(הערה: הפוסט הזה פורסם במקור ב"אחר", בתחילת השבוע, והוא מובא כאן בהסכמתו של רון מיברג).

הצעת חוק שהועלתה לאחרונה בכנסת אוסרת על ישראלים לקרוא "להחרמת ישראל" – מבחינת הצעת החוק, גם הגדה המערבית היא ישראל – וקונסת, גם רטרואקטיבית, ישראלים שחרגו מהקונסנסוס הציוני והעזו להיאבק בכיבוש באמצעים לא אלימים. הדמות הבכירה ביותר שחתמה על הצעת החוק היא דליה איציק, יו"ר הכנסת לשעבר, חברת קדימה.

אחת ממובילות ההתקפות על ח"כ חנין זועבי היתה חברת כנסת חדשה יחסית, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שאף כינתה אותה – "בטעות", כמובן – "ח"כ זובי". הרקורד המרשים האחר של שמאלוב-ברקוביץ' כולל טענה שענן האפר שפלט הר הגעש האיסלנדי הוא נקמה של יהוה צבאות על השואה, תמיכה נלהבת ב"אם תרצו", מחאה על "שגעון הדמוקרטיה הישראלית" ו"דבקות בערכים אוניברסליים והומניים", הצעת חוק.שתאסור על "משתמטים" ללמוד באוניברסיטה, ועוד. כמקובל בקרב בריונים מהסוג הזה, שמאלוב-ברקוביץ' התחמקה משירות צבאי, לטענתה בשל בעיות בריאות, והסתפקה בשירות לאומי, שם ביצעה תפקידים פקידותיים שכנראה יכלה לבצע גם במדי זית. בניגוד למה שאולי אפשר להניח, שמאלוב-ברקוביץ' איננה חברה בישראל ביתנו. היא חברה בקדימה.

בין התוקפים האחרים של זועבי היה ח"כ יוחנן פלסנר, שלא היסס לאתגר אותה, והציע לה ללכת לעזה: "תלכי לעזה לפחות לשבוע ונראה אותך שם מדברת על זכויות נשים, על זכויות אדם, על זכויות אזרח. שבוע אחד בעזה – ונראה מה קורה לך. רווקה, בת 38, נראה איך מתייחסים אליה שם". כבר ניחשתם באיזו סיעה חבר פלסנר, אני מניח.

התקשורת הישראלית המתה השבוע סביב זיכויו של צחי הנגבי מעבירות של שוחד בחירות והפרת אמונים, תוך שהיא עושה הכל כדי להמעיט בחשיבות העובדה שהנגבי, האתרוג החדש שלה, הורשע בעדות שקר. הנגבי מיועד כעת לשוב להנהגת קדימה.

כששרון עזב, בשלהי 2005, את הליכוד ולקח איתו שורה של בכירים, אמרה חברת הכנסת הנלעגת מהליכוד, גילה גמליאל, ש"שרון הוציא את הבררה מהליכוד". צחקו עליה נורא אז, אבל מסתבר שהיא צדקה.

* * * * *

לקדימה יש נכס אחד בולט, קוראים לו ציפורה לבני. אף אחד לא יודע בעצם מה טוב בציפורה לבני; היא לא הותירה שום חותם בשום תפקיד שבו כיהנה. היא חייבת את חייה הפוליטיים לאביגדור ליברמן, המנטור הראשון שלה, ולאריאל שרון. יש לה יכולת מרשימה להתבטא במתינות – כלומר, לא לומר שום דבר שניתן לציטוט או נחרת בזכרון – ואומרים שהיא גם יודעת לתופף. היו רק שני אירועים שבהם היא אמרה דברים אמיצים יחסית. הראשון היה כשלון מהדהד: היא דרשה מאולמרט להתפטר אחרי מלחמת לבנון השניה, והוא סירב בבוז. בתגובה היא עשתה… כלום. האחר היה כאשר חברי כת גלעד שליט באו להציק לה בדרישה שתאשר את שחרורם של עשרות מתכנני פיגועים (טוב, הם מציגים את זה אחרת); היא סרבה ולתדהמתם, היא גם נימקה. נוצרה סופה בכוס תה קר שהחזיקה יומיים. מצד שני, כאשר החרדים בבני ברק דרשו להסיר את תמונתה מכרזות הבחירות, היא העדיפה להעמיד פנים שמדובר בגשם, והסכימה.

הסיבה שהיא מחזיקה ב-29 מנדטים, כלומר במצב החריג מאד של עמידה בראש מפלגת אופוזיציה שהיא גם המפלגה הגדולה ביותר, היא העובדה שהיא הצליחה לשכנע מספר גדול של בוחרים שאם לא יבחרו בה, בנימין נתניהו יהפוך לראש ממשלה. ובכן, הם בחרו בה והוא בכל זאת הפך לראש ממשלה. מה עכשיו?

כלום, כמסתבר. מדי פעם לבני עורכת איזו מסיבת עיתונאים ואומרת משהו שרובם לא טורחים לצטט, כי קשה להם להאמין שהוא מעניין אפילו אותה. בהצבעה ל]ני כשבוע על שלילת זכויות היתר של זועבי, הגנו עליה שני רוויזיוניסטים ותיקים, רובי ריבלין ודן מרידור. לבני, שבאה מאותו המחנה עצמו, מילאה פיה מים. זה לא פופולרי. זה יכול להבריח קולות מהמרכז והקולות הערביים ממילא אבודים מבחינתה. אם היא נזפה בשמאלוב-ברקוביץ' על שנאת האדם שלה ובפלסנר על השוביניזם שלו, היא עשתה את זה בשקט מוחלט. מול ההתקפה הגואה והולכת כנגד מה שנשאר מהמדינה החופשית בישראל, קולה של לבני לא נשמע.

או, בעצם, לא לגמרי מדויק: בתחום אחד היא הצטרפה להתקפה על ישראל הליברלית. היא תקפה את "הבערות בתחום היהדות" בקרב מצביעיה וקוננה על כך שהפרהסיה של תל אביב לא נראית כמו זו של בני ברק – אותה עיר, כזכור, שבפרהסיה שלה אי אפשר לתלות את תמונותיה של לבני עצמה. העובדה הזו, כמסתבר, לא מפריעה במיוחד ללבני, שעדיין חושבת שהיא תוכל לעשות את התרגיל הקלאסי של מפלגות השמאל-מרכז: למכור את המצביעים שלהם ואת העקרונות הליברליים שלהם לחרדים, במקרה הטוב כדי להגיע לאיזשהו הסכם שלום, במקרה הרע כדי לקושש כמה שנות שלטון. לבני, בקצרה, אמרה למצביעים שלה שהם שכחו מה זה להיות יהודים.

אז הנה קצת יידישקייט: החזיר, טוען התלמוד, פושט את טלפיו בעת רביצה כדי להעמיד פנים שהוא טהור ולהטעות את הבריות. לבני היא טלפי החזיר של קדימה. היא זו שאמורה לשכנע אנשים סבירים להצביע עבור אסופת חדלי האישים, הגזענים והמושחתים שמאכלסים את הרשימה שמאחוריה. והגיע הזמן להצביע על כך.

(יוסי גורביץ)

לפני כחודש וחצי, עשה מרדכי אליהו – טרוריסט, רב ראשי, גזען, מקובל ונביא שקר – משהו מועיל סוף סוף והתפגר. היום הודיע הבן שלו, החומץ בן חומצה שמואל אליהו (ההוא שלא הועמד לדין על גזענות לאחר שהוציא פסק הלכה שאוסר להשכיר דירות ללא-יהודים בצפת) על אקט חריג שנעשה במהלך קבורתו: אל תוך הקבר דחפו מקובלים אחרים קלסר, מלא בפסקי דין שמצווים על מלך מלכי המלכים, מי שאמר והיה העולם, המכונה במקומותינו יהוה, להביא את הגאולה, כאן ועכשיו.

מתקבל הרושם שאליהו וחבר מרעיו מפקפקים בכך שיהוה מקשיב לפסיקות שלהם – לא שיש מי שיאשים אותו דווקא בשל כך; אבל אולי צריכים היו לקרוא בקול גדול. אלוהים הוא, אחרי הכל, אפשר שיג ושיח לו, אפשר דרך לו; אולי ישן הוא, ויקץ – מה שנשמע סביר בהתחשב בכך שהם חזרו על הפסיקות האלה שנה אחר שנה. על כן, הם פשוט קברו את פסקי הדין עם נבלת המכשף הוותיק.

