החברים של ג'ורג'

עוד לא נרגעה הארץ מכת השטן החרדית שהתגלתה בירושלים, על תנורי גיא בן הינום שלה, על "טיהורי" הילדים; עוד הרב ראש הכנופיה מבוקש על ידי האינטרפול, וצצה לה עוד פרשיה המציגה את הצאן הקדוש באור לא מי יודע מחמיא.

מעשה במיליונר, תורם ידוע, ובבתו הסוררת, שחשקה בבן המעמדות הנמוכים בקרב החרדים (גילוי נאות: המדובר בקרובי משפחה. ולא, אני לא מתכוון למסור פרטים מעבר לכך). הבת, למרות מאמצים עקשניים מצד האב, החליטה להנשא לצעיר. 

בכל חברה אחרת, להוציא אולי החברה המוסלמית, בזה היה נגמר הסיפור. הצעירה התעלמה ממשפחתה, בחרה בגורלה, וזהו. לא במקרה הזה. כאן, פנה המיליונר, או שלוחיו, אל הרבנים ראשי העדר, והללו – שיודעים על איזה צד של הקרקר מונח הדג המלוח – מיהרו והוציאו פסק הלכה כנגד החתונה.

ספק, בלשון המעטה, אם לפסק ההלכה הזה יש תוקף כלשהו. "בגרה הבת", כותב הרמב"ם (משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות, ב' טז'), "אין לאביה בה רשות; והרי היא כשאר הנשים, שאין מתקדשת אלא לדעתה". אבל זה לא הפריע לרבנים להודיע שמדובר ב"ניגוד לדעת התורה", ולפרסם כרוזים המגדירים את החתונה – לא פחות ולא יותר – "שלא כדת משה וישראל". מה שנעשה פה, למעשה, הוא הכנה לערעור בפני בית דין רבני; טענה שהנישואים – שהרבנים לא נכחו בהם – אינם תקפים. מה היא הלכה מפורשת מול כסף מזומן, או גרוע מכך – החשש מהפסקת זרימתו?

לא זו אף זו: אחרי שכתבו הרבנים את דברי הבלע שלהם – בין השאר הגדילו לטעון שהחתונה היא "חילול שם שמיים" – יצאו הכרוזים וסבבו את ערי המסכנות שבירושלים, וקראו לאספסוף לצאת ולמחות.

ועשרות אברכים, שפרנסתם עלי ועליכם, עזבו את לימודי תפלותם, סגרו את הגמרות, ויצאו להפגין. מה להם ולנושא? דבר לא. רובם לא שמע את שמע הכלה, החתן או החותן קודם לכן. הם לא הכירו את הנושא, לא בחנו אותו, לא שקלו אפשרויות, לא דנו; הרבנים צלצלו בפעמון, וכלבי האספסוף יצאו, מריירים, מרחרחים ומגלים באוויר סימנים לאקשן נכסף. מה להם ולחתונה הזו, שאפשר שהיא פזיזה אבל ודאי שהיא אמיצה? דבר לא.

וכל מילות הקוד הללו – "נבלה נעשתה בישראל", "אנשים בני בליעל", "עזות מצח" – הפעילו את תופי הטם-טם של בורי התלמוד, והם יצאו לרחובות. כמו במצעד הגאווה, כמו בהתנגשויות השבת, הרבנים שרקו והאספסוף בא בריצה. הוא לא מוחה על מעשה נבלה; לעיתים קרובות אין לו מושג במה מדובר; הוא ניזון משמועות; אבל הרבנים יודעים דבר גדול. הם יודעים שהאספסוף שלהם, הכלוא בין ספרים הממיתים את הרוח ובין מלמדים הממיתים את הנפש, את העוז, את החשיבה -  האספסוף הזה צמא לאקשן, לפורקן. תן לו אקשן, תן לו משהו להתפוצץ עליו, והוא כבר יתפרק.

זה כל סוד כוח הגיוס החרדי, שמרבים לדבר בשבחיו לאחרונה: הבטלה הכפויה, החדלון המתמיד של המוח, השבירה האיטית אך הבטוחה של אינטלקט על גלגלי ציות מאונס, הפחד האיום מחריגה מן השורה, הכוח המוחלט של הרבנים כלפי הצאן, ושחיתותם של הרבנים המוכרים אביון בעבור נעליים. רצוי יהיה לזכור את זה בפעם הבאה שהרבנים יצלצלו בפעמון – ובכל הפעמים, כמו מרתף העינויים בירושלים, שבהן לא רק שלא צלצלו, אלא אף שלחו את תועמלניהם (שלום, 'ליאורה'!) כדי לכזב ולהסוות את סרחון רקבונם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

גודל העליבות: "פיטנה" של חבר הפרלמנט ההולנדי חרט וילדרס הוא, איך לומר, לא בדיוק יצירת מופת. הוא מכיל מראות קשים, תצלומי תקריב של גופות חרוכות, והוא סרט תעמולה לא מי יודע מה מתוחכם. לא שהוא שגוי; הקישור שהוא עושה בין פסוקי הקוראן, הטפות האמאמים ובין הביצוע בשטח מדויק. ההתמקדות שלו באנטישמיות ובהכחשת השואה – השלט המצמרר ההוא מההפגנות בלונדון בעקבות הקריקטורות, "הכונו לשואה האמיתית" – מציקה לאלה שמעדיפים לטמון את ראשם בחול. הקישור הזה, הצבת המראה הזו, הוא שהפך את וילדרס לאויב הציבור.

בניגוד לשמועות, וילדרס לא שרף או קרע ספר קוראן בשידור חי. זה לא משנה. ההיסטריה נכנסה להילוך גבוה עוד לפני שווילדרס סיים את הכנת הסרט. הדימיפיקציה של הולנד ושל המערב הגיעה לשיאים חדשים. ממשלת הולנד, ערש חירויות הפרט וזכות הדיבור, מחפשת עכשיו אמצעים להעמיד לדין את וילדרס על אמירת האמת, והיא עושה ככל יכולתה כדי למנוע את הקרנת הסרט.

באקט מטומטם במיוחד, מאות הולנדים העלו סרטונים ליו-טיוב שבהם הם מתנצלים על "פיטנה" – סרט שלא הם יצרו ושאין להם שום קשר אליו. ההתנצלות הזו רק משחקת לידיהם של הנעלבים-תמיד ושל הרוצחים בשם אללה. אבל ×–×” מחוויר לעומת הודעתם של אנשי עסקים הולנדים שהם יתבעו את וילדרס, אם עסקיהם במדינות מוסלמיות ייפגעו. קשה לחשוב על התקפה בוטה יותר על חופש הביטוי, מאשר איום בתביעה כנגד אדם האומר משהו בשל פעולתו של גוף שלישי, בלתי תלוי – ויש להוסיף, גוף שנמצא תמידית על סף איש שפיות. 

בינתיים, מעלה ממשלה בעולם הערבי – הממשלה היחידה של האחים המוסלמים – הצגת בובות לילדים, במסגרתה ילד גיבור שוחט את נשיא ארה"ב בוש והופך את הבית הלבן למסגד גדול. אבל נראה לי שהפעולה הזו, מצד ממשלה שהאיחוד האירופי רוצה להכיר בה, לא תזכה לשבריר מהגינוי שזכה לו סרט תעמולה גס אך מדויק שהופק על אפה ועל חמתה של ממשלת הולנד.

המוגלה מתפרצת החוצה: היום נחשף האירוע השלישי בשבוע האחרון של התעללות בילדים מצד הורה חרדי. המקרה המחריד-במיוחד הזה, אונס הילדים כדי לנקום באב, גורם לך לתהות אם חינוך ליברלי יותר – למשל, כזה שהיה מפגיש את האם עם "מדיאה" של אוריפידס – היה מונע את האירוע.

וכן, זו תופעה דתית. במשטרה כבר מודים שבבני ברק תקיפה מינית היא עבירה הרבה יותר נפוצה מאשר בגוש דן. מי שמכיר את המוסר הדתי הקתולי, הדומה מאד, ומכיר את פרשיות הכמרים הפדופילים, לא יופתע – וגם לא מהעובדה שלרבנים יש עבר שחור של חיפוי על עברייני מין מאנ"ש.

