מה אפשר ללמוד על תפקידה של המשטרה משיחת האזהרה של הבלוגר נועם ר.

הבלוגר נועם ר., שמפעיל את הבלוג o139, קיבל אתמול (ב’) זימון לחקירה ממפקד תחנת משטרה. הקצין לא אמר לו במה הוא חשוד, רק מסר לו את הטלפון של החוקר שאמור לחקור אותו. כשהגיע נועם לחקירה, הוא הופתע לגלות מולו את “רונה” הידועה לשמצה מהשב”כ, כמו גם רכז שב”כ אחר, ושוטר על תקן עציץ.

נועם, בקצרה, זומן לשיחת אזהרה על ידי השב”כ; הפעילות שלו, כמסתבר, היתה לצנינים בעיני המשטר הציוני. בשום שלב לא הוקראה לו האזהרה שהיתה הופכת את הפגישה לחקירה באזהרה, והנוכחים אמרו לו שהוא לא חשוד. עוד, אפשר לקרוא כאן.

בשיחה עם נועם, הוא מעריך – בעקבות חלק מהשאלות – שהחוקרים הגיעו אליו בעקבות ציוץ מסוים שכתב בטוויטר. הזהות האמיתית שלו לא חשופה שם, כך שזה צריך להדליק נורות אזהרה אצל מי שחושב שיש לו איזושהי אנונימיות ברשת. אבל חלק ניכר מהשאלות הוקדש דווקא לפעילות הפוליטית של נועם. בשב”כ, כמסתבר, לא אוהבים כתיבה על עצירים מנהליים ושביתות רעב.

זו, בקצרה, לא היתה חקירה. זו היתה שיחת הטלת אימה. בין השאר, נאמר לנועם שאם הוא ימשיך, מקום העבודה שלו בסכנה – בלי, נזכיר, שהוא נחשד בביצוע עבירה כלשהי. זה משהו שקורבנות הובר בשנות החמישים היו מכירים היטב.

אבל לא זה הנושא. לפני כמה שנים, בבלוג הזה היה באנר של “חקור אותי, יובל” – זכר לימים שבהם יקיר השמאל הציוני של היום, יובל דיסקין, הבהיר שהוא יסכל “פעילות חתרנית” של בל”ד, גם אם זו חוקית. העובדה שהשב”כ הוא משטרה חשאית פוליטית, שפועלת נגד מי שחורג יותר מדי מקו השורה של המשטר, היא הכל חוץ מסוד. שירות חשאי אחר, ה-MI-5 הבריטי – שנאלץ גם הוא להתמודד עם איום ניכר של טרור – הסיר מרשימת היעדים שלו את המאבק בחתרנות בתחילת שנות התשעים, אחרי שהגיע למסקנה שמדובר בהגדרה מעורפלת, שגוררת מעקב פוליטי אחרי פעילים לא אלימים שלא ביצעו שום עבירה על החוק. השב”כ, שצריך להגן על משטר אידיאולוגי, אם כי כזה שבדרך כלל כל כך מובן מאליו שהוא שקוף מבחינת רוב התושבים, עדיין נאבק ב”חתרנות.”

הסיפור, על כן, הוא לא השב”כ. הוא המשטרה. אילו היה נועם מקבל זימון לשיחה מ”רונה” בעלת המרתפים, הוא יכול היה להודיע לה בנימוס שממש לא בא לו ושהיא מוזמנת לעשות משהו אחר בזמנה. כמה פעילים שקיבלו שיחות כאלה עשו בדיוק את זה. אבל כשאתה מקבל זימון לחקירה משוטר, זה כבר סיפור אחר. לסירוב כזה יש השלכות – בין השאר, המשטרה יכולה, אם תסרב פעם שניה, להוציא נגדך צו מעצר.

אנחנו רגילים לחשוב על המשטרה כמין סוג של קרוב משפחה טמבל, לא מועיל אבל גם לא מי יודע מה מזיק; חסר יכולת באופן כללי, קצת מושחת, אבל לא פוליטי. אלימות משטרתית מופנית כלפי כל מי שמעצבן שוטרים, בין אם אלה מתנחלים או שמאלנים. אבל למשטרה הישראלית יש היסטוריה ארוכה של שימוש כמשטרה פוליטית. עיקר הפעילות הזו היתה, כמובן, מול הפלסטינים הישראלים, במיוחד בימי המשטר הצבאי – אבל לא מעט ממנה הופנה כלפי דיסידנטים באופן כללי.

עליית הליכוד ב-1977 ריסקה את משטר מפא”י, וסוף שנות השבעים ושנות השמונים היו תקופה של ליברליזציה יחסית במנגנוני האופל של המשטר. בשנות התשעים, המליץ השב”כ דרך קבע על יתר שילוב של פלסטינים ישראלים בתפקידי ממשלה ומשטר. השב”כ, שבימי בן גוריון ריגל אחרי מתנגדי מפא”י דרך קבע ושהאחראי עליו, איסר הראל, ישב בישיבות מרכז מפא”י, הפך ממלכתי. הוא ניסה להתנער מהדימוי מטיל האימה של הש”ב.

זה נגמר בבום באינתיפאדה השניה. והמשטרה תמיד שימשה כלי להטרדת מתנגדי הממשלה. פעילים מזרחיים, שהופללו פעם אחר פעם ונחקרו באלימות ולעתים אף בעינויים בשנות השבעים, למדו את זה על בשרם הרבה לפני שהמשטרה הפנתה את הכוח הגס שלה כלפי המחאה של 2012, אלימות שהתבטאה תקשורתית במעצר המופרך של דפני ליף. פעילי מחאה נחמדים פחות מליף ידעו שהם על כוונת רכזי המודיעין של המשטרה כבר ב-2011, והם מוטרדים תדיר גם כיום.

במקרה של ליף ונועם, המשטרה – ככוח הטלת אימה, ככוח סתימת פיות – הגיעה גם אל בעלי הפריווילגיות. לימדו-נא את הלקח: המשטרה איננה שם בשבילכם. במקרה הטוב אתם מבחינתה מטרד, במקרה הרע אתם חתרנים מסוכנים שצריך לדכא – גם אם לא ביצעתם שום עבירה.

וזו עוד סיבה – כפי שנכתב פה שוב ושוב – לפרק את משטרת ישראל.

(יוסי גורביץ)

בסוף חודש נובמבר נערכה ההפגנה הגדולה בחורה שבדרום כנגד תכנית פראוור, שהפכה – כמיטב המסורת של שירותי הבטחון הישראלים, מיום האדמה והלאה – להתפרעות משטרה. במהלך ההפגנה נעצרו מפגינים רבים, ביניהם איש שמאל יהודי, אלדד ציון.

באופן חריג – ביחס למפגינים יהודים, על כל פנים; למפגינים פלסטינים, גם אלה המחזיקים בקליפה המכונה אזרחות ישראלית, זה קורה הרבה יותר – הפרקליטות דורשת את המשך מעצרו של ציון עד תום ההליכים. למה?

המשטרה טוענת – יצוין כי הנכתב כאן מתבסס על שיחה עם מספר פעילים, כמו גם עם עורכת דינו של ציון, מיכל פומרנץ – כי במהלך ההפגנה, ציון אמנם לא השתתף במה שהיא טוענת שהיה התפרעות, אך טוענת שניסה למנוע את מעצרו של אחד המתפרעים. ציון מכחיש זאת; הוא טוען שהוא ניסה למנוע אלימות כלפי עצור. אחר כך, טוענת המשטרה, הובא ציון לתחנת משטרה, שם הפריע לחקירה וקרא לעצורים לא לשתף פעולה עם החוקרים; ציון, מצידו, אומר שהוא בסך הכל הזכיר לעצורים את זכות השתיקה שלהם. כאן, טוענת המשטרה, תקף ציון שוטר. זה מה שיש לציון עצמו לומר על הטענה הזו:

"האם תקפת שוטר בתחנת העיירות? נכנסתי לחדר העצורים בתחנת המשטרה, חדר שאת קירותיו מעטרות כתובות בכתב-יד "כהנא צדק" ו"משה ציווה להרוג כל ערבי", עם סמלי מג"ב. ראיתי שוטר נותן סטירה לעצור. אז הרמתי את קולי. בתגובה לכך שניים-שלושה שוטרים תקפו אותי כשגבי מופנה לעברם, הוציאו אותי מן החדר, כאשר הם מכשילים ומפילים אותי לרצפת מסדרון תחנת המשטרה, בועטים בי ושוברים את משקפיי (דבר שמאוד הקשה על תפקודי בשלושת ימי המעצר הראשונים, בהם לא הצלחתי לזהות פנים או לקרוא דבר). לבסוף אזקו אותי כשידיי מאחורי גבי. עשיתי את חובתי האזרחית מול אלימות שרירותית של שוטר."

אם יש למשטרה הקלטות או צילומים שיחזקו את טענתה, היא לא הציגה אותן עד כה. בשלב זה, זו המילה של שוטרים מול המילה של ציון. בהתחשב בכך שאנחנו יודעים שהמנהג המקובל של שוטרים הוא להגיש תלונה אוטומטית על תקיפת שוטר כלפי אנשים שהם תקפו, כדי שיהיה להם מה לנפנף מול הכלב המנומנם של מח"ש, ובהתחשב בכך שמח"ש עצמה כבר הודתה שבמשטרה פושה תרבות שקר (עמדה שנקטה גם ועדת אור, עמדה שנוקט כל אדם שלרוע מזלו היה לו מגע עם משטרת ישראל), צריך לומר בקול ברור: כל עוד אין המשטרה מציגה ראיות לכך שמישהו תקף שוטר, חזקה שהיא משקרת. על אחת כמה וכמה אם הדבר מתרחש בתוך תחנת משטרה.

