החברים של ג'ורג'

לדרישה “לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ” יש שם: אומרטה. זה קוד המוסר הישראלי היום, וצריך לשבור אותו

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, תקף את שוברים שתיקה בסוף השבוע, ובאותה הזדמנות גם את התנועה הקיבוצית על כך שנתנה לשוברים שתיקה זכות דיבור. כלי התקשורת שהתייחסו לכך נמנעו, כמקובל, מלציין את העובדה שלפיד הוא חשוד בפשעי מלחמה שתוקף את האנשים שאספו ראיות על הפשעים עליהם הוא אחראי. כחלק מהנסיון שלו לפנות לימין הקיצוני, כתב לפיד ש”כי ×–×” התפריט שמציע הארגון המשמיץ ×”×–×” לצעירים לפני גיוס – עדויות שאין דרך לאמתן, שמאשימות את צה"ל בפשעי מלחמה שלא היו ולא נבראו.”

נניח עכשיו לעובדה שצה”ל כבר הודה שהוא פתח בחקירות על סמך חלק ניכר מהעדויות של שוברים שתיקה, ונניח עכשיו לעובדה שהאפס שהתגלם בבשר לא רוצה להכנס עם שוברים שתיקה לתחרות בנושא אמינות בדיווח על עובדות. מה שהיה מעניין לדעתי בכל הנושא היא כמות התגובות של אנשים שאמרו שכל זמן ששוברים שתיקה דיווחו על מה שמתרחש בצבא בתוך ישראל, לא היתה להם בעיה עם זה, אבל כשהם התחילו לדווח על מה שצה”ל עושה בעולם, הם הפכו לבוגדים. זה סנטימנט רווח מאד, והוא משתלב עם אמירה אחרת של לפיד לאחרונה, על פיה הוא יתקוף את הממשלה רק בעברית, אבל לא באנגלית.

מה אומרת התפיסה הזו? היא אומרת שאסור לדבר בחוץ על מה שקורה בבית. אנחנו כולנו חברים בכנופיה, יש לנו קוד שתיקה. אנחנו יכולים לדבר על מה שקורה בינינו ובין עצמנו, אבל לעולם, לעולם, אסור לנו לדבר על זה עם זרים. המאפיה קוראת לקוד הזה אומרטה; הורים פדופילים קוראים לו “הסוד שלנו”; וצה”ל קורא לו “רעות.”

וזה, כמובן, הקוד ששוברים שתיקה יוצאים נגדו – בעצם המהות של שמם. אבל מה רוצים האנשים שאומרים שאנחנו צריכים לסתום את הפה? הם טוענים – ספק אם הם מאמינים לעצמם – שאם הביקורת תושמע בעברית, גם יטפלו בה. וזה בולשיט.

זה בולשיט לא רק משום שאנחנו מכירים את צה”ל, לא רק משום שלפיד תוקף את שוברים שתיקה כאשר הם מדברים בעברית לקהל ישראלי, אלא משום שאת הכיבוש אי אפשר לסיים מתוך ישראל. הוא יסתיים רק באמצעות לחץ בינלאומי.

מי שרוצה דוגמא עדכנית, יוכל לקבל אותה בפרשת סוסיא. מדובר בכפר פלסטיני של פלאחים עניים, שיושבים במערות שם מאז ימי הטורקים. למרות שיש להם מסמכים המעידים על כך, ולמרות שאם ההתנחלויות פליאה אלבק הכירה ב-1982 בקיומו של הכפר, הם נושלו מאדמתם ב-1986. הקימו שם התנחבלות במסווה של “אתר ארכיאולוגי.” בשנים האחרונות מנסים אנשי רגבים, שהם עוד ארגון ימין שמבצע את הפעולות המזוהמות שממשלת ישראל לא רוצה להקשר אליהן ישירות, לפנות את התושבים שעדיין חיים באזור. המנהל האזרחי, קרי ממשלת ישראל, אמר לבתי המשפט שאין ישוב כזה, ובג”צ זיהה את תפקידו כחותמת גומי וחתם. הפינוי היה אמור להתבצע השבוע.

ואז ×”×’×™×¢ הלחץ הבינלאומי. שרי החוץ של האיחוד האירופי כינו את גירוש תושבי סוסיא “טרנספר.” מחלקת המדינה הזהירה שלגירוש יהיו “השלכות.” ולמרות שהימין היהודי הקציף ריר וניסה להוכיח לכולם שהסטריאוטיפ עליו כשוטה משריש מדויק – בנט טען שהמחאה נגד פינוי סוסיא היא “התערבות בענייניה הפנימייים של ישראל,” נדב העצני חרחר שההתערבות הבינלאומית היא פגיעה ב”ריבונות” של ישראל – הלחץ עשה את שלו. מסמך של המנהל האזרחי, 30 שנה כמעט אחרי התרגיל של הקמת ה”אתר הארכיאולוגי,” אישר לראשונה שלמסמכים של תושבי סוסיא משנות ×”-80 של המאה ×”-19 יש תוקף. ×–×” קורה, נציין, אחרי שהממשלה/המנהל האזרחי כבר הודיעו לבתי משפט כמה פעמים שלתושבי סוסיא אין זכות בקרקע שם.

כלומר, ממשלת ישראל הבינה שהיא עלתה על עץ, שאין הצער שווה בנזק המלך, והיא היתה צריכה סולם. מישהו במנהל האזרחי מיהר להושיט לה אותו: המסמכים הטורקיים של תושבי סוסיא.

אלמלא הלחץ הבינלאומי, יש להניח שכוחות הבטחון כבר היו מפנים את סוסיא עבור המתנחלים באותה ברוטליות שבה הם מפנים את אל עראקיב עבור מתנחלים דתיים. בתי המשפט הוכיחו את עצמם שוב כחותמת גומי של המפעל הציוני. רק דבר אחד בלם את מה שאפילו ממשלת ישראל נאלצה פתאום להודות שהוא עוול: לחץ בינלאומי.

ועל כן, מובן הפחד של חשודים בפשעי מלחמה כמו לפיד מפני שוברים שתיקה; מובן הזעם של פטריוטים יהודים שהתרגלו שהיפי נפש הארורים משתמשים בצינורות המקובלים ומפסידים באצילות: הבני זונות שינו את הכללים והם עברו לכלים שאשכרה עובדים.

וכך צריך. המאבק בכיבוש הוא לא משחק. יש אנשים שנפגעים בשטח כשמחאה או פעולה לא מצליחה. אז אם צריך לגרום לאלוף משנה במנהל האזרחי לשקשק מהרגע שהוא יצא מהארץ, ×–×” מה שצריך לעשות. ואם צריך להעביר לבית הדין הבינלאומי את שמותיהם של חשודים בפשעי מלחמה, ×–×” מה שצריך לעשות. ואם אפשר לפנות מאחז באמצעות לחץ אירופי – וכל מאחז הוא התנחלות, וכל התנחלות היא מוקד לפגיעה בזכויות אדם – ולא להסתבך שנים בבתי משפט ללא תועלת, אז מה שצריך לעשות.

הלחץ החיצוני הוא תמיד כלי במאבק. ג’ון קנדי הסכים לפגוש את מנהיגי התנועה לזכויות האזרח בארה”ב בתחילת שנות השישים, כי חשש מאד מהצורה שבה הגזענים הדרומיים נתפסים מחוץ לארה”ב, שהם מהווים נשק כבד במלחמת התעמולה של ברית המועצות. וכן, לפיד והאנשים שהוא מתחנף אליהם יקראו למי שעושה את זה בוגד.

שיהיה. זה לא כל כך שונה ממה שהם עושים עכשיו. נשרוד את זה.

ועוד דבר אחד: לפיד הוא לא היחיד שמבצע פניה חדה ימינה. חיליק בר, מזכ”ל מפלגת העבודה, הציג היום “תכנית מדינית” שמהווה בפועל נסיגה מפתרון שתי המדינות. התכנית של בר, שזכתה לגיבוי מצד ראש המחנ”צ בוז’י הרצוג, מדברת על סירוב לכל נסיגה בירושלים ועל השארת מתנחלים בגדה המערבית אחרי נסיגה ישראלית. לא היה פשוט יותר לחזור לתכנית אלון? הרי גם המטרה שלה היתה להעמיד פנים שישראל רוצה לשאת ולתת תוך שהיא מתעקשת על תכנית שברור לה שלא תוכל להתקבל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מפלגת העבודה ממשיכה לבגוד בכל מי שחשב שהיא מפלגת שמאל. עכשיו היא צריכה, כמו הימין, להתמודד עם השאלה: לאן הלאה?

הכנסת הצביעה אתמול (ד’) על הצעת חוק של ראשת מרצ, זהבה גלאון, שקראה לבטל את חוק החרם. הצעת החוק נדחתה, וזה היה די צפוי. רשמית, אמנם, הקואליציה של נתניהו מונה רק 61 חברי כנסת, אבל בפועל במקרים כאלה היא מקבלת תמיכה די אוטומטית של שרון גל ושאר מזילי הריר של ליברמן. מה שהיה פחות צפוי היה הרוב: 74 מול 14. 67, אם הקואליציה היתה מתאמצת, היתה תוצאה הגיונית. מאיפה הגיעו עוד שבעה?

מיש עתיד, אלא מה. ומהמחנה הציוני. אלה שמות חברי המחנה הציוני שהצטרפו לקואליציה בתמיכה בחוק שמהותו היא סתימת פיות ואיסור על פעולת מחאה בלתי אלימה:

בוז’י “יצחק” הרצוג, מיכל בירן, חיליק בר, איתן ברושי, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, קסניה סבטלובה, רויטל סויד, דניאל עטר, מיקי רוזנטל, איציק שמולי, והאכזבה הגדולה – סתיו שפיר. 11 חברי כנסת של המחנ”צ, כמעט מחצית מהסיעה, הצטרפה לנתניהו ולליברמן. כנראה שגם בנושא ×”×–×” – כמו בנושא איראן, ×¢×–×”, ועמדות מערכת הבטחון באופן כללי – אין קואליציה ואין אופוזיציה.

