המפד"ל של פעם היתה משהו שציונים חילונים אהבו ללעוג לו. על רקע כל האנטי-אינטלקטואליות של כובשי כנען בסופה (אנטי-אינטלקטואליות כפוזה; בפועל הם קראו המון וכתבו לא מעט, ולא רק בהשוואה לדורנו) האנשים ההם נראו מיושנים כל כך, מלומדים כל כך, בורגנים כל כך. יוסף בורג, במיוחד, היה נושא ללעג: הוא כונה "בורג תיאטר". הערכים של התקופה בין שתי המלחמות נדחו בבוז מפני איזו ריקנות מודעת לעצמה, סגידה לפעולה וליהדות השרירים על פני הגות. התוצאה המתבקשת אחרי 80 שנות שנאת אינטלקט, התחום שבו הצטיינו יהודים מאז ומעולם, היא דור שהריקנות שלו כל כך טבעית, שהיא לא מודעת לעצמה – למעשה, היא תתקשה לאיית את "מודעת לעצמה", שלא לדבר על להבין את המושג.

המפד"ל הישנה, שהגיעה מהבורגנות הדתית המשכילה, לא התרשמה מרבנים במיוחד. היא מעולם לא העניקה להם מקום בולט וודאי שלא קיבלה על עצמה "סמכות רבנית" כלשהי. היא היתה מפלגה גרמנית משהו, שהזכירה קמעא את מפלגת הצנטרום הקתולית: והיא העניקה כבוד רב מאד להשכלה.

סוסים טרויאנים בדמות רבנים קיצוניים התחילו להסתובב בשורותיה כבר בשנות החמישים, כשהרב משה צבי נריה התחיל להקים את הישיבות התיכוניות, שמטרתן היתה ליצור דור "אמוני" יותר, או במילים אחרות חרדי יותר. אחת הבעיות המרכזיות של הישיבות התיכוניות עד שנות השמונים המאוחרות היתה מציאת רבנים מתאימים ללימוד בהן: הציונות הדתית לא העמידה די רבנים משלה והיה צורך בייבוא רבנים חרדים. התוצאה של המהפכה השקטה של נריה היתה דור שהיה "אמוני" יותר מהוריו, והנכדים אדוקים עוד יותר. אחד הדגשים של נריה היה על "צניעות", ועל הפרדה בין נערים ונערות, הפרדה שהלכה והתגברה. בשנות התשעים, עם מותו של זבולון המר, דמות ביניים בין בורג והקריסה הסופית של המפלגה, המליכה עליה המפד"ל את יצחק לוי. והלז עשה צעד שהמפלגה הסתדרה היטב בלעדיו במשך שישים שנה: הוא העמיד לה "סמכות רוחנית", את הטרוריסט ונביא השקר מרדכי "היה לא תהיה" אליהו.

לפני כשבוע פרסם לוי ב"הארץ" מאמר מדהים, שבו הוא הגדיר את לימודי הליבה כדבר בלתי נחוץ שהוא בעצם כפיה מערבית על החרדים, בשל ההטיה "המערבית" של תכנית הלימודים. המדובר, נזכיר, במי שהיה שר החינוך. לוי הוא מציין, קיצוני אמנם, של מגמה: יותר ויותר רבנים מקרב המחנה הסרוג מסתייגים מלימודים אקדמיים, חלקם בשל האפיקורוסיות ההכרחית ללימודים אקדמיים (משה קוה, נשיא אוניברסיטת בר אילן, התלונן כבר לפני עשור על תלמידים דתיים בורים שמגיעים לאקדמיה וקובלים על כך שהלימודים מכילים "דברי כפירה"), אבל בעיקר מטעמי "צניעות". יש כבר מי שקורא להפסיק את הלימודים העיוניים אפילו בישיבות התיכוניות.

במשך שנים, דלדלו בעקביות בישיבות התיכוניות את לימודי הספרות והעלו במקומם את "מחשבת ישראל". פתאום אנטיגונה חזרה להיות "עבודה זרה", מסע אחורה ברכבת הזמן למרכז אירופה של 1820, לדיון בשאלה האם מותר ללמוד את "ספרות יפת". לכאורה, אנטיגונה היא דמות שתלמידים דתיים אמורים להזדהות איתה, ביצגה את התפיסה שבין החוק האנושי ובין המוסר האלוהי יש לבחור באחרון; אבל מדובר באשה, ועוד אשה חזקה שלא מהססת להתמודד עם גברים ולקרוא עליהם תיגר. לא בבית ספרנו. הניתוק מלימודי הספרות ודאי מיועד גם למנוע מן התלמידים הצצה לעולמות שמעבר לזה של האורתודוקסיה היהודית – או לפחות מיועד להיות מאמץ כזה; אירונית, דווקא הפיכתה של ספרות כללית לפרי אסור צפויה לעודד את התלמידים לקרוא אותה בעניין שהיה מעלה סומק בלחייהם של מורי ספרות בבתי הספר הכלליים. אבל צנזורים מעולם לא הבינו זאת.

בורג, אם היה בחיים, ודאי היה קורע עליהם קריעה. הווירוס האידיאולוגי שהחדיר נריה לציונות הדתית – שהפן המוכר שלו הוא המשיחיות, אבל הוא לא מצטמצם רק לכך – מחזיר לחיים את הוויכוח שהמפד"ל הישנה הכריעה בו מזמן בנושא ההשכלה. צאצאיו הרוחניים של נריה רוצים להחזיר את תלמידים לימי החת"ם סופר ו"חדש אסור מן התורה" שלו. וזה, כמובן, משתלב היטב במטרתן של הישיבות התיכוניות: לייצר לוחמים בצבא האל. ללוחמים כאלו אסור שיהיו ספקות. יש להסיר, אם כן, את כל מעוררי הספקות הפוטנציאליים מדרכם.

ותוך דור, אם המגמה הזו תנצח – ונראה שרוח הזמן בצידה – ההבדלים בין החרדים ובין הסרוגים יהיו מינוריים, להוציא האמונה היוקדת במיזם הבאת המשיח. המפד"ל תיארה את עצמה במשך שנים כגשר בין החילונים והחרדים. אבל גשר הוא דו כיווני מטבעו, והיא איבדה רבים מבניה – לפחות רבע – לחילוניות כזו או אחרת. עכשיו הגיעו לוי ודומיו למסקנה שהגיע הזמן לפוצץ את הגשר.

הנחמה היחידה היא שמגמות כאלה מעידות בדרך כלל על ספק, לא על אמונה, ועל כך שהעולם החיצוני לא מתנהל כפי שהוא ראוי להתנהל.

(יוסי גורביץ)

סיפור הזוי למדי פרץ לתקשורת בימים האחרונים: רב בצפון, שחשד כי אדם אחר ניהל יחסים לא כשרים עם בתו, אולי אף אנס אותה (החשוד מכחיש כל קשר), אסף את בנו וכמה בריונים יוצאי ישיבות אחרים כדי לסגור חשבון אישי עם החשוד. הם ארגנו לו אמבוש, והקטטה התדרדרה לקרב יריות בין החשוד, הרב ובנו של הרב.

בסיפור הזוי עוד יותר, מסתבר שאיש דת אורתודוקסי באזור הצפון הטיל מום באברי מינם של מאות ילדים באזור הצפון, והבעיה כמסתבר היא לא עם זה, אלא עם העובדה שהמום הוטל שלא כיאות, ויש לבצע ניתוח נוסף באברי המין של הנפגעים. יודגש שהניתוח מתבצע לא מטעמים בריאותיים, אלא מטעמים טקסיים גרידא. אחת העילות לכך שהבחינו בפעולה של הקוצץ הסורר היא שהתינוקות שנימולו אצלו לא בכו, כלומר סבלו פחות כאב. כתוצאה מרשלנות זו, צפוי האשם לאבד את רשיון הטלת המום שלו. לא דווח אם נפלה תקלה גם באותו חלק של הטקס שבו מוצץ הקוצץ את איבר מינו של התינוק, פעולה שבכל מצב אחר היתה מביאה למעצר מיידי, אם לא ללינץ'.

בסיפור שלישי, חזר מוטי אלון – שהוגלה על ידי פורום "תקנה" בשל, לא ברור מה בעצם, אבל המשטרה חושדת בו בקיום מין עם תלמידים קטינים – לפעילות רגילה, ובעצם מתעלם מההגבלות עליו. אלון נהנה מחסותו של חיים דרוקמן, שכבר הגן בעבר על תוקפים מיניים בישיבת "נתיב מאיר", שם העדיף לפתור את הבעיה באמצעות הרחקת התוקף מקורבנותיו (המממ, נשמע כמו פעולה של פורום "תקנה"). אליוקים רובינשטיין, אז היועץ המשפטי לממשלה הרחום והחנון, שלח לו מכתב תקיף, אבל לא העמיד אותו לדין.

הנחת יסוד סבירה, בהתחשב בעבר, היא שכאשר ישוב הרב השולף מהצפון אל קהילתו, הוא יוכל להתקבל מחדש ללא בעיות מיוחדות. מי שיהיו לו בעיות, כנראה יחליף קהילה. מוטי אלון ודרוקמן מוכיחים שאפשר להיות, אמנם במאמץ (במקרה של אלון) רבנים מוכרים גם כאשר אתה מעורב, במישרין או בעקיפין, בפשע המתועב של ניצול קטין הנתון למרותך לצרכים מיניים. וכפי שמראה לנו מקרה המוהל, אף שהחברה הדתית מתייחסת באופן סלחני לפשעים ועבירות מוסריות, אין לה כל סלחנות כשהדבר מגיע לסטיה בתחומי הפולחן. אילו אלון, דרוקמן והשולף היו נתפסים לא בנסיון רצח או אונס, אלא בכך שהם מדליקים ומכבים אורות בשבת, כל סמכותם הרבנית היתה נושלת מיד.

זו לא תובנה חדשה שאין קשר בין דת ובין מוסר; דיוויד "הנצרות מבוססת על ניסים ועד היום אין אדם חושב יכול להאמין בה בלי נס" יום עלה על זה לפני יותר מ-200 שנים. אבל פער כזה בין ההקפדה על מצוות הפולחן ובין הסלחנות כלפי מעשי הנבלה של אנשי הדת הוא באמת עוצר נשימה. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שיגידו לכם שדתיים הם גם מוסריים יותר.

(יוסי גורביץ)

פותחים מחדש את 1948: ישראל עשתה צעד נוסף לקראת מדינה דו לאומית היום, כשבג"צ העניק לגיטימציה לזכות השיבה. כמובן, זה לא מה שהוא התכוון לעשות, אבל זה מה שיצא.

