החברים של ג'ורג'

המגינים האוטומטיים של היהדות האורתודוקסית, שלמרבה הפליאה הם לעיתים קרובות דווקא יהודים חילונים לכאורה, נוהגים לצטט להגנתה שורה של הלכות כמו "מכלכלים ×¢× ×™×™ נוכרים עם ×¢× ×™×™ ישראל", "קוברים מתי עכו"ם עם מתי ישראל" ואפילו "שואלים בשלום גויים" – אל ×™×”×™×” הדבר קל בעיניכם – תוך שהם משמיטים, או לא מבינים, את הסיפא: "מפני דרכי שלום".

"דרכי שלום" אין משמעם נסיון לקדם שלום בעולם, אלא הבנה של יחסי הכוחות שבהם התגרות יהודית בגויים נגמרת בדרך כלל באלימות, ויש הרבה יותר לא-יהודים מיהודים. "דרכי שלום" מתבטלות כאשר "יד ישראל תקיפה", כלומר כאשר ליהודים יש הזדמנות לעשות פוגרומים משלהם באין מפריע.

מי שלא הבין את זה עד כה, קיבל לאחרונה שורה של תזכורות. שמואל אליהו, רבה של צפת, אסר על יהודים להשכיר דירות לערבים, וציין שמדובר באיסור הלכתי; חמש שנים חלפו והוא עדיין בתפקידו, מאחר והתיק נגדו נסגר. עוד בצפת, עמותה יהודיסטית כלשהי מנסה לשכנע בעלי עסקים – בדרכי נועם, כמובן – שלא להעסיק לא-יהודים שלא הסכימו לחתום על התחייבות למלא את "שבע מצוות בני נוח".

מי שהשלה את עצמו שהבעיה מוגבלת לאזורים פרובינציאליים כמו צפת ודאי הופתע השבוע כש-25 רבנים חתמו על קריאה שלא להשכיר או למכור דירות לפליטים בתל אביב. הרבנים, כמקובל, הסוו את הקריאה כנסיון התגוננות מפני גל האלימות שלכאורה מביאים הפליטים, ורב איש חב"ד – תנועה שגזענותה אמנותה – חזר על המיתוס הגזעני הידוע ש"הם נטפלים לבנות שלנו". אחרים דיברו על החשש היהודי הקמאי מחילול הגזע, מ"נישואי תערובת". אבל כאשר נשאלו בנושא הם לא היססו לומר שזו הלכה. אחד החותמים, מיכאל אראבוב, הסביר ש"על-פי ההלכה אנחנו חייבים לשמור על ארצנו ולא להשכיר דירות לגויים".

ההלכה המדוברת מתבססת על מצוות "לא תחנם". המצווה הזו, שמקורה בספר דברים 7:1-2, אוסרת על פי ההלכה "לתת חניה בקרקע", כלומר לאפשר ללא-יהודים להתגורר בארץ ישראל, "לתת מתנת חינם", כלומר להעניק מתנה חינם אין כסף ללא-יהודים, ו"לתת להם חן", כלומר לדבר בשבחם.

המצווה הראשונה לא היתה בעלת משמעות במאות הארוכות שמאז חיבור התלמוד, אבל שתי המצוות האחרות עשו את שלהן להרעלת היחסים בין יהודים ובני אדם אחרים. עכשיו, כשיש ליהודים קצת כוח והם יכולים להיות קוזאקים כפי שמדוכאים תמיד רצו להיות, המצווה הראשונה חוזרת לפעולה.

ואגב, היא כלל לא מוגבלת לכמה רבנים בתל אביב, שהשפעתם היא רק על המוכנים למלא אחרי מצוותיהם. היום יתחיל סמינר של משרד המשפטים, שהנושא שלו הוא "ארץ ישראל: חזון והגשמה". בין המשתתפים יהיה הרב הקנאי דב ליאור, שנחשד בשעתו שהיה המאור הרבני של המחתרת הראשונה ואחד החשודים במתן הסמכות ההלכתית ליגאל עמיר בבואו לרצוח את יצחק רבין. משתתף אחר הוא פרופ' נחום רקובר, שבדיון על הדה קרימינליזציה של יחסים הומוסקסואלים הביא לכנסת את דעת ההלכה: שמדובר בשווה ערך למשכב בהמה. אחד הסעיפים שעל סדר יומם של המאורות הגדולים האלה של "המשפט העברי" – אחד הבולטים בסוסים הטרוייאנים שהוכנסו אל חומות הדמוקרטיה הישראלית – הוא "לא תחנם".

כן, כן: אלה לא רק רבנים. זה משרד המשפטים שלכם. ההוא שאמור להגן על הדמוקרטיה הישראלית. כשזוכרים שיעקב נאמן נשבע לחתור תחת החוק "צעד אחר צעד", עד שיקרוס החוק ותשאר רק ההלכה, זה לא צריך להפתיע. אבל בהחלט צריך להדאיג.

