התקווה הלבנה הגדולה לשעבר, גבי אשכנזי, נחשד במעורבות בפוטש נגד הממשלה – ולא, לא בנושא ההדלפה לעיתונאים

זוכרים איך לפני כמה שנים, כשגבי אשכנזי יצא בחגיגות פרישה מצה”ל שנמשכו חצי שנה, דיברו בו כעל ראש הממשלה הבא? אז אוי לנו אם זה יהיה המצב. אפשר היה לדעת את זה עוד קודם, אבל בימים האחרונים הוגדשה הסיאה.

בימים אלה מתנהלות שתי חקירות כנגד מקורבי אשכנזי. האחת, שגרפה הרבה מאד כותרות, מדברת על כך שאשכנזי וחבר חנפיו הדליפו מידע סודי מאד לעיתונאים, כדי לקדם את שמו הטוב של הגנרליסימו. על אותו הדבר בדיוק, הלכה החפ”שית ענת קם לשנים ארוכות בכלא. אם אשכנזי אכן ניצל את מעמדו כדי להדליף מסמכים סודיים, אין שום סיבה שהוא יהיה בכלא פחות מקם. יתר על כן, יש לציין את התירוץ המעניין של שניים מחנפיו של אשכנזי, אבי בניהו והקולונל וינר: הם טענו שהם אכן החזיקו מסמכים מסווגים, בניגוד לנהלים, אבל שהסיווג של המסמכים היה עניין טכני בלבד. זו טענה יהירה בחוצפתה, שספק אם מישהו אחר היה מעז להעלות. אם אכן אשכנזי היה מעורב בהדלפת מסמכים מסווגים, יש להעמיד אותו לדין באשמת ריגול חמור. כל משהו שהוא פחות מכך הוא עילה לאובדן אמון הציבור בעקרון בסיסי של המשפט: לא תהדר פני גדול.

אבל הסיפור הזה הוא לא הסיפור המטריד באמת. התואר הזה שמור לפרשת אמיר קין. הלז משמש כמלמ”ב, אולי הגוף העלום והמטיל אימה ביותר משלל מנגנוני האופל שלנו. קודמו בתפקיד היה יחיאל חורב הידוע לשמצה, שהחזיק בתפקיד 21 שנים – מתכון קלאסי להסתאבות. המלמ”ב (ממונה לבטחון מערכת הבטחון) אחראי, ובכן, על בטחון המידע בתוך מערכת הבטחון. קין קיבל הודעה מנתניהו שהוא עומד לפתוח בחקירת שב”כ כנגד מדליפים ממערכת הבטחון בנושא איראן. על פי החשד, קין מיהר לעדכן את אשכנזי שחקירה כזו עומדת להתרחש.

במילים אחרות, קין – שידע שראש הממשלה שלו הורה על חקירה – שיבש את החקירה, והזהיר חשוד עיקרי בה, הרמטכ”ל; הוא סייע לרמטכ”ל לעקוף את הפיקוח האזרחי על הצבא, כמו גם להמלט מעונש על כך שהדליף מידע בניגוד לדעת ראש הממשלה.

קשה לחשוב על מקרה מובהק יותר של מעילה באמון ושל חתירה מצד גורמי בטחון תחת הממשלה שלה לכאורה הם נשבעו אמונים. אם החשדות הללו יוכחו כנכונים, גבי אשכנזי צריך לשבת בכלא שנים ארוכות – לא לפני שהוא יודח מהצבא בטקס רשמי נוסח דרייפוס. מי שמגלה סלחנות כלפי התנהלות כזו של לובשי מדים כלפי הדרג האזרחי מזמין פוטש של ממש.

הדברים האלה, יש להזכיר, נכתבים בימים שבהם אנחנו רואים כיצד הרמטכ”ל המכהן מנהל מרד שקט בצבא, ומודיע על ביטול אימונים, בנסיון להפעיל את דעת הקהל נגד הממשלה המכהנת. אולי כדאי שאשכנזי יצטרף לגנץ, לאחר שזה יחנוך – מבפנים – את אגף האלופים החדש והמפואר בכלא שש.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבל מספר שיא של תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה – 13 מהן. אני רוצה להודות כאן בזאת לכל התורמים.

(יוסי גורביץ)

מה קרה בבריסל? אנחנו לא יודעים. זה לא מפריע לנתניהו ולממסד הציוני לצווח על אנטישמיות, ולבטאון של נתניהו להאשים את השמאל

לפני שלושה ימים (ז’), נכנס אדם חמוש, שהקפיד להסתיר את פניו ממצלמות האבטחה, למוזיאון היהודי בבריסל. הוא הוציא מתיק שנשא עמו רובה, ופתח באש. מן האש נהרגו ארבעה אנשים: אזרח בלגי; מחזיקת דרכון צרפתי ששמה היחיד שדווח הוא דומיניק; ושני אזרחים ישראלים. האזרחים הישראלים היו בני הזוג מירית מירה ריבה ובעלה, עמנואל ריבה.

התקשורת הישראלית תיארה את בני הזוג ריבה כחשבים שעבדו במשרד ראש הממשלה, ובעקבות דבריו של ראש הממשלה, תיארה את התקרית כולה כתקרית אנטישמית. יתכן שזו תקרית אנטישמית, אבל ביקורת על הטענה הזו כבר התחילה להופיע בתקשורת הישראלית וגם בתקשורת הבינלאומית, ומיד אתייחס אליה. אבל קודם כל, צריך לזכור: הטענה שמדובר בהתקפה אנטישמית היא רק טענה. היא לא מגובה בעדויות חותכות. ויש רגליים לסברה שהטענה הזו נוחה מאד לממשלת ישראל, ועל כן היא מפמפמת אותה.

למה? כי יש הסבר אחר, לא פחות סביר ומציק יותר. התקשורת הישראלית דיווחה שעמנואל ריבה הוא איש נתיב לשעבר; נתיב הוא ארגון מודיעין ישראלי שהיה אמור לפעול מאחורי מסך הברזל בזמן המלחמה הקרה ושמעמדו מאז מפוקפק. מירה ריבה תוארה כ”עובדת משרד ראש הממשלה,” אבל ריצ’רד סילברסטין מצא שבעמוד של שגרירות ישראל בברלין היא מתוארת כנספחת. חשבית במשרד ראש הממשלה כנספחת בשגרירות חשובה? או שמא הביטוי “עובדת משרד ראש הממשלה” מסתיר את העובדה שמירה ריבה היא אשת מוסד – ארגון שכפוף למשרד ראש הממשלה – ובהתחשב בתפקידה בשגרירות בברלין, אשת מוסד די בכירה? עוד יש לציין שבני הזוג מתוארים כ”עובדי ממשלה לשעבר.” הם היו בתחילת שנות החמישים שלהם. לא בדיוק גיל הפנסיה. הבלוגרית דבורית שרגל מצאה שהמשרד לבטחון פנים פרסם הודעת אבל על מותה של מירה ריבה. למה?

יתר על כן, החיסול נראה מתוחכם מאד, ודאי בהשוואה לכל מה שהתרגלנו לראות מצד ארגונים אנטישמיים באירופה. יתר על כן, ארגונים אנטישמיים בדרך כלל ממהרים לקחת אחריות. עד כה, זה לא קרה.

אם אכן בני הזוג ריבה היו אנשי מודיעין ישראלים, פעילים או לא, אז לדרוש מאיתנו להאמין שלגמרי במקרה הם היו במקום שהותקף על ידי הרוצח האנטישמי היעיל ביותר בהיסטוריה של 20 השנים האחרונות לפחות, זה צירוף מקרים אחד יותר מדי.