בג"צ פסק – למרות מה שנראה על פניו כראיות לא רעות בכלל, בכלל זה תשלומי חכירה – שחלק ניכר משכונת שייח' ג'ראח שייך לתושבים יהודים שהתגוררו שם לפני 1948. האפוטרופוס הכללי של הנכסים ועמותות מתנחלים שונות מתכוונות לפנות משפחות שיושבות שם מזה עשורים כבר בימים הקרובים.

המשמעות היא שאם עד עתה, ישראל התווכחה על השטחים שנכבשו ב-1967, מעכשיו גם שטחי 1948 פתוחים לדיון. אחרי הכל, אם יהודים – יורשים או שלא – יכולים לקבל אדמות יהודיות שאבדו ב-1948, אז תוצאות המלחמה ההיא לא חלוטות: מן הצדק הוא שגם הפלסטינים יתחילו לדרוש את הרכוש שנגזל מהם. רמז למקבלי ההחלטות בירושלים: הם איבדו הרבה, הרבה יותר.

כמובן, ישראל לא תאפשר להם לקבל את האדמות שלהם בחזרה. יש שורה של חוקי עושק וגזל שקובעים שהאדמות הללו אבדו, יחד עם רוב האדמות של הפלסטינים הישראלים אחרי 1948. אלו חוקים שמבוססים על מה שגולדה כינתה בשעתו "צדק יהודי". הוא לא שכנע הרבה אנשים אז והוא ישכנע הרבה פחות אנשים היום. אבל אם ישראל הרשמית – במזרח ירושלים ובעצרת האו"ם – מתעקשת לשמוט את שאריות הלגיטימיות של המשטר הציוני, מי אני שאתווכח?

מילה על האפוטרופוס לנכסי נפקדים. האפוטרופוס הירדני עשה את מלאכתו נאמנה: הוא לא אישר את מכירתם של נכסים, אלא רק את חכירתם. זו עוד פרצה שבזכותה מגורשים כעת תושבי שייח' ג'ראח: היה קשה הרבה יותר לגרש אותם אילו בוצעה רכישה ולא חכירה. לאפוטרופוס הישראלי לא היתה בעיה כזו: הוא מעל בתפקידו ומכר חלק ניכר מהנכסים עליהם היה מופקד. ליהודים, כמובן.

כן, לצעוד: בג"צ אישר את קיומו מחר (ד') של מצעד מחאה של נשים בשכונת מאה שערים, לאחר שהפרימיטיביים המקומיים, מעודדים מההצלחה של קווי המהדרין, ניסו לאכוף הפרדה מיזוגנית גם בשכונה.

פעילות פמיניסטיות סיפרו שנתקלו בשכונת מאה שערים בהתנהגות הפוגרומיסטית הרגילה – אלימות מצד הבהמות המתגוררות בה ואדישות מצד המשטרה. עכשיו הורה בג"צ למשטרה למנוע את הפיכתן של נשים המגיעות למקום לאזרחים סוג ג'. נראה אם משטרת כ"ך, כפי שכינה חיים חפר לפני שנים את משטרת ירושלים, המשטרה שמזדרזת כל כך לעצור מפגינים בשייח' ג'ראח או בסוכתו של ראש העיריה, תפעיל אותה מידה של חוסר סובלנות כלפי האלמנטים האנטי-אנושיים בישראל.

היג"עים, כמובן, כבר זחלו מתחת לסלעים שלהם וצווחו שמדובר בפרובוקציה שמאלנית. כן, מצעד הוא פרובוקציה. לא, אין שום דבר פסול בפרובוקציה. במקום שיש עוול, יש לחשוף אותו. במקום שבו נשים מושפלות באופן שיטתי, יש לארגן מצעד של נשים. וכאן, שוב, המקום לחזור על מילותיו של מנקן, שיש לדחות את התפיסה ש"אדם הנלחם באמונה תפלה צריך להיות מנומס מאד כלפיה. זו, חוששני, שטות; הדרך להיאבק באמונה תפלה איננו נימוס, אלא לתקוף אותה במלוא הכוח, להניס אותה, להטיל בה מום, ולהפוך אותה לבזויה ונלעגת לנצח. ואם, במקרה, היא יקרה לליבם של אנשים שצריכים היו לדעת יותר? אז יש להוקיע את ערוות טיפשותם לאור השמש, שם תוצג בכל כיעורה עד שינוסו ממנה, מסתירים את ראשיהם בבושה". בעדה החרדית היה כבר מי שאמר ש"אנו לא הולכים להגיב. אנו מעדיפים לחבוט בערבות מאשר בנשים הפרוצות". כולן, הרי, פרוצות. בתועבה הזו, בזוהמה המחשבתית הזו אנחנו נאבקים, ואף על פי שאין ברירה אלא להפגין כלפיה סובלנות, אסור להעניק לה לגיטימציה. לא לה, ולא למחזיקים בה.

השקרים הרגילים: לוחמינו האמיצים השתלטו היום ללא נפגעים, במבצע מהולל שוודאי ייכנס למור"ק של חיל הים, על ספינה לא חמושה של פעילי שלום, ה"איירין". כל האנשים שעל הספינה, ששמותיהם היו ידועים, הודיעו מראש שהם לא יפעילו כל אלימות. אף על פי כן, כדי לחמם את הציבור, אמר אתמול "גורם צבאי" ש"מי שישתמש באלימות, נשיב לו באלימות." הפעם, ראוי לציין, מיהר דובר צה"ל להוציא את התמונות והסרטים לתקשורת – בפעם שעברה, אנחנו יודעים היום, הוא איחר לעשות זאת ב-12 שעות כי הרמטכ"ל התלבט אם לאשר לשידור את תמונותיהם של חיילי השייטת המושפלים. כאן המקום להזכיר שוב שדובר צה"ל מעולם לא שחרר את כל החומר שצולם על המרמרה: ראינו שוב ושוב (ושוב, ושוב) את תמונתו של הלוחם שמושלך מסיפון אחד לאחר, אבל את התמונות של ירי קטלני בתשעה אנשים ואת הירי בעוד כ-50 איש, לא ראינו וכנראה גם לא נראה.

ישראל, על פי פעילי השלום, החרימה את הפרוטזות שהיו על הספינה בתואנה שמדובר ב"כמות מסחרית", אבל טענה בנשימה אחת שהציוד המועט שהועבר בספינה "ראוי לזלזול"; מחתה על הפלגתה של הסירה מפמגוסטה, אבל הודתה בשקט שאם היתה יכולה היתה מונעת את הפלגתה משם; ועשתה המון רעש סביב ההפלגה מפמגוסטה השנויה במחלוקת שבקפריסין הטורקית, תוך שהיא מקווה שאף אחד לא יזכור שבזמן המשט במאי, היא הפעילה לחץ כבד על קפריסין היוונית, וזו אכן מנעה הפלגה משטחה. יצוין שלראשונה אחרי שנים, נזכרה ישראל שיש כיבוש טורקי בקפריסין. זה מזכיר את התהליך המהיר שבו נזכרו בחצי השנה האחרונה כאן בקיומה של השואה הארמנית, שישראל הכחישה במשך חמישים שנה. בקיצור, עוד יום של Hasbara.

צה"ל מחזיר בתשובה: הרב הצבאי הראשי לשעבר, אביחי רונצקי – ההוא שהזכיר לנו שההלכה לא תומכת בטיפול רפואי בשבויים – כבר הצהיר בגלוי שיש מקום להחזרה בתשובה בצה"ל, ואמר כי הוא עצמו פעל ליישום השלב הראשון של חזרה בתשובה: הקניית "כבוד וחיבה" ליהדות. כלומר, משלמי המיסים פעלו להפיכתם של אנשים מן הישוב לחוזרים בתשובה, היינו כאלה שהם או צאצאיהם יוציאו את עצמם ממעגל משלמי המיסים. רק בישראל.

במהלך כהונתו, ניסה רונצקי להרחיב בכל אמצעי את תחומי ממלכתו, ובשל כך התנגש ארוכות עם חיל החינוך. עכשיו אנחנו למדים שחיל החינוך שולח חיילים להכשרות במרכז מפוקפק של חב"ד, תנועה שכל מטרתה היא החזרה בתשובה. המרכז כל כך מפוקפק, שחיל החינוך ניתק איתו מגע מספר פעמים, ושב לעבוד מולו למרות הכל.

מחב"ד אומרים ש"אנחנו מנסים להפיץ יהדות. החזרה בתשובה אינה חלק מהלקסיקון, אנחנו מלמדים יהדות ומלהיבים אנשים", מה שנשמע באופן חשוד כמו "הקניית כבוד וחיבה" ליהדות. מצה"ל עצמו נמסר ש"חיזוק הזהות הישראלית-יהודית הוא חלק מהפעילות הערכית שמוביל החיל בכלל יחידות צה"ל ואוכלוסיות הצבא." מדובר בהכחשה רפה למדי: מה שבצה"ל נקרא "חיזוק הזהות הישראלית-יהודית" נשמע דומה מאד ל"הפצת היהדות" של חב"ד ו"הקניית הכבוד והחיבה" של רונצקי. על הבלבול הכרוני בין "ישראלי-יהודי", ועל המשמעות של כך לחייל שלומד שישראלי הוא יהודי, לא כאן המקום להרחיב.

הערה מנהלתית: "קרן הטבק והאלכוהול" הוזכרה היום בקפטן אינטרנט, וזמן קצר לאחר מכן התקבלו כמה תרומות. אני רוצה לשוב ולהודות לתורמים. היום גיליתי שפייפאל מאפשר שליחת פתקים מהתורם אלי; אני קורא אותם אחורה, ומודה גם על ההערות.

הערה מנהלתית #2: איתמר שאלתיאל הגה ונועם רותם קידד, והתוצאה היא אפליקציית האנדרויד Buy No Evil, שמאפשרת למצוא את רשימת מוצרי ההתנחלויות במקום נגיש. הורידו אותה לפני שהיא תוצא אל מחוץ לחוק!

(יוסי גורביץ)

בעקבות תגובתו של בן דרור ימיני באתר "לא נסתום", מן הראוי לומר להגנתו שלא כל דבריו שקריים או מניפולטיביים. כפי שהוא טוען בלהט, הוא אכן מאפשר לשמאלנים להגיב מעת לעת בעמודי הדעות של מעריב. ירון טן-ברינק לא האשים אותו בכך. ירון טן-ברינק האשים את ימיני שהוא חוטא ב"מקרתיזם, גזענות, הסתה פרועה, סילוף עובדות מניפולטיבי, סתירות מהותיות, ומעל לכל, ניסיון ברור ומובהק לחסל את הדמוקרטיה הישראלית". ובכן, טן-ברינק צודק, וייתכן שהוא אף נוהג בעדינות במושא כתיבתו. הבה נעיין באבני יסוד של משנת ימיני.