* * * * *

קבורת חפצים עם גוויה, כדי שתשמש אותה לאחר מותה, בהגיעה אל עולם-הבא כלשהו, היו נפוצות מאד בעולם הפרימיטיבי. המצרים התפרסמו בכך במיוחד; הפירמידות מולאו בכל טוב מצרים, כדי שלפרעה בדימוס יהיה כל מה שהוא זקוק לו עם תחילת הקריירה השניה והארוכה מאד שלו. עמי ערבה וסוסים היו מקימים תילים, וקוברים בהם את הצ'יפים שהלכו לעולמם עם כלי נשקם, למקרה שהוא יתקל בתאו משוטט ויתקוף אותו רעב. לעיתים שחטו גם את סוסיו על התל. ההינדים – האלה שאנחנו מאמינים משום מה שהם עם שקט ולא מזיק – נסחפו לגמרי והבריטים היו צריכים לדכא את מנהג הסוּטי, שריפת האלמנה כדי שבעלה המת לא יהיה בודד, עוד במאה ה-19. הגיוני לגמרי, על כן, שכאשר קוברים רב חשוב, קוברים איתו את פסקי הדין שלו. כלומר, הגיוני לגמרי אם אתה פרימיטיבי.

למילה הכתובה תמיד יוחס כוח רב, משום שרוב האוכלוסיה עד תקופה קרובה מאד לא ידעה לקרוא. ידיעת קרוא וכתוב היתה משויכת לכהנים ומכשפים בחלק ניכר של התרבות האנושית; הבבלים, שגרעו המון מהידע האנושי, ראו בעצם הכתיבה אקט מאגי, והם שנתנו לנו את הכישוף באמצעות מילים. התפיסה שאפשר להשפיע על משהו אם אתה יודע את שמו היא מאגית במובהק, והיא חלק בסיסי של היהדות העממית (ראו המנהג לשנות את שמו של חולה, כדי לבלבל את מלאך המוות, שבמסורת היהודית נתפס כאינטליגנטי רק מעט יותר מסילבן שלום). סיפור קבלי ידוע, המעשה הנורא ברבי יוסף, מתאר איך באמצעות ידיעת שמות מלאכים כמעט ומצליח קבליסט להשמיד את הסיטרא אחרא ולהביא שלום לעולם. המילה החשובה במשפט האחרון, כמובן, היא "כמעט".

התפיסה שאפשר להעמיד לדין את אלוהים, שכמו כל דבר הוא כפוף לבית דין, היא יהודית במובהק, נובעת מהסיפור על "תנורו של עכנאי" בתלמוד, שקבע שמשעה שיש דין, אין עוד מקום לנבואה, קירות נודדים, בנות קול ושטיקים על טבעיים אחרים. הסיפור עצמו הוא חלק מובהק מנסיונם של כותבי התלמוד למנוע מכל מיני גורמים חיצוניים, כמו מטיפים נודדים ובעלי שד (שלעיתים נקראים בעלי שם, לא במקרה) לחמוס מעט מהכוח שתפסו בעצמם. התוצאה היתה, לעיתים, נשגבת – כמו קריאתו הנוראה של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב "למה בחרתנו להיות קורבנותיך", או כמו המשפט שערכו על פי האגדה אסירי אושוויץ ליהוה (המחזה משובחת של רגע השיא של התביעה אפשר לראות כאן) – אבל בדרך כלל נלעגת. דוגמא בולטת היתה זו של בית הדין של חב"ד, בשיא מחלתו הסופנית של משיח השקר שלהם, שפסק שיהוה חייב לרפא אותו כאן ועכשיו, כמו גם להכתיר אותו לאלתר למשיח. ריבונו של עולם התייחס לפסק הדין הזה כמו ממשלת ישראל לפסק דין של בג"צ, כלומר התעלם ממנו בבוז.

אפשר להניח בבטחון שהתייחסותו של רוכב הערבות לפסק הדין של מרדכי אליהו תהיה זהה.

* * * * *

כמובן, מן הראוי לציין שאין סיבה טובה להאמין למה שמספר שמואל אליהו על קבורת אביו. היא התרחשה לפני חודש וחצי, היתה אירוע פומבי מאד, וזו הפעם הראשונה שמישהו מתאר אירוע משונה כמו תחיבת קלסר לקבר. נזכיר גם שלשמואל אליהו יש היסטוריה של ניפוח דמותו של אביו, כמו בכל פרשת "רחל העזתית", ושאת הסיפור על הקבורה המשונה הוא מספר בספר שהוציא לאחרונה, שגם אותו צריך למכור איכשהו. יתר על כן, מעשיות על שטיקים של מקובלים שנשמעות לראשונה לאחר מותם הן לא בדיוק דבר חדש: יצחק כדורי היה שם קודם.

אבל מה שמעניין פה הוא העובדה ששמואל אליהו מקדם את הסיפור הזה. הוא מאמין שהסיפור הזה מועיל לו. הוא מאמין שהוא מקדם את מאבקו להנצחת אביו (אולי, בקרוב, נשמע על נס של אשה עקרה שנכנסה להריון לאחר שהתפללה על הקבר, סימן בדוק לעושר חדש במשפחת אליהו) ולא שהוא מוציא אותו פרימיטיבי חשוך.

עכשיו, יכול להיות ששמואל אליהו מטומטם מהצפוי ושהוא לא יודע מה הוא עושה. יכול להיות, באותה מידה, שכאשר הוא מקדם את הסיפור הזה, הוא עושה זאת מתוך הכרתו את הציבור שאליו הוא פונה, או לפחות חלק קטן אך די רווחי שלו. אתם יודעים, הציבור שבלע את סיפורי רחל וזה שאמרו עליו שמרדכי אליהו היה הרב שלו.

לגזור ולשמור, לפעם הבאה שיגידו לכם שהיהדות היא דת מתקדמת. משפחת אליהו מחזירה אותה לעידן הפרעונים – וכנראה יודעת למה.

(יוסי גורביץ)

פורסם היום שבחור טברייני שלח לאשפוז צעיר מפני שדיבר עם בחורה. צעיר ערבי שדיבר עם בחורה יהודיה ליתר דיוק. לפי מה שפורסם, הוא שאל "באיזו זכות אתה מדבר איתה" והכה בראשו בחפץ מתכתי. בנוסף לפסק הדין התמוה שמאשים באונס מישהו שלא טרח ליידע בחורה שהוא ערבי לפני הקוויקי שעשו (ונאה דרש גדעון לוי שכינה זאת "התחזות לאדם"), ולתכניות של עיריות פתח תקווה ותל אביב למניעת קשרים בין בחורות יהודיות ובחורים ערבים, מי שמסתובב בירושלים יכול לראות את פרצופו העגום של נריה אופן, (שהורחק משכונת פסגת זאב בעוד אקט אנטי-דמוקרטי בזוי, בצו אלוף פיקוד העורף), ניבט אליו מפוסטרים על לוחות המודעות. ההסבר המסופק שם להרחקתו הוא "מפני שניסה למנוע מערבים להטריד בחורות יהודיות". במשפט הזה, שווה להסתכל עוד פעם.

צעירים ערבים שמגיעים לשכונות יהודיות ומטרידים צעירות היא תופעה נפוצה בירושלים. אפשר לייחס אותה לכל מני דברים, אבל היא בהחלט קיימת. אבל מן הסתם, נריה אופן, המתנחל הקיצוני, לא בדיוק הגיע לשכונה עקב סנטימנטים פמיניסטיים. הערסים המקומיים החמושים בנשק קר, שאותם הוא ארגן כדי לעסוק ב"ניקוי השכונה מערבים" (הם, או שכמותם, חגגו את יום השואה לפני שנתיים בלינץ' בעוברי אורח פלסטינים) לא בדיוק ג'נטלמנים גדולים בעצמם בכל מה שקשור ביחסם לנשים, בלשון המעטה. מה שיש כאן זו פשוט נסיגה גלויה ליסודות הקמאיים שמניעים את הגזענות והלאומנות באשר היא- גברים ש"מגנים" על המונופול שלהם על הואגינה של בנות השבט, מפני הגברים של השבט השכן. את המשפט "להגן על הבחורות" צריך לקרוא כ"להגן על הרכוש".