אם אכן בני הזוג ריבה זוהו – במדויק או בטעות – כאנשי מודיעין ישראלים, אז התקרית הזו היא לא תקרית אנטישמית. היא עוד חלק ממשחק הצללים ששירותי מודיעין משחקים כל הזמן. המוסד, כידוע, לא בוחל בחיסולים. גם יריביו לא. והמוסד גם לא ימהר להודיע לצד השני שהוא הצליח.

אם אכן זה המצב, ברור למה ראש הממשלה רוצה לדבר על אנטישמיות: זה מסיט ממנו, כאחראי על המוסד, את האחריות למותם של אנשי מוסד. ברור גם למה רוב התקשורת הישראלית מצטרפת לאותה המקהלה: היא לא אוהבת לחשוב לבד ובטח לא לעמוד מול נראטיב שכל הממסד עומד מאחוריו. כי הדחיפה של הנראטיב שהירי בבריסל היה תקרית אנטישמית – כזכור, אין לנו שום הוכחות לזה – קודמה לא רק על ידי נתניהו. היא קודמה גם על ידי שני הרבנים הראשיים במפגש שלהם עם האפיפיור: כל אחד מהם חזר על הטענה שזו תקרית אנטישמית כאילו היתה עובדה מוכחת.

כאן המקום גם להזכיר שלנתניהו יש היסטוריה בתחום הזה, של מניפולציה במודיעין. אם נניח עכשיו לשקרים שלו בפני הקונגרס ב-2002 על תכנית הגרעין העיראקית, ולאיומים שלו על פצצה איראנית שמגיעה או-טו-טו שאנחנו שומעים מאז 1992 (!), עדיין נשאר סיפור הפיגוע בבולגריה. זוכרים אותו? נתניהו טען אז, שעות אחרי הפיגוע, שאיראן עומדת מאחוריו. עד כה לא התקבלה שום הוכחה לטענה הזו, אבל נתניהו כבר ניצל אותה לצרכיו.

היום הגיע שגריר בלגיה לכנסת, שם הוא ננזף על ידי הח”כים על האנטישמיות בארצו – שוב, בלי שום הוכחה לכך שהרצח בבריסל בוצע ממניעים אנטישמיים. הגדיל לעשות דב ליפמן, אידיוט מטעם – ניחשתם – “יש עתיד,” שאמר ש”כרגע יש ביקורת ודה לגיטימציה נגד ישראל ולכן נעשה קישור אוטומטי בין ישראל ליהודים אשר מעלה את האנטישמיות ברחבי העולם. צריך לשים צב [כך במקור – יצ”ג] לטרמינולוגיה שגורמת לפשעי השנאה הללו.”

וואלה. “נעשה קישור אוטומטי בין ישראל ליהודים”? איך זה קרה? יכול להיות שזה בגלל שראש ממשלת ישראל מקפיד, שוב ושוב, לדרוש הכרה בישראל כמדינה יהודית? יכול להיות שזה בגלל שבעת ביקורו בכנסת של ראש ממשלת בריטניה, נתניהו בירך אותו על הגעתו במילים Welcome to the Jewish Knesset?

וכאן אנחנו מגיעים לשלב השלישי של ההיסטריה. הראשון היה טשטוש העובדה שאין לנו מושג למה בוצע הרצח ושל החשד הסביר שבני הזוג ריבה הם אנשי מודיעין הישראלים; השני היה האשמה קולנית ובלתי פוסקת באנטישמיות; והשלישי הוא ההאשמה של… השמאל הישראלי באנטישמיות.

שימו לב למילים “דה לגיטימציה” אצל ליפמן. “דה לגיטימציה” היא שם קוד לביקורת על ישראל ובמיוחד על מדיניות הסיפוח שלה. מתנחל בשם יואב שורק מיהר לצאת בקדצ’קה סוערת על הדם ולקבוע שהסיבה לתקרית האנטישמית לכאורה היא השמאל הישראלי. הכל בישראל בסדר, קבע שורק, אבל הדו”חות של השמאל הישראלי על כך שישראל היא מדינת אפרטהייד גרמו לאנטישמים באירופה להרגיש שהם לא יכולים יותר ושהם חייבים להרוג איזה יהודי. כי, כידוע, חומר הקריאה המועדף על אנטישמים חמושים הוא אנשי שמאל וארגוני זכויות אדם.

לא הייתי נטפל לשורק – החסר משוגעים אנוכי, כי הבאתם גם את זה לרייר עלי? – אלמלא הטענה שלו התחילה להדהד מכיוונים אחרים. מצאתי אותה אצל תיבת התהודה של נתניהו, ח”כ אופיר אקוניס, ומאמר של בטאון לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום,” חזר עליה במילים דומות מאד.

אז על בסיס רעוע מאד, ללא הוכחות כלשהן, נתניהו יוצא להאשים את ממשלות אירופה בסובלנות לאנטישמיות – ומחנה הימין היהודי, שהוא מנהיג, מאשים את השמאל באחריות לרצח אנטישמי. פשוט נהדר.

כמובן, אם וכאשר יתברר – עוד כמה חודשים, בעמוד 13, כי התקשורת תקבור את הפאדיחה של ההצטרפות האוטומטית שלה לתזמורת הממשלתית – שבני הזוג ריבה אכן היו אנשי מודיעין, ושהרצח שלהם היה חיסול ולא פיגוע אנטישמי, אף אחד לא יזכור את קמפיין הפצת השנאה הזה, אבל המסרים שלו ימשיכו לחלחל. אף אחד לא יזכור את העובדות, רק את זה שאנשי שמאל מובילים לאנטישמיות שמובילה לרצח.

ככה נתניהו עובד. ככה הוא עבד תמיד. וכמו תמיד, הבעיה היא פחות נתניהו ויותר התקשורת הישראלית, שמשדרת את דבריו ללא ביקורת.

הערה מנהלתית: היום הוא היום ה-16 לפרוייקט 300, שבמסגרתו אני כותב פוסט מדי יום. אם אתם מעריכים את הכתיבה, אודה לכם אם תתרמו. כפתור התרומה של קרן הבעת הרצון הטוב והתודה נמצא כאן.

(יוסי גורביץ)

למה הימין הדתי בהיסטריה מביקור האפיפיור? כי הוא במסע נקמה נגד ההיסטוריה

הרחוב הדתי רותח בשבועות האחרונים לקראת ביקור האפיפיור פרנסיסקוס הראשון בישראל. הבוקר נרשמה אלימות – כלומר, אלימות חריגה מעבר לאלימות הרגילה של חובשי כיפות כלפי נוצרים: כ-150 אנשי ימין דתי התבצרו במה שהם מכנים “קבר דוד המלך”, ואחד מהם, חייל, אף דרך נשק לעבר שוטר. אל דאגה: התקשורת הישראלית כבר תוודא שלא תזכרו את הנקודה הזו.

האלימות לא הגיעה בהפתעה. כזכור, המשטרה והשב”כ קיבלו צווי הרחקה מנהליים כנגד מספר פעילים בחשד לפעילות כלשהי שקשורה לביקור האפיפיור. פעילי ימין דתי השחיתו כנסיות בירושלים שבועות מראש. בסוף השבוע, הושחתה כנסיה בבאר שבע.