ההצבעה הזו איננה יוצאת דופן. איציק שמולי מנסה כבר כמה זמן להיות השרון גל של מפלגת העבודה, ומשתיק בצעקות כל ח”כ פלסטיני שעולה לדבר. חיליק בר מצהיר בכל הזדמנות שמפלגת העבודה צריכה לפנות ימינה, לסוג של סוציאליזם לאומי. ומה שאמורה היתה להיות נבחרת מבטיחה במיוחד, כזו שגרמה לך לחשוב לרגע שאולי הפעם מפלגת העבודה לא תתנהג כמו מפלגת העבודה, הפכה לאכזבה מרה מהרגיל.

לפני כשבועיים השתתפתי בוועידה אידיאולוגית של מרצ, שהמטרה שלה היתה לבחון מחדש את דרכה של המפלגה ולשנות מה שצריך לשנות. היו דיונים שנעו בין חריפות חדה ליגיעה של דברים שכבר נאמרו אינסוף פעמים. התהליך בתחילתו ואין לי מושג איך הוא יסתיים, אבל מרצ בוחנת את דרכה. השתתפתי בדיון שעסק בשאלה מה עושים בנושא שתי המדינות. העמדה שלי היתה שהתוכי הספציפי הזה הצטרף למקהלה השמיימית ודוחף שם פרחים מלמטה ושצריך להתחיל לחפש פתרון אחר; אחרים לא הסכימו. מאד לא הסכימו, לעתים. יהיה המשך.

זה משהו שמפלגות אמורות לעשות בעקביות. הדיונים סביב המצע, סביב דרכה המוצהרת של המפלגה בבחירות, הם לעתים קרובות חדים ומרים. אנשים ששייכים לבית אחד רבים על מה שהם רואים כנשמתו. מפלגות אחרות בישראל כבר לא עושות דברים כאלה. הליכוד, כידוע, יצא לשתי מערכות בחירות בלי להציג מצע בכלל. במפלגות הלפידיסטיות והליברמניות אין משקל לדעתם של מי שאינם ראשי המפלגה. בש”ס וביהדות התורה יש פסאדה של היוועצות במועצת רבנים. המצע של הבית היהודי הועתק מהמצע של האיחוד הלאומי כמעט בלי שום שינוי, אם כי בדרכה המוגבלת מאד יש במפלגה הזו ויכוחים סוערים. עד הימים האחרונים של מערכת הבחירות אי אפשר היה להוציא מהרשימה המשותפת מצע משותף, כי לא היה כזה. היו נקודות למצע, חלקן נועזות למדי, אבל לא מצע, וכמובן שלא היתה ועידה אידיאולוגית משותפת. להגנתה של הרשימה המשותפת ייאמר שלא היה לה די זמן, ושנסיון לארגן ועידה כזו ערב הבחירות היה יכול להוביל לפיצוץ. חד”ש, למשל, מחזיקה בעמדה של שתי מדינות לשתי עמים, שהיא העמדה של החלטת החלוקה ב-1947; לגמרי לא במקרה, זו היתה העמדה של סטאלין. בל”ד, מצד שני, נראית קרובה הרבה יותר לרעיון המדינה האחת.

אני מתקשה להזכר בוועידה אידיאולוגית שערכה העבודה שמשכה תשומת לב מאז 1992, כשאברום בורג הצליח להעביר החלטה בעד “הפרדת הדת מהפוליטיקה.” הנחת היסוד מאז 1993 היתה שהעבודה מתייצבת מאחורי הסכמי אוסלו ורעיון שתי המדינות, אבל יש פחות ופחות סימנים לאיזשהו עניין שלה בנושא.

העובדה שהסכם אוסלו נכשל היא אולי האלבטרוס הכבד ביותר סביב צווארו של מה שנשאר מהשמאל הישראלי. עד שהוא לא יתמודד עם העובדה שההסכם ×”×–×” נכשל, ושצריך להציב משהו אחר במקומו – לא, ובהתמודדות אני לא מתכוון ל”אבל נתניהו והימין אשמים” – הוא לעולם לא יצליח לשוב לשלטון. במפלגת העבודה מעדיפים להתעלם מהנושא ×”×–×”, להעמיד פנים שהוא לא קיים, ושאם הם יחקו את הימין, יצווחו שהם דווקא ציונים, וינסו להתעלות על מופע הקופים המעופפים של ינון מגל, הם ייתפסו בציבור כ”ימניים.”

הבעיה היא שהציבור לא מטומטם (זוכרים? זה הבסיס לשיטה הדמוקרטית.) הוא יכול להיות עיוור, הוא יכול להתפס להתקפי לאומניות מטורפים, אבל הוא לא טיפש. הוא מזהה זיוף מקילומטר והוא יודע שכל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו. במשך 25 שנים מפלגת העבודה אומרת לעצמה שהיא צריכה לשקר לציבור. זה שקר אציל, היא לוחשת לעצמה. הבעיה היא שהציבור לא קונה אותו.

לחיליק ברים יש טוטם: יצחק רבין. הם מנופפים בו כאילו הוא רלוונטי למשהו. הם אומרים שהוא איגף את שמיר מימין ב-1992 וכך ניצח. ובכן, הם משקרים קודם כל לעצמם. רבין ניהל קמפיין כוחני מאד ב-1992, כן, אבל הוא לא ניסה לעקוף את שמיר מימין. היתה לו סיסמה אחת והוא הלך עליה בכל הכוח: אנחנו כאן, הם שם. הוא החל להשתמש בה אחרי הרצח של הלנה ראפ בבת ים והמהומות שבאו בעקבותיו. צריך להוציא את עזה מישראל, הוא שב ואמר.

מה שקרה עם המדיניות הזו אחר כך – היא יושמה במידה ניכרת – הוא מחוץ לטווח של הפוסט ×”×–×”. אבל לרבין לא רק היתה מדיניות: הוא ×”×™×” משהו שלמפלגת העבודה לא ×™×”×™×” עוד לעולם. הוא ×”×™×” גנרל מנצח. הוא ×”×™×” האדריכל של מלחמת ששת הימים. ×–×”, הרבה יותר מהעבר שלו כראש ממשלה ושר בטחון, ×”×™×” מה שהוביל לנצחון שלו.

לא יהיה עוד כזה, משום שצה”ל לא מנצח יותר. הוא לא מנצח יותר בדיוק משום שמפלגות כמו מפלגת העבודה הזניחו את חובתן לומר לציבור הישראלי שאנחנו בסכסוך עממי, סכסוך שאין לו פתרון צבאי.

שימו לב: הימין כבר לא מדבר על פתרון. מה שיש כרגע – הריצה המדינית במקום, הדיכוי הצבאי הנמשך בשטחים – הוא מבחינת הימין היהודי המצב האופטימלי. אין לו הצעה טובה יותר. לא יכולה להיות לו, מסיבה אחת: הוא לא יכול לוותר על יהדותה של ישראל (כלומר, על היותה מדינת האדונים היהודים) והוא לא יכול להסיר התנחלויות. כל מה שיש לו הוא מלחמות ברמה נמוכה לנצח נצחים, או עד שהוא יצליח להשלים את הטרנספר השקט שלו. עכשיו מצטרפת למקהלה הזו, בינתיים ככינור שני, גם מפלגת העבודה.

אז למפלגת העבודה לא יהיה עוד רבין פשוט משום שלא תהיה עוד מלחמת ששת הימים. המקסימום שהיא יכלה לקבל הוא גבי אשכנזי, לוחם ברוטלי שטוב בלהרוג אזרחים אבל לא ניצח מישהו אי פעם (למעשה, הוא הוציא תיקו מול החמאס, ומול חיזבאללה הוא הובס.) השאלה, חברים, היא לאן הלאה.

מה הפתרון שלכם? אתם יכולים להצטרף ללהקת הזאבים של הימין. זה כנראה יקנה לכם עוד כמה שנים. אבל רבאק, אתם לא אמורים להיות אוסף עסקנים נוסח הגמדים של לפיד או המריונטות של ליברמן. אתם אמורים להיות מעל לציניות הזו, להציג איזשהו חזון.

ולא, אתם לא יכולים להציע מדינת כיבוש נצחי עם שגשוג ליהודים בלבד. ×–×” לא יחזיק עוד הרבה זמן. ההוצאות של הכיבוש גדלות כל הזמן והצבא גם ×›×›×” גדול מדי על ישראל. מה גם שאיך לומר, ×™×”×™×” לכם קשה מאד להציג את ×–×” בעולם; ואתם הרי משווקים את עצמכם כמי שמסוגלים לדבר איתו, בניגוד לנתניהו. אתם יכולים ללכת על מה שציפי לבני אהבה – לזייף תהליך שלום כדי להרגיע את העולם בזמן שהכיבוש נמשך כסדרו – אבל גם ×–×” כבר לא כל כך מחזיק. הכל מצריך יותר מאמצים.

אז מה אתם רוצים, חברים? אתם לא יכולים רק לומר “אנחנו נעשה עבודה טובה יותר.” כן, ×–×” כנראה נכון, ×›×™ רבאק – בצד השני יש לנו את דני דנון ומה-שמו מזוז ואת הסרסור וסוחר הסמים חזן. אתם צריכים לומר מה אתם רוצים לעשות. רבין, שאתם מתיימרים לחקות, אמר “אני אנווט, אני אחליט.” לכם אין את האומץ להחליט ולנווט.

הציבור הישראלי עסוק בהדחקה עמוקה. הוא לא רוצה לראות לאיפה הוא ×”×’×™×¢. התפקיד שלכם הוא לא להיות enablers שלו בפסיכוזה הזו, אלא להתוות דרך החוצה. אם אתם לא מסוגלים, אם כל מה שאתם יודעים להיות או – גרוע מכך – רוצים להיות הוא ליכוד ב’, עשו לנו טובה ורדו סוף סוף מהבימה ההיסטורית. אתם לא חלק מהפתרון, אתם חלק מהבעיה.