טלי פרקש כתבה טור אמיץ בוויינט, שקורא להפסיק את תפיסת המשטרה והפסיכולוגים כ"מוייסרים", להפסיק עם החיפוי האוטומטי ולהתמודד עם התופעה. יש לקוות, אבל לא הייתי בונה על זה, שהשטפון של השבוע האחרון הוא תוצאה של מחנכים שנמאס להם מקשר השתיקה. אז בפעם הבאה שאיזה מחזיר בתשובה יטיף לכם על החינוך החרדי המשובח, תשאלו אותו בנימוס אם כבר ניפו את כל הפדופילים מרשימת המורים.

פליפ-פלופ: פעם, מזמן, אהוד ברק נהג לומר דברים שליליים על ממשלת אולמרט ולקרוא להתפטרותה. זה היה לפני שהצליח להצטרף אליה כשר בטחון. אחר כך הגיעה ועדת וינוגרד, וברק הפר את הבטחתו, שניתנה לעיני המצלמות, לפרוש מן הממשלה לאחר דו"ח וינוגרד. את ההודעה הזו הוא נתן אז תוך כדי כניסה לישיבת הממשלה, כדי שלעיתונאים לא תהיה אפשרות לשאול שאלות קשות.

לאחרונה, מתקבל הרושם, ברק לא מרוצה בממשלת אולמרט. מצבו בסקרים אומלל – לא שזה משנה, כי אין בחירות אישיות, אבל הפרשנים הפוליטיים התרגלו – ומצבה של מפלגתו לא הרבה יותר טוב. יתר על כן, אולמרט גונב לברק את המצביעים, כשהוא מציב את עצמו בפועל כראש מחנה השלום – היינו, האיש שישיג הסכם-דמה עם אבו מאזן.

אז מה עושה ברק? הוא מודיע להורים שכולים שאולמרט היה צריך להתפטר בעקבות מלחמת לבנון השניה. בוקר טוב, אודי -   אבל מתי בשלה בך התובנה הזו? איפה היית רק לפני חודש וחצי? אתה באמת חושב שהזכרון שלנו כל כך קצר?

כשהשר חובש כיפה: תושבי ישראל למדו מנסיון מר ששרים חובשי כיפה הם צרה צרורה. אם השר מחזיק בתיק החינוך, התוצאות – בערות ויהדות – ידועות. אבל שר חובש כיפה יכול להזיק גם בתיק התיירות: פתאום, טיילת בחברון הופכת לפרוייקט תיירותי מרכזי, והמשרד מוצא את עצמו תומך במאחזים.

וזה לא רק שוחד וזה לא רק בניזרי (אם כי יש לשאוב עידוד מכך שבתיק הזה הורשע לראשונה גם הרב שנתן גושפנקא הלכתית לפשע): אלי ישי הפך את משרד התמ"ס לקרדום לחפור בו קולות. המשרד פתח בשנת 2007 46 קורסים להכשרה מקצועית בתחומי היהדות – ביניהם לא פחות מ-28 קורסים בתחום הפורח של סופרי סת"מ – אבל אף לא קורס אחד ביישומי מחשב, למשל.

כלומר, ישי הפנה את משאבי המשרד שלו לשירות הסקטור המצומצם שלו על חשבון הציבור הכללי. בהתחשב בכך שהמשתתפים בקורסים זוכים לשכר – זעום, אבל שכר – בשל השתתפותם בהם, ובהתחשב בכך שהשוק לא משווע לגדודים חדשים ורעבים לעבודה של כותבי מזוזות, עולה כאן חשד ממשי לשיחוד בוחרים – ועל חשבון הציבור.

מה אפשר לעשות? כלום, כנראה. התרגלנו.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מטען חבלה נשלח אתמול לבית משפחה באריאל, מוסווה כמשלוח מנות. אחד מבני המשפחה, בן 15, פתח אותו ונפצע קשה; אחת מגפיו נקטעה והרופאים נאבקים על הצלת ראייתו.

יש להניח שמי שאחראי לפיגוע הזה לא יימצא מעולם, מפני שלאירוע יש את כל הסממנים של טרור יהודי. המשפחה היא "יהודית משיחית", היינו יהודים המקבלים את ישוע כמשיח, כלומר הבוגדים האולטימטיביים; ראש עיריית אריאל מגדיר אותם כ"מיסיונרים"; והפיגוע אירע בחג הנקמה היהודי.

והנה מתחיל, לנגד עיננו, תהליך הטיוח. את הקורבנות, המשטרה מגדירה כ"כת". וכת, כידוע, היא לא דבר שצריך להתעכב עליו יותר מדי. וזה עוד בוויינט ו"הארץ", שמתייחסים לאירוע גם היום; בנרג הוא צלל כאבן במים אדירים – ואולי טוב שכך, כי העיתון המיינסטרימי של היהודים הגאים מביא הערכה אחרת של המשטרה: מדובר באירוע פלילי. (תגובה שלי שם, שציינה את הפרסום ב"הארץ" ואת החשד לטרור דתי, לא פורסמה). כמה נוח.

עוד שבועיים, לא יהיה זכר לאירוע הזה. הוא ייעלם בתהומות הנשיה, יחד עם שאר ההתנכלויות – הקטנות, היומיומיות, שלעולם אינן נפתרות – לנוצרים וליהודים משיחיים. ככה זה: אנחנו לא רוצים לזכור את הטרור חובש הכיפה. אז, שהאי-זכרון הקולקטיבי שלנו יעשה את שלו והאירוע ייעלם, הנה תזכורת. יש לקוות שזה הפיגוע היהודי האחרון בחג הנקמה השנה.  

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מאות חוליגנים חובשי כיפות הגיעו אמש לג'בל מוכבר, התעמתו עם שוטרים, פרצו מחסומים, וניסו לבצע פורים שמח בתושבים המקומיים. כל אזרח אחר שהיה פורץ מחסום, במיוחד אם קוראים לו מוחמד והוא גר בכפר בלתי מוכר, כבר היה חוטף כדור באוויר של הריאות. אבל לבהמות הקדושות אנחנו רגילים לוותר – מה גם שמדובר בירושלים ובמשטרת ירושלים, שחיים חפר הגדיר כבר בשנות השמונים כ"משטרה של כ"ך".

המשטרה מודיעה שהיא הופתעה. האמת, גם אני. אמנם, היתה התרעה מודיעינית מוצקה: כרוזים קראו כבר לפני שבוע לצאן הקדושים להגיע לג'בל מוכבר, לקחת את החוק לידיים ולהרוס את "בית המחבל". הסיוע המוסרי מצד דיכטר ואיציק ודאי לא הזיק: אפילו 'השמאל' (לתפיסתם, כל מה שמשמאל לכהנא הוא שמאל) איתנו.

במבט ראשון, אלה נראים כמו הכרוזים שהתרגלנו אליהם. איתמר בן גביר, אשף התקשורת שמריץ את הקמפיינים של ברוך מרזל, מסוגל להנפיק אותם מתוך שינה. ועד כה, בדרך כלל הם לא הצליחו לייצר יותר מאשר גימיק, כמו נסיונות לעלות להר הבית עם כבש במטרה להקריב אותו בפסח (המשטרה בלמה את העליה, לכבש שלום). נסיונות לארגן משהו גדול יותר, כמו "רבבה" – הנסיון להביא 10,000 אנשי ימין להר הבית, כדי לשבש את תכנית ההתנתקות – גוועו בקול חלושה.

ככתב בנענע, יצא לי לעבוד די הרבה מול בן גביר. קשה שלא לחבב את השרץ הקטן. מדובר בגאון תקשורת בלתי מוכר, ומה שהוא שכח על זכויות אדם ואזרח, רוב עורכי הדין כבר לא ילמדו. ראיתי אותו עושה סיבובים סביב עורכי הדין של הפרקליטות שהזכירו, אבוי, את סרטי רואד ראנר, כשהפרקליט בתפקיד הקויוטה. כמעט בכל פעם שהוא נכנס במשטרה – שבתסכולה, מפעילה מולו את כל כוח הקלגסות שלה – הוא ניצח. הוא הצליח לגרום למשטרה לשלם על מזונו של הכלב שלו, צ'ומפי, אחרי ששוטרים כיוונו נשק אל הכלב (מיפ מיפ!). כמי שיודע שפעילי הימין הקיצוני נתונים להטרדה בלתי פוסקת ולעיתים קרובות בלתי מוצדקת מצד המשטרה, קשה שלא להעריץ את השימוש המושכל, הנתעב והמבריק בו זמנית, שעושה בן גביר בזכויות האדם כדי לחתור תחת הדמוקרטיה הישראלית, שאת ערוותה הוא חושף לעיתים ×›×” קרובות. אתה כל הזמן אומר לעצמך "אם הוא רק ×”×™×” בצד שלנו…".

