החברים של ג'ורג'

המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" הקדיש מקום נרחב בגליון שלו שפורסם הבוקר (ו') לגל האנטי דמוקרטי העכור העולה עלינו, אותו הוא הגדיר כפאשיזם. היוזמה הזו – שבמסגרתה לא רק מתייחסים לתופעות נקודתיות, או למי-הכניס-למי בפוליטיקה, אלא לתמונה שמנסה לחבר את הנקודות – בהחלט מבורכת, אבל נראה שהיו כמה נקודות שלא הובנו.

למשל, נטען שישראל היא המדינה הראשונה בעולם שהפאשיזם שלה הוא דתי. זה לא מדויק. יוצרי הפאשיזם המקוריים – שמרנים צרפתים – ראו בדת הקתולית חלק בסיסי והכרחי מהזהות הצרפתית השורשית. הפשיסטים הספרדים גם הם שילבו את הקתוליות בלי שום בעיה למארג האידיאולוגי שלהם, והכנסיה – או, ליתר דיוק, פלג שמרני במיוחד שלה, אנשי אופוס דאי – היו גורם מרכזי בשלטון במדינה הפאשיסטית מאריכת הימים ביותר. המדינות הפאשיסטיות שהוקמו בקרואטיה ובסלובקיה היו אולי משטרי בובות, אבל אלו היו משטרי בובות פאשיסטו-קתוליים. בגרמניה הנאצית, כמה כנסיות פרוטסטנטיות הכריזו על עצמן כ"נוצריות-גרמניות", כלומר כמחזיקות בג'יבריש שניסה לרוקן את הנצרות מהפן היהודי שלה, תעלול מסובך במיוחד לפרוטסטנטים, וטענו שישוע היה ארי. המפלגה הנאצית נקרעה בין עידוד היוזמה המשונה הזו ובין דיכוי כל צורות הנצרות ומעבר לניאו-פגאניזם נקי; אבל גם ניאו-פגאניות היא דת. אי אפשר לומר שלנאציזם לא היה פן דתי; אנשי האס.אס. הרי חרתו את "אלוהים איתנו" על אבזם חגורותיהם, ואתאיזם היה עילה לגירוש מהשורות.

הבלבול נובע מכך שמולדת הפאשיזם כפי שאנו מכירים אותה, איטליה, אכן היתה נטולת כל סממן דתי. אבל דבר זה ניתן להסבר בקלות על ידי ההיסטוריה הייחודית של איטליה, שמלחמת השחרור שלה כללה מלחמה גם באפיפיור, שעדיין החזיק בשרידי מדינות האפיפיור – ביניהן רומא. הלאומיות האיטלקית – במידה מעניינת, כמו זו היהודית בראשיתה – נוצרה מתוך מלחמה בכנסיה; מטבע הדברים, היא היתה אנטי דתית.

מעבר לכך, יש מגוון סוגים של פאשיזם. הפאשיזם האיטלקי קידש את המדינה, אבל הגרמני – וישראל קרובה הרבה יותר לדגם הגרמני – קידש את הפולק, העם, לא את המדינה; הוא שאף לכך שהמפלגה, לכאורה יצוגו של הפולק, תירש בסופו של דבר את המדינה. כידוע, זה לא הסתייע. הפאשיזם האיטלקי דחק את מקומו של המלך; בצרפת וספרד היו יסודות מלוכניים חזקים בתנועות הפאשיסטיות.

הלאה. באופן מפתיע, אומרים לנו, אף שרוב הישראלים מתנגדים ל"מנהיג חזק", רוב המהגרים מחבר העמים (53%) דווקא רוצים כזה. זה לא צריך להפתיע כל כך: כולנו יודעים שהיטלר כונה רשמית "הפיהרר", המנהיג, אבל רק מעטים יודעים שסטאלין התהדר בכינוי דומה, ווז'ד (Vozhd). שלא במפתיע – הרוסים תמיד ליקקו את מגפי עריציהם, עד שהללו התגלו כחלשים מדי – רוסיה חווה גל של נוסטלגיה לסטאלין, האיש שהרג יותר רוסים אפילו מהיטלר. הרוסים שהגיעו לכאן לא השאירו את רוסיה מאחוריהם; הם הביאו אותה לישראל. ביל קלינטון אמר דברים דומים מאד לאחרונה; ישראל ביתנו נעמדה על רגליה האחוריות במחאה.

