מפלגת השלטון הוכיחה השבוע שוב שכדי לשמור על האינטרסים הפוליטיים שלה, היא מוכנה להקריב את המדינה

בנימין נתניהו במצוקה, כן ירבו. ראש הממשלה לשלשת עופות לא יורד מהכותרות בשבועיים האחרונים, ואף כותרת לא חיובית. החקירות נגדו מגיעות, על פי הפרסומים, למצב שבו אפילו אביחי מנדלבליט לא יוכל להציל אותו. התצהיר שהגיש במהלך הבחירות, כביכול אין לו כל השפעה על ישראל היום ועל כן לא מדובר בשוחד בחירות, מתברר כתצהיר שקר. את יהבו המדיני הוא נאלץ להשליך על הפסיכי המסוכן, החשוד בהיותו סוכן השפעה רוסי, שנבחר לנשיא ארה”ב, ושמזכיר ההגנה המיועד שלו אמר שלשום (ה’) שמבחינתו בירת ישראל היא תל אביב. נתניהו יודע שאם יזדהה יותר מדי עם טראמפ, הוא יאבד את בסיס הכוח שלו במרכז המפלגה הרפובליקני, ואם יתנער ממנו הוא עשוי להסתבך עם הנשיא. מה עושים? מכים בערבים.

הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, במצוקה. כן ירבו. הוא נרקב בתפקיד שר המשטרה והוא יודע שהוא הושלך לשם על ידי נתניהו כדי לחסל את הקריירה הפוליטית שלו; נתניהו עשה בו מעשה אהוד ברק בשלמה בן עמי. וכאילו לא היה די בכך, ארדן מצא את עצמו בשערוריה לא צפויה. שפיון דה לה שמאטע שהוא הפעיל בבריטניה, אחד שי מסוט, נתפס על ידי עיתונאי חוקר של אל ג’זירה כשהוא חותר לחסל את הקריירה הפוליאית של חברי פרלמנט שלא נושאים חן בעיניו, מפעיל סוכנים וארגוני חזית בקרב יהודי בריטניה, ומתכנן את הדחתו של סגן שר החוץ. השערוריה מתחילה והיא כנראה לא תעצור שם, כי קשה מאד להאמין שהתרגיל הזה הוגבל רק לתחומי בריטניה. אז מה עושים? מכים בערבים.

לשלשת עופות וארדן יצאו השבוע שניהם בקריאות שמחה על הריסתם של 12 בתים בישוב הישראלי קלנסווה. נתניהו ציטט בדף הפייסבוק שלו את העמוד הימני 0404, שדיווח ש”כוחותינו הורסים 12 בתי ערבים בקלנסווה”. כוחותינו, אתם מבינים. פשיטה נועזת בעורף האויב. נתניהו וארדן חזרו שניהם על הוויץ העבש של “יישום שוויוני באכיפת החוק” כשהם מתקשים להבליע את החיוך.

אכיפה שוויונית? לשלשת עופות הבטיח תג מחיר מצד ממשלת ישראל בעקבות פינוי עמונה, ואכן הן בעמונה והן בקלנסווה יש בניה בלתי חוקית על קרקע פרטית. רק שבקלנסווה הקרקע שייכת לתושבים, ובעמונה המתנחלים פלשו לשטחים פרטיים של אנשים אחרים. יחי ההבדל הקטן. כמו כן, במסגרת מדיניות הטרסנפר השקט של כל ממשלות ישראל – להכביד את העול על הפלסטינים הישראלים, ומדי פעם לטבוח בהם ואז לא להעניש את הטובחים, כדי שיבינו את הרמז ויעזבו – לתושבי קלנסווה, כמו לחלק ניכר מתושבי הערים הפלסטיניות בישראל, אין בכלל תכניות מתאר. כל בניה היא בהגדרה בלתי חוקית.

הפעם, כדי לוודא שהתרגיל יצליח, הוציאו לשלשת עופות וארדן את צווי ההריסה פחות מ-48 שעות לפני ביצועם, כך שלבעלים לא היתה שהות מספקת לפנות לבתי המשפט. למותר לציין שעם בעלי הבתים האלה, נתניהו לא טרח להפגש וכמובן שלא הציע להם שום פיצוי – אף שהם ביצעו עבירה מנהלתית בלבד, של בניה ללא רשיון על אדמה שאין חולק שהיא רכושם.

חודש וחצי אחרי עלילת הדם הגדולה על “אינתפיאדת הצתות” שגוועה בקול נפיחה חלושה השבוע, כששוחררו אחרוני העצורים, ארדן ונתניהו צריכים הסחת דעת מסיבית מכשלונותיהם. הם צריכים לומר לציבור “תראה, ציפור”, ושניהם למדו שהדרך הטובה ביותר והקלה ביותר לעשות את זה היא לומר לקהל הבוחרים שלהם שהם מכים בערבים.

הם מכים בקבוצה אחת של אזרחים ישראלים כדי לענג קבוצה אחרת, כדי להיראות כפטריוטים. הם יודעים, ומתעלמים מכך, ששתי קבוצות האזרחים הללו ימשיכו לגור על אותה פיסת אדמה; הם יודעים, ומעודדים זאת בזדון, שאנשים שרואים שראש הממשלה שלהם מתייחס אליהם כאל אויבים (”כוחותינו פועלים”) יתחילו גם הם להתייחס אליו כאל אויב; הם, בקצרה, עושים את מה שהליכוד תחת נתניהו עשה תמיד: מקריב את האינטרסים של מדינת ישראל למען רווח פוליטי קצר מועד.

ומה שמפחיד פה הוא שהם חושבים שפעולה כזו אכן תביא להם רווח פוליטי; שאפשר יהיה למתוח את החבל על גבול מלחמת אזרחים עד אין סוף; ושכאשר הוא ייקרע, הם לא ישלמו שום מחיר. זה מפחיד, כי לגמרי יתכן שלשלשת עופות וגלעד ארדן, אויבי מדינת ישראל וסוכני השפעה של מדינת יהודה, צודקים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה היתה המשמעות של הסיסמה “עם אחד, מדינה אחת” בטקס הדלקת המשואות

לפני כשנתיים, טרול גאוני עלום חילק לבאי הפגנה של יואב (”הצל”) אליאסי שלטים שבהם נאמר “עם אחד, מדינה אחת, מנהיג אחד.” הוא גרם להם בכך להניף סיסמא נאצית ידועה. הטמבלים שהניפו את השלטים, כמובן, לא הבינו מה הם מניפים. לפני כחודש, נראה שלט שאומר “הכבוד שלי הוא נאמנות,” סיסמת האס.אס., בהפגנת הימין למען הרוצח אלאור אזריה. גם שם יש להניח שמדובר היה בהטרלה, שהמטרה שלה היא להראות שהימין הישראלי בחלקו לא יודע את זה, אבל הוא נאצי: הוא מאמץ סיסמאות נאציות בלי להרהר. (כמובן, חלקים בימין היהודי משתוקקים אקטיבית לכך שהנאצים יסכימו לקבל אותם, אבל זה סיפור אחר.)

והנה, השבוע, ההטרלה של לפני שנתיים הפכה לסיסמה רשמית של הממסד הישראלי. בטקס הממלכתי ביותר של השנה האזרחית הישראלית, טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות, יצרו הדגלנים את המילים “עם אחד, מדינה אחת.”

ניתן למי שארגן את הטקס הזה את ההנחה שהוא לא יודע מאיפה שאולה הסיסמה הזו, אבל אירונית, בשבוע שבו כל הממסד הציוני מסתער על סגן הרמטכ”ל שאמר שיש סממנים מדאיגים בחברה הישראלית, הגיע הטקס הרשמי ביותר של המדינה והוכיח שהוא צדק יותר ממה ששיער.

מי שחשב על הרעיון המבריק הזה כנראה לא שואף להיות נאצי, אבל הוא חושף בעיה חמורה לא פחות. כידוע, אי אפשר להיות ישראלי בישראל. אתה לא יכול לשנות את הזהות שלך לישראלי. המדינה לא מכירה בישראלים ובתי המשפט אימצו את עמדתה: אין עם ישראלי. לכל היותר אתה יכול לדרוש שיכתבו בסעיף הלאום שלך “חסר דת,” וגם זה לא פשוט (נניח כעת לעובדה שזו הכרה רשמית בכך שיהדות היא דת, לא לאום.)

אז אם אין עם ישראלי, מהו ה”עם האחד” שיש לו “מדינת אחת”?

