שובה של כת פולחן האבות
יש לומר כמה מילים בשבחו של חבר הכנסת והחשוד בשוחד שלמה בניזרי. הלז, תוך גילוי אומץ אישי רב – שכן הדבר הפנה אליו את אור הזרקורים, והוא לא יוכל להתחמק מן האחריות באופן המקובל בקרב בני מפלגתו, בטענה שדבריו הוצאו מהקשרם – פרץ דרך ברפורמה היהודית, וחשף לעיני כל את התועבה המגוחכת שהיא התלמוד. אליבא דבנזירי – המצטט את התלמוד הירושלמי, מסכת ברכות, סד:א' – רעידות אדמה הן תוצאה של זעמו של האל כנגד הומוסקסואלים.
גדולים מבניזרי סללו את הדרך. זכור לטוב ניקולאס דונין, המסתורי והעקשן שבמומרים, שזמן קצר לאחר שנודה, הצטרף למסדר הפרנסיסקני, הוביל את המאבק ההיסטורי נגד התלמוד במשפט פאריס ב-1240, וחשף ראשונה בפומבי את הבליו ותועבותיו, בכלל זה "טוב שבגויים הרוג" של מסכת סופרים (אם כי התרגום "טוב שבנוצרים הרוג", בו בחר, אף שהיה מדויק – הנוצרים נכללים בכלל גויים – התקרב, למרבה הצער, לכלל הסתה, ושריפת כל ספרי התלמוד בצרפת היתה הגזמה מצערת, ברוח התקופה).
ראוי לשבח גם פאבלו כריסטיאנו, שעזב את היהדות אל המסדר הדומיניקני המתקדם יותר, שהתנגש ב-1263 – לא בהצלחה יתרה, חובה לומר – עם הרמב"ן; ואף שלא הצליח כריסטיאנו לחלוטין במשימה שהעמיד לעצמו – להוכיח שהתלמוד מעיד על כך שהמשיח כבר בא, ולהביא בכך להתנצרות יהודי ספרד – הרי אילץ את הרמב"ן להודיע כי הוא-עצמו איננו מקבל את החלקים האגדיים שבתלמוד. אבל שני אלה הם מומרים כידוע, כאלה שלא נשתייר מיהדותם אלא הפחד מכלבים, ואין לצפות מהם שיצליחו לשכנע את שומרי אמוני ישראל. בניזרי משלנו הוא; אולי לו יקשיבו.
* * * * *
שלושה מכתבי קוראים יוצאי דופן פורסמו היום (שישי) בדף המכתבים ב"הארץ". שלושת המכתבים, כולם כאחד, תוקפים את המודעה שפרסמה השבוע בעיתון עמותת "דעת אמת". המודעה ציינה בקצרה שורה של דברי הבל, שטות ורעות רוח הנמצאים בתלמוד. היא באה בתגובה על מודעה רצופת שקרים, שבה נטען כי הדת היהודית חשפה את סודות המדע. המודעה ההיא, אגב, פורסמה על ידי עמותת "הידברות" – הדברות שמטרתה אחת, הפיכתם של ישראלים ליהודים, בקצרה הטפה דתית במסווה של שיח; בפרחיהם תכיר אותם.
כל הכותבים מתעלמים מן המודעה הראשונה, זו של "הידברות". כותב אחד, ישעיה שטיינברגר, מודה שירון ידען – הרב לשעבר העומד בראש "דעת אמת" – הינו "מחרף ומגדף ידוע… [ה]משתמש בידע הרחב אך הרדוד שלו כמקור לפגיעה בתורה, בלומדיה ובשומריה". שטיינברגר מייבב שמדובר ב"התקפה הדומה להסתה". יצחק גרין, אמון – ודאי מבלי דעת – על הכלל ההומוריסטי של דורון רוזנבלום הקובע כי השוואה לנאצים תתבצע בדיון ישראלי לא יאוחר מן המשפט השלישי, טוען שחסר לו הצלב הקרס במודעה. והתלמיד האומלל דני וייס טען שהמודעה פגעה בו אישית.
אף אחד מהם לא ניסה להפריך את העובדות שפורסמו במודעה, וזאת משום שאין דרך לעשות זאת; הן היו אמת מוצקה. "דעת אמת" וידען עושים עבורנו את מלאכת הקודש שעשו גדולי תקופת הנאורות בדתם-שלהם: הם חושפים את השטות והניוול, הרשעות והבורות, השנאה והתועבה שהם התלמוד מעורטלים, ללא מחסה, לעין כל; ומשהוצגה המפלצת לאור שמש, לעיתים קרובות אין היא אלא מושא ללעג. העובדה שהיהדות הצליחה לגרור את עצמה עד עכשיו בלי דיון ביקורתי במסמך המכונן שלה היא אחת הסיבות לבוץ שאנחנו נמצאים בו כעת.
* * * * *
כשכתב כאן נמרוד אבישר לפני כשבוע שהתנ"ך הוא למעשה ספר מינות ביהדות, הוא צדק הרבה יותר משטעה. חלקו של התנ"ך בעיצוב היהדות הוא שולי. אינני זוכר את שמו של השבתאי שגילה זאת, אבל הוא צדק: הוא אמר שהיהודים מקדשים את התנ"ך – אבל הם מקדשים את הספרים שקידשו כותבי התלמוד. ספרים אחרים – ספר יהודית, ספרי הסיבילות, ספר טוביה, ספרי המכבים ואחרים – לא הפכו לחלק מן הקאנון משום שכותבי התלמוד לא רצו בהם. התלמוד מתעד ויכוחים בדבר הכנסתם של ספר אסתר וספר קוהלת לקאנון, שחלק מן העורכים רצו לגנוז. הבסיס ליהדות הונח על ידי כותבי התלמוד.
את התנ"ך הם עיוותו ללא הכר. סביר להניח שחלק מזה נבע מכך שידיעת העברית של רבים מהם היתה רעועה; העברית הפכה לשפה משנית לפחות החל מהמאה הרביעית לפני הספירה, והתלמוד נחתם כנראה בסוף המאה החמישית לספירה. ספר דניאל, המאוחר שבספרי התנ"ך, כתוב כמעט כולו ארמית. ריש לקיש, כנראה בן המאה השלישית לספירה, לא מצליח להבין מה משמעות המשפט העברי הפשוט "ותכסהו בשמיכה"; המילה 'שמיכה' (אמנם, מילה יחידאית) לא היתה מוכרת לו, והוא פירש אותה באופן עקום במיוחד: "שמי כה" – כביכול מעיד יהוה "שלא נגע בה אותו רשע".
העיקומים וההבלים רבים מאין ספור. רש"י, הצמוד לקריאה התלמודית, מהווה חווית קריאה משעשעת במיוחד (והנה מהדהדת שוב קריאתו של דונין: "זנחתם את התורה ובחרתם במקומה את רש"י!"), משום שכמעט אף פעם אין קשר בין הטקסט ובין הפרשנות. "ותצא דינה" – ורש"י אומר "יצאנית היתה"; "וישלח יעקב מלאכים" – "מלאכים ממש".
כותבי התלמוד יצרו ספרות האגיוגרפית מייגעת במיוחד על עצמם. הם מייחסים לעצמם שיחות עם מלאכים, פגישות עם אליהו הנביא, קבלת דיווחים מהמתרחש מאחורי הפרגוד, יכולת לנצח את אלוהים בוויכוח (אם יש סיפור שפוצץ לדונין ולשאר אנשי הכנסיה את הפיוז, הרי הוא 'תנורו של עכנאי'), המתת אנשים ("בתי, את מצערת לבני אדם, שובי לעפרך!" הנורא של רבי יוסי מיוקרת), ועוד יותר מכך – את השבתם לתחיה. בקצרה, הם יצרו ספרות המקבילה במופרכותה ובחוסר החן שלה לאלה של אגדות הקדושים הנוצריים, שלגמרי לא במקרה התחילו להסתובב במדבר הסורי והמצרי מהמאה השניה והלאה.
התלמוד הפך את העולם התנ"כי על ראשו. כל גיבוריו עברו מטמורפוזה מאולצת ונלעגת לתלמידי חכמים – האנשים שבחרו בהם להצלה מן האבדון עיצבו אותם מעכשיו כדמותם. את הפגמים האנושיים שהתנ"ך מייחס לגיבוריו – והדוגמאות רבות מספור, ממוצאו מסמר השיער של שבט יהודה ועד מעשי הנבלה של הפסיכופט והמשת"פ הפלישתי שהקים את ממלכת ישראל – היה עכשיו צריך למרק. היה צריך לתת ספין חיובי לכל הפרשה המכוערת של אוריה החיתי, וספין מאולץ כזה (כביכול היה נהוג אז לתת גט בטרם יציאה לקרב, ועל כן בת שבע כלל לא היתה אשת איש; והרצח – נו, דוד הורה לאוריה לשכב עם בת שבע ואוריה סירב, אז הגיע לו) אכן נמצא.
כדי לוודא שאף אחד לא יגיע למגע ישיר עם הטקסט התנ"כי – שהיה בעייתי מאד מבחינת כותבי התלמוד, שהיו ברובם המכריע משת"פים של הכובשים הרומאים והיתה להם בעיה משמעותית עם הרעיונות הלאומיים והמשיחיים שבו – כותבי התלמוד פשוט אסרו על קריאה בלתי-מתווכת. התוצאה היתה שהתנ"ך הפך לאסופת פסוקים משובשים ותלושים, והשפעתו לאורך הדורות היתה זניחה.
הכת הפרושית מחקה מההיסטוריה היהודית כל תופעה שלא מצאה חן בעיניה: הצדוקים הפכו לאויבי העם, ועד היום יש לנו תיאור מעוות מאד שלהם, שכן כתביהם לא שרדו. אנחנו יודעים שהם דחו את תיאוריית השארות הנשמה, ואת האמונה במלאכים ושדים. סביר שהכת הזו, המתוארת בדרך כלל בבוז כריטואליסטית ונוקשה, היתה מייצרת משהו פחות זוועתי מהיהדות ההלכתית.