אבל הוא לא, כמובן. הוא לחלוטין בצד האחר, גם אם החוזר בתשובה הזה גרר איתו לצד האופל שקיעין של מנהגים חילוניים כמו החזקת כלב. מצד אחד, בן גביר הוא הדובר הבלתי מעורער של הימין הקיצוני. אין אף אחד אחר בצד ההוא של המפה הפוליטית, שבו סלידה מן התקשורת באה עם חלב האם, שמסוגל ללהטט כך בתקשורת. בן גביר יודע שכל ביפר שהוא מנפיק יצליח להכנס לפחות לשני אתרי תקשורת, בדרך כלל ליותר. מצד שני, כפי שיעיד הכשלון של "רבבה" ומספר האנשים המועט שמתלווים אליו במסעותיו להגחכת המשטרה והפרקליטות, המשקל הממשי שלו ושל מרזל קטן.

אז למה "רבבה" נכשלה, וההסתערות על ג'בל מוכבר היא הצלחה – תקשורתית, על כל פנים – כבירה? כי הפעם אשף התקשורת כיוון היטב לנקודות הנכונות של הציבור שלו. הזעם על הפיגוע במרכז הרב הכניס את הכתומים להיסטריה. הזעם היה כה גדול, עד שהרבנים הסכימו לצאת מן הצללים.

עד כה, הרבנים שיחקו תפקיד אפל מאד: הם נתנו פסקי דין שאישרו פיגועים – המחתרת הראשונה, רצח רבין, ולפי דיווחי ערוץ 1, גם אחרי מרכז הרב – אבל לא הסכימו להיחשף. כשחשף יואל בן נון את דב ליאור ונחום רבינוביץ' כרבנים שהנפיקו את הפאתווה לרצח רבין, הוא הפך במהירות למנודה בציבור שלו-עצמו, ונאלץ – הוא ולא הרבנים – להסתובב עם שומרי ראש.

היציאה של הרבנים מן הארון התחילה כבר בשבוע שעבר, כשפסק הלכה הקורא "לכל אחד לתאר לעצמו מה האויב זומם לעשות לנו, ולקיים בו מידה כנגד מידה" פורסם בירושלים. נעזוב עכשיו את המופרכות האינהרנטית הקיימת בתפיסה שיש ל"נקום" במישהו על סמך מה שאתה מדמיין שהוא רוצה לעשות לך, ונתמקד בשתי עובדות: האחת, שהכרוז הסתיים בקריאה ל"ונקהלו היהודים בעריהם לשלוח יד במבקשי נפשם" – ציטוט מתוך מגילת אסתר הנקראת בחג הנקמה היהודי פורים, וקריאה די מפורשת לפעולה; ובכך שהכרוז ×”×–×” ×”×™×” חתום.

בין החותמים אפשר למצוא את דוד דרוקמן, החב"דניק שמכהן כרב קרית מוצקין, שקרא בעבר להטלת "פולסא דנורא" על ראש הממשלה דאז שרון; את יעקב יוסף, בנו הסורר והימני מאד של עובדיה יוסף; עידו אלבא, שהורשע ונאסר בעבר לאחר שפרסם חוברת בכותרת המעודדת "הלכות הריגת גוי"; והרוצח המורשע עוזי שרבף, מאנשי המחתרת הראשונה, שהיה בין מבצעי הטבח במכללה האיסלמית. בין הרבנים שהגיעו בג'בל מוכבר אמש, היו אליקים לבנון מאלון מורה, שמאז ההתנתקות מטיף ל"השתלטות אמונית" על השלטון בישראל, ודודי דודקביץ' מיצהר, שנחשב לסמכות הרוחנית של "נוער הגבעות" – במידה והאנרכיסטים האלה בכלל מקבלים סמכות כלשהי.

זה כבר לא בן גביר, על כל גאונותו, וגם לא התמהונות של נדיה מטר. הם תמיד תופסים את תשומת הלב של התקשורת; אבל הם מעולם לא הצליחו לארגן משהו בסדר גודל כזה. הרבנים הם העיקר, הם הכוח הדוחף, ויש מקום לחשוש שהם יידו אתמול את האבן הראשונה של מלחמת האזרחים הישראלית, בזהותם את נקודת השבר הבולטת של הרפובליקה: מיעוט ערבי גדול השנוא על רוב האוכלוסיה היהודית, מיעוט שממילא נתפס בחוגים רבים כעמלק, מיעוט שפגיעה בו לא תביא לתגובת-נגד קשה מצד רוב הציבור – אבל המשטרה והממשלה יתקשו להגן עליו. וזה, כמובן, יביא לרדיקליזציה של הציבור הערבי, וחוזר חלילה, עד שמלחמת אזרחים – "טיהור הארץ", במונחי הימין – תהיה לא רק סבירה, אלא בלתי נמנעת.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

התחלה שקטה למלחמת אזרחים: טרם נרגענו מהתחנפותה של דליה איציק לאספסוף, והחרה אחריה השר לבטחון פנים: אבי דיכטר הנחה את המשטרה להרוס את ביתו של המחבל מישיבת מרכז הרב.

הריסת בתים מתבצעת בשטחים בלבד. היא נובעת מתקנות שעת חירום 1945 – אותן תקנות שהגדיר מנחם בגין, בצדק מוחלט, כ"גרועות יותר מאלו של הנאצים" – והן מעניקות לכל מפקד צבאי סמכות להרוס בתים. כשדיכטר מורה על הריסת בית הנמצא בתחומי מדינת ישראל, והמיושב באזרחים ישראלים – מכוח איזו סמכות הוא עושה זאת? ודוק – כמו כל העולם, אינני מכיר בסיפוח הישראלי של מזרח ירושלים, אבל דיכטר ודאי מכיר בו.

במעשה הזה – אם אכן יתבצע; במה שנראה כהצבעת אי אמון שקטה בשר התזזיתי והמעט טמבל שלהם, בכירי המשטרה פנו לייעוץ משפטי ממשרד הבטחון -  מחיל למעשה דיכטר את חוקי הכיבוש החלים בגדה המערבית גם על ערביי ישראל, ומנטרל למעשה את אזרחותם. מעתה, אם יעלה זממו בידו, יהיו גם ערביי ישראל חשופים לנקמה קולקטיבית מטעם זרועות הבטחון.

דיכטר משחק היטב לזרועות הימין הקיצוני, ששורה מארגוניו הקיקיוניים קראו היום לאזרחים לבצע את הריסת בית המשפחה בעצמם. אם דיכטר מנסה, כמו איציק, לרכב על גב הנמר, רצוי שיזכור שפעולה שכזו תהווה הצדקה לשבירת כל הכלים ולהתקוממות בקרב ערביי ישראל. הם יציינו, ובצדק, שאת בית משפחת הבוגד והרוצח נתן עדן-זאדה דיכטר לא ניסה להרוס. האם דיכטר לא מבין את זה? הוא מבין, אבל כמו איציק, הוא מוכר את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל עבור כמה דקות של תהילה עכורה.

מצד שני… בכל פעם שאני כותב משהו על הצורך בשימור ושיפור היחסים עם ערביי ישראל, אני נתקל באיזה בשארה שמשחק ישר לידיים של הגזען הממוצע. התולעת התורנית היא שייח' ראאד סלאח, ראש התנועה האיסלמית הצפונית ותומך חמאס ידוע.

סלאח, שכבר ישב כמה שנים בכלא על תמיכה בעמותות חמאס – אבל הכניס נוקאאוט לתביעה והציג את המשטרה באור נלעג, כשהטענות המנופחות שלה על היותו "סוכן איראני" ומתכנן פיגועים נמסו כשלג בצהרים -  יצא בעוד אחת מההצהרות השקריות שלו. הפעם הוא לא רמז, כמו שרמז בפברואר, שהיהודים טובלים את פתם בדם; הוא סתם הכחיש את קיומו של בית המקדש.