ואם מדברים על נסיגות, היום פורסם ששרידיו הפיזיים הרב מרדכי אליהו זצוקמרהדגג"ש וכולי, ירדו לקבר יחד עם קלסר עב כרס שמכיל דיונים ופסיקות של "בית דין של מקובלים" שפסק שהמשיח צריך להגיע עכשיו ומייד. למיטב הבנתי (המוגבלת, שכן אני בסך הכול תוצר של החינוך החילוני הרדוד), נשמתו של הרב אמורה להגיש את הגרסה האסטרלית של הקלסר (כי אני די בטוח שגרסת הנייר עדיין במקומה) ל"בית דין של מעלה", וזה אמור לבצע את הפסיקה כלשונה. אם כי לא ברור מה יכולה להיות הסנקציה.

תראו. העניין הזה של אנשים שמתחצפים לאלוהים זה דבר ישן מאוד ביהדות. לדעתי האישית, זה כנראה הדבר הכי יפה ביהדות. אברהם נכנס באלוהים על כוונתו לגרום ל"נזק סביבתי" במסע הענישה שלו על סדום ועמורה במילים "התספה צדיק עם רשע", יש את הסיפור התלמודי היפה עם הקירות ואמת המים, שבו נאמר לאלוהים שהתורה כבר לא בידיים שלו ושיתעסק בענייניו. ויש גם את הסיפור על האסירים באושוויץ שהעמידו את אלוהים למשפט שדה. אבל תסמכו על הפסיכים המקומיים שלא יסתפקו בכיעור שקיים ביהדות בשפע גם בלעדיהם, אלא יוסיפו עליו נדבך משלהם ויכערו גם את מה שנשאר.

מי שדחף את הקלסר לידי הגופה היה איש בשם ישועה בן שושן. הוא היה זה שכינס אותו "בית דין" סודי של מקובלים, שבו השתתף גם אליהו. בן שושן הוא איש רב כישרונות. הוא מיסטיקן, שוחט, מוהל, בעל עבר צבאי מפואר בסיירת שקד, והוא גם ניסה לפוצץ את המסגדים בהר הבית כדי למנוע את הנסיגה מסיני, במסגרת מה שכונה אז "המחתרת היהודית". אבל בואו נעמיק קצת את תוך מאורת הארנב. הכוונה לא הייתה לגרום לבלגאן מדיני כזה או אחר שיעצור את השלום הבזוי, הרעיון לא היה כל כך ארצי. בן שושן חושב שהמוסלמים יכולים להיאחז בארץ רק מפני שהם "יונקים כוח רוחני" מהר הבית. ברגע שתחנת השאיבה שעל ההר תפוצץ, יהיה אפשר להעיף אותם. אבל זה רק חלק מהסיפור.

יהודה עציון, טרוריסט לשעבר נוסף מה"מחתרת" ואיש מכובד ב"מגזר" גרס שהמשבר שייווצר מפיצוץ המסגדים יהיה כל כך חמור, שאלוהים לא יוכל שלא להתערב ולמנוע את השמדת עמו הנבחר, ועל הדרך גם ייזכר שהוא הבטיח לרב קוק גאולה ויעשה, סוף סוף, את העבודה שלו. אז כן, ידוע לי שרוב הימין הדתי מחזיק בגרסאות מדוללות של התפיסות הנ"ל, אבל כשזה הרב מס' 1 ב"מגזר", שלפחות מאה אלף אנשים מופיעים בלוויה שלו, שהוא בעצמו טרוריסט לשעבר ואלה האנשים שהוא עובד אתם, אני מודאג.

מה שמשותף לשתי התופעות הנ"ל הוא לא רק העובדה שהן מצביעות על נסיגה רבתי והתכנסות סביב המרכיבים הקמאיים ביותר של הזהות היהודית – תופעה שהתגברה קשות החל משנות ה-90 כתגובת התקפדות של ציבור עם מנטאליות שטעטל להיפתחות הפתאומית של ישראל לשאר העולם ולקריסת הסכמי אוסלו והאלימות שבאה בעקבותיה. המשותף בין התופעות הוא שה"הגנה" על הואגינה היהודית מפני חדירת גורמים זרים היא בסך הכול גרסה עממית של מיסטיקה מוטרפת שבה מחזיקים המנהיגים הרוחניים של הימין הדתי. "עשב בר" נוסף, הלל וייס, אמר בזמנו ש"כיבוש הוא מצוות עשה, באישה ובארץ". גם ארץ ישראל היא אישה שעליה גברי השבט תובעים בעלות אקסקלוסיבית.

(שלום בוגוסלבסקי)

איתמר ואני השתתפנו אמש (ג') בכנס בלוגרים שאורגן על ידי מרצ, שהיה מיועד לדון בשאלה "מרצ לאן". בדיון השתתפו יו"ר הסיעה, ג'ומס "חיים" אורון, מוסי רז, ומספר פונקציונרים אחרים של המפלגה. הוא נערך לרגל קמפיין חדש שמרצ מתכוונת להתחיל בימים הקרובים. הדיון היה סוער, התדרדר לעיתים לצעקות, והרושם הכללי היה שהמפלגה נמשכת לכמה כיוונים.

לא יצא לנו לומר את כל מה שרצינו לומר, אז הנה זה כאן.

מרצ היא מפלגה שהיסטורית, מורכבת מכמה קבוצות לא לגמרי הומוגניות: קיבוצניקים, עירונים ליברליים, ערבים ליברלים, ופעילי שמאל רדיקליים, כמו גם קבוצה קטנה של מה שכונה בשעתו "פעילי שכונות". החיבור הזה הוא חיבור לא טבעי, תוצר של התמזגות של שלוש מפלגות – רצ, מפ"מ ושינוי – ב-1992, והוא היה כל כך לא טבעי עד ששינוי פרשה כבר בשנות התשעים. השאלה היא מה הלאה

במהלך הדיון אתמול עלתה שוב התביעה שמרצ תוותר, או לפחות תסתיר, את דגל זכויות הפלסטינים שלה, כדי שתוכל לנופף בדגל החברתי. העמדה הזו לא חדשה: כבר ב1988, במאמר במגזין המשובח של רצ דאז, "פוליטיקה", מחה ארי שביט על כך שהשמאל "דואג יותר לערבים" וככזה לא מצליח למשוך קולות של "העם האותנטי", שלכאורה מחפש הזדמנות להצביע לשמאל מכורתו, אבל הקרבה לפלסטינים מונעת זאת ממנו.

אנחנו סבורים שמדובר בעמדה פגומה, הן מהבחינה הפרקטית והן מהבחינה המוסרית. נתחיל מהפרקטית. שום דבר לא יצא למרצ מעמעום עמדותיה כדי לנסות למשוך מצביעים משכבות המצוקה. זה כבר בדוק אמפירית: פעם אחר פעם עמדו אנשי מרצ נדהמים מול העובדה שהם עשו המון עבור השכונות ועיירות הפיתוח, וכתוצאה מכך המצביעים שם ריירו על יוסי שריד, אמרו שהוא שר חינוך מצוין, שהוא עשה המון – והלכו להצביע לש"ס ולליכוד.

בשכונות ובעיירות לא מצביעים בשביל מרצ, לא משנה מה קורה. על הסיבה לכך לא מדברים הרבה – זה לא בריא, פוליטית – אבל צריך לומר שחלק ניכר מהתושבים שם הם גזענים. הם שונאים ערבים ואשכנזים, לא בהכרח בסדר זה. הגזענות הזו מתודלקת בדת היהודית, בתפיסה של עם נבחר, שמקדמת גם תפיסה פטריארכלית ושמרנית של מעמד האישה, ההומוסקסואלים ועוד. בקצרה, העמדות של מרצ, ברוב הנושאים, קוטביות לעמדות של תושבי השכונות.

העמדות הללו של התושבים שם הן, בניגוד למה שנוטים לחשוב אנשים טובים, העמדות האמיתיות שלהם. יש תפיסה שאומרת שאם רק ניטיב את מצבם, נוסיף בית ספר, נשפר את החינוך, נבנה מתנ"ס, נביא עבודה, נסלול כבישים, נשקיע בתשתיות – הם יראו את האור, יבינו שאנחנו בצד שלהם, ויעברו למרצ. הפטרנליזם הזה לא יתגשם. הפערים אמיתיים. הם נובעים מתרבות אחרת. ישנה תפיסה מרקסיסטית שאומרת שתושבי השכונות והעיירות סובלים מתודעה כוזבת, ואם רק היו אומרים להם מה באמת קורה, הם היו נפעמים מהחזון שהביא להם האדם הלבן והופכים מיד לחיילים נאמנים של המהפכה. על התפיסה הזו אפשר רק לומר שהיא מעליבה את האנשים שעליהם היא מושלכת. אפשר, במאמץ סיזיפי שייקח שנים של חינוך – כמובן, בהנחה שלמרצ תהיה גישה למשאבים הנדרשים, כמו שליטה במשרד החינוך, הנחה בעייתית מאד כיום – להעביר חלק מהאנשים האלה אלינו. לא את רובם. וזה ייקח המון זמן. וזמן אין לנו.

