החברים של ג'ורג'

בשעות שבהן נכתב הפוסט הזה, דנה ועדת הבחירות המרכזית בפסילתן של שורה של רשימות לכנסת הבאה: בל"ד, רע"ם-תע"ל, עוצמה לישראל (הרשימה המשותפת של מיכאל בן ארי ואריה אלדד, שמצליח לרדת לביבים כדי לנסות להשאר בכנסת), ש"ס ויהדות התורה. הפעיל החברתי ומועמד העבודה אורן פסטרנק מנסה לפסול גם את מועמדותה לכנסת של הבהמה הלאומית, מירי רגב, בשל הגזענות המוכחת שלה, ואת זו של דני דנון. עורך דינו של פסטרנק, מרטין קיל, אמר לי בשיחת טלפון שהם לא הצליחו לקבל את 13 החתימות הנדרשות כדי להעלות את בקשת הפסילה של רגב ודנון, והם מתכוונים לבקש שיו"ר הוועדה, השופט אליקים רובינשטיין, ישתמש בסמכותו ויפסול אותו; הוא מעריך שהסיכוי לכך קטן מאד. הנחת היסוד היא שבעוד שהטענות כנגד המפלגות היהודיות יידחו, שתי המפלגות הערביות דווקא ייפסלו. קיל אומר שבכוונתו ובכוונת פסטרנק לערער על אי הפסילה של עוצמה לישראל לבית המשפט העליון.

עכשיו, אם היו לוקחים פה ברצינות את הרעיון של פסילת מפלגות גזעניות – והחוק אוסר רשמית על מפלגות ומועמדים כאלה להתמודד – אז הפסילה של עוצמה לישראל, ש"ס ויהדות התורה היתה צריכה להיות אוטומטית. עוצמה לישראל היא מפלגה גזענית במפגיע, היא מורכבת מיוצאי ארגון הטרור כ"ך – רק תארו לעצמכם מה היה קורה למפלגה ערבית שלמועמדיה היה עבר, נניח, בחזית העממית – וש"ס ויהדות התורה רואות בשילוב נשים ברשימתן ייהרג ובל יעבור. הדרת הנשים שלהן רשמית ובלתי מתנצלת. נשים, בפעם האחרונה שבדקתי, הן בני אדם. מפלגה שהיתה פוסלת ערבים מהשתתפות בה היתה כנראה נפסלת אפריורי. פסילת נשים צפויה לעבור בלי בעיות.

אלא שכמובן, חוקי הגזענות של ישראל הם בדיחה, מכמה סיבות. קודם כל, היועץ המשפטי לממשלה כבר קבע שאי אפשר להעמיד אנשים לדין בשל גזענות מסיבות דתיות, ובכך הוא כמובן קולע ללשון החוק. ואם אי אפשר להעמיד לדין את כותבי "תורת המלך," בכלל לא ברור איך אפשר לפסול את הרשימה שמייצגת אותם מלהתמודד לכנסת.

שנית, וחשוב יותר, החוק הישראלי מונע מראש את התמודדותה של רשימה ששמה לה למטרה לשנות את הגדרתה הרשמית של ישראל כמדינת אדונים של העם היהודי, או, במונח הרשמי, "מדינת העם היהודי." מהבחינה הזו, החוק מבטיח ששינוי מהותי לא יוכל להגיע דרך הקלפי. רשימות שינסו לקדם שינוי ×›×–×” פשוט ייפסלו. החוק כולא גם מפלגות א-ציוניות או אנטי-ציוניות בכלוב רך של תמיכה בציונות, שהיא בעצמה – בצורתה כפי שהיא מתגשמת בשטח, לא במישור האידיאות, שם גם ל"אלטנוילנד" יש יכולת קיום – סוג של גזענות, קרי הבטחת עליונות יהודית. בהיותן קודם כל יהודיות, המפלגות היהודיות בטוחות למדי.

הרעיון של פסילת מפלגות מוגן לעתים קרובות על ידי הרעיון של דמוקרטיה מתגוננת. הדוגמא הקלאסית שמביאים לנו היא קריסתה של רפובליקת ויימר. זו הדוגמא הבעייתית ביותר שבאפשר: הסיבה המרכזית לקריסתה של ויימר היא העובדה שהציבור הגרמני לא רצה בה, לא האמין בה, לא בחר בה, ושהיא נכפתה עליו בפועל על ידי כוחות חיצוניים. אף שהיו כוחות ליברליים חזקים בגרמניה שקודם למלחמת העולם הראשונה, השחיקה האיומה בערך חיי האדם שהביא המוות התעשייתי בחפירות במערב מוטטו אותם במידה ניכרת. שורה של אסונות לאומיים – מהכניעה עצמה, שהגיעה בהפתעה שאין דומה לה ושלוותה בנסיונות הפיכה קומוניסטיים ובאובדן מה שנתפס כחלקי מולדת, האינפלציה המזעזעת והמשבר הכלכלי שהגיע מיד אחרי שגרמניה התאוששה ממנה – הביאו לכך שב-1933 כבר היתה גרמניה משוסעת כמעט כולה בין שתי תפיסות אנטי-דמוקרטיות, הקומוניזם ולאומניות שובניסטית גסה. האליטות של גרמניה – במיוחד האליטה המשפטית והצבא, ובמידה מסוימת גם התעשיינים וחלקים ניכרים מהאקדמיה – מעולם לא הכירו בלגיטימיות של הרפובליקה. הן נאלצו לשלם לה מס שפתיים, אבל שמחו להתנער ממנה. בבחירות של סוף 1932 רק כשליש מהמצביעים תמכו במפלגות שהיו מחויבות לרפובליקה, הסוציאל-דמוקרטים והצנטרום (המפלגה הקתולית). לא למותר לציין שהנאצים והקומוניסטים שילבו ידיים ערב הבחירות ההן בשביתה כללית משותפת. שני הכוחות הטוטאליטריים קשרו הדמוקרטיה הלא יציבה גם כך. מי שזוכר את השביתה הכללית ההיא, גם לא יופתע כשהיטלר וסטאלין יחברו שוב זה לזה, הפעם כנגד הדמוקרטיות הפגומות של פולין והמדינות הבאלטיות.

המסקנה העיקרית מוויימאר היא שאם רוב הציבור לא רוצה במשטר דמוקרטי, משטר כזה לא יוכל להתקיים. אירונית, פסילתה של מפלגה אנטי דמוקרטית – ואין שום ספק שזקפה לישראל היא מפלגה אנטי דמוקרטית – משרתת את יריבי הדמוקרטיה. הם לא הולכים לשום מקום, הם גם לא יורדים למחתרת: הם ממנפים את העובדה שהם נפסלו מלרוץ לפרלמנט כדי להוכיח שהשיטה היא אנטי דמוקרטית, כי היא פוסלת את קולות העם. הנזק שבסתימת פיות, שהשוטים מקבלים מיד כהוכחה לקיומה של אמת שהאליטה מנסה להסתיר, גרוע הרבה יותר מאשר אם היו עוד שלושה אנטי-דמוקרטים בכנסת.

הנזק מפסילת בל"ד ורעם-תע"ל חמור הרבה יותר. הוא שומט עוד יותר את הלגיטימציה של המשטר הציוני בקרב 20% מהאוכלוסיה שאינם יהודים. 50% מהמצביעים הערבים לא צפויים להגיע לקלפי גם כך, ואם המפלגות שלהם ייפסלו, הם צפויים להחרים את הבחירות, ובצדק.

אבל כאן צריך לגנות לא רק את החשודים הקבועים – דני דנון ושאר משביעי השדים מימין – אלא גם את בל"ד עצמה. המפלגה הודיעה אמש (ג') שהיא לא תתייצב בוועדת הבחירות כדי לטעון נגד פסילתה. לא ברור לי מה ההגיון בלשחק את הוועד הערבי העליון מודל 1947, אלא אם גם אתה עצמך מעוניין בעצם בפסילתך. ההודעה של בל"ד הבוקר, שאם ועדת הבחירות תפסול את חנין זועבי מלרוץ לכנסת, היא תחרים את הבחירות הגיונית יותר – ועדיין משחקת משחק לא בריא ולא ראוי עם חוקי המשחק.

כלומר, לא בריא ולא ראוי אם אתה מקבל את הלגיטימיות שלהם. ההתנהלות של בל"ד, למרבה הצער, משחקת ישירות לידי יריביה. ולא בפעם הראשונה.