עוד דבר אחד: נושא בתי דריינוף עולה לכותרות בימים האחרונים והוא צפוי להיות לוהט למדי בשבוע הקרוב. הנה פוסט שכתבתי עבור יש דין בנושא, שמסכם את כל הנקודות שהתקשורת היהודית מעלימה: שמדובר באדמה פלסטינית פרטית; שמדובר בהעברת שטח שנתפס תפיסה צבאית לשימוש פרטי יהודי; ושהמדינה שינתה את עמדתה שוב ושוב כדי לרצות את העבריינים. כל מה שרציתם לדעת על הקנוניה לפיצוי נוכלי גבעת האולפנה ולא היה לכם את מי לשאול.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ראש הממשלה ושר החוץ של ישראל הבהיר היום שהוא חושב כמו rogue state, ואף אחד לא מצמץ

מועצת הבטחון של האו”ם לקחה היום (ב’) מבנימין נתניהו את הדחליל החביב עליו, ההשוואה של הסכם עם איראן להסכם מינכן, וזרקה אותו לערימת האשפה של ההיסטוריה: היא אימצה את ההסכם והורתה על הסרה של חלק מהסנקציות על איראן. מעבר לפרכות האחרות של ההשוואה עם מינכן (איראן כמעצמה האזורית גרמניה הנאצית, שארה”ב, בריטניה, רוסיה, צרפת, גרמניה ואחרות משקשקות ממנה? באמת?) מגיעה עכשיו פרכה סופית: הסכם מינכן היה הסכם בין מעצמות, בעוד שמועצת הבטחון העניקה להסכם עם איראן את הגושפנקא הגבוהה ביותר של הקהילה הבינלאומית.

ומה עושה ראש הממשלה של ישראל, שמכהן גם כשר החוץ שלה? הוא פונה בקריאה לקונגרס (מה קרה, לא יכול היה לקושש הזמנה לנאום? או שהוא נואם שם רק בעת בחירות) שלא להפסיק את הסנקציות על איראן. “החלטת מועצת הבטחון איננה סוף פסוק,” אמר שר החוץ בקול בריטון עמוק, “כל עוד הסנקציות של הקונגרס האמריקאי בתוקף, איראן תצטרך לעשות ויתורים ולא רק לקבל אותם.”

כלומר, שר החוץ הישראלי קורא לקונגרס האמריקאי להתייחס אל החלטת מועצת הבטחון של האו”ם, הגוף העליון של הסדר הבינלאומי הקיים, כאל המלצה לא מחייבת. ארה”ב יכולה, הוא אומר, פשוט להתעלם מהן.

מדינה שמתעלמת מהחלטות של גופים בינלאומיים נקראת rogue state, מדינה סוררת בתרגום צולע. ישראל מתנהלת כמו מדינה סוררת כבר די הרבה זמן. עכשיו אומר שר החוץ הישראלי שכך צריכה להתנהל גם ארה”ב. או, ליתר דיוק, כך צריך להתנהג הקונגרס.

הרעיון של סדר בינלאומי והמשמעות שלו מעולם לא תפס בישראל. מבחינתה, האו”ם תמיד היה או”ם-שמום. אין ספק שהאו”ם הוא מוסד פגום מאד ואין ספק שלמדינות לא דמוקרטיות יש בו משקל ניכר. אבל מה לעשות, העולם מכיל לא מעט מדינות דיקטטוריות והוא צריך סדר.

ישראל עברה מהאו”ם-שמום של בן גוריון להפרת החוק המסיבית של הכיבוש בגדה המערבית. היום אנחנו כבר יודעים שתיאודור מירון, היועץ המשפטי של משרד החוץ בשנות השישים, כתב חוות דעת שהוגדרו כסודיות ביותר שמסבירות למה מדיניות הריסת הבתים של ישראל מנוגדת לחוק הבינלאומי ולמה עצם מדיניות ההתנחלות עצמה מנוגדת לו. בשני המקרים האלה, למילים “מנוגדת לחוק” יש שם מדויק ומכוער יותר: פשעי מלחמה. (מירון הוא מומחה בעל שם למשפט, שאף שימש כנשיא בית המשפט הפלילי ליוגוסלביה לשעבר.)

כלומר, ממשלת ישראל ידעה – ×›×™ היועץ המשפטי שלה אמר לה את ×–×” – מראשית ימי הכיבוש ששני נדבכים מרכזיים שלו הם פשעי מלחמה; שהיא מפירה בשיטתיות את המשפט הבינלאומי. אז הממשלה עשתה כמה דברים: קודם כל, סיווגה את חוות הדעת של מירון כ”סודיות ביותר,” כדי למנוע מהציבור לדעת עליהן; אחר כך, הפרה ביודעין את החוק הבינלאומי; ואחר כך, התחילה לטפח את התזה המסוכנת של “מדינה משוגעת.”

התפיסה הזו, שהגיעה לצורתה המלוטשת אצל אריאל שרון, אמרה שמאחר וישראל היא מדינה פורעת חוק, כדאי שתהיה מדינת פורעת חוק בריונית; שהיא תפעיל כמה שיותר אלימות וכמה שיותר כוח, כדי ליצור הרתעה. לכדי סחיטה גרעינית המדיניות הזו עוד לא ×”×’×™×¢×” – אחרי הכל, יש לנו כלי נשק גרעיניים רק על פי מקורות זרים – אבל קשה להניח שממשלה שנפתלי בנט הוא מרכיב מרכזי שלה תירתע מכך עוד הרבה מאד זמן.

בקצה המסלול של המדינה המשוגעת ניצבת המדינה המשוגעת המקורית, צפון קוריאה, שכנראה רק מתוך בוז לקונספט הקפיטליסטי של זכויות יוצרים עוד לא תבעה את ישראל על הפרה בוטה שלהן. קצת אחריה, פקיסטן. איראן ככל הנראה שומרת על החוק הבינלאומי יותר מישראל. והיום שר החוץ שלנו אמר, כמשיח לפי תומו, שנורמת ההתנהלות שלו (ושל המדינה שהוא מייצג) היא של מדינה סוררת.

קשה להסביר לישראלים אפילו מה לא בסדר פה. האתוס הישראלי, אחרי הכל, הוא שחוקים זה לחלשים שלא מסוגלים לעקוף אותם, נימוסים זה ללפלפים צבועים, שהעולם הוא ג’ונגל ושאם לא תטרוף, יטרפו אותך; שאם יש חוק, הרי שהוא חוק הברזל שעל פיו אסור לך לצאת פראייר. מי שיכול, טורף; מי שאיננו יכול, צריך לשאת את הטרף. זו הנורמה שמערכת החינוך מטמיעה בתושביה של ישראל, עד שבכל פעם הם מופתעים לשמוע שיש גם נורמות אחרות.

מכאן גם הבוז המוחלט של הישראלים לדיפלומטיה, ששיאו בכך שאחרי שש שנים של אביגדור ליברמן כשר חוץ ובשעה שיש הסכמה כללית שהמדינה במשבר בינלאומי, אין לישראל שר חוץ במשרה מלאה. מהמשפט המצוטט לזרא של פון קלאוזוביץ על היותה של המלחמה המשכה של המדיניות באמצעים אחרים, שמרו הישראלים רק על המלחמה; המדיניות היא מבחינתם סרח עודף. מלחמה וכוח הן חזות הכל; לכן פעם אחר פעם מופתעים הישראלים, ומתפלאים זעם, כאשר עוד הפגנה של כוחם הצבאי העודף נכשלת מבחינה מדינית – משום שמלכתחילה לא היתה לה כל תכלית מדינית.

העולם לא מושלם. פה לא עולם האידיאות של אפלטון. אבל 120 השנים האחרונות ראו, למרות ואולי בגלל פראות ברברית חסרת תקדים של שימוש בכוח צבאי, גם את העליה של הנסיון לרסן את הכוח ×”×–×”. במאזן ×”×–×”, בין הנסיון לרסן את הכוח ובין הנסיון להסיר מעליו כל רסן, ישראל מתייצבת פעם אחר פעם בצד הברברי. ראש ממשלתה קרא היום בפועל לפרק את הסדר הבינלאומי הקיים – וסביר להניח שלא הוא ולא שומעיו הבינו מה אמר, ומה משמעות דבריו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פסק הדין הסופי בפרשת אם תרצו השבוע הוא נצחון לחופש הביטוי – והוא מזכיר לנו שהתנועה הזו נקטה מלכתחילה בבריונות וסתימת פיות

תאונת הרכבת הארוכה של רונן שובל הסתיימה השבוע. הוא היה רוצה שתאמינו שהכל בסדר ולא קרה כלום. כמו תמיד אצל השרלטן הפוליטי הזה, הוא משקר.

בית המשפט העליון נתן השבוע פסק דין סופי בתביעת הדיבה של הארגון הפולקיסטי אם תרמו נגד קבוצת הפייסבוק “אם תרצו תנועה פאשיסטית.” פסק הדין, שניתן במה שנוהג בית המשפט לכנות “הסכמת” הצדדים והיה בפועל כיפוף יד פרוע מצד השופטים, הוצג על ידי אם תרצו כנצחון.

רק שהעובדות, כרגיל, לא בצד של שובל ואם תרצו.

עובדות:

– שני הצדדים ערערו על הפסיקה של בית המשפט המחוזי. זו, כזכור, מצאה א. שיש סממנים פאשיסטיים באם תרצו,Ö¶ ספציפית בהגותו של רונן שובל, וב. שהאמירה שאם תרצו היא תנועה נאצית היא דיבה ואיננה חוסה תחת הגנת “אמת דיברתי.”

– אם תרצו ערערו על הקביעה שהם פאשיסטים. הנתבעים ערערו בעיקר על העדר פסיקת ההוצאות, שהיו מבחינתם כבדות מאד, אבל גם על הקביעה שקישורה של אם תרצו לתורת ×”×’×–×¢ הוא דיבה.

– בית המשפט העליון מחק את פסק הדין כולו, לשני צדדיו, תוך שהוא פוסק שמלכתחילה לא ×”×™×” צריך לדון בתביעה של אם תרצו. בדיון, אמרו השופטים שוב ושוב שבית המשפט המחוזי טעה כשבכלל הסכים לדון בתביעה, ×›×™ לא ×”×™×” לה מקום; השופט עמית אמר שהתביעה של אם תרצו נראית כמו תביעת SLAPP, שזה כמובן מה שהיא.