האיסיים אינם מוזכרים בתלמוד כלל; על "אנשי הפילוסופיה הרביעית" של פלביוס, הקנאים, נכתבים רק דברי בלע ושנאה; ואלמלא היו לנו כתבים חיצוניים – ש"תלמידי החכמים" עשו הכל כדי שלא ישרדו, והם שומרו על ידי הכנסיה דווקא – לא היינו יכולים לדעת שאי פעם היתה תקופה ביהדות שלא נשלטה על ידי הפרושים. הללו עשו את הכל כדי ליצור אשליה על פיה תפיסת היהדות שלהם היא על-זמנית, תמיד היתה (יעקב היה תלמיד חכם, אלוהים מניח תפילין והוגה בתורה) ותמיד תהיה.
הם השתדלו להצניע מאד את העובדה שהם היו אליטה שולטת – שליטה שהגיעה מכוח שיתוף פעולה עם הכובש הרומאי. זה לא כל כך הצליח: מעבר לעובדה שכותבי התלמוד הם פחות או יותר האנשים היחידים ביקום שהעריצו את אותה מפלצת, הקיסר קרקלה (שרוב החוקרים סבורים שהוא-הוא 'אנטונינוס' שהיה מיודד עם רבי יהודה הנשיא), היתה שנאה עזה ביניהם ובין נשלטיהם, שהם כינו "עמי הארץ". אחד הרבנים, אליעזר, פסק ש"עם הארץ – מותר לנחרו [שחיטה נטולת ברכה, הראויה לבהמה טמאה – יצ"ג] ביום הכיפורים שחל בשבת"; ואחרים אסרו על נשיאת נשים מבנות 'עם הארץ' "שהם שרץ ונשותיהן שקץ ועל בנותיהם אתמר [נאמר הפסוק – יצ"ג] 'ארור שוכב עם כל בהמה'".
שרוב היהודים לא רצו באליטת הבוגדים הזו ובתורתה המביעה שנאה לכל פרט לעצמה, אפשר ללמוד מן העובדה שבמאה הרביעית, התנצרו רוב יהודי העולם ללא כפיה. במאה השביעית, קמה מתוך הנותרים קבוצת ריאקציה חריפה – הקראים – שדחתה מכל וכל את פועלם של כותבי התלמוד ואת התלמוד עצמו; הקראים התפשטו כאש בשדה קוצים בקהילות המזרח, ועד אירופה הגיעו, וחוקרים מעריכים כי מספר היהודים שעברו אליהם היה עצום.
כנגד ההתנגדות העממית הקבועה למגוון הפסיכי של איסורים, גדרות וחרמות שהטילו הפרושים – איסורים שרק מי שהקדיש את כל חייו לנושא יכול היה למלא, וגם זה בקושי; אמצעי קלאסי להדרה וליצירת רגשי אשם אצל "עמי הארצות" – המציאו הללו תרגיל יעיל במיוחד. הם קבעו כי מי שדוחה את תורתם מוציא את עצמו מגדר היהדות. נהוג לומר ש"התורה שמרה על עם ישראל"; אבל בהתחשב במגוון העצום של קבוצות שהדת הפרושית ויתרה עליהן – צדוקים, איסיים, קראים, תומכי פילוסופיית הרמב"ם, שבתאים, וכמעט גם החסידות עצמה – אין אלא לומר שיותר מששמרה השבת על עם ישראל, שמרה השבת על שלטונה של כת קטנה וקנאית. הכת הפרושית השמידה את העם היהודי, ויצרה במקומו את הדת; מבחן החברות בקרב היהודים היה עתה צייתנות לתלמוד ולאליטה הרבנית.
וכך התקבעה קבוצה קטנה של שרלטנים ומכשפים-בשקל, בורים ועמי ארצות שידעו על פילוסופיה משמועות, שתיעבה את העם שמפתו חיה והתנשאה עליו, שחיה בעיקר בין המאה השניה לחמישית, כ"חז"ל" שאין לחלוק על פסיקתם. זה היה מעשה הונאה בקנה מידה עצום, כמעט חסר תקדים – והתקדים הוא המאגי הזורואסטרים מפרס. אין זה מקרה ש'חכמי' התלמוד חיו בשכנות להם – וראוי לזכור את גורלם של המאגי, שנשנאו על ידי העם הפרסי ונטבחו בהתקוממות עממית פרסית לאחר התבוסה לערבים במאה השביעית. כנראה שאין זה מקרה שההתקוממות הקראית באה גם היא עם הכיבוש הערבי, ונתמכה על ידי השליטים החדשים.
והאליטה הזו הנחילה שנאת זרים בקנה מידה שלא היה ידוע כמעט בשום עם אחר. ה'גויים' המנצחים, במיוחד הנוצרים השנואים שגנבו אליהם את רוב היהודים, שהמינות שלהם סחפה את כל העולם הידוע, היו מעתה לא רק אויבי היהודים, אלא גם אויבי האלוהים. הם הפכו על פניו את סדר העולם כפי שצריך היה להיות; היהודים, בחירי האל, היו בזויים ומושפלים בכל מקום. הליטורגיקה היהודית המתהווה – שכן קודם לחורבן בית המקדש, הפולחן היהודי, ככל הפולחנים, התבסס על הקרבת בעלי חיים כדי לרצות את האל – הכילה תפילות שנאה יומיומיות כלפי הלא-יהודים, במיוחד הנוצרים.
ולא רק כלפיהם. יהודים אורתודוקסים אומרים, עד היום, ברכה יומית על כך שלא נולדו 'גויים' – אבל גם על כך שלא נולדו נשים. היחס התלמודי לנשים היה משפיל אף יותר מזה של המוסלמים, שלא לדבר על היחס הנוצרי. לנוצרים היו קדושות, ובגן העדן שלהם היתה מלכה; האשה החכמה היחידה בתלמוד, ברוריה, מתוארת כמי שמפותה על ידי תלמיד ששלח בעלה, וסופה שהתאבדה. בעולם שהתבסס על טקסטים פרושיים, לא היה לאשה כל מקום. כל המלמד את בתו תורה, מלמדה תפלות; ישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים; נשים, דעתן קלה; מרבה נשים, מרבה כשפים.
* * * * *
הכת היהודית המסתגרת, זו שהפכה גם את הגרים לספחת, לא נטלה חלק בהתעוררות הגדולה מימי הרנסנס והלאה. המצאתה היחידה החשובה – חשובה כתופעה, לא חשובה משום עצמה – היתה הקבלה. כשהגיעה עת הנאורות, וחושבים מבין הנוצרים החלו לרסק את עיקרי דתם, החושבים היהודים העיקריים היו הגאון מווילנא ורבני החסידות.
המשכילים והרפורמטורים שצצו בגרמניה עם האמנציפציה, נדחו – כרגיל – מתוך היהדות, וגם הם לא עסקו בביקורת שיטתית של התלמוד. היהודים – גם החילונים והציונים שבהם – לא פירקו את התלמוד לגורמיו, לא חשפו את זוועותיו לאור השמש, משום שפעולה כזו הוציאה אנשים מכלל היהדות.
ומשדעך כוחה החילוני של הציונות – והוא דעך בעיקרו משום שניסתה את שהיה לבלתי אפשרי אחרי 2,000 שנות תלמוד, היינו יצירתה של יהדות לא-רבנית – ניצבה הזוהמה המחשבתית הרבנית בלתי פגיעה כתמיד. היא נותרה כפי שתיאר אותה שלמה מימון במאה ה-18: "קולמוסי נשמט מידי, כשאני מעלה על זכרוני כי אני ורבים כמוני אנוסים היינו לבלות את מבחר שנותינו, את השנים בהן מגיעים כוחות האדם לידי עצם חזקתם, בלימוד זה הממית את הרוח, ולהיות ערים לילות תמימים, כדי להכניס משמעות במקום שאין בו כל משמעות, לגלות בחריפות סתירות במקום שלא נמצאו שום סתירות, ולישב בחידוד השכל סתירות בולטות, לרדוף בשלשלת ארוכה של דקדוקים אחרי צללים ולבנות מגדלים באוויר".
המנעותם של הציונים מהתמודדות ישירה עם המסורת היהודית, סירובם לעשות את המעשה ההגיוני שאליו הובילה מרידתם בדת ולנתק את הישראלים מן היהדות – האופציה הכנענית – הובילה להחזרת שלטונם של הרבנים. רק מלחמה ביהדות הרבנית, רק התנגדות חילונית עקרונית ומושכלת, התנגדות הנובעת מהבנת האויב, יכלה ליצוק יסודות לישראליות חילונית. החילונות הציונית – כמו, במידה רבה, החילונות הערבית – נבעה מהתנגדות פרקטית, לא עקרונית, לדת. היא הצביעה על כשלונה של הדת בעולם המודרני, ודי היה לה בכך; היא לא פסלה את היהדות משום מפלצתיותה, משום אנטי-אנושיותה, אלא משום שלא השכילה ליצור טרקטורים ושליטה באדמה ואנשים נחושים שיעמדו מול קוזאקים.
ושמיוצרו הטנקים – שהחליפו את הטרקטורים – ומשהושגה האדמה והעצמאות, לא נותר בציונות עוד כוח אידיאולוגי. משהוקמה המדינה, השמידו הציונים הסוציאליסטים את מערכת החינוך החילונית-קיבוצית, והעמידו במדינה הצעירה מערכת חינוך מסורתית (המכונה בטעות 'חילונית' או 'ממלכתית'), דתית-ציונית וחרדית.
מי שאומר שהוא יהודי, אבל לא מצליח ליצור תוכן יהודי שאיננו העתק חיוור של הומניזם מערבי שמעולם לא נקלט משום שיסודותיו לא הוכנו, מוצא עצמו בנחיתות אידיאולוגית איומה מול מי שיודע שהוא יהודי ומשוכנע שהוא יודע למה. מי שמלמד ילדים על חגי היהודים, על השבת, ואיננו מספק סיבות מדוע אינו חוגג אותם, פותח את הדרך להסתערות הגייסות האורתודוקסים.