עד כמה אפשר לסמוך על טענות המשטרה באופן כללי? לא משהו. עורך הדין איתמר בן גביר תפס חוקר של משטרת אריאל בשקר: הלז טען בבית המשפט שהוא הודיע להוריו של קטין שחקר על מעצרו בשעה 23:00, כשהוא טוען שקיבל את מספר הטלפון שלהם מהעצור, ושהמספר מופיע בראש מסמך העדות שכתב. אלא שהחוקר לא תיאם בין השקרים שלו, ובן גביר הציג בפני בית המשפט את מסמך העדות – כשהשעה עליו 04:14. למותר לציין שהחוקר לא יועמד לדין בשל עדות שקר. זו רמת האמינות של המשטרה במקרים פשוטים ביחס; מה רמת האמינות שלה באשר לטענה שמישהו תקף שוטר?

אשר לטענת שיבוש החקירה – היא משונה למדי. איזה סוג של שוטר עורך חקירה בנוכחות עצורים אחרים? יתר על כן, הודעה לעצורים על כך שיש להם זכות שתיקה, היא לא שיבוש חקירה, היא אזרחות טובה. האזהרה המשטרתית אומרת שכל מה שתאמר ישמש נגדך; היא בכוונה לא אומרת שכל מה שתאמר ישמש לטובתך. המשטרה בהחלט רשאית לא להציג דברים שאמרת בחקירה ושיחזקו את עמדתך. אם אתם עצורים, במיוחד לאור העובדה שבישראל אין לכם זכות לעורך דין במהלך החקירה, סתמו את הפה. שום דבר שתאמרו לא יעזור לכם, לכל היותר אתם קוברים את עצמכם או את חבריכם. זו זכותכם החוקית להמנע מהפללה עצמית. שימו לב: זה חשוב גם, ולמעשה במיוחד, אם השוטר טוען שיש לו ראיות חד משמעיות נגדכם, ולמה לכם וכדאי שתודו. אם יש לו ראיות, הוא לא צריך הודאה. הוא רוצה הודאה כי הודאה, בישראל, היא מלכת הראיות והיא תחסל אתכם. נחקרתם? אל תגידו כלום. הנה, משטרת ישראל מוזמנת עכשיו להעמיד אותי לדין על שיבוש כל החקירות העתידיות שלה.

עד כאן, שום דבר יוצא דופן: בריונות ושקרים שהורגלנו להם מהמשטרה. אבל אז התערבה הפרקליטות. זו, כאמור, דורשת את מעצרו של ציון עד תום ההליכים. עורכי דינו של ציון הציעו חלופת מעצר, מעצר בית. במאמר מוסגר, זו חלופה רעה מאד: השופט יואב עטר מבית המשפט השלום בבאר שבע רוצה את ציון במעצר בית עד תום ההליכים, כשלאחר 30 יום, תבחן האפשרות לתת לו לצאת לעבודה או לימודים – כל זה, כמו גם הפקדה כספית של ציון בסך 10,000 ₪ והפקדה דומה מצד הערבות לציון. עטר אוסר על ציון לצאת לעבודה או ללימודים במשך חודש; צריך כנראה להיות שופט כדי לחשוב שאחרי חודש במעצר בית, שמגיע אחרי יותר משבועיים של מעצר, תהיה לציון עבודה או שיישאר משהו מהלימודים שלו. מעצר הבית של השופט עטר דן, בסבירות גבוהה, את ציון לפיטורין. לזה קוראים להרוס למישהו את החיים לפני שהורשע.

אבל זה לא הספיק לפרקליטות. היא התנגדה למעצר הבית ודרשה להשאיר את ציון עד תום ההליכים. היא פסלה את הערבות לציון בנימוק המדהים שהן תומכות בו אידיאולוגית: "כל הערבות המוצעות היו ביחד עם המשיב באותה הפגנה מדוברת, ובהתחשב בכך שהעבירות התבצעו על רקע אידיאולוגי, בהמצאות המשיב והערבות במקום ההפגנה על רקע זה, אני חושבת שיש בערבות המוצעת מרמת הציניות […] אני סבורה שאין מקום שהחלופה תהא אצל ערבות אשר היו במקום של הפגנה שהפכה להיות לא חוקית, בעצם הערבות חולקות את הרעיון האידיאולוגי של המשיב שהוא הרקע לביצוע העבירות." ההדגשות שלי.

אף אחד לא טען שהערבות שהציעו את עצמן ביצעו עבירה כלשהי. גם הפרקליטות לא טענה זאת. הטענה שלה היתה מסוכנת הרבה יותר: אם אתה תומך אידיאולוגי בחשוד, אתה פסול מלשמש לו כערב. המילים שריחפו אם גם לא נאמרו בחלל בית המשפט היתה "הן שמאלניות." אם אתה שמאלני, אתה אוטומטית שקרן, אתה אוטומטית לא אמין, אתה אוטומטית פסול לשמש כערב.

לזכותו של השופט עטר ייאמר שהוא דחה את התפיסה הזו של הפרקליטות, אבל זה פחות או יותר הדבר היחיד שאפשר לומר בזכותו. בהחלטה שלו, הוא ציטט את שופט המחוזי ואגו: "אותה התפרעות אלימה והמונית, בכניסה לחורה, נדמה, כי לא ניתן לחלוק על כך שמדובר באחד האירועים הקשים מסוג זה, ובעלי פוטנציאל נפיץ שהיו בעשרות השנים האחרונות בתחומי המדינה. כאשר מדובר במסוכנות של משתתף באירוע כזה, אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי. […] אמנם, [כותב השופט עטר] בניגוד לעניינו של אותו קטין, המשיב דנן לא אחז באבן בידו, אך כאמור, אבחנה זו אינה משמעותית בשים לב לעובדה שהמשיב דנן הינו בגיר, ולאור אותו רצף נמשך של התנהלות שפורט." כל ההדגשות שלי. ה"רצף" שעליו מדבר עטר הוא ההפרעה לכאורה למעצר של ציון, האזהרה שלו את העצירים האחרים, והתקיפה לכאורה שלו של השוטר.

כמה הערות. קודם כל, כשהשופט ואגו כותב חגיגית על "אותה התפרעות אלימה והמונית" ש"לא ניתן לחלוק על כך" ש"מדובר באחד האירועים הקשים," הוא, במחילה, מחרטט. האירוע לא נחקר. שום בית משפט עוד לא הגיש פסק דין בנושא. במונחים משפטיים, זהו "אירוע קשה לכאורה." ודאי שאפשר לחלוק על כך; רבים מן המשתתפים אכן חולקים. הבעיה האמיתית מגיע במשפט המזעזע "אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי" של חשוד מסוים.

הלו, ואגו! אתה אמור להיות שופט! אתה לא אמור להיות חותמת גומי להיסטריה מוסרית מלובה של המשטרה! כל מה שיש לך הוא המקרה שלפניך – מה עשה אדם ספציפי, במקום ספציפי, בשעה ספציפית. אם לכל אלה "אין הרבה משמעות", אז מה שיש לנו הוא לא משפט, הוא שיפוט צבאי בעת מצב חירום. אם אתה חושב שלעובדות הנוגעות לחשוד מסוים "אין הרבה משמעות," שהוא אמור להישפט כחלק מהמון אמורפי שלדעתך ביצע או לא ביצע משהו באירוע שלא נחקר לעומק אבל זה לא באמת משנה, אתה צריך להוריד את הגלימה וללכת הביתה. אתה לא ראוי לתפקידך. אתה בעליל לא מבין אותו.

קשה לומר משהו טוב יותר על עטר. "אמנם המשיב דנן לא אחז באבן בידו, אך אבחנה זו איננה משמעותית"? וואלה, טוב לדעת שהעובדות לא משחקות תפקיד מי יודע מה חשוב בבית המשפט שלך. אם הוא לא החזיק באבן, למה כרכת את שמו בהחזקת אבן?

ההתנהלות הזו צריכה להטריד כל ישראלי. אדם מוחזק במשך יותר מ-14 יום – שני הצדדים הגישו ערעור, המחוזי בבאר שבע אמור להחליט מחר על מועד קיום הדיון – משום שהשתתף בהפגנה. הפרקליטות מוציאה את תומכיו של החשוד מכלל אלה שרשאים לסייע לו – כנראה שהיא מצפה שהוא יישען על חסדיהם של זרים גמורים. השופטים אומרים שהעובדות הספציפיות לא משנות, מה שמשנה הוא נראטיב גבוה יותר. חייהם של אנשים קטנים נדרסים בגלגל הגדול.

כך נראית רדיפה פוליטית כשמערכת המשפט הופכת לחלק ממנה. בניגוד לכמה מעמיתי בשמאל – אנשים שאני מעריך ומכבד – אני יודע שהרדיפה הזו לגמרי לא מוגבלת לשמאל. כשההיסטריה הציבורית גדולה מספיק, הגלגל מסתובב גם ימינה. ראיתי את זה בתקופת ההתנתקות, כשבתי המשפט שלחו ילדות בנות 12 שסירבו להזדהות למעצר של שבועות ארוכים; ראיתי את זה כששופטת איבדה את בינתה בהתקף חימה על ילדה חצופה, שהעזה לא להכיר בסמכותה, וקבעה שהסביבה האידיאולוגית שלה משפיעה עליה לרעה ועל כן יש להוציא אותה ממשפחתה הדתית ולהעביר אותה לקיבוץ חילוני. למרבה השמחה, הזוועה הזו – המקבילה המודרנית של החוק האנגלי הישן, שהורה למעוך אדם באבנים, עד שיכיר בבית המשפט – נבלמה בערכאה עליונה יותר.

אבל הדוגמא ההיא צריכה להבהיר: כשהממשלה מתחילה לתופף בתופי הטם-טם ואומרת לנו שהאויבים מתקבצים, יהיו פרקליטים שיאמצו את הנראטיב שלהם ויציגו אותו לבתי המשפט, ויהיו שופטים שימהרו לשרת את המשטר. המטרה של הפרקליטות כיום ברורה, כפי שהיא היתה ברורה בימי ההתנתקות: להשתמש בכלים משפטיים כדי לשבור התנגדות פוליטית. להשתמש בכלים משפטיים כדי לשבור אנשים קטנים, כדי להטיל אימה בשם המשטר על אחרים. רוצה לצאת להפגנה? לא כדאי לך. גם אם לא תפעיל אלימות, זה לא ישנה. אם תהיה במקום, אתה עשוי להיעצר. אם תהיה במקום, הפרקליטות תאמר לבית המשפט שאתה אדם לא אמין ולא ישר.