עכשיו, ליהודים יש מיתוסים משונים מאד, פתולוגיים לעיתים, על ההיסטוריה שלהם. הם מאמינים, למשל, שהם צאצאיהם של יהודים שחיו ביהודה קודם ל-70 לספירה; לטענה הזו אין שמץ של ביסוס. אבל בשביל להגיע לפסיכוזה בתחום, צריך כנראה להיות מוסלמי. השמאל שתק במשך שנים כשטענות מפגרות כמו אלו של סלאח הופרחו באוויר; הוא גם לא התמודד עם הכחשת השואה שהיא קו ההגנה המוסלמי הראשון. לשתיקה הזו אין מקום, וגם לא למבטים נבוכים. מי שמשמיע שקרים כאלה צריך להתקל בתגובה נחרצת, שתאלץ אותו להודות בטעותו או לצאת מכלל בני התרבות. שייח' סלאח יכול להיות רגוע; הוא מעולם לא היה אחד מהם.

מלכודת הדבש של ערוץ 10: לפני כחודשיים, הריץ ערוץ 10 את אחת התכניות הבזויות ששודרו בישראל. התרגיל, שהתבסס על תכנית טלוויזיה אמריקנית, היה פשוט: תחקירני הערוץ היו מתחזים לבנות טיפש עשרה בפורומים, ומפתות סוטים אומללים להגיע אליהם הביתה. כשהללו היו מגיעים, עם שוקולד וקונדומים, הם היו נתקלים במצלמות הערוץ – ובמשטרה. ההשפלה התבצעה מול פני האומה. אגב, לא ראינו הרבה כתבי אישום – וכנראה שלא במקרה. בכלל לא בטוח שבוצעה כאן עבירה, שכן בשום שלב לא היתה קטינה אמיתית מעורבת.

שופט ניו יורקי אישר שלשום תביעה בסך 100 מיליוני דולרים כנגד תכנית-האם האמריקנית, שהגישה אחותו של אחד הקורבנות. הקורבן, עוזר התובע המחוזי, התאבד ביריה כשהמשטרה פשטה על ביתו. האחות ביכתה את פעולתה "חסרת המעצורים של קבוצה שמינתה את עצמה לשמש כשופט, חבר מושבעים ותליין, שעודדה על ידי תכנית ריאליטי שיצאה משליטה". לניו יורק טיימס, בלינק מעל, יש כמה מילים חשובות לומר על ההשחתה שמבצעת התכנית הן באנשי הטלוויזיה והן באנשי אכיפת החוק.

למזלנו, אף אחד מקורבנות הלינץ' הטלוויזיוני עוד לא התאבד. ראוי, עם זאת, שערוץ 10 ילמדו את הנושא; השבוע למדנו שאין להם די כסף כדי לשלם לספקים שלהם. תביעה כזו יכולה להביא לסגירת הערוץ, וחבל – תכניות החדשות שלו טובות, בהתחשב.

צוללת אל הביבים: משהו משונה התחיל לקרות בפריימריז הדמוקרטיים האחרונים: הילארי קלינטון החלה זוכה לפתע לתמיכתם של רפובליקנים שהפכו לדמוקרטים. בפריימריז שהיו אתמול במיסיסיפי, היא זכתה לתמיכתם של 75% מהרפובליקנים האלה. איך זה קרה? אולי הרמז נעוץ בכך ש-15% מתומכיה של הילארי אמרו לאחר ההצבעה שיתאכזבו אם תזכה במועמדות.

בחודש האחרון, קורא איש הרדיו הימני המשפיע, ראש לימבו – קחו את אדיר זיק ותכפילו ב-100 אלף כדי לקבל תיאור גס של השפעתו – לרפובליקנים לעשות בדיוק את זה. הרציונל שלו הוא שלרפובליקנים טוב שהסכסוך הפנים-דמוקרטי יימשך כמה שיותר, ושחבל לתת לאובאמה לסיים את ההתכתשות ולעבור לחזית מול מק'קיין.

השטיק המסריח הזה, גניבת בחירות פשוטה, אמנם איננו של הילארי – אבל נראה שהיא לא מתנערת ממנו. כמה מבחירי הקמפיין של קלינטון הופיעו, משום מה, בתכניתו של לימבו לאחרונה.

לפני פחות משבוע, נאלצה יועצת בכירה של אובאמה, סמנתה פאואר, להתפטר לאחר שתיארה את קלינטון כ"מפלצת". שלשום, הודיעה תומכת בכירה של קלינטון, ג'ראלדין פרארו – המועמדת הדמוקרטית לסגן הנשיא ב-1984, השנה הקטסטרופלית שבה ניצח רייגן ב-49 מדינות – שכל המועמדות של אובאמה נשענת על כך שהוא גבר שחור ושפרט לכך אין בה דבר.

נו. פאשלה. קורה. אבל כשהתבקשה פרארו לחזור בה, היא תקפה בחריפות: "גזענות היא דו כיוונית. אני באמת חושבת שהם תוקפים אותי בגלל שאני לבנה. מה דעתך על זה?" פרארו לא פוטרה מתפקידה, וקלינטון הסתפקה באמירה ש"יש חילוקי דעות" ביניהן בנושא. ויש עוד – אנחה – כמעט שישה שבועות עד פנסילבניה. מבריק.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 (יוסי גורביץ)

הפיגוע בישיבת מרכז הרב חשף, בתוך ימים ספורים, את כל המוגלה שהיא התפיסה הדתית-לאומנית. השילוב יוצא הדופן של רגשות עליונות מעורבים בתחושת נחיתות – הפער הבלתי נסבל בין דעתו של המגזר על עצמו ובין דעתם של אחרים עליו, שלא לדבר על מקומו – התפוצץ ברעש.

בעוד אורי אורבך משוויץ בחינוך הנהדר ובנוער יוצא הדופן, וטוען ש"זה הציבור הכי טוב בארץ", מגיע אחד מרבני הישיבה ומתבכיין ש"אם היה פיגוע באוניברסיטה העברית, הזעזוע היה גדול יותר". הוא לא אומר את זה במפורש – את זה משאירים לטוקבקיסטים – אבל אפשר לשמוע כאן היטב את הכמיהה ל"פיגוע בשנקין", זה ש'יישר' את אנשי השמאל, שרווחת כל כך בחוגי הימין הקניבלי.

מבזק לתולעת: כבר היה פיגוע באוניברסיטה העברית, ביולי 2002. שבעה בני אדם נרצחו. כשזה קרה, העיתונות לא נתנה סיקור יומיומי, במשך שלושה ימים ויותר, לאוניברסיטה העברית; היא לא הקדישה מאמרים מתחנפים להיסטוריה שלה, משנות ה-20 והלאה; ובאופן כללי נתנה לפיגוע כיסוי הרבה יותר קטן. זה היה פיגוע אחד מני רבים.

הפיגוע היה בתקופתו של אריאל שרון, ראש הממשלה המושחת והאדיש ביותר לקורבנות, שנבחר בתמיכה נלהבת של המחנה החרד"לי. הוא לא טרח אפילו להגיע לאתר הפיגוע. ביום שישי, יבבו חובשי הכיפות וצווחו ש"אף שר לא הגיע להלוויות". כשהגיעה יולי תמיר לביקור הזדהות בישיבה, היא הותקפה פיזית על ידי האספסוף המתלהם. תגובתם של ראשי הישיבה? הם הודיעו שהממשלה היא "ממשלה נבובה", דרשו את החלפתה, הביעו את רצונם העז בטרנספר, ולקינוח – הודיעו לראש הממשלה, אהוד אולמרט, שהוא פרסונה נון גראטה בישיבה. הספק מרשים ליום אחד.

שוב ושוב משתבחים החרד"לים בנוער הנפלא שלהם. איזה יופי של נוער: צעקות "בוגדת" ובעיטות כלפי שרת החינוך, נוער שהאלימות האינהרנטית שלו מפחידה את ראשי הישיבה שלו עד כדי כך שהם לא מוכנים שראש הממשלה – השנוא בקרב הנערים – יגיע למקום. לך תדע מה יקרה אם אולמרט יכנס לשם, אחרי הכל. ואחרי כל זה, כמובן, הם ייללו שהתקשורת נגדם. לכלל חינוך לנימוס בסיסי – שלא מקללים אורחת ולא בועטים בה, שראש הממשלה, גם אם הוא לא מוצא חן בעיניך, הוא ראש הממשלה – הם עוד לא הגיעו, וניתן לנחש שגם לא יגיעו.