– אם תרצו הסכימה למחיקת ההליך, תוך שהיא מתחייבת לשלם 30,000 ש”ח לעמותת “תנו לחיות לחיות.” למה דווקא “תנו לחיות לחיות”? כמו בבדיחה ההיא על “למה חתול”, ×›×™ במקור היא אמורה היתה לשלם למעון לנשים מוכות, אבל אז החליטה אם תרצו שלא לעשות זאת, ×›×™ מעונות לנשים מוכות נתמכים על ידי הקרן החדשה לישראל ולא ×”×™×” להם כוח למצוא מעון לנשים מוכות שלא זוכה לתמיכה כזו.

אז עם מה נשארנו? אם תרצו טוענת שנמחקה הפסיקה שאומרת שהיא פאשיסטית. ×–×” נכון – אבל בו זמנית נמחקה הפסיקה שאומרת שלומר עליה שהיא נאצית זו דיבה. אפשר מעכשיו לקרוא לאם תרצו בשמה הנכון – פולקיסטית, כלומר לא כזו שמעריצה את המדינה, אלא כזו שחושבת שהמדינה צריכה להעניק זכויות יתר לבני קהילת הדם – בלי חשש תביעה.

זה נצחון גדול לזכות הדיבור בישראל, ונצחון עוד יותר גדול למאבק בבריונות המאורגנת. ספק אם יש הרבה יותר מעשים של בריונות מאשר הגשת תביעה על סך 2.6 מיליוני שקלים כנגד קבוצת פייסבוק בטענה שהיא קראה לך בשם לא יפה; המטרה של התביעה הזו שהגיש רונן שובל היתה הטלת אימה.

וזה נגמר. לא יהיו יותר תביעות כאלה. הפסיקה של העליון מחסלת אותן: היא קובעת ש”בית משפט זה מביע עמדתו כי ראוי לתביעה כגון דא שלא היתה מוגשת מלכתחילה, וראוי, כהנחיה נורמטיבית לעתיד, כי בתי המשפט יתנו דעתם לנושט ההוצאות בתביעות כגון דא.” בפעם הבאה שרונן שובל ירצה להטיל אימה על מישהו באמצעות תביעת דיבה, דרכו תהיה חסומה.

וצריך להזכיר עוד משהו שאם תרצו ושובל מעדיפים לשכוח: שהטלת אימה היא חלק בלתי נפרד מדרך הפעולה של אם תרצו מראשיתה. לפני ששובל תבע את קבוצת הפייסבוק, הוא איים בתביעה על ויקיפדיה העברית, אם זו תעז לכתוב שאם תרצו היא תנועת ימין; ויקיפדיה נבהלה, ובדין נבהלה. זה מפחיד. זה הרבה כסף.

אבל היו גיבורים שלא נבהלו, או – ליתר דיוק – נבהלו גם נבהלו, אבל בלעו את הפחד; ידעו שאומץ לב איננו העמדת פנים שהפחד לא שם, אלא התגברות עליו; ונכנסו לקרב שכלל לא ×”×™×” ברור איך יסתיים. הגיבורים האלה – רועי ילין, ארי רמז, יובל ילין, עידן רינג, דוד רמז, נעם לבנה, טל ניב ואחרים – נחלו השבוע נצחון למען כולנו מול בריונות פוליטית.

הבריונות הפוליטית של אם תרצו לא הסתיימה בתביעה שהגישה: כנגד הח”מ, הגישה התנועה שתי תלונות שווא במשטרה. שום דבר לא יצא מזה. אבל להגיד שזה לא היה מפחיד? זה יהיה שקר. ואני לא היחיד. זה לא נעצר בתלונות שווא: שובל נאלץ להודות בבית המשפט שהוא שכר חוקרים פרטיים ושיסה אותם ביריביו. עד היום לא ברור איך מימנו אותם, אגב.

אבל מעל לכל, המשפט ×”×–×” הוא האסון הגדול של השרלטן רונן שובל. הוא התחיל אותו כאינקוויזיטור הגדול ומטיל האימה, ואז חטף נוקאאוט כשהוא הוכרז כפאשיסט. כן, הפסיקה הזו איננה בתוקף יותר – אבל, כפי שאמר הקיסר קלאודיוס כשהעניק ×—× ×™× ×” לאדם אשם, הסימן נשאר. בדרך, הגיש שובל תקציר שקרי לבית המשפט כשאמר שאם תרצו היא תנועת מרכז – וגילה שהשקר ×”×–×” שב לרדוף אותו בפריימריז של הבית היהודי, שם מיהרו יריביו לנפנף בשקר הרשמי של שובל כדי לטעון שאיננו ימני מספיק. שובל התרסק בפריימריז, לא לפני שהפסיד שם 150,000 ש”ח מהכספים שלו ושל פאפא שובל. ×–×” ×”×™×” זמן קצר אחרי ששובל דילג לבית היהודי מישראל ביתנו.

חמש שנים אחרי התביעה, אם תרצו היא תנועה גוססת, מפרפרת; שובל הוא שרלטן שהצליח להכתים את שמו לנצח כאדם היחיד בישראל שבית משפט קבע שהוא פאשיסט, ושנאךץ השבוע לחגוג על פסק דין שקבע שמותר לקרוא לו נאצי; וחופש הביטוי בישראל זכה לנצחון ניכר. מותר לשמוח קצת.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

סיפור איראן נגמר. אפשר כבר לעבור למציאות, ולשלוח את האשליין נתניהו הביתה?

בנימין נתניהו צריך להתפטר. כלומר, לשיטתו של בנימין נתניהו הוא כנראה צריך להתאבד. הוא נכשל במה שהוא עצמו הגדיר כמשימה הגדולה של חייו: לשיטתו, ההסכם שהוא ניסה למנוע מאפשר לאיראן להפוך למעצמת סף. נתניהו, שדיבר על הגרעין האיראני כסכנה הגדולה הניצבת ביותר מול ישראל מאז 1996, ושנבחר על כנפי האיום הזה שלוש פעמים, נכשל טוטאלית.

כמובן, נתניהו לא יתפטר ועל אחת כמה וכמה שלא יתאבד. ה”איום האיראני” פשוט שימש אותו כתרגיל אלקטורלי מוצלח. המציאות מלמדת שאם יקרה לישראל משהו, נתניהו לא יהיה כאן: כפי שאמרה אשתו, “ניסע לחו”ל ושהמדינה תשרף.” אבל זה מצוין כדי להפחיד את האזרחים.

ה”איום האיראני”, נזכיר, קיים בחיינו כבר 30 שנה. כל שנה, אוטוטו, איראן עומדת להשיג נשק גרעיני ולהשמיד את ישראל. 39 שנים, האיום הזה שימש גנרלים להגדלת תקציב הבטחון, ושימש פוליטיקאים כדחליל להסוות את הבעיות האמיתיות של ישראל. כשאתם שומעים את הטענות של נתניהו שבלי מאמציו, כבר היתה פצצה איראנית, זכרו את התאריכים הללו: מערכת הבטחון הפחידה את הישראלים בפצצה איראנית 12 לפני שנתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה.

נזכיר שוב שכבר יש פצצה איסלמית: הפצצה הזו נמצאת בידי פקיסטן, מדינה פסיכית שנמצאת תמידית על סף הפיכה צבאית. פקיסטן היא אחת מיצואניות הטרור המובילות בעולם. משום מה, למרות שלה יש פצצה גרעינית, ולמרות שאם איראן היא במפת המטרות של ישראל, פקיסטן היא בערך באותו המרחק, פקיסטן לא מוזכרת בישראל כאיום.

העובדה שבמשך 30 שנים הדיון התקשורתי בישראל מדבר על פצצה איראנית-מחר-או-מחרתיים, ועל הצורך הישראלי לעשות משהו כולל תקיפה צבאית, בלי שום דיון אלטרנטיבי בנושא, מעידה על חוסר הרצינות הן של התקשורת הן של הפוליטיקאים. האחרונים יודעים שאחרי 30 שנה של שטיפת מוח ואחרי קשקושים בלתי פוסקים על איראן כמדינה משוגעת או אף מדינה מתאבדת – זו הרי המשמעות של הדיון הלכאורה רציני בהתקפה גרעינית מצד איראן על מדינה שיש לה יכולת מכה שניה – לא הציבור ולא התקשורת מסוגלים בכלל לדיון במציאות.

מי שחי היטב על רקע העדר המציאות הוא, כמובן, בנימין נתניהו. אבל גם הטמבל הלאומי, יאיר לפיד, נכנס לתמונה. הוא כנראה מריח את החולשה של נתניהו: האחרון הפך את איראן למוקד חייו הפוליטיים, לחיים עצמם, ואתמול חטף נוקאאוט. בצביעות המתחנפת לקורא הקבועה של לפיד, הוא הכריז שהוא יתמקד בביקורת על ההסכם, וישאיר את הביקןרת על נתניהו בישראל ובעברית בלבד. הטמבל שכח שיש עיתונאים זרים שקוראים עברית.

אופס.

השאלה היא כזו: האם יש איזשהו הסכם שנתניהו היה רואה כהסכם טוב? התשובה הברורה היא לא. הוא היה דוחה כל הסכם פרט להסכם כניעה איראני. לא יהיה כזה. גם אם יצליח נתניהו לבלום את ההסכם בקונגרס, מה שלא נראה סביר לאור העובדה שאובמה כבר הבטיח וטו, הרי שהוא בסך הכל יביא את הגרוע שבכל העולמות.

מה שיקרה במצב הזה פשוט למדי:

– כל העולם יסיר את הסנקציות מעל איראן. הוא לא יקבל את הפעילות של השכירים של אדלסון כלגיטימית.

– איראן תוכל תוך זמן קצר לקנות את הנשק שהיא רוצה.

– ומאחר והיא תהיה בסכנת התקפה מצד שתי מעצמות גרעיניות – ישראל וארה”ב – תכנית הגרעין שלה תקבל לגיטימציה.

