאונות בדרך חזרה – כלומר, שסביר שרבים מן המגיעים למקום הקדוש נשאו עמם את הג'ריקן החב"דניקי הידוע, הדלק של טנק המצוות, קרי ארבעה ליטרים של וודקה. יכול להיות, כמובן, שהרבנים השיגו דיל עם חברות ההסעה.

כך או כך, בעוד חולדאי מתכנן את השלב הבא בקריירה שלו ובוחר בבעיה החרדית כנושא שעליו יבנה את עצמו, התחוור שיש בעיה חמורה לא פחות מהעובדה שעומד להגיע לפרקו דור גדול יותר של בורים ועמי ארצות, שלא רק שיהיה נטול מלאכה ולא תהיה לו ברירה אלא ללסטם את הציבור: כל האוטובוסים של אגד שיצאו מירושלים למירון הוגדרו כ"רכבי מהדרין", קרי כאלה שבהן הגברים הקדושים יושבים בקדמת הרכב, בעוד הנשים – המכשפות, המפתות, בנות לילית, גלגולה של חווה – יושבות מאחור.

זה אמנם מתאים במיוחד להילולה של שונא האדם בר יוחאי, שקבע כידוע שנשים דעתן קלה, אבל קצת פחות לעובדה שאגד היא חברה ציבורית, שממומנת ומסובסדת בכספי ציבור, ושכזו היא איננה רשאית להפלות בין הנוסעים שלה. העובדה שכל קווי האוטובוס למירון הוגדרו כ"קווי מהדרין" מעידה על כניעה לא רק לחרדים, אלא לפלג הקיצוני ביותר של החרדים, זה של החסידים.

זוכרים שאמרו לנו שקווי המהדרין לא יתרחבו? הנה, הם מתרחבים. בשניה, בשקט, בדיל שנסגר בין אגד ובין קיצוני הרבנים, ואלמלא היו כמה חרדים שהתלוננו – גברים שרצו לנסוע עם נשותיהם וילדיהם, ולא לעבור את ההפרדה – כנראה שגם לא היינו שומעים על זה. זו, אגב, לא ההרחבה היחידה: עולה וצפה האפשרות של "תחנת קווי מהדרין" בירושלים, בתמיכה שקטה של משרד התחבורה.

בג"צ טרם פסק את דברו בעניין (הוא מאד איטי, כשזה מגיע לנושאים עקרוניים), אבל צו הביניים שלו אסר על הרחבת קווי החרמנים – תודו שזה שם מתאים יותר – עד לפסיקה. על פניו, נראה שאגד עשתה שבת לעצמה והחליטה שהפעם מותר לה להרחיב את קווי החרמנים גם בלי אישור.

וזה כנראה הסממן המפחיד ביותר. חולדאי מדבר על מהפכה, שם קוד למלחמת תרבות עם סיכוי להתדרדרות למלחמת אזרחים; המחושים העדינים של אגד כבר הודיעו לה איזה מחנה צפוי לנצח, והיא מיהרה להכנע לדרישותיו. הרבה יותר קל לה להסתבך עם המחנה החילוני, הרבה יותר קל לה לעצבן את ארגוני הנשים ולהסתכן בכך שתעלה עליה את זעפו של בג"צ, הרבה יותר היה קל לה להתעלם מן החוזה שלה עם הציבור, מאשר להתעמת – לא עם החרדים, אלא עם האוונגרד החרדי.

ומאחר ואגד, חברה חילונית אחרי הכל, נשברה כל כך מהר, קל יחסית לנחש מה יקרה לחרדים המתונים יחסית. הם יורידו את הראש וילכו עם האספסוף. הם כבר מורגלים בתבוסות. החרד"לים גוררים את הכיפות הסרוגות באותו הכיוון, מהר יותר מחושבים – נזכיר שבחורי ישיבות הסדר כבר מסרבים לשרת עם חיילות, ודאי לקבל מהן פקודות – ותוך זמן לא רב, בהחלט עשוי להתברר שאמנם אין רוב שתומך בקווי המהדרין, אבל גם אין רוב שמוכן להתנגד להם בנחישות. עוד מעט יבקשו מאיתנו – אולי ציפי לבני, שכבר הסכינה עם הסירוב להציב את תמונותיה בבני ברק, ושהיא "מכבדת מסורת" ידועה – לכבד את אמונותיהם של אנשים אחרים, וקווי החרמנים יהפכו, רטרואקטיבית, יהודיים כמו דמי חנוכה.