יסוד התרעלה, כמובן, הוא התפיסה של ישראל כ"יסוד כס אלוהים בעולם" – יסוד בלבד. המדינה איננה עומדת, מבחינת החרד"לים, בפני עצמה. מטרתה איננה לאפשר מסגרת חיים נוחה לאזרחיה ולשפר את מצבם, אלא לשמש בסיס להגשמת ההיסטוריה האלוהית ולהגעת המשיח, משיח הדמים של היהדות האשכנזית, משיח שיהרוג את רוב הלא-יהודים וישעבד את השאר. כל זמן שהמדינה עשתה את שלה – כבשה את השטחים, סייעה, בקריצה ובמישרין, להתנחלויות, ויצרה תיאוקרטיה שהניחה לרבנים לקבוע את זהותם של תושביה – החרד"לים צעדו איתה. כשהחמור המיועד של המשיח החליט שהוא רוצה לנוח, שנמאס לו מכיבוש – פתאום הפך "מיטב הנוער" לאויב המדינה ולאויבו של חלק גדול מהעם.

חובשי כיפות מתהדרים בכך ש"אצלנו אין פושעים". זה משונה, כי פושעי ישראל אוהבים להופיע בפני שופטים עם כיפה על ראשם. לאף אחד אין נתונים, אבל לפחות בתחום עבירות המין, טוען ד"ר אביעד הכהן ש-95% מכתבי האישום המוגשים בירושלים בגין עבירות מין הן כנגד חרדים או דתיים, וסקר של ארגון "קולך" – ארגון פמיניסטי דתי – העלה שתדירות ההטרדות המיניות בקרב חובשי הכיפות עולה ב-30% על התדירות בציבור החילוני.

נניח שזה לא נכון. עדיין יש הבדל משמעותי בין שני המגזרים: הפשיעה החילונית היא פשיעה נטולת אידיאולוגיה. הוריהם של הפושעים לא מתגאים בהם והם לא זוכים לגיבוי של מוסדות החינוך שלהם. מנגד, יש זן של פשיעה דתית שהוא אידיאולוגי במובהק, על סף מרד, ושנתמך על ידי הממסד חובש הכיפה. (כהערה אישית, יש משהו דפוק במיוחד במרד נעורים שמנותב על ידי הורים ומורים, אבל זה כבר סיפור אחר).

ואולי האירועים בישיבת מרכז הרב לא צריכים להפתיע אותנו. החרד"לים הרי תמיד בנו עצמם על גופותיהם. כל פיגוע כנגד מתנחלים היה תירוץ לעוד התנחלות. ואסור לשכוח, אף פעם אסור לשכוח, שהטבח איננו חד צדדי: כשייבב ראש הישיבה ש"איך נשמח באדר הזה", אני משוכנע שאני לא היחיד שחשב על פורים שמח אחר, פורים שנחגג היטב בישיבות החרד"ל, פורים שבני המגזר הזה שכנעו את עצמם שהיה מוצדק, שהרוצח שביצע אותו ידע מראש על מזימה של המתפללים שטבח – ושרק במקרה הוציא לעצמו פוליסת ביטוח מוגדלת לפני הטבח. טרוריסטים דתיים תמיד היו איתנו ותמיד העדפנו להסתכל הצידה; גם הקריאה של ראש ישיבה ניו יורקי השבוע לחסל ראש ממשלה שיוותר בירושלים, תשכח.

ביום חמישי בוצע טבח בישיבת מרכז הרב. ביום שישי היתה הארץ עטופת יגון. ביום ראשון הצליחו החרד"לים שוב לבעוט בדלי. אולי הפעם, בגלל סמיכות המקרים, נזכור מה הם חושבים עלינו, ואת הכיעור של פניו האמיתיות של "מיטב הנוער".

כנראה שלא.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

במאמרו היום, המדויק לשם שינוי, מתאונן גדעון לוי על כך שדבריו הוצאו מהקשרם: הוא התייחס לישיבת מרכז הרב כפאשיסטית, אבל מכונת השנאה הימנית, על פורומיה וטוקבקיה, גורמת לכך שיחשבו שהוא התייחס לנרצחים עצמם כפאשיסטים, ולא כך אמר. שיהיה. אבל במה מרכז הרב היא פאשיסטית?

המילה הזו, "פאשיזם", נשחקה כבר מרוב שימוש. דומה שאין לה מובן ממשי עוד, אלא אם הכוונה היא, בצורה הרחבה ביותר, ל"תנועות ימין מהפכניות עם גוון פסוודו-סוציאליסטי בין שתי המלחמות", או ל"תופעות שאני מתעב". האוטומטיות של השימוש במונח, עליו מתפרקים כל אנשי השמאל מאז מלחמת ספרד והנצחון הסובייטי על הנאצים (תוך התעלמות מחלקה האמיתי של ברית המועצות במלחמת האזרחים, ומן העובדה שהיטלר וסטאלין פלשו יחדיו לפולין, כבעלי ברית), לא מאפשרת לנו לראות שהסכנה של מרכז הרב היא אחרת, וכבדה יותר.

פאשיזם, בבסיסו, הוא האלהת המדינה: התפיסה שהמדינה – לא העם, מושג אמורפי מדי – היא הטוב העליון ושהיא מושא השירות של אזרחיה. ואכן, אפשר – בפאתי התנועה הציונית-דתית – למצוא כמה אנשים שדומים לפאשיסטים: הם רואים את המדינה כ"יסוד כס אלוהים בעולם", הם מעריצים את מדי צה"ל ורואים בהם "בגדי כהונה". אבל הם מיעוט קטן, ואפילו הם לא רואים את מדינת ישראל כקדושה בפני עצמה – ומי יאשים אותם? – אלא כשואבת קדושה מן היעוד שלה, מהיותה הגולם שיהפוך לפרפר המשיחי, הגולם שישיר את קליפתו כשיתגשם.

המדינה הפאשיסטית, במודל האיטלקי, היתה יצור לא סימפטי למדי – במיוחד בשנותיה האחרונות, של רפובליקת סאלו – ואין ספק שברלוסוקני הגזים פראית כשטען ש"מוסוליני שלח את יריביו למחנות נופש". אבל, פאשיסטית או לא, איטליה של מוסוליני היתה איטלקית, והאיטלקים חסרים את הלהט הנדרש לרצח המוני כמו שצריך. מוסוליני התקרב מאד לאובדן השלטון כשרצח את הסנאטור הסוציאליסט ג'יאקומו מתאוטי. כדי לשרוד, הוא נאלץ להרחיק את עצמו מהרצח; השוו את הצעד הזה להתרברבות של היטלר בטבח "ליל הסכינים הארוכות" – התרברבות פומבית שלא רק שלא החלישה אותו, אלא חיזקה את שלטונו, זאת למרות שבטבח הזה נרצח גם קנצלר לשעבר.

מוסוליני רחוק מלהתקרב לרשימת המפלצות של המאה ה-20, שלרוע מזלו קשר את שמם בשמו. איטליה לא פתחה בציד אדם בלתי פוסק של מתנגדי משטר, ראשית משום שלא היו רבים מהם ושנית משום שהמשטר שלה היה פתוח יחסית: הכר בעליונותה של המדינה, השבע לה אמונים, והיא תקבל אותך. חוקי הגזע המאוחרים של המשטר היו השפעה גרמנית, והאכיפה שלהם היתה מגוחכת; במלחמת העולם השניה עשה הממסד האיטלקי, יותר מכל ממסד אחר, להצלתם של יהודים נרדפים. גנרל המשטרה הפאשיסטי שהיה אמור לסייע לאייכמן להשמיד את יהודי איטליה עשה הכל כדי להצילם, ורבים אכן ניצלו. ביוון, הודיעו הגנרלים האיטלקים שהפקודה להסגיר את היהודים לידי האס.אס. תהיה "כתם נצחי על כבודו של הצבא האיטלקי" – ובסירוב הפקודה הפעיל מאד הזה העניקו לצבא האיטלקי תהילה נצחית, תהילה שלא יכלו לזכות בה בשדה הקרב.

