החברים של ג'ורג'

ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה אמש, למרבה הצער, את הצעת החוק של חבר הכנסת כרמל שאמה (ליכוד) ואורי אריאל (האיחוד הלאומני), על פיה תופקע מן הממשלה הסמכות להקפיא את הבניה בהתנחלויות, וזו תעבור לכנסת לבדה. בין המצביעים נגד הצעת החוק היה השר בני בגין, שבימניות שלו אי אפשר לחשוד. ההבדל בינו ובין שני המציעים הוא שבניגוד לשאמה, בגין לא אידיוט ובניגוד לאריאל, הוא לא פסיכי.

שאמה כנראה לא יודע, לאריאל כנראה לא אכפת, אבל הצעת החוק שלהם, אילו היתה מתקבלת – ויש לקוות שהאספסוף הימני בכנסת עוד יעביר אותה על אפה וחמתה של הממשלה, כפי ששאמה מבטיח לעשות – היתה הורסת בהינף יד ארבעים ושלוש שנים של רקימת קורי שקרים שאיפשרו, עד ×›×”, את שליטתה של ישראל בגדה המערבית.

* * * * *

בעקבות מתקפת הפתע של ישראל על מצרים, ירדן וסוריה ביוני 1967 – ישראלים מסוגלים לומר לעצמם בו זמנית שהם הותקפו ולהתגאות במתקפת הבוקר המזהירה ההיא שמחקה את חילות האוויר של מדינות ערב – תפסה ישראל את סיני, הגדה המערבית (בכללה ירושלים המזרחית), ואת הרמה הסורית. את מזרח ירושלים היא סיפחה מיד, ואת הגולן היא תספח ב-1981. הבדיחה המרירה בקרב פעילי שלום אמריקניים היתה ש-Sure Israel wants peace – a piece of Jordan, a piece of Syria… אף מדינה בעולם לא מכירה בסיפוחים הישראליים האלה; חוק הגולן מ-1981 ×”×™×” עילה לסנקציות אמריקניות וחוק ירושלים מהשנה הקודמת גרם לכך שהשגרירויות הזרות יעקרו ממערב ירושלים לתל אביב. לסיפוח ×”×–×” יש מעמד בינלאומי שווה ערך לסיפוח כוויית על ידי סדאם חוסיין ב-1990.

את סיני והגדה המערבית ישראל לא העזה לספח. באחרונה היו יותר מדי ערבים. עם זאת, כמו בגולן ובירושלים, היא פתחה במערכה לייהוד האזור, והעבירה את אוכלוסייתה אל השטח הכבוש. מאחר והעברה כזו היא פשע מלחמה, דבר שמשפטנים ישראלים עמדו עליו מיד לאחר הכיבוש, היה צורך למצוא שיטה לעקיפת החוק הבינלאומי. מאות שנים של אימון בפלפול תלמודיסטי עשו את שלהם, ושטיק כזה נמצא. הוא לא יצליח לעבוד על האנשים שיבחנו אותו לעומק, אבל הוא יהיה שקר נוצץ מספיק כדי לשכנע את המתבונן האקראי.

הגדה והרצועה – את נושא סיני אני לא מכיר מספיק, אבל אני מאמין שזו היתה השיטה גם שם – הוכרזו כשטח שנמצא בתפיסה צבאית. הצבא הוכרז כריבון שלהם – אלוף פיקוד מרכז הפך למושל הגדה המערבית, אלוף פיקוד דרום למושל הרצועה. על פי החוק הבינלאומי, מותר לצבא לתפוס שטחים לצרכי התגוננות בטחונית או דברים דומים – מחקר, למשל. ההתנחלויות התחילו את דרכן ×›"מחנות צבאיים" או "חפירות ארכיאולוגיות", שקר גס שבתי המשפט שלנו העדיפו לעצום עינים מולו במשך עשורים. החוק הישראלי מעולם לא הוחל בשטחים, משום שמשמעות הדבר היתה סיפוח, וסיפוח פירושו ×”×™×” הענקת זכויות אזרח לפלסטינים – או בחירה פומבית מאד במשטר אפרטהייד.