מדוע לא נטשו הציונים לחלוטין את הדת? מדוע החלוצים שחיללו שבת ללא היסוס, שלא נרתעו מאכילת שפנים, שבזו ליהודים הרבניים בוז המתקרב לאנטישמיות, לא ניתקו את החוט המקשר האחרון? מדוע לא, כמו שמציע הדובר ב"הדרשה" של חיים הזז, הלכו לדרכם? ראשית, הציונים לא פנו אל הכנעניות – שם גנאי – משום שקבלתה היתה מוותרת על היהדות, ואז לא היו הציונים מסוגלים להביא טענות שיסבירו מדוע, בעצם, ראוי שיחזיקו באדמה שרובה גזולה; כל הצידוק לציונות נבע בסופו של דבר מן ההיסטוריה היהודית, שהיא ברובה המוחלט היסטוריה רבנית.
שנית, משום ששנאת הזרים של היהדות פעפעה גם בהם. הם לא היו מסוגלים לדלג מעל משוכת האנדוגמיות היהודית, היינו לא היו מסוגלים להסכין עם 'חילול הדם' המעורב בנישואים עם בני קבוצות אחרות. בשיאה של הציונות הסוציאליסטית, בחיפה של שנות השלושים, הטילה מפא"י וטו על הקמת גן ילדים מעורב, שיכיל ילדים ממוצא יהודי, נוצרים ומוסלמים. הסיבה: חשש ל'נישואי תערובת' – וזאת מצד פעוטות.
הציונים ידעו בחוש את מה שידעו היהודים הרבניים: שהכרת הקבוצות שמחוץ ליהדות – הכרה בלתי אמצעית, נטולת ההטפה הרבנית – תוביל, כפי שהובילה תמיד, לנטישת היהדות. ומכל היהדות, נותר להם רק הטאבו האחרון של נישואים אל מחוץ לקבוצה.
ודרך הפרצה הזו חדר כל הרעל הישן. מתנגדיו של בניזרי אינם יכולים להסביר מדוע, בעצם, מה רע בהומופוביה שלו; הם אינם יכולים להסביר מה רע, בעצם, בשנאת נשים והגבלת זכויותיהן; הם אינם יכולים להסביר מה לא בסדר בשנאת זרים. הם מעולם לא נלחמו במקור כל הרעות הללו. העיקר ההומניסטי – שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם – התנגש תמיד בשנאת האדם היהודית, ועל כן מעולם לא היה עיקר חינוכי בישראל.
כת השרלטנים שהנציחה את עצמה במאה החמישית חוזרת ותופסת את השליטה בישראל של המאה ה-21. אין זה פלא; מעולם לא נלחמנו בה ברצינות. בעולם שחוזר במהירות מבהילה אל עולם השדים והרוחות של הדת, החילוניות הישראלית קורסת במהירות רבה במיוחד – וזאת משום שמעולם לא היתה אלא ציפוי דק מעל מערך האמונות הישן, משום שלא העזה להתמודד עמן.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.
(יוסי גורביץ)
הפחד מכלבים? אפשר ביאור לאלה מאיתנו שבורים בנבכי היהדות?
וגם, תנורו של עכנאי שנשמע מרתק
פוסט מרתק. תודה.
יוסי, לעניין ריש לקיש והשמיכה: לנו, שדוברים עברית של היום, מובן מאליו מה היא שמיכה. אבל מכאן ועד להסיק שאותה מלה, שאתה מעיד שהיא יחידאית, שימשה באותה משמעות גם לפני 1500-2000 שנה יש מרחק לא קטן, ובמיוחד כשאתה טוען שריש לקיש, שבכל זאת שלט בעברית ברמה כזו או אחרת, לא הכיר את המלה שלכאורה מתארת את אחד החפצים היומיומיים ביותר. לי (ואני מניח שלרוב הקוראים) אין מושג מה היתה משמעותה של המלה שמיכה לפני בן יהודה, ואם היא מלה יחידאית אני לא רואה סיבה להניח שזו אכן היתה מלה נפוצה ובאותה משמעות. נראה לי שטיעון כזה דורש איזו הוכחה בדמות טקסטים אחרים שהיו נפוצים באותה תקופה ומהם מובן מה משמעות המלה, אחרת זה סתם נראה כמו קנטרנות…
ומעבר לזה, מאמר מצוין (גם אם, כרגיל, שנוי במחלוקת).
וזה משאיר אותנו עם שאלת מליון הדולר, של מי היהדות הזאת לעזאזל.
אבי אבות הטומאה זה ההחלטה של החילוניים לתת את המפתחות בידיים של המטורללים, מה שהביא בדיוק למצב המתואר כאן. היהדות, שכשלעצמה כוללת מגוון לא מבוטל של רעיונות, מהטובים ביותר עד הגרועים ביותר, נשארה עם הביטוי הגרוע ביותר והחילונים קיבלו אותה על עצמם בלי לחשוב פעמיים.
מי שזה לא מתאים לו יכול לשרוף את הגשרים, הפתרון הקל. הפתרון הקשה והראוי הוא לקחת את היהדות מהידיים של הפסיכים ולנכס אותה חזרה לעצמינו.
מאמר מעולה כרגיל.
אחד מהטובים, בהחלט, לתפארת "החברים של..".
רחביה ברמן(דומני) כתב בזמנו סקירה של תולדות היהודים ב-YNET. אין לי לינק.
באמת הפלא ופלא – התלמוד שנחתם במאה ה-5 לספירה הוא ספר מעט גזעני ושובניסטי (לא מעט. הרבה)ויש בו כמה תיאוריות על הטבע שלא עולות בקנה אחד עם המדע המודרני.
מה שבאמת יפה במאמר הוא שהכותב מצליח להתאכזב אכזבה כנה ואותנטית מזה שהתלמוד הוא לא מה שמצפים ממנו להיות: צודק, הגון, יפה, טוב ומיטיב (האם הכותב חוזר-בשאלה?).
על מה בדיוק המהומה?
ליורם,
אני מאמין שכוונת הכותב לא הייתה להביע אכזבה מכך שהתלמוד מכיל לא מעט דברי הבל גזעניים (שנכתבו המאה ה-5), אלא שיש לא מעט אנשים בקרבנו שממש מאמינים בהם (במאה ה-21). המהומה היא על כך שהם מתרבים והולכים, ואף אחד לא שם בפניהם מחסום.
פוסט מעולה, אם כי לא הייתי מבטל בכזו קלות את האלטרנטיבה היהודית-חילונית או היהודית-מסורתית. החלוקה החדה בין אורתדוקסיה למינות היא מבית האורתודוקסים, ומשחקת ישר למגרש שלהם. אם מישהו רוצה להיות יהודי-הומו-מוצהר-שומר-כשרות (ויש לא מעט כאלו, למרבה הפלא…), גם זו אופציה, וגם היא חותרת ביעילות תחת ההגמוניה האורתודוקסית.
תומאס – נראה לי שהתכוונת לזה.
"באמת הפלא ופלא – התלמוד שנחתם במאה ה-5 לספירה הוא ספר מעט גזעני ושובניסטי (לא מעט. הרבה)ויש בו כמה תיאוריות על הטבע שלא עולות בקנה אחד עם המדע המודרני. " אין לי בעיה עם זה שספר מהמאה החמישית הוא גזעני, שונא נשים ובאופן כללי תועבה. בוא נאמר שזה ברוח התקופה.
יש לי, מצד שני, בעיה משמעותית עם כך שספר כזה מהווה מורה דרך היום.
"וזה משאיר אותנו עם שאלת מליון הדולר, של מי היהדות הזאת לעזאזל." ובכן, אם הרבנים הם אלה שבפועל הפכו את התנ"ך למה שהוא – ואני, אישית, לא מתלהב ממנו במיוחד – ואם הם אלה שיצרו את היהדות כפי שאנו מכירים אותה, אני לא בטוח שאפשר לדבר על השאלה "של מי היהדות הזו". ברור שהיא שלהם.
"התנגדות חילונית עקרונית ומושכלת"
הרבה יותר עקרונית מאשר מושכלת. מספר האי-דיוקים כאן, בלשון עדינה, רב. יוסי, נראה שההנחה המוקדמת שלך היא שרוב קוראיך לא למדו תלמוד מחייהם ועל כן יבלעו כל מה שיוגש לפניהם. אכן, רק הארס כאן רב על הדמגוגיה, ובעוד אני מבין את הצורך באחרונה, קשה לי להבין ממה נובעת כל השנאה הזאת. לו היה לי זמן הייתי מתייחס לטענות, אבל אין לי (דייט בשמונה). רק אומר שקשה להניח שכת רצחנית שמתבססת על טקסט מפגר היתה מצליחה לקיים קהילה מפוזרת ומדוכאת במשך 1500 שנה. ועוד אומר שרבים וטובים, חילונים ושאינם יהודים, מוצאים גם היום בתלמוד יופי ועומק רב. האם הוא מלא בשטויות? ודאי. זה חלק מהיופי שלו. שלא הוציאו את השטויות, שהוא טקסט פוליפוני מעצם טבעו. האם טיפשי לבסס את כל חיינו על הכתוב בו? ודאי, אך זו לא סיבה לא לאהוב אותו, ולא להחכים ממנו.
"מספר האי-דיוקים כאן, בלשון עדינה, רב. יוסי, נראה שההנחה המוקדמת שלך היא שרוב קוראיך לא למדו תלמוד מחייהם ועל כן יבלעו כל מה שיוגש לפניהם." אוקיי – מה הם אי הדיוקים?
"הפחד מכלבים? אפשר ביאור לאלה מאיתנו שבורים בנבכי היהדות?" בדיחה יהודית ישנה מספרת על פגישה בין שני מומרים, והאחד שואל את השני: "אז מה, בעצם, נשאר לך מהיהדות?", והשני עונה "אני עדיין מפחד מכלבים". יהודים אורתודקסים וכלבים לא מסתדרים, בלשון המעטה.