למה לך? הורד ראש. שב בבית. הם בסך הכל באו לקחת את הבדואים. תורך עוד לא הגיע; אם תהיה כלב טוב, אנחנו מבטיחים שהוא גם לא יגיע. שב מול המסך, שחק במשהו, הבט בחתולול. אל תסתכל מה קורה לאחיך בני האדם בדרום. למה לך? מה, אין לך צרות? מה, בא לך לאבד את מקום העבודה שלך בלי פיצויים? אין לך חובות? אין לך ילדים? אהובים? בעלי חיים? אתה באמת רוצה לראות מה אנחנו יכולים לעשות לחיים שלך? למה, מישהו יעזור לך לשקם אותם אחר כך? היה נתין טוב,

ככה ראש הממשלה אוהב אותך. ואתה, בבוא הזמן, תאהב אותו. או, על כל פנים, תתרגל.

(יוסי גורביץ)

לפני כמה שנים נקט שר התשתיות הלאומיות, עוזי לנדאו, בעמדה פרדוקסלית: מצד אחד, הוא הודיע שישראל תגן על קידוחי הגז של הטייקון שומט החובות תשובה; מצד שני, הוא הודיע שהוא לא מסכים להגביר את התמלוגים שתשובה וחבר מרעיו צריכים לשלם עבור מה שאמור היה להיות גז ישראלי, שעליו ישראל התחייבה להגן.

העמדה הזו היא עכשיו עמדתה של ממשלת ישראל. בסוף השבוע התבשרנו, דרך המגזין הגרמני בילד, שישראל עומדת לרכוש מספר ספינות מגרמניה לצרכי הגנה על הרכוש של תשובה. על פי הידיעה של "הארץ", ישראל תרכוש ארבעה סטי"לים בכשלושה מיליארדי שקלים; על פי הידיעה בטמקא, המדובר בשתי משחתות, בעלות של כמיליארד יורו, שהם כיום כ-4.8 מיליארדי שקלים.

זה די הרבה כסף, ומשרד הבטחון כבר התחיל להודיע שהוא לא מתכוון לשלם את זה. על פי הידיעה של "הארץ," במשרד הבטחון דורשים שהכסף יגיע מתקציב נוסף, נפרד מתקציב הבטחון. משרד הבטחון בדרך כלל מקבל את שלו, אז זוכרים איך לאחרונה קיבל המשרד תוספת של 2.75 מיליארדים, כשביקש ארבעה וחצי מיליארדים? אז הנה מגיעים עוד.

על פי המתווה הסופי של ועדת ששינסקי, נתחיל לראות כסף מהמאגרים של תשובה עוד ארבע שנים בערך, כשהרווחים ממכירת הגז יגיעו לשני מיליארדים. כלומר, עד שנראה שני מיליארדים מהגז שלנו שהלך לתשובה, אנחנו נוציא שלושה מיליארדים לפחות, עם אופציה ל-4.8 מיליארדים. יופי של דיל, לא?

כאן המקום להזכיר שכאשר האוצר רצה לגרום לנו לקנות את הדיל המפוקפק עם תשובה, הוא מכר לנו את הלוקש שההוצאות על הגנת המתקנים תעלה לנו רק 20 מיליוני דולרים בשנה. לפני שנה, אם תסתכלו על הקישור של "כלכליסט" למעלה, כבר דיברו על הוצאות של כ-700 מיליוני דולרים, שאכן מגיעות בקירוב לכשלושה מיליארדי שקלים.

איך התנפחו הוצאות ההגנה פי 35 תוך שנה ומשהו? האם הסכנות לאסדות של תשובה התרבו פי 35, או שמא יש כאן משהו – שקר מכוון של האוצר על 20 מיליוני דולרים, שמשתלב עכשיו עם ניפוח מכוון של ההוצאות מצד חיל הים? קשה לראות הסבר סביר אחר. ואם עד כה טיפסנו מ-20 מיליוני דולרים ל-700 מיליוני דולרים למיליארד יורו, מותר להניח שבצה"ל ימצאו דרכים ממזריות אחרות להגדיל את ההוצאות עוד יותר בשנים הקרובות. בורות שומן מזהים שם מקילומטרים.

כל זה הוא כסף שנשפך החוצה: אם לא נקנה את הספינות הגרמניות, נקנה כנראה ספינות אמריקאיות. לישראל אין התשתית לבניית ספינות מלחמה – לא שאני חושב לרגע שצריכה להיות לה – וחיל הים רוצה את הספינות הללו במהירות. אומרים לנו שנסראללה חושב לתקוף את המתקנים. שזה יהיה נזק אסטרטגי.

נזק אסטרטגי למי? זה לא הגז שלנו יותר. הממשלה כבר אישרה במחטף מכירה של 40% ממנו לחו"ל – את אותם 40 האחוזים שרצה תשובה מלכתחילה – כשנציג משרד האוצר שאול מרידור אומר בדיון ש"היום אני אקנה גז ל-30 שנה? מה אני השתגעתי? אני יודע מה יהיה בעוד 30 שנה? אני לא יודע אם תהיה מדינה." אנחנו נקבל אחוזים בודדים מהגז, ואנחנו גם נשלם על ההגנה עליו.

ובמידת הצורך, גם נלחם, נהרוג ונמות עליו. לא רוצה. אם זה הגז של תשובה, אם הוא יכול למכור אותו לחו"ל כדי שיוכל לנפח כאן את מחירי האנרגיה, אז שהוא יהיה גם זה שיממן את ההגנה. לא רוצה לממן את ההגנה? כבד עליך? אין בעיה, תן את הגז בחזרה. אבל גם לא לקבל את רוב ההכנסות מהגז וגם לסחוב עלינו את ההוצאות להגנתו? למה מי מת?

אה, כן – כנראה איזה פראייר שיתנדב לשירות בחיל הים ויאמין שהוא עושה את זה למען הגנת המולדת, ושיעמוד בקו האש מול פראייר אחר, שיאמין בלהט קדוש שהוא עושה את זה למען האומה הלבנונית; שני פיונים שיעלו בלהבות התנגשות משותפת, שני אנשים שיהרגו זה את זה למען אנשים שיהיו רחוקים מאד משדה הקרב, אבל ידעו לגבות היטב את רווחיו: מי בדמים ומי בהון פוליטי.

ועוד דבר אחד: לפני כמה ימים קונן שר הבטחון, בוגי "משה" יעלון, על כך שהחמאס "יכול היה לקבל החלטה לגדל ולייצא תותים, ולא לייצר ולייצא רקטות וטילים". וראה זה פלא, היום למדנו על כך שיעלון מוכן להסתכסך עם מדינה אירופאית, הולנד, שתרמה מכשיר שיקוף מיוחד בעלות של מיליונים, ובלבד שלא להגדיל את היצוא מעזה. במשרד הבטחון טענו שהם רוצים לשמור על בידול בין הגדה והרצועה "מסיבות בטחוניות" – בדיוק הסיבות שהמכונה צפויה לפתור. כל הפשע והאיוולת של המדיניות הישראלית כלפי עזה, מגולמות בעוד שקר דמגוגי של המסוכן שבפוליטיקאים הישראלים. כנראה שבוגי בכל זאת מעדיף יצוא רקטות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המרירות של הח"כים החרדים, עם בעיטתם מהקואליציה, נובעת בין השאר מכך שהם ידעו לאורך השנים שהכסף הגדול לא הלך אליהם – כפי שדימה לחשוב, או שיטה בתומכיו, האיש שדימה אותם לכלבים רטובים – אלא למגזר של האחים היהודים, חובשי הכיפות הסרוגות. ההבדל היה בשיטה: לחרדים לא היה אכפת במיוחד ממה שחושב עליהם שאר הציבור. הם ראו בו ממילא ציבור עוין, ועל כן לא היה אכפת להם במיוחד להשתין מהמקפצה. מבחינת חברי הכנסת שלהם, פרסום שלילי בציבור החילוני היה אפילו סוג של בונוס: הם יכלו לנופף בו מול הרבנים שמינו אותם, כסוג של הוכחה לכך שהם עושים עבודה טובה. כרגיל במצבים כאלה, מה שהועיל לח"כים החרדים דפק את הציבור שלהם והקל על בניית הדימוי שלו כאויב האומה: גם לא משרתים בצבא, גם מעיזים לדרוש תקציבים. ולא משנה שהתקציבים האלה לא היו גדולים במיוחד.

המתנחלים ושאר אנשי הכיפות הסרוגות למדו בשלב מוקדם מאד שלא כדאי לעצבן את הרוב. אין בזה דיווידנדים. הם הקפידו על עריכת ערימה של דילים מסריחים – לעולם לא נדע כמה כסף באמת נקבר בגדה המערבית – אבל הם תמיד עשו זאת בשקט, בלי הצהרות, הרחק מאור הזרקורים.

וכמו שבראש מעייניה של ש"ס עומדת מערכת החינוך שלה, שבראיה צינית – שהח"כים שלה שותפים לה, יש להניח, לפחות חלק מהזמן – מבטיחה מאגר עתידי של מצביעים, כך גם למפז"ל לדורותיה היתה את מערכת החינוך הנפרדת שלה, שגם אותה צריך היה לטפח כי גם היא היתה (בין השאר) מערכת אידיאולוגית מאד שמבטיחה, או על כל פנים מנסה להבטיח, מאגר של מצביעי עתיד.

