אופס: כתב 'הארץ' ברק רביד פרסם אתמול ידיעה, ממנה עולה שבכיר בטחוני ישראלי מסר לאמריקנים כמה עצות אחיתופל באשר ליחסים עם איראן. עד כאן, הכל כרגיל. אלא שבפסקה לאחר מכן, מתואר הבכיר כ'דגן' – ככל הנראה ראש מוסדנו ומפקד יחידת החיסול 'רימון' לשעבר, מאיר דגן.

איך זה קרה? זו כנראה ידיעה שלא לציטוט, שאיכשהו, באיזה קצר תקשורת בין הכתב ובין המשכתב, מרחה את שם הבכיר בגדול. יש להניח שהאחראי לכך משכתב כרגע את קורות החיים שלו, ושרביד יתקשה לקבל סקופים נוספים מדגן, אפילו עייפים כמו זה.

דגן, אחרי הכל, בסך הכל חזר לתפיסה שימיה כימי המוסד – 'האסטרטגיה המרחבית' – על פיה יש להשתמש במתחים אתניים ודתיים במדינות הסובבות אותנו כדי לגרום להם להתעסק בעצמם ולא בנו. עד כה, היא לא מי יודע מה הוכיחה את עצמה, והרעיון לשסות פרסים באזרים הוא לא בדיוק מה שיפיל את השלטון האיראני – ודאי לא כשהשיסוי מגיע באמצעות יחידות לוחמת התעמולה שיעילותן יצאה לשמצה של ארה"ב. דוברי אזרית, משום מה, לא ממהרים להתגייס למודיעין האמריקני.

טוב לדעת שזו רמת העצות של ראש מה שמתואר כארגון מודיעין מתוחכם.

החיפוש הנואש אחר המוסלמי המתון: יש, כמסתבר, חברת מועצה ברוטרדם בשם בוכרה איסמאילי. הנ"ל, ממוצא מרוקני, חברה במפלגת העבודה ההולנדית. לפני כמה ימים קיבלה איסמאילי מכתב מתושב רוטרדם שמחה על תמיכתה בארגון האיסלמיסטי חיזב אוט-תחריר, שנחשב לארגון ג'יהאדיסטי. איסמאילי שלחה לו בתגובה את הטקסט הזה. הוא שווה קריאה.

לאחר מעשה, טענה איסמאילי כי כתבה אותו בהתקף של זעם, משום שהדואר שקיבלה היה 'דואר שנאה'. נניח, לצורך הדיון, שהיא צודקת ושהמכתב הוגש לה על ידי איש קו קלוקס קלאן בגלימות לבנות. נתעלם, אם כן, מהטון הפרוע והלא ראוי (הטוקבקיסיטי, הייתי אומר) של התגובה ונתייחס לשתי נקודות.

האחת, היא מכנה את הנמען – פעמיים – 'עובד שטן'. זהו כינוי מקובל בקרב איסלמיסטים למי שאינם מוסלמים. הכינוי השני, המדאיג יותר, הוא 'בונה חופשי… חחחח…. אתה לא חופשי, אתה עבד של השטן".

תיאוריית הקונספירציה הכלל-מוסלמית נתקעה אי שם בשנות השלושים, והושפעה קשות מתיאוריות קונספירציה קתוליות (ופאשיסטיות, והיתה חפיפה בין השניים) של התקופה. האזכור של הבונים החופשיים מופיע גם באמנת החמאס, שנכתבה במקומות שספק אם עין בונה חופשי שזפה מימיה. זה לא חשוב: 'בונה חופשי' מתמזג יפה מאד – גם בחשיבה הקתולית וגם בחשיבה המוסלמית, אם ניתן לקרוא להן כך – עם 'יהודי', 'בולשביק', ו'בעל הון'. זה שם קוד כולל ל'ההם' ששולטים בעולם ודופקים את האנשים הישרים למען מטרה מרושעת כלשהי. האנטישמיות היא בת לוויה קבועה של התיאוריה הזו.

כלומר, יש לנו 'מוסלמית מתונה', חברה במפלגת העבודה, מודל של השתלבות בחברה האירופית – שבו זמנית היא תומכת של ארגון קיצוני במיוחד וברגע הראשון שנשרף לה פיוז היא נסוגה אוטומטית לתיאורית קונספירציה אנטישמית. נהדר.

הרבנים להגנת הפדופיל: ארה"ב דורשת את הסגרתו של יהודי המתגורר בישראל, החשוד כי ביצע שורה של מעשים מגונים בקטינים. לעזרתו נחלצו שורה של רבנים ישראלים, הדורשים למנוע את ההסגרה.

הסיבה (או התירוץ) הוא שהשרץ הקטן מסרב לתת גט לאשתו, והיא מעריכה – בצדק, ככל הנראה – שברגע שהוא יהיה מאחורי הסורגים באיזה כלא פדרלי, גט היא כבר לא תראה ממנו. אז כדי לארגן את הגט, דורשים הרבנים לעכב את ההסגרה – בנימוק שהאשה תהיה 'עגונה'.

כל החוליים של המערכת הרבנית נמצאים בסיפור הזה: יכולתו של גבר להפוך את אשתו לשפחתו ובו זמנית לחמוק מצדק בעזרת כמה מזוקנים ומערכת חוקים שונאת-נשים; הנימוק השקט שמאחורי הסיפור, והוא הנימוק ההלכתי שאין מסגירים יהודים לידי לא יהודים; והפחד הרבני מחידושים. הרי בקלות ניתן היה להכריז שקידושיו של פדופיל בטלים, משום שהאשה לא היתה מתחתנת איתו אילו ידעה את סודו. בקלות – אבל היה צורך באומץ לעמוד מול האספסוף המחמיר, והיה צריך גם להסביר איך הוסגר יהודי כשר לידי ערלים.

וזה קורה כאן, לא בריאד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הייתי אתמול בשדרות. קצת פחות משעתיים. רובם בתוך אותו מבנה. ענייני עבודה. אודה ואבוש: פחדתי.

כששלחו אותי לשם, אמרתי לעצמי שיותר גרוע מעזה זה לא יוכל להיות, והרי בעזה הייתי שנתיים וכמעט שלא פחדתי. מסתבר שהייתי אז צעיר וטיפש, כי החשש התחיל לנקר איך שנכנסתי לעיירה. זה היה פחד אחר, לא מוכר. הפחד שמשהו, אין דרך טובה יותר לנסח את זה, יפול עליך מהשמיים ויגמור את הקריירה שלך. משהו שבכלל לא תספיק לראות, כנראה שגם לא לשמוע. הסיכויים שזה יקרה נמוכים, סטטיסטית, מהסיכון להדרס בחציית כביש. ובכל זאת.

עשיתי את שבאתי לעשות ועפתי מהמקום במהירות האפשרית. כשאשקלון היתה מולי התקשרתי לחבר טוב ואמרתי לו 'אני יוצא עכשיו מטווח הקסאמים'. היה הצחוק הזה שנלווה להודאה-למחצה בחולשה. בנסיעה היתה, כמובן, הסקרנות האנתרופולוגית של תייר מארצות המרכז המוגנות, שבא לראות כיצד חיים הנייטיבז בערבות הדרום הפראיות, התקווה הקלושה לראות קסאם – ממרחק בטוח, כמובן; משהו לספר עליו, ואולי גם לצלם.

בכל מקום בעיירה אפשר לראות עמדות מחסה מבוטנות, עם שלטים של פיקוד העורף, שכמעט ומורים לתושבים להודות למדינה על רוב חסדה. ואני לא מבין איך הם נשארים שם. התשובה המרירה היא, כמובן, ששדרות היא ישראל בזעיר אנפין: כל מי שיכול, בורח; נשארים רק מי שאינם יכולים לברוח, או מי שבנו כאן את עולמם לפני האינתיפאדה השניה, יודעים שערך הנדל"ן שלהם שווה לאפס, ויודעים שלא יוכלו כלכלית לבנות את עצמם מחדש במקום אחר.

אני לא זוכר מי היה האידיוט חסר הרגישות – בני ציפר הוא מועמד בולט – שהחליט לפני שבוע ללעוג לנפגעי החרדה. ב"הארץ" תיארו מה משמעותה של פגיעת חרדה: ילדים שקופאים באמצע הרחוב. הסירנות מייללות, איזו רקטה שועטת בכיוונם, והם לא מסוגלים לזוז. אני לא יודע איך אפשר לחיות ככה.

