החברים של ג'ורג'

לפני כחודש וחצי, עשה מרדכי אליהו – טרוריסט, רב ראשי, גזען, מקובל ונביא שקר – משהו מועיל סוף סוף והתפגר. היום הודיע הבן שלו, החומץ בן חומצה שמואל אליהו (ההוא שלא הועמד לדין על גזענות לאחר שהוציא פסק הלכה שאוסר להשכיר דירות ללא-יהודים בצפת) על אקט חריג שנעשה במהלך קבורתו: אל תוך הקבר דחפו מקובלים אחרים קלסר, מלא בפסקי דין שמצווים על מלך מלכי המלכים, מי שאמר והיה העולם, המכונה במקומותינו יהוה, להביא את הגאולה, כאן ועכשיו.

מתקבל הרושם שאליהו וחבר מרעיו מפקפקים בכך שיהוה מקשיב לפסיקות שלהם – לא שיש מי שיאשים אותו דווקא בשל כך; אבל אולי צריכים היו לקרוא בקול גדול. אלוהים הוא, אחרי הכל, אפשר שיג ושיח לו, אפשר דרך לו; אולי ישן הוא, ויקץ – מה שנשמע סביר בהתחשב בכך שהם חזרו על הפסיקות האלה שנה אחר שנה. על כן, הם פשוט קברו את פסקי הדין עם נבלת המכשף הוותיק.

* * * * *

קבורת חפצים עם גוויה, כדי שתשמש אותה לאחר מותה, בהגיעה אל עולם-הבא כלשהו, היו נפוצות מאד בעולם הפרימיטיבי. המצרים התפרסמו בכך במיוחד; הפירמידות מולאו בכל טוב מצרים, כדי שלפרעה בדימוס יהיה כל מה שהוא זקוק לו עם תחילת הקריירה השניה והארוכה מאד שלו. עמי ערבה וסוסים היו מקימים תילים, וקוברים בהם את הצ'יפים שהלכו לעולמם עם כלי נשקם, למקרה שהוא יתקל בתאו משוטט ויתקוף אותו רעב. לעיתים שחטו גם את סוסיו על התל. ההינדים – האלה שאנחנו מאמינים משום מה שהם עם שקט ולא מזיק – נסחפו לגמרי והבריטים היו צריכים לדכא את מנהג הסוּטי, שריפת האלמנה כדי שבעלה המת לא יהיה בודד, עוד במאה ה-19. הגיוני לגמרי, על כן, שכאשר קוברים רב חשוב, קוברים איתו את פסקי הדין שלו. כלומר, הגיוני לגמרי אם אתה פרימיטיבי.

למילה הכתובה תמיד יוחס כוח רב, משום שרוב האוכלוסיה עד תקופה קרובה מאד לא ידעה לקרוא. ידיעת קרוא וכתוב היתה משויכת לכהנים ומכשפים בחלק ניכר של התרבות האנושית; הבבלים, שגרעו המון מהידע האנושי, ראו בעצם הכתיבה אקט מאגי, והם שנתנו לנו את הכישוף באמצעות מילים. התפיסה שאפשר להשפיע על משהו אם אתה יודע את שמו היא מאגית במובהק, והיא חלק בסיסי של היהדות העממית (ראו המנהג לשנות את שמו של חולה, כדי לבלבל את מלאך המוות, שבמסורת היהודית נתפס כאינטליגנטי רק מעט יותר מסילבן שלום). סיפור קבלי ידוע, המעשה הנורא ברבי יוסף, מתאר איך באמצעות ידיעת שמות מלאכים כמעט ומצליח קבליסט להשמיד את הסיטרא אחרא ולהביא שלום לעולם. המילה החשובה במשפט האחרון, כמובן, היא "כמעט".

התפיסה שאפשר להעמיד לדין את אלוהים, שכמו כל דבר הוא כפוף לבית דין, היא יהודית במובהק, נובעת מהסיפור על "תנורו של עכנאי" בתלמוד, שקבע שמשעה שיש דין, אין עוד מקום לנבואה, קירות נודדים, בנות קול ושטיקים על טבעיים אחרים. הסיפור עצמו הוא חלק מובהק מנסיונם של כותבי התלמוד למנוע מכל מיני גורמים חיצוניים, כמו מטיפים נודדים ובעלי שד (שלעיתים נקראים בעלי שם, לא במקרה) לחמוס מעט מהכוח שתפסו בעצמם. התוצאה היתה, לעיתים, נשגבת – כמו קריאתו הנוראה של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב "למה בחרתנו להיות קורבנותיך", או כמו המשפט שערכו על פי האגדה אסירי אושוויץ ליהוה (המחזה משובחת של רגע השיא של התביעה אפשר לראות כאן) – אבל בדרך כלל נלעגת. דוגמא בולטת היתה זו של בית הדין של חב"ד, בשיא מחלתו הסופנית של משיח השקר שלהם, שפסק שיהוה חייב לרפא אותו כאן ועכשיו, כמו גם להכתיר אותו לאלתר למשיח. ריבונו של עולם התייחס לפסק הדין הזה כמו ממשלת ישראל לפסק דין של בג"צ, כלומר התעלם ממנו בבוז.