הנכבה, הכיבוש ויחסי ישראלים-פלסטינים

השקפתו של ימיני בנושא פורסמה בהבלטה במאמר ארוך, שממנו אנו למדים רבות על טיבו של האיש (ציטוטים מדבריו- בירוק).

א. ימיני כמופת של יושרה אקדמית:

מזכיר הליגה הערבית, עבד אל-עזאם פחה, הודיע בהכרזת המלחמה על ישראל: "מלחמה זו תהיה מלחמת השמד, ועל הטבח שייערך עוד יסופר כעל מסעי המונגולים והצלבנים".

לחצו נא על הקישור הזה, המופיע במקור במאמרו של ימיני, כסימוכין לדבריו. מה תגלו שם בהמשך המשפט? ימיני מציג כהצהרה רשמית דברים שכלל לא ברור אם נאמרו:

“However, Joffe and Romirowsky report that this "cannot be confirmed from cited sources"

לעומת זאת, מי שימשיך לקרוא את הפסקה הרלבנטית יגלה שלפי המקור שעליו מסתמך ימיני, מזכיר הליגה הערבית הנ"ל אמר לעיתונאים, בהצהרה מתועדת, את הדברים הבאים (ההדגשה שלי – ע"נ):

"We are fighting for an Arab Palestine. Whatever the outcome the Arabs will stick to their offer of equal citizenship for Jews in Arab Palestine and let them be as Jewish as they like. In areas where they predominate they will have complete autonomy."

כלומר, ימיני אינו מפנה את קוראיו להתחייבות מצד ג'ינגיס חאן עזאם פחה, הקצב מקהיר, להקנות לאזרחי פלסטין היהודים יותר משמדינת ישראל מתחייבת להקנות לאזרחיה הפלסטינים.

מסקנה אפשרית: בן דרור ימיני חושב שקוראיו מטומטמים, או שהם עצלנים, או שאינם מבינים אנגלית ברמה מינימלית. שמישהו יספר את זה ל"שאבי מהעיריה", המעריץ מטוקבק 121.

ב. כשאתה אומר "נכבה", למה אתה מתכוון? ("אף פעם לא הכחשתי את הנכבה הפלסטינית" – ימיני לטן-ברינק, 16.9.10):

חילופי אוכלוסין ומעשי גירוש לצורך יצירת מדינות לאום היו הנורמה המקובלת. עשרות מיליונים עברו את החוויה. ורק הפלסטינים, והם לא לבד, הולכים ומנפחים את מיתוס ה"נכבה".

התלוננת על אונס? את/ה לא לבד, תפסיק/י להתקרבן. אסכולת ימיני.

עוד ממשנתו בעניין הנכבה (ההדגשה שלי – ע"נ):

…ערביי פלסטינה [שילמו] את המחיר על הכרזות המלחמה והשמד של מנהיגיהם", ובמאמר אחר: ה"נכבה"- סיפורם של הפליטים הפלסטינים, הוא ההצלחה הגדולה ביותר בהיסטוריה של העת החדשה. הצלחה שכולה הונאה.

ישראל נושאת באחריות לנכבה? לא לפי ימיני. אם כך, האם עורך הדעות של מעריב אינו מכחיש נכבה, כפי שהסיק ירון טן-ברינק? מה פתאום, שקר וכזב, תעמולה של ה"בולשביקים מהשמאל".

ג. מי זה בכלל אחד העם? ימיני בונה על שטחיותו של המעריץ מטוקבק 121:

"הערבים טבחו ביהודים ללא שום עימות וללא כל תירוץ צבאי, רק משום היותם יהודים".

האומנם? לכולנו, תהא עמדתנו אשר תהא, צריך להיות ברור ששורשי הסכסוך בעימות פוליטי על השליטה בארץ ולא במלחמת דת. ואם הולכים אל המקורות, מגלים גם ראיות מובהקות לכך שהעימות הזה החל כאשר "עם ללא ארץ" הגיע לארץ שיש בה עַם, תוך התעקשות אלימה שמדובר ב"ארץ ללא עם", ועל כך התריע עוכר ישראל פוסט-ציוני כבר בשנת 1891 (בפסקה המתחילה במילים "אך לא זו בלבד" לקראת סוף המאמר). אבל ימיני יודע עד כמה קל למכור סחורה של מטיף אוונגליסטי בטקסס.

ד. טרור ופשעי מלחמה בהוראה מגבוה? רק אצל הפלסטינים!

מול כל פעולות הטרור שביצעו פלסטינים ביהודים תושבי פלסטינה המנדטורית, ימיני מזכיר אך ורק את טבח דיר יאסין. הוא כמובן כותב שעניין הטבח "מצוי במחלוקת", ושימו לב על מי הוא מסתמך (ימיני, מה עם הפניה לברי חמיש?). הוא אינו מזכיר שום מעשה טבח אחר שביצעו יהודים בפלסטינים. אך דא עקא, דיר יאסין איננו מקרה יחיד, ומעשי טרור יהודי בוצעו שנים קודם לכן, בתמיכת הנהגת היישוב, כפי שמעיד ד"ר יהודה לפידות, היסטוריון ואיש האצ"ל (תשומת לב לתיאור הטרור היהודי בחיפה בשנות ה-30 ותגובת הערבים אליו, ולתיאור העמדה האוהדת כלפי הטרור היהודי מצד מאיר יערי וזלמן ארן).

בהתכתבות אישיות עם ימיני, הוא התבקש שוב ושוב לציין מי (או האם מישהו) מבין בכירי הממשל והצבא בישראל חשוד בעיניו בפשעי מלחמה. הוא נמנע מלעשות זאת. ימיני התבקש גם לציין פשע מלחמה מערכתי אחד, אינהרנטי למדיניות ישראל (למשל: הנחיות לרצח אזרחים שאינם מסכנים אף אחד, עינויים קשים בהוראת ראשי השב"כ, שימוש בפצצות פלאשט וזרחן לבן כלפי שכונות מגורים, גזל אלים של אדמות פלסטיניות פרטיות לצורך בניית התנחלויות), ולכנות את המעשה בשמו, פשע מלחמה, ללא כחל וסרק. גם בנושא זה הוא בחר להחריש. השוו את החד-צדדיות הדוגמטית הגלומה בהשקפה כזו לעמדתו המכובדת של ארגון בצלם (שק חבטות חביב על ימיני) שמקפיד לתעד ולגנות פשעי מלחמה של ארגונים פלסטיניים.

ד. שיטת הקיזוזים של ימיני:

במאמרו המדובר, ימיני מרחיק אלפי שנים אחורה בנסותו ליצור מצג (שווא) של קיזוז: מעשי "שחיטה" (לפי עדויות חיילים) שביצעה מדינת ישראל בעבר הקרוב צריכים להיבחן על רקע פגיעות ביהודים בעולם המוסלמי. עד ל- 1011 הרחיק לכת בדיווח על רצח יהודים.

ובכן, אם הולכים אלפי שנים אחורה, אפשר להעמיד את מדינת ישראל למשפט ההיסטוריה על רצח עוללים ללא הבחנה במסגרת הג'נוסייד בעמלק, מעשה שמתואר בפירוט בספר שמקודש על ידי רוב הציבור היהודי. הג'נוסייד בעמלק בוודאי יקזז ויבטל את להג הכחשת הנכבה של העיתונאי הנכבד. ובכלל, אם טענותיו של פלסטיני בנוגע להפרות זכויותיו צריכות להיבחן על רקע מעשיו של מוסלמי אחר לפני אלפי שנים, הרי שלשיטתו של ימיני, מותר גם להטיל על יהודים ברחבי העולם אחריות מוסרית למעשי פשע של ישראל, או מעשי פשע של יהודים אחרים בעבר. האם זוהי התפיסה המוסרית שעלינו לאמץ? אגב, האם פלסטינים נוצרים קורבנות הנכבה ברמלה (למשל) או הכיבוש הישראלי בשטחים מקבלים הנחה מימיני, או שמולם נעלה למגרש את גזרות ת"ח ות"ט?

ה. שאלות "מתודיות", כלומר מתחסדות:

את תגובתו לטן-ברינק בעניין הפלסטיני מסיים ימיני במילים

ועכשיו שאלה מתודית: מיהו חסיד חופש הביטוי – מי שמבקש ללמד גם את הנכבה הפלסטינית וגם את הנכבה היהודית, או מי שמבקש ללמד רק את הנכבה הפלסטינית? אשמח לתשובה.

אוי ללימוד הנכבה על פי האינטגריטי של ימיני. ועוד, האם מישהי מכירה איש ציבור מן השמאל העקבי שמתנגד ללימוד ההיסטוריה היהודית בארצות ערב? אדרבא, נדמה כי דווקא הממסד הישראלי (המיינסטרים הלאומני) הוא שדחק את לימוד הפרק החשוב הזה לשולי הסילבוס.

תועמלן ביבים: ימיני על הקרן החדשה לישראל ועל דוח גולדסטון

את השופט ריצ'ארד גולדסטון מכנה בן דרור ימיני "פושע", ומאשים אותו ב"תעמולה שאפילו גבלס לא חשב עליה". לא פחות. האם ימיני יכה על חטא לאור העובדה שבחדרי חדרים מדינת ישראל כבר מכירה בכך שטענות יסוד בדוח גולדסטון מבוססות? האם יתנצל על ההסתה המחליאה הזו? מן הסתם לא, אך אולי יפתיע. הוא בוודאי ישמח להבהיר את עמדתו לפונות ולפונים.