נתון נוסף שמבלבל את כותבי ידיעות הוא מה שנראה כמו סתירה במונחים: 80% מהנשאלים מזדהים כדמוקרטים, ורק 10% מזהים את עצמם כלאומנים (3% מהאוכלוסיה היא פשיסטית במוצהר). מצד שני, 36% (!) מהיהודים רוצים לשלול את זכות ההצבעה של הפלסטינים הישראלים, ו-58% מיהודי ישראל אומרים שיש להגביל את חופש הביטוי אם הוא "פוגע באינטרסים לא בטחוניים" של ישראל. יש להניח ששיעור התומכים בהשעיית חופש הביטוי מסיבות בטחוניות, התירוץ המקובל בישראל, גבוה משמעותית יותר. יצוין שאין לדעת כמה מן הנשאלים הישראלים תמכו בזכות הצבעה לפלסטינים מסיבות של Hasbara, כלומר היו שמחים מאד לשלול אותה אבל חוששים, עדיין, מהתגובה הבינלאומית להחלטה כזו.

אז מה קורה פה? קוראים לזה דיסוננס קוגניטיבי. חלק ניכר מהציבור הישראלי הוא פולקיסטי, קרי מחזיק בזן הפאשיזם שגורס שהלאום שלו, שעובר בדם, עליון אינהרנטית על לאומים אחרים; שהכנסה של "דם זר" אליו תחליש אותו או תפגע בו בדרך אחרת (מה שגורר בהתאם חשש גדול מ"נישואי תערובת"); והוא שונא זרים, מוכן בהרף עין להשתכנע שהם שונאים אותו ורוצים בחורבנו. (כדוגמא מהירה, אוהדי כדורגל השמיעו קריאות "היטלר" כנגד שופט גרמני במשחק כדורגל שנערך לאחרונה – ואמנם שנו רבותינו שאין מביאים ראיה מן הכלבים השוטים, אבל גרמניה, פרדוקסלית, היא דווקא מדינה אהודה בישראל. הצוללות הללו היו בהחלט השקעה משתלמת מבחינת הרפובליקה הפדרלית).

אבל, מצד שני, הישראלי הממוצע יודע שפאשיזם ולאומנות הם דברים רעים. לימדו אותו את זה בלימודי השואה שלו: יש קשר בינה ובין עליית הפאשיזם, אז הוא לא רוצה להיות מקושר למשהו דומה. על כן הוא עושה מאמץ עילאי כדי להרחיק מתודעתו את העובדה שאם עדיין משמעות למילה האמורפית "פאשיזם", הוא כנראה עונה על ההגדרה. הוא מגדיר את עצמו כדמוקרט, למרות שאין דבר הרחוק ממנו מתפיסת הבסיס של דמוקרטיה – שותפות היסוד של כולם במדינה – והוא מחפש דרכים עוקפות אל הפולקיזם, ומילים שיסתירו את מהותו.

לא, הוא לא פאשיסט, אבל הוא חושב שיהודי שמתחתן עם לא יהודיה מבצע פשע. הוא לא פאשיסט, אבל לא מבין מה הבעיה להקים מדינה שמעדיפה יהודים ומפלה ערבים. הוא לא פאשיסט, אבל הוא חושב שיש יותר מדי חופש עיתונות. הוא לא פאשיסט, אבל הוא לא מוכן שהילדים שלו ילמדו עם בני עמים אחרים. הוא לא פאשיסט, אבל לא רואה שום בעיה עם גירושם של ילדים שנולדו כאן לרחם הלא נכונה. הם לא יהודים, אחרי הכל. הוא לא פאשיסט, אבל מבחינתו מי שלא שירת בצבא הוא חלאת המין האנושי, מישהו שצריך לשלול את זכויותיו. הוא לא פאשיסט, אבל הוא לא אומר "שמאל", הוא אומר "סמול", כי זו קבוצה לא לגיטימית של גברים הומואיים-נשיים וזונות של ערפאת, שבטוח דפקו אותו אם כי הוא לא בטוח איך. הוא לא פאשיסט, אבל אם מישהו ידליק סיגריה ביום כיפור, הוא עלול להתעצבן ולהרביץ לו, כי בכל זאת, צריך שיהיו גבולות.