על מה הסיפור? רשמית, הטענה היא שמשרד החוץ מתכוון להעביר לרשות הכנסיה הקתולית את האולם המכונה “אולם הסעודה האחרונה” – שהסיכוי שנערכה בה הסעודה האחרונה דומה לסיכוי שבקבר דוד אכן קבור דוד – שנמצא מעל האתר שנתפס כקבר דוד. הן בכנסיה והן במשרד החוץ הכחישו שיש כוונה כזו, אם כי הכנסיה – שבעבר החזיקה באולם – אכן דורשת מדי פעם את החזרתו. הטענה שיש קנוניה אפלה בין הנהגת ישראל להנהגת הוותיקן להעברת אולם הסעודה האחרונה מזכירה את הטענה של התנועה האיסלמית שישראל חופרת מתחת לאל אקצה: בולשיט שמיועד להלהיט את הרוחות.

אבל יש בבולשיט הזה צד חיובי. הוא מזכיר לנו שהטענות של דוברי ישראל על כך שהציבור היהודי בישראל לא גזעני, אלא שיש לו בעיה עם ערבים בגלל הסכסוך, היא הבל. הציבור היהודי בישראל גזעני מאד, ומבחן הלקמוס שלנו היה הפליטים מאפריקה. הם לא סיכנו אף אחד, שיעור הפשיעה שלהם נמוך מהשיעור בישראל – ועדיין הם הפכו לאויבי האומה, מטרה ראשית לראש הממשלה ושר הפנים, ונבנו עבורם מחנות ריכוז (כן, נחמה, זה השם למתקן שבו מכנסים אנשים ללא משפט בשל מוצאם.) ועדיין, ליהודים ה”אותנטיים” בישראל – אלה שמכירים את הדת הרשמית של המדינה מקרוב – שומרים פינת שנאה חמה בלב לנוצרים ולנצרות.

יש המון תירוצים לכך. התירוץ הקונסנסואלי הוא השואה. אבל את השואה לא ביצעו קתולים אלא ניאו-פגאנים, אלפי כמרים קתולים נעצרו במחנות ריכוז, הכמורה הפולנית הושמדה במספרים פנומנליים, המפלגה הנאצית ניהלה מאבקים בלתי פוסקים בכנסיה והיטלר פינטז על תלייה פומבית של האפיפיור (ונתן, לקראת סוף המלחמה, הנחיות לחטוף אותו – הנחיות שלא יושמו).

אבל בשביל זה צריך לדעת היסטוריה, והיג”עים לא יודעים היסטוריה. הם עוסקים יותר במיתולוגיה. ומבחינה מיתולוגית, הם צודקים: הנצרות היא האחות הקטנה שהצליחה יותר מדי, שירשה את האחות הבכורה, גנבה את המאמינים שלה ואילצה אותה להתכנס לכדי כת קטנה ומבוזה של מעריצי אבות. יהודי אשכנז, אלה שחיו בקרבה אל הנוצרים, שנאו אותם שנאת מוות עוד קודם שפוגרומים היו חזיון נפוץ. נוכחות של האפיפיור בירושלים מדליקה את כל האיבה הישנה, ומעוררת שאלות מעידנים קודמים: מי העם הנבחר? ישראל שבבשר או ישראל שבלב? מה המשמעות של הפסח/פסחא? איזה קורבן נרצה? או, בצורה היחידה שהימין הדתי מסוגל להבין: הגם את המלכה עמי בבית?

מאז יוחנן ה-23, הכנסיה עשתה לא מעט להתמודד עם העבר שלה, שלקרוא לו בעייתי יהיה המעטה כמו לומר שבוגי יעלון הוא לא החכם שבאדם. ועידת הוותיקן השניה קבעה שהאנטישמיות לא רק שאיננה מותרת, אלא שהיא חטא. האפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בבית כנסת, הגדיר את היהדות כ”אחות הבכורה,” ובביקורו בישראל בשנת 2000 התנצל פומבית על רדיפת היהודים של הכנסיה ועל שתיקת הנהגתה בימי השואה (הוא גם התנצל על האינקוויזיציה, אבל זו לא רדפה יהודים). האפיפיור הנוכחי, פרנסיסקוס, שב והעלה מן האוב את החלטת ותיקן השניה אור לגויים (Lumen gentium), שאומרת שלא רק מאמינים נוצרים יגיעו לגן העדן, אלא גם אחרים:

“במקום הראשון, חובה עלינו לזכור את העם שלו ניתנו הברית והעדות, ושממנו התגשם המשיח בבשר. בשל אבותיהם, נותרו בני העם הזה יקרים מאד לאל, שכן האל לא מתחרט על מתנותיו או על דבריו. אבל תכנית הגאולה כוללת גם את אלו המכירים בבורא. במקום הראשון מבין אלה ניצבים המוחמדים, שבהכריזם כי הם מחזיקים באמונת אברהם, סוגדים יחד איתנו לאל האחד והרחמן, שביום הדין ישפוט את בני האדם. והאל אף אינו רחוק מאד מאלו, אשר תרים בצללים ובהשתקפויות בחיפוש אחר האל הלא נודע […] גם אלו יכולים להשיג את הגאולה, אשר אינם מכירים שלא באשמתם את הבשורה של המשיח או את כנסייתו, אך מחפשים באמונה אחר האל, ובהיותם מונחים על ידי החסד, מכוונים את מעשיהם לרצונו, כפי שהוא ידוע להם מתוך צווי המצפון.”

(התרגום שלי. ה”תרים בצללים ובהשתקפויות” הזה הדהים אותי כשראיתי אותו לראשונה, לפני שנים.)

שני האפיפיורים האחרונים דחקו הצידה את הכרזת לומן גנטיום, אולי המסמך המהפכני ביותר שהפיקה הכנסיה מעודה, בדיוק בשל כך. פרנסיסקוס שב ומציב אותה במרכז.

אבל הימין היהודי לא יודע ולא אכפת לו. שנאת הנוצרים של היהדות קודמת להפיכתה של הנצרות לדת רשמית בקיסרות הרומאית – כלומר, קודמת לתפיסת הכוח על ידי נוצרים. היא נובעת מהקלות שבה לקחה לעצמה הנצרות קודם כל את רוב המתייהדים – ואחר כך, עם התנצרות האימפריה, גם את רוב היהודים. חלק גדול משנאת האדם של היהדות מופנה כלפי הנוצרים דווקא, כעובדי אלילים; אירונית, הרבנים של הימין הדתי היו צריכים לקפוץ דרך כמה לולאות כשבאו להתאים את דברי השנאה האלה למוסלמים, כי היסטורית האיסלם נחשב לדת קרובה, כמעט לגיטימית – עד כדי כך שהרמב”ם התיר לאנשים להמיר את דתם לאיסלם בעת רדיפה, עד שיחלוף הזעם, מה שמעולם לא היה מעלה על דעתו להתיר ביחס לנצרות.

המטרה היא לא להצביע על הפיגור של היהדות האורתודוקסית לעומת הכנסיה הקתולית, אם כי זה תמיד כיף, וצריך להזכיר שכל רב שהיה מהין לטעון שנוצרים ומוסלמים ייכנסו לגן עדן משום שהם מחפשים את אלוהים בדרכם שלהם היה נבעט מהיהדות האורתודוקסית לפני שהייתי מספיק לומר “י”ג העיקרים”; המטרה היא להזכיר שהיהדות האורתודוקסית ומאמיניה – הם רוב מניינם של יהודי ישראל – לא עברו את כור המצרף של הנאורות, לא חשפו את זוועות אמונותיה לאור השמש, לא אילצו את הרבנים לעבור רפורמציה.

וכתוצאה מכך, שנאת המאה הרביעית – שממנה מגיע אלינו “תולדות יש”ו,” אולי הספר היהודי המועתק ביותר חוץ מהתלמוד, שכולו שנאה מזוקקת לנצרות – מזנקת למאה ה-21. והפעם יש לה כוח. והפעם יש לה (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) גם נשק גרעיני.