ואם בגולדסטון הצורר עסקינן, בל נשכח את בת זוגו שתחיה, נעמי גולדסטון-חזן, ושאר בני המשפחה, הלא הם הקרן החדשה לישראל והארגונים הנתמכים על ידיה. ימיני , בדרכו לתהילת עולם כשל גדולי העיתונאים החוקרים, מביא את המסמך האנושי המזעזע שכתבה "שלומית", משתתפת באחד הסמינרים של הקרן. "שלומית" האלמונית מול ענת סרגוסטי, רון גרליץ ועוד אישי ציבור מוכרים שנכחו באירוע ולא מבינים על מה היא מדברת? שלומית צודקת, והם משקרים! אבל במטותא ממר ימיני, במה בדיוק היא צודקת? עיון מדוקדק ב"עדות" הזו מעלה שכולה אמוציות והצהרות כוללניות. אין בה מידע גולמי. אין בה ציטוט אחד לרפואה, ואין בה טענה אחת אישית כלפי מי ממשתתפי הסדנה. במילים פשוטות, ימיני פרסם כתב פלסתר שאין שום אפשרות להתגונן מפניו, וטענות שאי אפשר (מן הבחינה הלוגית) להפריך. מדען שיפרסם תיאוריה מדעית שלוקה בפגמים הללו יוקע כשרלטן. חזקה על ימיני שימשיך להפעיל לוגיקה אינקוויזיטורית באין מכלים: דברו אליו דברי טעם של ויליאם מבסקרוויל, ותקבלו בתגובה כתב אישום של ברנארדו גוּי ("כמה זמן עוד תסתתרו תחת המטרייה של זכויות אדם, כאשר המטרייה הגדולה היא שלילת זכויות?"). אגב, גם האינקוויזיטור גוּי אפשר לקורבנותיו לומר את דברם…

לסיכום

בן דרור ימיני, בעל השכלה משפטית, מיטיב ללכת על הקו הדק בין דברי בלע, סילוף והסתה לבין הוצאת דיבה. על פעילי תנועת יש גבול, בעלי זכויות רבות על מחאה נגד פשעי מלחמה ונגד מלחמות בררה כתב בעורמה פתלתלה:

אנשי "יש גבול" ואחרים, שרודפים אחרי קציני צה"ל, אינם ניאו-נאצים. אבל הם באותה סירה של עיוות מוסרי.

ימיני אינו טיפש. את זממו הפובליציסטי ואת נכלולי ההסתה והסילוף הוא מבצע בשׂוֹם שכל. בשל כך האחריות הציבורית והמוסרית המוטלת עליו כבדה מאד. אפשר לסכם כך: בן דרור ימיני אינו מיכאל בן ארי או ברוך מרזל, אך הכשרת הלבבות מצידו לפאשיזציה, לאלימות פוליטית ואף לפשעי מלחמה מציבה אותו באותה סירה של עיוות מוסרי. נחמה פורתא: הוא לעולם לא יתעשר כמו מקביליו בתקשורת האמריקנית.

(עופר ניימן הוא אחד מעורכי מגזין הכיבוש)

(הקדמה: את הטקסט הזה כתבתי עבור אתר חופש בשנת 1994 1998, ואני חושב שעדיין יש בו עניין; ערכתי שינויים מסוימים, אבל הטקסט ברובו נשאר כפי שהוא. אני מודה לאסף ברטוב שהצליח לשחזר אותו, מאחר והעותק שלי אבד. – יצ"ג)

כמו כל בני גילי, ידעתי בסוף כתה ו' שאמשיך ללמוד בישיבה תיכונית. אופציה אחרת פשוט לא היתה קיימת: זבולון המר, שטיפח את הישיבות התיכוניות, דאג היטב לכך שהרמה הממוצעת של התיכון הדתי הרגיל תהיה נמוכה מאד, ושהתיכונים הדתיים יהפכו לערי מפלט לכל אלו שנכשלו בכניסה לישיבות תיכוניות, או שנפלטו מהן.

הישיבה שאליה הלכתי הייתה ישיבת "נחל יצחק – נחלים", או בקיצור נחלים, בניהולו של יוסף בא-גד, רב בעיני עצמו, שהתפרסם לפני שנים מספר כחבר כנסת מבדר במיוחד. היו מספר סיבות לכך שנחלים נבחרה: היא קרובה למקום מגורי משפחתי, בפתח תקווה, אחד מדודי שימש שם בעבר כמחנך ואימי שמשה בעבר כמזכירה במקום. מעבר לכך, הם היו מוכנים לקבל אותי למרות שציוני לא היו מבריקים.

במשך שנתיים, למדתי בחטיבת הביניים של הישיבה, ובכיתה ט' התקבלתי לישיבה עצמה – ישיבה עם פנימיה. אני חושב שהמגזר הדתי הלאומני הוא היחיד השולח את בניו, בגיל 14 בערך, מן הבית. ההורים מאבדים כל שליטה על חינוך הילדים, ולשם הגברת שליטת המוסד בחניכיו, היציאות הביתה מצומצמות עד למינימום – במשך רוב שנותי בישיבה יצאתי הביתה פעם בשלשה שבועות. בצבא היו לי יציאות יותר טובות.

כמה מילים על סדר היום. ההשכמה הייתה ב-06:30 בערך, לעתים מוקדם יותר ולעתים מאוחר יותר, בהתאם לעונה. תפילת שחרית התחילה ב-07:15 – נוכחות חובה, כמובן. לאחר מכן – ארוחת בוקר וסידור חדרים. בשעה 08:45 התחילו לימודי הקודש, שנמשכו עד 12:55. אז באה תפילת מנחה, ארוחת צהרים, ומנוחה עד 13:55, עת התחילו לימודי החול. הללו נמשכו עד 18:30 או 19:30, אז הלכנו לארוחת הערב, ובין 20:10 ל-21:10 היה “סדר ערב" – שני תלמידים לומדים גמרא לקראת השיעור של יום המחרת, בצוותא. לאחר מכן, עד כיבוי אורות (משתנה עם הגיל – בין 22:30 לחצות) – זמן חופשי. ראוי לציין שכשאני מדבר על לימודי קודש, אני מתכוון ללימוד גמרא.

אני לא יודע כמה מבין קוראי העמוד הזה ניסו אי פעם לקרוא דף גמרא, אבל אני יכול להבטיחכם שמדובר באחת הפעולות המייגעות, חסרות העניין והתוחלת שאפשר להעלות על הדעת. מעולם לא הורגלתי בלימוד כה אינטנסיבי של דברי ההבל הללו, ודחיסה של שש שעות מהם ביום הייתה עינוי שקשה לתארו. מעולם לא הצטיינתי בלימודי התלמוד. תחושה של אי נוחות התחילה לחלחל בי. הדבר המעצבן ביותר בלימודי התלמוד הוא שהגיון בכלל לא נכנס למשוואה: כל פתרון של בעיה חייב להשען על פתרון של בעיות קודמות או של ציטוטי פסוקים שהוצאו מהקשרם מהתנ"ך. על סיוע חיצוני – למשל, עדויות הסטוריות – אין בכלל על מה לדבר. (יש מחלוקת ידועה בין רש"י ורבנו תם, שניהם מימי הביניים העיליים, על סדר הפרשיות בתפילין; בתחילת שנות ה-80 מצאו ארכיאולוגים תפילין ששרדו מהתקופה הקלאסית, שיכלו לשפוך אור על הסוגיה. העולם האורתודוקסי הגיב בפיהוק).

במהלך כיתה ט' אירעו שני דברים שהתחילו את הדחיפה שלי החוצה. הראשון היה מלחמות השבת בפתח תקווה – המלחמה על פתיחת קולנוע היכל (1984-1985). הישיבה ארגנה את כל התלמידים להליכה לפתח תקווה ולהפגנות נגד פתיחת הקולנוע. לא הבנתי מדוע העובדה שאנשים זרים מעדיפים לבלות בשבת בבית קולנוע ולא בבית מדרש (ואלוהים, אם הוא אכן קיים, יודע שתיעבתי את בית המדרש) צריכה להפריע לי. ראיתי בעצמי אדם דתי, אבל לא הבנתי מדוע אני אמור לכפות את דעתי על החילוני. נרתעתי עוד יותר לאחר שקיבלתי הסברים לא ממש רציונליים: "תבורי הוא אנטישמי ושונא דתיים", "תבורי הוא שליח של הסיטרא אחרא" וכיוצא בכך. הייתי היחיד מבין בני מחזורי שלא יצא להפגנות.

אותה שנה היא גם שנת עלייתו של הרב כהנא, זו השנה בה הצליח להבחר לכנסת. באותו זמן הייתי ימני – שימשתי כפעיל ליכוד מתנדב בבחירות של 1984 – אבל רעיונותיו של האיש החרידו אותי. חלק גדול ממשפחתי נספה בשואה, ולא האמנתי שתאום אידיאולוגי שלו נבחר לכנסת במדינת ישראל. יתר על כן, כהנא טען שכל רעיונותיו נשענים על ההלכה – ובדיקה של דבריו העלתה שהוא צודק. זו הייתה הדחיפה החזקה הראשונה החוצה. באותה שנה, בא-גד נשא נאום מבולבל בנושא זה, שממנו עלה כי "כהנא צודק, אבל הוא מטורף." היום הייתי מפרש את דבריו כך: כהנא צדק, אבל העובדה שהוא חושף לעיני כל את מה שצריך להשאר במרתפים הצואים של המחשבה היהודית ולעבור מרב לתלמיד היא טירוף למי ששכח, בא-גד נבחר לכנסת בשנת 1992 מטעם סיעת מולדת, ואם היו חילוקי דעות בינו ובין כהנא, הם לא בלטו.

באותה שנה, או בתחילת השנה שלאחר מכן, ירה דוד בן שימול טיל לתוך אוטובוס ערבי, והרג כמה נוסעים. סדר הערב, ששימש כשעון שוויצרי ושהיה אפשר לקבוע על פיו את מהלך היממה, נדחה בחצי שעה. . . כדי שהתלמידים יסיימו לרקוד. הבטתי מזועזע במעגלי הרוקדים, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

פחות או יותר באותו הזמן, הגיע איזשהו רב מהתנחלות כלשהי, להסביר לנו על דין רודף, שלטענתו משמש צידוק לירות במפגעים גם לאחר שנמלטו או נכנעו – בקיצור, משמש עילה לרצח כל מי שפעל כנגד ישראל או צה"ל, ולו היה כל זממו כתיבת סיסמא. המחנך שלי, שכדי לא לפגוע באפשרויות קידומו לא אציין את שמו (שכן הוא היה מחנך דגול, הדמות החינוכית היחידה שהכרתי שם) נחרד עד עמקי נשמתו. לאחר ההרצאה, הוא כינס את הכיתה והבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים – הוא היה נרגש מאד, וצעק עלינו, דבר שלא היה ממנהגו – שדין רודף מיועד אך ורק למניעת הרג אדם על ידי רוצח. משעה שרצח, שוב אין על הרוצח דין רודף, וודאי שאין עליו דין רודף אם השליך את נשקו או נכנע. ראוי לציין שרב זה, שהתנגד עמוקות לרוח הלאומנית ששרתה בישיבה, בא מקרב חוגים חרדיים יותר.