אני יודע שאנחנו גובים מהעזתים מחיר עצום, דיספרופורציונלי, ושחלק ניכר מן ההרוגים היו בלתי מעורבים בלחימה. אבל, עם כל הכבוד, הפלסטינים מנהלים פה את משחק "רחמו על היתום שרצח את הוריו" הקבוע שלהם. החמאס שולט בעזה: הוא העיף משם את הפתח במלחמת אזרחים קטנה, תוך שהוא נשען – לדעתי, בצדק – על העובדה שניצח בבחירות הכלליות. אם הוא לא מסוגל להפסיק את ירי הקסאמים, והוא לא מסוגל כי הדבר יהפוך אותו לבוגד בעיני האספסוף הפלסטיני – ובכן, יש לזה מחיר. גם המשחק הכפול של ירי ארטילרי מתוך שטח בנוי, הסתתרות בקרב אזרחים ויללות כשמגיעה התגובה צריך להפסק.

מי שהגיב על הנסיגה מהרצועה בהמשך הירי לעבר אזרחים, שהוא פשע מלחמה; מי שהחליט לבחור בחמאס; מי שהחליט ששיקום ה'כבוד' שלו באמצעות שיגור רקטות עדיף מחיי שגרה; מי שהחליט שהוא רוצה, אידיאולוגית, לחזור למאה השביעית – לא יכול להתלונן שמוטל עליו מצור. מלחמה היא עסק דו צדדי, ואם אין בעזה חשמל – נו, אז ישראל תורמת את שלה להחזרתה של עזה למאה השביעית. לא נורא. האנומליה הזו, שבה ישראל מופגזת מעזה ובמקביל מספקת לה חשמל, צריכה להפסק. אין אף מדינה בעולם שהיתה מקבלת מצב פסיכי כמו זה שקיים בשדרות.

ואם זה לא יספיק כדי להשבית את הפגזת שדרות, אז כנראה שהגיע הזמן לכבוש מחדש את עזה, והפעם שלא כדי לצאת. הכיבוש יהיה עוולה גדולה, בלי שום ספק, ויהיה מלווה בשורה של מעשי זוועה שגרתיים, אבל הוא עדיין לא יגיע לכדי פשע המלחמה של הפגזת אוכלוסיה אזרחית מדי יום.

הישראלים שתמכו בפתרון שתי המדינות ובנסיגה ישראלית יצאו מנקודת הנחה שהפלסטינים הם רציונליים, ושהם יבינו שהאינטרס העצמי שלהם מחייב אותם לרסן את הקנאים שלהם. תמכתי בפתרון הזה בשנות השמונים, כשהיה צריך לא מעט אומץ לעשות זאת, והבעת הרעיון הזה לוותה לעיתים תכופות באלימות מינורית.

עכשיו, ככל הנראה, צריך לא פחות אומץ כדי לומר שהנחת היסוד הזו – של רציונליות פלסטינית – היתה חסרת בסיס. שהלאומיות הפלסטינית היתה רקובה מלכתחילה, שהיא נבנתה על קורבניות ואומללות שאלו הישראליות מחווירות לעומתן, שהיא קידשה ומקדשת רומנטיקה של דת ואדמה, ושהיה בה יסוד איסלמי עמוק, שתמיד העדפנו לא להביט בו. הנחנו, בטעות, שמוסלמים מסוגלים לדמוקרטיה; שהם מסוגלים לראות בזכויות אדם משהו שהוא מעבר לכלי נשק במלחמת התעמולה. הנחנו, בטעות, שהפלסטינים מסוגלים להסכין לשלטונם של ד'ימי במה שהוגדר כהקדש איסלמי. הפתח, אותו ארגון שדגל ב'מדינה חילונית ודמוקרטית', פתח את כל הכרוזים שלו ב'בשם אללה הרחמן והרחום'. אבל צריך לומר את זה, משום שאני פטריוט ישראלי ולא פטריוט פלסטיני, והפסקת הכיבוש נראתה בעיני כאינטרס ישראלי. לא עוד.

והבחינה המחודשת הזו של המצב נכונה לא רק לרצועת עזה; בגדה, הסתירו בעלי הברית שלנו כביכול, אנשי אבו מאזן, את העובדה שהם מחזיקים בידיהם את מחסלי שני המתנחלים. חזרנו לדפוס הקבוע של שנות התשעים, שבו הרש"פ קורצת לכל הכיוונים, ונעדרת אומץ לעשות את מה שיהפוך אותה מקבוצה של בנדיטים לתנועה לאומית: אכיפת משמעת ויכולת לצאת נגד האינסטינקטים של האספסוף.

כן, אני יודע. ישראל ניהלה משחק כפול והקימה התנחלויות לאורך כל שנות אוסלו. כן, אני יודע. שני הצדדים לא הגיעו לשולחן המשא ומתן בידיים נקיות. אבל אחרי הנסיגה מהרצועה, כ-70% מהישראלים היו מוכנים גם לנסיגה מהגדה; על כך בנתה קדימה, אם מישהו עוד זוכר, את מסע הבחירות שלה. ואז חזרו הקסאמים, ועכשיו יותר מ-70% מהציבור תומך בימין. ואני לא מאשים אותו.

הפלסטינים אוהבים להאשים את ההנהגה האומללה למדי שלהם; אבל הטענה שההנהגה לא קשובה לרחוב הפלסטיני היא שטות. הבעיה שלה היא שהיא קשובה לו מדי, ומפחדת לעמוד מולו.

כשהעובדות משתנות, אני משנה את דעתי. הגיע הזמן לומר שלום לכל זה, ולהפסיק – לפחות לשנות דור – לדבר על הקמת מדינה פלסטינית. לא תהיה בה כל תועלת וסביר להניח שהיא תגרום רק נזק לישראל ולמזרח התיכון כולו, שלא יציב גם כך. לפלסטינים היו מגוון הזדמנויות לקבל מדינה; פעם אחר פעם, הם הוכיחו שהם מעדיפים להרוג יהודים ושהם לא מכירים בקיומה של ישראל, אפילו לא בגבולות 48'. יש להוציא את המתנחלים מהגדה, משום שהתנחלויות הן פשע מלחמה והן גורמות להחרפת היחסים ולדרדור מעמדה של ישראל בעולם. אבל שדרות מוכיחה שאסור להעביר לידי הפלסטינים שליטה בטחונית בשטחים, מהם הם מסוגלים להפגיז את רוב ישראל.

אולי הנסיגה הזו מעמדות אוסלו – הפלסטינים התרגלו לחשוב שהגדה והרצועה כבר שלהם, ושאפשר לנהל משא ומתן על דברים אחרים – תגרום לזעזוע ולבחינה מחודשת בצד הפלסטיני. ההימור שלי הוא שזה לא יקרה, אבל שווה לנסות. לא נשארו הרבה ברירות אחרות.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

עוד נסיגה צרפתית של יולי: הכותרת כמעט היתה "געגועי ללימור לבנת", אבל יש גבול. עם זאת, ראוי לציין שתמיר מתקרבת אליו במהירות מסוכנת.

אחרי שבמשמרת שלה התנהלו שתי שביתות ענק, האחת בתיכונים והשניה באוניברסיטאות, ושבהן לא שיחקה הפרופסור לחינוך תמיר שום תפקיד מועיל; אחרי שהחלה בביטול לימודי הליבה בבתי הספר החרדים, ודנה בכך את צעיריהם לחיי עוני; עכשיו מודיע משרד החינוך של תמיר שהוא מוציא את הערבית מלימודי החובה.

לשפה הערבית יש מעמד רשמי השווה לזה של העברית על פי חוק. בפועל, כמובן, החוק לא מיושם. כשמשרד החינוך מורה להפסיק ללמד ערבית – ובמספר השעות המקוצץ שנותרו לתלמידים, זו המשמעות המעשית של ההוראה לא לכלל אותה בלימודי הליבה – הוא מתייצב בצד הגזענים, שרוצים לדחוק את האזרחים הערבים לשוליים.