תנורו של עכנאי – דיון בתלמוד בשאלה אם סוג מסוים של תנור מטמא כלים. רבי אלעזר בן הורקנוס אומר מטהר, שאר החכמים אומרים מטמא. אליעזר שולף כל מיני שטיקים מאגיים – אמת מים שנעה אחורה, קיר שכמעט מתמוטט, ולקינוח לא פחות מאשר בת קול שנוזפת בחכמים. החכמים לא מתרשמים, ומודיעים לאלוהים שהם לא מקבלים את התערבותו בנעשה.
"יוסי, לעניין ריש לקיש והשמיכה: לנו, שדוברים עברית של היום, מובן מאליו מה היא שמיכה. אבל מכאן ועד להסיק שאותה מלה, שאתה מעיד שהיא יחידאית, שימשה באותה משמעות גם לפני 1500-2000 שנה יש מרחק לא קטן," לא סתם ציינתי שהיא יחידאית. אבל בוא נהייה הגיוניים: אפילו אם ריש לקיש לא ידע מה משמעות 'שמיכה' – ואני מוכן להניח שבהחלט יש למילה משמעות אחרת מזו שנתן לה בן יהודה – הרי המשמעות נובעת מן הטקטס.
אנחנו עוסקים ביעל וסיסרא (שופטים פרק ד'). סיסרא, הנס מפני צבאות בני ישראל המנצחים, מגיע לאוהלה של יעל אשת חבר הקיני. היא מזמינה אותו להכנס לאוהל – "ויסר אליה האהל, ותכסהו בשמיכה". היא משקה אותו חלב, ואז מופיע שוב "ותשקהו, ותכסהו". לאחר מכן סיסרא נרדם, ויעל מחסלת אותו במכת פטיש אחת לרקה.
הפועל "ותכסהו" מופיע פעמיים. גם אם לא מדובר בשמיכה כפי שאנו מכירים אותה-גם אם מדובר בגלבייה, נניח – לפירוש של ריש לקיש אין שום קשר למה שכתוב.
הבנתי. יכול להיות שהיה ראוי לשים את זה בהקשר, כמו שזה מופיע בפסקה היה לי הרושם שמדובר בפסוק מספר דניאל (ואיכשהו נכנס לי לראש שמדובר בסוג של מטאפורה, ציטוט של יותר משתי מילים היה פותר את הבעיה כנראה)…
בכל אופן, אני לא חושב שכוונת ריש לקיש היתה לבטל את משמעות הפשט שם (לא שזה לא נעשה אף פעם, אבל לא כאן) אלא להוסיף איזו דרשה שנועדה לפתור לו בעיה אחרת (איך מהללים אישה ששכבה עם גנרל האויב, ואפילו "למטרה טובה"). דברים כאלה נעשים גם כאשר הפרשן מבין היטב את המשמעות המילולית של הביטוי, ואין לי סיבה להניח שזה לא המקרה כאן רק בגלל הדרש.
"אוקיי – מה הם אי הדיוקים?"
טוב, אנסה להתחיל. אני מניח שתומר ישלים את מה שאני עתיד לפספס
"ספרים אחרים – ספר יהודית, ספרי הסיבילות, ספר טוביה, ספרי המכבים ואחרים – לא הפכו לחלק מן הקאנון משום שכותבי התלמוד לא רצו בהם. התלמוד מתעד ויכוחים בדבר הכנסתם של ספר אסתר וספר קוהלת לקאנון, שחלק מן העורכים רצו לגנוז. הבסיס ליהדות הונח על ידי כותבי התלמוד"
זוהי תפיסה פשטנית להחריד. אתה באמת חושב שבאיזשהו מקום בנקודת זמן נתונה התכנסו כך וכך רבנים והחליטו מה נכנס לקאנון ומה נשאר בחוץ? הקאנון המקראי היה בתהליך התגבשות מאז ראשית המאה השנייה לפנה"ס לפחות, ומי שמעלה על דעתו שניתן היה לקבל בעניין הזה החלטה שרירותית אי-שם במאה השנייה לספירה (נניח) אינו אלא הוזה. חז"ל הכירו גם בעובדה המצערת שספר יחזקאל סותר את דברי התורה וסיפרו סיפור מעניין על חנניה בן חזקיה ששרף המון בקבוקי שמן לתאורה כדי לפתור את הסתירות. מי שמאמין שהסתירות אכן יושבו — שיקום (למי שקם, יועיל לדעת שחז"ל סיפרו גם סיפור נוסף, לפיו העילה להצעה לגנוז את ספר יחזקאל הייתה מותו המצער של ילד אחד עקב מגע בלתי-אמצעי עם סודות מיסטיים שנגלו לו תוך כדי לימוד ספר יחזקאל. שני הסיפורים, אגב, מופיעים באותו דף בתלמוד — התלמוד הבבלי, מסכת חגיגה, דף יג ע"א.) ומצד שני, ספר בן סירא לא נכלל בקאנון המקראי הרבני, אבל חכמי התלמוד ציטטו ממנו פסוקים בבחינת "כתובים" (כחלק מכתבי הקודש המשלים את התורה והנביאים). בדת המבוססת על אוסף ספרים קדושים, קביעת היקפו המדויק של אותו אוסף היא דבר חשוב מכדי שניתן יהיה להכריע בו באבחת החלטה אחת, לא משנה של מי
"העברית הפכה לשפה משנית לפחות החל מהמאה הרביעית לפני הספירה, והתלמוד נחתם כנראה בסוף המאה החמישית לספירה"
איך אתה יודע מתי הפכה העברית ל"שפה משנית" (משנית לארמית, אני מניח. היוונית היא סיפור בפני עצמו.) כל שניתן לומר הוא שמקורות ספרותיים ותעודות בענייני יום-יום המשיכו להיכתב בעברית בארץ-ישראל עד למאה השניה לספירה לפחות (מגילות קומראן, שרק חלק מהן הם עותקים של ספרי המקרא, מכתבי בר-כוכבא שחלקם כתובים בעברית, ועוד). האם היהודים בארץ דיברו באותה תקופה יותר עברית או ארמית? הם דיברו בשתיהן, אבל את היחס המספרי בין דוברי שתי השפות לא נדע כנראה לעולם
"ספר דניאל, המאוחר שבספרי התנ“ך, כתוב כמעט כולו ארמית"
נו טוב. בספר דניאל 357 פסוקים. 203 מהם (בפרקים ב-ז) כתובים ארמית, ו-154 כתובים עברית. זהו רוב קטן לארמית, לא יותר
לעניין השמיכה של יעל (דחיל רבאק, יש אנשים שציטוט המילה הזאת מהמקרא לא מציף להם מיד את ההקשר?), דרשתו של ריש לקיש מופיעה במדרש ויקרא רבא, ומשפטו אחד לפני כן המדרש מצטט את החכמים של "הכא" ("כאן", ארץ-ישראל) ו"תמן" ("שם", בבל) שנתנו תרגומים ארמיים למילה היחידאית הזאת מהמקרא: "סודרא" (מעין צעיף) ו"משיכלא" (כנראה סוג של בגד, אם כי הבנת המילה הזאת היא בעייתית יותר). לפחות התרגום "סודרא" (של חכמי ארץ-ישראל, יש לומר) מסתדר לא רע עם ההקשר. ואילו האמירה של ריש לקיש, שגם הוא היה חכם ארץ-ישראלי, אינה אלא דוגמא של הוצאת מקרא מידי פשוטו לצורך פשרני; דוגמאות כאלה יש בספרות חז"ל בלי סוף
"כותבי התלמוד פשוט אסרו על קריאה בלתי-מתווכת. התוצאה היתה שהתנ“ך הפך לאסופת פסוקים משובשים ותלושים, והשפעתו לאורך הדורות היתה זניחה"
עד כדי כך זניחה, שב-300-400 שנה אחרי חתימת התלמוד הבבלי (אם אומנם זו התרחשה סביב 500 לספירה), פותח מנגנון המסורה – רישום מדוקדק של מסורת קריאת התנ"ך כולו, על התנועות ופיסוק הטעמים, ועוד בשלוש גרסאות לפחות (הבבלי, הארץ-ישראלית והטברנית, שעם הזמן התקבלה בכל קהילות ישראל). אלמלא מנגנון המסורה, יכולתו של הקורא הפשוט להבין את הטקסט המקראי הייתה יורדת פלאים, ואף-על-פי-כן הרבנים לא מנעו את פיתוחו של המנגנון הזה וחלקם אף היו שותפים לפיתוחו (אם כי חלק מבעלי המסורה החשובים, ובין היתר משפחת בן אשר הטברנית, היו כנראה קראים). דרך אגב, בעלי המסורה, למרות טעויות פה ושם, בסך הכל עשו עבודה טובה למדי, כפי שיכולה להעיד עצם העובדה שניתן לכתוב דיקדוק של העברית המקראית על-פי נוסח המסורה והדיקדוק הזה מתאים למדי למה שניתן היה לצפות משפה שמית (לאור השוואה עם שפות שמיות אחרות).
ולבינתיים, אסיים בשתי שאלות. א) איך אתה יודע ש*רוב* יהודי העולם התנצרו במאה הרביעית לספירה? ב) איך אתה יודע שדווקא קרקלה הוא ה"אנטונינוס" של המקורות היהודיים, ולמה הוא כזאת מפלצת? (כלומר, הוא כן שלח את צבאו לטבוח באנשי אלכסנדריה, אבל מנגד, היה הקיסר הראשון שהעניק את האזרחות הרומית לכל תושבי האימפריה שלא היו עבדים)
"לעניין השמיכה של יעל (דחיל רבאק, יש אנשים שציטוט המילה הזאת מהמקרא לא מציף להם מיד את ההקשר?)" – סליחה ומחילה, אבל אני לא זוכר בעל פה את כל התנ"ך. בהתחשב בזה שהמשפט הקודם דיבר על ספר דניאל, וששתי המילים האלה יכולות להקרא גם בלשון זכר (גוף שני יחיד), הצלחתי להתבלבל. Shoot me.