ועוד דבר אחד: ישראל אישרה, דווח היום (ד'), את כניסתו של אמיר קטאר לשטחי הרשות הפלסטינית, בתקווה שהוא יחזק איכשהו את סוכת עבאס הנופלת. אתם זוכרים – אותו ממשלה שרשמית מוגדרת על ידי ישראל כ"לא פרטנר." בפעם הבאה שיגידו לכם שמה אתם רוצים, לפלסטינים יש ממשל עצמי, זכרו שאפילו דברים זניחים כמו מי יהיה רשאי להכנס לשטחה מוכרעים על ידי פקיד ישראלי.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': אני יוצא לחופשה השנתית שלי. אשוב בסוף השבוע הבא, אבל אני בספק אהיה במצב לכתוב אז. אני מקווה שהבלוג יחזור לכתיבה סדירה ביום ראשון, ה-30 בדצמבר.

(יוסי גורביץ)

"מה מלמד אותנו יער המיקרופונים הניצב לפני ח'אלד משעל?" – שואל ד"ר רוני צירינסקי, בוגר הרווארד, בטור שפורסם לאחרונה ב”הארץ” (עדכון: בינתיים הוסר הטור מאתר הארץ, אך הוא פורסם גם באתר “העין השביעית”). צירינסקי מתייחס לתמונה של משעל במסיבת עיתונאים כאשר לפניו מספר רב של מיקרופונים.

"אסור להכליל", ממהר צירינסקי להטיל לחש הגנה, אבל בכל זאת נדרש לעניין המוזר – מדוע מנהיגים ערביים מדברים אל הרבה מיקרופונים? קשה להם כל-כך לסדר מיקרופון אחד?

צירינסקי מגיע למסקנה שלא מדובר בעניין טכנולוגי או חוסר תיאום, אלא … "יש פה מה שניתן לכנות "אסתטיקה של גודש", או: "אסתטיקה של המון". כפי שבמדינות המזרח התיכון נהוג "לפתוח שולחן" עם שפע של מנות ומטעמים, גם השולחן התקשורתי אינו מוכן בלי הדגשה – ובמידה רבה הגזמה – של העושר והריבוי.

מינימליזם של ניפוי ואיפוק נדחה לטובת רוויה ויזואלית מסחררת. הגודש (ערבית: וַפְרַה, עַ'זַארַה) נתפס כסוג של נדיבות (ערך ה"כַּרַאמַה" בתרבות הערבית), ולפיכך יש פה, אם להשתמש במינוח אנתרופולוגי, סוג של פוטלאץ' – בזבוז מכוון שנועד להדגיש את השפע והכבוד של הדובר.”

הוא צודק, כמובן. הכל סביב הגודש והכבוד. ככה זה, ערבים. ואנשי כדור-רגל איטלקים. טוב, אתם יודעים כמה חשוב להם הכבוד שם באיטליה (איטלקית: "ריספקטו"), זה עניין של גבריות (איטלקית: "מאמא מיא"). אולי בעצם גם שוודים. בכל זאת, קר שם (שוודית: "קולד") אז הם צריכים להתחמם בכבוד שלהם.

אז ככה זה ערבים, וספורט. חשוב להבין שאנשי ספורט רוצים להציג נדיבות. כמו גם מזכ'ל האו"ם. או אולי ראש העיר של טוקיו. או עוד כמה יפנים בזמן האסון בפוקישימה. אבל תראו איזה רזים וחטובים המיקרופונים שלהם. לא כמו הערבים השמנים והצבעוניים האלה. ממש בזאר. או עורך הדין של קצב. טוב, קצב קצת ערבי, לא?

וליברמן. טוב, הוא לא ערבי. אבל האמת שאין שם *כל כך* הרבה מיקרופונים. מצד שני אין שם רק אחד. מה, לא יכלו לסדר רק אחד? הרוסים האלה יודעים לבנות טילים גרעיניים. מכאן ברור שאין כאן מגבלה טכנולוגית, אלא מסר – אנחנו נדיבים, אבל בקטנה (רוסית: "בקטנסקי").

צירינסקי מסכם בכך ש"הבנה של הבדלים תרבותיים צריכה להיות חלק מכל ניתוח של המציאות הפוליטית באזור ולהדריך כל אפשרות של הושטת יד והידברות.”

אל תשפטו אותו. ככה זה, אקדמאים.

(פורסם במקור בבלוג "נביא שקר".)

מערכת הבחירות בארה"ב נגמרה אתמול, ולמרות כל החששות היא נגמרה היטב. השקרן הכפייתי מיט רומני הולך הביתה, ואובמה מקבל ארבע שנים נוספות. האמריקאים אמרו "לא" מהדהד לקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון; הוא הימר על מספר מועמדים (רומני ומספר חברי סנאט וקונגרס), והם הפסידו כולם. ירושלים נשארה כמאחז האחרון של אדלסון. רק שם עדיין הבובה שלו עדיין מתפקדת. בובה? כן. נתניהו לא מטומטם, ובכל זאת בחר להמר בכל מה שיש לו על נצחון של רומני. יכולות להיות לכך כמה סיבות: הוא לגם יותר מדי מהקוקטייל ההזוי שמכרו בפוקס ניוז ובישראל היום, והשתכנע שהמשחק גמור ורומני ניצח; הוא חזר לשורשים הרפובליקניים שלו והעז לעשות לאובמה את מה שלא העז לעשות לקלינטון בקמפיין 1996; או שהוא הבין מהאיש שנתן לו את מתנת הבחירות היקרה ביותר, החינמון "ישראל היום", מה הוא צריך לעשות.

על פניו, אפשר היה לצפות שאם האמריקאים זרקו את הקרקס הנודד של אדלסון לפח האשפה של ההיסטוריה, גם הישראלים יכולים לעשות זאת. בפועל, הסיכויים לכך קטנים, ומכמה סיבות.

קודם כל, הונאה אידיאולוגית. הבחירות בארה"ב היו המחודדות ביותר שנערכו שנים רבות, והן תוארו בדאגה כרוויות שנאה. בפשטות, אחרי 20 שנה שהדמוקרטים והליברלים חטפו התקפה אחרי התקפה מהימין הפסיכי, הם התחילו להרביץ בחזרה. הם אמרו מה הם חושבים על האוטומטונים של פוקס ועל האנשים העובדים שמבלים את חייהם בהגנה על הרכוש של אדלסון ושל האחים קוך. וזה עבד: ליברליזם לא מתנצל לא רק החזיק את הבית הלבן – שבלעדיו היתה קורסת רפורמת הבריאות – אלא גם העביר חוקים בעד נישואי גאים בארבע מדינות ולגליזציה של מריחואנה בשתי מדינות. הלסבית הגלויה הראשונה נבחרה לסנאט, והדמוקרטים בחרו גם לראשונה חבר קונגרס הינדי וחבר קונגרס בודהיסט. זה קרה כי הם החליטו להפסיק להתנצל על מה שהם.

זה לא המצב פה, ומכמה סיבות. שלשום, הודיעה יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' שמפלגת העבודה איננה מפלגת שמאל. היא מפלגת מרכז, היא אמרה. זו היתה אמירה מטומטמת כמעט כמו האמירה של פרס, כשערק לקדימה (עוד נחזור לפרס) שמפלגת העבודה מעולם לא היתה סוציאליסטית. נציגי מפלגת העבודה, ופרס בראשם, שימשו פעמים רבות כסגני יו"ר האינטרנציונאל הסוציאליסטי. אם זה לא שמאל, אני לא יודע מה זה כן. אני לא מעריך את נתניהו בשום צורה, אבל הוא לפחות לעולם לא היה מנסה לטעון שהליכוד איננו מפלגת ימין. הכבוד העצמי של חברי הליכוד לא היה מאפשר את זה. למפלגת העבודה, מצד שני, כבר 35 שנה אין כבוד עצמי.