אם אפשר לעשות השוואה גסה בין האחים היהודים לסניף הפלסטיני של האחים המוסלמים, החמאס, אז 1987 והאינתיפאדה הראשונה היו קו שבר בשני המקרים. אם עד סוף 1987 הדעווה, פעילות הצדקה והתשתית החינוכית, עמדו בראש מעייניה של חמאס, הרי שאם תחילת האינתיפאדה הדגש עבר לפעילות הזרוע הצבאית, שהלכה והתחזקה עד שביצעה בפועל הפיכה נגד ההנהגה האזרחית של הארגון – זו היתה המשמעות של חטיפת גלעד שליט. החל מ-1988, עם ההבנה שאי אפשר יהיה עוד להמשיך במדיניות ההתנחלות השקטה כאשר רוב הציבור היהודי מוכן לשלם במחיר ההתנחלויות תמורת שקט, הלכה המפד"ל והקצינה. ממשלת רבין של 1992 היתה הממשלה הראשונה בהיסטוריה של ישראל שהמפד"ל לא היתה חלק ממנה – ואז החלו להשמע הקריאות הפנימיות שעבור ההתנחלויות, מקריבה התנועה גם את מפעל החינוך שלה, שהצריך שליטה במשרד החינוך, שהמפד"ל התרגלה לקבל.

ועם זאת, אף שמערכת החינוך של האחים היהודים עברה למבער האחורי לעומת המאבק בתחום ההתנחלויות (וכאן המקום להזכיר שמערכת החינוך הזו מספקת חלק ניכר מהמפגינים של המגזר, שמוסעים בהמוניהם מן הישיבות אל ההפגנה ובחזרה), הרי שהאחים המשיכו לשמור גם עליה. מהבחינה הזו, מינויו של חבר האחים שי פירון לשר חינוך בהחלט משרת את מטרותיהם, והוא אחת הסיבות לכך שהברית בין "יש עתיד" והאחים היהודים חזקה כל כך: לאחים יש סוס טרויאני במשרד החינוך.

השבוע קיבלנו לכך שתי דוגמאות. הבולטת שבהן היא זו שפורסמה הבוקר: כמחצית מהתיכונים שהמורים שלהם יקבלו בונוס על "חינוך לערכים" הם ממערכת החינוך הממלכתית דתית. מרכיב מרכזי מבונוס ה"ערכים" נובע ממספר יוצאי התיכון שמתגייסים לצה"ל ו/או לשירות הלאומי. כמובן, המתגייסים חובשי הכיפות הסרוגות הם בחלקם הניכר משתמטים ברשות שמשרתים פחות ממחצית השירות של האזרח החילוני, אבל את הבונוס בתי הספר מקבלים בכל מקרה. זו שיטה מצוינת להעדפה תקציבית תקנית לכאורה של בתי הספר הדתיים על בתי הספר החילוניים – ועל אחת כמה וכמה, כשמדובר בבתי הספר של ערביי ישראל. הכללת ה"שירות הלאומי" צריכה להרגיז במיוחד, משום שמדובר בלאטיפונדיה שנמצאת בשליטה מובהקת של חובשי הכיפות ושמיועדת בעיקרה לצעירות דתיות: כשצעירים ערבים ניסו להתקבל למסגרת הזו, הם נדחו לא פעם בתירוץ של "אין תקציב."

האחריות של פירון למהלך הזה חלקית, כי במקור מדובר בתרגיל של גדעון סער, ומותר לחשוד שפירון – שכנראה למד את השטיק מהבוס שלו – גוזר כאן קופון על מהלך של מישהו אחר. ההחלטה השניה, מצד שני, מגיעה לגמרי מכיוון פירון.

משרד החינוך התייצב השבוע רשמית לצד הדרת הנשים, והודיע שהוא יממן הפרדה במוסדות הממלכתיים דתיים בין ילדים וילדות החל מכיתה ד'. עד כה, הפרדה כזו היתה רווחת למדי – אם כי היא התגברה מאד בשנים האחרונות – אבל מומנה לעתים קרובות מכיסם של ההורים. עכשיו המימון שמיועד להבהיר לנשים שהן ערווה מהלכת שמהווה סכנה לכל גבר יגיע ישירות מקופת משרד החינוך. זה משהו שסער, כשר חינוך חילוני, לא העז וכנראה לא היה מעז לעשות. הדרך המשותפת שלו ושל האחים היהודים נפסקת בהדרת נשים יהודיות.

חשוב לציין שפירון הרג כאן שתי ציפורים באבן אחת: הוא לא רק העניק גושפנקא רשמית לתמיכה של המגזר שלו בהדרת נשים, הוא גם הצליח באמצעות המהלך הזה להקטין את מספר התלמידים בכל כיתה – ובעצם, העביר מימון להקטנת מספר התלמידים בכיתה בבתי הספר של האחים היהודים. המשמעות היא שאם עד כה היה מיעוט של בתי ספר ממלכתיים דתיים שהתנגדו להפרדה כזו, עכשיו הם ימצאו את עצמם בעמדת נחיתות נוספת מול בתי הספר שכבר ביצעו הפרדה: הם לא צריכים עוד לבקש מימון מההורים או מהמועצה המקומית, הם יוכלו לקבל אותו ישירות ממשרד החינוך – ובמאבק הפנימי בין הורים שתומכים בהפרדה ובין המתנגדים יקבלו הראשונים רוח גבית משר החינוך.

אז יש לנו שר חינוך מ"יש עתיד," שמקדם את הדרת הנשים ואת החינוך של בני המגזר שלו על חשבון החינוך של כל השאר. או, בקיצור, שמשמש כסוס טרויאני של האחים היהודים. מצביעי "יש עתיד" שגילו שהם הכניסו מפד"לניק מהזן הישן למשרד החינוך (כן, הוא נאבק במערכת החינוך של ש"ס – זו, כזכור, לקחה את התלמידים שלה ממערכת החינוך של המפד"ל), שיש לו עניין בהדרת נשים, יוכלו להאשים רק את עצמם: פרצופו האמיתי של פירון נחשף בנובמבר 2012, שלושה חודשים לפני הבחירות. מי שלא ידע, העדיף לא לדעת.

אבל זה נכון, כמובן, ל"יש עתיד" כולה, בדגש על מנהיגה.

עוד דבר אחד: חמושי יס"מ הסתערו על בית ביצהר והשתמשו בטייזר כנגד אדם לעיני ילדיו, במצב שאין עוררין שבו הם לא היו בשום סכנה. אחר כך הם איימו לענות אותו באמצעות הטייזר גם כשכבר היה בידיהם, ויש יסוד לסברה שהם גם עשו זאת. הסרטון – זהירות, תמונות קשות – כאן. זמן קצר לאחר מכן, ועל זה התקשורת הישראלית כבר לא דיווחה, יצאו מתנחלי יצהר לפוגרום "תג מחיר" הקבוע, כשהם מתפרעים בצומת יצהר ומנסים לתקוף את הכפר ידוע הסבל בורין. חמושי צה"ל הגיעו למקום וכהרגלם, ירו גז מדמיע על הקורבנות. ישנם דיווחים שלא אוששו על ירי חי כנגד הפלסטינים.

(יוסי גורביץ)

כשמינה ג'ון פ. קנדי את אחיו חמום המוח רוברט ("בובי", בפי העיתונאים; ספק אם היה נשיא שזכה לאהדה כה רבה וכה בלתי מוצדקת מצד העיתונות) לתפקיד שר המשפטים, עורר הדבר רינונים על נפוטיזם. הנשיא הנרגז הפטיר "אם אני לא יכול למנות את אחי לשר, למה נבחרתי לנשיא?"

יאיר לפיד אולי לא ג'ון קנדי – לקנדי היו מגרעות רבות, אבל גם עצבי ברזל, והם שאיפשרו לעולם לשרוד את משבר הטילים הקובני שקנדי הביא על עצמו – אבל גם הוא דואג יפה לחברים. לפני שלושה חדשים הזכרתי כאן את התעקשותו של שר האוצר למנות מקורב ומשקיע במפלגה שלו, הלל קוברינסקי, לתפקיד "יועץ" שלו. אפילו בכירי האוצר הביעו אז אי נוחות מהשתתפותו של קוברינסקי בישיבות. זמן קצר לאחר מכן, הורה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין – הכניסו כאן את הפתגם על השעון המקולקל שמדייק פעמיים ביום – לאסור על קוברינסקי להשתתף בישיבות האוצר. הידיעה על כך התפרסמה בראשון במאי.

בדיוק באותו היום, החליט משרד האוצר להחזיר כסף למבשלות בירה ישראליות קטנות, וזאת כדי לפצות אותן על העלאת המס על אלכוהול שיזם לפיד. יודגש מראש שאני לגמרי בעד: אני חושב שהגיע הזמן שתהיה סצינת מבשלות בירות ישראלית ושהאוצר יפסיק להתעלל באנשים שרוצים בסך הכל לגמור את יום העבודה שלהם עם בירה, שבכל מדינה אחרת כמעט היא משקה זול ועממי. מה שמפריע לי הוא הדרך שבה הגיע האוצר למהלך הזה.

כפי שחשף "גלובס" אתמול (ב' *), אחת המבשלות שנהנתה במיוחד מהחלטת האוצר היתה מבשלת אלכסנדר. לקוברינסקי יש חמישה אחוזים ממנה; גם הפרסומאי יורם באומן, עוד מקורב של לפיד, מחזיק בחמישה אחוזים מהמבשלה. לפיד לא רק שלא פסל את עצמו מדיון בנושא; "גלובס" גילו כי קודם להחלטה נפגש שותף של קוברינסקי ונאמן, אורי שגיא, עם סגן שר האוצר מיקי לוי, גם הוא איש "יש עתיד." זקני ועדת הכספים לא זוכרים העברת כספים משונה כזו. ב"יש עתיד" טענו בתגובה שחברי הוועדה לא היו מודעים לאחזקות של קוברינסקי וכי בכל מקרה מדובר בסכום קטן. החלק השני של התגובה הוא מגוחך; גם הסכום שגנב אריה דרעי היה קטן. זה לא מפריע ללפיד לשוב ולהזכיר את הנושא בכל הזדמנות. החלק הראשון שלה הוא מדהים: הסיעה מודה שהיא הצביעה על פי אינטרסים של מקורב לראש הסיעה שהיא לא היתה מודעת להם. וכמו כן, חשוב להזכיר שזה רק המקרה הראשון שבו לפיד הרקיד את אוצר המדינה על פי חליל המקורב שלו שעליו אנחנו יודעים. מותר להניח, וצריך להניח, שהיו עוד. כי מה נפשך: אם קוברינסקי מסתכן ומתערב בנושא שלטענת "יש עתיד" הרווח ממנו הוא זניח, מה הוא יעשה עבור רווח ניכר יותר?