ועוד דבר אחד: שמתם לב שישראל התירה ל-600 פלסטינים להכנס מרצועת עזה לישראל לרגל ביקור האפיפיור? זכרו את זה בפעם הבאה שהצבא יטען שהסיבה לאיסור הכניסה הוא בטחוני. הוא לא. הסיבה היא ענישה קולקטיבית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

או: צה”ל משקר כהרגלו. על תגובת צה”ל הכפולה להרג בביתוניא

בימים האחרונים גועשת הרשת בישראל ובחו”ל, אחרי פרסום צילומים של מצלמות אבטחה מביתוניא, מהן עולה כי חמושים ישראלים – לא ברור אם אלה חמושי מג”ב או חמושי צה”ל – ירו למוות בשני צעירים פלסטינים ללא כל סיבה. מי שעוד לא ראה את הסרטונים יכול לראות אותם כאן. ארגון בצלם העמיד לרשות ערוץ 2 את חומר הגלם של המצלמות וזה הגיע למסקנה שמדובר בשידור רציף. ארגון בצלם אף הזמין את כל מי שרוצה לראות את חומר הגלם בעצמו לסור למשרדיו.

ההרג העמיד את צה”ל ואת הדובר שלו בבעיה. הנה הולכים להם שני צעירים פלסטינים, מבלי לסכן איש, ואז הם צונחים מתים. מיד צצה תעשיה קטנה של הכחשה. רגע, אולי אלה לא אותם הצעירים שנקברו. רגע, אולי הסרטון מבוים. רגע, למה אנחנו לא רואים דם בסרטון. אתם יכולים לראות דם בצילומי הסטילס מהאירוע, אבל אני לא אציג אותם כאן (הם נראים קצרות בשידור של ערוץ 2).

דובר צה”ל עצמו לא עוסק בהכחשה ישירה. הוא רק אמר ש”הסרטון ערוך בצורה מגמתית ואינו משקף את האלימות בהפרת הסדר.” לזה קוראים הכחשה שאיננה הכחשה. על פניו, נראה שדו”צ טוען שהסרטון מגמתי, אבל קריאה שניה מראה שהמגמתיות שעליה הוא מדבר נובעת מכך שמצלמות האבטחה לא הראו את הפרות הסדר. בעסה.

אבל באותה ידיעה, יש דובר צבאי אחר, לא מזוהה ובהתאם לא רשמי. הוא טוען ש”בדיקה ראשונית העלתה כי כל החיילים שהשתתפו באירוע, לרבות לוחמי מג”ב, לא ירו באש חיה לעבר המפגינים אלא השתמשו בכדורי גומי וברימוני גז. עדות החיילים עולה בקנה אחד עם תדרוך הכוחות לקראת ההפגנות, שאישרה שימוש באש חיה ‘רק במצב קיצון של סכנת חיים ממשית.’” וזו, רבותי, התגובה הצבאית שחוזרת פעם אחר פעם: כל החמושים אמרו שהם פעלו בהתאם לפקודות, ובזה זה צריך להגמר. דו”צ אמר עוד (שם) שהפרקליטות הצבאית הורתה “על פתיחת חקירת מצ”ח מוגבלת בנושא.”

הטענה הזו – שלא יעלה על הדעת שחמושי צה”ל יפעלו בניגוד לפקודות שלהם – שבה ועלתה בדבריהם של שורה של דוברים לא רשמיים. מקורות אחרים בצה”ל, תמיד בעילום שם, טענו שהסרטונים מגמתיים עד מפוברקים.

ובכן, לא יודע איך להגיד את זה לסנגורים הקבועים של צה”ל, אבל ודאי שחיילים פועלים בניגוד לפקודות שלהם. הם עושים את זה כל הזמן. בגלל זה יש לנו משטרה צבאית ומצ”ח ופרקליטות צבאית. אם היה ברור מאליו שחיילים מצייתים לפקודות, לא היה צורך בכל הגופים האלה.

גם הטענה שחיילי צה”ל לא יעזו לסטות מהפקודות ולירות שלא לצורך היא, בלשון המעטה, נלעגת. המקרה הבולט ביותר הוא זה של תייסיר אל הייב, חמוש בדואי שבשנת 2003 הרג ללא סיבה או פרובוקציה את טום הרנדאל, פעיל שלום בריטי. לרוע מזלו של אל הייב, הוא היה בדואי בצבא יהודי, ועל כן הוא אשכרה הלך לכלא לכמה שנים. אל הייב לא לבד. בתחילת 2013, הודה הצבא שסמיר אחמד עווד, הנער שהרגו חמושי צה”ל סמוך לכפרו בודרוס, נורה בניגוד לפקודות. פחות או יותר באותו הזמן, פרסם צה”ל תחקיר שממנו עולה שחיילי צה”ל הרגו שלא לצורך את רושדי תמימי, בן 31, אחרי שירו בכיוון מפגינים 80 (!) קליעים חיים בניגוד לפקודות. לקינוח, הקצין שהורה על הירי בתמימי הסתיר את הירי מהממונים עליו ועד ש”הארץ” לא הלך לשאול שאלות בנושא, בדובר צה”ל לא ידעו על הירי.

זה צד אחד. הצד השני הוא הדיווחים הלא רשמיים של “בכירים בצה”ל” על פקפוק בסרטון. כבר היינו בסרט הזה: בפעם האחרונה שהרג של חמושי צה”ל עורר רעש גדול, כשהם הרגו את המפגינה ג’וואהר אבו רחמה, צה”ל נקט בדיוק בתרגיל הזה. מצד אחד, דו”צ המשיך לטעון רשמית שהוא עוד לא הגיע למסקנות, ומצד שני אלוף פיקוד מרכז, אבי מזרחי, ערך תדריך לבלוגרים מבויתים שבו הפריח שקרים על נסיבות מותה. נראה שזה מה שצה”ל מנסה לעשות גם עכשיו. מצד אחד, לא להסתבך בשקר רשמי, שיחזור כבומרנג אם יופרך; מצד שני, להפיץ שקרים רשמיים למחצה בצינורות ניתנים להכחשה.

וצריך לומר כמה מילים גם על “חקירת מצ”ח מוגבלת.” אין לי מושג מה זה אומר: שמצ”ח תהיה מוגבלת במה שמותר לה לחקור? מה שחשוב לציין כאן הוא שבאפריל 2011, נאלצה הפרקליטות הצבאית להסכים – כתוצאה מעתירה בבג”צ – לפתוח חקירת מצ”ח בכל מקרה של הרג על ידי חיילי צה”ל (זהירות, מסמך). זו היתה תוצאה של עתירה שהוגשה ב-2003 (!). בג”צ מרח את הזמן שלו שמונה שנים, אבל בסוף לא היתה ברירה. עד אז, החל מסוף 2000, היתה בתוקף הוראה של הפצ”ר שאומרת שאין לפתוח בחקירת מקרי מוות של פלסטינים אלא במקרים חריגים.

המשמעות היא שבין סוף 2000 ואפריל 2011, מצ”ח לא חקרה מקרי מוות של פלסטינים אלא במשורה. אין לדעת כמה חיילי צה”ל הרגו פלסטינים שלא כדין בחסות פקודת הלילה והערפל הזו של הפרקליטות הצבאית, בידיעה ודאית שאלא אם יהיו מצלמות באזור, המוות שהם יגרמו לא ייחקר. עכשיו צה”ל אומר שחקירת מצ”ח במקרי ההרג בביתוניא, שאין שום מחלוקת על כך שהם לא בוצעו בזמן לחימה, תהיה “מוגבלת.” צריך יהיה לעקוב אחרי ההתפתחויות ולראות שצה”ל לא מחזיר את ההנחיה הישנה ההיא דרך הדלת האחורית, למרות פסיקת בג”צ.