הוא לא פאשיסט, הוא יהודי. והוא מתכסה בעובדה שהמילה הזו מעורפלת בערך כמו פאשיזם: הוא יכול לומר "יהודי" ולהתכוון לכך שהוא אדם שנברא בצלם בעוד אחרים לא, יודע בבטחה שאחרים, מיעוט קטן, ישתמשו ב"יהודי" כדי להשתמש ב"נושא תרבות מסוימת, שמחויבת לספקנות ולמלחמה באפליה". הטשטוש הזה מאפשר לו לומר לעצמו בבטחה שהוא לא פאשיסט.

הוא לא פאשיסט, הוא פולקיסט. אבל הוא לא יודע את ×–×” – הסבירו לו על פאשיזם, והוא ממש לא מעריץ את המדינה – והחוק בישראל ממילא מתיר גזענות, אם היא ממניעים דתיים, כך שאיש גם לא יאמר לו.

ובינתיים, הוא "מתחזק".

הערה מנהלתית א': הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לתורם על המאמץ.

הערה מנהלתית ב': כפי שכמה קוראים חדי עין כבר שמו לב, "ידיעות אחרונות" פרסם הבוקר (ו') את שמו של אבי יעקובוב כחייל שרקד עם הפלסטינית, והעניק קרדיט נאה לבלוג. זה, נזכיר, אזכור שני של הבלוג בעיתון של המדינה בתוך חצי שנה. שלום לקוראי "ידיעות אחרונות" שהגיעו לכאן בעקבות הפרסום, ואזכור מהיר של כללי הכתיבה בבלוג: שם אמיתי או זהות קבועה, והמנעות מהתקפות אישיות, עלי או על קוראים אחרים. לפני שאתם מסתערים,או חוטפים התקף, צוי לקרוא את "פטריוט של מדינה לא קיימת" ואת "רק על עצמי", שאפשר למצוא למעלה.

(יוסי גורביץ)

פעם, מזמן, קיבל האו"ם החלטה נבונה סוף סוף ומצא שהציונות היא גזענות. אחד מקודמיו של בנימין נתניהו כשגריר באו"ם, חיים הרצוג, קרע אז בדרמטיות את נוסח ההחלטה מעל דוכן המליאה. השטיק הזה עזר לו מאד אחר כך, כשרצה להיות נשיא.

היום הוכיח נתניהו שוב שהאו"ם צדק, כאשר הוביל את ממשלתו ברוב גדול – 22 נגד שמונה – לקבלת החלטה המפלה בין מתאזרחים שאינם יהודים ובין מתאזרחים יהודים. הראשונים יאלצו להשבע אמונים ל"מדינה יהודית ודמוקרטית". הנוסח הקודם היה פשוט "אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל". חוסר השוויון הדאיג אפילו את יעקב "חוקת התורה" נאמן, שהבין שהתגרות כזו תאלץ את בג"צ להתערב. אמנם, אם להסתמך על תקדימים, זה יהיה בשנת 2021, אבל בכל זאת.

על החוק עצמו כתבתי כבר כאן. על אפסותם של שרי העבודה מיותר להכביר מילים. נראה שהפעם בוז'י הרצוג ושות' הרשו לעצמם להצביע נגד במקום להמנע או להיעלם, פשוט כי ידעו שאין שום סיכוי שהם ירגיזו את נתניהו או ליברמן בכך שיפילו את ההצעה שלהם.