שניה, רק התחלנו. בתגובה לכל הבלגאן, הודיעה הדוברת של לפיד, נילי רייכמן, כי קוברינסקי ובאומן מתכוונים לתבוע את "גלובס" תביעת דיבה. נחמד מצידם. מה שלא ברור הוא למה דוברת שר האוצר מדבררת שני אנשי עסקים פרטיים. לא קוברינסקי ולא באומן מועסקים על ידי משרד האוצר. רייכמן דווקא כן. אז למה היא מספקת להם שירותי דברור? משתי סיבות: אחת, נפוטיזם נקי וחוסר היכולת של לפיד ואנשיו להבחין בין התפקיד שלהם ובין עסקי חבריהם; והשניה, הרצון להרתיע את התקשורת מלהמשיך ולעסוק בפרשה, או בשאר האינטרסים של קוברינסקי ובאומן. בינתיים, זה לא כל כך עובד.

במקביל, ממשיך לפיד להתעקש על מינויו של מקורבו אורי שני לתפקיד "יועץ מיוחד" לתחום הדיור, ובעתיד גם ליו"ר החברה לתחום הדיור. אי אפשר לטעון שלשני אין נסיון בתחום: הוא כיכב בדו"ח מבקרת המדינה של 1992, לאחר שכיו"ר עמידר הוא דאג לשכן את שר השיכון דרך קבע במשרדי החברה, כמו גם ארגן ג'וב לעורך דין חיצוני ללא אישורים. שני חמק מישיבה בכלא על ההתנהלות המרשימה הזו, אבל הורשע בעבירה של הפרת אמונים, השופטים כתבו שלעבירות שלו יש גוון מובהק של שחיתות, והוא שילם קנס של 10,000 ₪.

לפיד אומר לנו ששני מוכן להסתפק בעבודה ללא שכר. אין לי ספק. אני משוכנע שאם אף היינו דורשים משני לשלם סכום צנוע עבור התפקיד הוא היה משלם אותו מבלי לחשוב פעמיים. היכולת של אדם כזה להרוויח מעצם קיומו כיועץ של שר האוצר, שלא לדבר על מה שיקרה אם הוא יועמד בפעם השניה בתפקיד מקביל לתפקיד שבו מעל לפני 20 שנה, היא עצומה. כאן המקום להזכיר שוב את המינוי המפוקפק של יעקב פרנקל לתפקיד נגיד בנק ישראל על ידי לפיד ונתניהו – למרות שפרנקל שלח את ידו בכספי ציבור כאשר החזיק בתפקיד בפעם הקודמת. אירונית, נראה שמה שישבש את מינויו של פרנקל היא תקרית גניבה מחנות – עליה הוא מסר כבר שתי גרסאות סותרות לפחות. כנראה שככה לפיד אוהב אותם: נוכלים.

לפיד קורא לזה "פוליטיקה חדשה." אני מציע שם אחר, מיושן יותר: הון-שלטון.

* אני רוצה להבהיר מראש שאין כאן כל כוונה לפגוע בכבודה של האות ב', שכידוע פותחת את התנ"ך.

(יוסי גורביץ)

ב-15 השנים האחרונות, תועמלניה של ישראל – ועיקר התעמולה שלה, ה-hasbara, תמיד מופנית פנימה – מנסים לטפח את הדימוי שלה כמדינת הייטק חדשנית. מכאן הומצא, בתחילת העשור הקודם, הביטוי "אומת סטארטאפ" (Startup Nation), וכתבי טכנולוגיה התחילו לדבר על הסקטור המצומצם מאד של עובדי ההייטק בישראל בכינוי המתפעם "סיליקון ואדי." אינספור כתבות דיברו על אנשי ההייטק כ"חוד החנית" של הכלכלה הישראלית, ה"קטר" לכאורה שלה, דיברו עליהם כמי שימשכו אחריהם את הכלכלה הישראלית כולה.

הכיצד, בהתחשב בכך שעל פי החישובים האופטימיים ביותר אנשי ההייטק מהווים כ-10% מכלל העובדים בישראל? ובכן, על פי תיאוריית כלכלת הוודו הידועה ככלכלת הזרזוף: אם ניתן הטבות לאנשי ההייטק, הם יצרכו יותר. כשהם יצרכו יותר, כל הכלכלה תצמח. אנשי הייטק מיהרו להודיע שיש בזה משהו, כי התנאים המופלגים של עובדיהם משרתים שורה של תעשיות ושירותים: חברות רכב, חברות מזון, יועצים לשלל מטרות מופרכות ומיותרות, ועוד.

כן, אין ספק שלתעשיית ההייטק יש את מי שמספקים לה את תוצרי הלוואי, כמו גם כמה תעשיות טפילות. ספק אם די בכך כדי למשוך את הכלכלה הישראלית מן המצולות. השכר החציוני בישראל הוא כ-5,800 ₪. המשמעות היא שמחצית מן העובדים הישראלים מרוויחים פחות מכך. ההייטק הישראלי לא מייצג כלום.

יש, עם זאת, משהו משותף לעמק הסיליקון ולסיליקון ואדי: המיתוס על כך שהם בנו את עצמם במו ידיהם הוא שקרי, ושקרי במכוון. תחום ההתמקצעות האמיתי של חברות ההייטק הגדולות בארה"ב הוא העלמת מס חוקית. רובן ככולן משתמשות בתרגילים נוסח ה"סנדוויץ' ההולנדי" כדי שלא לשלם מס אמת. אפל, שמכניסה יותר מכולן, גם מצטיינת יותר מכל השאר בתרגילים שלה: בשימועים שנערכו לאחרונה בסנאט התחוור שלמרות שהיא מצהירה שעשרות מיליארדים שלה נמצאים באיזו חברת קש שפתחה לצרכי הונאה באירלנד, בפועל הכסף מוחזק בבנקים בניו יורק. הוא רק רשום באירלנד. כשניסה לאחרונה ה-OECD להתמודד עם הבעיה הזו ולאלץ את חברותיו להעביר תקנות חריפות נגד תרגילי מס כאלה, בלמה ממשלת ארה"ב את המהלך. למה? כי לחברות הטכנולוגיה יש השפעה עצומה על הממשל באמצעות תרומות (לשתי המפלגות), זה למה.

בסיליקון ואדי לא משתמשים בתרגילים מסובכים כמו סנדוויץ' הולנדי. למה לשלם הרבה כסף ליועצי מס ממולחים כשאפשר להשען על אויביו המושבעים של הציבור, קרי פקידי האוצר? תרגיל אחד הוא תרגיל הרווחים הכלואים: האוצר נתן לחברות הענק לברוח עם 27 מיליארדים, כשלאורך כל הדרך הוא משקר על שיעור המס שהן משלמות. בהתחלה טענו שמדובר ב-7.9%, אחר כך נאלצו לרדת ל-3.3%, ולאחרונה למדנו שטבע, חברת התרופות שהועלתה על נס כדגל ישראלי, שילמה ב-2012 רק 0.3% מס.

זה תרגיל אחד. תרגיל אחר הוא הטבות המס שמחלקת המדינה. במשך שנים נלחמו באוצר כדי שלא לחשוף את המוטבים; השבוע הם נאלצו, בחירוק שיניים, לחשוף חלק ממקבלי הטבות. חלק – רק את החברות הציבוריות. רשימת החברות הפרטיות שמקבלות הטבות מס מהמדינה עדיין חשאית. למה? באוצר אומרים שזה כדי "לא לפגוע באסטרטגיה" שלהן.

שתלך האסטרטגיה שלהם לחפש את החברים שלה. אם אתה מקבל כסף מהמדינה, אתה לא יכול להחביא את זה מהאזרחים שנתנו אותו. בין החברות הפרטיות שקיבלו הטבות מס מהמדינה – הטבות שאנחנו לא יודעים עדיין כמה הן – אפשר ככל הנראה למצוא את חברת ישקר. זוכרים אותה? ההיא שכשהיא נמכרה לבאפט אמרו לנו שהעסקה תכניס למדינה המון מסים? אז כנראה שהרבה פחות.

אבל בואו נסתכל רגע על החברות הציבוריות שקיבלו הטבות מס. אפשר למצוא שם את החשודים הרגילים – בז"ן וכיל של האחים עופר – אבל גם את טבע, שבין 2006 ו-2011 קיבלה הטבות בשווי 11.77 (!) מיליארדי שקלים מהמדינה, ואת חברת ההייטק הישראלית צ'ק פוינט, שהצליחה לגרום למדינה לוותר לה על מסים בשווי 1.649 מיליארדי שקלים. סך הכל, בשש השנים הללו חמש החברות הציבוריות שזהותן נחשפה הצליחו לקבל הטבות מס בשווי 16 מיליארד שקלים. הוסיפו לזה את 27 המיליארדים של הרווחים הכלואים, ואתם מקבלים סכום נאה למדי של 43 מיליארדי שקלים. אם זה נראה לכם דומה באופן חשוד לסכום של הגרעון, שנע סביב כ-40 מיליארדי שקלים, זה כנראה לא מקרי.

הזעם הציבורי עוד לא הספיק להתעורר, וגיל שוויד, מנכ"ל צ'ק פוינט, כבר מיהר לאיים על האוצר. "זה שאנחנו בוחרים למקם את מרכז הפעילות שלנו כאן זה לא מובן מאליו," אמר בעת הצגת הדו"ח הרבעוני של החברה שלו. או, במילים אחרות: סיליקון ואדי נחמד יש לכם כאן, לא חראם שנלך מפה? חמוד מצידו.

שוויד, ורבים מבני מעמדו – עסקת אינטל הידועה לשמצה עדיין זכורה – סבורים משום מה שהציבור הישראלי צריך לשלם להם כדי שיעבדו. תשתית לא צומחת מאפס: חברה שרוצה לפרוח צריכה משק יציב, משטרה מתפקדת, בתי משפט שיודעים לעשות את העבודה שלהם, אספקת חשמל יציבה, ומערכת חינוך שמצליחה להעמיד בוגרים ששווים משהו.