האירוניה המרה היא שתמיר ניסתה ככל הנראה להגיע לעסקת-ליבה עם החרדים, ללטף את הגזענות המובנית שלהם, ולשם כך הורתה להוציא את לימודי הערבית. החרדים, כפי שהיה ברור מראש לכל מי שעיניו בראשו, דחו את העסקה – והתוצאה של נסיון ההתחנפות לחרדים היא ביטול לימודי הערבית במגזר היהודי כולו. מבריק.

מאבד עשתונות: "אין דבר בזוי יותר," צווח יואל מרקוס בטורו השבועי, "מחייל העורק מיחידתו בעיצומה של מלחמה. אין דבר פחדני ושפל יותר מחייל המפקיר את חבריו כדי להציל את עורו".

אני לא בטוח שאני מסכים. פחד הוא רגש חזק מאד, ויש די הרבה אנשים שריח אבק השריפה על הבוקר לא עושה להם את זה, וששמרו על מידה בריאה של ציניות וסקפטיות כלפי שטיפת המוח של "הרעות" הצבאית, אותה מידה משחיתה כל יסוד בריא בנפש האדם.

וברשימת הדברים בזויים יותר מחייל העורק מיחידתו, כותב טורים שמשתמש במילים כה טעונות, כה בלתי שקולות, כדי לתאר מהלך פוליטי שגרתי למדי (פרישתו של אביגדור ליברמן מהקואליציה) נמצא בוודאי במקום בולט מאד. ליברמן קלקל את שורת האתרוגנות של מרקוס, וערער את כסאו של אולמרט; זה לא הופך אותו לבוגד. זונה פוליטית? ודאי, ואפילו זונה לא חכמה במיוחד, שפורשת ערב החקירה המשטרתית של בתה, וחושבת שאף אחד לא ישים לב – אבל בוגד?

ואם ליברמן הוא זונה פוליטית, מה נאמר על בעל טור שמגייס את "מערכת הדמים בעזה" לסיבות שבשלן צריך היה ליברמן להשאר בממשלה (אין ספק, המ"פ שיוביל מחר חיילים לרצועה ודאי יאבד את עשתונותיו כשישמע על פרישת ליברמן) – ומיד לאחר מכן עובר ל"אינני יודע מה בדיוק היה תפקידו של ליברמן בממשלה, חוץ מנסיעותיו הרבות לרוסיה"? 'אנוכי', 'פחדני' ו'מכוער' הם חלק מהביטויים שעולים בדעתי.

אחרי מות, קדושים אמור: עוזי כהן נפטר בגיל צעיר יחסית. כל שלושת העיתונים המקוונים התייחסו לכך, איש איש בדרכו. וראה זה פלא: נער הפוסטר של סחי מרכז הליכוד, ששמו היה למשל ולשנינה, הפך ל"עסקן נמרץ", הוא "נחשב לבולדוזר", ועל פי נרג, הוא ייזכר בכלל בגלל החיקוי שלו ב'ארץ נהדרת'.

כנראה שאם אתה רוצה שיפסיקו לכתוב עליך את האמת המכוערת, אתה צריך למות.

בזאר מזרח תיכוני: מזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה, כנראה במצוקה. סביר להניח שאודי גולדווסר ואלדד רגב נהרגו עוד בעת חטיפתם. אחרי הכל, ישראל כבר הוכיחה בעבר שהיא תשלם מחיר מלא – מופקע, למעשה – גם עבור בשר רקוב. במצב כזה, לחיזבאללה לא היתה סיבה להשתדל ולתפוס שבויים חיים; זה מסובך, מסוכן ואין בזה רווח ניכר.

אז היום הודיע נסראללה שיש בידיו "חלקי גופות" והוא דורש לנהל משא ומתן עליהן. התשובה הישראלית צריכה להיות שלילה נחרצת. אנחנו מנהלים משא ומתן על שבויים. חלקי גוויות לא מעניינים אותנו; אנחנו לא שיעים.

הלוואי שאפשר היה לומר שישראל התעלתה מעל הברבריות המזרח תיכונית הזו, שמנהלת מלחמה באמצעות חלקי אנשים מתים, אבל יש יותר מסיכוי סביר שמשא ומתן כזה בדיוק התנהל סביב גופתו של בנו של נסראללה. לא עוד, על כל פנים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הלך האיום האסטרטגי: הבריון המורשע מכה הילדים, אביגדור "טהרן ואסואן" ליברמן, עזב היום את הממשלה. הגוויה שנתפרה למידותיו של "המשרד לאיומים אסטרטגיים", יש לקוות, תתפורר יחד עם הקריירה של ליברמן.

הוא עזב את התפקיד תוך השטיק הרגיל שלו, התקפה על הציבור הערבי-ישראלי. מה הקשר בין אחמד טיבי וממשלת אולמרט? אין שום קשר, זה פשוט שטיק רטורי שהוא משתמש בו כדי לשכנע את בוחריו שהוא נשאר שונא האדם שהיה קודם. זה כל מה שנשאר ממנו.

לפרישתו, מעבר לעובדה שהוסר כתם מעל מדינת ישראל הנמצאת עכשיו תחת גל פאשיסטי-מיליטריסטי גואה כך, יש שתי תוצאות חיוביות, וגם השתמעות חיובית. ראשית, תפיסת "המומחה הביצועיסט" שלו ספגה חבטה קשה: הוא הציל את ממשלת אולמרט מנפילה מיידית, ולא הצליח לעשות בה שום דבר. פרשת אסתרינה טרטמן הנחיתה עוד מכה על התפיסה ששומר הבארים לשעבר יצליח להקים "ממשלת מומחים". אף אחת מההבטחות שנתן לקהל מצביעיו לא קוימה.

שנית, פרישתו הציגה ככלי ריק את התפיסה המסוכנת, הבזה לדעת הקהל, שפשטה בשמאל, על פיה יש לאתרג את אולמרט כדי ש"יעשה שלום". אולמרט לא יכול, הוא לא יכול להסיר אפילו מאחזים, ופרישתו של ליברמן הוכיחה עד כמה רעועה תהיה הקואליציה שלו אם ינסה. ממשלת אולמרט לא יכולה לעשות דבר, אין אג'נדה שהיא יכולה לקדם; מוטב שתלך הביתה בהקדם.

הפן המשמח באמת בפרישה הוא שככל הנראה, למרות כל הרהב והצווחות, ישראל לא תתקוף את איראן בשנה הקרובה. ליברמן לא היה פורש מהתפקיד הריק שלו, אילו חשב שיתכן שמישהו אחר יתפוס את מקומו ואת התהילה שתבוא עם תקיפה כזו – כמובן, מתוך הפנטזיה הקבועה על כוחו ועוצם ידו של צה"ל. תודה לאל; נראה שממשלת אולמרט לא תצא למלחמה שניה.

השקר שמאחורי 'מרד הילדות': קבוצה של תינוקות שנשבו, נערות מבנות "הנוער הנהדר" שנעצרו בעקבות איזו התפרעות לאומנית, מאכלסת את תאי הכלא – משום שהן מסרבות להזדהות. את השטיק הזה, כמובן, גנבו המתנחבלים מהמחתרות שטרם הקמת המדינה.

המטרה היא להביך את מערכת החוק, וזה עובד נהדר. ילדות בכלא מצטלמות רע מאד. מצד שני, לשחרר אותן פירושו לתת לפורעי חוק סדרתיים ללכת לחופשי. הוריהן של המורדות הקטנות ממררים בבכי: מה הן כבר עשו.

וכל זה שקר גס מאד. ההורים יודעים היכן בנותיהם. הם יכולים להביא לשחרורן בשניות; כל שעליהם לעשות הוא לזהות אותן. הם מסרבים לעשות זאת, משום שהם משתמשים בבנותיהם ככלי במאבק פוליטי. המתנחלים, כמו הפלסטינים, תמיד ניהלו מאבקים תוך שימוש בילדים ובקורבניותם, וזה הגיע לשיאו בהתנתקות.