בראשית כיתה י', אם כן, מצאתי את עצמי מבולבל ואכול תהיות. שני אנשים שמו אותי על הדרך הנכונה: אוהד (שם בדוי) ואייל (שם בדוי). אוהד היה קנדי, והגיע אלינו ישירות מטורונטו. הוא היה המום מהמשטר ששרר בישיבה, ולאחר שהתחברתי איתו, שמעתי על כל מיני דברים שלא שמעתי עליהם קודם. המילים "דמוקרטיה", "זכויות אדם”, “חירות" הושמעו בפעם הראשונה שלא מתוך לעג ובוז; התחלתי להבין שיש גם חשיבה שאיננה יהודית, והתחלתי ללמוד באינטנסיביות את ההסטוריה האמריקנית.

מנהג היה בנחלים, שהתלמידים הבוגרים יותר – תלמידי יא'-יב' – יוצאים מדי שנה מספר פעמים ל"ישיבות גבוהות", ישיבות שאינן תיכוניות, לרוב ישיבות הסדר. אייל גר איתי באותו החדר. לקראת סוף השנה, המחנך שלו החליט שהוא יכול לצאת לישיבה גבוהה, למרות שהוא רק בסוף כיתה י', כמוני. חלף שבוע, חלפו שבועיים – והבנאדם לא חוזר. ההורים שלו, מודאגים, יצאו לבקר אותו בישיבה שאליה נשלח – ישיבת קרית מלאכי, ישיבה לחוזרים בתשובה. הוא סירב לראות אותם, טען שהם "מחטיאים" אותו (במובן של גרימת חטאים, לא במובן של ירי בלתי מדויק). לאחר כשבוע, אחרי צעקות של ההורים ואיומים בתביעה מצידם כלפי הישיבה, אייל חזר.

כאמור, חלקתי איתו חדר. אדם נוסף שגר איתנו באותו החדר היה אשר. אייל חזר, והתחיל לשבש קשות את סדר החיים שלנו. הוא נהג לערוך תיקוני חצות, שלאחריהם היה חוזר אל החדר בסביבות 00:30 ומתחיל להתארגן לשנה – כשעה וחצי לאחר כיבוי האורות. אז הוא החל בתיאורי יסורי הגיהנום המצפים לאשר ולי, שאיננו הולכים בדרכי הצדיקות, כמוהו. תוך זמן קצר, הסתבר לי שאני חייב למצוא כמה טיעונים כדי לסתום לו את הפה, כדי שנוכל לישון קצת. התחלתי לבלוע ספרי פילוסופיה, מפני שבאותה עת, לא יכולתי להתמודד עמו מתוך היהדות.

ועם כל ספר פילוסופיה שקראתי – ניטשה, אבוי, היה ההשפעה העיקרית – הרגשתי כיצד אמונתי הדתית הולכת ונעלמת. עד תחילת כתה יא', הייתי דתי רק בשם. את ההלכה דחיתי כגזענית ופרוטו-נאצית; כעת דחיתי גם את האמונה בישות מכוונת.

השנתיים האחרונות היו נוראיות. הסתבכתי בקטטות עם תלמידים אחרים, עם מחנכים; שלחו אותי פעמים רבות מהרגיל לישיבות גבוהות, כמעט כולן לישיבות של מחזירים בתשובה. זה אפילו עבד, פעם אחת, אחרי שהייתי סגור במקום כזה במשך שבועיים; עד שאשר, שמצא אותי ממלמל דברי הבל של הרב קוק, נתן לי סטירה ואמר לי "תזכור מה נהגת לחשוב". גם אשר חזר בשאלה. החיפוש העצמי נמשך; את השמינית הקדשתי ללימוד הנצרות, אבל זה היה פלירט קצר.

נהוג היה בנחלים להכריז שכל בוגרי המחזור ממשיכים לישיבות הסדר. זה לא היה נכון; רבים מבני המחזור היו נרשמים לישיבת הסדר, ועם סיום הבגרויות – כולנו ידענו שהציונים של מי שלא הולך לישיבה נפגעים – מבטלים את הרישום והולכים לצבא. אני, מתוך תמימות או טיפשות, ולמרות שכבר הייתי "מסומן" כמיועד להעפה מהישיבה, סירבתי להרשם לישיבה. לידיעה: הסדרניקים משרתים בסה"כ 16 חודשים בצה"ל. שלוש שנים נוספות הם מעבירים בלימודים בישיבה. אני למדתי מספיק גמרא לשארית ימי; עמדתי אפילו, מתוך משובת נעורים, לשרוף את ספר הגמרא שלי. אייל מנע זאת ממני; הסתפקתי בכתיבת "אמונה תפלה יהודית" על כל עמוד. לקראת סוף השנה, כינס בא-גד את כל תלמידי השמינית באודיטוריום, ועבר שם אחר שם. "ישיבת הגולן", "ישיבת ימית", ושמות ישיבות אחרות עלו באוויר. "יוסי גורביץ?" , "צה"ל", "גש אלי אחר כך”.

בשיחה פרטית לאחר מכן, הוא שאל אותי מדוע אני לא מתכוון להמשיך לישיבה. עניתי לו שדרך החיים הזו אינה מתאימה לי. הוא התעקש ושאל "תורה מה יהיה עליה?", ואני עניתי "יהיה בסדר." "אומרים לי שהצטרפת לרצ", "זה לא נכון" (הצטרפתי לרצ רק לאחר עזיבת הישיבה). בזאת תמה השיחה.

כחודשיים לאחר מכן התגייסתי לצה"ל. הקפדתי שלא יחשבו אותי בטעות לדתי (לפני הטירונות, ניסה הרב של הבקו"ם, שכינס את כל בוגרי הישיבות, לנתב אותנו לרבנות; אמרתי לו מה אני חושב על הדת שלו). באורח פרדוקסלי, הצבא – הגוף המדכא ביותר – השלים את תהליך היציאה שלי אל החופש.

(יוסי גורביץ)

המגזין טיים פרסם מאמר, שגם זכה לשער, בשם "למה לישראלים לא אכפת מהשלום", ובו תיאור מדויק מאד של האווירה הציבורית. התיאור הזה, עם זאת, העלה את חמתם של כותבי גלובס: מתי גולן הסתפק בנפנופי הידיים הרגילים על הפלסטינים שלא מהווים פרטנר ראוי, אבל לילך סיגן – שאני מודה שלא שמעתי את שמעה קודם לכן – לא היססה לומר שמדובר "באנטישמיות במאה ה-21".

ההוכחה לכך שמדובר באנטישמיות, לדבריה: ישראלים אוהבים שירי שלום ואת גלעד שליט. הטיעון האחרון עקום למדי: מסתבר שהעובדה שלרוב הישראלים היה מספיק אכפת מגלעד שליט כדי שהם יטרחו לשלוח SMS אומרת גם שהם לא אדישים "כלפי המצב מול הפלסטינים וכלפי השלום". היא גם טוענת שכל ראש ממשלה ישראלי בעשור האחרון הציג לפלסטינים תוכנית שלום נדיבה; כנראה שפספסתי את תכנית השלום של אריאל שרון ובנימין נתניהו.

גולן מנסה לנפנף את הסקר שבו השתמש המאמר, שהראה במארס שרוב הישראלים הציבו את המלחמה השקטה עם פלסטין במקום החמישי ברשימת הדאגות שלהם (עם 8% שאמרו שזה חשוב), אבל היום פורסם סקר שמעלה תוצאות דומות: רק 11.3% הגדירו את השלום עם הפלסטינים כנושא החשוב ביותר על סדר היום.

אם נתעלם לרגע מסיגן, שמוכיחה יותר מכל עד כמה נלעג בלוף "האנטישמיות החדשה", ועד כמה התווית הזו משמשת בעצם כאמצעי לסתימת פיות מול כל מידע לא נעים, אנחנו נשארים עם השאלה המקורית: למה, בעצם, לרוב הישראלים הפסיק להיות אכפת מהסכסוך עם הפלסטינים?

ישנה, כמובן, התחושה הרחבה של יאוש, שאומרת שממילא אין מה לעשות ועל כן אין טעם לבזבז על זה זמן. ישנה התחושה המחלחלת שאולי כבר מאוחר מדי. ישנה התחושה שארגוני הטרור הפלסטינים ושותפיהם מן הימין היהודי – אלה שמנפפים בגוויותיהם ויוצאים לפוגרומים תחת הכותרת "תג מחיר", פוגרומים שהם מעשה טרור לכל דבר ועניין – ממילא יטביעו כל נסיון להסכם בדם ואש.

ומעבר לכל אלה, ישנם חוקי חמה.

* * * * *

תומאס פרידמן הוא שטבע אותם, ב"מביירות לירושלים" שלו. מעמדו של פרידמן צלל עמוקות מאז תמיכתו הנלהבת במלחמת עיראק, במידה רבה בצדק. אבל הכללים, כללי ההתנהגות במזרח התיכון, נשארו זהים: "אם אני חזק, למה לי לוותר? אם אני חלש, איך אוכל לוותר?"

הישראלי הממוצע מרגיש חזק כרגע. כן, ישראל מבודדת מכפי שהיתה אי פעם והיא מאבדת במהירות את שאריות אחיזתה בעולם הנאור – אבל הישראלי הממוצע ממילא סבר תמיד ש"כל העולם נגדנו", ככה שפה אין שום חדש. בארבע השנים האחרונות, מחירו של הכיבוש הפך לסמוי מן העין. לא היו פיגועים ראויים לשמם, רוב הישראלים לא סופרים מתנחלים מתים – אלא אם מדובר בנשים או ילדים – ופיגועים מוצלחים בתוך ישראל לא היו.

יכול להיות שגל הטרור יחזור: יכול להיות, כפי שהדגים לנו החמאס בשבוע שעבר, שהשקט הוא שקט מיוצר. אם זה יקרה, יכול להיות שדעת הקהל תשתנה ותזכר שלכיבוש יש מחיר. אבל כרגע המחיר שקט, והישראלים מוכנים לשלם אותו. הם חזקים; למה להם לוותר? יתר על כן, לא ברור מה יהיה האפקט הבטחוני של נסיגה מן הגדה: האם הכוחות של אבו מאזן יוכלו וירצו להמשיך ולדכא התקפות נגד ישראל, או, כאשר יעלה צורך בהפניית הזעם העממי, יותרו כמה פיגועים כנגד ישראל. יש לנו הרי נסיון. אבל דבר אחד בטוח: נסיון להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים ייאלץ את ישראל להכנס לעימות פנימי חריף במיוחד. ההתנתקות היתה קרובה מאד למוטט את השלטון בישראל – מרד כפר מימון היה נקודת השבר – ובכלל לא בטוח, חמש שנים וקדנציה של אהוד אולמרט אחרי, שישראל תעמוד במבחן כזה ואכן תצליח ליישם פינוי. מה שברור הוא שבדרך לפינוי תהיה שנה נוראית, על סף מלחמת אזרחים.