אפשר להניח בבטחון שהתייחסותו של רוכב הערבות לפסק הדין של מרדכי אליהו תהיה זהה.

* * * * *

כמובן, מן הראוי לציין שאין סיבה טובה להאמין למה שמספר שמואל אליהו על קבורת אביו. היא התרחשה לפני חודש וחצי, היתה אירוע פומבי מאד, וזו הפעם הראשונה שמישהו מתאר אירוע משונה כמו תחיבת קלסר לקבר. נזכיר גם שלשמואל אליהו יש היסטוריה של ניפוח דמותו של אביו, כמו בכל פרשת "רחל העזתית", ושאת הסיפור על הקבורה המשונה הוא מספר בספר שהוציא לאחרונה, שגם אותו צריך למכור איכשהו. יתר על כן, מעשיות על שטיקים של מקובלים שנשמעות לראשונה לאחר מותם הן לא בדיוק דבר חדש: יצחק כדורי היה שם קודם.

אבל מה שמעניין פה הוא העובדה ששמואל אליהו מקדם את הסיפור הזה. הוא מאמין שהסיפור הזה מועיל לו. הוא מאמין שהוא מקדם את מאבקו להנצחת אביו (אולי, בקרוב, נשמע על נס של אשה עקרה שנכנסה להריון לאחר שהתפללה על הקבר, סימן בדוק לעושר חדש במשפחת אליהו) ולא שהוא מוציא אותו פרימיטיבי חשוך.

עכשיו, יכול להיות ששמואל אליהו מטומטם מהצפוי ושהוא לא יודע מה הוא עושה. יכול להיות, באותה מידה, שכאשר הוא מקדם את הסיפור הזה, הוא עושה זאת מתוך הכרתו את הציבור שאליו הוא פונה, או לפחות חלק קטן אך די רווחי שלו. אתם יודעים, הציבור שבלע את סיפורי רחל וזה שאמרו עליו שמרדכי אליהו היה הרב שלו.

לגזור ולשמור, לפעם הבאה שיגידו לכם שהיהדות היא דת מתקדמת. משפחת אליהו מחזירה אותה לעידן הפרעונים – וכנראה יודעת למה.

(יוסי גורביץ)

פורסם היום שבחור טברייני שלח לאשפוז צעיר מפני שדיבר עם בחורה. צעיר ערבי שדיבר עם בחורה יהודיה ליתר דיוק. לפי מה שפורסם, הוא שאל "באיזו זכות אתה מדבר איתה" והכה בראשו בחפץ מתכתי. בנוסף לפסק הדין התמוה שמאשים באונס מישהו שלא טרח ליידע בחורה שהוא ערבי לפני הקוויקי שעשו (ונאה דרש גדעון לוי שכינה זאת "התחזות לאדם"), ולתכניות של עיריות פתח תקווה ותל אביב למניעת קשרים בין בחורות יהודיות ובחורים ערבים, מי שמסתובב בירושלים יכול לראות את פרצופו העגום של נריה אופן, (שהורחק משכונת פסגת זאב בעוד אקט אנטי-דמוקרטי בזוי, בצו אלוף פיקוד העורף), ניבט אליו מפוסטרים על לוחות המודעות. ההסבר המסופק שם להרחקתו הוא "מפני שניסה למנוע מערבים להטריד בחורות יהודיות". במשפט הזה, שווה להסתכל עוד פעם.

צעירים ערבים שמגיעים לשכונות יהודיות ומטרידים צעירות היא תופעה נפוצה בירושלים. אפשר לייחס אותה לכל מני דברים, אבל היא בהחלט קיימת. אבל מן הסתם, נריה אופן, המתנחל הקיצוני, לא בדיוק הגיע לשכונה עקב סנטימנטים פמיניסטיים. הערסים המקומיים החמושים בנשק קר, שאותם הוא ארגן כדי לעסוק ב"ניקוי השכונה מערבים" (הם, או שכמותם, חגגו את יום השואה לפני שנתיים בלינץ' בעוברי אורח פלסטינים) לא בדיוק ג'נטלמנים גדולים בעצמם בכל מה שקשור ביחסם לנשים, בלשון המעטה. מה שיש כאן זו פשוט נסיגה גלויה ליסודות הקמאיים שמניעים את הגזענות והלאומנות באשר היא- גברים ש"מגנים" על המונופול שלהם על הואגינה של בנות השבט, מפני הגברים של השבט השכן. את המשפט "להגן על הבחורות" צריך לקרוא כ"להגן על הרכוש".

