החברים של ג'ורג'

באמצע-סוף שנות השמונים, בין 1985 ל-1987 אם אני זוכר נכון, כתב חיים חפר את המקאמה השבועית שלו במוסף לשבת של ידיעות, והקדיש אותה למשטרת ירושלים, שמסתבר שכבר אז הצטיינה בלאומניות שלה. הוא קרא לה "משטרת כ"ך".

שורה של משפטנים שלחה השבוע מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, ובו התריעה על כך שמשטרת מחוז ירושלים מרשה לעצמה להתעלם בבוז מהוראות בית המשפט, שקבע כמה וכמה פעמים שהמשטרה צריכה לאפשר למפגינים להפגין גם בתוך השכונה, ולא רק בגן שמולו. המשטרה הכריזה על דעת עצמה כמה פעמים על ההפגנה כבלתי חוקית, שוב למרות הכרעות בית המשפט – והיא מתייחסת בתכתובת לשייח' ג'ראח כאל "שכונת שמעון הצדיק", השם שנתנו לה המתנחלים ושאפילו תחת ניר ברקת לא העזה העיריה לאמץ. אה, כן, השוטרים גם שיקרו קצת לבית המשפט, אבל לזה התרגלנו. אפילו בית המשפט לא עשה מזה עניין ולא העמיד אותם לדין על עדות שקר.

הייתי אתמול בשייח' ג'ראח. מה שראיתי שם היה אלימות חד צדדית וחסרת הצדקה מצד השוטרים. הנה כמה רשמים, לא בהכרח מסודרים. חשוב, כמובן, להדגיש שזו "עדות שוחה" קלאסית: היו מן הסתם הרבה דברים שלא ראיתי ושלא הייתי מודע להם.

* * * * *

ליד בית של מתנחבל חונה ג'יפ משטרתי. סביב הג'יפ וסביב הבית יש סרטי משטרה: "משטרת ישראל – אין מעבר". הישראלי הממוצע יודע שתמיד כאשר הוא מחפש שוטר, אין כזה בסביבה. טוב שיש מי שיש לו שמירה משטרתית צמודה, באדיבות ניר ברקת. אחד השלטים שנישאו בידי המפגינים אמר "ירושלים לא תהיה חברון". לפחות מהבחינה הזו, זה לא נכון. אה, והגיע הזמן לעדכן את "הפאשיזם לא יעבור": הוא עבר. הוא מוגן מאחורי מחסום. זה אנחנו שלא מצליחים לעבור אותו.

* * * * *

הרב נאווה חפץ, מרבנים למען זכויות אדם, מגיעה למחסום, מנסה לדבר עם השוטרים. היא מסבירה מי היא ודורשת מהשוטרים להניח לה להכנס לשכונה כדי שתוכל להתפלל בקבר שמעון הצדיק. מג"בניק צעיר, בחיוך מלגלג, עונה לה: "את לא יכולה להיות רב, את אשה". הוא לא חבש כיפה. זה בסדר. את השוביניזם הבסיסי של רוח ישראל סבא הוא קלט היטב.

* * * * *

אני מנסה לקשור שיחה עם שוטרת מג"ב. היא עונדת סיכה שאני לא מזהה. אני שואל אותה כמה פעמים מה משמעותה של הסיכה. היא נבוכה, לא בטוחה שהיא צריכה לדבר איתי. השוטר שלידה מתערב: "מה זה עניינך עכשיו," הוא נובח. "אני רוצה לדעת," אני אומר לו, "לא מכיר את הסיכה הזו". מפגינה נוספת מתערבת: "מה אכפת לך, גם אני רוצה לדעת." בקול נמוך יותר היא אומרת "אנחנו משלמים את המשכורת שלך". השוטרת אומרת, כמעט לוחשת, שזו סיכת לוחם.

מאוחר יותר, אחרי האלימות, הבלוגר מקס בלומנטל יאמר לי שהיתה "חיילת" שבכתה בגלל האלימות, במיוחד האלימות כלפי נשים. לא היו שם חיילות, וכנראה שהוא התבלבל בין מדי צה"ל למדי מג"ב. עד כמה שראיתי, היתה שם שלוש-ארבע מג"בניקיות לכל היותר.