כרגיל, אתה מחמיר מדי עם היהדות הרבנית לטעמי, למרות שזה יוצר אחלה דיון. כן, היה מעניין לקרוא גילוי דעת של שמעון בר גיורא, או אפולוגטיקה מטעם כוהני ים המלח, וחבל שחז"ל השתיקו כל זכר לכתבים כאלה, אם היו. אבל ההשערה שהצדוקים – החבר'ה שחלקם היו עוברים "ניתוח להחזרת העורלה" כדי להתערבב עם החבר'ה בגימנזיום – הם היו מנהלים חברה צודקת יותר עבור המוני העם שהפרושים תפסו עליהם תחת? אני לא מוצא מקום להשערה כזו.
העם שראה בהם בוגדים, כדבריך, קיבל במרבית המקרים את גישתם הרוחנית, וראה בהם בוגדים מסיבות אחרות הקשורות לזה שהפרושים, מה לעשות, היו פחות אידיוטים חמומי מוח מהמוני הגליליים. העובדה היא שהנהגתם הרוחנית של הפרושים היתה הרבה יותר מקובלת על רוב העם מזו של הצדוקים או האיסיים. כך גם אחרי החורבן. לטוב או לרע, זה מה שניצח בקרב העם. אם יש לך ראיות לדיכוי בפועל ששינה את מאזן הכוחות, ולא רק לשכתוב נגד המיעוט שנדחק לשוליים, בבקשה.
מויהמן, אני לא יורה באנשים. רק הבעתי תמיהה וצער על כך שחלק מהיהודים בני זמננו מתמצים יותר בספרות אמריקאית מאשר בתנ"ך (מתמצים, לא יודעים בעל-פה, אם כי גם זה לא מזיק)
מצד שני, מויהמן עמד בצדק על כך שהדרשה של ריש לקיש נועדה לספק צורך פרשני-אידיאולוגי ולא לתת פירוש מילולי ל"שמיכה". לא ציינתי את שמו בתגובתי הראשונה כדי לא להאריך, אבל עכשיו אין לי תירוץ, אז אני חייב לציין. ובעצם, תובנות מן הסוג הזה חשובות לא פחות מהתמצאות בתנ"ך
מאמר מעולה החושף את ניוונם וסיאובם של "כוהני הדת ורבניה" ושל המאמינים הסוגדים לדת היהודית, שהגיעה למדרגה של "אמונה חסרת-שפיות" והפיכתה לכת סהרורית וחושף גם את הבליו ותועבותיו של התלמוד ואת היומרה המגוחכת' הנלעגת, כאילו הדת חשפה את סודות המדע, כמו הנסיון הנפשע להטמיע, להשריש ולצרוב את "האמונה בדת היהודית" במוחותיהם של בני-האדם וההטפה הדתית הכפייתית, שאינה פוסקת ואינה חדלה אף לרגע כדי לתחזקה בלבותיהם של האנשים תוך ציווי כפייתי נתעב ונלעג לבל יהרהרו, חלילה, "הרהורי כפירה" על הפירכות, השקרים והעיוותים הכלולים בה.
אין תימא, איפוא, שבמיוחד לאחר הכיבוש הנורא, הדיכוי, הנישול, העושק והניצול של העם הפלסטיני, שרובם של "המאמינים בכוח" הפכו ללאומנים ימנים קיצוניים, גזענים נפשעים והומופובים נתעבים
ציטוט: "אין לי בעיה עם זה שספר מהמאה החמישית הוא גזעני, שונא נשים ובאופן כללי תועבה. בוא נאמר שזה ברוח התקופה.
יש לי, מצד שני, בעיה משמעותית עם כך שספר כזה מהווה מורה דרך היום"
—
השאלה למי, ואיזה דרך הוא מורה להם *לדעתם* –
באת בתלונות לציונים: "מדוע לא נטשו הציונים לחלוטין את הדת? מדוע החלוצים שחיללו שבת ללא היסוס, שלא נרתעו מאכילת שפנים, שבזו ליהודים הרבניים בוז המתקרב לאנטישמיות, לא ניתקו את החוט המקשר האחרון? "
והסיבה היא שהיהדות היא לאום ולא דת, עם ולא פולחן, ועל מנהיגים או מחפשי דרך של עם הטוענים בשמו (בניגוד לעיתונאים) לנהוג באופן אחראי, למצוא שפה משותפת עם כל הפלגים בו, ולא לנפנף חלקים ממנו במסע השמצות פופוליסטי.
גם אם אדם מאמין בדברים שהם שטויות לדעתו של אחר, גם אם הוא נוהג באופן שהאחר יקרא לו "חשוך", זכותו הלגיטימית כמובן לעשות זאת בגבולותיה המובנים של הדמוקרטיה, אבל אינטרס *לאומי* לגיטימי הוא לקרב אותו לשונים ממנו, ולאפשר לו לחיות על פי הבנתו.
ב-1919 למשל, בזמן המאבק עם החרדים על זכות הצבעה לנשים לאספה הלאומית, קרא ז'בוטינסקי במאמר בעיתון הארץ (אז "חדשות הארץ") להשאירם מחוץ למחנה ולקיים בחירות בלעדיהם – דווקא המאבק של שאר הישוב *להשאירם* במחנה קרב בסופו של דבר את הרב קוק (שהוביל את המאבק בצד החרדי) לציונים ואפילו לז'בוטינסקי ולהפך, וכך נפתחה הדרך לציונות גנרית כשאיפה לאומית ותו לא – ויהיה הציוני אשר יהא בהשקפתו: סוציאליסט, ליברל, קומוניסט או דתי.
יש בינינו כאלה שיכולים לחיות ללא האמונה, יש כאלה שלא – אם אכן אדם מוכן לקבל את *חלקו* של התלמוד ומוכן לסנן ממנו את המסקנות הפוגעניות בהתאמה לזמננו, אין בתלמוד שוני מהותי מכל הקריסטלים והאנרגיות של הזרם הארסו-יאפי.
מקובל עלי שיש להלחם בכל פנאט המפרש ששל התלמוד במטרה לפגוע באחרים, לא מקובל עלי שיש להלחם בדת באשר היא, ובטח שלא בלאום, בטקסטים המכוננים שלו ובסמליו.
אנחנו יכולים לבלות את חיינו במאבקים בין פלגים ובנסיון אינסופי לדה-לגיטימציה של השונה, או שאנחנו יכולים לנסות למצוא את הבסיס המשותף לחיים נורמליים של עם ואת הסובלנות לקריזות של האחר.
יש המאמינים בהבל פסאודו-מדעי כמו ההומאופטיה, והיא אף מקבלת מעמד סמי-לגיטימי במקומות רבים לצד הרפואה הקונבנציונלית – המאמינים מקבלים זאת מתוקף אמונתם, הלא-מאמינים מוכנים לסבול הכרה חצי פורמלית זאת בגלל כוחה המרפא של אמונת הפלסיבו, או בגלל התועלת שבמתודה הרפואית המקובלת בענף זה, המקדישה זמן רב יותר ותשומת לב אישית רבה יותר במפגש הממוצע בין רופא לחולה.
את החולה שחש שיפור במצבו לא מעניין אם התרופה עשתה את זה או האמונה, ולו ניתן היה להשתיל אמונה מרפאת "מוכחת", אני בספק אם היה דוחה אותה חולה סופני הנאבק על חייו רק כדי "למות אובייקטיבי".
לכן הויכוח הוא על *פירוש* התלמוד היום והמסקנות הנגזרות ממנו, ולא "תלמוד כן / תלמוד לא".
סביר להניח שבפרשנות חשוכה של הטקסט ובניסיון ללגיטימציה של מסקנה פוגענית אלחם בדיוק כמוך, אך העימות יהיה נקודתי, לפי העניין, ולא מלחמה כוללת על הטקסט כולו.
החוקה האמריקאית שנכתבה למצער רק לפני כ-220 שנה מכילה אבחנות בנוגע לעבדים ואינדיאנים שהן בלתי נסבלות לאמריקאי בן זמננו – אבל זו לא סיבה לאמריקאים לקרוא לאבות המייסדים "ברברים" ולזרוק את כל הטקסט לכל הרוחות, או לפי המשוואה שלך "לנתק את החוט האחרון".
הציונים היו (ועדיין) בני ה*עם* היהודי, שתולדותיו שזורות בחיי אמונה – וככאלה רואים את עצמם כעם עתיק בן 2000 שנה, וכך הם מגדירים את שאיפתם הלאומית.
אדם אחד בשם גורביץ חושב אחרת ורוצה להגדיר את עצמו אחרת – סבבה, אבל העם היהודי שחלק גדול בו מאמין זכאי לדעתו שלו ולהגדרתו העצמית, הוא הגדיר את עצמו אחרת, ועם הפוסט ציונים הסליחה.
אז המילה "לאום" לא מתיישבת *לך* עם האג'נדה – זו לא סיבה להעיף את הדת לכל הרוחות.
היו (ויש) בין הציונים אדוקים, מאמינים על פי דרכם ולא מאמינים כלל, אבל הרעיון "לנתק את החוט האחרון" מטקסטים מכוננים רק כי התלמוד לא מוצא חן בעיניך הוא בוא נגיד, לא בדיוק "הסכין המושחזת ביותר במגירה" – תחת זאת (וזה לא בדיוק יחודי לנו), עדיף בכל הנוגע לחוק לתקן, לעדכן, ולהתאים לערכים המודרנים, ולהשאיר את שאר הטקסט פתוח לפירושו של כל אדם לפי הבנתו ואמונתו.
אתה עושה בדיוק את מה שאתה טוען נגד חז"ל:
אתה מכניס ל"קאנון" שלך רק את החלקים הפוגעניים ומתעלם מתובנות מועילות אחרות בטקסט (ויש כאלה בלי עין הרע), רק על מנת לפסול את הלגיטימיות שלו לחלוטין ו"לנתק את החוט האחרון" ממה שלא מתאים לאג'נדה הפוסט-ציונית שלך.