הפתרון צריך להיות פשוט למדי: להכניס את הילדות למוסד לעברייניות צעירות – כי זה בדיוק מה שהן – ולאחר מכן להוציא אותן מרשות הוריהם, ולשפוט את ההורים על הזנחה נפשעת של קטין. זה מה שמערכת חוק שלא היתה מוכנה להכיר במרד היתה עושה. אבל סביר להניח שהיא גם תאכל את הדגים, גם תולקה וגם תגורש מן העיר: סביר שתחת לחץ, שטופות המוח ישוחררו בקרוב, ישובו לדרכן הרעה – ומערכת החוק תתגלה, שוב, כחסרת שיניים מול החותרים תחת הרפובליקה הישראלית להמיתה.

אגב…: אם כבר דיברנו על מרד, ראוי להציץ פעם נוספת בנרג יהדות, הזרוע הלגיטימית-למחצה של מחנה המורדים. הטרוריסט המורשע חגי סגל הפך לסלבריטי של ממש שם, אחרי שגילח את שפמו. נניח לשגיאות ההיסטוריות (צ'פלין לא גידל שפם כחיקוי להיטלר); האם יש מערכת עיתון שפויה, שהיתה מצליחה לא לאזכר את העובדה הפשוטה של מעורבותו במחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים?

וזה עוד כלום. בהתייחסות לפינוי עמונה, שמכונה כמובן "הפוגרום הגדול" (נרצחי קיליצה וקישינב, כידוע, תפסו שטח פרטי, סירבו לפנות אותו, ואז תקפו את כוחות המשטרה), מציג הערוץ את סרט הווידאו המחליא של וולפא, מקיצוני חב"ד. הסרט מציג אלימות בלתי פוסקת מצד המשטרה, על רקע שיר מטאל גרמני שמיועד להבהיר למי שלא הבין שהשוטרים הם נאצים.

כלומר, המערכת – באקט פחדני שקוראי הערוץ הורגלו אליו, אף אחד לא חתום על האייטם – מאמצת את הנראטיב של וולפא. פינוי עמונה מכונה "יארצייט", יום השנה לפטירה. ואחרי כל זה, כמובן, הערוץ ימשיך לילל על 'הטיה של התקשורת'.

למה השביתה מצומצמת: דרך קבע עולה טרוניה כנגד המרצים השובתים: הם שובתים רק למען שכרם, הם לא פועלים למען החברה בכללותה ולא נלחמים על שלמות האוניברסיטה. אז אם זה רק מאבק על שכר, למה שיהיה אכפת לישראלי מהשורה ממנו?

ראשית, כי מאבק על שכר הוא חשוב. הגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה שאומרת שכל מה שקשור לכסף הוא מלוכלך. משכורת היא אמצעי קיום, פשוטו כמשמעו, ומשרד האוצר מפרק את כל החברה הישראלית, סקטור אחרי סקטור, כשכל סקטור נלחם לבדו.

שנית, וחשוב יותר, כי כפי שמציין איציק ספורטא, למרצים אסור לשבות על כל דבר אחר: אם ינסו לשבות על משהו שאיננו תנאי עבודתם, בית המשפט ישבור מיד את השביתה בצווי מניעה. לשביתה פוליטית אין הגנה משפטית בישראל, רק לשביתה מקצועית.

צריך לשנות את התפיסה הזו ולהרחיב את זכות השביתה. צריך לומר שתנאי עבודתו של מורה נפגעים כאשר יש יותר מדי ילדים בכיתה, ששחיקת מעמדו של תואר אקדמי פוגעת ישירות במעמדו של מרצה. אבל יהיה מוגזם לדרוש שדווקא המרצים השובתים הם שיעשו זאת, ודאי תחת הממשלה המזיקה ביותר לעובדים, ששברה בהצלחה שורה של שביתות באמצעות הטקטיקה של סירוב למשא ומתן עד לקריסתם של השובתים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מזכ"ל "שלום עכשיו", שמתנועה עממית התדרדרה לשדולה שעיקר כוחה בבתי המשפט, קורא לאהוד ברק שלא לפרוש מן הממשלה עם הגשת דו"ח וינוגרד. ברק התחייב בפומבי לפרוש במידה ודו"ח וינוגרד יטיל אשם באהוד "זה מקום העבודה שלי" אולמרט. אופנהיימר רואה בעמידה בהתחייבות שנתן מנהיג נבחר לבוחריו "כניעה לפופוליזם".

אין לי כוח לנתח את ההבלים השבועיים של יואל מרקוס, אז אגש ישר לשורה התחתונה שלו: אולמרט חייב להשאר. גם אהוד אשרי, מהישרים והבהירים שבכותבי הדעות שלנו, מגיע לאותה המסקנה: השארותו של אולמרט בתפקידו היא "אחריות לאומית". אופנהיימר, מרקוס, אשרי ורבים אחרים אומרים בגלוי: אולמרט מקדם את השלום, הפלתו תעלה את נתניהו שיחסל את התהליך, ועל כן יש לסתום את האף ולהניח לאולמרט.

התפיסה הזו היא למעשה חזרה לשלהי תקופת פרס, לאחר גל הפיגועים של 1996. בשבוע הנורא ההוא של פורים קרסו למעשה הסכמי אוסלו ומעולם לא קמו לתחיה. הקונספציה של פרס וביילין כשלה; הם היו צריכים ללכת הביתה. אבל התקשורת התגייסה להגנתו של פרס; כששתה קצת יותר מדי, ודיבר אחרי טבח כפר קנא על "הערבים הדפוקים האלה, שלא יודעים מה טוב להם", התקשורת העלימה את האמירה הזו. השלום – או, ליתר דיוק, אשליית השלום – גבר על חובת הציבור לדעת.

התמיכה של אולמרט בציבור אפסית. זה נתון קבוע. היא אפסית מאז המלחמה. ברגעי השפל שלו, ירד אולמרט לשני אחוזי תמיכה; נסראללה היה יותר פופולארי ממנו. הסקרים השבוע מראים שכ-75% מהציבור סבור שעל אולמרט להתפטר בעקבות דו"ח וינוגרט, אם יצביע עליו כאחראי לכשלון – ולפי הצו שמונה שהוצא לגווארדיה הוותיקה, כנראה שזה יהיה דו"ח חמור מאד. אומרים שהוא יתמקד ב-60 השעות האחרונות למלחמה, נקודת השפל של אולמרט.

המלחמה נתפסת, בישראל ומחוצה לה, ככשלון. האוגדונרים שהיו אחראים לברבור התפטרו (הירש תוך יבבות ונסיון חזרה), אלוף הפיקוד התפטר, הרמטכ"ל התפטר, שר הבטחון התפטר. רק ראש הממשלה נשאר על מקומו, והוא לא מתכוון ללכת. אי הנכונות הזו לשלם את המחיר המתבקש היא חלק ניכר מהזעם העממי כלפיו – לדעתי, עוד יותר מהכשלון עצמו. האיש פשוט משתין עלינו מהמקפצה.

וכעת באים פרשני השמאל ומפצירים בנו להשאיר אותו, כי הוא יגיע להסכמים עם הרשות. נניח שכך הדבר. נניח שאולמרט מסוגל להגיע להסכם סופי עם אבו מאזן, במסגרתו תיסוג ישראל מהגדה המערבית ויפונו התנחלויות. מה יקרה רגע לאחר החתימה?

מה שיקרה הוא שההסכמים יוכתמו, לדורות, באי-הלגיטימציה של אולמרט. הם ייתפסו כהמצאה של ראש ממשלה נואש, שמנסה בכל כוח להשאר על כסאו. השמאל, שיתמוך בהם, ייתפס כמי שעקף את רצון העם, כסייען של תופס-שלטון. יקרה לו מה שקרה למפלגה הדמוקרטית בארה"ב אחרי מלחמת האזרחים: הוא יוקע כבוגד.

עד כאן באשר לחזון התעתועים שאולמרט מאכיל בו את השמאל (הוא ביקר במרכז מרצ לאחרונה). עכשיו הבה נסתכל על המציאות. להסכם כזה אין סיכוי בכנסת הנוכחית. אם אולמרט ישחד כמה חברי כנסת בכיבודים ויעביר את ההסכם כך, יש סיכוי משמעותי למלחמת אזרחים.

אפילו אם לא תפרוץ מלחמת אזרחים, עם מי יחתום אולמרט על ההסכם? עם אבו מאזן, שכפי שראינו בפרשת הסיכול הממוקד של המתנחלים לפני שבועיים, גם על אנשיו אין לו שליטה? האם אבו מאזן בכלל יהיה מסוגל לחתום על הסכמים כאלה מבלי שיחוסל? האם ירצה?