איטליה היא שהעניקה לפאשיזם את שמו, "אחדות" בלטינית, אבל בין הפאשיזם האיטלקי ובין מה שמלמדים במרכז הרב אין ולו דבר. היה, עם זאת, מודל מתאים יותר: מה שנהוג לכנות, לדעתי בטעות, הפאשיזם הגרמני, הנאציזם.

במוקד השקפת העולם הנאצית לא עמדה המדינה. היטלר שאף ככל כוחו להשמיד את המדינה הגרמנית, ולאורך כל שנות שלטונו העמיד מדינה-כנגד: המפלגה הנאצית עצמה, ששאבה יותר ויותר מסמכויותיה של המדינה והעבירה אותן לעצמה. ממשלי המדינות הגרמניות עברו בפועל לידי הגאולייטרים, נציבי-המחוזות של המפלגה, והאס.אס. יצר העתק נגדי ומדוקדק למדי של המדינה הגרמנית. ככל שנותרה עדיין 'מדינה' גרמנית ב-1939, הרי ששרידיה היוו התנגדות – קלושה, אמנם, אבל התנגדות – לנאציזם. התנגדות רווחה גם בשורות הצבא, שסלד מוולגריות הנאצית אם גם לא ממכלול דעותיהם. גנרל פרוסי מהזן הישן התפרץ פעם בזעם בנוכחות בתו: "מתי כבר ילכו הנאצים האלה ונוכל לחזור להיות אנטישמים מהוגנים?".

הנאציזם התבסס על תפיסה מיסטית של הפולק, ותפיסת הפולק היתה נסיגה מודעת מן המודרניות ומתפיסת האזרחות. כל אזרחי המדינה הפאשיסטית היו שווים בעיניה, תיאורטית, כל עוד היו נאמנים לה, יהא מוצאם אשר יהיה; לתפיסה זו היה יתרון, משום שהיא לא יצרה אוטומטית קבוצה של אויבי-משטר. אדם הפך לאויב המשטר כאשר החל לפעול נגדו.

רעיון הפולק קיטב את גרמניה מיידית לבני הפולק ולכל השאר. הפרדה גזעית היתה אחד הדברים הראשונים שהחל המשטר הנאצי לבצע. הפולק, חשוב להדגיש, לא היה רק "קבוצת שארים", ולא נשען רק על תפיסה דארוויניסטית של "גזעים" עליונים ונחותים: הוא היה מושג מיסטי, שהגיע אל הנאצים באמצעות השרלטנית מדאם בלוואטסקי וחסידיה השוטים, חברי
"אגודת תולה", שרבים מהם יהיו ממייסדי המפלגה הנאצית. אחד מהם – רודולף הס – אף יהיה סגנו של היטלר.

על פי תפיסתה של בלוואטסקי, העולם נחלק לחמישה גזעים, כאשר הגזע התחתון – המכיל יהודים ושאר יצורים לא סימפטיים – איננו סתם גזע נפרד, אלא גזע "מחבל", הפועל מתוך שנאה וקנאה ומטרתו להפיל ארצה את הגזע העליון, הארי. התכונות העוברות בירושה בקרב הגזעים, בערבוביה שיצרו בלוואטסקי והיטלר, אינן רק תכונות פיזיות כגון צבע שיער או אינטליגנציה, אלא גם תכונות "נפשיות", כגון יושר או נוכלות, אומץ לב או פחדנות. ותכונות אלה מקובעות מימים ימימה, הן אינן אבולוציוניות; אילו היו, ניתן היה, באמצעות אאוגניקה ("השבחת הגזע"), לדלל תכונות שליליות או לחזק תכונות חיוביות; התכונות נקבעו מימים ימימה, על ידי איזושהי ישות עליונה. גם תיאוריות פילוסופיות – סוציאליזם, למשל – נתפסו כנובעות מתוך חשיבה גזעית. היטלר לקח את ה"גזע העליון" של בלוואטסקי, קרא לו פולק, והמשיך הלאה.

על כן היה הרייך השלישי חייב להפוך למדינה רודפת. בניגוד למדינה הפאשיסטית, שהיא נייטרלית מוסרית – הפאשיזם הכיר בלאומיותם של עמים אחרים, ואם פרצה מלחמה בינו וביניהם, לא היה זה בשל רשעתם אלא בשל ניגוד אינטרסים או בשל הרצון לגדולה של הפאשיסטים – מדינת-הפולק היתה חלק ברור מאד ממלחמה של בני אור בבני חושך, כאשר רבים מבני החושך מצויים בתוך גבולות המדינה, מדברים בשפתה ומקיימים את תרבותה. הנאציזם היה חייב לטהר את העולם, או למצער את גרמניה, מבני הגזעים הנחותים, השואפים לחלל את הגזע העליון; הפאשיזם יצא לכמה מלחמות הרפתקניות, אבל לא התייחס אליהן כאל משהו שנלקח מאופרה של וואגנר. הדרך ל'פקודת הלילה והערפל' ולאושוויץ היתה מפותלת, אבל הפוטנציאל אליה היה שם מן ההתחלה.

ועכשיו נחזור לישיבת מרכז הרב, ונבחן איזה מן המודלים מתאים יותר. תפיסה של מדינה שהיא "יסוד כס אלוהים"; חלוקה איומה בין יהודים ולא יהודים, כשעל פי מייסד הישיבה "ההבדל בין יהודי וגוי עולה על ההבדל שבין אדם ובהמה"; יניקה ממקורות הקבלה, הרואים בלא יהודים "צאצאי שדים"; תפיסה של האויב ×›"עמלק", יסוד מיסטי קדום שמתנגד אינהרנטית לאל היהודי, לתוכניותיו ולבניו; ראייתם של מתנגדים מקרב בני העם עצמו ×›"ערב רב" – היינו לא יהודים המתחזים ליהודים – או כצאצאיהם של לא יהודים, אולי גרים; קידומו של מה שמכונה "מוסר יהודי", היינו דחיית המוסר הבינלאומי, הרואה את כל בני האדם כשווים בזכויותיהם, ובמקומו העמדת מוסר הגורס שהיהודים הם הטוב העליון, שמלחמה איננה בין לוחמים אלא מאבק בין עמים ומשכך אין חפים מפשע ואין כל אפשרות לפגוע בהם; ולאחרונה – אף אימוץ תורת התעמולה הנאצית על קרביה, וקריאה "להשתלבות בתקשורת השקרית".

הלוואי, הלוואי שמרכז הרב היתה פאשיסטית. אז היו ההרפתקות שהיא גררה אותנו אליהן הרפתקות גרידא; אבל היא רואה בהן את בניית המדינה האלוהית, מדינה שלבני אדם אין הרבה לומר עליה. אז היתה רואה את הפלסטינים כבני אדם, יריבים אמנם, המגינים בעקשנות על אדמתם, וככאלה היתה מעריכה אם לא אותם, אז את מאבקם; אבל היא רואה בהם שדים בדמות אדם, צאצאי עמלק הנלחמים מלחמת מאסף כנגד הגאולה. אז היתה רואה את אנשי השמאל כטועים, כיריבים רעיוניים; כרגע היא רואה בהם "ערב רב", וחלק מרבניה התירו את שפיכת דמם של חיילים ישראלים המסיגים את הגאולה, היינו מפנים התנחלויות.

הלוואי, הלוואי שמרכז הרב היתה פאשיסטית. למרבה הצער, היא פולקיסטית.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

שובר את כל השיאים: נשיאנו הטרי-ביחס, שמעון פרס, מצליח פעם אחר פעם לשבור את המסורות הקשורות לתפקיד הנשיא. עכשיו, אני כולי בעד ביטול תפקיד הנשיא, אבל אם התולעת טרח, התאמץ, התחנן, שידל, התחנף, צרח, צווח ובסופו של דבר נבחר – שיכבד את התפקיד. ומסורות הן כל מה שיש לבית הנשיא להציע.