אחר כך, משהמתנחלים פרו ורבו ושרצו ומלאה הארץ אותם, נמצאו שטיקים אחרים, כמו השקר הנתעב של "אדמות מדינה", ניצול הבלגאן ברישום הקרקעות בגדה כדי להחרים אדמות – ובניגוד לחוק, שמחייב את הכוח התופס להשתמש באדמות שהוא תופס ושאינן לצורך צבאי להשתמש בהן לצורכי האוכלוסיה, הצבא העביר אותן לידי המתנחלים. אף עיר חדשה לא קמה לצרכי הפלסטינים מאז 1967; הקמתה של עיר כזו, רוואבי, בימים אלה גוררת צווחות חימה מצד המתנחבלים. על מאמציה של ישראל לדכא את התעשיה הפלסטינית, ובמקביל לנתב את התעשיה בגדה אל ההתנחלויות, כבר נכתב הרבה.

במשך עשרים שנים החזיקה הפיקציה של ריבונות הצבא בשטחים מעמד. כמעט שאף אחד בעולם לא שם לב למתרחש. האינתיפאדה הראשונה שינתה את המצב. פתאום השקר של 20 השנים שחלפו זכה להרבה מאד תשומת לב עוינת. בעולם התחילו לדבר על אפרטהייד – ואין שום ספק שהמצב בגדה המערבית הוא אפרטהייד. יליד חברון ומתנחבל יכולים לגור באותו הרחוב, אבל האחד יישפט בבית דין צבאי והאחר בבית משפט אזרחי ישראלי; ביתו של האחד נתון למשיסת ליבו של "המפקד הצבאי"; לאחר יש זכויות קניין. או הו, יש לו זכויות קניין.

קורי העכביש של "תפיסה צבאית", שמכוחה קיימות ההתנחלויות ושמכוחה ניתן להסיר אותה באחת – כפי שהזכירה הפרקליטות בימי ההתנתקות, כל קיומן של התנחלויות נשען על "צורך צבאי", ואם אלוף הפיקוד שינה את דעתו, הצורך הצבאי מתפוגג ועמו עילת קיומה החוקית של ההתנחלות – נמתחו עד קצה גבול יכולתן.

החוק של שאמה ואריאל, כנראה בלי דעת מצידו של הראשון, במה שנראה כמו כוונת מכוון מצידו של השני, היה מעביר את השליטה בגדה מידי אלופי הפיקוד לידי הכנסת. כלומר, הריבון הישראלי היה פורש את חסותו על הגדה. יש פצצה מתקתקת באקט הזה, וזו הסיבה לכל אחיזת העיניים של 43 השנים האחרונות: אין ריבונות חלקית. אם הכנסת היתה מכריזה שהיא הריבון בגדה, התגובה הפלסטינית ההגיונית היתה לתבוע זכות הצבעה כדי לקבוע את הרכבה של אותה הכנסת.

×–×” מה שהבין בני בגין, שבכל זאת ניסה לרבע פעם את המעגל ולהציג ימין שתומך בזכויות אזרח. יש לקוות שהכנסת הזו, האיומה שבכנסות, לא תבין. יש לקוות שמירי רגב, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', עתניאל שנלר, רונית תירוש, משה יעלון, גלעד ארדן, ציפי חוטובולי, דוד רותם, אנסטסיה מיכאלי ודומיהם – עם חברי האספסוף ×”×™×’"×¢ ששכחתי הסליחה; צר המקום – יעלו בכל זאת להצבעה את ההצעה של שאמה ואריאל (ניחוש: ציפי לבני לא תגיע). אלא אם יקרה משהו חריג, היא תעבור; שאמה די משוכנע בכך והוא כנראה צודק. וכמה ימים אחר כך, אפילו הכתב של הניו יורק טיימס – ההוא שיש לו בן בצה"ל; מישהו מאמין שהני"ט ×”×™×” שולח לכאן כתב שיש לו בן בכוחות המזוינים של הרשות? – יצטרך לדבר על אפרטהייד.

וזו תהיה תחילת הקץ המבורך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. ברצוני לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים.

(יוסי גורביץ)