החברים של ג'ורג'

ראש ממשלתנו היקר עד אימה הודיע היום בקול ענות חלושה שהוא מתנגד להצעת חוק הגיור של ישראל ביתנו וש"ס, ושהוא חושב שהיא מזיקה. מיד קמה עליו הברית הבלתי קדושה של ישראל ביתנו וש"ס לבולעו: ש"ס איימה לפרוש מהקואליציה, כמובן. זה המהלך הראשון והאחרון שלה. היא לא מכירה מהלך אחר. ח"כ דוד רותם מישראל ביתנו הלך צעד אחד קדימה, שבמדינה נורמלית היה גורם לראש הממשלה לפטר את שרי המפלגה רק כדי להוכיח שהוא טועה: הוא אמר בלעג ש"ראש הממשלה לחיץ, הוא יהיה בין אלה שיצביעו בעד החוק." גורם לך כמעט להתגעגע לאריאל שרון, שעם כל מגרעותיו המרובות ידע להוריד את שרי ש"ס על ארבע ולפטר אותם כשנסחפו, ושאף אחד לא חשב שהוא לחיץ. אבל נתניהו הוא קריקטורה של ראש ממשלה: מלך אביון/נע לרגעים/נחפז מפגעים/נבהל בשיגועים/עד מתי ימלוך?

הוויכוחים הם אותם ויכוחים מייגעים. הדתיים מאיימים ב"ספרי יוחסין", שלא יאפשרו לגרים וחילונים להתחתן עם דתיים וחרדים. דובי קננגיסר ענה היטב על כל מה שצריך לענות בנושא כאן. אם יש חדש בפרשה, הרי זו מעורבותו של שלמה עמאר, הרב הראשי – ההוא מהחטיפה והתקיפה, לא ההוא מהשוחד והמעשים המגונים.

באופן חסר תקדים בהיסטוריה של ישראל, הודיע היום עמאר – פקיד ממשלה, אוכל לחמו של הציבור – כי אם הקואליציה לא תעביר את חוק הגיור, על המפלגות הדתיות לפרוש ממנה.

המצנפת עלתה כנראה לעמאר לראש, כי הוא חושב שהוא קרדינל קתולי בצרפת של המאה ה-17, אייתולה באיראן שאחרי השאח', או מינימום חכם באשי בימי הטורקים. כלומר, הוא חושב שיש לו זכות להשמיע הצהרות ציבוריות על האופן שבו צריכה הממשלה להתנהל, ושהוא יכול ממרומי משרתו לקבוע את גורלה של ממשלה בישראל.

הוא טועה. הראשון לציון הוא, כמו עמיתו האשכנזי, פקיד ממונה. הוא מחזיק ברוטציה בתפקיד נשיא בית הדין הרבני הגדול. הוא איננו ממונה לכל החיים, כחכם באשי, כקרדינל או כאייתולה, אלא לכהונה קצובה בת עשר שנים. אמנם, קציבת הכהונה היא דבר חדש ביחס, וימיה פחות מארבעים שנה – אבל בכל זאת, זה החוק.

לפקיד ממונה, לשום פקיד ממונה, אסור למתוח ביקורת על הממשלה הממנה אותו. אנחנו רגישים לכך מאד כאשר קצינים עושים זאת, משום שהסכנה שבכך ברורה. אבל, אם לצטט את הרצל, המדינה צריכה לדעת להשאיר את הקצינים בקסרקטין ואת הרבנים בבית הכנסת. הסכנה שברבנים המתערבים ישירות בפוליטיקה נראית לנו משונה, משום שאיננו מכירים די הצורך את ההיסטוריות של מדינות שבהן הקריסה לא היתה לתוך פאשיזם "קלאסי" אלא לתוך פאשיזם דתי. ספרד של פראנקו היא מקרה אחד, סלובקיה של הכומר יוזף טיסו היא אחר, ומשטר האוסטשה של הקרואטים היא מקרה שלישי. היום אומר עמאר את דברו בענייני חוקי גיור, ומחר רב בכיר אחר יחליט לתקוף את הממשלה משום שראש הממשלה אוכל שרימפס.

רוצה עמאר לתקוף את הממשלה – יואיל נא לפשוט את גלימתו ולהסיר את מצנפתו, ויתכבד ויקח מספר. אמנם, הסכנה בפעולה מצד עמאר קטנה יחסית: אין לו שום מעמד בציבור, ולמצגר עוד פחות; יוסף שלום אלישיב היטיב לבחור גמדים לתפקיד, כדי להקטין את הרבנות הראשית; בניגוד לאפיפיור או לעובדיה יוסף, לשני המוקיונים האלה אין אוגדות וספק אם יש להם מחלקות. ועדיין, במדינה מתוקנת היה שר המשפטים מזמן אליו היום את עמאר, מודיע לו שהוא יוצא לחופשה ללא תשלום עד לבירור עניינו, ומכנס בדחיפות ועדת הדחה.

זה כמובן לא קרה ולא יקרה. כל כך התרגלנו לבוז למבנים של הדמוקרטיה שלנו – הפוליטיקאים יכולים להאשים בעיקר את עצמם, אבל לציבור המושחת עד העצם החי בישראל, שחיתותם של מספר פוליטיקאים נוחה מאד – ששוב איננו מזהים שיש קווים שלפקידים אסור לחצות. אם יאמרו לעמאר שמה שעשה לא היה תקין, סביר שהוא יופתע באמת: ממשל ראוי מעולם לא היה בקדימות גבוהה כאן.

ובכל זאת, עמאר צריך ללכת. ובכל זאת, הוא לא יילך.

(יוסי גורביץ)