ראש הממשלה ושר החוץ של ישראל הבהיר היום שהוא חושב כמו rogue state, ואף אחד לא מצמץ

מועצת הבטחון של האו”ם לקחה היום (ב’) מבנימין נתניהו את הדחליל החביב עליו, ההשוואה של הסכם עם איראן להסכם מינכן, וזרקה אותו לערימת האשפה של ההיסטוריה: היא אימצה את ההסכם והורתה על הסרה של חלק מהסנקציות על איראן. מעבר לפרכות האחרות של ההשוואה עם מינכן (איראן כמעצמה האזורית גרמניה הנאצית, שארה”ב, בריטניה, רוסיה, צרפת, גרמניה ואחרות משקשקות ממנה? באמת?) מגיעה עכשיו פרכה סופית: הסכם מינכן היה הסכם בין מעצמות, בעוד שמועצת הבטחון העניקה להסכם עם איראן את הגושפנקא הגבוהה ביותר של הקהילה הבינלאומית.

ומה עושה ראש הממשלה של ישראל, שמכהן גם כשר החוץ שלה? הוא פונה בקריאה לקונגרס (מה קרה, לא יכול היה לקושש הזמנה לנאום? או שהוא נואם שם רק בעת בחירות) שלא להפסיק את הסנקציות על איראן. “החלטת מועצת הבטחון איננה סוף פסוק,” אמר שר החוץ בקול בריטון עמוק, “כל עוד הסנקציות של הקונגרס האמריקאי בתוקף, איראן תצטרך לעשות ויתורים ולא רק לקבל אותם.”

כלומר, שר החוץ הישראלי קורא לקונגרס האמריקאי להתייחס אל החלטת מועצת הבטחון של האו”ם, הגוף העליון של הסדר הבינלאומי הקיים, כאל המלצה לא מחייבת. ארה”ב יכולה, הוא אומר, פשוט להתעלם מהן.

מדינה שמתעלמת מהחלטות של גופים בינלאומיים נקראת rogue state, מדינה סוררת בתרגום צולע. ישראל מתנהלת כמו מדינה סוררת כבר די הרבה זמן. עכשיו אומר שר החוץ הישראלי שכך צריכה להתנהל גם ארה”ב. או, ליתר דיוק, כך צריך להתנהג הקונגרס.

הרעיון של סדר בינלאומי והמשמעות שלו מעולם לא תפס בישראל. מבחינתה, האו”ם תמיד היה או”ם-שמום. אין ספק שהאו”ם הוא מוסד פגום מאד ואין ספק שלמדינות לא דמוקרטיות יש בו משקל ניכר. אבל מה לעשות, העולם מכיל לא מעט מדינות דיקטטוריות והוא צריך סדר.

ישראל עברה מהאו”ם-שמום של בן גוריון להפרת החוק המסיבית של הכיבוש בגדה המערבית. היום אנחנו כבר יודעים שתיאודור מירון, היועץ המשפטי של משרד החוץ בשנות השישים, כתב חוות דעת שהוגדרו כסודיות ביותר שמסבירות למה מדיניות הריסת הבתים של ישראל מנוגדת לחוק הבינלאומי ולמה עצם מדיניות ההתנחלות עצמה מנוגדת לו. בשני המקרים האלה, למילים “מנוגדת לחוק” יש שם מדויק ומכוער יותר: פשעי מלחמה. (מירון הוא מומחה בעל שם למשפט, שאף שימש כנשיא בית המשפט הפלילי ליוגוסלביה לשעבר.)

כלומר, ממשלת ישראל ידעה – כי היועץ המשפטי שלה אמר לה את זה – מראשית ימי הכיבוש ששני נדבכים מרכזיים שלו הם פשעי מלחמה; שהיא מפירה בשיטתיות את המשפט הבינלאומי. אז הממשלה עשתה כמה דברים: קודם כל, סיווגה את חוות הדעת של מירון כ”סודיות ביותר,” כדי למנוע מהציבור לדעת עליהן; אחר כך, הפרה ביודעין את החוק הבינלאומי; ואחר כך, התחילה לטפח את התזה המסוכנת של “מדינה משוגעת.”

התפיסה הזו, שהגיעה לצורתה המלוטשת אצל אריאל שרון, אמרה שמאחר וישראל היא מדינה פורעת חוק, כדאי שתהיה מדינת פורעת חוק בריונית; שהיא תפעיל כמה שיותר אלימות וכמה שיותר כוח, כדי ליצור הרתעה. לכדי סחיטה גרעינית המדיניות הזו עוד לא הגיעה – אחרי הכל, יש לנו כלי נשק גרעיניים רק על פי מקורות זרים – אבל קשה להניח שממשלה שנפתלי בנט הוא מרכיב מרכזי שלה תירתע מכך עוד הרבה מאד זמן.

בקצה המסלול של המדינה המשוגעת ניצבת המדינה המשוגעת המקורית, צפון קוריאה, שכנראה רק מתוך בוז לקונספט הקפיטליסטי של זכויות יוצרים עוד לא תבעה את ישראל על הפרה בוטה שלהן. קצת אחריה, פקיסטן. איראן ככל הנראה שומרת על החוק הבינלאומי יותר מישראל. והיום שר החוץ שלנו אמר, כמשיח לפי תומו, שנורמת ההתנהלות שלו (ושל המדינה שהוא מייצג) היא של מדינה סוררת.

קשה להסביר לישראלים אפילו מה לא בסדר פה. האתוס הישראלי, אחרי הכל, הוא שחוקים זה לחלשים שלא מסוגלים לעקוף אותם, נימוסים זה ללפלפים צבועים, שהעולם הוא ג’ונגל ושאם לא תטרוף, יטרפו אותך; שאם יש חוק, הרי שהוא חוק הברזל שעל פיו אסור לך לצאת פראייר. מי שיכול, טורף; מי שאיננו יכול, צריך לשאת את הטרף. זו הנורמה שמערכת החינוך מטמיעה בתושביה של ישראל, עד שבכל פעם הם מופתעים לשמוע שיש גם נורמות אחרות.

מכאן גם הבוז המוחלט של הישראלים לדיפלומטיה, ששיאו בכך שאחרי שש שנים של אביגדור ליברמן כשר חוץ ובשעה שיש הסכמה כללית שהמדינה במשבר בינלאומי, אין לישראל שר חוץ במשרה מלאה. מהמשפט המצוטט לזרא של פון קלאוזוביץ על היותה של המלחמה המשכה של המדיניות באמצעים אחרים, שמרו הישראלים רק על המלחמה; המדיניות היא מבחינתם סרח עודף. מלחמה וכוח הן חזות הכל; לכן פעם אחר פעם מופתעים הישראלים, ומתפלאים זעם, כאשר עוד הפגנה של כוחם הצבאי העודף נכשלת מבחינה מדינית – משום שמלכתחילה לא היתה לה כל תכלית מדינית.

העולם לא מושלם. פה לא עולם האידיאות של אפלטון. אבל 120 השנים האחרונות ראו, למרות ואולי בגלל פראות ברברית חסרת תקדים של שימוש בכוח צבאי, גם את העליה של הנסיון לרסן את הכוח הזה. במאזן הזה, בין הנסיון לרסן את הכוח ובין הנסיון להסיר מעליו כל רסן, ישראל מתייצבת פעם אחר פעם בצד הברברי. ראש ממשלתה קרא היום בפועל לפרק את הסדר הבינלאומי הקיים – וסביר להניח שלא הוא ולא שומעיו הבינו מה אמר, ומה משמעות דבריו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)