יהיה התלמוד אשר יהיה, יש לו חלק נכבד ביצירת המנטליות היהודית כפי שאנו מכירים אותה היום, כולל ההישגים האינטלקטואלים והכלכליים יוצאי הדופן של היהודים יחסית לבני עמים אחרים:
גם אם אנחנו לא יכולים להצביע בדיוק על "ממה בדיוק בנוי יהודי", לזרוק את התינוק עם מי האמבטיה זה רעיון רע, מה גם שהתובנות המוסריות המוצעות מכל עבר – ע"י הפוסט ציונים, הפוסט מודרנים, הרב תרבותיים, ה"רוחניים" והקריסטליסטים, והסבונרולות של הימין העאלק-ליברלי והשמאל העאלק לא מרקסיסטי החדש – הם תחליף עלוב למוסר יהודי, (לטעמי) מאוזן בחילונות בריאה.
יוסי.
"ובכן, אם הרבנים הם אלה שבפועל הפכו את התנ“ך למה שהוא – ואני, אישית, לא מתלהב ממנו במיוחד – ואם הם אלה שיצרו את היהדות כפי שאנו מכירים אותה, אני לא בטוח שאפשר לדבר על השאלה ”של מי היהדות הזו“. ברור שהיא שלהם".
התנ"ך זה קודקס, וכך גם התלמוד וגזיליון טקסטים אחרים והרבה תקופות, מקומות ומקורות.
מבחינתי כל זה שלי ורשום על שמי בטאבו מעצם זה שבגלל סיבות שונות ומשונות לדבר הזה שנקרא "יהדות" יש קשר כזה או אחר לחיים שלי ולזהות שלי.
בגלל שמדובר על משהו שלי, אני יכול לבחור מה לעשות אתו ונראה לי סביר לעשות ספירת מלאי ולבדוק מה יש שם. אז אני מוצא שיש שם לא מעט דברים שאני מזדהה אתם ומתחבר אליהם, וכנ"ל הרבה דברים שצריכים ללכת ישר לזבל מבחינתי ולי, כשותף בבעלות על הקודקס הזה יש את כל הזכות לבוא ולהגיד מה צריך להיזרק ומה צריך להישאר.
היות שלהבדיל ממני, אנשים שקרובים אלי בדעותיהם לא עושים זאת, והמטורללים כן עושים זאת, מדברים הטובים נזרקים לזבל, והסחלה נשאר ושולט בעניינים.
ככל שאני שותף לתחושת חוסר האונים מול החונטה שתפסה בעלות (עם לא מעט משת"פיות מצד החילונים) על היהדות, וזאת תחושת חוסר אונים משתקת למי שמכיר את המצב, אני עוד לא מוכן לפרוס לחבורה של פסיכים את השטיח האדום ולעשות להם העברת בעלות על מה ששלי בזכות. אולי בעתיד אני אתייאש סופית, אבל עוד לא.
עזוב בחייך. אל מה אתה מבזבז זמן. לפני 20 שנה הייתי דוקטורנט למתימתיקה בארצות הברית. המנחה שלי (יהודי חם) סיפר לי שהבן של חבר טוב (קרדיולוג בכיר) נסע בקיץ לארץ והתארח בישיבת או שמח. שם הראו לו ש"אמת" בגימטריה זה 441 סכום ספרות 9. הם לקחו כל מילה בתנך והורידו ממנה את סכום הספרות שלה (בנו תוכנת מחשב לצורך כך) וקיבלו מספר שמתחלק ב9. מכאן שכל מילה בתנ"ך היא אמת. חשבתי על זה דקה שתיים ואמרתי שפשוט זה תכונה של מספרים שמיוצגים על בסיס 10. העברנו את המידע לבחור (בן 18 אז). לא עזר כלל!! הוא רצה לחזור וגם חזר בתשובה.
ההגדרה הטובה ביותר להוכחה שמצאתי עד היום היא: "הוכחה היא מה שמשכנע אותך" – אפילו במתימתיקה זה נכון. הבאת סימוכין ארוכים מהתלמוד לא משכנעת (במובן הנושי) ולכן גם לא מוכיחה כלום.
פוסט מתלהם ורווי פרכות לוגיות וטעויות עובדתיות מתחילתו עד סופו.
האם אנחנו צריכים את בניזרי שיגלה לנו מה יש בתלמוד, כאילו מדובר בבכיר בממשלה אוייבת שפלט איזה מידע סודי? הלא התלמוד נחקר באופן מדעי עשרות שנים. האם מישהו מופתע מכך שספר דת מלפני 1500 שנים יכיל הבלים מדעיים, או קביעות מוסריות פסולות? (מעניין שאת שריפת התלמוד ב-1240 אתה מכנה "הגזמה ברוח התקופה). מכאן ועד הטלת הבוץ הגורפת בתלמוד ובמחבריו רחוקה הדרך.
לא מעט מן האנשים שעסקו בחקר התלמוד, ושאינם יהודיים אורתודקסיים חשוכים, מצאו בו ברק אינטלקטואלי, יצירתיות ספרותית, חכמה עמוקה וגם אנושיות.
נזכיר לדוגמה את עמנואל לווינס. את השופט העליון חיים כהן (שהתעקש להתקרא "אפיקורס" ולא חילוני בלבד) שההומניזם העמוק שלו שואב ישירות מההלכה לדורותיה. את הפילוסוף הנוצרי ולדימיר סולוביוב, שענה יפה למקבץ ההאשמות השגרתי המוטח בתלמוד מאז דונין.
אז כולם טפשים – ורק יוסי גורביץ' חכם?
כולם לא מבינים בתלמוד – ורק יוסי גורביץ' מבין?
כולם שקרנים – ורק יוסי גורביץ' דובר אמת?
לא נראה לי. ההסבר שלי, וסליחה על הפסים האישיים, שיוסי גורביץ' התחנך על גירסה שונאת ועיוורת של היהדות, יצא מהיהדות אך לא מן השנאה ומן העיוורון.
"פוסט מתלהם ורווי פרכות לוגיות וטעויות עובדתיות מתחילתו עד סופו". וראה זה פלא, לא ציינת "פרכות לוגיות" או "טעויות עובדתיות" כלשהן; כל מה שנתת הוא טיעון מתוך סמכות: לווינס אהב את התלמוד. וואלה. ומאחר ופילוסוף צרפתי אמר את דברו, אני מניח שכל האחרים מתבקשים לסתום את הפה? זה לא טיעון.
ואגב, זה גורביץ.
"א) איך אתה יודע ש*רוב* יהודי העולם התנצרו במאה הרביעית לספירה?" ישנה עליה ניכרת במספר הנוצרים, ירידה ניכרת במספר היהודים (שתי התופעות מתועדות היטב), ומספר גדול של בתי כנסת הפך לכנסיות ללא כל אלימות.
" ב) איך אתה יודע שדווקא קרקלה הוא ה“אנטונינוס“ של המקורות היהודיים" לא אמרתי שאני יודע, אמרתי שרוב החוקרים סבורים כך.
"למה הוא כזאת מפלצת?" הטבח באלכסנדריה, רצח אחיו, אורגיות וטקסי פוריות מזרחיים לעיני כל תושבי רומא, אונס אקראי של נשות סנאטורים, השטיק של גזימת המטבעות, שחיסל סופית את האימפריה… ואגב, גם הענקת האזרחות לא היתה חסד, לא נראתה כחסד ולמעשה התקבלה באי שביעות רצון בולטת: היא הפכה את כל האזרחים החדשים למשלמי מיסים לרומא.
זה אולי לא כ"כ קשור, אבל אני חייב להגיד את זה – טיפשי לטעון שה"גזענות" האורתודוקסית נטמעה גם בתוך ישראלים חילוניים, אולי זה היה נכון לגבי פעם אבל היום הישראלי החילוני הממוצע אין משהו שהוא רוצה להיות יותר מאשר אמריקאי או אירופאי. אולי הם מעדיפים להתחתן רק עם יהודים, אבל באותה המידה הם חוגגים הרבה חגים לא יהודיים כמו ראש השנה הנוצרי, משתמשים בתאריכים לועזיים במקום העבריים וכו.
פיסקה שנשמטה מסוף תגובתי הקודמת:
די לכפייה הדתית הנתעבת!
הפרדת הדת מהמדינה לאלתר – הוא צו השעה!!!
צועק שאין ליהדות כל קשר להומניזם, ולא שוכח להזכיר גם את סיפור "תנורו של עכנאי", שבו החכמים שמים את עצמם, כלומר את האדם, במרכז, ושוללים את זכותו של האל להכריע טוב יותר מהם בעניינים של הכרעה ערכית או רציונלית. מה זה אם לא הומניזם?
גורביץ מביא את הסיפור כדוגמא להאדרת עצמם של כותבי התלמוד. זו דוגמא לקלריקליזם, לא להומניזם. אין הכרעה ערכית או רציונלית בשאלה אם תנור מטמא כלים.
הסיפור על התנור נתון לפרשנות, ואפשר וגם מקובל ביהדות "למתוח" את הפרשנות. יוסי נתן כאן כמה דוגמאות לפרשנויות שנמתחו רחוק לכיוון המכוער, ואין שום מניעה לעשות את זה גם לכיוונים אחרים.
אני אישית רואה את הסיפור הזה, שאותו אני מאוד מסמפט, דווקא כסיפור הומניסטי ששייך למסורת ייחודית ליהדות (שהיתה בולטת בתנ"ך ונעלמה עם הזמן) של להתווכח עם אלוהים. לדוגמא, אברהם שמטיח באלוהים "התספה צדיק עם רשע?", הסצנה התנ"כית החביבה עלי.
אני רוצה לראות מישהו אומר דבר כזה לישו, ישר שמים אותו על המחבת בגיהנום. למעשה, לא מעט מהכיעור ביהדות הגיע בגלל השפעות נוצריות, ולא במקרה הניתוח (המדוייק למדי) של היהדות עפ"י גורביץ נכון בעיקר ליהדות אשכנז.
"צועק שאין ליהדות כל קשר להומניזם, ולא שוכח להזכיר גם את סיפור ”תנורו של עכנאי“, שבו החכמים שמים את עצמם, כלומר את האדם, במרכז, ושוללים את זכותו של האל להכריע טוב יותר מהם בעניינים של הכרעה ערכית או רציונלית. מה זה אם לא הומניזם?" איך זה הומניזם? זה ניטרול של האלמנט הכריזמטי הדת, כן. זה הכפפת פסיקות הדת לדעת רוב החכמים ולא ל'ניסים', כן. אבל זה לא מספיק כדי להפוך להומניזם – ודת על פי ועדה היא לא המצאה מוצלחת כל כך.