אישתון, שבדרך כלל אני מעריך מאד, טען בפוסט מושקע שלשמאל אין סיכוי לנצח בבחירות ואשר על כן, מה שהוא צריך לעשות הוא לשקר. כלומר, להתחזות למרכז. יש שתי בעיות: קודם כל, יש פגם במשטר דמוקרטי בכך שאתה משקר לבוחרים שלך (נאיבי, אני יודע, ובכל זאת). ושנית, זה לא יעבוד. המצביעים לא מטומטמים. לא לגמרי. הם יודעים שמפלגת העבודה היא הסטורית מפלגת שמאל, הם זוכרים (ואם הם שכחו, אל דאגה, הליכוד יקפיד להזכיר להם) ששלי יחימוביץ' הודיעה בעבר שהיא הצביעה לחד"ש, וכשהם יראו את יחימוביץ' עוקפת את יאיר לפיד מימין ומתחרה עם נתניהו על לב המתנחלים, הם יריחו את הזיוף מקילומטרים. כל שהא כביצה, ביצה טובה הימנו, והם יעדיפו להשאר בבית. הוא, לפחות, לא מזויף. אפילו אם נניח שהטקטיקה היתה עובדת, והשמאל המחופש למרכז היה מנסה ליישם מדיניות שמאלית – ובכן, אם היה בממשלת ימין, זה פשוט לא היה קורה, ואם הצליח להערים על הבוחרים ולהקים קואליציה רעועה, היא היתה קורסת במהירות אחרי הפגנות ענק – מוצדקות לגמרי – על גניבת הבחירות.

התפיסה הזו היא בייליניזם: העם לא יודע מה טוב לו, אז צריך לרמות אותו. אפשר לעבוד על כל הבוחרים חלק מהזמן, אני מניח, אבל לא כל הזמן. וכשיגיעו הבחירות, והן יגיעו מהר, אז הנוכלים ישלמו על כך מחיר כבד, ויקברו את המחנה שלהם לשנות דור.

בעיה אחרת היא קבוצת האופורטוניסטים הגדולה שבפוליטיקה הישראלית. הגדול שבהם, כמובן, הוא שמעון פרס. בשבועיים האחרונים התפרסמו כמה מאמרי דעה, בעיקר ב"הארץ", שקראו לו לשוב ולהציל את המולדת. אני מוכן להמר על כף ידי השמאלית (לא יכול לכתוב בלי הימנית) שהם לא נכתבו בלי איזו שיחת טלפון או פגישה דיסקרטית ממישהו בלשכת הנשיא – לא שימון עצמו, כמובן, הוא לא עד כדי כך חובבן.

פרס, אומרים לנו, יציל את השמאל. כמה הערות: קודם כל, מדובר באדם שעבר את גיל הפרישה כל כך מזמן שהוא כבר לא זוכר אותו. אפילו הגרונטוקרטים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית לא היו ממהרים למנות מישהו בגילו. שנית, בפעם האחרונה שפרס רצה להתמודד, ב-2001, הוא ניסה לשכנע את מרצ להריץ אותו לראשות הממשלה (הוא היה זקוק לעשרה חברי כנסת לשם כך). שבועיים אחר כך הוא זחל, במיטב חוסר החן שלמדנו לצפות ממנו, לממשלת שרון. עכשיו הוא מדבר על כך שהוא יציל את השמאל. זכרו: שבועיים אחרי הבחירות, הוא יזחל לממשלת נתניהו. זה האיש, זה טיבו.

ואם הנסיון של פרס לרוץ עוד פעם – כנראה שלא למד את לקחו של יצחק נבון, שרץ לכנסת אחרי הנשיאות והפך לבדיחה; פרס מעולם לא היטיב ללמוד את לקחם של אחרים – הוא פארסה, נסיונה של ציפי לבני להצמד אליו הוא גרוטסקה. העיוור מוליך את הפיסח. פרס, מי שתהילתו על כך שתמיד נכשל במבחן הבוחר ("אני לוזר?"), אמור לשאת השמימה את הכושלת בפוליטיקאים שלנו, מי שעמדה בראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת האחרונה ועשתה איתה… כלום. עד שהכלום ×”×–×” הביא להדחתה מראשות המפלגה, שמיד לאחר מכן קרסה כסופלה. אפשר להבין את לבני: אפילו פרס הוא מועמד מושך יותר מאולמרט, איתו היא מנהלת פלירט נלעג מזה כחודש. לא ברור מדוע אנחנו צריכים להשחית כוחות על צמד הפוליטיקאים הכושלים האלה, שלא ידעו מתי לפרוש בשארית של כבוד. לבני אפילו לא מעיזה להתמודד במקום הראשון; היא יודעת שאין לה סיכוי ושהיא תזכה בקיתונות מוצדקים של לעג. היא מתחבאת מאחורי פרס.

שמאלנים, רוצים לנצח? הסיכוי לכך עכשיו קטן, אבל כדי שזה יקרה, צריך שתרחשו כבוד לעצמכם. הפסיקו להתחפש. אין לכם – ודאי לא בהשוואה למפלגות הימין – במה להתבייש. קוראים לכם סמולנים? אמצו את הקריאה. הדמוקרטים אימצו את סמל החמור שהודבק אליהם והפכו אותו לסמל גאה. אל תסתירו את מה שאתם, אף אחד לא יקנה את זה. אל תברחו מעצמכם; ירדפו אחריכם. איך שר יובל בן עמי? "שק לי איווט/גם אני משתמט/אני הומו/ושמאל/וחופשי."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אם יש משהו חיובי בהצטרפותו של שי פירון למפלגתו של יאיר לפיד, הרי שהוא הפניית הזרקור אל פירון עצמו, שבמשך שנים מכר את עצמו לציבור כרב ליברלי. עכשיו יורדות המסכות אחת-אחת. לפני שבוע מצאנו את פירון עם אמירות הומופוביות (הוא אומר שהוא שינה את עמדתו האישית, אבל לא את עמדתו ההלכתית), גזעניות ופטריארכליות; מאלה הוא לא ניסה עד כה לחזור. אמש (ז') עסקנו בהגותו של הרה"ג שי פירון, ומצאנו שהוא רוצה בהקמתה של מדינת הלכה ומייעץ לצעירים לשמש כסוסים טרויאניים במערכת המשפט החילונית, כדי לקרב אותה יותר למערכת המשפט ההלכתית.

והיום אנחנו מגלים שכשזה מגיע להדרת נשים, ההבדל בין פירון ובין חשוכי החרד"לים קטן הרבה פחות משנהוג לחשוב. לפני כשבע שנים, נשאל פירון על ידי אדם המשווק תכשיטים אילו הגבלות יש, מבחינת צניעות, בפרסום תמונה של אשה עם תכשיט. תשובתו היא ש"אינני רואה דרך להתיר מצב בו מתבוננים על אישה. אני מניח שלצורך הפרסומת יש לבחור באישה שיהיה נעים להתבונן עליה. אשר על כן, אני לא מוצא כל היתר לכך וחושב שראוי למצוא דרכים אחרות. יתכן ופרסומם של עגילים כשרואים אותם בלי לראות את כל הדמות, יכולה להיות מותרת בדיעבד." ההדגשות שלי.

וואו. מעניין מה יחשבו על זה הנשים ברשימה של לפיד. הרי אם כבוד הרב לא ימחה על פרסום תמונות שלהן כחלק מהקמפיין, הוא במשתמע אומר ש"לא נעים להתבונן בהן," כלומר שאפשר לפרסם תמונות שלהן מבלי להעלות חשש שהגברבר היהודי יגיע לכדי הרהורי עבירה ויוציא לשווא את זרעו הקדוש. מעניין עוד יותר, בפעם המי יודע כמה, איך דווקא הרב הזה הגיע לרשימה של לפיד – שנבחרה, כידוע, על ידי לפיד עצמו – ולמה בעצם מנסים לומר לנו שיש הבדלים ניכרים בינו ובין שמואל אליהו, למשל. ההבדלים הם סגנוניים, לא עקרוניים. מבחינתו אפילו צילום של עגילים, שמסתירים את דמות האשה, הם משהו שיש להתיר רק בדיעבד.

לשיטתו של פירון, אסור בכלל להתבונן על אשה, על כל פנים נשים ש"נעים להתבונן בהן." ראוי לציין שלא מדובר בהתבוננות באשה בעירום. אני מניח שאם נשאל אותו מדוע, אם כן, לא נכפה על כל הנשים ללבוש חיג'אב כדי שלא יגרו את הגברברים הקדושים, הוא ימלמל משהו מתחמק על כך שאין זה מנהג ישראל. איסור "התבוננות בערווה" אכן קיים, אבל כל רב מתחיל יכול היה למצוא פתרון: הוא יכול היה לנקוט בשיטת הרמב"ם ולומר שהאיסור הוא על התבוננות באשה שהיא אחת העריות, כלומר קרובת משפחה; הוא יכול היה לומר שהאיסור, כשיטת רש"י, הוא על התבוננות באשת איש; הוא יכול היה ללכת בעקבות עובדיה יוסף ולומר שאין אפילו בעיה בתפילה מול אשה גלויית ראש, משום שכיום רובן אינן מכסות את ראשיהן. אבל לא, הוא הלך ישר אל המנהג החרדי שאוסר על תמונות נשים. ומעל לכל זה עומדת השאלה המציקה באמת: אם אסור להתבונן בנשים, איך אפשר להתנהל בעולם שבו, אבוי, ל-51% מהאוכלוסיה נמאס שמתייחסים אליהן כמיעוט והן מסרבות לשמש ככבוּדה ולהשאר בפנים החדר, והן דורשות את חלקן בעולם?

