החברים של ג'ורג'

פעילי שייח ג'ראח הפיצו לפני כמה ימים קריאה למגיעים להפגנות להגיע בלבוש צנוע. הבקשה עוררה זעם ומבוכה, גם בקרב הפעילים עצמם (כפי שאפשר לראות בתגובות), ודובי קננגיסר ונעמה כרמי אמרו כל אחד דברי טעם. כל העסק יוצר דיסוננס קוגניטיבי, והנה הנסיון שלי לפתור אותו.

קודם כל, הבקשה ל"צניעות" היא בעייתית מאד, בלשון המעטה. תפיסת הצניעות היא כלי נשק מובהק של דיכוי גברי: האשה, כביכול, היא מפתה מטבעה, ועצם מבט בעורה החשוף – עור היד, עור הכתף, הפנים, השיער – מסוגל להוציא גבר מדעתו ולגרום ליצרו להשתלט עליו. משום מה, התפיסה הזו לא הביאה לנסיון לחנך גברים לשלוט על עצמם – אחרי הכל, הבעיה היא בהם – אלא לדרישה שנשים תצמצמנה את עצמן מהמרחב הציבורי. ראינו מקרה קיצוני במיוחד לאחרונה, בהתנחלות אלון מורה, שהרב שלה – אליקים לבנון – אסר על בחירת נשים למועצה בין השאר מחשש של "תערובת בין נשים לגברים".

אומרים לנו שהבקשה הזו היא הכרחית לצרכי המאבק על שחרור פלסטין. חלק מהדוברים טוענים שהדרישה הזו הגיעה מנשים. במחילה, אז מה? מי העניק לפמיניסטית ישראלית את הזכות לדחוק אחורה את זכויות הנשים הפלסטיניות על מזבח השחרור הפוליטי של הגברים הפלסטינים? לא הן תצטרכנה לשאת בתוצאות של ההחלטה הזו. אפילו אם מקורה בנשים פלסטיניות, מי נתן להן את הזכות לדכא את זכויותיהן של פלסטיניות אחרות?

סביר להניח, אכן, שרגשותיהם של שמרנים פלסטינים עשויים להפגע ממראה אשה שאיננה לובשת צ'אדור. אז מה? נדרוש מנשים שמגיעות להפגנה לכבד את הדרישה הזו, בשם "כבוד האחר"? ה"אחר" במקרה הזה הוא בדרך כלל גבר עם תפיסות פטריארכליות.

נחדד את השאלה. נניח שקבוצה של הומוסקסואלים בשייח' ג'ראח יחליטו לצאת מהארון, להקים ועד, ולדרוש להגיע גם עם דגלי הקשת בענן וכרזות הולמות להפגנות השבועיות. דבר כזה צפוי לפוצץ את הפיוזים של פעילי הוועדה העממית במקום. האם הפעילים הישראלים יסכימו לדרישה למנוע מעליזי שייח' ג'ראח להצטרף למאבק? אני מוכן לנחש שהם דווקא היו בעד מצעד הגאווה בירושלים. לפגוע ברגשותיהם של שמרנים יהודים זה בסדר, באלה של שמרנים פלסטינים – לא?

עוד שאלה: הבה נניח שפלג חרדי בעיריית ירושלים יציע לפעילי שייח' ג'ראח דיל: בתמורה להוצאת צו פינוי למתנחלים במקום, פעילי שייח' ג'ראח יפעילו את כובד משקלם על מה שנשאר מהסיעות החילוניות בעירייה, כדי שהללו לא תתנגדנה להחלטה שתרחיב את מספר "קווי המהדרין" בירושלים, שמדירים נשים. האם זו עסקה ראויה?

מה שיש לנו כאן הוא ליברליזם שניצב מול עצמו. עצם התפיסה שלפלסטינים מגיעות זכויות ושמותר להם לא לסבול עוול נובעת מתפיסה הליברלית הבסיסית ביותר, שאומרת שכל בני האדם שווים בזכויותיהם. קבלת התפיסה של "צניעות" אומרת שיש, בעצם, בני אדם ששווים פחות – נשים. אומרים לנו שהמאבק על זכויות הנשים הפלסטיניות וזכויות נשים ישראליות צריך לבוא "אחר כך", או, בלשון המשפט הקולע של דובי, מהלך של "אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב". למה לא להפוך את המאבק? להתחיל בקידום החירות בחברה הפלסטינית, ורק אחרי שתשחרר את עצמה להסיר גם את הכיבוש הישראלי?

התשובה הפשוטה והעגומה היא שיכולת ההשפעה של ליברלים ישראלים על החברה הפלסטינית, כל זמן שזו נתונה תחת כיבוש, היא זעומה ובצדק. יש להם יותר יכולת השפעה – לא הרבה יותר, אבל יותר – על החברה שממנה הם באים, ועל כן, מאחר והמטרה היא לא לדפוק את הראש בקיר בחומות שלא יקרסו אלא להביא שינוי כלשהו, צריך להתמקד בהפסקת העוול הישיר.

אבל כאשר הפעילים בשייח' ג'ראח נוקטים צעד כמו זה, הם פוגעים במאבק שלהם עצמם. הם מרחיקים אנשים שיכלו להיות תומכים, ומרפים את ידיהם של אנשים שכבר החלו לתמוך, משום שהם צועדים במשעול הקלאסי של הפיכה לאידיוטים מועילים. מוטב שהתנועה תחזור בה מההכרזה הזו; לפעילים הפלסטינים צריך להסביר שעם כל הכבוד, החלטה כזו פוגעת בתמיכה הישראלית במאבק. גם לליברלים, לא רק לשמרנים, יש רגישויות.

(יוסי גורביץ)