העם היהודי, כמובן. היהודים מהווים בישראל, אמנם, רק 80% מהאוכלוסיה, לא 100%, ויום העצמאות אמור להיות חגם של כל האזרחים – אבל הטקס הבהיר השנה שאם אתה לא שייך לעם האחד, אתה לא מוזמן. זו לא החגיגה שלך.

כמובן, אם אתה שייך לעם שהמדינה היהודית נבנתה על חורבנו, זו אמנם לא המסיבה שלך אבל אתה גם לא רשאי לבכות  – המדינה רואה את זה בעין רעה מאד ותנקוט נגדך סנקציות.

אז, מצד אחד, אתה מודר על ידי המדינה היהודית, שאומרת לך בבירור שזו לא המדינה שלך, ובו זמנית היא לא מכירה בך. אז מה יעשו 20% האנשים שלא יכולים לשיר “נפש יהודי הומיה”? מבחינת המדינה היהודית, שימותו או יהגרו. הם עוד לא הבינו את הרמז?

אבל אוי להם אם הם יעזו לומר שהמדינה לא מייצגת אותם. כי המדינה היהודית לא יכולה לסבול את המילים האלה. היא הרי המדינה הדמוקרטית היחידה וכו’. אז מה אם היא במפורש מצהירה שהיא לא מייצגת אותך? לך אסור לומר את זה. אתה חייב להיות נאמן למדינה שמבהירה מדי יום שמבחינתה אתה סרח עודף שעדיף שלא יתקיים.

ובלונדון בחרו השבוע ראש עיר ממוצא פקיסטני. ספרו לי עוד על הערכים המשותפים לישראל ולמערב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ממשלת ישראל עושה הכל כדי לפגוע ביכולת של פלסטינים ישראלים לחוש נאמנות למדינתם, ואז מייללת שהם לא נאמנים

נפתלי בנט לא רוצה שפלסטיניות ישראליות ישרתו שירות לאומי. אז הוא הודיע שהוא לא יתקצב אותן.

העובדות: בשנים האחרונות, חלה עליה ניכרת במספר הפלסטינים הישראלים שרוצים לשרת שירות לאומי. יש לעליה הזו כמה סיבות: החל מההבנה שבמדינה מיליטריסטית כמו ישראל, עצם היכולת לומר ששירתת שירות לאומי מקנה לך יתרון בשוק עבודה שבחלקו הגדול מחפש סיבות לא להעסיק אנשים מהקבוצה האתנית שלך, עבור ברצון לצאת מהמסגרת הביתית אבל דרך משהו מוגן יותר משירות צבאי (אחרי תא”ל בוכריס וסא”ל לירן חג’בי ואלפי קצינים אחרים שחמקו, מי יכול להאשים אותן?), וכלה ברצון אמיתי לתרום חזרה לקהילה. בשנת 2009 היו כ-2000 צעירים פלסטינים ישראלים שביקשו לשרת שירות לאומי; השנה המספר עלה לכ-4,500.

בשנת 2009, סירבה ממשלת ישראל לממן כמחצית מהפלסטינים הישראלים שביקשו לשרת שירות לאומי. ב-2015, מסרב שר החינוך בנט לממן את הכשרת הפלסטיניות הישראליות שרוצות לשרת שירות לאומי. 90% מהן עוסקות בחינוך, אגב. זה לא מעניין את שר החינוך יותר מדי. כשתפסו אותו, בנט מיהר לשקר בנושא. כהרגלו. אין למשרד החינוך בעיה להעמיד תקנים לרשות מכון המקדש, למשל; אבל חינוך במגזר הערבי? לתת לפלסטינים ישראלים זכויות? עד כאן.

כמובן, בדרך מגן בנט על לטיפונדיה שמנה של המגזר שלו: רוב המשרתות שירות לאומי מגיעות מהמגזר חובש הכיפה, ושם הטענה שהשירות הלאומי שלהן הוא שווה ערך לשירות צבאי כבר הפכה לעקרון מקודש. עד כדי כך, שהמגזר אילץ את צה”ל להכליל את נתוני בנות השירות בנתוני הגיוס. כלומר, לזייף את נתוני הגיוס כדי לרצות את המגזר.

הממשלה הנוכחית, מתקבל הרושם, עושה כמיטב יכולתה כדי להרע את היחסים בין הפלסטינים הישראלים ובין היהודים הישראלים. המצב רגיש גם כך; הפלסטינים הישראלים הם אזרחים של מדינה שמנהלת כיבוש כנגד עמם. הם שומעים את ראש הממשלה שאמור להיות גם שלהם זועק ביום הבחירות שהם “נוהרים לקלפיות באוטובוסים”, כאילו ניצול זכותם הדמוקרטית – אותה דמוקרטיה לכאורה שראש הממשלה משתבח בה כל כך בכל פעם שהוא מדבר עם התקשורת הזרה – הוא פעולה עוינת. הם רואים את הכנסת מעבירה חוק שמיועד לשלול בפועל את זכות ההבחרות שלהם לכנסת, או למצער לוודא שרק פלסטינים ישראלים “נחמדים” ייבחרו.

והם לא נחמדים, במובן הטוב ביותר של המילה. נמאס להם לכוף ראש. אם אתם לא יודעים איך נראה המשטר הצבאי על הפלסטינים הישראלים, איך אפשר היה לעצור משוררים על שירי מחאה, איך מלשינים מסרו דו”חות למשטרה אחרי כל חתונה, הם דווקא יודעים. ובאווירה הזו, עצם הנכונות לשרת שירות לאומי במדינה שמגדירה את עצמה כיהודית היא משהו שימין שפוי היה מנסה לקדם.

וישנה זווית נוספת: ממשלת ישראל אומרת שוב ושוב שהיא רוצה להוציא יותר פלסטיניות לשוק העבודה. בחברה שחלק ניכר ממנה שמרני, זה לגמרי לא מובן מאליו שאשה תצא לעבודה. זה מעלה רעיונות מסוכנים של עצמאות. ממשלה ישראלית שבאמת היתה רוצה להוציא יותר נשים פלסטיניות לעבודה היתה עושה הכל כדי לוודא שהן יגיעו לשירות לאומי, כי זה השער לשוק העבודה.

אבל, ראה זה פלא, היא מנסה לטרפד. למה? כי הסיוט הגדול ביותר של הימין היהודי הוא פלסטינים שרואים בישראל את מולדתם ומדינתם – מדינתם למרות הכל, מדינתם למרות הנכבה, מדינתם בחירוק שיניים, מדינתם בהלוואי-שהיה-אחרת, אבל בסופו של דבר, מדינתם. כי אז, הרי, המדינה תצטרך להכיר בכך שהיא גם המדינה שלהם, גם המולדת שלהם. ואם זו גם המדינה שלהם, מה בעצם מבדיל בינינו לבינם? כאן עולה המפלצת מעל פני המים: הפחד היהודי-אורתודוקסי הגדול ביותר, מחילול טוהר הדם – הפחד שהוא מאחורי חלק כה גדול מהמדיניות של המדינה היהודית – אומר לימין היהודי: אבל אם תתנו להם שוויון, איך תמנעו מהם להתחתן בכם?

כלומר, הצורך לשמור על טוהר הדם היהודי מתנגש עם הצורך הלאומי בכך שכל הקבוצות יוכלו לחיות יחדיו. וטוהר הדם גובר, כי הרי ממשלת ישראל מעולם לא הכירה בכך – למעשה, נלחמה מלחמת חורמה בעצם הרעיון – שיש כאן עם ישראלי. מבחינתה יש כאן רק עדות דתיות, שרשאיות להתחתן רק זו בתוך זו. (זה, כמובן, לא מפריע לציונים לטעון שהיהודים אינם עדה דתית אלא עם, אבל זה כבר סיפור אחר.)

המסקנה המתבקשת, והמדכאת, היא שככל שהפלסטינים הישראלים ינסו להתקרב לישראל, הרוב היהודי המבועת רק ייכנס ליותר פאניקה וינסה לדחות אותם יותר. הוא מעדיף את הפלסטינים הישראלים שלו נבדלים. אבל לא בדלנים, חס וחלילה. עד כאן. זו עילה לשלילת זכויות אזרח.

לכי, בבקשה, על החבל המתוח הזה. ואם תפני מילימטר לכאן או לכאן, נפיל אותך.