ישראל תמיד נסוגה אחרי תבוסות. השלום עם מצרים נעשה אחרי שהמחיר של אחזקת סיני התברר כגבוה מדי באוקטובר 1973. הנסיגה מרצועת הבטחון בלבנון הגיעה אחרי אסון המסוקים ב-1997, שאז פנתה דעת הקהל נגד המשך הישיבה שם והמחיר הקבוע של 24 הרוגים בשביל הישג לא ברור. הנסיגה מהרצועה הגיעה אחרי שורה של התקפות קטלניות על חיילי צה"ל שם – ההתקפות בציר פילדלפי וההתקפה על מגורי החיילות בנצרים – והתחושה שאין לנו בעצם מה לחפש שם.

אבל עכשיו, כאמור, ישראל לא מרגישה את מחיר הכיבוש. בגלל זה כל פגיעה בשגרה – כל תזכורת שיש כיבוש, כל אמן שמבטל הופעה, כל חרם – גוררים תגובה ציבורית חריפה. אחרי הכל, אם "העולם כולנו נגדנו", חרם הוא בעצם דבר מתבקש שמשונה שטרם קרה, והוא לא אמור לגרור סערת נפש. לא: הבעיה עם האזכורים הבלתי פוסקים האלה היא שהם שבים ומציפים על פני השטח את העובדה שהדברים אינם בסדר, שאנחנו במלחמה בעצימות נמוכה שלא נגמרה, שכל השלווה הזו והאובססיה לעיסוק ב"חינוך" – בדרך כלל, דרישה ל"חינוך לערכים", קרי לשמרנות ולסתגרנות – מסתירים את העובדה שמדובר לא בשלום אלא בהפסקת אש, שבירה במיוחד, ושכדי לשמור עליה אנחנו הופכים דומים יותר ויותר לשכנים שלנו.

לכאורה, אנחנו חזקים ועל כן למה לנו לוותר; אבל, בפועל, מורגשת חולשה – ועולה השאלה "איך נוכל לוותר". ועל כן עדיף לא לדבר על זה בכלל. בואו, כמו האמירה ההיא משנות השמונים, לא נדבר על המצב.

שנות השמונים הסתיימו בבום, באינתיפאדה הראשונה. אם ישראל תמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר ושאין כיבוש, כל חגיגת הצמיחה שמכרו לנו בעיתוני החג יכולה להתהפך, במהירות ובאופן בלתי צפוי. הדחקה היא חלק מהקיום הישראלי; והתוצאה היא מחירים גבוהים יותר ויותר. בשנות ה-70, עוד אפשר היה לדבר על החזרת השטחים לירדן, או על אוטונומיה; בשנות ה-80 וה-90, דיברו על שתי מדינות לשני עמים; ועכשיו הפתרון הזה נפרם. אם ישראל לא תתעורר במהירות, היא תקיץ למצב של מדינה דו לאומית. ויכול להיות שכבר מאוחר מדי.

(יוסי גורביץ)

אשכנזי, הביתה: קצת קשה לעשות את זה, זה דורש חריקת שיניים, אבל צריך להודות שאהוד ברק, כאשר הורה על חקירה של פרשת מסמך אשכנזי – שם מדויק הרבה יותר מאשר "מסמך גלנט" – צדק מאד. גם אם היועמ"ש הקפיא את החקירה.

בכלל, כל הפרשה הציגה את הכת הצבאית השלטת באור מביך מהמקובל. אז מה היה לנו: קצין מודיעין מצטיין שהוא גם נוכל שמודח מצה"ל, אבל שומר על קשרים עם לשכת הרמטכ"ל, ויודע איך להחניף לו באמצעות מסמכים מזויפים שאומרים לו בדיוק מה שהוא רוצה לשמוע; ראש לשכת רמטכ"ל שמניח למסמך על קנוניה כנגד הבוס שלו וקצינים בכירים אחרים לצאת מהצבא, ומנסה להעמיד פנים שהוא לא יודע למה המסמך הוצא (אותו ראש לשכה, אגב, שבמשמרתו התרחשה הפרשה המוזרה ההיא, של האקדח שנגנב והוחזר, פרשה שהורדה בזריזות מסדר היום); מקורבים במילואים, שיודעים שמה שהרמטכ"ל צריך הוא הדלפה של המסמך, ומדליפים; רמטכ"ל מכהן שמחזיק את המסמך שאומר שפקוד שלו חותר לתפוס את תפקידו בשקט במשך ארבעה חודשים, ולא מדבר לא עם הפקוד, לא עם הבוס הישיר שלו, ולא עם ראש הממשלה – והכי חשוב, לא מנסה בכלל לערב את רשויות החוק (הוא טען שכן, ונאלץ לחזור בו תוך פחות מיממה; עוד פרשה שהושכחה); רמטכ"ל מיועד שמחקה את משה דיין ושודד אדמות ציבור עוד לפני שזכה בתואר הנכסף; לשכות עמוסות קצינים מיותרים, מלחכי פנכה, שעיקר תפקידם לבחוש בקדרות שונות עבור הבוס, שעתידם תלוי בעתידו – תמונה שהיתה מצמררת גם גנרל אוסטרו-הונגרי.

ככה זה נראה. חשוב מכל: ככה זה נראה תמיד. החצר של דיין לא היתה שונה בהרבה מחצרו של אשכנזי, והווסאלים של בנימין "עסק הביש" ג'יבלי, ראש אמ"ן בשנות החמישים, ידעו כבר אז את רזי זיוף המסמכים. אז היתה צנזורה ותרבות של שתיקה, היום היא כבר לא קיימת. היום כבר כולם יודעים כיצד מעבירים בכירי צה"ל את זמנם.

הנקודה הקריטית היא העובדה שאשכנזי החזיק את המסמך כל כך הרבה זמן מבלי להעביר אותו לרשויות, אבל הראה אותו לכל זב ומצורע בלשכה; אחר כך גם הניח לו לדלוף, באופן שהיה מיועד לפגוע בגלנט ובברק; ואחר כך שיחק אותה מופתע במשך שבוע, כאילו לא ידע במה מדובר, עד שהעקבות הובילו חזרה ללשכתו והוא נאלץ להגיב. התגובה הראשונה שלו, נזכיר, היתה שקר: שהוא פנה לפצ"ר. הוא נאלץ לחזור בו מהשקר הזה אחרי שהפצ"ר הכחיש בתוקף. התנהלות כזו מסריחה מקנוניה, ולא משנה כל כך אם זו קנוניה שבוצעה על ידי עובדי לשכתו של אשכנזי מבלי שהוא יתן להם הנחיות מדויקות; הוא אחראי להם. גם העובדה שהמדליפים פעלו כי חשבו שבכך הם מסייעים לו אומרת דרשני. אשכנזי אחראי גם על האווירה בלשכתו, וזו היתה מורעלת.

אשכנזי הוא פקיד ממונה. אהוד ברק, למרבה האסון, הוא השר ונבחר הציבור. אבל, אף שהוא כנראה האדם המאוס ביותר בציבוריות הישראלית – במידה ניכרת של צדק – הוא עדיין השר ונבחר הציבור. קצינים, בכירים ככל שיהיו, שקושרים כנגד השר שלהם, צריכים להיות מודחים, רצוי באופן פומבי ומשפיל.

לא שהאופן שבו פעל ברק למינויו של גלנט היה ראוי; וגלנט כבר מתחיל לטעום את המגיע לו, כשלראשונה בהרבה מאד זמן – למעשה, אני לא זוכר תקדים – שר, מיכאל איתן הישר מאד, הצביע כנגד מינויו ואף הודיע על כך בפומבי. אבל מעשים לא ראויים של ברק לא צריכים להסיח את דעתנו מהעובדה שהפיקוד של צה"ל מתנהל באופן מבהיל כמו חונטה. לכדי מרד הם עוד לא הגיעו, אבל לכדי קשר נגד הבכירים מהם – הגיעו גם הגיעו.

מה קורה בפרקליטות: משהו משונה קרה היום בבג"צ. נציגת הפרקליטות, יוכי גינסין, הודיעה שמבחינת משרד המשפטים, כל הגיורים שמבצע צה"ל אינם בתוקף, משום שהם אינם מתבצעים על ידי דיינים מוסמכים אלא על ידי רבנים צבאיים.

התוצאה היתה מחול תרנגולת ערופה משעשע למדי בקרב חובשי כיפות לא-חרדיים למיניהם, שזעקו שבהבל פה בוטלו אלפי גיורים. כמי שלא אכפת לו אם אדם גויר או לא, זה בעיקר מצחיק. לפחות במחשבה ראשונה.

במחשבה שניה, זה משונה עד מטריד. הפרקליטות אימצה למעשה עמדה שהיא קיצונית יותר מזו של הרבנות הראשית; זו גילתה שיש לה רבני ערים בעייתיים בנושאי גיור והיא מתכוונת להקים בתי דין שיעקפו אותם, כי כידוע ממשרת רב משחרר רק המוות. והנה באה הפרקליטות, ומתיישרת לצד קיצוני הרבנים החרדים. וכמובן, אמירתה של גינסין תשמש כתחמושת בידי קיצוני הרבנים. היא, ומי ששלח אותה, ודאי ידע זאת.

אז מה קורה פה? נזכיר שזו הפעם השניה בתוך ארבעה ימים, שבה נציגי הפרקליטות מאמצים, אחד לאחד, את עמדתם של הרבנים החרדים. בפעם שעברה, הם קיבלו עליהם את ההיסטוריוגרפיה החרדית, שבמרכזה עומד המאבק נגד ההשכלה, והפכו אותה לעמדת המדינה. צריך לתהות – צריך לברר, אם יש אפשרות להשיג מסמכים כאלה – עד כמה עומד מאחורי ההחלטה יעקב נאמן, שכבר התחייב בפומבי להשכנת חוק ההלכה בישראל.