נתניהו עצמו אמר בתחילת הדיון בממשלה כי הצעת החוק היא "תמצית הציונות" ו"יסוד קיומנו". כלומר, לשיטתו של נתניהו, במשך 60 שנה בערך התנהל חוק האזרחות כשהוא מנוגד לציונות ומערער את יסוד קיומה של המדינה. ראוי גם להרהר במשמעות האידיאולוגית של דבריו: תמצית הציונות היא אפלייתם לרעה של לא יהודים על ידי יהודים. זו לא הפעם הראשונה שבה הציב נתניהו את הציונות במקום שבו בדרך כלל רק המתנגדים לה מציבים אותה: בעת ההצבעה על גירוש הילדים הזרים, הוא אמר שהממשלה נאלצה לקבל החלטות קשות, כשהציונות בצד אחד וההומניזם בצד האחר.

אני ודאי לא אחלוק על נתניהו. אבל משונה לשמוע את הטענה הזו מגיעה דווקא ממנו. כבן להסטוריון רוויזיוניסטי הוא ודאי יודע היטב שמדינת ישראל כפי שתוארה בחזונו של ז'בוטינסקי היתה מדינה דו לאומית; זה מה שמאפשר למאמינים אמיתיים, כמו משה ארנס ורובי ריבלין, להתחיל לדבר עליה שוב. ז'בוטינסקי היה יכול לכתוב דברים שהיום נשמעים דברי כפירה מוחלטים, כמו התפיסה ש"כאשר ראש הממשלה יהיה יהודי, סגנו יהיה ערבי, וכאשר ראש הממשלה יהיה ערבי, סגנו יהיה יהודי". ישראל של היום לא מסוגלת להעלות על הדעת סגן ראש ממשלה ערבי, שלא לדבר על ראש ממשלה ערבי. עד כדי כך מדובר בפנטזיה, שאם מישהו ינסה לערוך על פיה סרט, הצעת חוק שנתמכת על ידי ש"ס תמנע ממנו תקציב.

אז מה קרה בין ז'בוטינסקי לנתניהו? קרה מהפך כוחות. קרה הטיהור האתני של 1947-1948. ההצעה של ז'בוטינסקי הגיעה כשיהודים לא היו אפילו שליש מתושבי הארץ. עכשיו היהודים הישראלים מרגישים חזקים, וצריכים להגן על פירות השוד הגדול. עכשיו אין עוד טעם להעמיד פנים שהיהודים הישראלים רוצים שוויון. הם רוצים אדנות. מכך נגזרת רק צורה אחת אפשרית של ציונות: זו שבה היהודים הישראלים אינם מתחלקים בשלל, ושבה לא יהודים הם לכל היותר מיעוט נסבל. מדברים הרבה על כך שמהות יהדותה של המדינה איננה מפורשת בחוקים, אבל אין צורך בפירוש כזה. כל יהודי יודע מה המהות המזוקקת ביותר, תמצית היהדות: אתה בחרתנו.

מעניין לראות מה קרה לנוסחה הבלתי אפשרית – בלתי אפשרית בפועל – של "מדינה יהודית ודמוקרטית". הימין דחה אותה, ברובו, בשל המרכיב הדמוקרטי; הוא חש היטב שהוא חותר תחת המרכיב היהודי. השמאל הרדיקלי דחה אותה בשל ההבנה שהיהדות חותרת תחת הדמוקרטיה, ש"יהודית ודמוקרטית" פירושה אתנוקרטיה עם ציפוי דמוקרטי דק מן הדק.

היום בנימין נתניהו גירד את רוב מה שנשאר ממנו. בשם המדינה היהודית והדמוקרטית, הוא דרש מאזרחים לא יהודים נאמנות למדינה יהודית. הוא הכריז, למעשה, אם להשתמש בניסוח של דובי, על הקמתה של הרפובליקה היהודית של ישראל. ויש להזכיר לממשלת ישראל, בכל פעם שהיא תטען שהיא מחויבת לשוויון, את האמת: שהיא דחתה את רעיון השוויון בהצבעה.

מדינה כזו תתקשה לבקש את נאמנותו של אדם הגון.

(יוסי גורביץ)

בכל פעם שאתה חושב שאין יותר לאהוד ברק לאן לשקוע, הוא יוצא בהצהרה פומבית שמוכיחה לך ששוב טעית.