הפעם, שימון החליט שלא מתאים לו שמבקר המדינה יערוך ביקורת במשכן. הוא העמיד שני נימוקים להחלטה התקדימית הזו – מבקר המדינה ביקר את משכן הנשיא עד כה ללא תקלות – ושניהם מגוחכים. ראשית, טוען פרס, המבקר לא רשאי למתוח עליו ביקורת, משום שהחוק פוטר את הנשיא "מכל הליך שיפוטי".

על הטמטום שבהעלאת הנימוק הזה, זמן קצר כל כך לאחר שקודמו הנתעב השתמש בו כדי לחפות על עצמו בפרשת אונס, חבל להכביר מילים. נציין רק שהוא פשוט לא נכון: ביקורת איננה "הליך שיפוטי". הלאה.

שנית, פרס – סליחה, מקורביו – לא רוצה את לינדנשטראוס. לינדנשטראוס, אחרי הכל, היה קרוב מאד להמלצה על חקירה כנגד פרס בחשד לקבלת שוחד. המדובר היה בקבלת תרומות גדולות מן המותר בפריימריז 2005 של העבודה; האירוניה היא שפרס הפסיד, כידוע, בפריימריז ההם. נחום ברנע כתב בזמנו שלינדנשטראוס רצה להמליץ על חקירתו של פרס, אך פרס התפרץ בצעקות, ולינדנשטראוס נרתע. כך או כך, לינדנשטראוס הגיש דו"ח חמור בנושא.

ברור, אם כן, מדוע פרס לא רוצה להבדק על ידי לינדנשטראוס. ברור באותה מידה שאם הוא כל כך רוצה לחיות ללא חשש ביקורת, הוא צריך להיות אזרח מן השורה. כדאי לו לנסות את זה פעם.

עולם המראה: מי שזוכר את תקופת ההתנתקות, יזכור בוודאי את הרגע שבו התברר שהכתומים חיים במציאות מקבילה. הדברים רק התדרדרו מאז. השבוע נחצה גבול נוסף לכיוון לה-לה-לנד.

אל"מ הרב משה הגר, ראש המכינה הקדם-צבאית בהתנחלות יתיר – גם המכינה וגם ההתנחלות עברו, למרבה השמחה, מן העולם – הודיע ש"להערכתי הגירוש מגוש קטיף בא כדי לשבור את הציונות הדתית. הציונות החילונית הרגישה ×›×™ יש אצלה וואקום ערכי ופחדה שהציונות הדתית תוכל להוציא את מדינת ישראל מהמשבר". כלומר, החילונים הם כל כך רשעים, שכדי למנוע מהדתיים להציל אותם – ולמרות ידיעתם שהם זקוקים להצלה שכזו- הם מוכנים להחריב את עולמם של הדתיים.

הרב הקולונל נעזר בהוכחה הבאה: "אפילו העיתונאי יאיר לפיד כתב במאמר כי כל השיקולים האחרים היו תירוצים, חורבן גוש קטיף בא כדי לוודא שהציונות הדתית לא תרים ראש". וואלה. לא הרצון לנתק מגע מן הרצועה, שרוב מוחלט של הישראלים תמך בו מאז 1992; לא חוסר התוחלת הצבאי שבשהות שם; לא ההוצאות; לא הסלידה התהומית מן הפלסטינים, מגעילי השועלים; לא כל החיילים שמתו כדי להגן על עגבניות-הדם של בעלי הלטיפונדיות; רק הרצון לדפוק את הדתיים.

הגר קרוב מאד לאמירה מפורשת שהחילונים הם רעים מטבעם, בגדר ערב רב או עמלק. הוא לא עובר את הקו הזה. לא במפורש; אולי הוא נמנע מכך במקום שיש בו תקשורת חילונית. רבים במחנהו חצו אותו מזמן.

הצעה צנועה: הכנסת קיבלה אתמול את הצעת החוק האוסרת על ארגונים גזעניים וניאו נאציים. חופש הדיבור שלנו צומצם עוד קצת. בקנה, אם אני זוכר נכון, יש גם הצעת חוק של ח"כ קולט אביטל (עבודה), שמטרתה לאסור על השימוש בנאצים בוויכוח.

עכשיו, הבה נעשה נסיון קטן. הנה כפפה לעורכי דין המתעסקים בזכויות אדם: תוגש נא תלונה במשטרה כנגד שני ארגונים, קק"ל ובית"ר ירושלים. בואו נראה אם מדינת ישראל חזקה רק על כמה מהגרים אובדי דרך מפתח תקווה, או שהחוק חל בה גם על ארגונים פטריוטים לעילא.

זו שיש לציית לה: שרה נתניהו, האשה והמתנות, הגיחה לפתע מן הקופסה בה קבר אותה בעלה בתשע השנים האחרונות. לפני שבוע, היא הגישה תביעת דיבה כנגד "מעריב", בטענה שהכפיש אותה ואת בעלה פעמיים ביום אחד.

אחד מסעיפי התביעה נשמע הגיוני: לכאורה, כתב "מעריב" שנתניהו מארגנת לעצמה חניה שלא כדין, בעוד שלדבריה הדרישה לחניה הגיעה דווקא ממאבטחי השב"כ. זה משהו שלא מסובך לברר עובדתית: תמציא נא הגב' נתניהו את המכתב מיחידת המאבטחים, והסיפור סגור. זה גם עניינה שלה, ושמה-שלה.

הסעיף השני מוזר. נתניהו טוענת ש"מעריב" הכפיש את בעלה. לדבריה, העיתון כתב שנתניהו – במה שנראה כמו עוד התקף של זכרונו הגמיש במיוחד – טען ששביתת הסטודנטים בימיו הסתיימה תוך ימים, בעוד שבמציאות נמשכה השביתה שבועות. לדברי הגב' נתניהו, בעלה לא אמר את הדברים המיוחסים לו.

יכול להיות. והחוק מאפשר לבן משפחה להגיש תביעת דיבה בשם בן משפחה אחר שנפגע. אבל זה מאד לא מקובל, ואם יורשה – גם מעורר אי נוחות רבה. מדוע נתניהו איננו מגן על שמו בעצמו? מדוע אשתו היא זו המגישה תביעות דיבה בשמו?

וכל ×–×” בא בימים שבהם נטען, בשורה של כלי תקשורת, ×›×™ מספר בכירים בלשכתו של נתניהו התפטרו – או התפוטרו – בשל התנגדותם למעורבות-יתר של הגב' נתניהו בעבודת הלשכה. זו נקודה שרצוי לברר באשר למי שנראה, למרבה הצער והאימה, כראש הממשלה הבא – ולפני שנמצא את עצמנו מול בילארי משלנו.

הערה מנהלתית: הוספתי לעמודים הקבועים של הבלוג, משמאל, את "קופת השרצים". במקור, זה היה פרויקט של צוות מערכת בחירות 2006 של נענע (זו היתה מפלצת דו ראשית: ככלל, אני כתבתי, איתמר שאלתיאל ערך). אני רוצה לעדכן את הפרויקט, שנראה לי ראוי, אבל יתכן שזה מעבר לכוחותי בכוחות עצמי. אחרי הכל, אז הקדשתי כמה ימי עבודה בתשלום.

על כן אני מבקש מקוראי הבלוג לסייע לי לעדכן את הפרויקט, עם דגש על הרחבתו לחברי כנסת מהכנסת הנוכחית. אנא שלחו את הצעותיכם לדואל שלי.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

לא לנאציזם, כן לגזענות: בשנות השמונים, בזעזוע על בחירתו של מאיר מרטין כהנא לכנסת – זכור לטוב מיכאל איתן, שמצא השוואה ביחס של אחד לאחד בין החוקים שהציע כהנא לחוקי ×”×”×’× ×” על הדם והכבוד הגרמני – החליטו חברי הכנסת לעשות מעשה ולהעביר חוק האוסר על הסתה לגזענות. דא עקא, שחובשי הכיפה בין חברי הכנסת הבינו את הסכנה, והתוצאה היתה חוק מדולל מאד: הוא אסר על הסתה לגזענות, אלא אם יש בכך משום השמעת הצהרה דתית. כהנא הצביע בעד החוק; כל שנאת האדם שלו היתה מבוססת על היהדות.