כל אלה עולים מסים. השופט אוליבר וונדל הולמס אמר בשעתו ש"אני אוהב לשלם מסים. אני קונה בהם תרבות." אזרחות טובה צריכה להתחיל בתשלום מס אמת. אבל מי ילמד אותנו את הלקח הזה? שר האוצר, שהקים חברה כדי להתחמק בדיוק מכך? ראש הממשלה, שהקים עם אשתו את "ב.ש. נתניהו" לפני שנים ארוכות?

הסיליקון ואדי הישראלי, כמו המקור שטוף תאוות הבצע מקליפורניה, חושב שהציבור צריך לעבוד בשבילו ולממן אותו. כי זה בדיוק מה שקורה כשצ'ק פוינט מקבלת הנחת מס מסיבית, בעוד שמוסך, מכולת שכונתית או סתם פרילאנסר צריכים לשלם את מלוא המס. הציבור הישראלי הכללי הוא שיסבסד את הרווחים של בעלי חברות ההייטק וההנהלה שלהם. הוא זה שישלם מכיסו על התשתיות שהן צורכות, בזמן שהחברות מתחמקות מלשלם את חובתן. יש להבהיר: הכוונה היא לא לרוב הגדול של עובדי ההייטק הישראלים, שיש להם קשר לציבור הכללי, אלא לשכבה המצומצמת שמנהלת את החברות הללו וסוחרת בהן, שהתנתקה ממנו מזמן – אותה שכבה שמקבלת את הרוב המוחלט של הרווחים.

למה זה כדאי לנתניהו, לפיד ובכירי האוצר? מאד פשוט. הם מסתובבים באותו המילייה החברתי של ההנהלה. הם לא מכירים אנשים אחרים. בכירי האוצר עוד יהיו יום אחד סמנכ"ל לענייני כלום בחברה שהם העניקו לה פטור חשאי ממסים – וכשהוא חשאי, אנחנו אפילו לא נוכל לדעת על ניגוד האינטרסים הזה. כשהם יעברו אליה, הם יקבלו משכורת טובה בהרבה מזו של מהנדס תוכנה מן השורה, שיוצר את המוצר האמיתי. הם בהנהלה, אחרי הכל, והם שם לא בשביל היכולת שלהם – טרם זוהתה כזו; ראו את מקרה המבחן של ניר גלעד – אלא בשל הקשרים והנסיון שרכשו על חשבון הציבור. במילים אחרות, הון-שלטון נקי.

וכל המיליארדים החסרים האלה אומרים לא רק שאנחנו מסבסדים את גיל שוויד ודומיו; הם אומרים שרמת השירותים בישראל צונחת. כי האוצר לא רק מעלה את המסים על העובדים, הוא גם מקצץ בעקביות בשירותים. הוא מקצץ בתשתיות, בחינוך, במשטרה; הוא מסרב בעקביות להגדיל את מספר השופטים ותורם בכך לדחיקת מערכת המשפט לאחור; הוא נלחם מלחמת מאסף נגד תחבורה ציבורית ובניית תחנות חשמל. בקיצור, הוא עושה הכל כדי להפוך את ישראל למדינה שתוך זמן לא רב כלל לא תהיה אטרקטיבית לחברות הייטק.

אפשר היה לצפות, במצב כזה, שחברות הייטק ישראליות יעמדו בראש החזית נגד הנסיון להפוך את החברה הישראלית לכזו שמפורדת לאטומיה, לכזו שבה משגשגים רק אלו שיש להם – או, אם לדייק, אלו שניתן להם. אבל מהיותן מוטבות מובילות של המדיניות הזו, ומתוך התפיסה הליברטריאנית המובנית אצל הרבה מאד אנשי הייטק – השקר הנוצץ של התנגדות לכל פעולה ממשלתית בעודך נשען על תמיכה ממשלתית מסיבית או נהנה מהעלמת עין ממשלתית מהעלמת המס שלך – הן משתפות איתה פעולה, ותורמות בכך את חלקן לקריסת החברה הישראלית.

ועוד דבר אחד: ביממה האחרונה, קיבלנו שני תזכורות למשטר שתחתיו אנחנו חיים. המקרה הראשון היה זה שבו רשות השידור ביטלה במפתיע פרסומת על כתבה לא מחמיאה שעסקה בשרה נתניהו; רשות השידור נשלטת על ידי הזוג הקיסרי כבר די הרבה זמן, הרבה באמצעות יואב הורוביץ, מי שהיה איש הקשר גם עם "אם תרצו." במקרה השני, אנחנו למדים שהקריין באירוע הפתיחה של המכביה נזף בקהל על כך שלא קיבל בהתלהבות מספקת את הזוג הקיסרי. נמסר ששגרירות צפון קוריאה שוקלת תביעת הפרת זכויות יוצרים נגד בני הזוג נתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תארו לעצמכם שהיה לכם עובד, שזמן קצר לאחר פרישתו היתה מתחוורת העובדה שהוא רימה את העסק ובזז ממנו 300,000 ₪ בתואנות שווא על פיצויים שלא הגיעו לו – ומיהר להחזיר אותם ברגע שנפתחה נגדו חקירה. תארו לעצמכם שמאז שהאיש עזב את העסק שלכם, הוא היה מעורב בשורה של כשלונות עסקיים מהדהדים והפריח הערכות על המצב הכלכלי שלא היה בינן ובין המציאות כל קשר. האם הייתם מעסיקים את האיש הזה, בהגיעו לגיל 70, שוב? האם הייתם מעסיקים אותו באותו התפקיד עצמו שבו הוא הוליך אתכם שולל?

כי זה בדיוק מה שעשו בנימין נתניהו ויאיר לפיד, כשמינו בתחילת השבוע את יעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל. פרנקל כבר כיהן בתפקיד. כשהוא עזב אותו, נאלץ מבקר המדינה גולדברג לבחון את ההסדרים שקימבן לעצמו פרנקל. הוא מצא הונאה ניכרת, במיוחד בתחום ימי המחלה והאש"ל. הדו"ח של מבקר המדינה כל כך הפחיד את פרנקל, שהוא מיהר לשלוח לבנק ישראל המחאה על סך 238,000 ₪, כשהוא כותב ש"להבנתו [הסכום] מהווה סך כל הכספים שזכאותו להם הוטלה בספק על ידי המבקר והיועץ המשפטי של הבנק." זמן קצר קודם לכן, ניסה פרנקל להגיע להבנות עם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, האיש שלא מצא בכיר אחד שלא היה רחום כלפיו (חוץ מראש אגף חקירות ניצב משה מזרחי.) בפנייתו, תבע פרנקל שאם יימצא שהוא אכן בזז את קופת הציבור, הוא יחזיר את הכספים "וזאת מבלי שיהיה בכך משום הכרה או הודאה כלשהן בנכונות הטענות שהועלו כלפיו." כלומר, שהוא יצטרך להחזיר את הכסף שבלע מבלי שאפשר יהיה לתבוע אותו אזרחית או פלילית.

זה בדיוק התרגיל שבו נוקטים תאגידים כאשר תופסים אותם במעשה הונאה, ביזה או עושק: הם מוכנים להחזיר קצת מן הטרף, ולעתים את כולו, ובמקרים חריגים אפילו לשלם איזה קנס פצפון, אבל הם רוצים בתמורה הצהרה שההסכמה שלהם להחזיר כסף ולשלם קנס איננה הכרה בכך שהם עברו על החוק. בהרבה יותר מדי מקרים, הממשלות מסכימות – כי זה חוסך שנים בבתי משפט והתאגידים מגיעים אליהם עם עוכרי דין הרבה יותר טובים. וזה התרגיל שנגיד בנק ישראל הפעיל כלפי המדינה, המעסיקה שלו לשעבר. מאוחר יותר, ינקוט פרנקל בתרגיל דומה: כשחברת לומניס, שהוא היה היו"ר שלה, קרס, היא שילמה 20 מיליוני דולרים בשל אי גילוי נאות ואי סדרים, כמובן מבלי לקחת אחריות (ראו בקישור למעלה.)

פרנקל לא היה צריך לדאוג יותר מדי מהעמדה לדין: האוליגרכיה דואגת לעצמה. ב-2009, כשמונה שנים אחרי פרישתו של פרנקל, הודיעה הממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, שהבנקים בישראל מתאמים ביניהם את העמלות ושהם עשו את זה מאז תחילת שנות התשעים, כלומר לאורך כל כהונתו של פרנקל. המשמעות של ההצהרה הזו של קן היא שהבנקים הישראלים – שחלקם, צריך להזכיר, הם בבעלות הציבור מאז פרשת הרצת המניות, וחלקם הופרטו במהלך התקופה הזו – קשרו נגד הציבור. הם מנעו תחרות ואילצו את הציבור לשלם עמלות גבוהות הרבה יותר, כשבכסף הזה הם מממנים את ההרפתקאות הכושלות של הטייקונים.האם קן עשתה משהו מעבר להצהרה הזו? האם היא דרשה לגרור את מנכ"לי הבנקים והיו"רים שלהם בציציות ראשם אל בית המשפט ולכלוא אותם כעושקי הציבור? בואו לא נסחף. אלה אנשים ומוסדות חזקים מדי, וקן רוצה למצוא ג'וב טוב אחרי שהיא עוזבת את השירות הממשלתי. ומה עשה הנגיד פרנקל, שבין שאר תפקידיו אחראי על הפיקוח על הבנקים (המפקח על הבנקים כפוף לו) בזמן שהחזירים השמנים הונו את הציבור? שום דבר, תודה ששאלתם. בשביל מה אתם חושבים שהוא היה בתפקידו?

נתניהו ולפיד מדקלים שוב ושוב שעובדי הנמלים עולים לנו הרבה כסף. יכול להיות, וסביר להניח שיש מושחתים גם בקרב ועד העובדים של עובדי הנמלים. מה שמרתיח הוא שאחרי שהם מקוננים שוב ושוב על הבעיות בנמלים, ומסבירים לנו בהתחסדות שזה פוגע בתחרות, הם ממנים לנגיד בנק ישראל את יעקב פרנקל, מי שכבר נתפס כשהוא מוליך שולל את הציבור. אה, כן – הוא גם יקבל שכר גבוה יותר בכ-45% מזה של קודמו בתפקיד. למה? תוספת השכר הזו נוצרה, לדברי הממשלה, כדי שתוכל למשוך אנשים מוצלחים במיוחד לתפקיד.