ומה חושבים התומכים באולמרט? שבחירות לא יגיעו? שאולמרט ישאר על כסאו לנצח? שנתניהו לא יעלה בסופו של דבר? שהוא לא יבטל את ההסכמים האלה, כמנוגדים לרצון העם? הם חושבים, כנראה, כמו יוסי ביילין: שיש למהר ולבצע הסכמים עם הפלסטינים בטרם בחירות, משום שאין להסכמים האלה תמיכה עממית.

וזה אנטי דמוקרטי. זה גם קרוב מאד לבגידה. אנחנו חוזרים לימי אוסלו: חותמים על הסכמים שאנחנו לא יכולים למלא עם אנשים שלא יכולים למלא את חלקם-שלהם בהסכם, תוך הפצת שקרים לכל עבר וכיפוף ההליך הדמוקרטי. אלא שלאנשי ההסכם המקורי יש לפחות תירוץ: השבר בקרב הפלסטינים, בין פלסטינים ואיסלמיסטים, לא היה ברור כל כך בזמנו, והם האמינו שלערפאת היתה יכולת ביצוע. רק שוטה יאמין בכך לגבי אבו מאזן.

הבעיה הן של הישראלים והן של הפלסטינים היא שעל פי הנראטיבים של שתי הקבוצות, הקיצונים הימניים נתפסים כאותנטיים יותר מאשר הפרגמטים שרוצים שלום. שני הנראטיבים טבולים עמוקות בסמלים דתיים – בית אל וחברון, אל אקצה והקדש פלסטין – והחלקים הלאומיים שלהם נפרמים במהירות. שני הנראטיבים מתרפקים על עבר מיתולוגי ותבוסות איומות. כתוצאה מכך, קבוצות המרכז בשני העמים אינם מעיזים להתעמת ישירות עם הקנאים הדתיים, ולהעמיד נראטיב עתידי מול נראטיב העבר. כל זמן שזה לא יקרה, כל זמן שההתבטלות בפני הקנאים תמשך, כל זמן שהמרכז לא יהיה מוכן להפעיל אלימות כנגד קנאיו-שלו כדי למנוע מהם להפעיל אלימות, אין מה לדבר על שלום. ולא נראה שיש מישהו, בישראל או בפלסטין, שמסוגל לעשות את זה. כל זמן שזה לא יקרה, המחוות של אולמרטים ואבו מאזנים למיניהן תשארה ריקות. ומי שיתמוך בהן, יאבד את עולמו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הפתעת ניו המפשייר: נסתפק במשפט קצר, כי זה כואב: אוי. נקווה שבפעמים הבאות ילך יותר טוב. לא ככה הייתי צריך לפתוח את הבוקר.

ירד לגמרי מהפסים: אני יודע שהאתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, חייב כותרת כל שבוע ושמזמן לא צעקו עליו בבית כנסת או שנדמה היה לו שמישהו ירק בכיוונו. אבל בכל זאת.

הציטוט הבא הוא מתוך ידיעה שהודלפה ל-Ynet על ידי שטרן או מי מטעמו (איך אני יודע? כי אני עדיין שומע את היחצ"ן שכתב אותה): "עם זאת, חולי סכרת, חרשים ואלו הלוקים בשיתוק מוחין ימשיכו להתנדב בלבד ולא יוכלו להתגייס לצבא. באגף משאבי אנוש מבטיחים כי כל המבקש להתנדב מבין אוכלוסיות אלה – יזכה להליך מהיר. בתוך כך, ממשיכים בצה"ל לבחון את נושא גיוס החיילים הסובלים מאוטיזם. החלטה בעניין עוד לא התקבלה ובחינת הנושא נמשכת על מנת לאפשר גם לאלה הסובלים מהמחלה בצורה קלה – להתגייס לצבא".

כשקראתי את זה נזכרתי באותה פקודת גיוס נוראה שהוציאה הממשלה הבריטית בסוף 1917, שגייסה עיוורים, נכים, חרשים ומשוגעים לשורות הצבא. אבל, אלים רחומים, הצבא הבריטי היה אז אחרי קרב איפר השלישי, שבו הצליח מוכה השטיון שבכל הגנרלים – ששטרן, עם כל טמטומו, לא מתקרב לקרסוליו – דגלאס הייג לטבוח ב-400,000 מאנשיו. בריטניה היתה על סף מה שנראה כתבוסה סופית. האם ספגנו מכה דומה לזו באחרונה? מי ההזוי שהעלה על דעתו לגייס משותקי מוחין? מי הבנזונה נטול החמלה שחושב שלאוטיסט יש איזשהו סיכוי לשרוד את האכזר שבריטואלים הישראלים, הטירונות?

תאמרו: אתה עושה לעצמך חיים קלים, נטפלת לאבסורד. נכון. אבל האבסורד היה שם. ועיקר הידיעה – "החיילים [הסובלים מאסטמה או בעיות נפשיות – יצ"ג] יישלחו לחזית, ליחידות תומכות-לחימה, אך במקביל יהנו מתנאים מקלים בשירותם, בהתאם לבעיותיהם הבריאותיות והנפשיות" – לא כל כך רחוק מן האבסורד.

והבעיה של מספר המתאבדים הגואה תהיה כבר של יורשו של שטרן, שיקפיד כנראה גם הוא לטאטא אותה מתחת לשטיח. יש לקוות שכמה מהאוטיסטים שישימו קץ לחייהם בטירונות יקחו איתם גם כמה מנוגשיהם, רצוי קצינים. אולי כך הרשעות הזו, שמבוססת אך ורק על הסנטימנט של "אותי דפקו לשלוש שנים, אז גם אתם תדפקו", תגיע לקיצה.

סוגרים את הבאסטה: בחוגים ללימודים קלאסיים (גילוי נאות: אני בוגר גאה של החוג לתרבות קלאסית באוניברסיטת תל אביב, והשנים בהן למדתי בו היו מהמאושרות שבחיי) כבר מחשבים את קיצם לאחור. פרופ' בנימין איזק, איש חכם ובעל חוש הומור עצוב, מקווה שהחוג עוד יהיה שם בעוד עשור. בכלל לא בטוח; לא אם זה תלוי בפקידים הבלתי נבחרים במשרד האוצר, המנהלים את חיינו – ובפוליטיקאים הנכנעים להם ללא קרב.

תמיד היה קשה להגן על נחיצותם של הלימודים הקלאסיים. אחרי הכל, הם לא מי יודע מועילים במכולת, וגם לא מקדמים אותך במילימטר לעבר התואר הנכסף בהנהלת חשבונות. ומי יכול להתלונן על אובדנן של לשונות יוון ורומא, כאשר בוגרי בתי הספר שלנו אינם יודעים אפילו עברית, וכאשר סטודנטים אינם מסוגלים לנסח משפט ברור?

אבל צריך להתלונן, צריך למחות, כי התרבות הקלאסית היא העמוד האחרון, המט ליפול, של כל מה בתרבותנו שאיננו קנאות דתית מצד אחד וריקנות בככנטית נוסח תרבות נינט וספירס מצד שני. כל השאלות הגדולות, וחלק גדול מהתשובות הראויות להזכר, נמצא שם. מיהו אדם; כיצד ראוי אדם שיתנהג בעולם; מה היחס הראוי בין אדם לחברה; העזה אינסופית לשאול, נכונות להסתכן במוות למען השאלה. כל הנשגב (והרבה מן הנמוך; היוונים היו עם ביזארי) נמצא שם.

המידע הזה שרד את קריסת האימפריה והכיבוש הברברי, את נפילת ביזנטיון והמנוסה המבוהלת מערבה, והקים לתחיה את המערב בזמן הרנסנס. מבעית לחשוב שאחרי כל זה, מילטון פרידמן, בשילוב ידיים עם הרב כדורי ותרבות הסלבס, יהיו מה שיכבו את הלפיד הזה, לפחות בפרובינציה המזרח תיכונית הזו, שתמיד התנודדה בין פרס ורומא.