היהדות תמיד היתה מפלצת. רוב הזמן היא היתה מפלצת נטולת שיניים. עכשיו המצב משתנה – וכשמוסיפים על כך את תאוות הנקמה בהיסטוריה של יהודים רבים שקורבניותם היא יהדותם, מקבלים תערובת נפיצה במיוחד.

(יוסי גורביץ)

(הפוסט הזה התפרסם ביום שני ב"אחר". בהסכמתו של רון מיברג, אני מפרסם אותו גם כאן – יצ"ג)

בשבוע שעבר כמעט ופרצה מלחמת עולם בין ראש הממשלה נתניהו ובין שר החוץ, אביגדור ליברמן. הממשלה היתה צריכה מישהו שינסה להוריד את גובה הלהבות במשבר עם טורקיה. בדרך כלל האיש הזה הוא, מטבע הדברים, שר החוץ. אלא שספק אם ליברמן היה מצליח להשיג ויזה לטורקיה, שלא לדבר על פגישה עם בכיריה. נתניהו, בתיווך אמריקני על פי הדיווחים, שלח לפגישה את פואד בן אליעזר. לא ברור מה יצא מהפגישה הזו – מהדיווחים הטורקיים, מעט מאד – אבל ליברמן בחר לעשות מהסיפור משבר. כשנתניהו ניסה להשיג את שר החוץ שלו, הוא לא הצליח: ליברמן, שכנראה זכר איך דוד לוי כשר החוץ של נתניהו היה מנתק את הטלפונים בימי משבר, השתמש בטקטיקה דומה: הוא נמנע מלענות לשיחות הטלפון של נתניהו בתואנה של "תקלה טכנית". נתניהו הבליג על ההשפלה. הוא לא יכול להרשות לעצמו התפטרות של ליברמן. עכשיו ליברמן יודע את זה יותר מאי פעם.

עוד זה מדבר וזה בא: פואד, שהגיע למסקנה שמקורביו של שר הבטחון ברק מפיצים עליו שמועות זדוניות בעקבות הביקור ההוא בטורקיה, הודיע לדוברו של ברק, אחד ברק סרי, שהוא "ישפד אותו" וש"לא כדאי לך להתעסק עם עיראקי". הפוליטיקה הישראלית מעולם לא היתה אנינה מדי, אבל נראה שמאז שאריק שרון איים על יגאל ידין "הסגן, אפשיט אותך עירום ועריה על שולחן הממשלה" לא נשמעו כאן דברים כאלה.

בליל חמישי, לחוץ ומזיע עקב צעדת שליט שהוא מפרש – במידה של צדק – כצעד המכוון נגדו, העניק נתניהו נאום לאומה ובו הוא הסביר מה הם הקווים האדומים שלו באשר לשחרור העצורים של החמאס. אחד הקווים הללו הוא סירוב להחזרת העצורים לשטחי הגדה המערבית. ביום ראשון בבוקר, פרסם "הארץ" הערכה של אלוף פיקוד המרכז אבי מזרחי – הערכה שניתנה לפני חודש וחצי, כך שאיננה תגובה על דברי נתניהו – על פיה מהלך כזה של העברת עצורים לא מהווה כל איום ואיננו מטריד אותו. אם היתה לנתניהו אמינות, היא ספגה עוד מכה.

שר פוחח אחר של נתניהו, אלי ישי , מי שנותן פייט יפה לליברמן על תפקיד האדם הבזוי בממשלה, הודיע השבוע כי בכוונתו להצטרף לצעד שליט. ישי הוא, כזכור, אחד השרים שהשתתפו בישיבת השביעיה שהחליטה שלא לקבל את דרישות החמאס. ש"ס תמיד ידעה איך ללכת עם ולהרגיש בלי, לקחת את מה שהממשלה נותנת ולהתחמק מחובותיה, להתהדר בנוצות חברתיות תוך תמיכה במדיניות קפיטליסטית במובהק, אבל זה מוגזם אפילו בסטנדרטים הגמישים שלה.

בזמן שהטור הזה נכתב, מקפיא נתניהו ישיבת ממשלה שדנה בהצעת חוק של עמיר פרץ, שמנסה להעלות את שכר המינימום. נתניהו מתנגד. הוא כנראה יודע שאין לו רוב, אז הוא מנסה לדחות את הישיבה. האוצר, שמתנגד כמובן להעלאת השכר, נשען על טענת ה-OECD ששכר המינימום בישראל קרוב מדי לשכר הממוצע. זה נכון, אבל הבעיה היא שהקרבה נובעת מכך שהשכר הממוצע נוטה כלפי מטה, כי שליש מהישראלים משתכרים שכר מינימום ופחות ממנו.