מסתבר שכמו עובדיה יוסף, גם לפירון, מהרגע שנתעלה והפך למשמש בפני לפיד, יש מפרשים. הם מיהרו כבר לומר שאין לו בעיה עם ראיית נשים אלא ראיית דוגמניות (הבל), שהוא מתנגד לשימוש מסחרי בנשים (הבל הבלים), ושיש בכך משהו פמיניסטי (הבל הבלים, שטות ורעות רוח). הבעיה של פירון היא עם התבוננות באשה ש"נעים להתבונן עליה." עכשיו נראה איך יסביר יאיר לפיד את זה.

ועוד דבר אחד: כנראה שהוא לא יסמיק. לפני שנה, פרסם רביב דרוקר את רשימת המועמדים של לפיד, ודייק עד להפליא. לפיד ענה אז שהוא שוקל לצרף את ליידי גאגא. לפיד, כמובן, שיקר. דרוקר כותב היום שכן, הוא מצפה מפוליטיקאי לא לשקר, במיוחד כשהוא מקשקש על "פוליטיקה חדשה." אשר לטענה החוזרת ונשנית של לפיד, על פיה הוא "הקריב קורבן" כשהלך לפוליטיקה, מזכיר לנו דרוקר שיש עוד דברים בחיים חוץ מהנחיית תוכניות טלוויזיה, שחייו של פוליטיקאי מעניינים מאד – ושעניין הוא מוטיבציה לא פחות טובה מכסף. מותר גם לומר שרבים מאד מהפוליטיקאים לאורך ההיסטוריה הביעו עניין מועט בכסף, כי כוח יכול להיות סם תשוקה חזק לא פחות. איכשהו, החסידים השוטים של לפיד אף פעם לא חושבים על זה.

(יוסי גורביץ)

מפלגת הבועה של הבחירות הנוכחיות, "יש עתיד" – אני ודאי לא היחיד שהשם מזכיר לו את "יש לפיד לחילונים" של טומי לפיד, האב ורוח הקודש – נתקלת בקשיים בימים האחרונים. לפיד איבד את גנרל המחמד שלו, אלעזר שטרן, לטובת המפלגה החדשה של חיים אמסלם, "עם שלם." ברנש בשם איתן חי-עם, כמסתבר לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות, הודיע על פרישה מהרשימה אחרי שהתברר שלפיד שיבץ אותו רק במקום ה-12. כנראה שהוא מעריך, בניגוד ללפיד, שלא מובטחים ל"יש לפיד" 22 מנדטים.

יתר על כן, המועמדים הבולטים של לפיד גוררים סימני שאלה לא מעטים. יעקב פרי, האיש שלא שם לב שפרשת השב"כ מתרחשת סביבו ושלא מבין מה לא בסדר בכך שהוא טוען שהוא איש מעמד הביניים, למרות שצבר 100 מיליוני שקלים מאז שעזב את השירות הציבורי, כבר נדחק לאחור. העיתונאי המוכשר עופר שלח, שהצטרף לאחרונה לרשימה, צריך להסביר עכשיו את התנגדותו בעבר לרשימה שנבחרת על מנהיג המפלגה – למרות שהוא נמצא כעת ברשימה שמתנהלת בדיוק כך, ושעל פי התקנון שלה תמשיך להיות מנוהלת על ידי הדוצ'ה שלה עד 2020. אפילו מתפקדי השמאל לליכוד יקבלו הזדמנות מוצלחת יותר להשפיע על הרשימה.

אבל המועמד שלפיד הודיע בבהילות שיתפוס את מקומו של פרי במקום השני, שי פירון, התעלה על כולם. כפי שראינו בתחילת השבוע, לפירון – אחד מראשי רבני צהר – יש רקורד בעייתי של התבטאויות גזעניות, פטריארכליות והומופביות. למדנו השבוע, כפי שהתעקשתי לומר, שפירון מסרב לחזור בו מעמדותיו ההלכתיות בנושא ההומוסקסואליות והוא ממשיך לומר שזו אכן ההלכה ("התשובה לשאלה הזו לא תלויה בשי פירון, היא תלויה בעמדה אורתודוקסית שנמצאת אצל כולם ומהמילים האלה אני לא חוזר") – לתשומת לבם של מי שטענו שהוא כלל לא ×¢× ×” על שאלה בנושא. עכשיו מסתבר שהוא גם תומך נלהב במדינת הלכה (אני רוצה להודות לעמוד הפייסבוק "יאיר, כנראה שכן צריך להוציא תעודת בגרות" על חפירת המידע).

לפני ×›-11 שנים, נשאל פירון "האם מותר לי להיות שופט בימינו? שבית המשפט לא הולך לפי דין תורה? איפה מפורטים הדינים." ראוי לצטט את רוב תשובתו של פירון: "שאלת מעמדם של בתי המשפט במדינת ישראל ארוכה מני ים. אין ספק שהחזון אליו כולנו צריכים לשאוף הוא למצב בו מדינת ישראל מתנהלת לאור ההלכה. המצב בו רוב ההתרחשויות הן ×¢"פ מה שנקבע משכלם של השופטים במקרה הטוב, או על פי חוקי הגויים במקרה הרע, הוא חלק ממחלות הגלות, מהעדרותנו מארצנו. השיבה לארץ צריכה לעורר אצל כולנו את החפץ לחידושם של בתי דין המביאים לידי ביטוי את המדה התורנית במכלול שלם של תחומים. […] מ"מ, נראה לי שבמצב הקיים יתכן ולהשתלבותך בבית המשפט תהיה תרומה על צמצום הפער בין חוקי המדינה להלכה. אבל, למעשה – עליך להיוועץ בתלמיד חכם הגדול הבקי בעניני תורה ומדינה. ממליץ לך להיוועץ ברב יעקב אריאל." ההדגשות שלי.

פירון חותם את התשובה ב"השיבה שופטינו," קיצור מתוך "ברכת השופטים" בתפילת שמונה עשרה: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והסר ממנו יגון ואנחה; ומלוך עלינו אתה אדוני לבדך, בחסד, ברחמים, בצדק ובמשפט. ברוך אתה אדוני, מלך אוהב צדקה ומשפט." ההדגשות שלי.

בלשון המעטה, מה שפירון רוצה פה לא מתיישב עם הרעיון של מדינה יהודית. הוא רוצה את מה שהיהדות הרבנית רצתה תמיד: אוליגרכיה תיאוקרטית שנשלטת על ידי חכמי ההלכה, עם מלך חלש יחסית (וכאן מעניינת התפילה, שנאמרת שלוש פעמים ביממה, "ומלוך עלינו אתה אדוני לבדך.") ההלכה, לדברי פירון, צריכה להיות השלטת ב"מכלול שלם של תחומים." כמו, למשל, היחס להומוסקסואלים, שנזכיר שוב שפירון מעולם לא נסוג מהעמדה ההלכתית בנושא. אם יש פער בין הדברים של פירון ובין רצונו של שר המשפטים נאמן להשליט את חוקי ההלכה בישראל, אני מתקשה לראות אותו; ואישית, אני מעדיף את חובשי הכיפות הישרים, כמו יעקב כ"ץ, שאומרים במפורש שמטרתם היא השלטת החוק היהודי במדינת ישראל, על פני קברים מסויידים כמו פירון.

על פניו, הסיפור שלפנינו הוא "כלב נשך אדם": רב אורתודוקסי רוצה להשליט את חוקי ההלכה. אבל יש בו עניין בשל שלוש נקודות. קודם כל, אפשר לומר שהפסיקה הזו של פירון צריכה לחסל את העמדת הפנים של רבני צהר אצל כל אדם סביר: הם אולי מדברים אחרת, הם אולי מחייכים יותר, הם אולי שומרים את השיפוט האישי לפורומים פנימיים ולא יורקים אותו בפרצופך, אבל בסופו של דבר, אין הפרש ביניהם ובין הרבנים החרדיים ביותר בשאלת המשטר הראוי במדינה, בשאלת מעמדן של נשים, בשאלת מעמדם של הומוסקסואלים, בשאלת מעמדם של לא יהודים, בשאלת מעמדם של חושבים חופשיים ואפיקורסים. הם רק חושבים שעוד לא הגיע הזמן. יכול להיות שהם ישתמטו מחובתם לבנות מחנות השמדה לעמלקים, כפי שכתב הבטאון של שמואל אליהו, אבל גם על זה לא הייתי בונה יותר מדי.