אחרי הבחירות של 2004, בלוגר דמוקרטי זועם ציין את העובדה שהדמוקרטים הפסידו במדינות "אדומות", אבל שבכל מדינה אדומה שבה היו ערים בנות חצי מיליון ומעלה תושבים, העיר הזו היתה נקודה כחולה. הוא קרא לדמוקרטים לשלוח את הכפריים לחפש את החברים שלהם ולהתמקד בתושבי הערים. התפיסה שלנו כלפי תושבי עיירות הפיתוח והשכונות לא רדיקלית עד כדי כך: בהחלט צריך לסייע להם, להעביר חוקים מתאימים במידת האפשר, זו חלק מהמשמעות הבסיסית של שמאל; אבל הם לא יכולים לעמוד במרכז הפעולה של מרצ, ואי אפשר לבצע את המאבק הזה תוך פזילה לכיוונם שאומרת "רואים מה עשינו בשבילכם? עכשיו תצביעו נכון". תחום הפעולה העיקרי של מרצ צריך להיות מאבק בכיבוש ובעוולותיו.

הסיבה לכך פשוטה: הכיבוש הוא העוול החמור ביותר שמבצעת ישראל. אין ספק שחיים בעוני, שמהם הפרט לא יכול לחלץ את עצמו, היא פגיעה בזכויות האדם והאזרח שלו. אין ספק, מצד שני, שמצבו של אדם שחי בעוני ותחת כיבוש והתנכלות של מתנחלים, חמור משמעותית יותר. לזה האחרון אין אפילו זכות חוקית לשפר את מצבו. מוסרית, מרצ צריכה להפנות את מירב מאמציה לסייע לאלו שבהם פגעה ישראל יותר.

במהלך הדיון אמש, התייחס ג'ומס לכך שהמפלגה פועלת לפי "הנימוסים וההליכות" של הכנסת. עם כל הכבוד, הזמן לנימוסים חלף ברגע שליברמן הפך לשר חוץ ודוד רותם ליו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט. הכנסת הנוכחית מערערת את עצם הבסיס של הדמוקרטיה. איתמר אמר אתמול שאת הח"כים שהצביעו בעד הסרת חסינותה של ח"כ חנין זועבי היה צריך לשים ללעג ולקלס; ח"כ של מרצ היה צריך לעמוד על הדוכן, להקריא את הסעיפים הרלוונטיים מחוק יסוד הכנסת, ולומר שכל ח"כ שתומך בהצעה הזו אחרי זה, הוא או טיפש שאינו מבין את תפקידו או נבל שבז לו. מרצ הסתפקה בנאום, במקום שחייב שבירת כלים. אני טענתי שחברי הכנסת של מרצ צריכים לעשות שימוש התקפי בחסינות הפרלמנטרית שלהם, מהסוג שעשתה זועבי, ומהסוג שבאמצעותו בעבר הקריא תופיק טובי את הידיעה על טבח כפר קאסם ישר לפרוטוקול הכנסת ועקף בכך את הצנזורה; נועם שיזף טען שוב ושוב שמרצ צריכה להיות אקטיבית יותר במאבקים, להשתתף בהם בצורה פעילה הרבה יותר. זו היתה נקודת מחלוקת רצינית עם ג'ומס ובכירי מרצ – והנסיון שלהם לפעול כאילו אנחנו עדיין בשנות התשעים, מעבר לכך שהוא יעיל פחות ופחות, גורם להם לאבד את הפעילים. 

נקודה נוספת היא קדימה. ציפי לבני כייסה את מרצ והסתלקה עם שלושה מנדטים שלה. מרצ מנומסת מאד כלפי קדימה. אין מקום לנימוס כזה: צריך לפנות לבוחרי קדימה, להציג להם את יוליה שמאלוב-ברקוביץ' ושאר התפלצים שהם הכניסו לכנסת, ולשאול אם זה מה שהם רצו. נימוס משחק לידיה של קדימה. הבוחרים, שלא בדקו מי נמצא אחרי לבני ברשימה, כנראה לא יודעים גם היום. קדימה היא לא שותף, היא יריב. אין לה בעיה לתקוף את השמאל; לא צריכה להיות למרצ בעיה לתקוף את קדימה – ואת אסופת חדלי האישים שהיא מה שנותר ממפלגת העבודה, על אחת כמה וכמה.

מרצ צריכה, מעבר לכך, להניף את הדגלים הישנים שלה: המאבק בכפיה הדתית ובהפיכתה של ישראל לחברה דתית יותר, והשמירה על זכויות האזרח. מעטים זוכרים, אבל רצ הוקמה על ידי שולמית אלוני כדי לקדם זכויות אדם וזכויות אזרח בישראל, וזה היה נלעג לגמרי בשנות השישים והשבעים. אנחנו חוזרים לשם במהירות, והמפלגה חייבת להלחם על הנושאים האלה.

מה שמביא אותנו לבעיה פרסונלית: ג'ומס לא מתאים להנהיג את מרצ. הוא דומה, במובנים רבים, לגורדון בראון הבריטי: ידען מאין כמוהו בתחומי הכלכלה והרווחה, מכיר היטב את החוקים – לעזאזל, הוא כתב רבים מהם – אבל נטול כריזמה, ומאד לא מזוהה עם הנושאים האחרים של מרצ. אילו היינו במדינה סוציאל-דמוקרטית, הוא היה מנהיג מושלם. אבל אנחנו לא. אנחנו במשבר על סף תהום. אנחנו צריכים מנהיג חריף, תוקפני, כריזמטי – אנחנו צריכים שולמית אלוני. יתר על כן, הוא זה שהוביל את המפלגה לתבוסה. כשזה קרה ליוסי שריד ויוסי ביילין, הם פרשו.

מרצ, כפי שהיא נתפסת כרגע, מזכירה מאד – בדימוי, לא במציאות – את מפא"י הישנה. אם היא חפצת חיים – ואם ג'ומס חושב שיש לו בעיות עכשיו, שיחכה שהדור הצעיר של השמאל יגיע לקלפי – היא חייבת להשתנות. לברוא את עצמה מחדש. זה לא יהיה קל, אבל זה עשוי – אם יהיה שינוי דרסטי – להיות מעשי. במצבה הנוכחי, היא תחדל להיות רלוונטית בבחירות הקרובות. וזה יהיה רע לכולנו.

(יוסי גורביץ, איתמר שאלתיאל)

תהיתי לפני כמה ימים על התנהלות המחלקה היהודית של השב"כ בפרשת חיים פרלמן. השב"כ עצר אותו והוא מונע ממנו גישה לעורכי דינו, וזאת – בקצרה – בטענה שפרלמן, בהיותו בן 17 עד 23, היה אחראי לסדרת פיגועי הדקירה שבוצעה בירושלים בסוף העשור הקודם, שבמהלכה דקר למוות ארבעה אנשים ופצע עוד שבעה; פרלמן חשוד גם באחזקת נשק. כל העסק הסתבך משמעותית כשעורכי דינו של פרלמן, שכמסתבר הבין היטב שהוא על סף מעצר, חשפו שסוכן שב"כ ניסה לדרבן אותו לרצוח את שייח' ראאד סלאח.

לאחרונה חלה התפתחות נוספת בפרשה: השב"כ עצר ברנש נוסף, דוד סיטבון, בו הוא חושד שפרץ לבתים ולבסיסים צבאיים וגנב משם נשק וציוד לחימה עבור פרלמן. כדי להגביר את הלחץ על העצור הזה, הצליח השב"כ למנוע גם ממנו להפגש עם עורך דין.

פרלמן, כזכור, הואשם בסדרת מעשי דקירה. דקירה, בדרך כלל, מתבצעת באמצעות מכשיר חד כלשהו – סכין היא הבחירה המועדפת על תשעה מתוך עשרה רוצחים בדקירה. יתרונה הבסיסי של סכין לרוצח העתידי היא שאפשר לקנות אותה בשלל חנויות, מבלי לעורר כל חשד, כל זמן שאתה מקפיד שלא לצחקק בקול ושלא להזיל ריר לעיני המוכר. רכישתה איננה גוררת רישום ובניגוד לכלי נשק נפיצים, אין שוק שחור בסכינים. אילו חפץ סיטבון בסכינים, הוא לא היה צריך לפרוץ לבסיסים. הוא היה יכול ללכת לחנות כלי המטבח הקרובה למקום מגוריו.