במקרה שלנו, מדובר בחוק הנאמנות. ראש ממשלתנו הודיע במפתיע כי בישיבת הממשלה הקרובה יעלה לדיון את הצעת החוק של יעקב נאמן, שליחו לדבר עבירה של איווט ליברמן במשרד המשפטים, שקובעת כי כל מתאזרח יידרש להביע נאמנות ל"מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

כל מתאזרח? לא בדיוק. כמו חוקי עוול רבים אחרים במדינת כל יהודיה, מי שזכאי לעלות לישראל מכוח חוק השבות מקבל פטור. ככה כותבים, במשפטית ישראלית, שליהודים יש זכויות יתר. רשמית, כפי שמציינת היטב נעמה כרמי, העולים אינם נחשבים למתאזרחים; הם נחשבים, מכוח חוק השבות למי שנולדו פה – או, ליתר דיוק ולמרבה המבוכה, כל היהודים היושבים בישראל, גם אם נולדו כאן, נחשבים לעולים.

כלומר, הצעת החוק הזו מיועדת לדבר אחד בלבד: לתקוע אצבע בעינם של האזרחים הפלסטינים בישראל, ולומר להם שוב שהם אזרחים סוג ב', שאם אחד מהם ירצה לשאת אזרחית ירדנית או מצרית, בן המשפחה החדש יצטרך לעבור נוהל מפרך של קבלת אזרחות, ובסופו להשבע נאמנות למדינה יהודית. לא למדינה שבה כל האזרחים שווים, אלא למדינה שבה יש שני מעמדות מובהקים של אזרחים, הנחלקים על פי מוצא: ילידים ופולשים. זו, אגב, לא אמירה שלי: כך כתוב בחוק השבות.

אז מה עשה מפרק השעונים ממגדלי אקירוב? הוא הודיע שהוא לא היה שותף להליכים – איפה הוא היה? ישן? – ושיש לו הצעת תיקון: "אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת העצמאות, ואני מתחייב לכבד את חוקי המדינה". ההדגשה שלי.

ברק חושב, אולי, שהתוספת הזו על מגילת העצמאות מועילה איכשהו לאזרח הערבי, מורידה משהו מעוצמת ההשפלה. ספק רב בכך. נראה שהוא בכלל מכוון אל שותפיו המתמעטים והולכים בשמאל הציוני המתון, מנסה לפתות אותם באזכור של מגילת העצמאות; אולי הם יבינו שזו לא מדינת היהודים נוסח זבולון אורלב, אולי הם יחשבו שהוא לא מוכר אותם – שוב – לימין. בקצרה, אולי הם לא יפריעו לו להשאר בממשלה גם אם הוא יצביע עבור החזיר הזה. הרי יש לו נזם באף.

אם יש לברק עדיין תומכים, הם ודאי לא שמו לב שהממשלה שהוא יושב בה כבר ביטלה את סעיף השוויון במגילת העצמאות וכבר קבעה שמדינה יהודית – לפחות המדינה היהודית הזו – לא יכולה להיות דמוקרטית.

העלאתה של הצעת החוק הזו לדיון דווקא עכשיו היא אתנן מובהק של נתניהו לליברמן. כדי לשמור את הבריון המורשע בממשלה שלו, מוכן נתניהו להשפיל כ-20% מאזרחי המדינה, שגם כך רואים ממנה מרורים. יותר ויותר דוחקת הממשלה הזו את הפלסטינים הישראלים לפינה, מאלצת אותם לבחור בין המרכיבים הישראליים והפלסטיניים שבזהות שלהם (במושב הקרוב של הכנסת יש עוד כמה הצעות חוק מגונות בכיוון – האגודה לזכויות האזרח ריכזה מידע על הנושא כאן). עד שיבוא פיצוץ, שלאחריו יתכרבל הציבור הציוני בתנוחה העוברית האהובה עליו וייבב שלא אוהבים אותו, והוא הרי נתן להם כל כך הרבה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות לתורמים. כזכור, עכשיו שאני מודע לאפשרות להוסיף הערות לתרומה, אני גם קורא אותן ומשתדל להגיב.