ועוד דבר אחד: “הארץ” חושף את אחד הסודות הגלויים מכולם: שהעמותה האפלולית אלע”ד מקבלת מאות מיליונים מחברות קש בכל מיני מקלטי מס ברחבי העולם. העמותה הזו מקבלת, על פניו, יותר כסף מכל ארגוני זכויות האדם יחדיו – אבל ראה זה פלא, במקרה שלה הימין לא דורש שקיפות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה מטריד באמת בפרשת הרבצ”ר המרקד

הרב הצבאי הראשי לצה”ל, תא”ל רפי פרץ, עורר סערה בימים האחרונים לאחר שנחשף סרטון שבו הוא רוקד בחתונה יחד עם איציק שפירא, אחד משני הכותבים של “תורת המלך.” זה, כזכור, הוא המדריך ההלכתי לרצח לא יהודים שהיועמ”ש וינשטיין החליט שאיננו מהווה הסתה. שפירא נחשב לאחד הרבנים היותר קיצוניים בגדה המערבית ובשעתו אף פרסם פסק הלכה שמתיר ביצוע פעולות תגמול כנגד פלסטינים בשבת. המראה של פרץ רוקד עם שפירא ואף שם את כומתתו על ראשו של שפירא וחובש את מגבעתו של שפירא, עורר על כן עניין מוצדק.

צריך לומר מה אין פה: אין פה הזדהות של פרץ עם שפירא. השניים היו בחתונה, פרץ הוזמן על ידי אבי החתן, והם היו במעגל ריקוד. זה הכל. אבל.

בכל זאת יש סיבה להיות מוטרדים מהסרטון הזה. כשמדברים על אנשי תג מחיר ותורת המלך – שהיא הביסוס ההלכתי לפגיעה בחפים מפשע פלסטינים – מקפידים לומר לנו שמדובר בקיצונים, מה זה קיצונים, יש רק איזה 100 כאלה ואיכשהו הם בכל מקום. הם מוקצים מחמת מיאוס, אומרים לנו; לכל מחנה יש קיצונים; ושמענו שהקיצונים שלכם השחיתו פעם סטיקר של בנט, אז מה אתם רוצים.

מה שהריקוד המשותף מערער הוא את התפיסה שמדובר בשני מחנות שונים לגמרי, שבכלל לא מתערבבים. כמובן, התפיסה הזו אף פעם לא היתה הגיונית. מדובר במעגלים שמסתובבים זה בתוך זה. אבל מי שמביט במציאות דרך עיניו של יאיר לפיד, או מי שנותן לאנשים כמו נפתלי בנט לסמא את עיניו, היה משוכנע שיש כאן שני קטבים.

אז לא, תועבה כמו שפירא ודמות ממסדית כמו פרץ מגיעים לאותן החתונות ורוקדים באותם המעגלים. הם מכירים אותם אנשים, קוראים אותם עיתונים, מקשיבים לאותם רבנים (גם אם לא תמיד מסכימים איתם.) אין חציצה, זה אותו המחנה.

כמובן, זה לא אומר שפרץ בהכרח מאמץ את העמדות של שפירא. הוא, למשל, גינה התקפות של מתנחלים על בסיסי צה”ל. זה אמנם קצת מתבקש מהרב הצבאי הראשי, אבל לצערנו כיום זה לא לגמרי מובן מאליו. חשוב לציין שאני לא נטפל לפרץ: פרץ הוא לא הבעיה. אחרי הכל, הישיבה של שפירא – הישיבה ביצהר – מומנה על ידי משרד החינוך בשנים שבהן נכתב “תורת המלך” ושפירא משך אז משכורת ציבורית. וגם שפירא הוא רק חלק מהבעיה: מזכירות ההתנחבלות שבה הוא גר, יצהר, ערכה הצבעה בשאלה האם להסגיר לצה”ל את הפורעים שתקפו חיילי צה”ל. היא החליטה שלא.

וזו הנקודה: יצהר ממומנת מכספי ציבור וממוגנת על ידי חיילי צה”ל. כותבי תורת המלך משכו משכורת ציבורית מהמדינה. הם אולי לא במרכז של הממסד, כמו פרץ, אבל הם לגמרי חלק מהממסד. אם הממסד הרבני האורתודוקסי “המתון” – בהנחה שיש כזה, הנחה שאני כופר בה – אכן היה מזדעזע מהדברים שכתב שפירא, ואם אכן היה רואה בהם חילול השם, היינו רואים חרם עליו ועל הישיבה שלו, או איסור על שיתוף פעולה איתו ואיתה. במילים אחרות, שפירא היה יכול לרקוד רק עם החסידים שלו וקיצונים דומים.

ומה שמטריד הרבה אנשים בפרשת הרבצ”ר המרקד הוא שהיא ממוטטת את הטענה כאילו יש הפרדה בין “הקיצונים” ובין “המתונים”; כאילו שיכולנו להבחין במבט בין שפירא ובין פרץ, אלמלא לבש האחרון מדים. בקצרה, שהקיצונים שתומכים בשריפת ילדים “אם ברור שיגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם” רוקדים עם ה”מתונים” שחושבים שצריך לשרוף ילדים אבל זה הג’וב של צה”ל, ולאף אחד מהצדדים אין בעיה עם זה.

ועוד דבר אחד: קצת קשה לגלות כבוד לבית המשפט, כשהשופט העליון והמשנה לנשיאה רובינשטיין מקיא על הגלימות. בפרשת שובת הרעב אל קיק התגלו שופטי בג”צ, כרגיל, כנושאי המים של הממסד הבטחוני.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

התנהלותו של בנימין נתניהו פוגעת ביהודי העולם, וקשה להאמין שהוא לא מבין את זה

ראש ממשלת ישראל אוהב לראות את עצמו כ”ראש ממשלת העם היהודי.” יש כמה בעיות עם הטיעון הזה. אפשר להתחיל מכך שרוב היהודים בעולם בחרו אקטיבית שלא לחיות בישראל, ובהתאם גם לא בחרו בבנימין נתניהו לשום דבר. בעיה שניה היא העובדה שכאשר נתניהו רואה בעצמו את “ראש ממשלת היהודים,” הוא מצהיר שהוא לא ראש הממשלה של הישראלים שאינם יהודים. זה לא בדיוק חדש וזה לא התחיל עם קמפיין V15/הערבים נוהרים אל הקלפיות של הבחירות האחרונות: הסיסמה שבחסותה נבחר נתניהו ב-1996 היתה “נתניהו טוב ליהודים” של ארגון השנאה חב”ד (במימון זר של מיליונר אוסטרלי, נזכיר.)

אבל אלו בעיות של ישראלים, ובזמן האחרון נתניהו עושה הכל כדי לוודא שהוא יהפוך מבעיה מרכזית של הישראלים לבעיה המרכזית של כמה שיותר יהודים. בשבוע שעבר הוא נשא נאום-רשת אל היהודים האמריקאים, בו קרא להם לצאת נגד מדיניות הנשיא שלהם בנושא ההסכם עם איראן.

כל כך התרגלנו לעובדה שנתניהו הוא בובה של הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, שבוחש עבורו – בין אם מדובר בהיענות לקריאה מפורשת או בקריצה של בעל חובו, אין לדעת – בפוליטיקה האמריקאית; כל כך התרגלנו שתפקיד ראש ממשלת ישראל משמש אותו בעיקר לקידום אינטרסים של הרפובליקנים ובעלי ההון בארה”ב, שהמהלך הזה חלף כמעט בלי תשומת לב. אחרי הכל, אחרי הפארסה של הנאום בקונגרס, שאת ההזמנה אליו קושש נתניהו בקנוניה עם רפובליקני אחר ומאחרי גבו של הנשיא, זה נראה כמו זוטי דברים.

אבל זה לא המצב. לראשונה, “ראש ממשלת היהודים” מדבר ישירות אל יהודי מדינה אחרת ותובע בגלוי את נאמנותם – ברגע משברי במדיניות החוץ של ארצם. הוא דורש מהם להצהיר, בנקודה שבה ברור שבה האינטרסים של ארצם ושל ישראל נפרדו, על נאמנותם למדינה שבה הם אינם אזרחים ושלה לא נשבעו שבועת אמונים. הוא אומר, במשתמע, שדמם ודתם חשובים מלאומיותם.

ישנם ללא ספק מספר יהודים שמסכימים איתו: השוגר דדי שלו, למשל. אבל רוב יהודי ארה”ב – רוב גדול מהם, נזכיר, הם מצביעים קבועים של המפלגה הדמוקרטית; רוב גדול הצביע פעמיים עבור אובמה – ודאי נחרדו. נתניהו שב והעלה באוב את העלילה האנטישמית על נאמנות כפולה, את הטענה שהיהודים ברחבי העולם אינם נאמנים למולדתם אלא לישות זרה, על-מדינתית.