אז סיטבון כנראה לא היה מעורב ברציחות. יכול להיות שהוא היה מעורב באישום האחר כנגד פרלמן, אחזקת נשק, סעיף שחומרתו פחותה הרבה יותר. כאן צריכה להשאל השאלה למה, לעזאזל, למנוע עורך דין מסיטבון. עורך דין היא זכות בסיסית, שמיועדת להגן על העצורים מפני הודאת שווא בפשע שלא ביצעו; להיטותה של משטרה – כל משטרה – לסגירת תיקים על פני עבודה קשה למציאת הפושע האמיתי מחייבת את מערכת הצדק לאפשר לנחקר, שנמצא גם כך במצב קשה, לספק לו עורך דין.

שלילת עורך דין, שנעשית לאחרונה לנוהל שגרתי – ראו מקרה מח'ול ועומר סעיד – היא דבר פסול מבסיסו. אפשר, בדוחק רב, לתרץ נוהל כזה ב"סכנה ברורה ומיידית", אבל אף אחד מהמקרים האלה אינו עונה על הקריטריון. מה שאנחנו רואים, בכל המקרים הללו, הוא נוהג מתגבש ומתקבע של זכותו של השב"כ לחקור אדם תוך העלמה למחצה: הוא מוחזק, מבודד, במתקן חקירות, ללא כל סיוע. יש, אמנם, פיקוח משפטי מינימלי – מדי פעם, מאריך בית המשפט את המעצר ואת מניעת הגישה לעורך דין – כך שלא מדובר בהעלמה מלאה, נוסח ארגנטינה או צ'ילה של החונטה. אבל הגישה לעורך דין, אם ללמוד ממקרה מח'ול, מגיעה רק לאחר שהשב"כ כבר הוציא, כנראה בעינויים, הודאה מהנחקר, הודאה שממנה בשיטת המשפט הרקובה שלנו אין חזרה. קרובי משפחתו של פרלמן כבר מתלוננים שהוא מוחזק ב"מקרר", שיטת עינויים פשוטה, שאיננה מותירה סימנים על גופו של הנחקר, שהיתה מקובלת מאד בברית המועצות וששורדיה שם השוו אותה למוות איטי ברעב. השב"כ, כמובן, מכחיש. הוא תמיד מכחיש. מעולם לא מצא בית דין ישראלי שהשב"כ שיקר, מעולם הוא לא מצא שנחקר עבר עינויים.

השב"כ לא צריך להקפיא את פרלמן. מאחר והאיש נתון לחלוטין בידיו, הוא יכול להשתמש בשיטה הפשוטה הרבה יותר של מניעת שינה, זו שהאינקוויזיציה כינתה tormentum insomnium: היא לא מותירה סימנים ואין כמוה, אחרי כמה ימים, לשכנע נחקר לחתום על מה שלא רוצים ממנו. אחר כך נשאר רק לשקר לשופט ולנסות להצניע את החיוך.

השב"כ אמר לנו שהוא מונע עורך דין ממח'ול כי הוא מרגל מסוכן. הוא אמר לנו שהוא מונע עורך דין מפרלמן כי הוא רוצח מסוכן, אם כי מעשיו בוצעו בעבר. עכשיו הוא אומר לנו שהוא מונע עורך דין גם מסוחר נשק – ואנחנו מתרגלים. לאט לאט, עוקר השב"כ זכות יסוד, מהמועטות שעוד נותרו לנחקרים, מידיהם.

אני לא יודע אם פרלמן וסיטבון אשמים או לא. יכול להיות שכן (אם כי הסיפור של השב"כ תמוה מאד); יכול להיות שהם אשמים רק בחלק מהדברים שיוחסו להם; יכול להיות ששניהם חפים מפשע. אני יודע רק דבר אחד בוודאות: זכויותיהם נרמסות ברגעים אלה ממש, בשתיקה כמעט מלאה של כלי התקשורת והבלוגוספירה הישראלית. לא קוראים להם ענת קם והם לגמרי לא באים מלב הברנז'ה התקשורתית, אבל מי ששותק כשמונעים מפרלמן וסיטבון את עורך הדין שלהם ואולי גוררים אותם לאיזה תא הקפאה, מאבד את הזכות להתלונן כשאותו הדבר בדיוק יקרה גם לו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בית המשפט המחוזי בירושלים דן את סבאר קאשור, פלסטיני ממזרח העיר, ל-18 חודשי מאסר משום שקיים יחסי מין עם יהודיה, תוך שהוא מעמיד פנים שהוא יהודי; הם גם קנסו אותו ב-10,000 שקלים. הוא הציג את עצמו בפני היהודיה כיהודי רווק, אף שהיה למעשה ערבי נשוי. המשפט החל, למעשה, כאשר המתלוננת טענה שבוצע בה אונס בכפיה, אך שינתה את גרסתה במהלך עדותה ואמרה שהסכימה ליחסי המין משום שהאמינה שקאשור הוא יהודי.

עכשיו, אם אני הייתי שופט, ומישהי היתה מתחילה את הדיון בטענה שבוצע בה אונס בכפיה ואחר כך משנה את עדותה ומדברת על יחסי מין בהסכמה, הייתי מזכה את הנאשם ומורה לפתוח נגדה בהליכים על עדות שקר. במקרה שלנו, השופטים – צבי סגל, משה דרורי (כן, ההוא) ויורם נועם – הרשיעו אותו ב"אונס במרמה". צבי סגל התעלם מבקשתו של הסניגור להטיל על קאשור עונש של עבודות שירות, ופסק "שומה על בית המשפט להגן על האינטרס הציבורי מפני עבריינים מתוחכמים בעלי לשון חלקלקה ומתק שפתיים, שבכוחם להוליך שולל קורבנות תמימים, במחיר הכבד מנשוא – קדושת גופם ונפשם".

שאלה: הבה נניח שקאשור אכן היה יהודי, ושהוא היה אומר לאשה שהוא מהנדס תוכנה בכיר ושביכולתו לשדרג משמעותית את חייה, מה שהיה שקר גס. האם הוא היה נשלח ל-18 חודשי מאסר? האם הוא בכלל היה מועמד לדין? האם המשטרה היתה מקבלת בכלל את התלונה? ואם יהודי כשר מתל אביב היה מעמיד פנים שהוא מיליונר אמריקני? האם הוא היה מועמד לדין? נידון ל-18 חודשי מאסר, תוך סירוב לעבודות שירות מצד נאשם חסר עבר פלילי?

נראה שאונס במרמה איננה עבירה נפוצה. במקרה אחד, צייר הורשע לאחר שתחב אצבעות לאבר מינה של דוגמנית בטענה שמדובר ב"סיבה אמנותית". במקרה אחר, מתחזה למקובל – מצאו את ההבדלים – אנס "מטופלת" בטענה שמדובר באמצעי ריפוי. באף אחד מן המקרים האלה לא נטען כי יחסי המין היו בהסכמה. בהרכב ישב, כאמור, משה דרורי, שבעבר נמנע מלהרשיע אברך שדרס בזדון אשה אתיופית; שם הוא דווקא הסתפק בעבודות שירות. כנראה שהונאה חמורה בעיניו משמעותית מדריסה מכוונת.

דרורי לא ישב לבד בדין: שלושה שופטים קיבלו את הפסיקה הזו, שריח חריף של הגנה על "טוהר הגזע" עולה ממנה. בשעתו, ניסה מאיר מרטין כהנא להעביר חוקי גזע בישראל, שיהפכו קיום יחסי מין בין יהודים ולא יהודים לעבירה פלילית. יש לקוות שבית המשפט המחוזי בירושלים לא הולך בעקבותיו.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר עד אימה הודיע היום בקול ענות חלושה שהוא מתנגד להצעת חוק הגיור של ישראל ביתנו וש"ס, ושהוא חושב שהיא מזיקה. מיד קמה עליו הברית הבלתי קדושה של ישראל ביתנו וש"ס לבולעו: ש"ס איימה לפרוש מהקואליציה, כמובן. זה המהלך הראשון והאחרון שלה. היא לא מכירה מהלך אחר. ח"כ דוד רותם מישראל ביתנו הלך צעד אחד קדימה, שבמדינה נורמלית היה גורם לראש הממשלה לפטר את שרי המפלגה רק כדי להוכיח שהוא טועה: הוא אמר בלעג ש"ראש הממשלה לחיץ, הוא יהיה בין אלה שיצביעו בעד החוק." גורם לך כמעט להתגעגע לאריאל שרון, שעם כל מגרעותיו המרובות ידע להוריד את שרי ש"ס על ארבע ולפטר אותם כשנסחפו, ושאף אחד לא חשב שהוא לחיץ. אבל נתניהו הוא קריקטורה של ראש ממשלה: מלך אביון/נע לרגעים/נחפז מפגעים/נבהל בשיגועים/עד מתי ימלוך?