* * * * *

רכב של מתנחלים יוצא מהשכונה, קריאות בוז משני הצדדים. ילד פלסטיני מתקרב אל הרכב, ויורק מוחטה רצינית דרך החלון האחורי הפתוח, שמאחוריו ישבה בתו של המתנחל. לא ראיתי אם הוא פגע בה, אבל המתנחל בולם באחת, יוצא מהרכב ומסתער אחריו, רצח בעיניים. הילד נמלט, מפגינים בולמים בקושי את המתנחל. יש שוטרים רבים באזור. לוקח להם הרבה מאד זמן להגיע.

* * * * *

זו אבחנה של איתמר: עמדנו, ערימה של שמאלנים מיובשים בחום שהדבר היחיד הטוב שקרה להם הוא המתופפים של חד"ששל יסמבה ושנאבקים על כל פיסה של צל, כשלפתע הרעים קולו של הקלגס הבכיר, סנ"צ אבי כהן: "אתם נמצאים במצב של התפרעות". אחח, האמונה של כוחות הבטחון בכוחן של מילים: לא היתה כל התפרעות, אבל עצם ההכרזה על כזו הספיקה לשוטרים.

* * * * *

כהן, בכלל, נראה כמי שמחפש כל הזדמנות לעימות עם המפגינים. להפגנות, ודאי להפגנות קבועות, יש כללי משחק משלהם, יש מעשי עוול שאינם מקובלים. כהן פוסע במהירות אל מעבר למחסום, מתקרב לאחת ממנהיגות ההפגנה, יש ביניהם דין ודברים, ואז הוא חוטף ממנה בכוח את המגאפון שלה, שב במהירות אל המחסום, מעביר אותו לשוטר אחר.

התוצאה היא שאגת זעם אדירה, מכל הכיוונים, והסתערות כללית שהודפת אותי לעבר המחסום. קריאות קצביות: "גנבים! גנבים! גנבים!". מחשבה מהירה, בזמן שאני נדחף קדימה: יש כאן המון אנשים זועמים ומעט שוטרים – לא חושב שהיו יותר מעשרים. אם הזעם יתגבר על הפחד ועל יראת הכבוד, הקלגסים בבית החולים. אם הזעם יתגבר על הפחד ועל יראת הכבוד, ההתנחלות הזו תהיה היסטוריה תוך רבע שעה. כוחה של המשטרה נשען על כך שהיא יודעת שרק מעטים שבמעטים יעזו להשיב לה אלימות. 

אבל אנחנו לא בפאריס, 1789. אפילו לא בפאריס, 1968. הקו הזועם נבלם בדיוק במקום שסומן לו על ידי השוטרים: המחסום. מאוחר יותר אני שומע פעיל עצבני: "כל פעם, אתם נותנים להם להדוף אתכם. כל פעם, נעצרים אותם האנשים. אם רק הייתם נלחמים בחזרה…" כמה דקות של רתיחה, ×–×” מול ×–×”, ואז נמאס לכהן מהמשחק, הוא מורה "להדוף אותם לגן", כלומר לצד שמול השכונה, מעבר לכביש – בניגוד, נזכיר, להחלטות בתי המשפט – והאלימות מתחילה ברצינות.

דחיפות. מכות. בשלב מסוים אני רואה קצין משטרה שתופס בכוח שוטר אחר ומרחיק אותו מהמקום, מחזיק אותו כמעט בלפיתה. כנראה שוטר שאיבד שליטה. אני רואה שוטר אחר תופס מפגינה אחרת בזרועה, מסובב אותה ומשליך אותה, מסתחררת, אל הצד השני של הכביש. אני בצד של הגן, מול השכונה; בצד השני עומדת קבוצה גדולה של מפגינים בידיים מורמות: אנחנו לא מתנגדים. השוטרים משליכים אותם אחד אחד אל מעבר לכביש. אני יורד אל הכביש, מנסה לתפוס זווית צילום טובה יותר. מג"בניק ניגש אלי, הודף אותי במכה בחזה חזרה למדרכה.

בזה זה נגמר, פחות או יותר. הקלגסים עצרו עשרה, ושחררו אותם באותו היום. למותר לציין שהשוטרים טענו שהם הפגינו כלפיהם אלימות. השוטרים היו אלימים מהרגיל, אלימים יותר מההפגנה שהייתי בה בינואר (אז ניסתה מפגינה לעבור את המחסום כשהיא נושאת פרחים לצד השני, וכהן הדף אותה), אבל תמיד יש אלימות. אי אפשר לקיים התנחלויות בלעדיה.

ונראה שככה משטרת ירושלים אוהבת את זה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. ברצוני לנצל את ההזדמנות להודות לכל התורמים.

(יוסי גורביץ)