במילים בוטות יותר, נתניהו ואדלסון מפיחים חיים באגדה הרצחנית של זקני ציון. ומדובר, אין צורך לומר, באגדה. רוב מוחלט של יהודי ארה”ב נאמנים לארצם. הבוגד המובהק מקרבם, פולארד, הוא הרפתקן בזוי שניסה למכור תמורת בצע כסף את סודות ארצו גם לאוסטרליה ופקיסטן. אבל כשרואים איך נשיא ארה”ב צריך להלחם מול כמה אוליגרכים יהודים וחברי הסנאט הקנויים שלהם, כאשר העילה היא ישראל, ישראל ושוב ישראל, ההבדל בין האגדה ובין המציאות – העובדה שמדובר בקומץ אוליגרכים עם שגעון גדלות ויותר מדי כסף, ולא באוכלוסיה היהודית-אמריקאית בכללה – נראה למי שלא בקיא בנושא דק מאי פעם.

הרי מחזה זה לא יעלה על הדעת מצד ראש מדינה אחר. אם, נניח, אנגלה מרקל תקרא לתושבי ארה”ב יוצאי גרמניה לסייע לה במאבק על הצבת כוחות אמריקאים בגרמניה, זה יהיה משבר דיפלומטי. מישהו מעלה על דעתו את ראש ממשלת אירלנד קורא לאירים האמריקאים להציף את חברי הקונגרס שלהם במסרים למען תמיכה בהסכם סחר כלשהו עם אירלנד?

לא, זה תרגיל שרק ישראל מרשה לעצמה – ובעיקר ישראל של נתניהו. הוא מרשה זאת לעצמו משום שהוא יוגע שרוב האנשים יחששו לצאת נגדו, משום שהם יואשמו אוטומטית באנטישמיות. התוצאה, כמובן, לגיטימציה רחבת היקף של האנטישמיות.

המדיניות הזו של נתניהו, וזו מדיניות, בולטת בעיקר בארה”ב, אבל לא מוגבלת אליה. כשנתניהו קורא ליהודי צרפת לנטוש את מולדתם ולהגר לישראל, הוא אומר שמולדתם לא יכולה להגן עליהם ושהיא לא ראויה לנאמנותם. וכמובן, עצם אמירת הדברים מערערת את הלגיטימיות של יהדות צרפת: למי אתם נאמנים, לממשלת הרפובליקה הנבחרת או למדינה בצד השני של הים התיכון?

והתרגיל האחרון בתחום מגיע באיטליה. נתניהו, שהוא גם שר החוץ, מינה לאחרונה את פיאמה נירנשטיין לשגרירת ישראל באיטליה. נירנשטיין עדיין מחזיקה באזרחות איטלקית, עליה היא תצטרך לוותר. לפני כחודש היא התמודדה, והפסידה, על תפקיד ראש הקהילה היהודית של איטליה. לפני חודש היא היתה איטלקיה למהדרין; בעוד מספר שבועות היא תהיה נציגת ישראל באיטליה.

הקהילה היהודית המקומית לא מרוצה, ואפשר להבין אותה. המהירות המסחררת שבה מי שהיתה חברת פרלמנט איטלקית עוברת להיות שגרירה של מדינה אחרת צפויה להעלות את טענת הנאמנות הכפולה גם באיטליה.

נתניהו ממנה אזרחית איטליה ממוצא יהודי לשגרירת ישראל שם; הוא מינה שני שגרירים כאלה בארה”ב (מייקל אורן, שנאלץ לשם כך לוותר על אזרחותו האמריקאית, בה החזיק עד מינוי, ורון דרמר, שוויתר עליה לפני שנים); הוא מכריז על עצמו כ”ראש ממשלת העם היהודי”; הוא קורא ליהודי צרפת לנטוש את מולדתם; ובמקביל, ממשלתו משקיעה יותר ויותר כספים ביהודי התפוצות – הידיעה האחרונה מדברת על יותר מחצי מיליארד שקלים שיושקעו ב”בלימת ערעור היסוד היהודי במשפחה” בתפוצות, במה שנראה כמו תרגיל מסריח מפז”לניקי קלאסי להעברת כספים למקורבים.

אז יכול להיות שאלה רק נקודות, אבל צריך לשקול את האפשרות שמדובר בתכנון. שנתניהו פועל במכוון ובמודע לערעור הבטחון של יהודי התפוצות בארצותיהם, כדי להבנות מהאסון שלהם; שהוא רוצה הגירה מסיבית של יהודים לישראל כדי להציל את מה שאפשר מה”מאזן הדמוגרפי”, ושהוא רוצה שההגירה הזו תהיה בתנאים כל כך מלחיצים, שאף אחד פה לא יעז לומר שיש כאן יותר מדי אנשים גם כך ושהציבור לא שורד בתנאי המחיה האלה. כי, מה, לא שמעת על כך שהיתה עליה באנטישמיות באיטליה לפני שבוע? צריך למצוא מקום ליהודי פאדובה. וכמובן, המקום הזה יהיה בגדה.

הציונות תמיד הלכה יד ביד עם האנטישמיות; תמיד היתה לה אותה המטרה של ריקון הגולה מיהודיה. אבל אף ראש ממשלה לפני נתניהו לא העז להכות כך בנקודות התורפה של הקהילות היהודיות, ולהציג אותן בגלוי כמשת”פיות של מדינה זרה.

כמו תמיד, כשמדובר בנתניהו צריך קודם כל לחשוד בכשלון, לא בזדון; אבל יכול להיות שיש כאן גם תוכנית. מבחינת יהודי העולם, ההבדל לא ניכר לעין. הם צריכים לומר ל”ראש הממשלה היהודי” בקול גדול שעם כל הכבוד, יש לו מספיק בעיות בישראל, ושבהתחשב בשיעור ההצלחה המפוקפק שלו, הם לא רוצים ולא צריכים את עזרתו. חיבוק הדב של נתניהו מסכן קודם כל אותם, והם צריכים להתעורר.

ועוד דבר אחד: גם היום, עצרו השב”כ ופשל”א מספר קטינים יהודים בגדה והם מחזיקים אותם בלי גישה לעורך דין. גם היום, התקשורת היהודית עוברת בשתיקה יחסית על הזליגה למדינת משטרה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

סגנית שר החוץ זימנה בשעתו את בנצי גופשטיין לכנסת ובכך העניקה לו לגיטימציה. עכשיו כשברור שהוא תומך בטרור יהודי, למה היא עדיין בתפקידה?

לבנצי גופשטיין, אחד ממסיתי השנאה המובילים בישראל, קרתה אתמול (ד') תקלה מביכה: בדיון בישיבה על נושא הצתת הכנסיות, אילץ אותו בני רבינוביץ', כתב יתד נאמן, להתמודד ישירות עם השאלה האם הוא תומך בהצתת כנסיות. גופשטיין אמר חד וחלק: "בוודאי שכן." מיד לאחר מכן הבין גופשטיין שהסתבך, ועל כן נקט בהגנת וינשטיין וטען שמדובר ב"דיון הלכתי", שעליו אי אפשר להעמיד אותו לדין.

הפעם נראה שהדבר היחיד שיוכל להציל את גופשטיין מהעמדה לדין הוא, ובכן, יהודה וינשטיין. אבל השאלה היא לא גופשטיין. הוא אמנם מסית מסוכן, שהמסוכנות שלו נובעת בדיוק מהידיעה של החוק ומהיכולת ללכת על הקו תוך שהוא גורם לשומעיו להבין בדיוק את מה שאסור לו לומר במפורש. הבעיה היא לא גופשטיין.

יש במדינת ישראל חברת כנסת בשם ציפי חוטובלי, שכחלק מהחיסול של משרד החוץ הפכה לסגנית שר שם – השר הממונה הוא בנימין נתניהו. בשנת 2011 הזמינה חוטובלי את גופשטיין לדבר בוועדת הנשים של הכנסת; בין השאר, היא ביקשה ממנו "לומר כמה מילים על ארגון להב"ה." התואנה היתה שמאחר וחוטובלי מחזיקה בפנטזיה שיש בישראל בעיה של נשים יהודיות שממירות את דתן, הרי שזו בעיה ראויה לוועדת הנשים. חוטובלי הכניסה את גופשטיין לכנסת והעניקה לו לגיטימציה.

במדינת ישראל יש עדיין זכויות ללא יהודים. לא יתכן שסגנית שר החוץ של ישראל תהיה מי שהעניקה תמיכה ציבורית לאדם שנתפס עכשיו בקריאה להצית כנסיות. הרי אם במדינה אירופית היתה מתחוורת העובדה שסגנית שר החוץ היתה מקושרת לאדם שקורא להצתת בתי כנסת, היא היתה עולה על טיל – לא לפני שישראל היתה נעמדת על רגליה האחוריות ואולי אף מחזירה את השגריר שלה להתייעצויות. כל יום שבו חוטובלי נמצאת בתפקידה לא רק מוכיח את הקשרים ההדוקים בין ממשלת ישראל ובין הטרור היהודי, אלא גם את העובדה שישראל היא מדינה מצורעת.