הוויכוחים הם אותם ויכוחים מייגעים. הדתיים מאיימים ב"ספרי יוחסין", שלא יאפשרו לגרים וחילונים להתחתן עם דתיים וחרדים. דובי קננגיסר ענה היטב על כל מה שצריך לענות בנושא כאן. אם יש חדש בפרשה, הרי זו מעורבותו של שלמה עמאר, הרב הראשי – ההוא מהחטיפה והתקיפה, לא ההוא מהשוחד והמעשים המגונים.

באופן חסר תקדים בהיסטוריה של ישראל, הודיע היום עמאר – פקיד ממשלה, אוכל לחמו של הציבור – כי אם הקואליציה לא תעביר את חוק הגיור, על המפלגות הדתיות לפרוש ממנה.

המצנפת עלתה כנראה לעמאר לראש, כי הוא חושב שהוא קרדינל קתולי בצרפת של המאה ה-17, אייתולה באיראן שאחרי השאח', או מינימום חכם באשי בימי הטורקים. כלומר, הוא חושב שיש לו זכות להשמיע הצהרות ציבוריות על האופן שבו צריכה הממשלה להתנהל, ושהוא יכול ממרומי משרתו לקבוע את גורלה של ממשלה בישראל.

הוא טועה. הראשון לציון הוא, כמו עמיתו האשכנזי, פקיד ממונה. הוא מחזיק ברוטציה בתפקיד נשיא בית הדין הרבני הגדול. הוא איננו ממונה לכל החיים, כחכם באשי, כקרדינל או כאייתולה, אלא לכהונה קצובה בת עשר שנים. אמנם, קציבת הכהונה היא דבר חדש ביחס, וימיה פחות מארבעים שנה – אבל בכל זאת, זה החוק.

לפקיד ממונה, לשום פקיד ממונה, אסור למתוח ביקורת על הממשלה הממנה אותו. אנחנו רגישים לכך מאד כאשר קצינים עושים זאת, משום שהסכנה שבכך ברורה. אבל, אם לצטט את הרצל, המדינה צריכה לדעת להשאיר את הקצינים בקסרקטין ואת הרבנים בבית הכנסת. הסכנה שברבנים המתערבים ישירות בפוליטיקה נראית לנו משונה, משום שאיננו מכירים די הצורך את ההיסטוריות של מדינות שבהן הקריסה לא היתה לתוך פאשיזם "קלאסי" אלא לתוך פאשיזם דתי. ספרד של פראנקו היא מקרה אחד, סלובקיה של הכומר יוזף טיסו היא אחר, ומשטר האוסטשה של הקרואטים היא מקרה שלישי. היום אומר עמאר את דברו בענייני חוקי גיור, ומחר רב בכיר אחר יחליט לתקוף את הממשלה משום שראש הממשלה אוכל שרימפס.

רוצה עמאר לתקוף את הממשלה – יואיל נא לפשוט את גלימתו ולהסיר את מצנפתו, ויתכבד ויקח מספר. אמנם, הסכנה בפעולה מצד עמאר קטנה יחסית: אין לו שום מעמד בציבור, ולמצגר עוד פחות; יוסף שלום אלישיב היטיב לבחור גמדים לתפקיד, כדי להקטין את הרבנות הראשית; בניגוד לאפיפיור או לעובדיה יוסף, לשני המוקיונים האלה אין אוגדות וספק אם יש להם מחלקות. ועדיין, במדינה מתוקנת היה שר המשפטים מזמן אליו היום את עמאר, מודיע לו שהוא יוצא לחופשה ללא תשלום עד לבירור עניינו, ומכנס בדחיפות ועדת הדחה.

זה כמובן לא קרה ולא יקרה. כל כך התרגלנו לבוז למבנים של הדמוקרטיה שלנו – הפוליטיקאים יכולים להאשים בעיקר את עצמם, אבל לציבור המושחת עד העצם החי בישראל, שחיתותם של מספר פוליטיקאים נוחה מאד – ששוב איננו מזהים שיש קווים שלפקידים אסור לחצות. אם יאמרו לעמאר שמה שעשה לא היה תקין, סביר שהוא יופתע באמת: ממשל ראוי מעולם לא היה בקדימות גבוהה כאן.

ובכל זאת, עמאר צריך ללכת. ובכל זאת, הוא לא יילך.

(יוסי גורביץ)

במשך עשרות בשנים, התהדרה ישראל בכך שהיא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". היא מעולם לא היתה דמוקרטיה: היא הפלתה שיטתית את אזרחיה הלא יהודים (רק השבוע, למשל, זכו כפרים ערבים בגישה לתחבורה ציבורית), וכדי לאפשר בעקיפין חוקי טוהר דם, היא העניקה לאנשי דת את השליטה בכל תחומי האישות. היא מאפשרת את קיומם של בתי משפט שבהן נשים נחותות אינהרנטית מגברים, ועדותן בלתי קבילה. אף חוק בישראל איננו מבטיח את זכות הדיבור (היא נשענת רק על פסיקות בג"צ), וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו השמיט במפגיע את הזכות לשוויון. ישראל אף פעם לא העמידה פנים שיש שוויון בין אזרחיה.

עכשיו נמאס לה גם להעמיד פנים שהיא דמוקרטית. הכנסת ערכה השבוע זובור לחברת הכנסת חנין זועבי, בשל העבירה החמורה של הבאת הסעיף לחברי הכנסת מן הימין. זועבי לא עברה על שום חוק בנוכחותה על המשט הטורקי, ולמעשה גם אם היתה עוברת על החוק זה היה לגמרי בסדר – בדיוק בשביל דברים כאלה, שמיועדים להתריס נגד החוק הקיים, יש לה חסינות מהותית. בשלהי שנות השמונים או תחילת שנות התשעים – באותן שנים אשר אכל הארבה, שנות ראש הממשלה יצחק שמיר – נפגשה קבוצה של חברי כנסת מהשמאל עם יאסר ערפאת. באותה תקופה זה היה מנוגד לחוק, ואזרחים פשוטים כמו אייבי נתן שילמו את המחיר על הפרת החוק הבלתי סביר. אף פעולה לא ננקטה נגד הח"כים, מן הטעם הפשוט שלא היתה כל עילה חוקית לפעולה כזו: הם ניצלו את חסינותם. אבל אלו היו זמנים אחרים ובכל מקרה, הם היו בני הקבוצה הדתית הנכונה.

במקביל, אושרה השבוע בקריאה טרומית הצעת חוק האוסרת על קריאה להטלת חרם על ישראל – וכמקובל לאחרונה, הצעת החוק הזו מגדירה את הגדה המערבית כחלק מישראל. על המשמעות של הצעד הזה עמדתי כאן. על כל פנים, שווה לעיין בהצעת החוק הזו (זהירות, מסמך).

נתחיל במציעים. מדובר ברשימה ארוכה למדי של המיינסטרים הימני-מרכזי, מדליה איציק – כיו"ר הכנסת לשעבר, השם הבולט ביותר ברשימה – ועד משה גפני. שמו של האחרון (כמו גם זה של אורי מקלב, חברו לסיעה) צריך להפתיע: החרדים הם המשתמשים הכבדים ביותר בחרמות בישראל. זה בסדר: החוק קובע (סוף דברי ההסבר) כי "האיזון בין טובת הציבור והמדינה לבין חירויות הפרט בא לידי ביטוי בהגבלת תחולת החוק על יזמי חרמות או מקמי חרמות, תוך הימנעות מהגדרת שיקולי הפרט בבואו לבחור לרכוש מוצר או שירות כחרם על פי חוק זה". כלומר, אם אתה מחרים חברה מסוימת משום שהיא מתעללת בבעלי חיים, או משום שהרב שלך אמר לך להחרים אותה, או משום שאתה לא מוכן מצפונית לקבל את האופן שבו היא עושה שימוש בפרסומות מעודדות אנורקטיות, או משום שהיא מעסיקה עבדים – זה בסדר. רק חרם המוחה על קיום הכיבוש הישראלי הוא אסור.