שיטח מצליח: כפרילנסר, יש מספר כלי תקשורת שאני כותב בהם. אחד מהם הוא ערוץ הצרכנות של נענע10, שבו יש לי טור נשכני ויחסית קבוע מדי שבת. בטור האחרון, התייחסתי אגבית לפרשיות העבר של אחת מחברות הכנסת הנלעגות ביותר; קראתי לה אסתרינה 'דוקטורט בגזענות' טרטמן. כפי שאפשר לראות, כל מילה משמשת כעוגן לקישור לפרשיה המתאימה של חברת הכנסת.

מיד קפץ עלי רוגזו של היועץ הפרלמנטרי שלה, מאיר בן שימול, ששלח אימייל זועם למערכת. משם האימייל הגיע אלי. התקשרתי אל בן שימול ושאלתי אותו במה אני יכול לעזור לו. הוא הודיע לי שצורת הכתיבה שלי אינה מקובלת עליו. שאלתי בנימוס אם הוא חולק על העובדה שהבוסית שלו הסתבכה בפרשת זיוף תארים. הוא הודה שלא. שאלתי אותו, אם כן, מה הוא רוצה מחיי.

הוא טען שטרטמן איננה גזענית. אמרתי לו שאני חולק עליו, ושכל אדם סביר יחלוק עליו. הוא אמר ש-120 ערבים שלחו אליה בקשות לעזרה, ונענו. אמרתי לו שהדפוס הזה, שבו פוליטיקאי גזען בכל זאת עושה משהו פרטני עבור האוכלוסיה הנפגעת, מוכר למדי ממדינות דרום ארה"ב.

כאן החליט בן שימול להתחיל לרמוז שהוא שוקל תביעת דיבה. אמרתי לו "בכיף. בוא נלך על זה, יהיה מעניין". הוא התחיל לצרוח שאני מתכוון לבנות את עצמי על תביעת הדיבה שלו (שטרם הגיש, כזכור, ושבה נפנף כאיום). אמרתי לו בנימוס שזו לא שאיפתי, אבל אם הוא ייקח אותי לבית משפט, אני אלך על הגנת 'אמת דיברתי' ואשיג חותמת של בית משפט שהח"כית שלו גזענית; ההחלטה שלך, אמרתי לו.

הוא רצה לדבר עם העורך שלי. נתתי לו את המספר. העורך גיבה אותי ולעס לו את הצורה. הוא איים לדבר עם העורך הראשי, ובזה זה נגמר. היו כמה פרפורי לב, אבל – כמו כמעט תמיד – זה היה איום-סרק, שיטת מצליח. אם אני או העורך היינו נבהלים, הידיעה הלא מחמיאה היתה יורדת. כל מה שהוא הפסיד היה כמה דקות של שיחת טלפון.

יש בין קוראי הבלוג הזה עוד כמה כותבים. כלל האצבע הוא פשוט: כל זמן שדיברתם אמת, ויש בזה עניין לציבור, אתם פחות או יותר מחוסנים. יחצ"נים ודוברים אוהבים לאיים, אבל המעבר לצעד משפטי של ממש בדרך כלל לא קורה. היו זהירים – אבל אל תפחדו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

המתבכיינים המפונקים: המתנחלים שפונו מרצועת עזה ממשיכים להתבכיין תחת כל עץ רענן ומול כל מקרופון. היום הוגש לכנסת דו"ח-מטעם, הקובע שרבים מהם נזקקים לטיפול נפשי ולסיוע מרשויות הרווחה. יצוין שרבים מהם היו מוכרים לרשויות הרווחה עוד קודם לכן.

אולי זה קשור לכך שהמועצה המקומית המנופחת של גוש קטיף, שסיפקה לרבים מהם מקום עבודה פיקטיווי, בין השאר באמצעות מספר חריג של בתי ספר, חדלה להתקיים. המועצה, רצוי להזכיר, העסיקה (זהירות, מסמך אקסל) 1,865 בני אדם – כרבע ממספר המתנחלים שחיו ברצועה, וכמעט כל הבגירים בה – בשנת 2004. הטענה שאנשי גוש קטיף היו חקלאים היא מיתוס. אך מיעוטם עסקו בחקלאות, ואלו שעשו זאת היו בעלי לטיפונדיות, שהתקיימו על עבודת עבדים.

אולי זה קשור לאבטלה מרצון שרבים מהם בחרו בה בשנתיים האחרונות, כשהם שורצים באתרי קראווילות ומסרבים לכל הצעה שלא תיתן להם להקים בדיוק, אבל בדיוק, את אותה הקהילה.

אולי זה קשור בצורך של עסקנים לייצר טראומה, מלאכותית ככל שתהיה, ממעבר דירה – כדי להקשות עוד יותר על מעבר הדירה של מאות אלפי המתנחלים בגדה. מצטער, לא קונה. שירתתי שנתיים בדיר אל בלאח. ראיתי היטב את המעבר החד, הבלתי נתפס, שעשו חמש דקות נסיעה מלב העיירה אל כפר דרום. ראיתי איך חיו בני עם האדונים, ראיתי איך חיו מי שנועדו להיות חוטבי עצים ושואבי מים בארצם-שלהם. אשר לקובעת המררה של שלושים שנות התעמרות – לפושעי המלחמה לשעבר יש עוד הרבה מאד לשתות, בטרם יגיעו למה שהיה מנת חלקם היומית של מעוניהם לשעבר.

הסוציאל-דארוויניסטית בהתקף: רבים מתחרים על תואר "הכותב השפל בעיתונות העברית", אבל מירב ארלוזרוב נמצאת בליגה משלה. יש שפלים ממנה, אבל אין שפלים כמוה. לאורך כל שביתות המורים והמרצים, תקפה ארלוזרוב – לעיתים מדי יום – את השובתים מעל דפי "דה מארקר", והאשימה אותם פחות או יותר בשתיית דמו של העם. כל הוצאה ציבורית, להוציא כמובן משכורות נערי האוצר, זוכה להתקפה מצידה. (גילוי נאות: אני מועסק כעת כפרילאנסר במיזם המתחרה ב"דה מארקר").

לפני כשבועיים, פרסם פרופ' ירון אזרחי מאמר, בו הוא מבכה את קוצר ראייתם וצרות אופקיהם של הכלכלנים המושלים בנו, והעז לומר שהם מודעים היטב לכך שקיצוצי השירותים שהם מבצעים מבטיחים להם תפקיד טוב אחר כך.

התגובה של ארלוזרוב – כלכלנית, אלא מה – היתה היסטרית. היא טענה שאזרחי האשים את הכלכלנים בבורות (הוא לא, הוא דיבר על צרות אופקים), ובכך שהם פסולים מוסרית – וכאן היא כבר ראתה מהרהורי ליבה. מפה הפליגה ארלוזרוב לטענה שאזרחי אמר שכלכלנים מוקצים מחמת מיאוס, ומכאן שהם פסולים לדיון.

משהציתה את איש הקש הזה, הודיעה ארלוזרוב בגאווה שהיא אמונה על מסורתו של וולטר, שאמר ש"אני לא מסכים עם הטענות שלך, אבל אהיה מוכן להלחם על זכותך לומר אותן" – ושאזרחי אשם באי סובלנות (!), המשולה לשנאת החינם שהחריבה את בית המקדש (!!).

כמה הערות. אילו היתה ארלוזרוב משכילה מעט יותר, היא היתה יודעת שוולטר כנראה לא אמר את המיוחס לו. אילו היתה משכילה טיפה יותר, למשל אילו למדה היסטוריה, היתה יודעת שהאמירה ששנאת חינם החריבה את בית המקדש היא בולשיט, ושהוא נחרב באמצעות כמה לגיונות רומאיים, ושנאת החינם המפורסמת ההיא בסך הכל הקדימה את החורבן בכמה חודשים. אילו היתה משכילה יותר במדע, היה לה כנראה יותר שכל מלהביא דווקא את הדוגמא של פופר כעמוד תמיכה לטענה הבעייתית שכלכלה היא מדע. אחרי הכל, פופר קבע שמדע הוא דבר הניתן להפרכה בניסוי – ובכלכלה אי אפשר לבצע ניסויים החוזרים על עצמם (אלא אם רואים את מדיניות הקיצוצים של נערי האוצר, החוזרת על עצמה הן במצב שפל הן במצב רווחה, כאילו היתה ניסוי בבני אדם). ואילו היתה משכילה לחשוב רגע לפני ההתלהמות, היא היתה מבינה שהיא פועלת בדיוק ההיפך מוולטר. היא נלחמה על זכותה לסתום לאזרחי את הפה ולעשות לו דמוניזציה.