שבוע אחד, חמישה אירועים. כל אחד מהם היה מזעזע ממשלה מערבית, כל אחד מהם היה מטלטל קואליציות או מביא להתפטרותו של שר. בישראל שום דבר מזה לא יקרה. עד מחר, מקסימום מחרתיים, יישכח הכל. לאף אחד לא אכפת.

* * * * *

קודם שיצאה צעדת שליט לדרכה, היועצים התקשורתיים שלה – מיליוני שקלים כבר הוצאו עליה – הצליחו, לדבריהם, לשכנע כמיליון ישראלים לשלוח SMS של תמיכה, הצהרה שהם יגיעו לצעדה. גלעד שליט הוא הקונסנסוס הישראלי. אין יותר קונסנסוס ממנו. ביום הראשון הגיעו כעשרת אלפים. אחר כך המספר ירד. אומרים שהוא עלה היום ל-12,000. עדיין מדובר במעט יותר מאחוז משולחי המסרונים.

אני יודע, חם. אבל זו לא הסיבה היחידה. לפני 20-30 שנה, לפני הרשת, היו מעט מאד אפשרויות לבטא תסכול פוליטי. לא כל אחד יכול היה לשלוח מכתב למערכת, שלא לדבר על כתיבה בעיתון עצמו. בעשר השנים האחרונות, עם עליית הרשת, הבעת התסכול והוצאת הקיטור הפכה לקלה הרבה יותר. כל אחד יכול לכתוב, בפחות מדקה, עד כמה הוא מתעב את הפוליטיקאים שלנו. זה לא כל כך משנה להם.

הרשת, כמובן, פעילה גם במדינות אחרות. לפני כחודשיים, במהלך הקמפיין לפני הבחירות בבריטניה, נאלץ צעיר מבטיח מן הלייבור להסיר את מועמדותו, לאחר שהתברר שהוא השמיץ את הבוחרים בחשבון הטוויטר שלו. גורדון בראון עצמו ספג נזק עצום, כאשר נתפס אומר את דעתו האמיתית על בוחרת ממורמרת. נוכחותה של הרשת בארה"ב לא הקטינה את הפעילות הפוליטית של תושביה; להיפך.

אז מדוע המודל הישראלי שונה כל כך? מדוע שפיכת מרה בטוקבקים והצבעה ב-SMS דחקה את מקומה של הפעילות הפוליטית וההפגנות? מפני שבחמש עשרה השנים של שלטון נתניהו, שרון ואולמרט – עם הפרעה קצרה של ברק – הם הפגינו בוז מוחלט לדעת הקהל. השיא היה כמובן אולמרט, שהצליח להשאיר את עצמו בתפקיד שנתיים וחצי אחרי מלחמת לבנון השניה, אחרי שבאחד מסקרי דעת הקהל התברר שהוא פופולרי פחות מנסראללה (4% לנסראללה, 2% לאולמרט). זו היתה השתנה מהמקפצה על דעת הקהל: לכו תמותו, אני נשאר.

וימי אולמרט באו, כזכור, אחרי השנה הקשה מאד של ההתנתקות. המתנחלים הרימו שורה של הפגנות גדולות – והממשלה פשוט התעלמה מהן. הכנסת העניקה את הלגיטימציה המתבקשת למהלך ההתנתקות, אך הדרך אל ההצבעה בכנסת היתה רוויה בתרגילים ספק לגיטימיים של שרון: מפיטורי שני שרי הימין כדי להבטיח לעצמו רוב בהצבעת הממשלה ועד להתעלמות ממשאל בוחרי הליכוד משהפסיד בו. נתניהו, בכהונתו הראשונה, נהנה במופגן לדרוך על יבלות השמאל. אהוד ברק הצליח לזקק שיא חדש של ציניות, כשביום שישי אחד הכריז על מהפכה חילונית, במוצאי שבת הפך אותה למהפכה אזרחית, וביום ראשון הסיר אותה מסדר היום של הממשלה. זה היה בתקופה שבה הוא קירטע כראש ממשלה שהחזיק בשמונה תיקים ושנהנה מתמיכתם של 34 ח"כים בלבד.

במשך שנים ארוכות הרגילו הפוליטיקאים את הציבור הישראלי שכל דרישה לשינוי לא תיענה, שיש לו אפשרות אחת בלבד, בקלפי, להביע את עמדתו – ועכשיו אנחנו אוכלים את פירות הבאושים של החינוך האנטי דמוקרטי הזה. ולא נראה שהדברים ישתנו: הפוליטיקאים התרגלו, ויידרש משהו חריג מאד כדי להשפיע עליהם.

ולאף אחד אין כוח למהלך כזה, כך שהדברים ימשיכו כפי שהם, עד שהמערכת הפוליטית תמאיס עצמה סופית על הציבור, ותעלה עוד יותר לאיזה מקצוען, רצוי מהצבא, שיעשה פה כבר סדר.

(יוסי גורביץ)