(יוסי גורביץ)

בית משפט צבאי הרשיע הבוקר שני פושעי מלחמה מחטיבת גבעתי, שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים במהלך מבצע "עופרת יצוקה". כמקובל במקרים כאלה, השניים הורשעו לא בפשעי מלחמה או בסיכון חיי אדם, אלא בעבירות זניחות של חריגה מסמכות והתנהגות בלתי הולמת. זה לא חדש: גם פושע המלחמה סא"ל עמרי בורברג, שהורה לחיילו לירות בפלסטיני כפות, הורשע ב"התנהגות בלתי הולמת".

עוד כמקובל במקרים כאלה, החלה מיד צרחות וצווחות ויללות עולות ויורדות: חבריהם לנשק וקרובי משפחתם של החמושים המורשעים האשימו את הצבא, ולעיתים גם את הממשלה והמדינה, בבגידה. לא פחות. הם זכו, כמובן, לתמיכה רחבה מצד האספסוף היג"ע.

אבל האמת היא שהבוגדים הם שני הפושעים עצמם, ושאר החמושים המחפים עליהם. אני – אפילו אני – מתקשה להאמין שקצין נתן להם את הפקודה הזו; אילו נתן אותה, כל אדם צריך היה לדעת שהיא בלתי חוקית בעליל; ומי שמשתמש בנשק ובאימון שניתן לו כדי להעטות חרפה על המדים שהוא לובש, בוגד בהם.

אומרים לנו שאלה היו חיילים אמיצים, הטובים שבפלוגתם. ההיפך הוא הנכון: הם היו מוגי לב שפלים, שאילצו באיומי נשק ילד לבצע את תפקידו של חבלן מיומן. הם עשו זאת, גם לדבריהם, מיוזמתם-שלהם.

אומרים לנו שמי שלא היה תחת אש, לא יכול לשפוט. הבל הבלים: האמירה הזו שקולה לטענה ששופט שלא היה בצד הפוגע של תאונת דרכים, לא יכול לשפוט נהג דורס. גם הנהג, אחרי הכל, היה תחת לחץ. יתר על כן, החיילים לא היו תחת אש. בכלל, חילופי אש ישירים בין צה"ל והחמאס היו דבר נדיר מאד ב"עופרת יצוקה": רוב-רובה היה הפעלת אש כבדה כלפי מה שעשוי היה להיות, אולי, להיראות כאיום. המספרים מדברים בעד עצמם: עשרה חמושי צה"ל הרוגים לעומת 1,385 הרוגים עזתים, שיותר ממחציתם אזרחים (זהירות, PDF). מבין ההרוגים של צה"ל, חמישה היו מאש ידידותית.

אומרים לנו שלא יכול להיות שבית משפט יתחשב באזרח אויב יותר מאשר בחמוש צה"ל. אבל זה בדיוק תפקידו: זו ההבחנה הבסיסית שמבצע משפט הלחימה בין מעורב בלחימה ובין בלתי מעורב.

אומרים לנו שבמלחמה לא יכולים להיות שיקולי מוסר, שכל מה שחשוב הוא ההשרדות. אומרים לנו שזו עמדת המוסר היהודי. הדבר מבהיר עד כמה ריק מתוכן הדיבור על "אתוס יודו-נוצרי", ועד כמה אפסית היתה התרומה היהודית להתפתחות המוסר. מוסר הלחימה – כלומר, הנסיון להגביל את החיה האנושית המשתוללת בעת לחימה – הוא תוצר מובהק של חשיבה נוצרית וחשיבה נאורה. לא במקרה, גם יהודים אורתודוקסים וגם נאצים משליכים מאחורי גבם את מוסר הלחימה: הוא נובע מהנחת היסוד, ששתי האידיאולוגיות האלה שוללות, שלכל בני האדם יש זכויות מסוימות מעצם קיומם. התוצאה היא ש-65 שנה אחרי הדברת הוורמאכט, קצינים ורבנים משתמשים בביטויים שמזכירים מוסר הלחימה (או, ליתר דיוק, העדר מוסר הלחימה) שלו. הן המוסר היהודי והן המקבילה שלו, זו הנאצית, רואים מלחמה כמאבק בין שני קולקטיבים, שבמסגרתו מותר לעשות כל דבר לבן הקולקטיב האחר.