הטענה של ארלוזרוב, שאזרחי אמר שכלכלנים הם רשעים ובורים, לא נובעת ממה שהוא אמר; היא השלכה. במקרה האישי של ארלוזרוב, אין מנוס מלקבוע שהטענה בהחלט נכונה.

הנה דרכי האחרונה: הוועדה לביקורת המדינה הורתה היום על הקמת ועדת חקירה לטיפול המדינה בניצולי השואה. ועדת חקירה היא בהחלט רעיון טוב – אבל היא באה באיחור של כמה שנים. מדי שנה מתים כ-1,000 ניצולי שואה, ופשוט אין לנו את הזמן הזה.

אגב, החברים הטובים מהאוצר, שהבינו שכסף הם כבר לא יראו יותר מניצולי השואה, הודיעו היום שקצבאות ניצולי השואה שעליהן דיבר אולמרט לפני כחצי שנה, ישולמו החל מחודש פברואר – מה שיכניס לקופות המדינה חסכון של כ-664 ניצולים, שהלכו לעולמם מרגע ההכרזה ועד רגע ביצועה.

אבל ועדת חקירה, רצוי להזכיר, כבר היתה לנו. לפני שלוש שנים פרסמה ח"כ קולט אביטל (עבודה) את מסקנות ועדת החקירה בראשותה, שתיעדה כיצד בזזו הבנקים הישראלים את כספיהם של הניצולים. הכסף שחייב בנק לאומי, למשל, היה מכסה יפה מאד את הסכומים הנדרשים לעשור לפחות, אבל בנק לאומי הודיע שהוא לא ישלם שקל. היה לו גם תירוץ נהדר: החשש שבעלי המניות יתבעו את הבנק אם ישלם.

דו"ח אביטל צלל כאבן במים אדירים. חבל על העצים שייכרתו כדי לכתוב את דו"ח הוועדה הבא. המדיניות הישראלית כלפי ניצולי השואה נשארה כשהיתה: להשתמש ולזרוק. הם מזכירים עולם שהיה ואיננו, עולם מפחיד משהו.

כשמגיע, מגיע: כבר החמאתי לאורי אורבך בעבר על אומץ הלב, הנדיר במיוחד במגזר שופע חרמות ואיומים, בו הוא מטיח בקהל הבית שלו אמיתות קשות. השבוע הוא עשה זאת שוב. שאפו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(כתיבה: יוסי גורביץ, איור: עדי גינת)

עוד יש קרבות באופק: אובאמה ניצח הלילה באופן משכנע באיווה, וגרף שמונה אחוזים יותר מקלינטון – שבמכה אנושה לתפיסת ה"בלתי נמנעות" (inevitability) של מועמדותה, שעליה בנתה את הקמפיין, נדחקה למקום השלישי. מקום שני היה מהווה לה בעיה; מקום שלישי הוא אסון. היא טסה עוד הלילה לניו המפשייר. המאבק בינה ובין אובאמה היה צמוד שם עוד קודם לאיווה; ההערכה היא שהמקום השלישי באיווה יהפוך תבוסה של קלינטון בניו המפשייר לסבירה מאד.

מעבר לעובדה שתבוסה באיווה היתה עשויה להביא לקץ הקמפיין שלו, הנצחון חשוב לאובאמה משתי סיבות נוספות. ראשית, הוא הוכיח לשחורים שגם לבנים – ועוד באיווה, שזכתה לכינוי "מדינת הלחם הלבן" – יכולים להצביע למועמד שחור. שנית, מספר גבוה מאד של עצמאיים ורפובליקנים-לשעבר תמכו בו – מה שאין כן בקלינטון. חלק ניכר ממצביעי אובאמה היו צעירים; חלק ניכר ממצביעי קלינטון עברו את גיל 65. אובאמה הצליח לעשות את הבלתי יאומן: הוא הוציא צעירים להצביע. פרנק פויר כתב הבוקר בניו ריפבליק ש"הוויכוח על בחירות (electibility) נגמר". את נאום הנצחון של אובאמה ("אנשים רגילים יכולים לעשות דברים חריגים") אפשר לראות כאן.

בצד הרפובליקני, מעך הקאבי את רומני: הרד-נק חסר האמצעים הביס את המולטימיליונר, ששפך כ-100 מיליונים על איווה, בהפרש של תשעה אחוזים. רומני הוא הדבר הכי קרוב למועמד הממסד שיש בצד הרפובליקני; מק'קיין העצמאי מדי נדחק למקום הרביעי, ג'וליאני הביזארי למקום השישי. בהחלט יתכן שאנחנו רואים כאן התקוממות של הרד-נקים, שהבינו סוף סוף את המשחק הצבוע ששיחקה בהם ההנהגה האליטיסטית הרפובליקנית, צביעות שהתגלמותה הוא בוש: בוגר ייל שמשחק רד-נק בור.

כתבתי שלשום שכ-120,000 דמוקרטים ייצאו להתוועדויות. טעיתי. המספר היה מבוסס על מספרי 2004. המספר האמיתי היה כפול כמעט: יותר מ-239,000. בצד הרפובליקני, רק 108,000 טרחו להגיע. נקווה שזה סימן לעתיד.

הערה אחת נוספת: אני כותב את הדברים ביום שישי בבוקר. ההתוועדויות החלו בסביבות השעה 03:00 ביום שישי, על פי שעון ישראל. התוצאות הגיעו ב-07:00 . בהדפסת העיתונים החלו בשעה 02:00 לערך, הפצתם החלה ב-05:00 בערך. מחר אין עיתון. כלומר, העיתונים הישראלים ידווחו על האירועים הללו באיחור של 48 שעות – איחור בלתי נתפס בעידן הרשת. אם אנשים לא צריכים את עיתוני הנייר כדי לקבל חדשות, למה הם כן צריכים אותם?

בעיטה עצמית בראש: תחילה ניסתה האתון הרשמית של צה"ל, האלוף אלעזר שטרן, להפחיד אנשים שהשתחחרו מהצבא בניגוד לרצונו של הלז: הם יקבלו תעודת שחרור שבה ייכתב שהם שוחררו "עקב התנהגות חמורה". הסתבר שהנהגים והטבחים – מרכיב בולט באוכלוסיית החיילים המשתחררים טרם זמנם – לא ממש התרשמו, בעיקר בגלל שמעבידים לא נוטים לבקש תעודות שחרור.

אהה! אמרה האתון. יש פתרון! אחלק את תעודות השחרור לשלושה צבעים, המבוססים על המתכות היקרות במדינה האידיאלית של אפלטון (טוב, נו, באולימפיאדה) – וכך ידע כל אחד את ערכו. הלוחמים (במדינה האידיאלית של שטרן, אבוי, אין חכמים) יקבלו כרטיס זהוב, התומכים בהם – כסוף, וכל השאר יסתפקו בכרטיס בצבע ארד. כל זה, כמובן, מותנה בכך שהאיש שירת לפחות 85% משירותו במקצועו.

הדבר יצר אוטומטית כמה אבסורדים. למשל, חייל צה"ל שנפצע אנושות חצי שנה לאחר תחילת שירותו בהתקלות עם החיזבאללה, דבר שהוביל לכך שלא יוכל להשלים את השירות, יקבל כרטיס בצבע ברונזה, כמו הטבח הפשוט ביותר. גלעד שליט, אם ישוחרר – לא נראה שהוא מזיז למישהו בקרב מקבלי ההחלטות – יקבל גם הוא אותו כרטיס.

מעבר לכך, האתון שכחה נתון פשוט: רוב מוחלט של חיילי צה"ל הם לא לוחמים ולא תומכי לחימה. הם ג'ובניקים שעוסקים בכל הדברים ההכרחיים האלה, שבלעדיהם מערכת לחימה מודרנית לא יכולה לתפקד. בלעדיהם, הלוחמים הרגילים להשתחצן על יושבי המשרדים יצאו לקרב בלי מזון, שתיה, דלק או תחמושת.