"העובדה היא שהנהגתם הרוחנית של הפרושים היתה הרבה יותר מקובלת על רוב העם מזו של הצדוקים או האיסיים. כך גם אחרי החורבן." אין לנו היסטוריה של ה-400 שנה שאחרי החורבן, ככה שלך תדע אם אכן היתה לרבנים תמיכה עממית. לדעתי ניתן להסיק מהתלמוד, בזהירות רבה, שהטינה העממית שהופנתה טרם החורבן לצדוקים ("אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתם! אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתם! אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסם! אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופם! שהם כהנים גדולים ובניהם גזברים וחתניהם אמרכלים, ועבדיהם חובטים את העם במקלות") הועתקה אל הפרושים (השנאה ל"תלמידי החכמים", מעמד שהגיע לשלטון בעקבות "תן לי יבנה וחכמיה) לאחריו.
אני מתנצל על שיבוש שמך.
לווינס הוא אחד משלוש דוגמאות שנתתי (והיהודי הדתי היחיד) ואלה שלוש מבין דוגמאות רבות אפשריות. השאלה, האם ואיך שגה כל מי שמצא בתלמוד, לצד הבלים, את התכונות הטובות שהזכרתי, היא שאלה שכדאי לחשוב עליה. כמו בכל תחום, מותר ורצוי לפקפק בסמכות, אבל לא רצוי להתעלם כליל מהישגי הדורות הקודמים. נוח לגייס מן העבר את שלמה מיימון – קצת קשה יותר מאשר להתמודד עם אפיקורס, הומניסט ושוחר ההלכה כמו חיים כהן, או פילוסוף נוצרי כסולוביוב. "פילוסוף צרפתי אמר את דברו וכל האחרים מתבקשים לסתום את הפה"? כלל לא, אבל כדאי גם לא להתעלם לחלוטין.
פרכות רצית? לא ממש התייחסת להשגות של מני זהבי בתגובה 18.
בכל אופן, נתתי אחת, מייד בתחילת הפוסט: הצגת הדברים כאילו אמירתו של בניזרי "חושפת את פרצופו האמיתי של התלמוד". כאשר מדובר ביצירה שנותחה בכל רמה אפשרית עשרות שנים, מה בדיוק יכול בניזרי ללמד אותה עליה? הוא יכול ללמד על יחס חלק מסוים במגזר החרדי לתלמוד כיום, ולא יותר.
או ההתייחסות לדונין. אשר "התקרב, למרבה הצער, לכלל הסתה, ושריפת כל ספרי התלמוד בצרפת היתה הגזמה מצערת, ברוח התקופה" – האם לא צורם הניגוד בין הניסוח האפולוגטי הזה לבין ההתייחסות לתלמוד, שנשפט כאילו נכתב אתמול? במושגי ימינו דונין עשה הרבה יותר מרק "להתקרב להסתה".
"הכת הפרושית מחקה מההיסטוריה היהודית כל תופעה שלא מצאה חן בעיניה: הצדוקים הפכו לאויבי העם…" האין זו תופעה כללית בתולדות הדתות? מה נשאר מכתות נוצריות שהתחרו על ההגמוניה בראשית הנצרות? איזה מקום העניקה להם הנצרות הקתולית בכתביה?
"שרוב היהודים לא רצו באליטת הבוגדים הזו ובתורתה המביעה שנאה לכל פרט לעצמה, אפשר ללמוד מן העובדה שבמאה הרביעית, התנצרו רוב יהודי העולם ללא כפיה". כאשר נשאלת על מקור הקביעה אמרת שמספר היהודים "ירד בצורה ניכרת" – ניכרת זה יותר מ-50 אחוז? נקודה עקרונית יותר, נניח שהתנצרו יותר ממחצית, האם זה מלמד שהם לא רצו באליטת הבוגדים הזו וכו'? אילו כך, מה מנע מהם להפוך לפגאנים, מניכאים או איזו כת אחרת? מדוע בכלל התקיימו קהילות יהודיות בעולם אחרי חורבן הבית, מאורע שסביר שחולל משבר אמונה אצל רבים מאד? אולי ההתנצרות קשורה לכוחה העולה ולקסמה של הנצרות בתקופתה האידאליסטית?
דילוג קל הלאה: "המשכילים והרפורמטורים שצצו בגרמניה עם האמנציפציה, נדחו – כרגיל – מתוך היהדות, וגם הם לא עסקו בביקורת שיטתית של התלמוד". ראשית, מה משמעות התיאור "נדחו מתוך היהדות". המשכילים חוללו רפורמה ביהדות. היו שקיבלו אותה, לא רק בגרמניה, היו שדחו אותה, וגם הדוחים הושפעו ממנה ונאלצו להתמודד עמה. כך זה עם רפורמות דתיות.
שנית, הם כן עסקו בביקורת שיטתית של התלמוד.
"ואז לא היו הציונים מסוגלים להביא טענות שיסבירו מדוע, בעצם, ראוי שיחזיקו באדמה שרובה גזולה" – מדובר בטקסט על הציונות שלפני קום המדינה. מילא אחרי 1948, אפשר להתווכח, אבל איזה אחוז מהאדמות שהוחזקו בידי הציונים "נגזלו" וממי? מחיר אדמה בא"י עלה פי עשרות בתקופת המנדט הבריטי, בגלל רכישת אדמות על-ידי הגזלנים הידועים. (המילה "רוב" חוזרת – רוב היהודים התנצרו, רוב דניאל נכתב ארמית, רוב האדמה נגזלה…).
"מדוע לא נטשו הציונים לחלוטין את הדת?" התשובה הניתנת מתבססת על ההנחה הקודמת שהדת הייתה דבר מפלצתי כולו ולכן מתבקש היה לנטשה, ואי-נטישתה היא עוד פשע של הציונים. אך שוב, מה הכוונה ב"נטשו לחלוטין"? איך היית רוצה שתבצע נטישה זו – הכרזה חגיגית במוסדות הציוניים על ניתוק מוחלט מהדת? איך זה היה משרת מטרה כלשהי? חלק מהציונים נטשו את הדת כליל, חלק נותרו מסורתיים במידה זו או אחרת, חלק שילבו את אמונתם הציונית עם דתיותם. לציונות היתה מחויבות אחת – להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, פתוחה להגירה יהודית. כל השאר נשאר גמיש, וההיגיון בכך ברור.
" הם לא היו מסוגלים לדלג מעל משוכת האנדוגמיות היהודית, היינו לא היו מסוגלים להסכין עם ’חילול הדם‘ המעורב בנישואים עם בני קבוצות אחרות" רתיעה מנישואי תערובת אינה דבר ייחודי.
נסתפק בכך ושוב סליחה על הטעות בשם.
"זה לא מספיק כדי להפוך להומניזם"
באמת? זה לא כתבי ג'ון סטיוארט מיל? זה לא קאנט על "הנאורות מהי?". וואלה. צודק. איך לא שמתי לב. אז ברור שזה לא לוק על רציונליזם או מונטסקייה על הפרדת הרשויות. אולי (סתם השערה) בגלל שזה קדום מהם באלף שנה. כי ניצנים של הומניזם זה בהחלט כן. והדוגמא של אברהם שמתווכח עם האל וכופה את תפיסת המוסר שלו על זה שממנו (על פי הדת העממית) אמור לבוא כל המוסר וכל כללי ההתנהגות רק מוכיחה שהתפיסה הזאת מושרשת עמוק ביהדות. אז לומר, שוב ושוב, שליהדות אין שום קשר להומניזם זה לעשות הרבה עשן בלי אש. אולי זה מרשים כל מני בני 16 שאוהבים לשנוא את הדת רק מפני שהיא דת, אבל זה לא מאמר מאדם שרוצה להיות רציני.
לאדון "קורא קבוע בבלוג":
התיוונות אינה פלורליזם.
האם ישראלים חילונים שמחים לראות אפריקאים/אסיאתיים/מזרח-אירופאים מסביבם, שלא בתפקיד משרתים?
,האם ישראלים חילונים שמחים לראות אפריקאים/אסיאתיים/מזרח-אירופאים מסביבם, שלא בתפקיד משרתים?,
תלוי איזה. לספסימן הזה אין שום בעיה, אבל זה נתון בודד וחסר כל חשיבות סטטיסטית. עם זאת, זה מה שאני יודע.
אהבתי את רוב הפוסט של דודי גבאי. יוסי, באיבתו ליהדות הרבנית (איבה שנימוקיה וטעמיה בהחלט עמה, ואף אני חולק היבטים ממנה), ממהר לאמץ לחיקו – ולו בהסתייגות – כל מה שנראה שימושי לניגוח המטרה. אני, לעומת זאת, משוכנע שהיהדות הרבנית עדיפה בהרבה על החלופה שהיו מציבים הצדוקים, אילו ניצחו ושרדו, או חלילה מטורפי ים המלח למיניהם. אני לא שמח שהיהדות הרבנית השתיקה את אלה, למה אני היסטוריון ולא אוהב שמעלימים לי מקורות, אבל אני לא מצטער שהיהדות הרבנית היא שניצחה, בהתחשב בידוע לי על החלופות.
פוסט מרתק.
רציתי לשאול לעניין התנצרות היהודים במאה הרביעית – אני כרגע לומד בשני קורסים בחוג להיסטוריה של האוניברסיטה העברית על התקופה הזו באימפריה הרומית (והמעבר לביזנטיון), אבל רוב המקורות לא מתייחסים בכלל להתנצרות היהודים אלא יותר לביסוס הנצרות בקרב חוגים ברבריים בצבא, למשל.
קראתי את התגובה שלך לשאלה ששאל מישהו אחר לגבי הנתונים על התנצרות היהודים – יש לך נתונים לגבי הפיכת בתי כנסת לכנסיות, ירידה במספר היהודים וכו'? או לפחות הפניה למקורות רלבנטיים?