וצריך לומר עוד משהו, לסיום: האנשים שתובעים שצה”ל יחקור כל מקרה הרג, ודאי מקרה הרג שנראה דומה מאד לרצח, הם לא האנשים שרוצים לפגוע בצה”ל. הם האנשים שמנסים לשמור על שאריות שמו הטוב, שרוצים שהוא יהיה צבא ולא מיליציה. האנשים שדורשים להתיר את ידיהם של החמושים, להסיר מעליהם כל רסן, להורות לחוקרים הצבאיים להעלים עין, לפרקליטים לא להגיש כתבי אישום ולשופטים הצבאיים לגלות רחמנות, הם האנשים שרוצים לדרדר את הצבא למעמד כנופיה. ובינתיים, מן הפרקטיקה הצבאית עולה שידה של הסיעה השניה על העליונה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ב”אם תרצו” לא בחלו לקחת כסף מהקרן החדשה ב-2009 – ולצאת נגדה למסע שטנה שנה אחר כך

אם תשאלו את הישראלי הממוצע מהי הקרן החדשה, הוא יגיד לכם שמדובר בארגון אופל שמטרתו להפוך את ישראל ל…אה… משהו. משהו לא ציוני, על כל פנים. שמדובר בקונספירציה אפלה למכור את המדינה למוסלמים, או משהו. שזהו ארגון פוסט ציוני אם לא אנטי-ציוני.

הטענה הזו, והעובדה שהיא מוכרת כל כך לציבור, היא תוצאה של קמפיין מבריק של ארגון ימני קיצוני בשם “אם תרצו”, GONGO של לשכת ראש הממשלה, שעסקתי בו פה לעייפה. “אם תרצו” קיימים מאז 2007, אבל פרצו לתודעה הישראלית ב-2010, בקמפיין מאורגן נגד הקרן החדשה, שזכה לסיוע קריטי של האידיוט המועיל בן כספית ב”מעריב.” זה היה קמפיין שעלה הרבה מאד כסף, הוא כלל שיר של עמיר בניון נגד הארגון, והוא כלל שיבוש של ברכות חג העצמאות כך שיקללו את הקרן. המון רעש, המון בלגאן, רמת ארגון ש”אם תרצו” לא הצליחה להפגין לפני או אחרי, תגובה לא מסודרת של הצד השני, וטראח – הדימוי התקבע.

אלא ש.

אלא שמסתבר שב-2009, כלומר שנה לפני שהקרן החדשה הפכה לאיום הגדול ביותר על הציונות מאז הצעת אוגנדה, “אם תרצו” קיבלה תרומה מהקרן החדשה. ולא רק “אם תרצו”: גם שני ארגונים קרובים לה – השומר החדש  ארגוון מקורב אליה, המכון לאסטרטגיה ציונית, המוח שמאחורי ארגונים נוסח “אם תרצו” – קיבלו ממנה כסף. בקרן גילו את זה בערך הבוקר. “אם תרצו” קיבלה תרומה של כמה אלפי דולרים יחד עם ארגונים אחרים שהשתתפו במאבק נגד הפרטת הקרקעות.

ואחרי שאספתי את הלסת מהרצפה, כמה דברים שצריך לומר. קודם כל, על הקרן. אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שלא מדובר באיזו אסופה של זקני ציון, הרי זה הסיפור הזה. ארגון קונספירטיבי אמיתי היה מוצא את התרומה שלו ל”אם תרצו” תוך 48 שעות וקובר את “אם תרצו” ואת הקמפיין שלה בים של לגלוג: אה, אנחנו השטן הגדול? אז למה לקחתם מאיתנו כסף? אה, אנחנו אנטי-ציונים? אז מה הכסף שלנו עושה אצלכם ואצל החברים שלכם?

אבל אם את הקרן אפשר להאשים בחוסר עירנות בפרשה הזו – העולם היה טוב יותר אם הם היו גודעים את רגלי “אם תרצו” ב-2010; למצער, לא היינו צריכים לסבול את רונן שובל – הרי שאת “אם תרצו” צריך להאשים בהונאה והיעדר יושרה. סך כל התרומות של “אם תרצו” ב-2009 היה כ-450,000 ש”ח; קשה מאד להאמין שרונן שובל ושאר מנהיגי התנועה לא ידעו שיש להם כמה אלפי דולרים של הקרן החדשה. העובדה שהם קיבלו ממנה תרומה לא גרמה להם להסס לצאת להתקפה פרועה ושקרית נגדה, תוך שהם יודעים את העובדה שהיתה משמיטה את הקרקע מתחת לכל הקמפיין שלהם: שהקרן תורמת גם לארגונים אולטרא-ציוניים. אין זכר לתרומה של הקרן החדשה בניירת של “אם תרצו” לשנת 2009, כי היא מקפידה לא לעשות מעבר למינימום החוקי של פירוט תרומות מעל 20,000 ש”ח – וגם אז, מספקת מעט מאד מידע על התורמים. תזכורת, לפעם הבאה שהם ינסו לומר משהו על שקיפות.

מותר, אגב, לתהות מה בעצם עשתה “אם תרצו” עם הכסף של הקרן החדשה, כי אני לא מכיר שום קמפיין שלה בנושא הפרטת הקרקעות. יכול להיות ששובל ושות’ לקחו את הכסף והשתמשו בו – אולי אפילו לתכנון הקמפיין נגד הקרן? יכול להיות שהם עבדו על הקרן כדי להוציא ממנה כסף, כפי שהם עבדו על הכומר האנטישמי ג’ון הייגי שהם עוסקים ב”חינוך,” וכשנחשפה הפעילות האמיתית שלהם, הוא הפסיק לתרום?

בשלב הזה, שום דבר לא יפתיע אותי. בפעם הבאה שתראו אפרצופו מדושן העונג של רונן שובל, זכרו: מדובר בשרלטן פוליטי חסר מעצורים. במי שצייר את התנועה שלו כתנועת מרכז ואיים בתביעת דיבה על מי שיכתוב אחרת, אבל הסתיר את העובדה שכל מקימי התנועה הם מתנחלים, טשטש את העובדה שהוא עצמו היה ממנהיגי “תא כתום”, ואת העובדה שהיה מועמד לכנסת מטעם “הבית היהודי”; מי שנתפס אומר שהוא דוחף לישראלים אידיאולוגיות פולקיסטיות בצורה מטעה כי זה “עניין של אסטרטגיית שיווק.”

אני מקווה שאחרי הסיפור המביך הזה לא נצטרך לעסוק יותר בקבוצת הפאשיסטים הילדותית הזו, אבל לצערי לא נראה לי שזה יקרה.

עדכון: אמש (ו’) טען ארז תדמור, בשרשור אצל עידו קינן, שהוא לא יודע על שום תרומה מהקרן החדשה ל”אם תרצו” ושהוא לא היה מקבל אותה אם היתה מוצעת. ביקשתי ממנו לחשוף את כל הניירת הכספית של “אם תרצו” ל-2009 כדי להוכיח את טענותיו. הוא נעלם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המשטרה והשב”כ מוציאים צווים מנהליים של אלופי פיקוד (!) כי הם לא מסוגלים לעשות את העבודה הבסיסית שלהם

משטרת ישראל והשב”כ הודיעו אתמול (ד’) פומבית שהם לא כשירים לבצע את העבודה שלהם.

הם לא ניסחו זאת במילים אלה, כמובן.