החוק אוסר על אזרחים ישראלים לקדם, לעודד או לספק מידע המאפשר קיום חרם על "ישראל" – קרי, הכיבוש הישראלי והנהנים ממנו. הוא מאפשר הטלת פיצויים וקנס אוטומטיים. הוא מאפשר – למעשה, מחייב – פעולה גם כנגד "ישות מדינית זרה", קרי הרשות הפלסטינית, אם זו תפגע במשלח ידם של המתנחלים. הנתון המעניין ביותר כאן הוא סעיף 8 (ב'): " על אף האמור בסעיף קטן (א), מי שיזם חרם או עודד השתתפות בחרם לפי סעיף 2 בשנה שלפני פרסום החוק, חזקה ניתנת לסתירה שהוא עדיין יוזם חרם או קורא לחרם גם לאחר מועד פרסום החוק." כלומר, בניגוד כמעט לכל חוקי מדינת ישראל, החוק שלפנינו הוא חוק רטרואקטיבי, כלומר כזה שמעניש אנשים על פעולות שביצעו קודם שהפך לחוק. המתנחלים ועוזריהם כנראה לחוצים מאד.

החוק המוצע אוסר על פעולות מחאה לא אלימות, וקובע שבישראל אפשר יהיה להחרים כל דבר – אחרת החרדים לא היו תומכים – אלא אם מדובר במתנחלים ובכיבוש. זה פחות או יותר הדבר היחיד שאסור להתנגד לו באופן בלתי אלים. אם החוק הזה יעבור – ודוד לנדאו כבר קרא לפרלמנטים אחרים להחרים בעטיו את הכנסת – קשה מאד יהיה לגנות אנשים שיפעילו אלימות כנגד הכיבוש, סמליו ואוכפיו. אחרי הכל, מחאה לא אלימה נמנעה מהם.

בדברי ההסבר לחוק, טוענים המציעים שחוק אמריקני אוסר על חרמות כנגד ישראל ומדינות ידידותיות אחרות, ועל כן קל וחומר וכו'. אלא שזה לא מדויק: החוק נגד החרמות – ליתר דיוק, התוספות לתקנות היצוא – של ארה"ב לא אוסר על אזרחים או חברות להחרים מישהו, כולל ישראל. הוא אוסר עליהן להשתתף בחרם שהטילה ממשלה זרה. כלומר, אם היינו יוצרים מקבילה ישראלית, היא היתה אוסרת על ישראלים להשתתף בחרם שמארגנת הרשות על מוצרים ישראלים (בספק, כאמור, אם יש לכנסת סמכות בגדה המערבית, או שהיא רוצה כזו), אבל לא היתה מונעת מהם לארגן חרם כזה בעצמם – כי זו זכותם כאזרחים ריבוניים שלא רוצים לתמוך במדיניות עוול של ממשלתם.

אלא שלחוק הזה יש מעט מאד קשר עם התנהגות ראויה: זהו חוק סתימת פיות והטלת אימה, שמיועד להפוך רשמית את מתנגדי המשטר לאויבי המדינה, כאלה שעצם הבעת דעתם יכולה להפוך אותם למשיסה על ידי כל בעל עגלה ביצהר, שיכול לקלף מהם 30,000 ₪ בלי שיצטרך להוכיח שנגרם לו נזק. קיימת אפשרות שבתי המשפט יפילו את החוק הזה, ועל כל פנים צפויה לו דרך ארוכה בוועדות. הבשורה הטובה היא שאם הוא יעבור, הוא ישפר משמעותית את סיכוייהם של ישראלים רבים לקבל אשרת פליט מדיני במדינות נורמליות, כי הוא יוציא את ישראל סופית מרשימת המדינות הדמוקרטיות. הישראלי הממוצע, כמובן, לא יבין למה. הוא אף פעם לא יבין.

(יוסי גורביץ)

השב"כ והמשטרה עצרו לאחרונה את חיים פרלמן, בן 29, תלמיד לשעבר בישיבת "הרעיון היהודי" – הישיבה של אנשי כ"ך – בחשד שביצע שורה של מעשי רצח של פלסטינים בירושלים, כמו גם שורה של דקירות שלא הסתיימו ברצח. הרצח הראשון, על פי הטענות, בוצע על ידי פרלמן ב-1998. הוא היה אז בן 17.

הפרשה מעלה שורה של תהיות. המרכזית שבהן נובעת מכך שעורכי דינו של פרלמן פרסמו הקלטות שמהן עולה שהשב"כ – הוא מודה בכך בעקיפין, כנראה משהבין שאין עוד טעם בהכחשות – שלח את אחד מסוכניו לשדל את פרלמן לבצע פיגועים, ובין השאר לרצוח את השייח' ראאד סלאח.

השב"כ טוען כעת שה"מטרה היתה לבחון את גבולותיו" של פרלמן. זו שיטה מסוכנת למדי לבדיקת גבולות, אם כי היא לא חסרת תקדים: לאחרונה פיצתה המדינה בסכום זעום את זיאד שאמי, הפלסטיני שניסו המחבלים האחים קהלני לרצוח לפני 16 שנים. במקרה ההוא, העביר השב"כ נשק לרוצחים העתידיים, אבל הקפיד לעקר אותו (הם, אגב, שוחררו כעבור פחות משש שנים. ככה זה.). מותר לתהות מה היה קורה אילו פרלמן – שכזכור, מואשם בכך שיש לו נסיון עשיר ברצח וטשטוש עקבות; למעשה, דומה שזה נסיון חסר תקדים בישראל – היה מצליח להתחמק מהשב"כ, לרדת למחתרת, ולתכנן את הרצח של סלאח. האם השב"כ היה מגיע אל סלאח, בהבעה של ילד שזה עתה ניפץ את האגרטל היקר של אמו, ומסביר לו שיש על זנבו רוצח שהשירות שילח? או שהיה מעדיף לנסות לסכל את ההתנקשות ברגע האמת, על כל הסיכונים הנלווים לכך? למה, לעזאזל, נבחר דווקא הנפץ הספציפי הזה כיעד התרגיל?

המחלקה היהודית יצאה וביצה מרוחה על פרצופה. לא רק שהיעד שלהם זיהה את המדובב כאיש שב"כ, לא רק שהוא הצליח להקליט אותו ולפרסם את ההקלטות (השב"כ החרים הקלטות בביתו של פרלמן, כנראה שהוא ידע למה, אבל פרלמן הכין העתקים, כמסתבר), הוא גם סיפק עילה לסלאח להתגולל קצת על השב"כ. כדאי שהשב"כ יספק לסלאח שמירה צמודה, כי אם איזה כהניסט יחסל אותו, שמו ישורבב מיד לפרשה.

יש בעיה קשה נוספת. על פי טענת השב"כ, פרלמן הסתובב 12 שנים, רוצח ארבעה ודוקר שבעה אחרים, מבלי שהשב"כ יעלה עליו. הם מצפים שנאמין שילד בן 17 מסוגל לבצע כמה פיגועי דקירה ורצח אחד לפחות, ולהמשיך בעוד שלושה מעשי רצח בשש השנים לאחר מכן. כלומר, גל הטרור של פרלמן הסתיים כשהיה בן 23. אפילו לחניבעל לקטר לא היתה תקופת התבגרות סוערת כל כך.

האפשרויות העולות מחקירת השב"כ הן או שיש לנו רוצח מתוחכם בקנה מידה עולמי, או שהשב"כ והמשטרה לא הקדישו יותר מדי מאמצים לחקירת מעשי הרצח. צריך לתהות ברצינות מדוע הגיע כתב האישום דווקא עכשיו, זמן קצר יחסית לאחר שהשב"כ ניסה לשוב ולהפעיל את פרלמן כסוכן, לטענתו של האחרון. האם משום שפרלמן סירב? ומאיפה צץ פתאום המידע המפליל את פרלמן, אחרי כל השנים הללו?