"הדוגמא של אברהם שמתווכח עם האל וכופה את תפיסת המוסר שלו על זה שממנו (על פי הדת העממית) אמור לבוא כל המוסר וכל כללי ההתנהגות רק מוכיחה שהתפיסה הזאת מושרשת עמוק ביהדות." אברהם הוא גם זה שמקריב את בנו לאלוהים בלי שום מצמוץ, ובדיוק בגלל זה הוא הופך לאבי האומה. אל תקרא רק את מה שנוח לך.
"אז לומר, שוב ושוב, שליהדות אין שום קשר להומניזם זה לעשות הרבה עשן בלי אש. אולי זה מרשים כל מני בני 16 שאוהבים לשנוא את הדת רק מפני שהיא דת, אבל זה לא מאמר מאדם שרוצה להיות רציני." לאורך כל ההיסטוריה של היהדות, באגדה ובפסיקה, נדחה הצד ההומניסטי ואומץ הצד שונא האנושות.
אפשר לנםנף בוויכוחים של אברהם עם אלוהים, או בכמה חלקים מישעיהו, ולטעון שזה לב היהדות. מי שעושה את זה, מתעלם לנוחותו מהערכים שלאורם חיו, התנהלו, התפללו ופסקו יהודים לאורך הדורות. זו יהדות מדומיינת, שאולי היתה קיימת לכמה עשרות שנים בקרב אורתוודקסים גרמנים בראשית המאה ה-20. יש לה מעט מאד קשר להווי של רוב מוחלט של היהודים לאורך הדורות.
"כאשר מדובר ביצירה שנותחה בכל רמה אפשרית עשרות שנים, מה בדיוק יכול בניזרי ללמד אותה עליה?" הוא יכול לעשות פופולריזציה של תפיסת המציאות של התלמוד, ללא מתווכים. לא כולם חוקרי תלמוד. למעשה, בפעם האחרונה שבדקתי, החוג לתלמוד באוניברסיטת תל אביב נסגר מחוסר תלמידים.
"האם לא צורם הניגוד בין הניסוח האפולוגטי הזה לבין ההתייחסות לתלמוד, שנשפט כאילו נכתב אתמול?" אני חושב שהניתוח של דונין היה נכון, אני חושב שהיה ראוי לפרסם בפומבי את הניתוח הזה, ואם המחיר היה שריפת התלמוד – נו, זה אסון קטן יחסית.
"האין זו תופעה כללית בתולדות הדתות? מה נשאר מכתות נוצריות שהתחרו על ההגמוניה בראשית הנצרות? איזה מקום העניקה להם הנצרות הקתולית בכתביה?" האם משום שזו תופעה כללית, היא לא ראויה לגינוי? במיוחד במקרה היהודי, שבו *לא* שרדו כתבים אחרים? הנצרות שימרה חלקים ניכרים מכתבי אויביה, כמו הקיסר יוליאנוס הכופר.
"ניכרת זה יותר מ-50 אחוז?" ככל הנראה כן. הירונימוס מדבר על 90%; נניח שמדובר בהגזמה, ועדיין רוב היהודים הולכים למקום אחר.
"מדובר בטקסט על הציונות שלפני קום המדינה." איך הגעת למסקנה הזו? אני חשבתי דווקא על העובדה שהסכמי הסטטוס קוו נשארו בעינם, למרות אובדן יכולת הסחיטה של אגודת ישראל לאחר הקמת המדינה.
"(המילה ”רוב“ חוזרת – רוב היהודים התנצרו, רוב דניאל נכתב ארמית, רוב האדמה נגזלה…)." רוב היהודים התנצרו, רוב ספר דניאל כתוב ארמית (אתה מוזמן לספור פסוקים, אם אתה רוצה), ורוב אדמותיה של מדינת ישראל הן אדמות פלסטיניות גזולות. כן.
"איך היית רוצה שתבצע נטישה זו – הכרזה חגיגית במוסדות הציוניים על ניתוק מוחלט מהדת? איך זה היה משרת מטרה כלשהי?" היה אפשר להתחיל בכך שהמדינה הציונית לא היתה הופכת את עצמה לתיאוקרטיה בפועל. אפשר היה למנוע את העברת כל נושא החקיקה האישית והמשפחתית לידי אנשי הדת. החוק הישראלי, ולא במקרה, השאיר על כנו את שיטת המילט הטורקית, שאיננה מאפשרת נישואין בין חברים בשתי קבוצות. יהודי ונוצריה אינם יכולים להנשא בישראל, ועל זה עמדה כבר חנה ארנדט בביקורה בישראל בעת משפט אייכמן. היה אפשר לומר שהחוק הישראלי איננו מכיר בעדות דתיות, אלא רק בלאום הישראלי. משרד הפנים דחה את הטענה בזו בעשור הנוכחי, בטענה שהיא חותרת תחת קיומה של מדינת ישראל.
"רתיעה מנישואי תערובת אינה דבר ייחודי." נכון. אז מה? זו טענה שחוזרת שוב ושוב אצלך. מה מהותה?
יוסי: "ישנה עליה ניכרת במספר הנוצרים, ירידה ניכרת במספר היהודים (שתי התופעות מתועדות היטב), ומספר גדול של בתי כנסת הפך לכנסיות ללא כל אלימות"
איפה בדיוק הן מתועדות, ועד כמה דעתו של כותב זה או אחר מהתקופה ההיא משקפת את הדינמיקה הדמוגרפית הכללית (בהתחשב בעובדה שלא נערכו באותה תקופה מפקדי אוכלוסין עם פילוח על-פי דת)? הזכרת בתגובה אחרת את דבריו של היירונימוס על כך ש-9 מתוך 10 יהודים התנצרו. הייתי שמח לראות את המקור לאמירה הזאת, אבל בכל מקרה, ספק אם בתקופה בה חי היירונימוס, ניתן היה להבחין באופן חד-משמעי בין יהודים לנוצרים. היו גם כתות שאימצו אמונות ומנהגים מעורבים. אולי הידועה שבהן היא כת האביונים, עליה כתב היירונימוס את הדברים הבאים:
They (Ebionites) believe in Christ, the Son of God born of Mary the virgin, and they say about him that he suffered and rose again under Pontius Pilate, in whom we also believe, but since they want to be both Jews and Christians, they are neither Jews nor Christians (Epist. 112:13)
(גוגל קצר יראה לך לא מעט ציטוטים של הקטע הזה, אם כי לא הצלחתי לאתר את הטקסט המלא של האיגרת הרלוונטית ברשת)
סביר להניח שהיו עוד כמה כתות כאלה במאה הרביעית, אבל כמובן אי אפשר לדעת כמה אנשים היו בהן. לשאלה הזאת, כמובן, יש השלכות ברורות על שאלת ההתנצרות של יהודים (שכמובן, לא התחילה במאה הרביעית)
ולגבי בתי הכנסת שהפכו לכנסיות — שוב, אשמח לראות מקורות לכך. אם אתה מדבר על ממצאים ארכיאולוגיים, אזי עד כמה שזכור לי, את הכנסיות הידועות מהמאה הרביעית ניתן למנות על אצבעות הידיים. אם כך, ספק אם ניתן להסיק מהממצא הזה מסקנות דמוגרפיות כלליות
לגבי קרקלה — תראה, נכון שהאיש היה מגלומניאק חסר גבולות וחיסל את כל מי שעמד בדרכו לשלטון אבסולוטי (וגם כל מי שהוא חשד בו שעומד בדרכו). אבל ספק אם תככי החצר הרומית עניינו במיוחד את האוכלוסיות שלא נטלו בהם חלק. תושבי אלכסנדריה גילו מעורבות פוליטית גבוהה מדי ושילמו על כך ביוקר (שוב, מדובר מן הסתם בשכבת העלית של העיר), אבל לקיסר היה יסוד לראות את התנהגותם כמרד, והיחס של קיסרי רומא למורדים לא היה רחום מעולם. גזימת המטבעות פגעה כמובן בכלכלה הרומית, אבל על רקע הקריסה הכלכלית שפקדה את האימפריה בהמשך המאה השלישית, אפילו זה לא נראה כל כך נורא. ולגבי הענקת האזרחות — מעשיהם של גורמי שלטון נעשים בדרך כלל מתוך אינטרסים, לא מתוך חסד. ברור שקרקלה רצה לגבות כמה שיותר מסים (ושלא במפתיע, במקורות חז"ל ניתן למצוא התמרמרות קשה נגד עול המסים של רומא, אם כי אני לא בטוח בנוגע לתאריכן של אמירות כאלה). אבל האזרחות הרומית העניקה למחזיקיה גם כמה זכויות, לא?
שוב, אני לגמרי לא בטוח שה"אנטונינוס" של מקורות חז"ל הוא קרקלה. אבל אם כן, ואם הוא נקט פעולות ספציפיות לטובת שושלת הנשיאים שהתבססה בגליל, אני לא רואה שום פלא בכך ש השושלת הזאת ותומכיה היו בעלי דעה חיובית לגבי הקיסר
שמאן דוב ירח אמר בזמנו שהשליט מים רצים ביסס את המוסריות בקולה-ציטקלאן הקדושה בכך שהוא איפשר לאישתו לשתות מים לפני שהוא התיז את ראשה על כך שהיא הביטה בליקוי חמה. חכמינו השמאנים זכרונם בברכה אמרו קוקולקאן איש טוב הוא.
ממש בושה שאינדיאני בן המאה ה-21 מכיר יותר את ג'יימס ג'ויס מאת הכרוניקלס של שבט הזיבי.
לאום יהודי – סבבה תקראו לזה איך שבא לכם.
אבל תנו לצרף אנשים בלי לטבול אותם במים עכורים, לעקור להם את הזין ולהכריח אותם להעמיד פנים שמזיז להם כל האברה קדברה הזה. אתם תתנו – אתם החילונים הפולמוסנים, לא אלה שעדיין מאמינים בקוקולקאן ושהומואים גורמים להוריקן ולפטריות על התירסים בשדה.
דווקא לחלק האחרון והחשוב ביותר של המאמר המצויין הזה הייתה הכי פחות התייחסות. אולי אתם רגילים לזה כבר מהפוסטים האחרים.