המשטרה והמשטרה החשאית שכנעו את אלוף פיקוד מרכז ואת אלוף פיקוד העורף להוציא צווי הרחקה ומעצר בית לשלושה קטינים ובגיר אחד שמתגוררים, בהתאמה, בגדה המערבית ובישראל. הסיבה: הם מתכננים משהו לקראת ביקור האפיפיור, או על כל פנים כך חושדים במשטרה ובמשטרה החשאית.

מוקדם יותר, ניסתה המשטרה לשכנע שופט להוציא צווי הרחקה מהעיר העתיקה לשלושה אנשים, כשהיא טוענת שהם תכננו לפרסם כרוזים (!) נגד ביקור האפיפיור (!!!!1!). השופט זרק אותם מכל המדרגות, ובצדק. מותר בישראל לפרסם כרוזים. התוכן של הכרוז עשוי להוות עבירה, אבל את זה יבררו אחר כך. ודאי שמותר לישראלים להתנגד לביקור האפיפיור, ומותר להם גם למחות נגדו.

אז מאחר ובית המשפט בעט את המשטרה, לא היתה לה ברירה אלא לפנות למישהו שעל הצווים שלו אין ביקורת ואי אפשר לערער עליהם, קרי המפקד הצבאי. כן, ברכותי: כמו אצל השכנים במצרים, גם אתם חיים תחת משטר צבאי. נכון, רוב הזמן הוא יעשה כמיטב יכולתו שלא תבחינו בכך, אבל אם תעצבנו את הפקידים הנכונים, פתאום יפעילו נגדכם שטיקים שלקוחים ממצרים של א סיסי.

יש כמה אפשרויות. יכול להיות ששלושת הקטינים והבגיר מתכננים איזה פיגוע טרור נורא. אם ככה, נשמח לראות את הראיות של המשטרה החשאית. יכול להיות, מצד שני, שהם בסך הכל מתכוונים למחות על ביקור האפיפיור, ומה לעשות – במדינה דמוקרטית מחאה היא דבר חוקי ומותר. כן, היא יכולה לעצבן את האפיפיור, וכן, היא יכולה להביא את הסעיף למשטרה ולמשטרה החשאית, אבל היא עדיין חוקית.

כך או כך, מה שלא צריך היה לקרות הוא הוצאה של צווים מנהליים. מדובר בצעד דיקטטורי, שלא מאפשר לאדם להגן על עצמו מפני שרירותם של פקידים. מישהו אמר, והוא לא צריך לספק לזה שום ראיות, ואתה מוצא את עצמך בלי זכויות. יש משהו שנקרא חזקת החפות, יש משהו שנקרא הזכות למשפט הוגן, אבל זה לא כל כך משנה בדיקטטורה הצבאית שמעדיפה, לצרכיה, לתת לתושבים לשחק רוב הזמן בדמוקרטיה.

בדגש על רוב הזמן. רק הקפידו שלא לעצבן את האנשים המסוכנים באמת בדיקטטורה צבאית, את אנשי המשטרה החשאית. והו, יש להם הסברים. תמיד יש להם הסברים. הם יאמרו לכם שמדובר בסכנה ברורה ומיידית לבטחון האזור, הם רק לא יהיו מוכנים לומר לכם מהי. אתם צריכים לסמוך עליהם. בהתחשב בהיסטוריה שלהם – זוכרים את חיים פרלמן? את המעצר המנהלי של טלי פחימה? – אין שום סיבה טובה לסמוך עליהם; אבל גם אם הרקורד של המשטרה החשאית הישראלית היה צח כרבבה, אסור היה לסמוך עליה. ארגון חשאי שמתרגל שסומכים עליו מסתאב במהירות. הפיתוי לחתוך פינות גדול מדי.

ולמה המהלך הזה מוכיח שהמשטרה והשב”כ לא יודעים לעבוד? די פשוט. יש לכם ארבעה חשודים. אין לכם ראיות נגדם, על כל פנים כאלה שאתם יכולים להביא לבית משפט בלי שיצחקו עליכם. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לעקוב אחרי ארבעה אנשים מסביב לשעון במשך פחות משבוע. לנטר את כל השיחות שלהם ואת כל התעבורה שלהם, ולעקוב אחריהם-עצמם. ארבעה אנשים, שלושה מהם קטינים: זו לא משימה שצריכה להיות מעבר ליכולתכם. ומי יודע, אם תעשו את הג’וב שלכם כמו שצריך, אולי גם – מעבר לסיכול מה שזה לא יהיה שאתם חושדים שהם מתכננים – תוכלו גם לאסוף ראיות.

אבל המשטרה והמשטרה החשאית לא יודעים איך לעשות את זה. הם לא יודעים לחקור. ככה זה כשיש אלוף מאולף שיחתום על הצווים המנהליים מידי הבריטים. וכל זמן שהאלופים ימשיכו לשמש חותמת גומי, המשטרה והמשטרה החשאית לא יידעו איך לעבוד.

ככה זה בדיקטטורה צבאית: הטמטום מתוגמל.

ואה, כן. אם אתם חושבים שזה יעצור בימין הקיצוני, אתם משלים את עצמכם. זכויות האדם של קטיני הימין הם זכויות האדם שלכם. וכשלכם יסתמו את הפה בסמרטוט, כבר יהיה תקדים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מחאת 2011 נרמסה ב-2012 ונבגדה ב-2013. אבל היא איתנו, היא לימדה אותנו הרבה, והיא עומדת לחזור ובגדול

נהוג לומר היום שהמחאה של קיץ 2011 היתה אירוע קצר, מדהים שנגמר והותיר טעם של אפר. מאות אלפי ישראלים יצאו לרחובות בדרישה לשינוי. ושום דבר לא יצא מזה. שני אירועים נחשבים למסמני דעיכתה של המחאה. האחד הוא מעצרה של דפני ליף ב-2012, שקרס בקול נפיחה רמה לאחרונה; השני היה הבחירה ביאיר לפיד ויש עתיד ב-2013. הראשון ייצג את דיכוי המחאה, השני את הבגידה בה על ידי פוליטיקאי שהונה את בוחריו ומכר אותם לבנימין נתניהו – כפי שנחזה מראש בבלוג הזה.

אבל מי שמחפש קו ישר בהיסטוריה בדרך כלל מתאכזב. מהפכות מהירות נוטות להגמר באסון. ובמשחק הזה, שום דבר עוד לא נגמר. בימים אלה אנחנו מתחילים לראות את הפירות של 2011.

קודם כל, אנשים הרבה יותר מודעים כלכלית. הם יודעים יותר, הם מבינים יותר, והם קולניים יותר. השנתיים האחרונות היו פריחה יוצאת דופן של התאגדויות במקומות העבודה, אחרי שלושה עשורים של שבירה של העבודה המאורגנת על ידי ניאו-ליברלים, הן מן הליכוד הן מן העבודה (עבדכם הנאמן הצטרף אף הוא לאחרונה לאיגוד עובדים, זה של “יש דין”, שמאורגן תחת “כוח לעובדים”, ובין שלל המסים שאני משלם, את זה אני משלם בשמחה של ממש.)