שנית, נראה שפירון ממליץ לשואל שלו להצטרף למערכת המשפט (שאותה, כמו עובדיה יוסף, הוא רואה כערכאות גויים) לא כדי ליישם את ערכיה, אלא כדי לשמש בה כסוס טרויאני שייכנס אליה (ולא, למשל, לבתי הדין הרבניים) כדי "לצמצם את הפער בין חוקי ההלכה והמדינה," כלומר כדי לפסוק על פי חוקי ההלכה ולא על פי חוקי המדינה. שבועת השופט קובעת כי הוא "מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים." מדבריו של פירון עולה כי הוא ממליץ לשופט החדש לעשות את שבועתו שבועת שקר, ולהתחייב אמונים לא לחוקי מדינת ישראל אלא לחוקי ההלכה. לשאלה האם חוקי ההלכה מסוגלים לעשות משפט צדק – שהרי תפיסתם היא שאין שוויון בין בני האדם – לא נכנס עכשיו.

ושלישית, השאלה החשובה בבואנו לקלפי היא מה ידע יאיר לפיד מכל זה. האם ידע שהמועמד שהוא מציב במקום השני תומך במדינת הלכה? אם לא ידע, למה לא ידע? לפיד מכיר את פירון כתריסר שנים, על פי הדיווחים. האם הנושא לא עלה? האם לפיד לא ידע מה עמדתו של פירון בשאלת מדינת ההלכה, או שמא העדיף לא לדעת? האם, בקצרה, לפיד נפל כאן בבור שבו נפל ג'ון מק'קיין כשמינה את שרה פיילין למס' 2 שלו, והפגין בכך רשלנות פוליטית בסיסית, או שידע וחשב שעדיף שקהל הבוחרים שלו לא יידע? הנה שאלה לעיתונאים שיש להם גישה ללפיד.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פעם, ולא כל כך מזמן, הליכוד היה מפלגה ליברלית. טכנית, הוא עדיין מגדיר את עצמו ככזה. מנחם בגין, המנהיג ההיסטורי שלו, היה מנהיג ליברלי בדגם שכבר לא קיים אבל פעם היה נפוץ למדי במרכז ומזרח אירופה: עורך דין שקיבל השכלה ראויה, עם כבוד גדול לחוק. מנחם בגין, יש לומר, הוא המייסד האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית: בימי האופל של שלטון מפא"י ובן גוריון, כשמנגנון החושך של איסר הראל האזין לראשי חרות ומפא"י, כשראש הממשלה בן גוריון החליט אישית מי יקבל תפקידים במנגנון הממשלתי, עד רמת המורה בבית הספר, בגין וחברי מפלגתו העמידו פה את יסודות השיטה הדמוקרטית. הם עשו זאת למרות תבוסה אחרי תבוסה בבחירות, כי את אלה מעמידים כמעט תמיד מתוך האופוזיציה. מק"י היתה שם איתם, כן, אבל מק"י היתה שפוטה ושכירה של העריצות האיומה ביותר שידע העולם, ברית המועצות. מק"י לא רצתה בדמוקרטיה כשלעצמה; היא רצתה בה כדי שלא ימעכו אותה ויחסלו אותה.

חרות של בגין הצביעה, פעם אחר פעם, בעד ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל, בזמן שהלמינגים של בן גוריון ומפא"י הצביעו, פעם אחר פעם, בעד שימורו. לבגין היו עקרונות דמוקרטיים; למפא"י לדורותיה היה בעיקר פרגמטיזם, ובוז לעקרונות. בגין הוביל את ההפגנות הקשות, והראויות מאד, נגד שיא הפרגמטיזם הזה: הסכם השילומים עם גרמניה, שאיפשר לה, תמורת כמות מסוימת של פלדה וזהב, לנסות למחוק את עברה – רק שבע שנים אחרי סיומו של תהליך ההשמדה, כשהממשלה המערב גרמנית (ובמיוחד שירותי המודיעין שלה) עדיין רוויים בנאצים לשעבר, חלקם נאצים נלהבים מאד.

בגין, בוגר מחנות הריכוז הסובייטיים (הגולאגים), הורה עם כניסתו לתפקידו לראש השב"כ לחדול מעינויים; אפילו לא סטירת לחי. השב"כ שיקר. אבל כשהיה צורך לטייח את פרשת השב"כ, ולהעניק חנינה מראש למעורבים ברצח ובעלילות השקר, שלושה מתוך ארבעת המעורבים – שמעון פרס, יצחק רבין וחיים הרצוג – היו אנשי מפלגת העבודה.

בליברליות של הליכוד לא היה, כמובן, שום דבר סוציאליסטי, והמתח שבין הליברליזם ובין הלאומניות שבליכוד – והוא תמיד היה גם לאומני – הגיע לשיאו אחרי מערכת הבחירות המופלאה של 1977, הפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה בת 29 השנים שבה השלטון עבר מיד ליד. הליכוד היה מחויב להתנחלויות. המחויבות הזו הובילה בהכרח לכרסום בליברליזם שלו. בית שנחלק על עצמו לא יוכל לעמוד; אי אפשר, אמר אייברהם לינקולן, להיות חצי חופשיים וחצי בעלי עבדים. הליכוד בחר בכיבוש, וזו היתה תחילת הסוף שלו כתנועה ליברלית.

ובכל זאת. בכל זאת. מנחם בגין ויצחק שמיר לימדו אותנו איך צריכים ראשי ממשלה לפרוש: בגין הלך הביתה אחרי כשלון נוראי, מרצונו. לא היה צורך לגרור אותו מקרנות המזבח כמו את גולדה מאיר אחרי כשלון נורא הרבה יותר. שמיר הפסיד בבחירות 1992, ופשוט הלך הביתה. הוא לא חתר, כמו בן גוריון, תחת יורשיו; הוא לא זחל, כמו שמעון פרס, לכל ממשלה אפשרית. הוא הפסיד, קד, והלך הביתה. אפשר לטעון שבמופת הפשוט הזה עשה לדמוקרטיה הישראלית שירות טוב יותר מאשר בכל שנותיו כראש ממשלה.

ובכל זאת. בבחירות 1999 התמודד בני בגין לכנסת כשהוא מנסה לרבע את העיגול ולהיות בו זמנית מועמד של הימין הקשה ומחויב לדמוקרטיה וזכויות אדם. הוא פרש אחרי זמן קצר כשהוא מודה שלסחורה שלו אין קונים בימין. רובי ריבלין, יו"ר הכנסת, מדבר במפורש על הצורך שבהקמת מדינה דו לאומית לשני העמים החיים כאן, כי רק כך גם בני העם האחר לקבל זכויות שוות.

ואמש כל זה נגמר. בכנסת האחרונה כבר סימנו הח"כים שבימין הקיצוני שבליכוד את הליברלים הישנים – ריבלין, מיכאל איתן, מרידור – כמטרה. אתמול התאחד הליכוד עם מפלגה פאשיסטית במובהק. חברי הליכוד אישרו את ההסכם מבלי שדנו בו כלל. דנו? מבלי שבכלל ידעו מה יש בו. נתניהו, ציין פטר ביינארט, שייך למסורת המוניסטית של התנועה הרוויזיוניסטית: מסורת שגורסת שכל מה שחשוב הוא הציונות, שאליה יש להכפיף כל שיקול אחר, בכלל זה שיקולים דמוקרטיים. מפלגה דמוקרטית, מפלגה ליברלית, לא מעבירה כך הסכמים פוליטיים, במיוחד לא כשראש המפלגה אומר שהמטרה של ההסכם היא השגת עוד כוח.

במפלגה האחרת, כמובן, לא נערכה כל הצבעה. הווֹזְ'ד אמר את דברו, והליליפוטינים הסתדרו בשלשות. הליכוד התאחד עם מפלגה שאפילו לא מנסה להעמיד פנים שהיא דמוקרטית. השאלה האם הטפיל ישתלט על הגוף שאליו חדר תיענה בעתיד. בינתיים, אנחנו יכולים לומר שמפלגה ליברלית גדולה, מהחשובות שהיו בישראל אם כי זקנתה ביישה את נעוריה, הובאה רשמית וסופית לקבורת חמור.