אין לצפות שבנימין נתניהו יפטר את חוטובלי. אחרי הכל, הוא לא פיטר את שר החוץ ליברמן אחרי שזה הגדיר את מדיניותה הרשמית של ממשלתו כחסרת בסיס באו"ם. לא, זה עניין לשגרירים הזרים: להבהיר לראש ממשלת ישראל שעם התומכת הנלהבת של בנצי גופשטיין הם לא יוכלו לעבוד. רק כשחוטובלי תהפוך לכאב ראש עצום למערכת ה-hasbara, יהיה סיכוי להעיף אותה מתפקידה. לא מהסיבות הנכונות, אבל גם זה משהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה הימין היהודי מאמץ את הרטוריקה של מגיני הקונפדרציה? כי בסופו של דבר, הם חולקים אותם ערכים

בחודש יוני ביצע גזען לבן בשם דילן רוף טבח בכנסית עמנואל שסמוך לצ’ארלסטון, דרום קרוליינה. זו כנסיה שחורה, אחת העתיקות בדרום, שידעה שורה של התקפות גזעניות בעבר. התקשורת האמריקאית נבוכה, כי לדבר על טרור אמריקאי לבן זה סוג של טאבו, והקריצה כל מיני תירוצים לטבח, כפי שעשו גם מתמודדי המפלגה הרפובליקנית, עד שהתפרסמו תמונות של רוף כשהוא עם דגל הקונפדרציה ודגל רודזיה.

האחרונה היתה מדינה כל כך גזענית, שהיא לא הצליחה לשרוד את שנות השבעים (לא שמה שירש אותה, זימבאבואה, היה הצלחה מסחררת). דגל הקונפדרציה – ליתר דיוק, דגל הקרב של צבא צפון וירג’יניה של הקונפדרציה – נחשב, עם זאת, לדגל לגיטימי בחלקים הגזעניים יותר של ארה”ב. השילוב של דגל הקונפדרציה של רוף, יחד עם העובדה שהדגל המשיך להתנוסס על הקפיטול של דרום קרוליינה, הוביל להבנה מחודשת של מהותו של הדגל הזה: מלחמה על שעבוד השחורים ועליונות הגזע הלבן. שורה של מדינות הסירו את הדגל.

זו סוגיה אמריקאית פנימית שלא הייתי נדרש לה כאן, אלמלא העובדה שהמגזין של “הימין האינטלקטואלי” היהודי, מקור ראשון, בחר להתייחס לנושא. סגנית העורך שלו, אורלי גולדקלנג, הקדישה חלק מהמאמר שלה בסוף השבוע להגנה עליו כבחירה תרבותית ראויה.

גולדקלנג התחילה במסגור של הנושא בדיוק כפי שמסגרה אותו לפניה רשת פוקס: לבן זועם כלשהו ביקש מחנות של וולמארט להכין לו עוגה עם דגל הקונפדרציה. זו, שלפני זמן קצר החליטה שלא למכור עוד את הדגל הגזעני, סירבה. האיש דרש ממנה להכין לו עוגה עם דגל דאע”ש. העוגה הוכנה. מוולמארט נמסרה התגובה ההגיונית שהעובד שלה לא זיהה את דגל דאע”ש, שמה לעשות – פחות מוכר לאמריקאי הממוצע. גולדקלנד החליטה להתעלם מהעובדה הזו ולא הביאה אותה במאמר שלה.

למאמר של גולדקלנג (מעבר לטענה שפותחת אותו, שקוראת לישראל לבצע פשעי מלחמה – ענישה קולקטיבית – כי צריך, גם אם זה “לא נעים לאוזן”) יש שתי טענות בנושא. קודם כל, ארה”ב איבדה את דרכה כי היא לא מסוגלת יותר להבין שדאע”ש מסוכנת יותר מהקונפדרציה; ושנית, שהקונפדרציה לא היתה דבר כזה נורא כי היא בסך הכל רצתה לשמור על זכויות המדינות.

הטענה הראשונה היא קשקוש שקל לטפל בו. העובד שהכין את העוגה, כאמור, לא זיהה את הדגל. שנית, תחת דגל הקונפדרציה נהרגו בארה”ב – גם אחרי 1865 – הרבה, הרבה יותר אמריקאים משנהרגו תחת דגל דאע”ש. נכון, אלה כנראה לא אמריקאים שמעניינים את גולדקלנג – העור שלהם שחום משהו – אבל מה לעשות, אלא אזרחים אמריקאים והרוב שם כבר לא מוכן להתייחס אל הרצח שלהם כאל “הפירות המשונים” של הדרום. דאע”ש מהווה סכנה לחלק מיושבי המזרח התיכון, אבל האמריקאי הממוצע נמצא בסכנה הרבה יותר חמורה מהגזענים שעליהם מתרפקת גולדקלנג.

וכן, אני כותב “מתרפקת” במודע ובמכוון. כי התזה שמוכרת לנו גולדקלנג, על פיה הקונפדרציה היא בסך הכל נסיון לשמור על “זכויות המדינות”, היא המסווה שבאמצעותו העטו גזעני הדרום סוג של לגיטימציה למטרה האמיתית שלהם: שימור העליונות הלבנה.

הטענה של גולדקלנג, כמובן, לא חדשה. לדרום קמו אפולוגטיקנים רהוטים מהר מאד, מיד לאחר התבוסה, והאומה שלא היה לה כוח לחדש את מלחמת האזרחים נכנעה להם. הבעיה היא שהנראטיב של “זה בעצם על הדרישה להוגנות לזכויות המדינות,” שכמובן צץ מחדש ברגע שעלתה שאלת הורדת הדגלים, נשען על כרעי תרנגולת.

העיתונאי טא-נהיסי קוטס (Ta-Nehisi Coates), שמלחמת האזרחים הפכה לאובססיה קלה שלו, עשה עבודה יסודית וחזר למקורות, ובדק מה אמרו מדינות הדרום כשהן פרשו מהאיחוד. דרום קרולינה דיברה, בהצהרת הפרישה שלה, במפורש על הצורך לשמר את העבדות. כך עשו גם מיסיסיפי, לואיזיאנה, אלבמה וטקסס. כלומר, “הזכות של המדינות” שעליה יצאו מדינות הדרום למלחמה היתה הזכות לעבדות. רוב חיילי הדרום באותה עת היו מופתעים לשמוע על כך שהם נלחמים על זכויות המדינות – להם היה ברור שהם נלחמים למען שימור העבדות, וליתר דיוק על שימור העליונות הלבנה. הפראזות הנאות על “זכויות המדינות” היו ה-hasbara של מדינות העבדות כלפי מדינות העולם שלא הבינו את ה”מוסד המיוחד” שלהן ושהיה צריך לסבן אותן במשהו סביר למחצה.

כל זה, כמובן, היה מביך מאד אחר כך; אז כשהיה צריך לכתוב מחדש את ההיסטוריה של מלחמת האזרחים, טאטאו הצידה את נושא העבדות ודיברו על “זכויות המדינות.” אבל כל מי שרצה לדעת, כל מי שלא הסב את מבטו, ידע בדיוק ש”זכויות המדינות” היו שם קוד לשימור העליונות הלבנה. קוטס מביא לא מעט דוגמאות לכך: “ארגון בנות הקונפדרציה,” למשל, מצהיר במפורש על המטרה הזו. טרור של לבנים – רבים מהם יוצאי צבא הקונפדרציה – הצליח להחזיר, תחת הכינוי “גאולה”, את השליטה במדינות הדרום לידי המובסים במלחמת האזרחים; וטרור לבן שמר על זכויות היתר של הלבנים עד שנות השישים של המאה ה-20, לפחות.

מכל המקומות בעולם, מוזר לראות את ההגנה על הקונפדרציה מגיעה דווקא מ”מקור ראשון.” ואולי לא כל כך מוזר: בסופו של דבר, המימון של “מקור ראשון” מגיע משלדון אדלסון, השוגר דדי של הימין היהודי פה ובארה”ב. הימין הדתי בארה”ב תומך בחלקו הנכבד בקונפדרציה, מעריץ את הערכים שלה, ומקונן על העובדה שהזמנים הטובים והישנים חלפו. הימין הדתי שם נלחם בעד שימור עליונות האדם הלבן, נגד “ערבוב בין הגזעים,” נגד חוקי השוויון.