– התקפה ישראלית על איראן תיראה כעוד פריעה של הסדר הבינלאומי, ולגמרי יכולה לגרור מלחמה אזורית.

אובמה כבר הציב את הנתונים במשוואה: הסכם או מלחמה אזורית. רוב האמריקאים, פעם אחר פעם, דוחים את הרעיון של עוד מלחמה במזרח התיכון. ואם ישראל, באמצעות השכירים של הקריקטורה האנטישמית אדלסון, תגרור את ארה”ב למלחמה אזורית – ובכן, בואו נאמר שלפעולה הזו ×™×”×™×” מחיר כבד. הסירוב להעמיד פנים כאילו אין לישראל (פתח מנטרה: על פי מקורות זרים) נשק גרעיני (סגור מנטרה) ×™×”×™×” רק הראשון.

(אין טעם לשאול האם יש הסכם שלפיד היה רואה כהסכם טוב, כי אין סיבה טובה להאמין שלפיד בכלל מסוגל למצוא את איראן על מפה. נתניהו, מצד שני, מצטלם תכופות על רקע מפת איראן, כדי להבהיר לנו שהוא עוסק בעניינים חשובים.)

הדיווחים על ההסכם אתמול שברו שיא של חוסר בושה וחוסר רצינות: נתניהו, לפיד והרצוג (יש אחד ×›×–×”, טוען שהוא ראש האופוזיציה) עלו כולם לתקוף את ההסכם עם איראן – מבלי שטרחו לקרוא אותו. נחזור על ×–×” שוב: הם אמרו לתקשורת היהודית שמדובר שמדובר בהסכם הגרוע ביותר בהיסטוריה ושמדובר באסון לאנושות בלי לקרוא את ההסכם. והתקשורת היהודית העבירה את ×–×”. ×›×™, נו, מינימום של רצינות זו לא דרישה מפוליטיקאי ישראלי.

יש עוד נקודה שהתקשורת היהודית לא העלתה: ביחס לפלסטינים, × ×”×’ נתניהו לטעון בשנים האחרונות שהפתרון הוא “שלום כלכלי.” ההגיון ×”×™×” פשוט: אם חייהם של הפלסטינים יהיו טובים יותר, יהיו להם תמריצים להמנע מאלימות. כמה חבל, אם כן, שהוא לא יישם את הדברים הללו. אבל איך קרה שאף עיתונאי ישראלי לא שאל את נתניהו מדוע הוא תומך בסנקציות על איראן, שמבטיחות שלא ×™×”×™×” שם שגשוג – בניגוד מוחלטת לעמדתו (גם אם השקרית) בנושא הפלסטיני?

×›×™ כשזה מגיע לדוגמות של בטחון לאומי, אין בישראל בעצם תקשורת. היא יכולה להטפל לפרטים הקטנים – למה שלחו גרוטאות לעזה, למשל. אבל היא לעולם לא תחלוק על הנחות היסוד של מערכת הבטחון. היא לא תשאל מנין הבטחון שיש בעצם איום איראני.

אין ספק שהרפובליקה האיסלמית לא אוהבת את ישראל. יש לציין שכמו ארה”ב ובריטניה, ישראל לא נתנה לה יותר מדי סיבות לאהוב אותה. למשל, נוהגים לשכוח אצלנו שהשב”כ אימן את הסוואק, שירות הבטחון של השאה. נוהגים לשכוח אצלנו שישראל מכרה נשק במהלך מלחמת עיראק-איראן לשני הצדדים. יש, כמובן, מנהיגים איראנים שניצלו בציניות את חרחור המלחמה הישראלי הבלתי פוסק כדי להפיץ שנאה כנגד ישראל למטרותיהם הפוליטיות; אין סיבה טובה להניח שמחמוד אחמדניג’אד הגון יותר מבנימין נתניהו (אם ×›×™ הוא כנראה אינטליגנטי יותר מלפיד – לא שזו סיבה לגאווה.)

אבל בין שנאה ובין איום יש הבדל ניכר. ישראל ואיראן מתגוששות במלחמת צללים, כשכל אחת מפעילה מבצעים חשאיים, מודיעין ודחלילים משלה נגד האחרת. איראן משתמשת בחיזבאללה; ישראל השתמשה, על פי שורה של פרסומים, במוג’הדין אל חאלק לשם פיגועים באיראן והיתה אחראית לשורה של התנקשויות שם. וכמובן, היתה מתקפת הסייבר של סטוקסנט. אף על פי כן, איראן איננה, ומעולם לא היתה, איום קיומי על ישראל. אין לה נשק גרעיני וספק גדול אם היא מנסה לפתח אותו. מה שהיא רוצה הוא להיות מדינת סף: למנוע את האפשרות של מתקפת פתע אמריקאית שתפיל את המשטר על ידי איום להפוך במהירות למדינה גרעינית.

אלא שעצם התפיסה של הגנה על שרידות המשטר צריכה להתריע בפנינו שאיראן היא לא, כפי שהיא מתוארת שוב ושוב בתקשורת היהודית, מדינה מתאבדת (כאן יש מאמר מעניין בנושא.) אומרים לנו שמדובר במדינה נטולת רציונליות.

לאור התנהלותה של ישראל בשנים האחרונות – העימות המתמשך עם בעלת בריתה העיקרית, הנסיון של ראש ממשלתה להתערב בגסות בפוליטיקה של בעלת הברית, העובדה שיאיר לפיד הוא דמות פוליטית בעלת משקל – צריכה לעורר את השאלה האם באמת בין ישראל ואיראן, דווקא האחרונה היא הלא רציונלית.

ועוד דבר אחד: צה”ל, במסגרת היחידה שלו למאבק בדה-לגיטימציה ובאמצעות חברות פרטיות, מנטר את הרשת הישראלית. בין השאר, הוא רוצה לדעת מי משתמש במילים “חרם,” “הפגנה”, ועוד. הצבא ביקש מהחברות מידע גולמי על משתמשים כאלה: זהותם ומיקומם הפיזי. צה”ל, במילים אחרות, עוסק בריגול פוליטי נגד אזרחים ישראלים. חשיפה חשובה מאין כמוה של ג’ון בראון ונועם רותם. מה שמעניק נופך אחר לשאלה בת שלוש שנים: מה עושה רכב מעקב צבאי בלב תל אביב?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

"שמע, אני רוצה להגיד לך משהו ותקבל את זה באהבה גדולה. אדם כמוך הוא נסבל רק כשהוא מאד צנוע. יותר מצנוע. חול. אבק. הייתי מסוגל אפילו לחבב אותך קצת מפני שרע לך ואתה סובל, אבל לעולם לא אסלח לך אם יהיה לך טוב, תזכור את זה! לכן אני מציע לך שלא תתנגד לטבע האמיתי שלך, תסבול עוד כמה שנשאר לך בצורה גלויה, תקבל מאתנו קצת חמלה ואחר-כך תמות. עכשיו תודה שרע לך."

את הדברים האלו אומר איתמר יעקבי לדויד לַידנטל בפניו, ב"יעקבי ולידנטל" הנשגב של חנוך לוין.  אחד הפנים של דרכו האמנותית של לוין הוא יחסו למונולוג הפנימי של דמויותיו, שהוא מוציא אל פני השטח, לא רק באמירות "הצידה" (כלומר מסירת תוכן תודעת הדמות לקהל) כמקובל; אצל לוין, דמויות ממללות את סודותיהן הכמוסים ביותר בחברת דמויות אחרות.  הכנות הקיצונית הזו בלתי-נתפסת לכאורה; ×–×” לא אמור ×”×™×” לעבוד!  אבל כפי שמזמר שולי רנד, לוין ×”×™×” "רב-מג של מלים", ואצלו ×–×” עובד.

בעת האחרונה, אנו עדים שוב להיפוך האמת האריסטוטלית, כפי שקבע אוסקר וויילד, ואנו חוזים בחיים מחקים את האמנות: נבחרי ציבור ועובדי מדינה ישראליים משיחים את תוככי נפשם אלי מיקרופונים: "אנחנו עושים לכם טובה בכלל שאתם יושבים פה!" זעק חבר הכנסת מזוז מחביוני נפשו (ונפשם של רבים מאזרחי המדינה היהודית והדמוקרטית היחידה במזרח התיכון) אל חברי הכנסת הערביים.  כמעט שהוסיף "אנשים כמוכם נסבלים רק כשהם מאוד צנועים. יותר מצנועים. חול. אבק. וגו'", אבל אין להניח שהוא אמון על כתביו העוכרניים של לוין.

עוד ×–×” מדבר וזו באה: דוברת שגרירות ישראל בגרמניה, גב' עדי פרג'ון, נעמדה מול קומץ עיתונאים וכמשיחה לפי תומה אמרה ×›×™ לישראל אין עניין בנרמול היחסים עם גרמניה וכי רגשות האשם הגרמניים בכל הנוגע לשואה משרתים את משרד החוץ הישראלי.  העיתונאים האומללים כמעט התעלפו, לא ×›×™ תוכן הדברים לא יעלה על הדעת, אלא ×›×™ ×–×” הקו המנחה של המדיניות שאמורים לשמור בסוד, תוך כדי שמדברים יפה על חילופי תרבות ועל גרמניה אחרת.  ההיפוך הלויני תפס אותם בהפתעה.  הגדיל לעשות הכתב ניר גונטז' (או ידו הנעלמה של העורך) כששילב את התמונה הזו בכתבה, שאף היא מחצינה את שרבים חושבים תוך גיחוך גס על חשבונם של הגרמנים, אך שאסור לומר בקהל.