עוד פרצה בקיר הברזל בין היהדות ובין המציאות. כל כך הרבה פרצות, כל כך מעט חומה. ויש לא מעט סמליות בכך שהפרצה הזו מגיעה בחגו של מי שנטש את התרבות האנושית ("תקנו שווקים להעמיד בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמם, גשרים ליטול מהם מכס") לטובת התרבות האלוהית, ששמו הפך לסימן לנטישת המציאות ומעבר אל הפנטזיה האלוהית.

הערה מנהלתית עגומה: בניגוד לקול המצפון שלי, פתחתי עמוד פייסבוק לבלוג. אני עוד לא יודע אם יש בו משהו חיובי ובהחלט יתכן שאסגור אותו, אבל בינתיים הוא פה.

(יוסי גורביץ)

שלושה עובדי אל על הגישו תלונה, משום שלדבריהם הם מופלים בעבודתם על רקע דתי. הכיצד? ובכן, השלושה מאמינים בחבר הדמיוני העונה לשם יהוה, וכתוצאה מהשגיון ×”×–×” – הנפוץ, למרבה הצער – הם מתעקשים שאסור להם לעבוד בשבת.

שזה כמובן לגיטימי. אז מה הבעיה? אה! הם טוענים שכתוצאה מכך הם מקבלים פחות משמרות עבודה, דבר שלדבריהם הוא פגיעה בזכויותיהם. לטענתם, מנהל המשמרות אמר להם ש"כשתפסיקו להיות דתיים ולשמור על השבת, נדבר על משמרות", דבר שהזכיר לאיש הוועד שלהם "זיכרונות לא נעימים על דברים שהוטחו ביהודים בתקופותיה האפלות של אירופה, במיוחד לפני השואה". נו, מי לא ראה את זה בא? השואה הופיעה בדיוק במקום הקבוע שלה: בפסקה השלישית של הסיפור.

כמה הערות. קודם כל, אני מתקשה להאמין שהמנהל שלהם אמר להם "תפסיקו להיות דתיים ולשמור על השבת". זה מריח יותר מדי מספרות פנים-מגזרית. שנית, עם כל הכבוד, ויש מעט מאד, הבחירה לעבוד במשמרות – דבר שמצריך, כמעט בכל מקום, עבודה בשבת – היא בחירה שלהם. אם אמונתם חשובה להם, הם יודעים שצריך להקריב בשבילה דברים.

אבל לא: יהודים אורתודוקסים משוכנעים שהעולם חייב להם. הם הפכו את עצמם לנכים – הם ולא מלאך, הם ולא שרף, הם ולא Sky Daddy, המכונה במקומותינו "אבינו שבשמים" – והם אלה שצריכים לשאת בתוצאות. בפועל, מה שקורה הוא שהם דופקים את האנשים שעובדים איתם.

איך? בכלל לא מסובך. אם יש x אנשים ו-y משמרות סופ"ש, שאף אחד לא רוצה לעשות, ויש שלושה אנשים שלא מוכנים בשום מקרה לשאת בנטל אבל גם לא מוכנים ללכת לחפש עבודה אחרת, המשמעות היא שכל העובדים הלא אורתודוקסים טוחנים יותר שבתות. אם יש כאן מישהו מקופח, אלה העובדים החילונים: הם אלה שצריכים לשאת בנטל האמונה של אחרים.

עכשיו, אילו הייתי מאמין בכנות אמונתם של השלושה, הייתי נוזף בהם על כך שהם מחטיאים את אחיהם, וגורמים להם ליותר חילולי שבת. אבל יש לי ספקות. למה? בגלל יובל פרייליך.

זוכרים את יובל פרייליך? לפני שנה וחצי הוא – או, ליתר דיוק, אביו – תבע את איגוד הסיף הישראלי בטענה שהוא לא יכול להשתתף בתחרויות שנערכות בשבת ושעל כן חובה למצוא לו תאריך אחר. איגוד הסיף טען בתגובה ששבת, מהיותה יום שבתון, היא היום הנוח ביותר מבחינת רוב מוחלט של המשתתפים. בג"צ פסק לטובת הילד.

וראה זה פלא, בתחילת החודש שעבר נאלץ פרויליך להתמודד בתחרות בחו"ל, שם אף אחד לא התרשם מהנכות שכפה על עצמו ולא היה מוכן לטרטר עשרות אנשים אחרים כדי להפוך את החיים שלו לקלים יותר. אז מה קרה? האם פרוייליך, יהודי גאה, הודיע שיהדות פירושה גם קורבנות, ושהוראותיו של מלך מלכי המלכים חשובות יותר מאיזו אליפות? האם הוא קידש שם שמיים ברבים?