כאשר הכריזה האתון שרוב חיילי צה"ל שווים הרבה, הרבה פחות ממיעוט לוחם – למרות שגם מהם נגזלות שלוש שנות חיים, והם חיים אף יותר תחת רודנותם של בני 19 – היא, ראה זה פלא, העליבה אותם. והעלבון, ראה זה פלא, הוריד את המוטיבציה שלהם לשרת בכלל. אז מה הועילו טיפשים בקלקלתם?

כבר ציינתי שבמדינה האידיאלית של שטרן, הלוחמים תפסו את מקומם של החכמים? כבר ציינתי.

לא מתגעגע: העיתונות מלאה היום, במלאת שנתיים לשבץ שפקד את אריאל שרון, בבכי ונהי, קולות מספד ותלישת שיער. איך, איך הלך מאיתנו, מותיר אותנו יתומים. איזה חוש הומור היה לו. ואיך הוא הסתכל לביבי בעיניים ולא מצמץ. וקור הרוח. והחיוך. והטיפול האבהי באנשי הלשכה.

הכל נכון. היה לו חוש הומור מרושע וטוב, הוא היה אדם קר רוח באופן נדיר, הוא בז לנתניהו והפחיד אותו, והיה אכפת לו מאד מהאנשים שעובדים איתו. ובכל זאת.

שרון היה איש דמים מראשיתו. הפעולה שהביאה לו את תהילתו היתה פעולת קיביה, בה ביצע כלשונה את פקודתו של בן גוריון "לגרום נזק מקסימלי לאוכלוסיה ולרכוש". התוצאה היתה פשע מלחמה כה מחריד, עד שבן גוריון נאלץ לשקר לכנסת ולטעון שהוא היה "פעולה של איכרים ישראלים זועמים".

אחר כך, כשנרצחה אחותו של מאיר הר ציון, צייד שרון את הר ציון בנשק ואישר בשתיקה את נקמת הדם שביצע. ואחרי פריעת המשמעת הזו, שממנה לא ניזוק, באה פריעת המשמעת הגדולה מכולן: כשנאמר לו, במהלך מלחמת 1956, שאסור לו להכנס למיצרי המיתלה, הוא ביקש לשלוח "סיור חמוש", קיבל אישור – והשתמש בגדוד שלם ככוח הסיור. עשרות מתו בקרב מיותר, שהמטכ"ל ביקש למנוע.

על מלחמת לבנון הראשונה, על המפות השקריות שהוצגו לממשלה, על המניפולציה בנתונים שהוצגו לה, כבר נאמר הכל. גם על סברה ושתילה. גם על קשרי הון-שלטון שליוו את שרון כצל, עוד משנות השבעים ורכישת חוות השקמים.

הוא היה המושחת שבפוליטיקאים הישראלים, במיוחד בתקופה בה היה ראש ממשלה פופולרי. כראש ממשלה, ניהל מלחמת התשה פראית עם הפלסטינים, בהניחו – נכונה, כמסתבר – שהם יישברו ראשונים. לשם כך, היה מוכן להקזת דם של אלפי ישראלים – דמם של אלפי הפלסטינים מעולם לא נחשב בעיניו – ובלבד שלא לבנות את חומת ההפרדה, שהיתה כובלת אותו פוליטית. את תכנית ההתנתקות, שלעולם לא נדע כמה הושפעה מהחקירות הפליליות נגדו, ביצע במכוון באופן הגרוע ביותר ובאופן שלא יאפשר שלום עם הפלסטינים.

ייזכר לו לטובה שכשהרמטכ"ל בוגי ניסה לעשות לו את אותם תרגילים פוליטיים שעשה קודמו לקודמיו, הוא סילק אותו אל החושך החיצון, שם היללה וחרוק השיניים. אבל להתגעגע לציני ולאכזר שבפוליטיקאים הישראלים? לעגו לבגין בזמנו, על "אינני יכול עוד", אבל בגין לפחות הבין מה משמעותו של דם שפוך לשווא. שרון מעולם לא הבין, ספק אם יכול היה להבין. לא, אין למה להתגעגע. ינוח בשלום על משכבו, ואותנו אל נא יטריד עוד.

מרקוס-ווטש: הגיגן-הממסד ממשיך להלום בציבור ולנסות להתל בו. הבוקר היו כמה פניני-הבל חריגות אפילו בסטנדרטים הנמוכים מאד שמציב מרקוס. שנתחיל?

הפסקה הראשונה – "הכל ידעו…" – היא בולשיט טהור וסילוף היסטורי מן השורה הראשונה. אף אחד לא ידע שום דבר. מאבקים ניטשו על כל תפקיד ותפקיד. שרת לא בא "אחרי" בן גוריון; הוא היה הפוגה קלה, ובן גוריון התנקם בו על עצם המחשבה שהוא יכול להיות ראש ממשלה. שום דבר לא היה ודאי בעלייתה של גולדה אחרי אשכול – התמיכה שלה בציבור היתה נמוכה מאד – והיא הוכתרה בקנוניה של זקני מפא"י, כאמצעי לדחוק אחורה את הצעירים בני דור המדינה. גם עלייתו של שמיר אחרי בגין היא "הכרחית" רק אם אתה שוכח את העימותים האמיתיים מאד עם מחנה דוד לוי ומחנה שרון.

אשר לתפיסה ש"כך נעשה צדק היסטורי עם ראשי שלוש המחתרות" – ובכן, זו תפיסה אנטי-היסטורית ואנטי-דמוקרטית. אנטי-היסטורית משום שבן גוריון לא פיקד על ההגנה ובטח לא על הפלמ"ח, ושמיר היה רק אחד משלושת מנהיגי הלח"י לאחר הסיכול הממוקד של יאיר. אנטי-דמוקרטית, משום שהנהגת מדינה איננה אמורה להיות מועברת מיד ליד על פי שיקול של "מגיע לו".

הלאה. "בגין, שסבל ממניה-דיפרסיה…" בזזזזזזט! בגין מעולם לא אובחן כסובל ממחלה נפשית כלשהי. הפסיכולוגיזציה שנעשתה לו לאחר מותו איננה תחליף לאבחון, וודאי איננה מאפשרת לקבוע זאת בפסקנות שכזו. "לא היה יכול לעמוד… ובידיהם שלטים והכתובת 'רוצח'". אלא שכפי שהעידו מקורביו של בגין, מה ששבר אותו לא היה ה'רוצח' – שכלל לא ברור אם היה – אלא העובדה שמדי יום עדכנו המפגינים את מספר ההרוגים בלבנון, שלהם הוא חש אחריות אישית.

עוד לא גמרנו. "נכנסו שני מנהיגים… שכל אחד מהם בתורו הביא עלינו אינתיפאדה וטרור מתאבדים". וואו. כלומר, אני מתעב את נתניהו, אני סבור שהוא מהגרועים והריקניים שבמנהיגינו, והייתי שמח אילו היה בולס אותו איזה ג'מוס רעב, אבל אפילו אני לא חושב שהוא אחראי לאינתיפאדה הראשונה – שאגב, לא היה בה כל טרור מתאבדים. ב-1987, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, נתניהו אפילו לא היה סגן שר.

יש עוד. "לעומתם [אולמרט וברק – יצ"ג] ביבי, לא מועמד מיידי, זוכה ב-48% אחוז. הכל וירטואלי". סליחה, אבל מדוע נתניהו הוא מועמד "פחות מיידי" מברק או מאולמרט? ממשלת אולמרט היא כשלון בכל תחום שהוא, ברק הוא חלק מהכשלון, וטבעי שהציבור יעניק נצחון לאופוזיציה. חבל, אמנם, שהציבור שכח איך נראו ימיו של נתניהו כראש ממשלה – אבל זה מה שיש.

ואז יוצא המרצע מן השק: "אין הצדקה להדחות ולבחירות מוקדמות בעת הזאת. מגירות ההנהגה הלאומית ריקות מדי מכדי לעוקרו משם ולהחזיר במקומו את מתנגדי השלום והמתנחלים הקיצוניים". כלומר, כל הטור הזה הוא אקדמה לדו"ח וינוגרד הקרוב, שמלחשים שיהיה קטלני, ומרקוס לוקח על עצמו את תפקיד שומר האתרוגים הראשי. עצוב, אבל לא בלתי צפוי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)