גם זה יהיה משונה, כי לפני כעשור עמד נאמן בראש ועדה שניסתה להביא לליברליזציה מסוימת בתנאי הגיור; אבל קשה מאד להאמין שהפרקליטות אימצה עמדה שהיא בו זמנית קיצונית מזו של הרבנים הראשיים ומנוגדת לעמדתו של שר המשפטים. מצד שלישי, נאמן עמד בשעתו על העקרון שכל גיור בישראל יתבצע בבית דין רבני, ורבנים צבאיים אינם דיינים. צריך עיון.

(יוסי גורביץ)

שר החינוך גדעון סער – שהוא חלק מקואליציה נסתרת למחצה של רדיקלים ימניים, שמזינים אלה את אלה – פתח עוד שלב במלחמה נגד לימודי האזרחות. יד ימינו, צבי צמרת, הורה להעביר את רוב התקציבים המיועדים לחינוך מוגבר באזרחות ללימודי יהדות. רק שליש מבתי הספר שיבקשו תקציב ללימודי אזרחות מורחבים גם יקבלו אותו.

לימודי האזרחות נחשבים לדבר מאיים על הרוב היהודי-פולקיסטי. הם מזכירים שבמדינה מודרנית, יש חשיבות לאזרחותך, לא לקבוצה הדתית שממנה אתה בא. הם מתעקשים באופן מעיק לדבר על תפיסות של שוויון, ומתקרבים קרבה מסוכנת לתפיסה של מדינת כל אזרחיה. הם מדגישים את המתח בין שני הקטבים של "יהודית ודמוקרטית". והנה, מוכיח לנו שוב שר חינוך מן הימין שהשניים אינם דרים בכפיפה אחת: או יהודית, או דמוקרטית. ועכשיו אנחנו יודעים מה עמדת הממשלה בנושא.

הממשלה איננה רוצה אזרחים טובים; יצורים שכאלה, אבוי, עוד עשויים לטעון שעל ישראל להתנהל על פי מסמכי היסוד שלה ו"לשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה… לקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  להבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". ואת העקרונות האלה, כזכור, דחתה ממשלת נתניהו בתחילת השנה.

לא, הממשלה רוצה יהודים טובים. כאלה שברור להם שהם "בני מלך", אבל בו זמנית אכולים רגשות אשמה כלפי היהודים הטובים באמת, אלה המקיימים את ההלכה, כאלה שעליונותם נובעת מהרחם שממנו באו.

מרבים לדבר על סכנת הפאשיזם העולה עלינו; אבל זה, כפי שכבר נכתב, איננו פאשיזם. זהו פולקיזם. משמעו שהמדינה לא מנסה לטפח אזרחים הנאמנים לה; היא רוצה יהודים טובים. ההחלטה הזו אומרת כל מה שצריך לומר על מקומם של האזרחים הלא יהודים במדינה האידיאלית של צמרת, סער, ואנשי "אם תרצו".

סער ושות' לא התחילו את ההתנכלות ללימודי האזרחות; בימיה של לימור לבנת, קומיסרית התרבות הנוכחית, ההתנכלות היתה שיטתית. היא אפילו ניסתה לבטל את בחינות הבגרות באזרחות. אז עדיין קמה זעקה. היום, כבר בכלל לא בטוח. כבר לא ברור מי צריך בעצם את המקצוע הזה, שהפך למקצוע של שמאלנים. צמרת לא אוהב את תכנית הלימודים: היא מציירת את ישראל באופן שלילי. יותר מדי ביקורת על המדינה. התלמידים צריכים לחשוב, כמו שמציע שירם של הבילויים, שנפלא פה. אסור, למשל, אסור לדבר על אפליית הערבים – אפליה שקיומה תועד בוועדת חקירה רשמית, ועדת אור. התלמידים לא אמורים לדעת עליה. זה יפריע לתפיסת עולמם, יגרום להם דיסוננס קוגניטיבי. ממילא הם לא בדיוק סגורים על השאלה למה יש בעצם אזרחים ערבים. מוטב לחסוך מהם מלהעסיק את מוחם הפעוט בשאלות טורדות מנוחה. כך, כשנגיע לשלב שבו נאלץ – לצורך הגנה עצמית, כמובן – לשלול את זכויותיהם של האזרחים הערבים, יהיו הרבה פחות אזרחים (סליחה, יהודים) שיבינו למה יש להם אזרחות מלכתחילה.

והספינה שטה.

הערה מנהלתית א’: בשבוע האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: ביום שישי האחרון התארחתי בתכניתן של חנה בית הלחמי ואסתי סגל, “במחשבה שניה”. אפשר להאזין לה כאן. תמונות ותיאורים אפשר לראות בבלוג של חנה בית הלחמי, פה.

(יוסי גורביץ)

הצעה צנועה: במשרד המשפטים שוקלים הצעת חוק מהפכנית, "חוק חיסיון חומר מודיעיני והגדרת חומר חקירה" שמה, שמיועדת לצמצם את העברת חומר החקירה לידי נאשמים. כפי שהדברים עומדים כעת, כאשר מוגש כתב אישום כנגד אדם, הוא זכאי לקבל את כל החומר נגדו, כדי שיוכל להתגונן.

הצעת החוק החדשה מצמצמת משמעותית את היכולת הזו. מעתה, הנאשם יקבל לרשותו רק את החומר שמשמש את הפרקליטות בכתב האישום הספציפי נגדו; חומר אחר שיש ברשותה כנגדו – למשל, חומר מחקירות קודמות שהובילו לחקירה הנוכחית – לא יועבר לידי הנאשם, למרות שהמידע שם עשוי לסייע להגנתו.

הצעת החוק נכנסת לטריטוריות קפקאיות, כאשר היא קובעת שנאשם לא יהיה זכאי, כפי שהמצב כעת, לקבל את החומר המודיעיני ששימש נגדו. כדי לעשות זאת, הוא יצטרך להוכיח שהחומר המודיעיני רלוונטי להגנה שלו. כלומר, אדם שלא יודע שנאסף נגדו חומר מודיעיני, ולא יודע מהי מהותו של אותו חומר, יצטרך לנמק מדוע הוא צריך לקבל חומר שבכלל לא ידוע אם הוא קיים. יוסף ק. היה מהנהן.

ואם זה לא היה מספיק, אז מגיע הסעיף הבל יאמן הבא: "המשטרה מבקשת להוריד מעליה את החובה לקיים חקירה מעמיקה ולטרוח להשיג עבור ההגנה ובית המשפט מידע נוסף וחיוני שהיא לא מצאה צורך לקבלו במסגרת החקירה הראשונית שנעשתה לפי צרכיה שלה." ההדגשות שלי. המשטרה, בקיצור, לא רוצה שיאלצו אותה לחשוב מחוץ למסגרת החקירה הראשונית שלה. תבינו אותה, קשה לה.

כנראה שבפרקליטות לא מרוצים מהמצב הנוכחי, שבו אחד מכל אלף נאשמים מצליח לחמוק ממלתעותיה, והיא עושה הכל כדי להגיע למאה אחוזי הרשעה. נזכיר שהפרקליטות היא זו שבשורה של מקרים לאחרונה כרסמה משמעותית בזכויות הנאשם, כאשר הגישה בקשה אחרי בקשה למניעת פגישה בין עורכי דין ובין עצורים – שלפחות במקרה של חיים פרלמן התברר כי לא היה לבקשה כזו כל בסיס. נזכיר גם את המנהג המגונה של הצגה, במקרים של חשד לעבירות בטחון, של "חומר סודי".

אז הנה הצעה צנועה לפרקליטות: מספיק עם החצי קפה חצי תה הזה. הראו עמוד שדרה: העבירו חוק חדש – אפשר לקרוא לו "חוק ייעול וזירוז ההליך המשפטי" – שפשוט יבטל את מערכת המשפט הפלילית. הו, השאירו את בתי המשפט, עם שופט או שניים וחותמת גומי, אבל בטלו את כל השאר. בלי עורכי דין, בלי דיונים מעיקים, בלי כל בזבוז הזמן, הכסף והתסכול כאשר הטרף נמלט. השופט יהיה שם, כמובן, כדי שאפשר יהיה להודיע לטריבונלים בינלאומיים שיש אצלנו "פיקוח משפטי".

סביר להניח שרוב העצורים לא ירגישו בהבדל.

מדינת ישראל נ. השכלה: הפרקליטות הגישה היום תשובה שאין להגדיר אותה אלא כמחפירה לבית המשפט העליון, בעתירה שמבקשת לבטל את החוק שפוטר את תלמידי "הישיבות הקטנות" מלימודי ליבה.

הפרקליטות טוענת שאין כל צורך בלימודי ליבה לתלמידי הישיבות הקטנות – 23,280 מהם – משום שהן "לוז החיים הייחודי של החברה החרדית" מזה 200 שנה, וכי משום שהישיבה משמשת כ"טריז בפני המודרניות ואיומי ההשכלה". כלומר, וזה מדהים – מדהים כמעט כמו העובדה שאלי ישי מאמין שהמרת דת גורמת לשינוי פיזיולוגי – בפרקליטות הפנימו את העמדה האידיאולוגית של רבני החרדים עצמם.

מדינת ישראל טוענת, רשמית, שמודרניות והשכלה הם משהו שצריך להגן מפניו, לפחות על חלק מהתלמידים. בהמשך היא תסתור את עצמה ותטען שהחוק איננו פוגע בכבוד האדם ובזכות לחינוך. החליטו, רבותי: זכות לחינוך, או הגנה מהשכלה? השניים אינם דרים בכפיפה אחת.

מעבר לפלצות שהוא מעורר, יש לא מעט רשעות בטיעון הזה. עומד לו פרקליט מלומד, מצויד במיטב ההשכלה שיכלה מדינת ישראל להעניק לו, וביוקרה הנובעת ממנה, ובאמצעות אותה השכלה עצמה הוא מנסה לשלול את זכותם של אחרים – 23,280 אחרים, שלא נשאלו לדעתם – לזכות יום אחד ביוקרה שהוא נהנה ממנה. הוא עומד על זכותם לחיות בעוני מנוול, על זכותם לבזבז חייהם על תפלות מנוונת, על זכותם לצמצם את דעתם, על זכותם להמשיך ולהיות אסיריהם של ראשי הישיבות, על זכותם שלא לצאת מחושך לאור.

הפרקליט מוסיף חטא על פשע כאשר הוא מנסה לאחז את עיני בית המשפט – שיותר ויותר מתחוור כחכם לא הרבה יותר ממלאך המוות במסורת היהודית; כל כך קל לרמותו – ואומר לו שאין סיבה לקבל את העתירה, כי ממילא יש הצעת חוק פרטית בכנסת בנושא. צחוק מר: מי לא יודע מה גורלן של הצעות חוק פרטיות, כאשר הקואליציה מתנגדת להן?