כמובן שלא. הוא הלך לשחק, בשבת, נלחם היטב – וחזר הביתה עם מדליה. במקומו, הייתי מסיק מזה משהו על קיומו של אלוהים ועל העונשים שהוא מטיח במפירי דברו. למעשה, אם הייתי מאמין ביהוה, הייתי נחרד מהמחשבה על העונש הצפוי לנושאי שמו לשווא.

המסקנה שלי היא שיהודים גאים הם בריונים שמנסים לכפות אנשים לציית למשוגותיהם – ושעמידה תקיפה נגדם, כמו זו של השופטים באזרבייג'אן, תועיל גם לנו וגם להם. לנו, כי החגיגה על חשבוננו תסתיים; להם, כי היא תאלץ אותם להרהר באפשרות שאמונה דתית אין פירושה רק פריבילגיות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לכל התורמים.

(יוסי גורביץ)

הדיון שהתנהל היום בבג"צ, בפרשת בית הספר בעמנואל, היה חשוב מכל הסיבות הלא נכונות. הוא הראה לנו את הכיוון שבו הולכת ישראל.

הסיפור הוא ×›×–×”: כחלק משנאת המין האנושי של הכת החרדית, שפוסלת יותר מ-99% מהמין האנושי כנחות – כל מי שאינו גבר בן הכת החרדית הספציפית – הם מתעבים גם יהודים אפריקנים וערבים, מה שמכונה כאן "בני עדות המזרח" (מבט מהיר על המפה יגלה שמרוקו נמצאת הרבה מערבה יחסית לפולין, למשל). בהתנחלות עמנואל הוקם בית ספר לבנות, מגזר מקופח בקרב החרדים. הבעיה של החרדים היתה שהם נאלצו לקבל גם בנות "ספרדיות" (שוב, ביטוי מקובל שאין לו כמעט כל קשר למציאות) כדי לקבל כספים מן המדינה, משום שמדינת ישראל מקבלת את משנתם הגזענית של החרדים כמעט בכל תחום, אבל מסיבות לאומניות שוב איננה יכולה לקבל את התפיסה של עליונותם של יהודים ממוצא אחד על אלה ממוצא אחר. לאבות הציונות – תנועה שנועדה, על פי מייסדה, להיות מבצר מערבי במזרח – לא היתה בעיה כזו, כידוע, אבל הזמנים השתנו.

אי לכך, הפעילו החרדים את השכל היהודי המפורסם, וחילקו את בית הספר לשתי מגמות: "חסידית" ו"רגילה". בין שתי המגמות נבנה קיר. וראה זה פלא, המגמה החסידית – לטענת הורי התלמידות ה"מזרחיות" – היתה על טוהרת הגזע האירופי. במגמה הרגילה הצטופפו בנות הגזע הנחות.

רצוי לציין שזה לא מצב חדש: הגזענות הזו והזלזול בתלמידים "מזרחים" נמשך עשרות רבות של שנים. הזעם על כך היה הדלק שהביא להקמתה ולנסיקתה של ש"ס, באמצע שנות השמונים. אנחנו מדברים על מצב שנמשך עשרות שנים.

הפעם קמה עמותה שנמאס לה מהאפליה, והיא הלכה לבית המשפט. זה הורה על הפסקת האפליה, והרבנים האשכנזים החליטו שיש להם כאן עילה להוציא את בטלני הישיבות למאבק. תופי הטם טם של התעמולה החרדית, שהדיהם כמעט ואינם מגיעים אל התקשורת החילונית, החלו במסע ההסתה הקבוע שלהם. הורי התלמידות האשכנזיות קיבלו הוראה חד משמעית להוציא את בנותיהם מבית הספר, והוקם בית ספר פיראטי עבורן.

מה שקרה בבג"צ היה פיאסקו מכל בחינה אפשרית. ראשית, אף אחד לא העיר על הבעייתיות בכך שבג"צ דן בבעיה פנימית של התנחלות, שטח שכלל לא נמצא בתחומי מדינת ישראל, שהחוק הישראלי לא חל בו, ושעצם הדיון בו בבית משפט ישראלי – במקום לנהל אותו בפני המח"ט המקומי או המנהל האזרחי – מספח אותו דה פקטו.

אבל לזה כבר התרגלנו. מה שמטריד יותר הוא העובדה שבית המשפט פשוט התקפל. במקום לזרוק את כל המעורבים למעצר על בזיון בית הדין – במיוחד לאור העובדה שהם אמרו ש"כוח עליון", קרי הרבנים, אוסר עליהם לציית לפסיקה – העדיף בית המשפט להחזיר מחדש את המצב הקודם, כשהוא מקבל את הבטחותיהם של ההורים החרדים כי הפעם לא תהיה אפליה.