(יוסי גורביץ)

פעם, ואפילו לא כל כך מזמן, יאיר לפיד הצהיר בגלוי הוא יהודי רפורמי. לא יהודי רפורמי מוצלח מדי, כמובן; בסך הכל הוא נתפס כותב באחד מטוריו בשנות התשעים המאוחרות על אמונתו שנשמתו של סבו התגלגלה בציפור. אבל רפורמיות נתפסה כקולית יותר מאורתודוקסית ולפיד, שכשהוא לא מנסה לדבר בשמו של יהוה אלוהים לא משחק תפקיד גדול מדי בחייו, לא מסוגל להכריז על עצמו כאתאיסט, כי הוא יודע שזה יעמיד אותו במלכוד הישן של "אין אלוהים, אבל הוא הבטיח לנו את הארץ", כפי שניסח זאת יפה אמנון רז-קרקוצקין. היהדות של לפיד, כמו של יהודים גאים רבים אחרים, מתמצה בתפיסה של היותם בנים לעם נבחר; לפיד כתב לפני כשנה שהוא מרשה לעצמו לגנוב שירים של יוצרים זרים אבל נמנע מגניבת כאלה של יוצרים ישראלים. מותר לחשוד שהוא לא יודע שהוא בסך הכל מתחבר למסורת אורתודוקסית ארוכה של התפלפלות בשאלת גזל הגוי.

באותם ימים לפיד עוד לא ראה בעצמו מועמד פוליטי, אבל היום הוא בהחלט כזה; והוא יודע שבציבוריות הישראלית "רפורמי" היא מילת גנאי שמתחרה ב"סמולני." וכמו שהוא מקפיד שוב ושוב למצב את עצמו בימין הוא לא מדבר יותר על האמונות שלו, אם אכן יש לו כאלה. מותר להעריך שמדובר בהפסד קטן מאד לתנועה הרפורמית, שאפשר לנהל אותה ויכוח אבל לפחות תמיד לקחה את היהדות שלה ברצינות המתבקשת.

כדי להעמיד מסך בין לפיד של לפני שש שנים ובין לפיד הנוכחי, כמו גם ליצור ספק בשאלה האם הוא שונא חרדים לתיאבון, לפיד הכריז היום על מס' 2 ברשימה שלו: הרב שי פירון. הלז מוכר בציבור כאחד ממנהיגי רבני צהר, תנועה אורתודוקסית שמעמידה פנים שליהדות האורתודוקסיים יכולים להיות פנים אנושיים, בהצלחה מוגבלת מאד. ככזה, פירון נחשב לרב "מתון", שחילונים יכולים לחיות איתו.

דא עקא, שמעקב אחרי הפסיקות של פירון מפריך את התפיסה הזו (שפירון, מטבע הדברים, הוא מראשי מקדמיה). בסופו של דבר, רב אורתדוקסי הוא רב אורתודוקסי. יש לו גבולות גזרה שמהם הוא לא יכול לחרוג, לא בלי שהקהילה שלו תקיא אותו מקרבה.

פירקון יצא נגד תג מחיר, כמו כמעט כל רבני צהר – אבל בראיון טלפוני לפני כמה שנים הוא הבהיר לי שהוא מתנגד לפעולות תגמול של יחידים, משום שפעולות כאלה צריכות להתבצע על ידי צה"ל. אין לפירון בעיה עם הכיבוש או עם העוולות שנלוות אליו; לכל היותר הוא מכסה עליהן בטיעון הצבוע והישן של צבי יהודה קוק, ש"אין לנו סכסוך עם מוחמד", כלומר עם פלסטינים פרטיים, אלא עם התנועה הלאומית הפלסטינית.

אבל ×–×” בסדר; גם ללפיד עצמו, לפחות במהדורת 2012, אין בעיה עם הכיבוש. לעזאזל, גם לשלי יחימוביץ' (מהדורת 2012) אין יותר מדי בעיות איתו. מצד שני, סביר שלפיד (ועל אחת כמה וכמה, יחימוביץ') לא ימהר להכריז שהומוסקסואלים הם אנשים פגומים מוסרית, ופירון עשה בדיוק את ×–×”. לפני כעשור, כתב פירון ללסבית דתיה ש"אני מתנצל על היות תשובתי חד משמעית וברורה, אבל עלייך לדעת שההלכה והמחשבה היהודית לא רואה בכך [צ"ל בכל – יצ"×’] אלה בעיה נשלטת, ברת תיקון. כן, רנו [צ"ל אנו –יצ"×’] רואים בכך פגם. פגם מוסרי, אבל יותר מכך – פגם מהותי, רוחני [כאן מעלה פירון את התפיסה האפלטונית, שהוא בטעות חושב שהיא יהודית, על אחדות השלם בזיווג בין זכר ונקבה – יצ"×’] המעשה הלסבי שונה – כפי שהבנת – מההומוסקסואלי בצד המשפטי ההלכתי, אבל הבעיה היא אותה בעיה." פירון, כמובן, מהיותו רב צהר, לא ממהר לדון את השואלת לכף הקלע או ליורה של צואה רותחת, אלא מנסה להשאיר אותה בקרב הקהילה, אבל לא לפני שהוא מבהיר לה שזהותה המינית היא "פגם מהותי, רוחני" וכמובן מוסרי.

בתשובה שכתב להומו דתי לפני כשמונה שנים, ששאל אותו אם מותר לו לשמש כמציל בבריכה מעורבת – שהרי איננו נמשך כלל לנשים – נוזף בו פירון על שהוא "השלים עם מצבו," שהרי "אני בטוח – וסלח לי על הבטחון – שי [צ"ל שיש – יצ"×’] עוד מה לנסות." פירון חוזר כאן על האמונה הפונדמנטליסטית – היא ×”×’×™×¢×” אל החשוכים שלנו מאחיהם הרוחניים בארה"ב – שנטיה מינית היא משהו שניתן "לתיקון." מעבר למופרכות של התפיסה הזו ולאומללות שהמיטה על מספר גדול מאד של אנשים, פירון חוזר כאן על תפיסת ההומוסקסואל כמי שפגום וזקוק לתיקון. זו לא הפסיקה היחידה שלו בנושא: כשנה קודם לכן, הוא כותב לשואלת שתוהה האם מותר להחזיר בתשובה הומוסקסואל ש"יש אנשים שיש להם בעיה בענייני שבת ואנו לא דוחים אותם מלהתקרב וכך ביחס ללשון הרע ולענייני ממונות. אכן, זהו איסור חמור ובעייתי אבל יש לעבוד על כך וניתן לצאת מכך. ×–×” אפשרי.
לכן, אין לדחות אדם המעוניין לחזור בתשובה בגלל בעיה חמורה זאת." ההדגשה שלי. שוב, אנחנו רואים כאן את גישת צהר: מדובר בחוטאים קשים אבל אסור להרחיק אותם; ימין דוחה ושמאל מקרבת.

והבעיה לא עוצרת בזכויות הומוסקסואלים. פירון נשאל גם האם מותר לנשים לרקוד עם ספרי תורה. התשובה שלו מעניינת מאד: לגופו של עניין, הוא נאלץ להודות, יש מקום להתיר זאת, בבחינת קל וחומר, שכן הרמב"ם ציין שמותר לנשים לעלות לתורה והדבר נפסל משום מנהג. אבל הוא פוסל את הדבר, ומשתי סיבות: קודם כל, יש אנשים בקהילה שאינם ערוכים לריקוד של אשה עם ספר תורה "מטעמי צניעות", ועל כן, כמובן, הנשים הן אלה שתצטרכנה לוותר על הריטואל שלהן; ושנית, משום שהמהלך נראה לא כמיועד לו-עצמו, אלא כראש גשר לקראת השגת עוד מטרות של נשות הקהילה. את כל זה הוא עוטף בצורך לשמור על מנהגים קבועים, כלומר שמרנות גרידא.

מעניין לציין שדבריו של פירון כאן – הם נכתבו לפני חמש שנים – מזכירים מאד את דבריו של יעקב אריאל, עוד רב בולט בצהר, שאסר על נשים ללמוד את התלמוד הן משום שהוא "מסוגל להזיק להן" והן משום שהוא חשד שהדרישה ללמוד תלמוד מגיעה מתוך התרסה. וכמובן, אי אפשר להשלים עם התרסה. כשכזו מגיעה, האורתודוקסיה-עם-פני-אדם עפה מהחלון ותחתיה צצים פני הכלב הישנים. כל זמן שרבני צהר מתמודדים עם חוטאים שפלי רוח, אין להם בעיה ללכת לקראתם; כשהם צריכים לעמוד מול מינים, או מול חשד מינות – כלומר, מול התרסה דתית ערה ומודעת לעצמה – הם קודם כל רבנים אורתודוקסים, כלומר משמרי זכויות היתר של הגברים היהודים.