ומעל הכל בדמוקרטיה הזקופה שלנו מרחפת רוח העיוועים של "מלכת אמבטיה", שבשנת 1969 כבר השמיעה את הצלילים שאפשר לזהות גם היום:

ראש הממשלה: אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. ×”× × ×™ להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. [נואמת] רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק ×›×–×” שאלוהים ישמור. וכל יום ×–×” מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: "אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם ×–×” רק בן-אדם, מותר לו לטעות פעם, ×–×” טבעי, ×–×” נורמאלי". אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! – אני שוב צודקת. הופס! – וצודקת, הופס! – וצודקת. פעם נמנמתי קצת בצהריים, אמרתי לעצמי: אולי אעשה שטות מתוך נמנום? אז עשיתי שטות מתוך נמנום? מצאתם לכם מי שיעשה שטות מתוך נמנום! לא נולדתי לעשות שטות, פשוט לא נולדתי לעשות שטות. אגב, אני ראש הממשלה ואתם לא, ואני במקומכם הייתי סובלת מזה. תודה. [יושבת]

שר הדואר: מותר לי להעיר משהו?

ראש הממשלה: לא, אתה בסך-הכל שר הדואר, אתה בן-אדם צדדי ומקופח ואתה יושב כאן בחסד.

שר הדואר: אני יודע. רציתי לברר אם אני גם ראוי ללעג.

ראש הממשלה: בהחלט.

אכן, מזוז אולי לא קרא את לוין, אבל לוין קרא את מזוז — ואת נתניהו, ואת שאר פרנסינו על קופות-השרצים השמנות הנשרכות מאחוריהם — כספר הפתוח.

כמובן, יש מי שנהגו כדמויות לויניות מאז ומעולם, בקרב אנ"ש.  בעלון בית הכנסת אפשר לקרוא דרור למונולוג הפנימי, עם פחות השלכות מאצל לוין, אפילו.  ×”× ×” בנצי גופשטיין, איש אשכולות, ספרא וסייפא, מפתח את חגורו ומבטא את מכמני רוחו: "ודאי שאין שום מקום בארצנו לנוצרים העובדים עבודה זרה. […] גוי שהוא חלק מאומה שנלחמה בישראל ורוצה להישאר בארץ חלים עליו תנאים נוספים והם: מסים ועבדות."  מסים גם אני ואתם משלמים, מה לעשות.  אבל עבדות? ברצינות? הצופה במחזה לויני בתיאטרון משתומם על הדמויות עד ירידת המסך, אך אנו, שנתקלים במונולוג פנימי עולץ ופוחז ×›×–×” מחוץ לנקיקי הנפש המעופשים שבהם מקומו יכירנו, ושאיננו ישובים בכסאות אולם התיאטרון — לאן נוליך את החרפה?

(תודה למשפחת חנוך לוין על שהנגישה את כל כתביו לציבור.(

(אסף ברטוב)

אם תרצו וגרורותיה לא מנסות אפילו להתמודד עם הטיעונים של ארגוני זכויות האדם

בשנת 2010, הצליח ארגון קיקיוני שהופעל על ידי לשכת ראש הממשלה להעפיל לכותרות בשיטה חדשנית: “אם תרצו” ורונן שובל עבדו על בן כספית – נראה שזה לא ×”×™×” מסובך מדי – ומכרו לו את עצמם כ”ארגון ציוני לא פוליטי”, וסיפרו לו שאוי ואבוי, בדו”ח גולדסטון יש ציטוטים של ארגוני זכויות אדם. כספית ובן דרור ימיני כבר עשו את השאר: המק’ארתיזם הישראלי לא נראה אותו הדבר אחרי השטיק ההוא.

גם היום, אחרי שרונן שובל מסתובב עם חותמת “פאשיסט” של בית המשפט ואחרי שהסתבר שאם תרצו מקבלת מימון ממחבלים, מסתבר שבאם תרצו וב-NGO Monitor חושבים שהשיטה הזו עדיין עובדת. אז הבוקר הם הפגינו את כישורי המחקר יוצאי הדופן שלהם בלחיצה על Ctrl+F, והציגו לנו את מספר הפעמים שבהם הופיעו שמות של ארגוני זכויות אדם בדו”ח ועדת האו”ם שפורסם אתמול.

מה אפשר ללמוד מהרשימה הזו? כלום. כי אם תרצו ונגו”מ לא מתמודדים עם אף טענה. בעצם, הם לא אומרים שבכלל הועלו טענות. היה לי יום עמוס היום, אז אני אתמודד רק עם החלק שמוקדש בדו”ח לארגון שעבורו אני כותב, יש דין. לשם הבהרה: הפוסט הזה לא נכתב על דעת יש דין והוא מייצג את דעתי האישית בלבד.

אם תרצו מציינים שיש דין הוזכר בדו”ח דיוויס חמש פעמים. זה נכון. פעם אחת הוא הוזכר בהקשר של מכתב פומבי שהוציא הארגון יחד עם בצלם סמוך לתום הלחימה, שם הצביעו שני הארגונים על כך שלרשויות הישראליות אין עניין לחקור פגיעות בפלסטינים. שני האזכורים האחרים (שחוזרים על עצמם) הם לדף נתונים על כשלון חקירות משטרתיות במקרה של פגיעה בפלסטינים (הוועדה ציטטה את העמוד האנגלי, והנה העברי) ולדף נתונים שעוסק בכשלון מערכת המשפט הצבאית במקרה של פגיעה בפלסטינים (הנה העמוד שציטטה הוועדה, והנה הוא בעברית.) ההודעה המשותפת של בצלם ויש דין נשענה במידה ניכרת על הנתונים בשני דפי הנתונים הללו, ועל נתוני בצלם שמראים תוצאות דומות.

דף נתונים ×›×–×” מצריך עבודה ארוכה מאד, סיזיפית למדי, של הצלבת נתונים ובדיקה אינסופית של פרטים. אפשר כמובן להתווכח עם הפרשנות של ארגוני זכויות האדם לנתונים הללו, אבל אם תרצו והימין היהודי אפילו לא אומרים מה הם. יתר על כן, לאורך השנים, אם תרצו ודומותיה מעולם לא ניסו להתמודד עם הנתונים הללו. אני לא אומר שאי אפשר וודאי שאין אנשים נקיים מטעות, אבל לא ×”×™×” נסיון רציני אחד להתמודד איתם. ×›×™, מה לעשות, ×–×” מצריך עבודה. ×–×” מצריך לקרוא ניירות לעומק, להבין את הטיעון שלהם, לחפש טעויות – ונראה שה”ימין האינטלקטואלי” פשוט עצלן מדי.

המקרה של נתוני החקירות הצבאיות מביך במיוחד, ×›×™ אלה הנתונים של צה”ל עצמו: ×–×” מספר החקירות שפתחנו ביחס למספר התלונות (לא, חקירת מצ”ח לא נפתחת מעצמה – צריך החלטה של הפרקליטות הצבאית, וחלוף הזמן שנדרש לכך מהווה לעתים קרובות גורם בכשלון החקירה בפני עצמו), ×–×” מספר החקירות שהבשילו לכתבי אישום, ×–×” מספר ההרשעות. כלומר, אם תרצו ודומותיה מאשימות את יש דין בכך שהארגון מצטט נתונים רשמיים של צה”ל.

אתם רוצים להתווכח, סבבה. תעלו טיעון. תגידו לי למה ×–×” בסדר שהמשטרה נכשלת ב-97.4% מהחקירות שלה על פגיעה ביבולים פלסטיניים, תסבירו לי למה ×–×” סבבה שהפרקליטות ממנה פרקליטה אחראית לתיק ההרג של יוסוף פחרי מוסא אחלייל בן ×”-16 14 חודשים אחרי ההרג, שכנעו אותי שאני צריך לסמוך על מערכת חקירות צבאית שנראית כמו המפקח קלוזו ביום רע, נמקו לי מדוע ×–×” נסבל שמערכת החקירות של ישראל בגדה נכשלת – הן הצבאית הן המשטרתית – בשיטתיות שנה אחרי שנה.

הימין היהודי יכול היה להיות הגון. הוא יכול היה לומר שכשלונות כאלה הם חרפה. הוא יכול היה לומר שצריך לשמור על חיילי צה”ל ובו זמנית לשמור על הפלסטינים שנמצאים תחת שליטת ישראל ולהגן עליהם בקנאות. אבל הוא לא אומר את זה. הוא לא מתמודד עם הנתונים, הוא אפילו לא מדבר עליהם. כל מה שהוא יודע לעשות הוא להצביע ולצעוק: האו”ם ציטט אתכם.

ובכן, יקירי, את מי ציפיתם שהוא יצטט? את מועצת הלול? את זייפני הוויקיפדיה של ג’ראלד סטיינברג? מטבע הדברים הוועדה קיבלה נתונים ממי שאוסף אותם. צה”ל יכול היה להגיש נתונים משלו. הוא בחר לשמור על זכות השתיקה. כנראה שזה היה חכם יותר מאשר לנסות לטעון שיש לו מערכת חקירות עצמאית יעילה.

והבעיה, כרגיל, היא התקשורת היהודית, שמקבלת את הלשלשת של סטיינברג ואם תרצו ומדווחת עליה כאילו היו חדשות ולא עצלות אינטלקטואלית והאשמה בשל קרבה. ספרו לי עוד על התקשורת השמאלנית.

מה שבאמת מדהים, מבחינת מי שיש לו תודעה היסטורית מינימלית, היא שכבר היינו ברגע הזה. היינו בו בימי מלכת האמבטיה ו”אנשי בסדר גמור” של חנוך לוין. ובסיבוב ההוא, אחרי שכל הפטריוטים סיימו כולם לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי, בא השבר הגדול. גם אז, כמובן, מסע הצלב נגד מותחי הביקורת הובל על ידי התקשורת היהודית. אולי הגיע הזמן ללמוד לקח.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הימין היהודי בהיסטריה מהאפשרות של סימון מוצרי התנחלויות, והוא יוצר ערבוב מכוון בין חרם על ההתנחלויות ובין חרם על ישראל

ההיסטוריון הרומאי טקיטוס היה ידוע בשנאתו לקיסרים, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך היא התיאור שלו של נירון השורף את רומא ומנגן בנבל. אחרי שתי פסקאות ארוכות ומושכות לב, כותב טקיטוס בקצרה שלהד”מ, כי הקיסר לא היה בכלל בעיר באותו הזמן. אבל אם אתם בכלל מודעים לקיומו של נירון, מירב הסיכויים הם שתזכרו את תמונת הקיסר הפסיכי על הגג. היא הרבה יותר מוצלחת מאשר ההכחשה.