זה פשוט מדהים. צריך אדם להיות עיוור וחרש – עיוור וחרש מרצון – כדי להאמין שהאפליה לא תשוב על עצמה. כן, בג"צ הציב אי אלו הגבלות חדשות על יכולתם של החרדים לתמרן את הרישום לבית הספר. השכל היהודי הידוע כבר ימצא דרכים לעקוף אותן. הפרשה תשוב על עצמה – לאחר עוד שנה של סבל לתלמידות ה"מזרחיות".

החרדים מפעילים בפועל שיטה של "נפרדים ולא שווים". בדרום האמריקני היתה שיטה שלמה של העמדת פנים שנועדה לקדם את ההפרדה. בשנות החמישים, בית המשפט העליון האמריקני – בפסיקת בראון ואחר כך – הפסיק להעמיד פנים, וההפרדה קרסה. לעיתים היה צורך בהפעלת צבא פדרלי לשם כך – כפי שעשה אייזנהאואר בליטל רוק ב-1956, נשיא רפובליקני בשנת בחירות – והמאבק גבה קורבנות בנפש, אבל השיטה קרסה.

פה, חמישים שנה ויותר אחרי בראון, מעדיף בית המשפט לתת לגזענים למרוח אותו עוד פעם. כן, השופט לוי הקדים כמה מילים כעוסות וקנטרניות כלפי נציגי החרדים – ואחר כך התקפל כמעט בלי קרב. ואולי זה לא מפתיע: אחרי הכל, הוא כבר התרגל – כפי שהודה אהרן ברק – שמערכת הבטחון מרמה אותו. גם אז, אגב, אף אחד לא הלך לכלא בשל בזיון בית המשפט.

זה בוודאי הפתיע את החרדים. אחרי הקנסות שהם כבר חטפו ואחרי הזימון של ההורים להופיע בבג"צ, הם נערכו למלחמה. הם גילו מולם נמר עשוי נייר, שלא מוכן להגן על כבודו ולא מוכן להפעיל את החוק כדי לפגוע בעוכרי החוק. כשהם יתאוששו מההלם, יש לצפות שמצבן של נערות "מזרחיות" בבתי ספר חרדיים ברחבי הארץ יורע: בג"צ לימד את החרדים שאפשר לעשות את זה מבלי להסתכן יותר מדי. אחד הבכירים שבמנהיגי החרדים, סגן ראש עיריית ירושלים יצחק פינדרוס, גילה חוסר זהירות לאחרונה: הוא הטיח בחברת מועצה ממרצ ש"אצלנו בחינוך החרדי לא מקבלים ספרדים, קופים, רוסים ואתיופים". זה מקרה קלאסי של פליטת פה שבה פוליטיקאי אומר את מה שהוא חושב. פינדרוס, כמובן, טוען שחברת המועצה ממרצ היא אנטישמית.

כל זה, כמובן, מתעלם מבעיה חשובה טיפה יותר: שבתי הספר החרדיים אינם מכשירים את יוצאיהם לחיים המודרניים. הם מכשירים אותם לדבר אחד בלבד: לימוד כתבי הקודש היהודים והקמת דור חדש של בטלנים שפרנסתם מוטלת על הציבור. אירונית, זה נכון פחות לבתי הספר לנשים, משום שהן אלה שפרנסת הבית נופלת עליהן בעוד בעלן עוסק בהבלי אביי ורבא. ועדיין, המון כספי מדינה מושקעים בכך שנשים חרדיות לא תוכלנה לקבל את ההזדמנויות שנשים חילוניות מקבלות. על כך איש לא אמר מילה.

ולסיום, אי אפשר בלי ש"ס. המפלגה שהוקמה בדיוק על רקע המאבק הזה – על רקע האפליה בבתי הספר החרדיים – התפוגגה לגמרי. קולם של מנהיגיה, שעסוקים במרץ בהתמזגות עם האליטה החרדית – נסיון נואל; בניהם לעולם לא יהיו כשרים לחיתון עם בנותיהם של הרבנים האשכנזים, ובנותיהם על אחת כמה וכמה – לא נשמע. ויש לכך סיבה: אם היה נשמע, סביר שילדיהם, הנמצאים בפנימיות חרדיות, היו סובלים בשל כך. מי שקשקש באוזנינו על כך שש"ס היא מפלגה מהפכנית יכול להווכח שוב שמדובר במפלגה הצינית ביותר בישראל, שמנהיגיה שואבים את אוצר המדינה ומעבירים אותו למקורביהם, תוך שהם מתעלמים לחלוטין מבוחריהם. זה בסדר: אפשר יהיה, מנסיון, להסית אותם שוב ערב הבחירות תוך הזכרת פצעי העבר.

וכך זה יימשך. עד שזה יקרוס.

(יוסי גורביץ)