העניין הוא שבמידה רבה, אפשר לשעתק את הטיעונים של תומכי הדרום הישן כמעט אחד-לאחד לאלה של המתנחלים: השחורים והפלסטינים לא נחשבים לבעלי זכויות מלאות, בלשון המעטה (בתחילת אותו המאמר, כזכור, גולדקלנג קוראת לענישה קולקטיבית כלפי הפלסטינים, מה שלא היתה מעיזה לעשות כלפי יהודים); אנשים מהצבע ה”נכון” יכולים לנשל אותם; אנשים מהמוצא “הנכון” יכולים לפגוע בהם ואף להרוג בהם, וזה כנראה לא בסדר אבל לא צריך לעשות מזה יותר מדי רעש; לכל היותר, מבצעי הפשעים הללו פוגעים בטוהר המאבק.

אפשר לשרוף כנסיות ואפשר לשרוף מסגדים, וזה באמת לא בסדר, אבל למה לעשות מזה כזה רעש? למה להכליל? הרי הזכות להכליל שמורה רק למי שיכול להטיל עונש קולקטיבי. “שיח הזכויות” המגונה דורש מאיתנו להתייחס לשחורים ולפלסטינים כאילו היו בני אדם, שזה עיוות של הסדר הטבעי כפי שנקבע על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו; וכמובן, הן השחורים הן הפלסטינים היו שמחים לחלוטין במעמדם כחובטי עצים ושואבי מים, אלמלא הגיעו כל מיני ליברלים ותקעו בראשם הפעוט רעיונות על שוויון וגרמו להם לחשוב שהם מקופחים, במקום לקבל את תפקידם הטבעי. זה, כמובן, קורה כתוצאה מתקשורת עוינת, סיסמה שהימין הדתי היהודי פשוט העתיק מהימין הדתי האמריקאי של שנות השישים.

לפראים הללו, חצאי-ילד חצאי שד, יש כמובן צד אפל. כל לבן מהוגן הרי יודע שבליבו, הפלסטיני אורב למתנחלת זהובת השיער; ומדי פעם הם מתפרצים באלימות בלתי מובנת, שאותה יש לדכא באכזריות כי הם מבינים רק כוח. וכמובן, ערבוב בין הגזעים – היכולת של בני הקבוצות לחצות את מחסום השנאה המטופח היטב – היא משהו שאין להעלות על הדעת והוא שורש כל רע.

אז אולי השאלה שלנו היא לגמרי לא במקומה: אולי במקום לשאול למה הימין היהודי מדבר כמו הימין של הקונפדרציה, אנחנו צריכים לשאול למה לקח לנו כל כך הרבה זמן לשים לב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה יש כל כך הרבה בוגדים בימין היהודי? ולמה התקשורת לא מדברת עליהם?

לפני כשבועיים, עצרו מצ"ח והמשטרה חמוש צה"ל, יעקב סלע, תושב ההתנחלות בת עין, בן 25. סלע חשוד בכך שהוא העביר מידע על פעילות מתוכננת של צה"ל למעצר חשודים בטרור יהודי באזור בת עין. בשל החשיפה המוקדמת הזו, טוענים כעת במשטרה ובצה"ל, התסבכה הפעולה, מחבלים יהודים יידו אבנים על חיילי צה"ל, ואחד מהם נאלץ לירות באוויר. ביום שני השבוע הודיעה המשטרה שתוגש הודעת תובע בעניינו, כלומר שיש כוונה להגיש נגדו כתב אישום. לפתע, התערב השב"כ – שבועיים, כזכור, לאחר מעצרו של סלע – והורה למנוע ממנו פגישה עם עורך דינו. זאת למרות שהוא כבר נפגש איתו. עורכי הדין של סלע, מעמותת חננו, עוררים נגד ההחלטה הזו.

מה המשמעות של ההחלטה לשלול ממישהו עורך דין? בידוד שלו מהעולם, וחשיפה מלאה שלו לכל יכולת הלחץ של שירותי הבטחון. כנגד אסירים יהודיים, בדרך כלל הלחץ הזה איננו עינויים פיזיים, אבל מניעת שינה, בידוד, דיסאוריינטציה – כולם כלים מוכרים להוצאת הודאה מאדם. ובישראל, להוציא מקרים נדירים מאד – השבוע נצפה חזיר מעופף מעל בית המשפט העליון, כשזה דחה הרשעה שהתבססה רק על הודאתו של פלסטיני, שלא נתמכה בראיות אחרות – די בהודאה כדי לקבור אותך. למה השב"כ נכנס לפעולה עכשיו? לא ברור, אבל גם לא צריך להיות חשוב במיוחד. לכל עציר יש זכות לעורך דין. מערך החקירה והתביעה גם כך מוטה כנגד העציר; שימו לב שכל מה שאתם אומרים ישמש נגדכם, אבל שלתביעה אין שום מחויבות להציג לבית המשפט את הדברים שאמרתם בחקירה וישמשו לטובתכם. מי שרוצה למנוע מהעציר את הזכויות המעטות שיש לו, רוצה להפוך את ההליך הפלילי לחותמת גומי (הציניקנים יאמרו, עוד יותר לחותמת גומי.)

ואחרי שאמרנו את זה, וחשוב לומר את זה בכל פעם שהשב"כ או פשל"א (מפלג פשיעה לאומנית) שולפים שטיק דומה ובכל פעם שבתי המשפט משתפים איתם פעולה, יש עוד נקודה חשובה. והיא, שבהנחה שסלע ביצע את המיוחס לו – והוא, כזכור, חף מפשע – הרי שהוא ביצע אקט של בגידה. הוא פגע בפעולה צבאית בכוונה כדי לשבש אותה.

העניין הוא שבגידה היא למעשה דבר נפוץ למדי בימין היהודי. המקרה המובהק ביותר הוא של ההתנחלות יצהר, שממנה יוצאים פורעים לעתים תכופות לא רק נגד התושבים הפלסטינים של הגדה, אלא גם כנגד חיילי צה"ל. תושבי יצהר הציתו עמדה של צה"ל במקום, והמועצה המקומית של יצהר סירבה להסגיר את הפורעים. אחר כך, ערכו תושבי יצהר משאל בשאלה האם מותר לפגוע בחמושי צה"ל (44% ממתנחלי יצהר לא הגיעו להצבעה), ודחו את ההצעה.

לפני כמה שנים, יצא כוח פורעים מאורגן של מתנחלים – היו כ-300 מהם, סד"כ גדודי כמעט, והם הגיעו באוטובוסים – לתקוף את חטמ"ר אפרים. הם רגמו, בין השאר, את המח"ט באבנים. השרלטן הפוליטי המוביל, רונן שובל, סירב להגדיר זאת כבגידה או טרור: מבחינתו, האנשים שתקפו באבנים קצין בצה"ל רק "עוברים כל גבול של ביקורת, מוצדקת ככל שתהיה." אז לפעמים אבן הורגת, וצריך לירות לעבר מי שמיידה אותה; ולפעמים, אם אתה שרלטן שמעמיד פנים שהוא נאמן למדינת ישראל, ידוי אבן על מח"ט הוא רק "עבירת כל גבול של ביקורת."

שובל לא לבד: זאב אלקין, יו"ר ועדת חוץ ובטחון בכנסת היוצאת, השתחץ בכך שהוא העביר למתנחלים מידע על תנועות צה"ל, שמנע פינוי. אורי אריאל התהדר במעשה דומה.

כל האנשים האלה הם או בוגדים, או סייענים של בגידה, או אפולוגטיקנים של בגידה. צריך לציין שהעבירה שאלקין ביצע חמורה משמעותית מכל מעשה שמיוחס לחנין זועבי. אבל משום מה, כשאנחנו חושבים על בוגדים, אנחנו לא חושבים על הימין המתנחל.

למה? כי הרגילו אותנו שבגידה היא ברעיון של המדינה היהודית. לא בהכרח פעולה כנגד המדינה עצמה, או הצבא שלה – יש משהו שהוא מעל למדינה ומעל לצבא; יש רעיון, שכל זמן שאתה פועל בכיוונו, הרי שגם אם אתה מפעיל אלימות כלפי הצבא (וצריך להזכיר שוב: המתנחלים הם היהודים היחידים שמיידים אבנים כלפי צה"ל) אתה בעצם בסדר. לכל היותר, אתה "עובר כל גבול של ביקורת." לא יסגירו אותך לרשויות, למעשה בחוגים מסוימים תחשב לגיבור.