רגע, לא הבנתי. אתם מעלים את השכר של הנגיד באופן מופרז כדי למשוך מועמדים – ואז בוחרים לתפקיד מישהו שכבר החזיק בו? וואלה. הוא יותר טוב מכל המועמדים האחרים? אפסו הכלכלנים המוצלחים בישראל? ברור שהיפר-קפיטליסטים כמו נתניהו ולפיד לא ימנו קפיטליסט מתון עם נטיות סוציאליסטיות כמו פול קרוגמן (כמו פישר, גם הוא יהודי אמריקאי; בניגוד לפישר, יש לו פרס נובל לכלכלה) לתפקיד הנגיד; ברור שהם ימנו מישהו שמתאים לתפיסת עולמם. בסופו של דבר, לזה הם נבחרו, וזה לגיטימי.

אבל למה פרנקל? מה מיוחד בפרנקל? הוא לא הצלחה יוצאת דופן, בלשון המעטה. הוא היה סגן יו"ר AIG כשזו קרסה בקול רעם והיה צריך להלאים אותה ולשלם עבורה 140 מיליארדי דולרים. לא בדיוק הצלחה מסחררת. בעוד AIG מתחסלת בזמן שסגן היו"ר שלה לא מודע לכך, לעג פרנקל לנוריאל רוביני, שדווקא חזה את המשבר. ב-2006, הוא אמר ש"הצלחנו לבטל את המחזוריות של הכלכלה," אמירה שהיתה צריכה להביא לשלילת רשיון האצטגנין שלו.

אז, שוב, למה פרנקל? קשה שלא להשתכנע שנתניהו ולפיד בחרו בפרנקל כי הוא איש המילייה שלהם. כי הם מכירים אותו. כי הם סומכים עליו שלא יעשה להם צרות בזמן שהם מנהלים את מלחמת המעמדות ומפשיטים את תשעת העשירונים התחתונים מנכסיהם. שניהם נוכלים פוליטיים מנוסים. אז מה אם פרנקל רימה את המעסיק שלו? מה, לפיד ונתניהו לא מרמים את המעסיק שלהם על בסיס יומי? כן, זה מצער שהוא נתפס, אבל הוא בטוח למד משהו מאז, לא? חוץ מזה, מי מהם יטיף לו מוסר – נתניהו שחמק בעור שיניו מפרשת המתנות ומפרשת בראון-חברון? לפיד, מי שלא סיים בגרות אבל ניסה לקמבן לעצמו תואר דוקטור שמיועד למחוברים בלבד?

לשניהם, הרי, יש תאריך תפוגה. נתניהו כנראה כבר קולט שהסיכויים שהוא ייבחר שוב לראשות הממשלה נמוכים. הוא מאד לא פופולרי במפלגה שלו, ובלעדיה אין לו כלום. התקפה על איראן הוא כנראה כבר לא יבצע. הוא יגיע לסוף הקדנציה השלישית שלו כגרסה משודרגת של יצחק שמיר, האיש שלא עשה דבר. רק שהוא כבר יודע שיש תהום בסוף: הוא כבר מתחיל להודיע שישראל לא תסכים למדינה דו לאומית. לפני חמש שנים, אף ראש ממשלה לא היה מעלה על דעתו להתייחס לרעיון בכלל. לפיד שריין לעצמו את תפקיד יו"ר סיעת יש עתיד עד 2020; בהנחה שהוא ישרוד את הבחירות הבאות – ואני מציע לא לתת משקל יתר לסקרים שמתפרסמים לפני שהציבור יקלוט את משמעות הזימבור שהתקציב ששר האוצר לפיד מעביר מביא איתו – הוא לא בונה על יותר מעוד מערכת בחירות.

ואחרי זה תהיה קריירה שלישית. צריך להיערך אליה. כדאי לקבל ג'וב מניב אצל הטייקונים, צריך לעבוד. מה, למה שרק פקידי אוצר שמעלו בתפקידם כמו ניר גלעד (מי שאמר שהוא לא היה משקיע בתפקידו תמורת שכר נמוך יותר – למשל, השכר שהוא קיבל כבכיר אוצר) ייהנו מהחיים הטובים? לפיד לא יכול להסתובב בעולם ולתת הרצאות על מנהיגות, בעודו משמש כ"יועץ" (קרי: מאכער) של איזה אוליגרך? נתניהו לא יכול לקבל את תפקיד שר האוצר של איטליה? טוב, כנראה שלא; ברלוסקוני הולך לכלא. אבל יש לא מעט תאגידים שישמחו להשתמש בו כפי שנובל אנרג'י משתמשת בקלינטון. זה קל, זה מהנה, וזה מכניס הרבה יותר כסף מהשירות הציבורי. צריך היעדר מסוים של בושה. נראה לי שלפיד ונתניהו יעמדו בזה.

אז הם עושים לביתם. וכדי לעשות לביתם, צריך למנות מישהו שלא יפריע. ומי יפריע פחות מאשר בשר מבשרה של האוליגרכיה, מי שיודע היטב באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה, ויתר על כן, מישהו שעליו חל הכלל הוותיק של "אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו"? אם פרנקל יחווה חרטה ויחליט בערוב ימיו שהוא חייב לסיים אותם עם שם טוב והערכת הציבור – לא סביר, אבל דברים כאלה כבר קרו – תמיד אפשר יהיה לנטרל אותו באמצעות הזכרת עברו.

כשנתניהו ניסה למנות את רוני בראון, אדם חסר כישורים אבל ישר, לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הארץ רעשה והוא נאלץ לסגת בו. אסור לאשר את מינויו של פרנקל, מי שכבר גנב מן המעסיק שלו, הציבור, והתקדימים מלמדים שעם די לחץ, נתניהו מתקפל. אז יאללה, ללחוץ.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שר האוצר כתב היום עוד מנשר למצביעיו. כרגיל, הוא נשלח במייל, וכרגיל הוא הכיל שורה של אמירות מופרכות. ננסה לטפל בכמה מהן.

ראשית, צריך לשים לב לפורמט הכללי: המיילים נשלחים על בסיס שבועי או יותר מכך. לפיד בעליל פועל מתוך תפישה שמערכת הבחירות אף פעם לא נגמרת ושצריך להמשיך ולעמוד בקשר עם הבוחרים. שזה כמובן לגיטימי לגמרי – אבל צריך לזכור את זה כשלפיד מטיף לאנשי האופוזיציה, כפי שהוא עושה תכופות, לסתום את הפה ולהכיר בענווה שהעם לא בחר בהם. זה נכון, אבל חובתם של אנשי האופוזיציה היא לנהל קמפיין קולני משלהם ולהבהיר לעם שהוא טעה.

שנית, יש לנו את המשפט החצוף הבא: "ידעתי, כמובן, שיש אנשים המפגינים בחוץ בטענה שאסור לייצא גז (אני לא רוצה לפגום בהתלהבות הדמוקרטית שלהם, אבל הם צריכים לדעת שעוד לא נולד המגפון שישמעו אותו בתוך ישיבת הממשלה.)" לפיד, כמובן, יכול היה לצאת אליהם. הוא היה יכול לדבר איתם. הוא העדיף להשתחץ בפני קוראי רשימת הדיוור שלו שהאנשים האלה לא רלוונטיים, שהוא אפילו לא שומע אותם. הדמוקרטיה אליבא דלפיד, כפי שעולה גם מנאומיו בכנסת, מתרחשת ביום הבחירות. אחר כך, הנבחרים רשאים לעשות כרצונם. מי שחושב אחרת, כפי שאמר לפיד בארה"ב על אנשי המחאה החברתית – אלה שאת הקהל שלהם גנב בהצלחה, תחת הסיסמה של "אחי העבדים" – הוא תמים. בהתבטאות אחרת, טען לפיד שהמתנגדים לייצוא הגז הם "אנרכיסטיים הזויים ושוליים." התבטאות זלזלנית שלישית הוא פלט היום: בהתייחסו לנגיד בנק ישראל המיועד, הכלכלן הכושל והנוכל יעקב פרנקל, מי שחיסל את AIG ונאלץ להחזיר מאות אלפי שקלים שקיבל שלא כדין, אמר לפיד ש"הוא גם שכן שלי וגם ידיד שלי כך שהמפגינים יוכלו לתפוס את שנינו ביחד." הבנתם את זה, אנשים שאכפת להם? מבחינתו של לפיד, אתם בדיחה. קוראים לזה פוליטיקה חדשה.

שלישית, לפיד פותח את המייל שלו בקצת name dropping, ומתמוגג על הפגישה שלו עם ביל קלינטון. האחרון, לדבריו – ראינו כבר בעבר שללפיד יש בעיה עם תפיסת המציאות – אמר לו שתפקיד שר האוצר הוא "ג'וב." בהתחשב במה שקרה לפוליטיקאי הישראלי האחרון, אולמרט – מישהו שלפיד אמור להכיר היטב – שאמר שתפקידו כפוליטיקאי הוא הג'וב שלו, קצת מפתיע שלפיד משתמש בתיאור הזה. טוב, אולי הוא שכח – כפי ששכח לציין שביל קלינטון הוא לוביסט בתשלום של חברת נובל אנרג'י, השותפה הבכירה של יצחק תשובה בשוד הגז הישראלי. מי שוודאי לא שכח הוא קודמו של לפיד בתפקיד, יובל שטייניץ, שציין לרעה את תפקידו של קלינטון בקמפיין האגרסיבי מאד נגד ועדת ששינסקי. טוב, על שטייניץ היה צריך להפעיל לחץ. על לפיד, כמסתבר, לא.