ועוד בעיה. הרב המתון שמקבל את כל הציבור בסבר פנים יפות – כל זמן שהוא מקבל בהכנעה את מרותו, כאמור – לא כל כך אוהב ערבים. לפני כשבע שנים הוא ×¢× ×” לגזען מהסוג המוכר – ×–×” של דני דנון – שכותב שהוא פעיל בהחזרת נשים יהודיות שמעדיפות לא יהודים וש"מהר מאוד יגלו שהחלום שלהם לא וורוד כל כך והם יכנסו למערבולת של אלימות ואיומים בלתי פוסקים..בלבול מתמיד לגבי הזהות ועוד צרות צרורות.. לפעמים ×–×” עוזר וישנן בנות שמקשיבות ולפעמים ..פשוט אין עם מי לדבר !! יש כאן ערבים ובדואים שמרעיפים טונות של כסף ומתנות על נערות ילדות בנות 13-16 ומבלבלים אותן לגמרי, הנערות הללו חושבות שהמתנות האלו הם גילויי אהבה בעוד שלי ברור בהחלט מהי המטרה הסופית ולראייה יעודו עשרות אם לא מאות מקרי הריון של נערות אשר חלקן מסתימות בהפלה וחלקן בהולדת ילדים."

מה ענה לו פירון? האם הוא שלח אותו לחפש את החברים שלו ולספר למישהו אחר צ'יזבטים על היכולות המאגיות של זקנות פלסטיניות ורגלי ארנבת? חס וחלילה, זו לא תהיה תשובה ברוח ישראל סבא. פירון ענה לו ש"ראשית יישר כח. אין לי ספק שמדובר בעבודת קודש. לפי תאורך מדובר בניצול ציני של מצוקה ע"י הרעפת טובה חומרית.
ברור שהנזקים נוראיים ואין לנו אלא לעשות ה כ ל כדי להלחם בכך. יחד עם זאת, אני סבור שעליך ועל יתר הפעילים לקבל הדרכה מקצועית שאין בכוחי להציע.
אני מניח שהייתי מדבר על ליבן באמצעות הרצון לחזק את הכבוד העצמי, את החוסן האישי, את התחושה של קנית בכסף, את הסכנה של המעבר לעם זר שבחלקו – עויין ואוייב. אך אני משוכנע שהדגשים צריכים לבוא על ידי אנשי מקצוע." או, במילים אחרות, כוונותיך רצויות אך מעשיך לא רצויים. אבל את התפיסה שיש "עשרות אם לא מאות מקרי הריון" של נשים יהודיות שפותו על ידי "ערבים ובדואים שמרעיפים טונות של כסף ומתנות" על בנות 13 עד 16, פירון בולע ולא נודע ×›×™ בא אל קרבו. ראוי לציין שגם הגזענות היהודית הזו נגועה בסוג של שנאת נשים: התפיסה שהאשה היא פתיה, דעתה קלה, ושהיא טרף קל לגבר שרק מרעיף עליה כספים ומתנות (ומסתבר שבמקרה של אנסטסיה מיכאלי, גם פיצה וקולה ישיגו את המטרה), או, במילים מנומסות פחות, מישהי שמוכנה להתמסר תמורת אתנן.

אז זה הרב של יאיר לפיד: הומופוב במידה, גזען ופטריארכלי עם נגיעות מיזוגניות. עכשיו, כמה וכמה אנשים כתבו לי היום שמאז, כתוצאה ממספר מפגשים אישיים, פירון עדכן את עמדותיו וריכך אותן משמעותית בשאלת ההומוסקסואלים וזכויותיהם. יכול להיות, ואם זה המצב זה ראוי להערכה: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים. ועל כן אם פירון יהיה מוכן לכתוב במפורש שהומוסקסואלים אינם פגומים, שהם אינם זקוקים לתיקון, שהם אדם ככל אדם שנברא בצלם אלוהים, שאם כבר הם נבחרו על ידי יהוה למסה גדולה מזו של אחיהם ההטרוסקסואלים, שאל להם להתבייש במיניותם – אפרסם את זה כאן בהבלטה. איך לומר, אני לא עוצר את נשימתי.

השאלה היא למה בחר לפיד דווקא בפירון. אולי הוא לא ידע על כל זה, ואם כך זו שגיאה פוליטית של טירון – במיוחד לאור ההתלקחות העצמית של יעקב "אני קרוב יותר למעמד הביניים מאשר לעציר מטולטל" פרי, אם לפיד ידע על ההתבטאויות הללו, או שהוא חשב שאף אחד לא ישים לב – מה שאומר שהוא לא למד שום דבר מההשפטה שעבר על ידי איתמר שאלתיאל, האדם היחיד שעל החגורה שלו תלויות הקרקפות גם של לפיד וגם של שנוא נפשו רון מיברג – וזה פשוט אומר שהוא עוד לא מבין איך פועלת התקשורת היום והתרגל לתקשורת הנוחה של פעם, או שהוא חשב שרב בעייתי כמו פירון הוא עדיין נכס, בהתחשב בציבור הישראלי הכללי.

יכול להיות שהחישוב הזה של לפיד יתגלה כמוצדק. אסור, על כל פנים, לעשות לו – או לפירון – הנחות כאן. שניהם אנשים פוליטיים עכשיו. הם מבקשים לא את אמונה של קהילה קטנה, במקרה של פירון, או לבדר את הקהל (במקרה של לפיד); הם מבקשים את אמון הציבור. כלומר, הם רוצים שנשכור אותם לתפקיד. הם צריכים לתת לנו תשובות. ואנחנו צריכים להתעקש עליהן.

ועוד דבר אחד: אלי ישי, אולי האדם המאוס ביותר בישראל, הודיע לפני חודשיים שהוא מתכוון לכלוא בקרוב את כל מבקשי המקלט מסודאן. שורה של ארגוני זכויות אדם מיהרו להגיש עתירה בהולה, ואחרי חודשיים נאלצה המדינה להודות שלהד"ם. הבוקר משכו הארגונים את העתירה, כשהם כותבים ש"חודשיים ימים, ועתירה לבית משפט נכבד ×–×”, נדרשו לרשויות על מנת להודות, ×›×™ הבהלה והאימה שזרע הגורם הבכיר ביותר הממונה על מנגנון המקלט של מדינת ישראל בקרב אלפי מבקשי מקלט, ובהם פליטים, קורבנות סחר בבני אדם, קורבנות עינויים, נשים, ילדים וטף – לא היו אלא "מתיחה" אכזרית… עתירה זו חשפה התנהלות חמורה וחסרת תקדים, שדומה שכמותה לא נגלתה בפני בית המשפט בישראל מעולם. סגן ראש הממשלה ושר הפנים של ישראל פרסם הודעה בדבר החלטה נוראה שקיבל ובדבר ×”× ×—×™×™×” איומה שנתן, שלא היו ולא נבראו. ההודעה זרעה בהלה ואימה בקרב ציבור, מהמוחלשים בישראל, שרבים ממנו הם קורבנות של הנוראות שבחוויות. הכל סברו שיש יסוד לדבריו של המשיב, ומתי המעט מקרב הרשויות, שידעו ×›×™ לא היא, עמדו מנגד והחרישו." הבוקר עצרה יחידת עוז – מוטו: חזקים על החלשים ביותר – עוד שני ילדים ולקחה אותם למתקן כליאה. הרחקתו של ישי ממשרד הפנים חייבת להיות דרישה לקראת הקמת כל ממשלה לא ימנית אחרי הבחירות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יזדקק לטוב לבו של שי פירון.

(יוסי גורביץ)

בכיר תועמלני ישראל, בן דרור ימיני, כותב הבוקר (ג') בשצף קצף על חשיפת מסמך הכמעט-רעב של עמוס גלעד (למסמך עצמו התייחסתי כאן). הטקסט של ימיני תמוה, בלשון המעטה, אפילו ביחס לטקסטים הרגילים שלו.