הסיבה לכך די פשוטה: יש בישראל ציבור גדול, שלא נאמן למדינת ישראל ומעולם לא היה נאמן לה. הוא היה, לכל היותר, נאמן לה כ"ראשית צמיחת גאולתנו." ברגע שהמדינה סוטה מהיעוד הזה, אז מותר לא להיות נאמן לה. מותר להוציא את סודותיה, מותר לתקוף את חייליה באבנים. ויש לישראל היסטוריה ארוכה של סלחנות כלפי הרעיון הארסי הזה.

היו, בהיסטוריה של ישראל, בוגדים שמשמאל – בעיקר בשנים הראשונות של המדינה, קודם לנאום של חרושצ'ב ב-1956, כששיתוף פעולה עם ברה"מ של סטאלין היה, בחוגים מסוימים, סביר. אבל, אם אנחנו מגדירים כבגידה הפעלת אלימות כלפי כוחות הבטחון והוצאת הסודות שלהם כדי לשבש את פעילותם, הרי שבגידה היא פעילות רווחת בקרב הימין היהודי דווקא.

כמובן, ההגדרה הזו של בגידה מתייחסת לרעיון אחר של ישראל: רפובליקה שמטרתה רווחת כל תושביה, שכל אזרחיה חייבים לה בנאמנות משום שהיא נאמנה להם. זו התפיסה הנורמטיבית של מדינה. עד כמה השתבשה התפיסה הזו בישראל, אפשר לראות מהעובדה שהתקשורת היהודית מדווחת על מעשי הבגידה של הימין בהצנע (תארו לעצמכם מה היה קורה אם אשכרה היו מצליחים לתעד מפגין שמאל תוקף חיילים), ולעולם איננה קוראת להם בשמם. בכך, כרגיל, מנציחה התקשורת היהודית את תפיסת העולם של הימין היהודי.

ועליה צריך לערער בכל הזדמנות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הפצת השנאה כנגד זועבי התפרצה באלימות, והתקשורת היהודית לא רוצה שנדבר על כך שהפצת השנאה הזו היא משהו ציוני

היום בצהרים הגיעה חברת הכנסת חנין זועבי (הרשימה המשותפת) לשאת דברים בפאנל במרכז האקדמי ברמת גן. למקום הגיעו פעילים של מפלגות הימין היהודי – הבית היהודי, ישראל ביתנו, וכ”ך/יחד. למרות שהמשטרה קיבלה התראה מראש על הגעת אנשי הימין, היא לא נערכה להגנתה של חברת הכנסת והגיעה באיחור ניכר. פעילי הימין החלו לשבש את דבריה של זועבי, ובין השאר ניסו להשתיק אותה באמצעות שירת ההמנון הציוני, “התקווה.” בשלב מסוים פרצה קטטה במקום, פעילי הימין הסתערו בכיוונה של זועבי, ואחד מהם שפך עליה בקבוק משקה. על פי מספר דיווחים, חברת הכנסת שולי מועלם (האחים היהודים) דחפה את זועבי; מועלם מכחישה. ביציאה מהמקום, מצאה את עצמה הדוברת של בל”ד, אמילי מואטי, מוקפת בפעילי מרזל. הללו החלו לקרוא בכיוונה “הלוואי שיאנסו אותך ערבים,” ובשלב זה אחד מהם חבט בראשה במוט של דגל. היא פונתה לבית החולים במצב קל. קודם לאירוע, קרא מרזל לפעיליו להגיע למקום ו”למחוק את החיוך של זועבי.” אחרי האירוע, הוא השתחץ בכך ש”הבטחנו וקיימנו.”

מיד לאחר האירוע, נכנסה התקשורת היהודית למצב הקבוע שלה: היא מיהרה לחזור על המנטרה ש”יש לגנות את הקיצונים משני הצדדים.” כדי לדמות מצב שבו יש “קיצונים משני הצדדים”, רבו הדיווחים על כך שכשהרוחות החלו להתלהט, מישהי מתומכי זועבי הניפה דגל פלסטין, ואז הכל התפוצץ.

וואלה. עכשיו רוצים שנאמין שהנפת דגל היא שוות ערך לתקיפה פיזית. ושוכחים, באותה הזדמנות, שפעילי הימין הניפו דגלי ישראל. זו, כמובן, לא פרובוקציה.

כמובן, ידיה של התקשורת היהודית לא נקיות: היא פמפמה שנאה כלפי זועבי במשך שנים. היא הפכה אותה למטרה מותרת והתירה את דמה. אז עכשיו, כשחברת כנסת הופכת למטרה לאלימות, היא צריכה לחזור לקשקוש על “קיצוניים משני הצדדים.”

צריך לומר את זה בצורה הברורה ביותר: אין שום בעיה עם קיצוניות. קיצוניות היא הכרחית להתקדמותה של חברה. בלי רעיונות קיצוניים, אי אפשר לתקן עוולות, כי כדי שעוול יתקיים הוא צריך מסגרת שבה הוא נראה נורמטיבי. רק מסגרת “קיצונית” מסוגלת להצביע על כך שעמוד תווך של החברה הוא בעצם עוול.

הבעיה היא לא קיצוניות. הבעיה היא אלימות. ובמסגרת הפוליטית הישראלית, יש בעקביות צד אחד שנוקט באלימות. ב-1967, ניסה איש ימין יהודי, אברהם בן משה, לרצוח בדקירה את ח”כ מאיר וילנר (מק”י); הוא נידון תחילה לשנה וחצי מאסר, עונש שהוגדל לארבע שנות מאסר, כשהשופטים כותבים ש”אפשר להבין לליבו.” ב-1996, ניסה איש הימין היהודי אוהד ברט לדרדר לתהום את מכוניתו של השר יוסי שריד; תנועת בני עקיבא, שבה היה מדריך, סירבה להדיח אותו משורותיה, וכעשור אחר כך הוא הפך למועמד לכנסת מטעם “האיחוד הלאומי,” המפלגה שהיום היא הבית היהודי ושמועלם מכהנת מטעמה. בשנת 2004, הניח איש הימין היהודי אלירן גולן מטען חבלה ברכבו של ח”כ עיסאם מח’ול; אשתו של מח’ול, שהתניעה את הרכב, חמקה במאמץ מן הרכב המתלקח. גולן נעצר ופטר את העולם מקיומו לפני שאפשר היה להעמיד אותו לדין, וההתנקשות בחבר הכנסת נשכחה.

לתקשורת היהודית יש חלק מרכזי בהשכחת העובדות האלה. היא לא רוצה שנדבר על טרור יהודי, למרות שהמדינה היהודית הוקמה באמצעות טרור ועד היום היא נשענת לקיומה על טרור. ואם התקשורת היהודית נאלצת לדבר על אלימות פוליטית, היא רוצה שנדבר על מרזל.

וכן, יש מה לשאול פה. למשל, איך זה שאדם שמתגאה בפומבי בכך שהוא שיסה אנשים בחברת כנסת עוד לא נמצא במעצר. למשל, איך זה שהתוקף של מואטי לא נמצא במעצר. אבל העיסוק במרזל הוא הסחת דעת.

במקום היו, כזכור, גם אנשי הבית היהודי וגם אנשי ישראל ביתנו. חלק מהאחרונים הניפו שלטים של “מוות למחבלים.” המנהיג של המפלגה הזו קרא בעבר להרוג את זועבי וקרא לה טרוריסטית. התקשורת היהודית לא הזכירה את הנקודה הזו היום. היא לא הזכירה את היבבות של נפתלי בנט לפני שבועיים על כך שאוי אוי אוי, משבשים לו את הכנסים ושזה יכול להגמר באלימות.

בנט וליברמן, אחרי הכל, נחשבים על ידי התקשורת היהודית לחלק לגיטימי של הפוליטיאה. הם טיפה קיצונים, אבל הם במיינסטרים. הם אומרים אמנם דברים זהים למדי לאלה של מרזל, ומי שנכח באולם לא יכול היה להבחין בקלות בין תומכי מרזל, בנט וליברמן; אמנם, חברת הכנסת של בנט התייחסה – כמו ליברמן וכמו מרזל – לזועבי כ”פעילת טרור”; אבל על זה, אנחנו מתבקשים שלא לדבר. יש קיצונים, אבל הם זניחים, הם מרזלים. הם לא שתי מפלגות שיושבות בממשלה.

וכמובן, הם לא המפלגה של האפס שהתגלם בבשר, שדיבר על כל האזרחים הערבים כעל “זועבי’ז”, וכמובן, אנחנו לא מדברים על המחנה הציוני, שהצטרף בששון לציד האדם אחרי זועבי וקרא לפסול אותה רק לפני חודש. אלה לא קיצונים; אלה אנשי המרכז. הם מתונים, בהגדרה.