ישראל הראל, תועמלן ימני, ביצע שטיק דומה לפני מספר ימים: הוא פרסם מאמר ב”הארץ” ל, ובו תיאר מצב נוסח “הפרוטקולים של זקני ציון,” בו בכירי BDS נפגשים ומציינים בסיפוק שדווקא בישראל רושם ×”-BDS הישגים. אחרי שתי פסקאות, הראל מציין שלהד”מ. מה הטריד את הראל? מה שהטריד את אביגדור ליברמן: הצעת חוק של מרצ, שקובעת שעל כל מוצר שמופץ בישראל, יצוין הישוב שבו הוא מיוצר. הסיבה לכך פשוטה: הנוכלים מההתנחלויות – ועצם קיומם של המתנחלים נשען על נוכלות ושקר – מודעים לכך שיש ציבור ניכר שלא מוכן לרכוש את המוצרים שנוצרו באמצעות גזל, ועל כן הם מסתירים את מקום היצור. אחד הבולטים שבין הנוכלים הללו הוא העבריין הידוע לשמצה אברי רן, שמשווק את המוצרים של המאחז הבלתי חוקי שלו, גבעות עולם, באמצעות חברת ל.×™.ב. שיושבת בכלל במושב עדנים, ובאמצעות חברת הרדוף.

במילים אחרות, הצעת החוק של מרצ היא שוות ערך להצעת חוק שאוסרת על הונאה בכשרות: לציבור שלא מוכן לקנות מוצרי עוול מותר לדעת איפה מיוצרת התוצרת שהוא קונה. כפי שנחשף בדו”ח שמשרד האוצר ניסה להסתיר, 350,000 הישראלים שהתנחלו בשטחים הכבושים אחראים בסך הכל ל-1.47% מהיצוא הישראלי לאיחוד האירופי, שותף הסחר הגדול של ישראל. את המעט שהם מייצרים שם – רובם הם עובדי ציבור, ×›×™ המגזר הציבורי שם גדול משמעותית מזה שיש בישראל גופא; ממשלה רזה ×–×” בשבילכם, לא בשבילם – הם משווקים פה.

זכותם של ישראלים בעלי מצפון לא לקנות מוצרים של גזלנים לא צריכה להיות שנויה במחלוקת. אז איך משווק הימין את ההתנגדות שלו להצעת החוק הזו? הוא מבלבל, במכוון, בינה ובין חרם על מוצרים ישראלים בכלל, ומאשים את התומכים בחרם על ההתנחלויות בכך שהם תומכי BDS.

מה שמעלה גיחוך מריר על פיו של מי שמכיר את הוויכוחים האינסופיים עם פעילי BDS, שפעם אחר פעם טענו בזעם קדוש שאין טעם בחרם על התנחלויות אלא שיש צורך בחרם על ישראל כולה, ושכל מי שתומך בחרם על התנחלויות בלבד פוגע במאבק. סביב החרם על מוצרי ההתנחלויות יש קונסנסוס בינלאומי – עד כדי כך שישראל מפצה את המתנחלים על כך שהתוצרת שלהם איננה זוכה לפטור ממכס באירופה. הממשלה העדיפה לפצות את המתנחלים – או, במילים אחרות, לסבסד אותן עוד קצת בכספי המסים שלנו – משום שהיא ידעה איך תסתיים התנגשות עם האירופים סביב השאלה הזו. הבלגאן האמיתי ×™×’×™×¢, והוא ×™×’×™×¢, כשיתחיל החרם לא רק על מוצרי ההתנחלויות, אלא על כל החברות הישראליות שפעילות בהתנחלויות. פתאום בנקים ישראלים יצטרכו להסביר למה הם מעניקים משכנתאות בשטחים כבושים.

כלומר, ממשלת ישראל אומרת דבר אחד לעולם – היא מכירה בשתיקה בכך שההתנחלויות אינן חלק מישראל ובהתאם מוצריהן לא זכאים לפטור ממכס – ודבר אחר לתושבי המדינה. פה, הממשלה צווחת בקול גדול שחרם על מוצרי ההתנחלויות הוא חרם על ישראל, מה שהיא יודעת שהוא שקר.

למה ×–×” קורה עכשיו? אולי ×›×™ בקרוב, צפוי האיחוד האירופי להכריז על סימון מוצרי ההתנחלויות. כשזה יקרה, יהיו שני תהליכים מקבילים: הנוכלים מהגדה יגבירו את מאמצי הזיוף שלהם, וכתוצאה מכך יתחיל חרם אמיתי על מוצרים ישראלים, פשוט ×›×™ לבעלי עסקים באירופה לא ×™×”×™×” כוח לברר מאיפה באמת מגיע מוצר. שניים-שלושה מקרים מתוקשרים של זיוף יעשו את ×–×”. כלומר, אם ממשלת ישראל רוצה למנוע חרם על מוצרים ישראלים, היא דווקא צריכה לתמוך בסימון מוצרי התנחלויות – אבל אין לה את האומץ הפוליטי לעשות את ×–×”. היא מעדיפה להעלות את הישראלים לעולה על מזבח טובת המתנחלים. בנוהל.

הצעת החוק של מרצ הוציאה מהחורים את האוטו-אנטישמים של ועד מתנחבלי השומרון, שמיהרו לשלוח מכתב איום לח”כ זהבה גלאון, יו”ר מרצ, ובו ביצעו נסיון סחיטה: הם הודיעו לגלאון שאם מרצ לא תמשוך את הצעת החוק שלה, הוועד ושורה של מפעלים בגדה יפטרו את העובדים הפלסטינים שלהם. כלומר, העובדים הפלסטינים הפכו לבני ערובה של ועד מתנחבלי השומרון; הכל נהיה הגיוני יותר כשזוכרים שהוועד הוקם על ידי גרשון מסיקה, האיש שהמציא את הרעיון של “תג מחיר”, כלומר הפעלת טרור כלפי פלסטינים כדי להעניש על םעולות ישראליות נגד מתנחלים.

הסחטנים, כמובן, משקרים כשהם אומרים שהפלסטינים שעובדים שם מקבלים זכויות שוות תנאים סוציאליים מלאים, והם משקרים כשהם אומרים שהם יפטרו אותם. הם לא ימצאו עובדים אחרים בקות. בני עם האדונים שמעבר לקו הירוק לא אוהבים לעבוד, ועל כל פנים הם דורשים שכר הולם. על כל פנים, צריך לזכור את האיום הזה בפעם הבאה שהמתנחלים מייללים שהם מקדמים “דו קיום.”

מה שאנחנו רואים בהיסטריה הזו הוא פשוט: המתנחלים וגרורותיהם בממשלה צריכים לרוץ מהר יותר כדי להשאר במקום, כדי להשאר איפה שהיו לפני שנתיים. וזה לא מחזיק. לא לאבד תקווה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים יש לא מעט רעש סביב ספרו החדש של מייקל אורן, שמאשים את ממשל אובמה בכל מיני האשמות משונות. משום מה מתייחסים אל אורן כאל אדם בעל משקל ולא כאל המינוי האישי של נתניהו בוושינגטון, שמעולם לא ×”×™×” נטול פניות ותמיד ×”×™×” איש hasbara שהאמת לא היתה נר לרגליו. לרוע מזלו של אורן, תשומת הלב שהוא מושך גורמת לכך שאנשים בודקים את מה שהוא כותב – ותופסים אותו בקלות בשקר מטומטם. אורן טוען בספרו שהניו יורק טיימס פרסם מאמר של אבו מאזן, שבו כתב אבו מאזן שהפלסטינים קיבלו את הצעת החלוקה של 1947 אבל סירבו לתת לאורן זכות תגובה. בדיקה של המאמר של אבו מאזן מגלה שאין בו שום התייחסות להצעת החלוקה; בדיקה נוספת העלתה שימים ספורים לאחר מכן אמר אבו מאזן שדחיית הצעת החלוקה היתה טעות הסטורית. איך יודעים שאיש hasbara משקר? הוא פותח את הפה. (אני רוצה להודות לליסה גולדמן על ההפניה.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

השב”כ נוהג לזמן פעילים לשיחות אזהרה, הרבה פעמים תוך איום בכך שאם לא תגיע תעצר. זה לא בסמכותו. ומהי חתרנות?

נתחיל מהחדשות הטובות: אם אתם מקבלים שיחת טלפון מהשב”כ, או מאיש משטרה, שרוצה לזמן אתכם לשיחה, אתם לא חייבים להגיע לשיחה הזו. המדינה הודתה בכך בדיון שנערך לאחרונה בבג”צ, תוך שהיא מודה באותה הזדמנות שהשב”כ נהג להסתיר את הנקודה הזו מהאנשים שזימן. מי שידע שהוא לא חייב להתייצב, לא התייצב; אבל המשטרה החשאית יצרה פעם אחר פעם מצג שווא שמי שלא מתייצב לשיחה, חשוף למעצר.

יש עוד חדשות טובות: השב”כ יצר רעש בשעתו, כשראש השב”כ דיסקין הודיע שכחלק מהפעילות של השב”כ נגד חתרנות, הארגון שומר לעצמו את הזכות לפעול גם כנגד פעילות חוקית אותה הוא רואה כחתרנית. הפעילות הזו, אליבא דדיסקין ב-2007, כוללת בין השאר את שינוי המשטר ממשטר יהודי. במכתבו, הבחין דיסקין בין שלושה סוגים של פעילות של השב”כ:

א. פעילות מחקרית – איסוף וניתוח על פי מקורות גלויים בלבד.

ב. פעילות איסוף – איסוף מידע באמצעות כלי איסוף שפוגעים בפרטיות, כגון האזנות סתר.

×’. פעילות סיכול ואכיפה – מעצר, חיפוש, או חקירה.