העלילה מסתבכת כשמתברר שבשנת 2000, או 2002 – תלוי בפרסום – משתמש השב"כ בפרלמן כסוכן במשך זמן קצר. זה היה שנה עד שלוש שנים אחרי הרצח השלישי שלו, ושנתיים עד ארבע לפני הרביעי. בדרך כלל, לפני שמישהו הופך ליעד לגיוס, בוחנים כל פרט מהחיים שלו. הבדיקה לא העלתה, אפעס, שפרלמן הוא המקבילה הישראלית לג'ק המרטש. או שהבדיקה היתה רשלנית במיוחד, או שבמחלקה היהודית העדיפו לא לבחון טוב מדי את הראיות שעלו בידיהם, כדי לשמור על המקור שלהם – אחרי הכל, אין להם הרבה מהם. אף אחת משתי הברירות לא מחמיאה במיוחד למחלקה היהודית.

מעצרו של פרלמן הוארך בשבוע; המשטרה רצתה להאריך את המעצר עד סוף החודש, ובית המשפט סירב. בית המשפט הסתייע, כמקובל יותר ויותר, ב"מידע מודיעיני" – מה שבפרשת דרייפוס כינו "התיק הסודי". כלומר, בראיות שכנגדן פרלמן לא מסוגל להתגונן. כמו כן, בית המשפט אסר על פרלמן להפגש עם עורך דינו.

אין שום סיבה סבירה למניעת פגישה כזו, אפילו בקנה המידה של השב"כ. כשאסר הארגון על אמיר מח'ול לפגוש את עורך דינו, הטענה היתה שפגישה כזו מסוגלת לגרום נזק בטחוני. גם הטענה הזו היתה מוטלת בספק, או לפחות צריכה היתה להיות מוטלת בספק, אבל במקרה של פרלמן אין שום סיבה הגיונית למעצר כזה. המעשים שבהם חשוד פרלמן בוצעו לפני שש עד 12 שנים. אין לו אפשרות סבירה להשמיד ראיות, אפילו אם נקבל את הטענה המצריכה הוכחה שעורך הדין שלו יסייע בפעולה כזו. הסיבה היחידה למניעת עורך דין מפרלמן היא לסחוט עוד זמן שבו אפשר יהיה לשבור אותו בחקירה ולהביא אותו לדרך שכל באיה לא ישובון – הודאה בפשע.

לכל אדם החשוד בפשע יש זכות לעורך דין. לאדם המואשם בפשע על ידי ארגון משטרה חשאית, שכבר הודה שהפעיל אותו כסוכן וששלח מדובב להפליל אותו – על אחת כמה וכמה

הודעה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להודות לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לערוץ 10 היה בשבוע שעבר סקופ ענק, שלא זכה לתשומת הלב המתבקשת: הגעתי אליו דרך הבלוג של ריצ'רד סילברסטיין. הוא תפס את ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, מסביר איך הוא שיקר לבוחריו.

למי שהספיק לשכוח, הסיבה שבגללה ניצח נתניהו בבחירות 1996 – בשבריר אחוז, כזכור – היתה שזמן קצר לפני הבחירות הוא הודיע שהוא מקבל את הסכמי אוסלו, שעד אז הוביל את ההתנגדות להם. החשש העיקרי מפני בחירתו של נתניהו, בקרב אוכלוסיה רחבה, היתה שאם יעלה לשלטון ראש ממשלה שדוחה את הסכמי אוסלו שאושרו על ידי הכנסת, ישראל תבוא במצור מדיני כבד. ההבטחה של נתניהו סילקה את החשש הזה, ואיפשרה לו לקבל את ראשות הממשלה.

התחלת שלטונו, כזכור, לוותה בשורה של התגרויות כלפי הפלסטינים וסירוב להפגש עם מנהיגם דאז, יאסר ערפאת. התוצאה היתה מהומות הכותל, התכתשות ראשונה בין חמושי הרשות הפלסטינית וחמושי צה"ל. ישראל איבדה 17 חמושים, הפלסטינים איבדו עשרות. נתניהו, מבוהל מהאלימות, נאלץ להפגש עם ערפאת לדרישתו של נשיא ארה"ב דאז, קלינטון, והבטיח לקדם את המשך תהליך אוסלו.

נתניהו הצליח לשרוף את רוב שנות כהונתו ללא כל התקדמות. בשיחה שחשף ערוץ 10, שניהל נתניהו עם קהל הבוחרים הטבעי שלו – מתנחלים – בשנת 2001, הוא מסביר כיצד עשה זאת. הוא אילץ את האמריקנים להסכים למסמוס הסכמי אוסלו: ההסכמים קבעו שישראל תיסוג בשלוש "פעימות" מאזורים שאינם התנחלויות או אזורים צבאיים, ונתניהו התעקש שישראל לבדה תקבע מהו "אתר צבאי". ברגע שהאמריקנים נתנו את הסכמתם לכך, המשחק נגמר: נתניהו מיהר להכריז, למשל, על כל אזור בקעת הירדן כ"אתר צבאי". כך חיסל נתניהו, כפי שהוא מתגאה, את הסכמי אוסלו.

לאורך ההיסטוריה של ישראל, היא השתדלה שלא לנהל משא ומתן בתום לב, אבל נתניהו שובר שיאים בתחום הזה. הוא שיקר לא רק לפלסטינים ולאמריקנים – שאליהם הוא חש בוז עמוק; "אמריקה זה משהו שאפשר להזיז בקלות," הוא אומר שם – אלא גם לבוחריו שלו, לציבור שלו נזקק כדי לעלות לשלטון. הוא יצא בכוונת מכוון להרוס את הסיכוי לשלום עם הפלסטינים, תוך שהוא מעמיד פנים כמי שינקוט טקטיקות מו"מ נוקשות יותר. את האמת הוא מעז לומר רק בקרב תומכיו האידיאולוגיים – וגם במקרה הזה, המצלמה היתה כבויה למשך זמן לא ידוע, על פי התעקשותו של נתניהו, ולך תדע מה הוא אמר שם.

במדינה נורמלית, ראש ממשלה שהיה נחשף כמי ששיקר כך לבוחריו היה עף מתפקידו, או לפחות עומד בפני משבר פוליטי חריף. בישראל, כמעט ואף אחד לא שם לב. הסיבה לכך, כמובן, היא שכולם יודעים שנתניהו הוא שקרן מועד. יצא לי לשוחח עם חב"דניקים במהלך מערכת הבחירות של 1999, שבה שלחו הישראלים את נתניהו לשמש כאזרח מודאג; שאלתי אותם איך הם יכולים לתמוך באדם שהוא שקרן מופלג כל כך. "הוא שקרן," הודה בפנים זוהרות אחד מהם, "אבל הוא השקרן שלנו".

אכן. וכך הוא גם נשאר. את ההודאה המדהימה שנתן נתניהו למתנחלים ב-2001, ההסברים איך עבד על ממשל קלינטון, צריך להעביר בדחיפות לבית הלבן ולממשלות האיחוד האירופי. מממשלת נתניהו, כפי שהוכיח שוב, אי אפשר לצפות לשום דבר; יש להוריד אותה על ברכיה ולא לתת לה שום מרווח נשימה.

עכשיו אנחנו יודעים איך נראו ימיו האחרונים של הסכם אוסלו, איך נראו הדברים כשאהוד ברק עלה לשלטון – וכמו נתניהו, המשיך מיד בהתעלמות מהפלסטינים. להסכם אוסלו, נזכיר, היה תאריך תפוגה: מאי 1999, באמצע עונת הבחירות. הפלסטינים לא קיבלו כמעט כלום ממה שהובטח להם במשך שלוש שנות נתניהו (הוא מדבר על "הוויתור על חברון"; הייתי בחברון. אין לי מושג על איזה ויתור הוא מדבר), וקלטו שהם גם לא עומדים לקבל, שישראל מציעה רק מילים. את ההמשך אנחנו יודעים.

הנה נופל טיעון מארסנל הימין: הטיעון של "אוסלו הקטלני". אוסלו מעולם לא נוסה כפי שתוכנן, כי בנימין נתניהו שיחק לידיהם של בוחריו האמיתיים. השתכנעתי לפני שנים שיוסי ביילין, שהיה מוכן לנצל רוב זמני כדי לכפות ויתורים לפלסטינים שידע שאין להם סיכוי לעבור, מסוכן לדמוקרטיה הישראלית; עד כמה מסוכן ממנו לדמוקרטיה אדם שמוליך שולל את בוחריו כדי למנוע מהם סיכוי לשלום, בוחר כמעט ביודעין במלחמה, משום שהשלום מנוגד לאמונתו?

אבל נתניהו יכול להיות רגוע: בישראל אין זכרון ציבורי וממילא כולם משוכנעים שהוא שקרן – ומצביעים עבורו. מה שהיה הוא שיהיה. עד שלא יהיה.

(יוסי גורביץ)