מותר גם לתהות אם תשובה כזו מצד הפרקליטות היתה מוגשת, אם שר המשפטים היה אדם שאיננו חובש כיפה – נניח, טומי לפיד. אני מניח שהעובדה שהיא מגיעה בימיו של יעקב "יש להפוך את משפט התורה למחייב במדינת ישראל" נאמן איננה בהכרח מקרית.

(יוסי גורביץ)

הארץ רעשה קלות, לא לגמרי בלי צדק, כשהתברר שאמנון יצחק, מחשוכי המטיפים הכריזמטיים בישראל, גזר על זמר כלשהו, ארז יחיאל, 39 מלקות ("ארבעים חסר אחת", בלשון התלמוד). יחיאל קיבל על עצמו בהכנעה את גזר הדין, בין השאר משום שפרנסתו היא על זמרה לציבור החסידי; עוונו היה שהוא הופיע בפני קהל מעורב, ואם היה מסרב לקבל את גזר הדין, היה צריך כנראה לבחור בקריירה אחרת או לרעוב. לאחר שכפף עצמו יחיאל לבית דינו של אמנון יצחק, התירו הרבנים ברוב חסדם לשוב ולשמוע את המוזיקה שלו, כלומר התירו לו להתפרנס.

רעש נוסף נרשם כאשר התברר שרב העיר חולון, אברהם יוסף – בן של – פסק שאסור לאפשר לעובדי מערכת המשפט הישראלית להשתתף במניין, אפילו אם הם דתיים ושומרי מצוות. אמנם, יחסית לאביו התבטאויותיו של אברהם יוסף מתונות משהו – הוא לא קרא לסקול את עורכי הדין, לא השווה איתם לעיזים עיוורות, לא טען שהם נחשים – אבל האמירה הזו משמעה נידוי, ועורכי דין דתיים חסודים (ביניהם ח"כ דוד רותם, שמקדם שבע תועבות לפני ארוחת הבוקר) נזעקו.

אני מודה שמצאתי את הזעקות צדקניות משהו. נתחיל מהמקרה הפשוט יותר של פסק ההלכה של יוסף. הלז הוא רב. הוא לא סתם רב, הוא רב בתשלום ומשכורת מטעם מדינת ישראל. משלמים לו כדי שיפסוק הלכות על פי מיטב שיקול דעתו, הבנתו וידיעתו. הוא ענה על שאלה של מאמין – אמנם, אפשר שזו היתה שאלה מוזמנת מראש – ואין לנו, בינתיים, יסוד להניח שהוא עשה שקר בנפשו, כלומר פסק ביודעין הלכה שהוא יודע שאין לה בסיס.

יתר על כן, יש יסוד לסברה שפסק הדין של יוסף עומד על קרקע מוצקה. ליהדות הרבנית, לאורך ההיסטוריה, לא היתה שליטה בזרוע המבצעת, המגעים שלה עם הזרוע המחוקקת של תקופת היווצרות – הסנהדרין – היו טראומטיים בתקופה שלזרוע הזו היו סמכויות, וכל מה שנשאר לה היתה הזרוע השיפוטית. על זו היא לא היתה מוכנה לוותר בשום פנים. העקרון של משפט הלכתי, על ידי רבנים, הוא דבר שהרבנים לא ויתרו עליו מעולם, ושמי שערער עליו – למשל, על ידי הטלת ספק בדברי כותבי התלמוד – בעט את עצמו החוצה מהיהדות.

לאורך כל הדורות, אסרה ההלכה על יהודים להשתמש ב"ערכאות" – בתי דין זרים – אלא אם אולצו לכך על ידי כוח זר, ויהודי שפנה לערכאות נחשב למוסר, שדמו מותר. המצב שבו יהודים עצמם שימשו כשופטי או באי כוח של ערכאות (אלא אם היו מומרים, ומכאן זרים) לא היה מוכר עד להקמת מדינת ישראל. הרעיון שדווקא יהודים הם אלו שירימו ידם, מרצונם וללא כפיה, בקודשי ישראל הוא רעיון מזעזע מבחינה הלכתית. אביו של יוסף, עובדיה, התייחס במשך שנים ארוכות למערכת המשפט הישראלית כאל "ערכאות", והוא אף קבע שאסור לעורכי דין דתיים להשתמש במערכת המשפט הישראלית אלא אם הם מייצגים אדם שנתבע, כלומר מי שנכפה על ידי כוח זר ואין לו ברירה ויש להושיט לו את מירב הסיוע האפשרי. מהבחינה הזו, הפסיקה של יוסף ג'וניור לא צריכה להפתיע אף אחד.

אומרים שאברהם יוסף עושה שקר בנפשו כשהוא מקבל משכורת מהמדינה ובו זמנית תוקף את מוסדותיה. סביר שהוא לא רואה זאת כך: הוא משמש כרב, ורבנים תמיד נסמכו על תמיכת הציבור. יתר על כן, בעולם העות'ומני – שממנה באה משפחת יוסף – לרבנים היה מעמד מוכר על ידי השלטונות. הציפיה שיוסף יעשה שקר בנפשו ויפסוק הלכות כרצונה של הרשות היא דרישה בלתי קבילה שיוותר על חופש הדת שלו. הבעיה היא לא ביוסף, או בפסיקות שלו: לעקרב אין ברירה אלא להיות עקרב. הבעיה היא בכך שקיימת רבנות אורתודוקסית רשמית בישראל. מי שמסכים עם קיומו של מוסד הרבנות, לא יכול להתלונן אחר כך שהרבנים פוסקים על פי ההלכה, שמטבעה מנוגדת למוסר האנושי. מי שהעניק להם סמכות, לא יכול להתלונן על כך שהם משתמשים בה. ישנה שאלה נוספת, של נפוטיזם – קרוביו של עובדיה יוסף ממלאים מספר גדול באופן חשוד של משרות רבניות – אבל היא לא רלוונטית כרגע, וההתנגדות לנפוטיזם היא ממילא תפיסה מערבית במובהק, שרבנים מעולם לא לקו בה.

נעבור לנושא הסבוך יותר, זה של אמנון יצחק. הצד המטריד בנושא הוא עצם חזרתן של המלקות לחיינו. היהדות מלאה בעונשי גוף מבעיתים – בין השאר, היא דנה אנשים למוות באמצעות שפיכת מתכת מותכת לתוך גרונם – והצד החיובי של דיכויה על ידי זרים לאורך השנים היה חוסר יכולתה להפעיל אותם, כמו גם חוסר יכולת לבטא בפועל את שנאת המין האנושי שלה. העובדה שכותבי התלמוד הקפיאו את היהדות, כשהפכו את עצמם לבני אלים שעל פסיקתם אין עוררין, והתפיסה הממארת והמטמטמת של "שקיעת הדורות", הפכו שינוי של ממש – ביטול הלכות שעבר זמנן – לבלתי אפשרי. התוצאה היתה, בין השאר, שרידתם של העונשים הברבריים שביהדות, שלידתם בממלכות ההלניסטיות המזרחיות.

עכשיו, משחזרה ההלכה וקיבלה מעמד חיובי בקרב הישראלים – עם שקיעתה של הישראליות ועלייתה של היהדות – הם חוזרים. יצוין שיהודי אמסטרדם, במאה ה-17, הלקו את אוריאל א קוסטה 39 מלקות; אמנון יצחק לא המציא שום דבר חדש. בינתיים, מדובר רק מלקות, ובינתיים רק מרצון ולא מכפיה; אבל אפשר לחשוב על מצב שבו רב בבית דין רבני ידרוש להוציא להורג אשה נואפת, מתוך ידיעה שמערכת המשפט הישראלית תמנע את ביצוע העונש אבל הוא ייצא תותח בקרב קהל מעריציו. ואחרי שדרישה עולה פעם אחר פעם, היא גם מקבלת לגיטימיות. (מעניין גם לראות, אחרי כמה עשרות שנים שבהן ניסו לומר לנו שהרבנות ה"ספרדית" היא מתונה יותר מהאשכנזית, לראות איך עונשי מלקות חוזרים דווקא על ידי מטיף אנטי-אשכנזי במובהק).

אבל, בניגוד לבית דינו של אברהם יוסף, לבית דינו של אמנון יצחק אין כל תוקף חוקי בישראל. מי שמכפיף את עצמו אליו, עושה זאת מרצונו. אולי לא מרצונו הטוב; אין ספק שיחיאל היה מעדיף לוותר על ההשפלה הפומבית. אבל הוא מוכר מוצר לקהילה החרדית, ולקהילה הזו יש דרישות כשרות קפדניות. אחת מהן – חדשה יחסית, אמנם, אבל רוב החומרות החרדיות הן חדשות יחסית – היא מניעת היווצרותו של קהל מעורב. על הנזקים שבתפיסת ה"צניעות" כבר דיברתי לא מעט, ואף אחד לא צריך להיות מופתע מכך שדווקא בגלל הנושא הזה שבות המלקות למדינת ישראל – אבל יחיאל יכול להאשים רק את עצמו. אם הוא רוצה לשווק מוצרים לקהל החרדי, הוא צריך לעמוד בדרישות שלו. אם הוא לא מוכן לעמוד בדרישות הללו, שיפנה לקהל אחר. לחילופין, שיגלה עמוד שדרה וייצא למאבק ציבורי נגד הרבנים. עלו קריאות לפעולה כנגד אמנון יצחק; באיזו אשמה? הפעלת מועדון סאדו-מאזו ללא רשיון הולם? (ויש לציין בעניין את התפיסה של דיין בית הדין של אמנון יצחק, על פיה המלקות, יש בהן "גם סודות, כל מיני דברים עמוקים מאוד", וכי מי שעובר אותן "זוכה לאורות גדולים ומקבל נשמה חדשה". המרקיז דה סאד ודאי היה מהנהן).

אם יש בעיה בסיפור של יחיאל ויצחק, הבעיה היא ביחיאל: בכך שכפף את עצמו לדין ברברי, הוא השיב אותו לחיינו, ומה שהתחיל ככפיה למחצה בהחלט יכול להתגלגל לכפיה מלאה. אבל האשמה לא תהיה ביצחק; אי אפשר, כאמור, לצפות מעקרב שלא יהיה עקרב. הבעיה היא בלגיטימיזציה הרחבה שזוכה לה ההלכה היהודית. ונגד זה, כמעט שאיש איננו מדבר.

(יוסי גורביץ)