דיסקין כתב אז ש”כאשר יש בסיס לחשד ×›×™ מתקיימת פעילות בעלת מימדים חתרניים שלה מאפיינים חשאיים – פעילות כזו עשויה להצדיק שימוש גם בכלים איסופיים כגון האזנת סתר וכו’, וזאת במטרה לחשוף את המסתתר מאחורי פעילות כזו ועל מנת להבטיח שאין בה הסתרה של פעילות שלא בהתאם לחוק.” כלומר, למשל, אם אתה פותח קבוצת פייסבוק סגורה כדי לדון בשאלה איך לשנות את אופיה של מדינת ישראל, דיסקין סבור ×”×™×” שמותר לו לבצע לך האזנת סתר – לא ×›×™ ביצעת עבירה, אלא ×›×™ יכול להיות שתבצע עבירה. יש כאן הבדל מהותי: השב”כ אומר שוב ושוב שהתפקיד שלו, בניגוד לזה של המשטרה שמגיע לאחר מעשה, שם דגש על מניעה. וכל זמן שמה שהוא מנסה למנוע הוא פיגועים או ריגול, אני מניח שאין יותר מדי התנגדויות. אבל מה קורה כאשר מה שהוא מנסה למנוע הוא פעילות פוליטית בלתי אלימה? כאן הופך השב”כ למשטרה חשאית, לא למגן על אזרחים אלא על המשטר – ובנוסח של דיסקין ב-2007, המשטר הוא יהודי במוצהר. הוא כותב אז ש”מטבע הדברים, המושג חתרנות הוא מושג עמום. בהקשר הדברים כאן – עמדת השירות היא ×›×™ בגדר ‘חתרנות’ עשויה להכלל גם חתירה לשינוי ערכי היסוד של המדינה תוך ביטול אופיה הדמוקרטי או אופיה היהודי כחתירה נגד סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו.”

הגדרת “חתרנות” כשינוי אופיה של מדינת ישראל ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה הופכת כמעט בהכרח 20% מאזרחי ישראל לחתרנים בכוח. הם הרי לא יהודים והם לא יוכלו להסכים להיות אזרחים סוג ב’ במולדתם – שזה סוג המדינה היהודית שמוצעת להם. כן, כן – יש גם מודלים אחרים. שווה מאד לעקוב לאחרונה אחרי המסע המרתק של הנשיא ראובן ריבלין. אבל ריבלין מייצג בקושי את עצמו, לא את הרוב היהודי בישראל וודאי לא את מדינת ישראל לאורך ההיסטוריה. המשמעות של “מדינה יהודית” בפועל היא מדינת האדונים היהודים. יכולה, תיאורטית, להיות משמעות אחרת, אבל בפועל אין כזו.

החדשות הטובות – נחזור אליהן אחרי ההקדמה הארוכה – היא שב-2009, השב”כ שינה את הגדרת החתרנות. מעתה המשמעות שלה היא “פעילות אף בלתי אלימה, שיש בה היבטים חשאיים, הנובעת ממניעים אידיאולוגיים או מאינטרסים של גורמים זרים, אשר מטרתה או תוצאתה המסתברת היא עבירה על החוק או סיכון בטחון המדינה, או פגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי או מוסדותיו או פגיעה באינטרסים חיוניים אחרים לבטחון הלאומי של המדינה אותם קבעה המדינה בהתאם לחוק השב”כ.”

ועדיין יש כאן בעיה מרכזית. קודם כל, השב”כ לא הודיע לאף אחד שהוא שינה את ההגדרה שלו ונאלץ לחשוף אותה רק אחרי שהאגודה לזכויות האזרח הגישה בג”צ. במדינה דמוקרטית, מצופה שאדם ישמור על החוק – אבל גם מצופה שתהיה לו יכולת סבירה לדעת מהו החוק. כשהשב”כ שומר לעצמו את ההגדרה של “חתרנות,” אף אדם – גם אדם מודע – לא יכול לדעת אם פעולות שהוא מבצע אסורות על פי ההגדרה של השב”כ לחתרנות.

יתר על כן, עצם המושג חתרנות בעייתי במדינה דמוקרטית; הוא יוצר כמעט בהכרח משטרה חשאית פוליטית. מישהו צריך להחליט אם הפעולה שלך היא חתרנית. כרגע, אם אתה נוקט בפעילות לא אלימה, שמישהו באיזה משרד, בלי להודיע לך מה הקריטריונים שלו, חושב ש”תוצאתה המסתברת” היא “עבירה על החוק” או “פגיעה באינטרסים חיוניים שקבעה המדינה” (כמובן, בלי לומר מהם לציבור), אתה יכול למצוא את עצמך מושא למעקב של המשטרה החשאית. לא עברת על החוק, אין לך כוונה לעבור על החוק – אבל מישהו החליט שאולי כן, ואתה נכנס לרשימה החמקמקה של חתרנות.

יש לציין ששירות האם של השב”כ, שירות הבטחון (MI5) של הממלכה המאוחדת, כבר לא פועל כנגד חתרנות. חוק שירות הבטחון שם (משנת 1989) אוסר על “פעולות שמטרתן הפלת הדמוקרטיה הפרלמנטרית או חתירה תחתיה באמצעים פוליטיים, תעשייתיים או אלימים,” אבל הוא כבר לא מדבר על חתרנות.

ובצורת הפעולה של השב”כ יש לפחות שלוש בעיות. קודם כל, והברורה מכולן, הן שיחות האיומים. אנשים שנדרשים לשוחח עם נציגי המשטרה החשאית נמצאים בסיטואציה שבעדינות נקרא לה מלחיצה. מישהו שגבולות הכוח שלו לא ברורים, שלא ברור בכלל אם הוא מוסמך לזמן אותך, אומר לך שהפעילות שלך… לא בדיוק בלתי חוקית אבל מתקרבת לזה. פעם אחר פעם, מתעדת העתירה של האגודה לזכויות האזרח, מוזהרים פעילים פוליטיים שהם לא עשו שום דבר בלתי חוקי, אבל שידעו שיש עליהם עין. לזה יש השפעה מצננת מאד.

שנית, השב”כ מפעיל כאן את שיטת הכן-ולא שאהובה על ישראל: לפעמים היא במצב מלחמה (כשהיא צריכה להצדיק פעולות אלימות) אבל לפעמים היא בעצם פועלת במסגרת אכיפת חוק (כשהיא עוצרת לוחמי אויב ומעמידה אותם לדין, ומסרבת להכיר בהם כשבויים), הכל לפי הצורך. אתה לא נחקר, יאמר לך איש השב”כ אם תלחץ אותו, אנחנו מנהלים שיחה ידידותית. מי לעזאזל רוצה לדבר איתך? אתה לא חייב להגיע, תאמר לך “רונה” בטלפון, אבל יכול להיות שניידת תאסוף אותך. אנחנו בכל מקרה, היא מבטיחה, נפגש. שוב: אתה לא יודע מה הגבולות, וזה בפני עצמו מטיל אימה. לנחקר יש זכויות; חובה להזהיר אותו שהוא נחקר; אבל כאן אתה לא בדיוק נחקר, ואין לך מושג מה הזכוויות שלך. וככה השב”כ אוהב את זה.

ושלישית, וחשוב מכל – אי אפשר להתעלם מההיסטוריה של השב”כ. חלק ניכר מהאנשים שקיבלו את “שיחות האזהרה” האלה הם פלסטינים ישראלים. ×–×” לא מקרה. הם האוכלוסיה אותה ניטר השב”כ מראשית ימי המדינה. וגם אז, השימוש ×”×™×” לעתים קרובות בקת”מים – קצין תפקידים מיוחדים – של המשטרה, מעין מקבילה של ×”-Special Branch הבריטי, ככלי תיווך בין השב”כ ובין האוכלוסיה הפלסטינית. המשטר הצבאי על הפלסטינים הישראלים הסתיים רשמית ב-1966, אבל המעקב אחריהם מעולם לא הסתיים. ואם היהודי הממוצע לא יודע את ×–×”, הפלסטיני הישראלי הממוצע ודאי יודע – ויודע מה הדימוי של השב”כ. בתחילת שנות האלפיים, למשל, השב”כ עדיין הפעיל זכות וטו על מינוי של מנהלי בתי ספר במגזר הפלסטיני, אם ×›×™ נראה שבשנים האחרונות הפיקוח הפך לבלתי רשמי. העובדה שהשב”כ שינה את הגדרת החתרנות שלו רק ב-2009, ושעד אז היא כללה גם שינוי הגדרתה של מדינת ישראל, צריכה גם לעורר את התהיה עד כמה הטמיע השירות בקרב אנשיו את ההגדרה החדשה של חתרנות.

אין במדינה דמוקרטית מקום למעקב אחרי פעילות אידיאולוגית. אם יש לשב”כ מידע על פעילות שקשורה באופן מובהק לאלימות או לריגול – מישהו רכש נשק, מישהו מנסה לרכוש נשק, מישהו נפגש עם הנספח התרבותי הרוסי, כשהוא חובש כובע פדורה ומחזיק עיתון, בגן ציבורי – אז לגמרי לגיטימי שהוא יבדוק את הנושא. אבל אלא אם יש לו ידיעה מובהקת שהפגנה מסוימת מתוכננת להפוך לאלימה, יואיל נא ויעזוב את אזרחי ישראל לנפשם, גם אם הם שולחים מייל ×–×” לזה על הצורך הדוחק להפוך את המדינה למונרכיה סינדקליסטית במקום הקלפטוקרטיה האתנוקרטית הנוהגת. ×–×” לא שחסרה לו עבודה אמיתית.

והמלצה קצרה: אם קיבלתם זימון לשיחה מהשב”כ, להתעלם. אין שום חובה להגיע – ואם יעלה הפיתוי, כפי שהוא תמיד עולה, לראות מי ינצח במשחק המוחות, אתה או האינקוויזיטור, דכאו אותו. כל מה שתאמרו יוכל לשמש נגדכם. השארו בבית.

אני רוצה להודות לאגודה לזכויות האזרח, ובמיוחד למשפטן אורי סבח, על הסיוע הרב שהגישו לי, שבלעדיו פוסט זה לא היה נכתב. כל שגיאות שיש כאן, כמובן, הן על אחריותי בלבד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)