שנית, תראו מה קורה בימים האחרונים לארגון העובדים של אנשי הקבע. הוא ניסה את השטיק הישן שלו, לאיים על התושבים במלחמה כושלת אם לא ישלמו לו עוד פרוטקשן. בשנים עברו זה קרה כמעט בלי קולות מחאה. הפעם זה לא עובר בשקט. מכל עבר עולים קולות מחאה, ואנשים תובעים מארגון הסחיטה של בוגי וגנץ להתייעל לפני שהוא בא לקחת מאיתנו עוד כסף. בצה”ל עוד לא מבינים איך זה קרה להם, אבל עוד כמה תרגילים כאלה, ולצה”ל תהיה בעיה של ממש. איתמר שאלתיאל כתב פעם שלכולנו יש שתי תדמיות של צה”ל: האחת היא של צבא מבריק, שבו הכל מתנהל כשורה, כל הקצינים מבריקים והכל מתקתק; השניה היא של הצבא כפי שכל אחד מכיר אותו: גדול מדי, בזבזו וטיפש כמו עוזי דיין ומירי רגב. הדימוי הראשון הוא אשליה, אבל זו אשליה חזקה מאד. גנץ ויעלון מאלצים את האזרחים להתבונן שוב ושוב בצבא שהם מכירים מנסיונם. כל מבט בו מפוגג את האשליה, וזה מצוין. אם על ישראל לחיות, על האשליה של צה”ל להשבר.

שלישית, לשר לענייני טייקונים שלנו קרתה תקלה מצערת. הוא ניסה למנות כיועץ אסטרטגי את מוטי שרף. הלז משמש כיועץ גם לשורה של טייקונים: רקפת רוסק-נתתי-הנחה-בלתי-סבירה-לנוחי-דנקנר-עמינח מבנק לאומי, שאול אלוביץ מבזק, עידן “לונדון מחכה לי” עופר, אליעזר “ידו בכל” פישמן, מוטי “הגביר השביר” זיסר ורבים אחרים. בשנים עברו, המינוי היה עובר בלי יותר מדי בלגאנים. לא עוד. קמה מחאה ניכרת, ויומיים אחרי המינוי, חגג “חדר המצב” נצחון: לפיד נאלץ לוותר על שרף.

תקציב 2015 עומד להגיע. במהלכו, כבר הודיע בנק ישראל, תצטרך הממשלה לקצץ הוצאות ולהעלות מסים בשווי של 18 מיליארדי ש”ח. השקרן ממשרד האוצר, שלפני שנה וחצי הבטיח לנו במיטב המסורת הניאו-ליברלית שבתוך שנתיים יהיה כאן טוב, יהיה זה שיצטרך לנצח על הקטסטרופה. גנב הקולות שהרג את המחאה יצטרך, בצדק פואטי, לאכול את העוגה שבישל.

המחאה תחזור, והפעם אנחנו צריכים לנצח. הכלל הראשון יהיה שלא ליפול שוב בפח של נוכל נוצץ, ששוב ימכור אותנו ל-18 המשפחות. המועמד הבולט הפעם הוא תומך “החטיבה היהודית” בליכוד, משה כחלון, שעכשיו מנסה למצב את עצמו כאיש מרכז ופעיל חברתי – זאת למרות שאף אחד לא זוכר שום פעילות חברתית שלו כשהיה שר הרווחה (כן, הוא היה שר הרווחה. נכון שגם אתם לא ידעתם?)

זה יום ייחלנו לו עוד יעל ויבוא. אל יאוש.

(יוסי גורביץ)

ח”כ נענש על כך שהוא חושף שצה”ל משקר לציבור – כי השקר היה מסווג. מה זה צריך לומר לנו על סיווג

חבר הכנסת עמר בר לב (עבודה) הושעה אתמול (ב’) מדיוני ארבע ועדות בטחוניות, זאת לאחר שחשף את העובדה שצה”ל משקר לציבור ומנהל נגדו לוחמה פסיכולוגית. כך דיווח אתמול הארץ.

ספציפית, בר לב חשף את העובדה שכאשר צה”ל מיילל על כך שלא תהיה לו ברירה אלא לבטל את התרגילים השנה, וזאת בגלל שהוא לא יודע לנהל את התקציב שלו כך שזה נגמר כבר במאי, צה”ל משקר משום שהוא כלל לא תכנן לערוך תרגילים במחצית השניה של 2014.

בכל מקום נורמלי, העובדה שהרמטכ”ל, קצינים בכירים אחרים והמשת”פ שלהם שמשמש כשר הבטחון מהלכים אימה על הציבור ומוליכים אותו שולל כדי להוציא עוד תקציב, היתה מביאה, לפחות, להתפטרותם של הגנרלים. קצינים בצה”ל אמורים לומר את האמת. זה חלק מהערכים שעליהם הם גדלים, לכאורה. בישראל, מי שנענש הוא חבר הכנסת שעשה את תפקידו, קרי להגן על הציבור מפני ארגון שרוצה לשתות את התקציב שלו ללא סיבה ולשם כך מפריח שקרים שלציבור אין אפשרות להפריך.

אבל בר לב הושעה, משום שהמידע שהוא חשף – שצה”ל מוליך שולל את הציבור – היה מסווג. בואו נחשוב רגע מה זה אומר. צה”ל מוציא לציבור מידע שהוא יודע שהוא שקרי, שהמטרה שלו היא ליצור בהלה ובשל הבהלה להביא להגדלת תקציבו. זו מעילה אחת באמון. המעילה השניה מגיעה כאשר צה”ל מכריז על המידע הזה כמסווג.

כי מה המשמעות של מידע מסווג? משמעותו שהציבור לא נחשף אליו. כאשר אנחנו מעניקים למערכת הבטחון סמכות להכריז על מידע כבלתי זמין, אנחנו נותנים אמון שהיא לא תעשה זאת לשווא. הנחת היסוד הסמויה היא שהציבור, שהוא הבעלים של מדינה דמוקרטית, צריך לקבל כל פיסת מידע שאיננה מהווה סכנה בטחונית ברורה; אחרת אין לו אפשרות פרקטית להחליט האם הממשלה שלו ראויה לאמון, וההצבעה שלו הופכת לטקס ריק.

בפועל, במקרה הזה, צה”ל סיווג מידע כדי שלא נוכל לדעת שהוא משקר לנו. כלומר, הוא השתמש באמון שניתן בו כדי למעול באמון שניתן בו. וזה צריך ללמד אותנו לקח חד משמעי: לגלות ספקנות כלפי העובדה שמידע מוגדר כמסווג.

יכול להיות, ולפעמים זה כנראה קורה, שהסיווג אשכרה מיועד להגן על הבטחון. אבל בהרבה יותר מדי מקרים, הפיכת מידע לסודי מיועדת להגן על לא על הבטחון אלא על מערכת הבטחון. הסיווג מיועד להסתיר פאשלות, לאפשר קידום של קצינים שהיו צריכים לתקוע לעצמם כדור ברקה, וכמו במקרה שלנו – להסוואת העובדה שהצבא קושר נגד הציבור.

דוגמא קלאסית היא התחקירים ההיסטוריים של צה”ל. אף על פי שחלפו שנים ארוכות מאז האירוע שהם מתעדים, מחלקת ההיסטוריה של צה”ל קוברת אותם לעשרות שנים – כי הקצינים המתוארים בהם הפכו לגנרלים או כבר פרשו לקריירה הפוליטית השניה שלהם, ומידע מביך עשוי לפגוע בהם. כלומר, כדי להגן על שמם הטוב של גנרלים כושלים, צה”ל מסווג מידע שאמור להיות נחלת הכלל.

אז בפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שמידע מסויים הוא סודי, שאלו את עצמכם: מדוע הוא סודי? מי סיוג אותו? לאיזו מטרה? מערכות הבטחון כבר מזמן איבדו את הזכות להנחת תום לב. הן שיקרו לנו די והותר.