הוא מתחיל בשקר ראשון: הדיון בבית המשפט העליון בחשיפת הנתונים של גלעד היה "דיון סרק, משום שהנתונים פורסמו עוד לפני כן." הם לא פורסמו. זו היתה כל המטרה של הפניה לבית המשפט: לפרסם אותם. מיד לאחר מכן, מאשים ימיני את בתי המשפט על כך שאישרו לפרסום "חשיפת מסמכים שנועדו רק, ואך ורק, לתעמולת זוועה נגד המדינה."

זו התבטאות מדהימה מצד מי שעדיין יש כאלה שרואים בו עיתונאי. הוא אומר שהשיקול העליון של בתי המשפט, מעבר לזכות הציבור לדעת מה עושה הממשלה שלו, צריך להיות האם המידע עשוי לשמש ל"תעמולה נגד המדינה." ימיני עושה כאן את הטריק הידוע של החלפת מדיניות של ממשלה במדינה. אמור מעתה, מידע שעשוי להציג את ממשלת ישראל באור לא נוח ("תעמולת זוועה") יהיה חסוי אפריורי. צה"ל יבצע פשעי מלחמה? אין על מה לדווח, אסור לדווח. המאבק לחשיפת המידע על טבח כפר קאסם, אליבא דימיני, היה מיועד ל"תעמולת זוועה" נגד המדינה.

כאן מגיע השקר השני. ימיני כותב שהמסמך היה רק "הצגת נתונים בדיון פנימי." כנראה שגם הוא אימץ את העמדה של יאיר לפיד, לפיה הוא מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון. המסמך לא שימש רק לצרכים פנימיים. המספר 106 משאיות מזון, שהופיע במסמכים האלה, שימש את סגן השר וילנאי בהנחיות שהוציא, ובבג"צ טענה המדינה שאסור להכניס יותר מ-300 עגלים בשבוע לרצועה – בדיוק המספר שננקב במצגת שצה"ל הכחיש תחילה את עצם קיומה ואחר כך טען ששימשה רק לדיונים.

הלאה. שקר שלישי, אולי הנלוז מביניהם: ימיני כותב ש"היו הגבלות מסוימות על מוצרים מסוימים. קוויאר ופירות ים לא היו כלולים ברשימת הסחורות שהגיעו לעזה." בכך מאמץ ימיני מבלי משים את התפיסה הישראלית הרווחת, שלפלסטינים לא מגיע ליהנות מאותם המוצרים שהישראלים נהנים מהם. אבל הוא משקר.

הנה רשימה חלקית שדברים שעל פי עמוס גלעד (ושר הבטחון ברק, וראשי הממשלה אולמרט ונתניהו) אסור היה להכניס לרצועת עזה עד אחרי שהרוגי המרמרה פרצו את המצור בדמם:

כלי נגינה

חכות

מצופים

צעצועים (צעצועים!)

ציוד כתיבה

נייר A4 (אלא לארגונים בינלאומיים)

פיצוחים

שוקולד (פאקינג שוקולד)

ממתקים בכלל

הכוסברה המפורסמת

אגוז מוסקט

צ'יפס

ריבה

חלבה

מלט

קופסאות פלסטיק/זכוכית/מתכת

מוצרי קוסמטיקה

ויש עוד. הרשימה, הארוכה למדי, כאן (זהירות, מסמך, שכולל גם את התאריכים שבהם הוטל האיסור – שימו לב לסמיכות התאריכים להתקפה על המרמרה). עברתי בקפידה על המסמך, אבל לא מצאתי כל שריד לאיסור על הכנסת סושי ופירות ים לרצועה. אני חושד שאוכלוסיה שנמנעו ממנה מוצרים בסיסיים כמו שוקולד וצעצועים, הכל בשם השמירה על בטחון ישראל, לא כמהה לסושי דווקא. אבל גם אם כן, מה הפשע כאן? כמה בהמה אפשר להיות בשם הציונות? עזבו, אני לא רוצה תשובה על השאלה הזו.

כאן המקום לציין שהרשימה המלאה של עמוס גלעד, זו שמנעה מילדי עזה צעצועים ושוקולד וכלי נגינה, עדיין חסויה. ימיני, יש להניח, יגן בהתלהבות על המשך החסיון הזה. העובדה שקלגסי מסוף המחשב שלנו מנעו מאוכלוסיה שמורכבת ברובה מבני 18 ומטה ממתקים וצ'יפס עוד עשויה להיות "תעמולת זוועה."

שקר רביעי: ישראל, טוען ימיני, בכלל לא רצתה להטיל סגר. החמאס המרושע הוא זה שאילץ אותה להטיל אותו בכך שירה רקטות. אבל הסגר הוטל על הרצועה לפני שהחמאס פתח בירי רקטות: הוא הוטל אחרי שחמאס השתלט על הרצועה. המצור, בקיצור, היה מיועד להעניש את האוכלוסיה העזתית על תמיכתה בחמאס. משום מה, מאחר והפלסטינים הם בני אדם – מה שמפתיע את מקבלי ההחלטות שלנו פעם אחר פעם – זה לא עבד. הפלסטינים התאגדו סביב המשטר, שלא כולם – בלשון המעטה – תמכו בו. ירי הרקטות המאורגן של החמאס החל אחרי הטלת המצור: הוא היה מיועד לשכנע את ישראל לפתוח את המעברים. אבל ימיני טוען שישראל "היתה ששה" לבטל את המצור, אלא ש"חמאס התעקש על המשכו."

ישראל כל כך ששה לבטל את המצור, שלפני כמה ימים היא השתלטה על עוד ספינה שהיתה בדרכה לעזה, והחמושים תקפו בשוקרים את הפעילים הישראליים שהיו עליה. אם ישראל כל כך רוצה להסיר את המצור, מה מונע ממנה מלהניח לספינות פשוט לעבור? אדרבא, תודיע ישראל שהיא מסירה את התנגדותה לבניית הנמל בעזה, תתחייב שלא להפציץ אותו, ותכריז שבמקביל היא מצפה שתוך מספר חודשים, עם תחילת פעילותו של הנמל, כל המזון והסחורות האחרות יגעו לעזה דרך הנמל שלה, לא דרך נמל אשדוד. זה, כמובן, לא יקרה. כי ישראל לא רוצה להפסיק לשלוט בעזה. היא רק רוצה לעשות את זה בלי להתפס כאחראית לגורלם של האנשים שהיא מחזיקה בכלא הפתוח הגדול בעולם. חושבים שזה לא המצב? נסו לשכנע את ישראל לאפשר לתושבי עזה להתאחד עם קרוביהם בגדה המערבית.

ומעל לכל זה מרחף שקר גדול במיוחד. כשפסקה שופטת בית המשפט המחוזי רות רונן שהמדינה חייבת למסור את המצגת לגישה, יצא נגדה בן דרור ימיני במסע צלב קטן. הוא חיטט ומצא שהיא היתה – אתם יושבים? – העוזרת של יוסי שריד, כשעדיין למדה משפטים. מסתבר שהבטחוניסט שבאנשי השמאל הציוני פסול גם הוא בעיני ימיני. עוד טען ימיני שרונן היתה צריכה לפסול את עצמה, משום שבעלה עובד בקרן החדשה לישראל, שגישה היא אחד הארגונים שמקבל ממנה מימון. בעלה של רונן לא עובד בגישה, היא עצמה לא מכירה את העמותה, אבל מבחינת ימיני זה לא משנה. הוא רמז בגסות שהפסיקה הזו היתה מוטה פוליטית.

עכשיו בא בג"צ ודחה את ערעור המדינה על החלטתה של רונן, מה ששומט את תזת ה"שופטת השמאלנית המוטה שמכירה את יוסי שריד" של ימיני. ימיני כתב הבוקר מחדש על כל הנושא. האם הוא הזכיר במילה את העלילה שלו מלפני שנתיים? כמובן שלא. האם הוא התנצל עליה? לא, כי רונן – בניגוד, למשל, לאחמד טיבי – לא עושה רעש בנושא. אלא שבעקבות המעקב אחרי התחרפנותו של ימיני מותר לחשוד שהוא עסוק במרץ בחיפוש ראיות לכך שגם שופטי בג"צ האלה חשודים ב"דה לגיטימציה." אחד מהם הוא ערבי, אומרים, ואחד אחר בטח פסק פעם לטובת ארגון זכויות אדם. חכו למאמר הבא, שבו מלב הקונסנסוס ולב הממסד הציוני יזהיר אותנו בן דרור ימיני, בהיסטריה העולה ביחס זהה לירידת ערך האמת בטקסט, מפני אנשי "תעשיית השקרים" שעסוקים ב"דמוניזציה."

(יוסי גורביץ)