זה האחרון התמסר בהתלהבות לתפקידו כאיש של הטייקונים, שמעביר להם את אוצרות הטבע של ישראל. על ההחלטה שקיבלה הממשלה הוא כתב כך: "זוהי טענה [שאין לייצא גז – יצ"ג] שאין מאחוריה בסיס עובדתי. אחרי שהשארנו לעצמנו מספיק גז לכל צרכי השוק המקומי אפילו לפי ההערכות הכי נדיבות, מדוע הם מעדיפים שנקבור מיליארדי קוב גז מתחת למים לעוד שלושים שנה, במקום למכור אותם ולהשתמש בכסף הזה כבר היום לחינוך, לבריאות, ובעיקר כדי להוריד את יוקר המחיה לכל אזרח ישראלי?"

אני שמח לשמוע שלפיד אימץ את השקפתו של שאול מרידור, סגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר, שאמר לוועדת צמח שאין טעם לשמור על גז ליותר מ-30 שנה, כי "היום אני אקנה גז ל-30 שנה? מה אני השתגעתי? אני יודע מה יהיה עוד 30 שנה? אני לא יודע אם תהיה מדינה." אם ההערכה שלך היא שהמדינה לא תשרוד 30 שנה, ההחלטה לייצא 40% מהגז – לגמרי במקרה, לא ציין לפיד, זו בדיוק הכמות שדרש תשובה – נשמעת סבירה לגמרי. אם, מצד שני, אתה חושב שהיא תמשיך להתקיים, אתה לא תרצה להגיע למצב שבו אזרחי המדינה צריכים לשלם ביוקר כדי לקנות מחדש את הגז שלהם עצמם, שהממשלה החליטה לייצא.

לפיד אמר שמכירת הגז לייצוא תאפשר הכנסות של כ-60 מיליארדי שקלים ב-20 שנה. אלה הערכות של האוצר, צריך להזכיר, והוא טעה לא פעם. כמו כן, לפיד נמנע מלציין את העובדה שישראל התחייבה להגן על הגז של תשובה: חיל הים יאבטח את הרווחים של תשובה. על פי החישוב של עידו לנדו, השקעותיה של ישראל באבטחתו של תשובה תעלה כ-17 מיליארד – והרווחים הוודאיים של ישראל, אלה שמבוססים על גז שידוע שהוא קיים ולא גז שמעריכים שהוא קיים, עומדים על 20 מיליארד בלבד. כלומר, נערים ישראלים ישפכו את דמם כדי להעמיק את כיסיו של תשובה, והאזרחים יקבלו את השטרונגול. 60 המיליארדים של לפיד הם הערכה. חשוב לציין שכשישראל התחייבה לאבטח את תשובה והגז שלו, ההערכה שמכרו לממשלה היתה שהאבטחה תעלה 20 מיליוני דולרים בשנה בלבד.

אני לא מצפה מיאיר לפיד לדעת את זה. אני לא מצפה ממנו לדעת כלום. אני מצפה, עם זאת, שלאדם שאמר במערכת הבחירות ש"מסקנות ועדת צמח על ייצוא הגז הן אכן שגויות ועתודות הגז צריכות להיות מופנות לטובת אזרחי מדינת ישראל , לא לייצוא יקר שמשרת רק כמה טייקונים" יישארו כמה שאריות של בושה ושהוא לא יכנה את המתנגדים למהלך שהוא עצמו התנגד לו רק לפני ארבעה חודשים "אנרכיסטים הזויים" או טמבלים שלא מבינים שאל הבועה המנותקת שהוא בחר לחיות בה, המגאפון שלהם לא יכול לחדור.

נקודה רביעית: לפיד מדווח בהתלהבות שהוא הגיש הצעת חוק שתשמור על זכויותיהם של עובדי הקבלן, והוא כותב ש"ההצעה הזו, אגב, לא המציאה דבר ולא חידשה דבר. מדובר בהרחבת היישום של החלטה קודמת, שאותה איש לא טרח לבצע. עד שביום ראשון האחרון ממשלת ישראל הודיעה להם שהם לא שקופים, שאכפת לנו מהם, שיש להם זכויות ואיש אינו רשאי לקחת אותן מהם." ההדגשה שלי. וואלה. יאיר לפיד מצפה שנאמין שהממשלה תתייחס יותר ברצינות להחלטה הנוכחית שלה, שהוא היה בין מעביריה, מאשר להחלטה הזהה הקודמת שלה בנושא. אשרי המאמין.

ונעבור לנקודה הכואבת באמת. לפיד לא התאפק והוסיף למייל שלו גם את התוכן של נאום שנשא השבוע בוועידת הנשיא. הוא כותב ש"לישראל יש את היכולת הזאת. להשתנות בדרך לא אלימה. יש לנו את היכולת להמציא את עצמנו בכל פעם מחדש. עשינו את זה ב-1948, כשקומץ פליטי שואה הפכו לאומה של לוחמים שהקימו מדינה; עשינו את זה בשנות החמישים ושוב פעם בשנות התשעים כשמיליוני עולים הציפו את ישראל ושינו את הדמוגרפיה שלה כמעט בבת אחת; עשינו את זה במעבר מאומת התלמוד לאומת הקיבוץ, מאומת הקיבוץ לאומת ההשכלה, ומאומת ההשכלה לאומת הסטרט-אפ."

איפה להתחיל? נתחיל מכרונולוגיה בסיסית: השרשרת הנכונה היא "אומת התלמוד"-> "אומת הההשכלה" -> "אומת הקיבוץ" -> "אומת הסטארטאפ." אפשר גם לתהות כמה היסטוריה ישראלית יודע ה"ישראלי מכולם", אם הוא חושב שלוחמי תש"ח היו "קומץ פליטי שואה" ולא יוצאי המסגרות הצבאיות שנבנו בהקפדה בשנים שקדמו לתש"ח, או אם הוא חושב שאפשר ברצינות לטעון שמה שהלך כאן בשנות ה-50 היה "שינוי לא אלים." איך לומר, אזרחי ישראל הפלסטינים צפויים לחלוק עליו בנקודה הזו. אבל אנחנו כבר יודעים שהוא לא סופר אותם.

הבעיה האמיתית היא בתפיסה של לפיד על מהות העם. היהודים מעולם לא היו "אומת התלמוד": שכבה מצומצמת יחסית של תלמידי חכמים למדה את התלמוד. הם היו קרובים יותר להיות אומת ההשכלה, במיוחד במערב אירופה, אבל גם בסוף המאה ה-19, המוני היהודים במזרח אירופה היו בחלקם הגדול נבערים, ואם כי מצבם היה טוב יותר מזה של שכניהם, זה לא אומר הרבה. שיעור זניח של הישראלים היו אי פעם חלק מ"אומת הקיבוץ," וכוחה של זו תמיד היה גדול יותר בתודעתם של הישראלים מאשר במציאות.

וגרוע מכל, ספק אם יש 10% מהישראלים שעובדים בשוק ההייטק. כשאנשי Hasbara מדברים על "אומת הייטק", נו – הם מוכרים לעולם עוד שקר, ואחד מהפחות גרועים שבארסנל שלהם. כששר האוצר מדבר על "אומת הייטק", כשהוא דורש מהישראלי הממוצע להצטרף אליה, הוא אומר בעצם שהוא שר האוצר של 10% מהאוכלוסיה – ולגמרי לא במקרה, העשירון העליון של האוכלוסיה. כל השאר, קרי הרוב המוחלט של הישראלים, הם מבחינתו בטלנים, אנרכיסטים ואנשים שפשוט לא מעניינים אותו. הוא לא סופר אותם. הם לא חלק מהסיפור שלו. הם יכולים, מבחינתו, להתחיל לעמוד עם מגאפון מחוץ למשרדי הממשלה.

זה לא צריך להפתיע אותנו. היינו צריכים להיות הרבה יותר מופתעים אם לפיד, מולטי-מיליונר ומי שמאז גיל 25 בערך הסתובב בקרב אנשי האליטה הכלכלית והחברתית של ישראל, כשאביו פותח עבורו את הדלתות, היה מסוגל להבין ישראלי שאיננו שייך לעשירון העליון.

המחלה הזו לא מוגבלת ללפיד: היא פושה בקרב סיעת "יש עתיד." יעקב פרי, מי שעשה יותר ממאה מיליוני שקלים מאז שעזב את השב"כ – בעיקר באמצעות פשיטת עורם של הישראלים בחברת סלקום – אמר במהלך מערכת הבחירות שהוא רואה בעצמו חלק ממעמד הביניים. לאחרונה נתפסה רות קלדרון, שנותנת ללפיד פייט יפה על תואר הזיוף הגדול ביותר בסיעה, כשהיא צורחת על נכה שקצבתה קוצצה שהיא עצמה מתקשה להתקיים משכר נטו של 24,000 ₪, ואתמול היא כתבה שהתרגשה לפגוש את המעצבת דונה קארן, "האשה והמוסד, זו שנתנה לכולנו, נשים עובדות עם ותק, בגדים נשיים קלי תנועה ומלאי עוצמה. יפה לראות את החברות בין שתי הנשים הגדולות הללו [השניה היא ב. סטרייסנד – יצ"ג]. ענבי הגפן בענבי הגפן." רוב מוחלט של הנשים הישראליות לא יכולות להרשות לעצמן "בגדים נשיים קלי תנועה ומלאי עוצמה", כי הם עולים יותר מאלף דולר. קלדרון מחקה ככל הנראה את הסטטוס הזה, אולי משום שהבינה שהיא יצאה יותר מדי Poseur איפשרה לנו לחגוג על הנביבות שלה (ענבי הגפן בענבי הגפן!), והממיסטים לא האמינו למזלם הטוב.  

פוליטיקה חדשה? הונאה חדשה. וכמה מהר היא מתפוררת. עכשיו על כולנו לומר, בעקבות שלונסקי,

"קונם אם לריק יעבור ליל הזעם,

קונם אם לבוקר אחזור לסורי,

ומאום לא אלמד גם הפעם."

ואחר כך, להביא את השחר, ולהשליך את לפיד וסיעת המנותקים שלו, האנשים שמכרו ברמיה את העמלים בישראל לנתניהו ולטייקונים, אל המקום הראוי להם – פח האשפה של ההיסטוריה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)