וכדי לתת לאירוע את הנופך האירוני הנדרש, שימו לב מי העניש את בר לב: ח”כ זאב אלקין (הליכוד ביתנו.) הלז הוא בוגד שכבר נתפס והודה בכך שהוא העביר מידע מסווג על תנועות צה”ל לנוער הגבעות. זה האיש שהעניש את בר לב על עשיית תפקידו. רק בישראל.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה רוצה עוד דוגמא לבעייתיות בסיווג, צפו בסרטון המופיע כאן, שמתעד את הריגתם של שני צעירים פלסטינים על ידי חמושי צה”ל (זהירות, הרג מצולם). מבלי להתייחס לקצף על שפתי עוג שהפיק דו”צ (לא מראים מה קרה קודם! בתדרוך נאסר לבצע ירי חי ולכן לא בוצע ירי חי!), צריך להבין שהתחקיר המבצעי בפרשה מסווג. למה הוא מסווג? רשמית כי בצה”ל אומרים שהחמושים שלהם חשודים באמירת שקר ושאם הם ידעו שמה שהם אומרים יפורסם או יצוטט, הם ודאי ישקרו; בפועל, מותר לחשוד, כדי שלא נשמע את החיילים מפלילים את עצמם – ואת המערכת שסביבם מטייחת את הרצח.

הערה מנהלתית א’: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: עקב שורה של אירועים, חלקם הניכר פאשלות שלי, לא ייערך החודש אירוע השנה לבלוג. אעדכן אם אפשר יהיה לערוך אותו בחודש הבא. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

מה אפשר ללמוד על תפקידה של המשטרה משיחת האזהרה של הבלוגר נועם ר.

הבלוגר נועם ר., שמפעיל את הבלוג o139, קיבל אתמול (ב’) זימון לחקירה ממפקד תחנת משטרה. הקצין לא אמר לו במה הוא חשוד, רק מסר לו את הטלפון של החוקר שאמור לחקור אותו. כשהגיע נועם לחקירה, הוא הופתע לגלות מולו את “רונה” הידועה לשמצה מהשב”כ, כמו גם רכז שב”כ אחר, ושוטר על תקן עציץ.

נועם, בקצרה, זומן לשיחת אזהרה על ידי השב”כ; הפעילות שלו, כמסתבר, היתה לצנינים בעיני המשטר הציוני. בשום שלב לא הוקראה לו האזהרה שהיתה הופכת את הפגישה לחקירה באזהרה, והנוכחים אמרו לו שהוא לא חשוד. עוד, אפשר לקרוא כאן.

בשיחה עם נועם, הוא מעריך – בעקבות חלק מהשאלות – שהחוקרים הגיעו אליו בעקבות ציוץ מסוים שכתב בטוויטר. הזהות האמיתית שלו לא חשופה שם, כך שזה צריך להדליק נורות אזהרה אצל מי שחושב שיש לו איזושהי אנונימיות ברשת. אבל חלק ניכר מהשאלות הוקדש דווקא לפעילות הפוליטית של נועם. בשב”כ, כמסתבר, לא אוהבים כתיבה על עצירים מנהליים ושביתות רעב.

זו, בקצרה, לא היתה חקירה. זו היתה שיחת הטלת אימה. בין השאר, נאמר לנועם שאם הוא ימשיך, מקום העבודה שלו בסכנה – בלי, נזכיר, שהוא נחשד בביצוע עבירה כלשהי. זה משהו שקורבנות הובר בשנות החמישים היו מכירים היטב.

אבל לא זה הנושא. לפני כמה שנים, בבלוג הזה היה באנר של “חקור אותי, יובל” – זכר לימים שבהם יקיר השמאל הציוני של היום, יובל דיסקין, הבהיר שהוא יסכל “פעילות חתרנית” של בל”ד, גם אם זו חוקית. העובדה שהשב”כ הוא משטרה חשאית פוליטית, שפועלת נגד מי שחורג יותר מדי מקו השורה של המשטר, היא הכל חוץ מסוד. שירות חשאי אחר, ה-MI-5 הבריטי – שנאלץ גם הוא להתמודד עם איום ניכר של טרור – הסיר מרשימת היעדים שלו את המאבק בחתרנות בתחילת שנות התשעים, אחרי שהגיע למסקנה שמדובר בהגדרה מעורפלת, שגוררת מעקב פוליטי אחרי פעילים לא אלימים שלא ביצעו שום עבירה על החוק. השב”כ, שצריך להגן על משטר אידיאולוגי, אם כי כזה שבדרך כלל כל כך מובן מאליו שהוא שקוף מבחינת רוב התושבים, עדיין נאבק ב”חתרנות.”

הסיפור, על כן, הוא לא השב”כ. הוא המשטרה. אילו היה נועם מקבל זימון לשיחה מ”רונה” בעלת המרתפים, הוא יכול היה להודיע לה בנימוס שממש לא בא לו ושהיא מוזמנת לעשות משהו אחר בזמנה. כמה פעילים שקיבלו שיחות כאלה עשו בדיוק את זה. אבל כשאתה מקבל זימון לחקירה משוטר, זה כבר סיפור אחר. לסירוב כזה יש השלכות – בין השאר, המשטרה יכולה, אם תסרב פעם שניה, להוציא נגדך צו מעצר.

אנחנו רגילים לחשוב על המשטרה כמין סוג של קרוב משפחה טמבל, לא מועיל אבל גם לא מי יודע מה מזיק; חסר יכולת באופן כללי, קצת מושחת, אבל לא פוליטי. אלימות משטרתית מופנית כלפי כל מי שמעצבן שוטרים, בין אם אלה מתנחלים או שמאלנים. אבל למשטרה הישראלית יש היסטוריה ארוכה של שימוש כמשטרה פוליטית. עיקר הפעילות הזו היתה, כמובן, מול הפלסטינים הישראלים, במיוחד בימי המשטר הצבאי – אבל לא מעט ממנה הופנה כלפי דיסידנטים באופן כללי.

עליית הליכוד ב-1977 ריסקה את משטר מפא”י, וסוף שנות השבעים ושנות השמונים היו תקופה של ליברליזציה יחסית במנגנוני האופל של המשטר. בשנות התשעים, המליץ השב”כ דרך קבע על יתר שילוב של פלסטינים ישראלים בתפקידי ממשלה ומשטר. השב”כ, שבימי בן גוריון ריגל אחרי מתנגדי מפא”י דרך קבע ושהאחראי עליו, איסר הראל, ישב בישיבות מרכז מפא”י, הפך ממלכתי. הוא ניסה להתנער מהדימוי מטיל האימה של הש”ב.

זה נגמר בבום באינתיפאדה השניה. והמשטרה תמיד שימשה כלי להטרדת מתנגדי הממשלה. פעילים מזרחיים, שהופללו פעם אחר פעם ונחקרו באלימות ולעתים אף בעינויים בשנות השבעים, למדו את זה על בשרם הרבה לפני שהמשטרה הפנתה את הכוח הגס שלה כלפי המחאה של 2012, אלימות שהתבטאה תקשורתית במעצר המופרך של דפני ליף. פעילי מחאה נחמדים פחות מליף ידעו שהם על כוונת רכזי המודיעין של המשטרה כבר ב-2011, והם מוטרדים תדיר גם כיום.

במקרה של ליף ונועם, המשטרה – ככוח הטלת אימה, ככוח סתימת פיות – הגיעה גם אל בעלי הפריווילגיות. לימדו-נא את הלקח: המשטרה איננה שם בשבילכם. במקרה הטוב אתם מבחינתה מטרד, במקרה הרע אתם חתרנים מסוכנים שצריך לדכא – גם אם לא ביצעתם שום עבירה.

וזו עוד סיבה – כפי שנכתב פה שוב ושוב – לפרק את משטרת ישראל.

(יוסי גורביץ)