החברים של ג'ורג'

במשך עשרות בשנים, התהדרה ישראל בכך שהיא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". היא מעולם לא היתה דמוקרטיה: היא הפלתה שיטתית את אזרחיה הלא יהודים (רק השבוע, למשל, זכו כפרים ערבים בגישה לתחבורה ציבורית), וכדי לאפשר בעקיפין חוקי טוהר דם, היא העניקה לאנשי דת את השליטה בכל תחומי האישות. היא מאפשרת את קיומם של בתי משפט שבהן נשים נחותות אינהרנטית מגברים, ועדותן בלתי קבילה. אף חוק בישראל איננו מבטיח את זכות הדיבור (היא נשענת רק על פסיקות בג"צ), וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו השמיט במפגיע את הזכות לשוויון. ישראל אף פעם לא העמידה פנים שיש שוויון בין אזרחיה.

עכשיו נמאס לה גם להעמיד פנים שהיא דמוקרטית. הכנסת ערכה השבוע זובור לחברת הכנסת חנין זועבי, בשל העבירה החמורה של הבאת הסעיף לחברי הכנסת מן הימין. זועבי לא עברה על שום חוק בנוכחותה על המשט הטורקי, ולמעשה גם אם היתה עוברת על החוק זה היה לגמרי בסדר – בדיוק בשביל דברים כאלה, שמיועדים להתריס נגד החוק הקיים, יש לה חסינות מהותית. בשלהי שנות השמונים או תחילת שנות התשעים – באותן שנים אשר אכל הארבה, שנות ראש הממשלה יצחק שמיר – נפגשה קבוצה של חברי כנסת מהשמאל עם יאסר ערפאת. באותה תקופה זה היה מנוגד לחוק, ואזרחים פשוטים כמו אייבי נתן שילמו את המחיר על הפרת החוק הבלתי סביר. אף פעולה לא ננקטה נגד הח"כים, מן הטעם הפשוט שלא היתה כל עילה חוקית לפעולה כזו: הם ניצלו את חסינותם. אבל אלו היו זמנים אחרים ובכל מקרה, הם היו בני הקבוצה הדתית הנכונה.

במקביל, אושרה השבוע בקריאה טרומית הצעת חוק האוסרת על קריאה להטלת חרם על ישראל – וכמקובל לאחרונה, הצעת החוק הזו מגדירה את הגדה המערבית כחלק מישראל. על המשמעות של הצעד הזה עמדתי כאן. על כל פנים, שווה לעיין בהצעת החוק הזו (זהירות, מסמך).

נתחיל במציעים. מדובר ברשימה ארוכה למדי של המיינסטרים הימני-מרכזי, מדליה איציק – כיו"ר הכנסת לשעבר, השם הבולט ביותר ברשימה – ועד משה גפני. שמו של האחרון (כמו גם זה של אורי מקלב, חברו לסיעה) צריך להפתיע: החרדים הם המשתמשים הכבדים ביותר בחרמות בישראל. זה בסדר: החוק קובע (סוף דברי ההסבר) כי "האיזון בין טובת הציבור והמדינה לבין חירויות הפרט בא לידי ביטוי בהגבלת תחולת החוק על יזמי חרמות או מקמי חרמות, תוך הימנעות מהגדרת שיקולי הפרט בבואו לבחור לרכוש מוצר או שירות כחרם על פי חוק זה". כלומר, אם אתה מחרים חברה מסוימת משום שהיא מתעללת בבעלי חיים, או משום שהרב שלך אמר לך להחרים אותה, או משום שאתה לא מוכן מצפונית לקבל את האופן שבו היא עושה שימוש בפרסומות מעודדות אנורקטיות, או משום שהיא מעסיקה עבדים – זה בסדר. רק חרם המוחה על קיום הכיבוש הישראלי הוא אסור.

החוק אוסר על אזרחים ישראלים לקדם, לעודד או לספק מידע המאפשר קיום חרם על "ישראל" – קרי, הכיבוש הישראלי והנהנים ממנו. הוא מאפשר הטלת פיצויים וקנס אוטומטיים. הוא מאפשר – למעשה, מחייב – פעולה גם כנגד "ישות מדינית זרה", קרי הרשות הפלסטינית, אם זו תפגע במשלח ידם של המתנחלים. הנתון המעניין ביותר כאן הוא סעיף 8 (ב'): " על אף האמור בסעיף קטן (א), מי שיזם חרם או עודד השתתפות בחרם לפי סעיף 2 בשנה שלפני פרסום החוק, חזקה ניתנת לסתירה שהוא עדיין יוזם חרם או קורא לחרם גם לאחר מועד פרסום החוק." כלומר, בניגוד כמעט לכל חוקי מדינת ישראל, החוק שלפנינו הוא חוק רטרואקטיבי, כלומר ×›×–×” שמעניש אנשים על פעולות שביצעו קודם שהפך לחוק. המתנחלים ועוזריהם כנראה לחוצים מאד.

החוק המוצע אוסר על פעולות מחאה לא אלימות, וקובע שבישראל אפשר ×™×”×™×” להחרים כל דבר – אחרת החרדים לא היו תומכים – אלא אם מדובר במתנחלים ובכיבוש. ×–×” פחות או יותר הדבר היחיד שאסור להתנגד לו באופן בלתי אלים. אם החוק ×”×–×” יעבור – ודוד לנדאו כבר קרא לפרלמנטים אחרים להחרים בעטיו את הכנסת – קשה מאד ×™×”×™×” לגנות אנשים שיפעילו אלימות כנגד הכיבוש, סמליו ואוכפיו. אחרי הכל, מחאה לא אלימה נמנעה מהם.

בדברי ההסבר לחוק, טוענים המציעים שחוק אמריקני אוסר על חרמות כנגד ישראל ומדינות ידידותיות אחרות, ועל כן קל וחומר וכו'. אלא שזה לא מדויק: החוק נגד החרמות – ליתר דיוק, התוספות לתקנות היצוא – של ארה"ב לא אוסר על אזרחים או חברות להחרים מישהו, כולל ישראל. הוא אוסר עליהן להשתתף בחרם שהטילה ממשלה זרה. כלומר, אם היינו יוצרים מקבילה ישראלית, היא היתה אוסרת על ישראלים להשתתף בחרם שמארגנת הרשות על מוצרים ישראלים (בספק, כאמור, אם יש לכנסת סמכות בגדה המערבית, או שהיא רוצה כזו), אבל לא היתה מונעת מהם לארגן חרם כזה בעצמם – כי זו זכותם כאזרחים ריבוניים שלא רוצים לתמוך במדיניות עוול של ממשלתם.

אלא שלחוק הזה יש מעט מאד קשר עם התנהגות ראויה: זהו חוק סתימת פיות והטלת אימה, שמיועד להפוך רשמית את מתנגדי המשטר לאויבי המדינה, כאלה שעצם הבעת דעתם יכולה להפוך אותם למשיסה על ידי כל בעל עגלה ביצהר, שיכול לקלף מהם 30,000 ₪ בלי שיצטרך להוכיח שנגרם לו נזק. קיימת אפשרות שבתי המשפט יפילו את החוק הזה, ועל כל פנים צפויה לו דרך ארוכה בוועדות. הבשורה הטובה היא שאם הוא יעבור, הוא ישפר משמעותית את סיכוייהם של ישראלים רבים לקבל אשרת פליט מדיני במדינות נורמליות, כי הוא יוציא את ישראל סופית מרשימת המדינות הדמוקרטיות. הישראלי הממוצע, כמובן, לא יבין למה. הוא אף פעם לא יבין.

(יוסי גורביץ)