אז אנחנו מתבקשים לדבר על המרזלים. כי אם נרחיב את המבט טיפה אל מעבר למרזל, אנחנו עשויים לגלות שאופס, אי אפשר להבדיל בין מרזל ובין בנט או ליברמן; שהימין היהודי הוא בעצם כולו “ימין קיצוני”; ושהמצב של ה”מרכז” שלנו לא הרבה יותר טוב.

אז בואו לא נדבר יותר מדי על זה שחברת כנסת, נבחרת ציבור, הותקפה היום. בואו לא נדבר על זה שיש היסטוריה של תקיפת נציגי ציבור מן השמאל. זה יכול להאיר את הפסאדה שלנו, של הציבור היהודי הנאור ש”מגנה קיצונים מכל צד”, כמגוחכת משהו.

בכל יהודי יש כהנא קטן, אמר פעם מאיר מרטין כהנא. בתגובה, התקשורת היהודית ניסתה להחרים אותו. עכשיו הכהנא הפנימי הזה יוצא החוצה, והתקשורת היהודית עדיין מעדיפה שלא נדבר על זה. זה מעורר שאלות לא נוחות, כמו השאלה האם הכהנא הקטן הזה הוא לא בעצם התוצאה הסופית והסבירה של הפרויקט הציוני.

בואו נדבר על משהו אחר.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בימין היהודי גינו את הסרטון של ועד מתנחלי השומרון, כי התמונות הבהירו איפה הם עומדים

בסוף השבוע שעבר פרצה מהומה, אחרי שהסתבר שארגון ועד מתנחלי השומרון (עליו ועל היו”ר העבריין שלו, שגיא קייזלר, כתבתי כאן) הוציא סרטון שמתאר את ארגוני זכויות האדם בדמות יהודון שמשרת את האדון הנאצי שלו תמורת בצע כסף, ובסופו של דבר תולה את עצמו, כשהכסף למרגלותיו. כתבתי בקצרה על האנטישמיות של הימין היהודי כאן (שם גם תוכלו לראות את הסרטון, אם אתם בין חמשת הישראלים שעוד לא ראו אותו.)

פרצה מהומה, כאמור. אחת הסיבות לכך היא שהסרטון הזה מומן על ידיכם: ועד מתנחלי השומרון הוא עמותה של המועצה האזורית שומרון, שבכיריה מסובכים כעת בפלילים, והמועצה העבירה לוועד, כפי שמצאו בשלום עכשיו, 6.5 מיליוני שקלים בין 2008 ל-2013. המועצה האזורית שומרון אחראית ליותר מ-90% מההכנסות של ועד מתנחלי השומרון. ההכנסות של המועצה האזורית שומרון מגיעות ממסי ציבור. במילים אחרות, אם אתם שמאלנים, אתם מימנתם בכספי המסים שלכם את הפצת השנאה של מתנחלי השומרון כלפיכם.

הרעש היה כל כך גדול, שהמועצה האזורית ניסתה להתנער מהוועד, כרגיל שיקרה, ושלא כרגיל נתפסה. רשמית, טענה המועצה שהיא לא היתה קשורה בכלל לסרטון. אחר כך, מישהו הדליף הקלטה שבה נשמע בכיר במועצה האזורית שומרון צורח על קייזלר מוועד שמה עשיתם לנו ואני אמרתי לך להוריד את הסוף הזה ועכשיו יתבעו אותנו. לשיחה הזו היו שני צדדים: קייזלר והמתנחל מהמועצה. מישהו מהם הדליף את ההקלטה (מנסיונו עם תוכנות הקלטה סלולריות, כנראה איש המועצה.) אבל כשמועצת שומרון טוענת שהיא הורתה לקייזלר למתן את הסרטון, היא מודה בכך שהיא ידעה על קיומו והיתה מעורבת בהכנתו. אופס!

בימין היהודי מיהרו להוציא כמה גינויים. אבל הגינויים היו רק כלפי הדימויים: למועצת שומרון הפריע בעיקר הדימוי של היהודון שתולה את עצמו עם הכסף, אולי כי זה דימוי אנטישמי (של יהודה איש קריות) שאי אפשר לכבס. יועז הנדל, שמתיימר להיות אינטלקטואל ימני למרות העובדות, הודיע שהוא

“כל כך מתבייש בסרטון החדש של ועד מתישבי שומרון. השמאל כיהודי עם אף גדול. בוגד שמובל בסוף לתלייה. כל הסטראוטיפים האנטישמיים במתכוון.

אני בניגוד לועד מתיישבי שומרון עוסק במאבק נגד ארגוני הדה לגיטימציה. אני משקיע בזה זמן וכסף. אם זה אמור לעזור במאבק נגד ארגוני שמאל רדיקלי – אז לא. כך הופכים מאבק חשוב לשיח הזוי.”

שמתם לב מה הנדל עשה כאן? הוא האשים את ועד מתנחלי השומרון בכך שהוא דופק את המאבק. יש, אומר הנדל, “דה לגיטימציה”, ואתם בגסות הרוח שלכם דופקים את המאבק בה.

דני דיין, שבונה את עצמו תקשורתית כמתנחל מחמד (הוא חומס את אדמותיהם של פלסטינים בלי כיפה על הראש!), כתב ציוץ בטוויטר שבו הודיע שוועד מתנחלי השומרון לא מייצג אותו. יומיים אחר כך, בוועידת ישראל לדמוקרטיה, אמר דיין ש”אני רוצה להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אני מזדהה עם כל מילה שאמרו חבריי למחנה – נפתלי בנט, זאב אלקין ואחרים – על הקרן החדשה לישראל. הקרן החדשה לישראל חותרת בפעולותיה תחת היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, היא חותרת תחת היותה של ישראל בכלל.” הקרן החדשה היתה אחד הארגונים שהואשמו על ידי ועד מתנחלי השומרון בכך שהיא יהודון תולה עצמו.

נתניהו הוציא הודעת גינוי חיוורת, שבה אמר ש”אני מתנגד בתוקף להשוואה כלשהי בין ארגונים ואישים ישראלים מכל גווני הקשת הפוליטית לבין גרמניה הנאצית ומגנה כל שימוש כזה לצרכי בחירות.” אלא אם מדובר ביצחק רבין, כמובן. נתניהו הוסיף עוד ש”אני קורא לכולם לשמור על כללי משחק הוגנים וראויים, להתמקד בנושאים המהותיים לקיומנו, לנהוג באחריות ולהמנע מתעמולה הפוגעת בערכי היסוד שלנו.” הוא הוציא את ההודעה הזו כיממה לאחר שהוציא סרטון שהשווה בין ארגון הטרור דאע”ש ובין מתנגדיו הפוליטיים; בין השאר נשא הרכב של דאע”ש סטיקר של “רק לא ביבי.”

אז מה אומרים לנו אנשי הימין, כולל לכאורה אנשי הימין ה”מתון” נוסח דיין והנדל? שבבסיסו, המסר של ועד מתנחלי השומרון נכון – אבל הוא מוגש בצורה גסה מדי, שמזיקה למאבק. הם צודקים, אבל הם הגזימו.

וזו לא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בהתנהלות כזו מצד אנשי הימין היהודי. כשסגן ראש עיר מטעם ש”ס אסף ב-2008 ספרי ברית חדשה מתושביו ושרף אותם, הימין היהודי גינה את הטקטיקה השגויה: אמרו שם שהיה צריך להפטר מהספרים בדרך אחרת. כלומר, הבעיה היתה לא עם הפרקטיקה הנאצית של שריפת ספרים, אלא עם הדימוי הנאצי: זה היה דומה מדי. בפעם הבאה, השתמשו במגרסה. התמונות בעייתיות.

וזה מה שאומר לנו הימין ה”מתון” על הסרטון של ועד מתנחלי השומרון: התמונות קשות. הן מראות אותנו כפי שאנחנו – אנטישמים. הייתם צריכים להשאיר לנו את העבודה, אנחנו היינו אומרים את אותם הדברים עצמם, אבל היינו נמנעים מהדימויים שהיו מאפשרים לזהות מיד מי אנחנו בעצם. עכשיו הצבתם בפנינו מראה; אין לנו ברירה אלא לנפץ אותה.

אנחנו בטוחים שאתם מבינים. אל דאגה: כספי המסים שמצצנו מהציבור ימשיכו לזרום אליכם כרגיל. רק אל תעשו לנו עוד פאדיחות כאלה, כן? מישהו עוד ישים לב שיש קשר בין מה שאנחנו אומרים למה שאתם מאיירים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)