אירועי ה"ניאו נאציזם" בפתח תקווה עוררו את חבר הכנסת משה גפני (יהדות התורה) לברר ולגלות שבעצם, אין שום חוק האוסר על 'התאגדות נאצית'. אץ חבר הכנסת לחסום את הפרצה, והגיש הצעת חוק הולמת. בדרך, עברה הצעת החוק של גפני מוטציה קלה, וכעת היא אוסרת על כל התאגדות גזענית.

ראוי לציין שאני מתנגד להצעת החוק הזו. אני מכיר בזכות הדיבור של גזענים, וגם בזו של ניאו-נאצים ומכחישי שואה. הדרך היחידה להתמודד עם הדעות הללו הן בדיון פתוח. דיון שבו יש דברים שאסור לומר מעניק הילה של קדושה מעונה לאלו שפיותיהם נסתמו, ולעיתים הדבר מעורר אהדה אוטומטית לחריגים הנרדפים על ידי הממסד, שלא לדבר על הפוטנציאל לתפיסות קונספירציה. סתימת הפיות הזו – וזו טענה קבועה של אחד מגאוני התקשורת בישראל, איתמר בן גביר, ולדעתי יש בה ממש – גם גורמת לרדיקליזציה ופניה לאלימות מצד אלו שדבריהם מושתקים. תנו להם לדבר; האמת היא גדולה, והיא תנצח.

אלא שבדרך לקריאה השניה והשלישית קרה דבר משעשע: חבר הכנסת דוד רותם (ישראל ביתנו) מתנגד לה. הוא רוצה שהיא תחזור לדבר על נאצים בלבד. הוא, כנראה, יודע בדיוק מה יקרה לצד הימני של המפה הפוליטית, אם ארגונים גזעניים יוצאו אל מחוץ לחוק.

זנבות לשועלים: אתמול כתבתי על בדיקת המעטפת שמבצעים החרד"לים בצה"ל, כששלושה חיילים פרצו במרד וסירבו לשבת באותה הכיתה עם חיילות. אחרי שהללו בדקו את חום המים, ואחרי שראש הישיבה שלהם תמך בהם, הגיע זמן הרבנים.

כשלושים רבנים – החשודים הרגילים: הטרוריסט המורשע מרדכי 'היה לא תהיה' אליהו; מי שכונה 'הרב של המחתרת', דב ליאור; אליקים לבנון, הקורא להפיכה משיחית; ושאר הזנבות המעשנים של רבני י"ש – הנפיקו פסק הלכה מוזר, בלשון המעטה. הם מצהירים במפורש שיש להם בעיה עם כך שנשים משמשות כמדריכות – אבל לא אומרים למה (האיסור ההלכתי על מנהיגות נשים). הם דורשים "שלא לכפות על שום חייל להשתתף בהדרכה המועברת על ידי חיילות וקצינות" – ומכאן עולה שקל וחומר שאסור לו לחייל לחלוק משרד עם חיילת או קצינה, שלא לדבר על כך שההנחיה הזו מעניקה לכל חייל דתי וטו על סמכותה של קצינה; ואז מגיע החלק הביזארי באמת.

"חייל שפעילות כזו מפריעה לו מאד, היא אסורה עליו לפי ההלכה", כותבים השלושים. נניח עכשיו לעלגות; נשים לב לעקרון החוקי המוזר הזה. אם פעילות מפריעה לך, ומפריעה לך מאד, הרי שההלכה אוסרת עליה. אבל אם היא לא מפריעה לך ואיננה טורדת את שנתך – סע לשלום, המפתחות בפנים.

זה לא פסק הלכה. זה נסיון ללכת עם ולהרגיש בלי, נסיון להתחנף לתלמידים שלהם מחד ולרצות את שלטונות הצבא מאידך. לפסק הזה יהיה תוקף רק אם הצבא יעניק לו תוקף שכזה. הצבא צריך להגיב במהירות ובחריפות על נסיונות החתירה האלה. אם יש רבני הסדר בין השלושים – אני חושב שלבנון הוא כזה – יש לפרק מיד את ישיבותיהם ולגייס בהקדם את התלמידים למסגרת רגילה. הגיע הזמן ששטרן יראה שהוא גיבור לא רק על חיילים בעלי מוגבלויות.

האיש של פוטין בכנסת: קוסובו הכריזה אתמול, בשעה טובה, על עצמאותה. ניחשתי שרוסיה, המגינה הקבועה של הברבריות הסרבית עוד מימי האימפריה האוסטרו-הונגרית, תמהר להקים קול צווחה. צדקתי. אלא שההתנגדות לקוסובו, שבתושביה בוצע רצח עם, לא הוגבלה לרוסיה.

חבר הכנסת אביגדור "איום אסטרטגי" ליברמן (ישראל ביתנו), האיש והבת המוצלחת, כתב היום מאמר תקיף בנרג כנגד עצמאותה של קוסובו. האיש הלך עם הקו של מוסקווה עד הסוף: הוא הזכיר את כל מעשי הזוועות שבוצעו בקוסובו מאז שהפסידו הסרבים ב-1389 לטורקים. רק סוג אחד של זוועות לא הוזכר: אלו שביצעו הסרבים כנגד הקוסוברים מאז 1919, כשהחבל עבר לידיהם. הקו של מוסקווה ושל ליברמן הוא, לא במקרה, בדיוק אותו הקו של מילושביץ': הסרבים סבלו בקוסובו, הם זוכרים את הסבל עד היום, והם לא יושפלו שוב – המילים שבהן פתח מילושביץ', הקומוניסט שהפך ללאומני סלאבי וזכה לתמיכתה הנלהבת של מוסקווה, את מלחמת האזרחים היוגוסלבית. (ולא, אני לא חושב שקוסובו מאוכלסת בכבשים רגועות במיוחד; גם הקוסוברים ביצעו כמה וכמה מעשי טבח. ובכל זאת יש הבדל בין תוקף ומותקף).

כשליברמן מפסיק לדבר על האומללות הסרבית, הוא עובר לדבר על הסכנה שיש בצעד הזה כלפי ישראל; הוא מביע חשש מפרישת ערביי הגליל. על כך יש שתי תגובות. ראשית, אם ישראל תבצע רצח עם בתושבי הגליל הערבים, כפי שביצעו הסרבים בקוסוברים, כל אחד יתמוך בזכותם לפרוש מישראל.

שנית, ליברמן עצמו השעין את מערכת הבחירות האחרונה שלו על ההפרדות מהמשולש והגליל. הוא רצה לבצע חילופי שטחים עם הרשות הפלסטינית, כדי להוציא כמה שיותר ערבים מישראל. מה קרה ששינה את עמדתו? למה ההפרדה הזו – שהוא יודע בדיוק כמוני שלא תקרה, משום שהדבר האחרון שערביי ישראל רוצים הוא להיות אזרחים פלסטינים – שקודם ייחל לה, מפחידה אותו עכשיו?

כנראה שמשום שכאשר אנחנו מגיעים לגיאו-פוליטיקה, לליברמן אין קו עצמאי, והוא רוקד על פי חלילה של מוסקווה. או זה, או שהוא שיקר כשדיבר על חילופי שטחים.

השקר הגדול נפרם: שנים אמרו לנו המתנחלים שהם לא יושבים על אדמות פלסטינים פרטיות. שנים החרים הצבא עבורם שטחים, בתואנה שמדובר ב'צורך צבאי' – הסיבה היחידה המוכרת בחוק הבינלאומי להחרמת אדמות בשטח כבוש.

ועכשיו מסתבר ששליש מההתנחלויות הגדולות יושבות כבר 30 שנה ויותר על אדמות פלסטיניות פרטיות, שהוחרמו – זמנית – בשל 'צורך צבאי'. 30 שנים שנה ויותר שיקר הצבא לבתי המשפט, ועבר על החלטת ממשלה, ועכשיו – עכשיו צפויה לו פאדיחה ניכרת בבתי המשפט.

ואולי לא. אולי מי שעצם עיניו כל השנים הללו, ולא ראה – לא ראה? לא רצה לראות! – את השקר השקוף, ימשיך לעשות זאת גם כעת, כשהשקר הוכח שחור על גבי לבן. בתי המשפט הכשירו את הכיבוש במשך עשורים; רק שוטה יצפה מהם לסעד עכשיו. יותר מדי שופטים, יותר מדי פסקי דין, יוצגו כטפשים, או גרוע מכך – כמשתפי פעולה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)