ואם מדברים על נסיגות, היום פורסם ששרידיו הפיזיים הרב מרדכי אליהו זצוקמרהדגג"ש וכולי, ירדו לקבר יחד עם קלסר עב כרס שמכיל דיונים ופסיקות של "בית דין של מקובלים" שפסק שהמשיח צריך להגיע עכשיו ומייד. למיטב הבנתי (המוגבלת, שכן אני בסך הכול תוצר של החינוך החילוני הרדוד), נשמתו של הרב אמורה להגיש את הגרסה האסטרלית של הקלסר (כי אני די בטוח שגרסת הנייר עדיין במקומה) ל"בית דין של מעלה", וזה אמור לבצע את הפסיקה כלשונה. אם כי לא ברור מה יכולה להיות הסנקציה.

תראו. העניין הזה של אנשים שמתחצפים לאלוהים זה דבר ישן מאוד ביהדות. לדעתי האישית, זה כנראה הדבר הכי יפה ביהדות. אברהם נכנס באלוהים על כוונתו לגרום ל"נזק סביבתי" במסע הענישה שלו על סדום ועמורה במילים "התספה צדיק עם רשע", יש את הסיפור התלמודי היפה עם הקירות ואמת המים, שבו נאמר לאלוהים שהתורה כבר לא בידיים שלו ושיתעסק בענייניו. ויש גם את הסיפור על האסירים באושוויץ שהעמידו את אלוהים למשפט שדה. אבל תסמכו על הפסיכים המקומיים שלא יסתפקו בכיעור שקיים ביהדות בשפע גם בלעדיהם, אלא יוסיפו עליו נדבך משלהם ויכערו גם את מה שנשאר.

מי שדחף את הקלסר לידי הגופה היה איש בשם ישועה בן שושן. הוא היה זה שכינס אותו "בית דין" סודי של מקובלים, שבו השתתף גם אליהו. בן שושן הוא איש רב כישרונות. הוא מיסטיקן, שוחט, מוהל, בעל עבר צבאי מפואר בסיירת שקד, והוא גם ניסה לפוצץ את המסגדים בהר הבית כדי למנוע את הנסיגה מסיני, במסגרת מה שכונה אז "המחתרת היהודית". אבל בואו נעמיק קצת את תוך מאורת הארנב. הכוונה לא הייתה לגרום לבלגאן מדיני כזה או אחר שיעצור את השלום הבזוי, הרעיון לא היה כל כך ארצי. בן שושן חושב שהמוסלמים יכולים להיאחז בארץ רק מפני שהם "יונקים כוח רוחני" מהר הבית. ברגע שתחנת השאיבה שעל ההר תפוצץ, יהיה אפשר להעיף אותם. אבל זה רק חלק מהסיפור.

יהודה עציון, טרוריסט לשעבר נוסף מה"מחתרת" ואיש מכובד ב"מגזר" גרס שהמשבר שייווצר מפיצוץ המסגדים יהיה כל כך חמור, שאלוהים לא יוכל שלא להתערב ולמנוע את השמדת עמו הנבחר, ועל הדרך גם ייזכר שהוא הבטיח לרב קוק גאולה ויעשה, סוף סוף, את העבודה שלו. אז כן, ידוע לי שרוב הימין הדתי מחזיק בגרסאות מדוללות של התפיסות הנ"ל, אבל כשזה הרב מס' 1 ב"מגזר", שלפחות מאה אלף אנשים מופיעים בלוויה שלו, שהוא בעצמו טרוריסט לשעבר ואלה האנשים שהוא עובד אתם, אני מודאג.

מה שמשותף לשתי התופעות ×”× "ל הוא לא רק העובדה שהן מצביעות על נסיגה רבתי והתכנסות סביב המרכיבים הקמאיים ביותר של הזהות היהודית – תופעה שהתגברה קשות החל משנות ×”-90 כתגובת התקפדות של ציבור עם מנטאליות שטעטל להיפתחות הפתאומית של ישראל לשאר העולם ולקריסת הסכמי אוסלו והאלימות שבאה בעקבותיה. המשותף בין התופעות הוא שה"×”×’× ×”" על הואגינה היהודית מפני חדירת גורמים זרים היא בסך הכול גרסה עממית של מיסטיקה מוטרפת שבה מחזיקים המנהיגים הרוחניים של הימין הדתי. "עשב בר" נוסף, הלל וייס, אמר בזמנו ש"כיבוש הוא מצוות עשה, באישה ובארץ". גם ארץ ישראל היא אישה שעליה גברי השבט תובעים בעלות אקסקלוסיבית.

(שלום בוגוסלבסקי)