עד כמה התפיסה שגם לא יהודים הינם בני אדם היא דבר בלתי נתפס בישראל, אפשר להבין מהעובדה שבית המשפט העליון נזקק לשלוש שנים כדי לקבוע ששימוש בפלסטינים כמגן אנושי אסור על פי חוק – ולזכור שהפסיקה הזו נתקלה בהתנגדות ציבורית ניכרת. המוחים על העמדתם לדין של שני החמושים מגבעתי לא היו מתנגדים – אני מקווה – להעמדתם לדין, אילו היו עושים שימוש נלוז כזה בילד יהודי; ילד פלסטיני איננו, מבחינתם, ילד, אדם האסור בפגיעה, אלא בן לקולקטיב האחר, וככזה מי שצריך לשאת בחטאיהם של בני עמו. עצם העובדה שאדם מוכן לסכן את חייו עבור הקולקטיב שלו, מעניקה לו פטור, על פי התפיסה המקובלת, מכללי מוסר אחרים. דם העם הוא החוק העליון.

בנימין נתניהו נוהג לומר ש"השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה". בשנת 1938 של נתניהו כבר חלפו יותר מ-1,200 ימים. ניסוח מדויק יותר של הבעיה עשוי להיות "השנה היא 1932, וישראל היא וויימאר".

(יוסי גורביץ)

פותחים מחדש את 1948: ישראל עשתה צעד נוסף לקראת מדינה דו לאומית היום, כשבג"צ העניק לגיטימציה לזכות השיבה. כמובן, זה לא מה שהוא התכוון לעשות, אבל זה מה שיצא.

בג"צ פסק – למרות מה שנראה על פניו כראיות לא רעות בכלל, בכלל זה תשלומי חכירה – שחלק ניכר משכונת שייח' ג'ראח שייך לתושבים יהודים שהתגוררו שם לפני 1948. האפוטרופוס הכללי של הנכסים ועמותות מתנחלים שונות מתכוונות לפנות משפחות שיושבות שם מזה עשורים כבר בימים הקרובים.

המשמעות היא שאם עד עתה, ישראל התווכחה על השטחים שנכבשו ב-1967, מעכשיו גם שטחי 1948 פתוחים לדיון. אחרי הכל, אם יהודים – יורשים או שלא – יכולים לקבל אדמות יהודיות שאבדו ב-1948, אז תוצאות המלחמה ההיא לא חלוטות: מן הצדק הוא שגם הפלסטינים יתחילו לדרוש את הרכוש שנגזל מהם. רמז למקבלי ההחלטות בירושלים: הם איבדו הרבה, הרבה יותר.

כמובן, ישראל לא תאפשר להם לקבל את האדמות שלהם בחזרה. יש שורה של חוקי עושק וגזל שקובעים שהאדמות הללו אבדו, יחד עם רוב האדמות של הפלסטינים הישראלים אחרי 1948. אלו חוקים שמבוססים על מה שגולדה כינתה בשעתו "צדק יהודי". הוא לא שכנע הרבה אנשים אז והוא ישכנע הרבה פחות אנשים היום. אבל אם ישראל הרשמית – במזרח ירושלים ובעצרת האו"ם – מתעקשת לשמוט את שאריות הלגיטימיות של המשטר הציוני, מי אני שאתווכח?

מילה על האפוטרופוס לנכסי נפקדים. האפוטרופוס הירדני עשה את מלאכתו נאמנה: הוא לא אישר את מכירתם של נכסים, אלא רק את חכירתם. זו עוד פרצה שבזכותה מגורשים כעת תושבי שייח' ג'ראח: היה קשה הרבה יותר לגרש אותם אילו בוצעה רכישה ולא חכירה. לאפוטרופוס הישראלי לא היתה בעיה כזו: הוא מעל בתפקידו ומכר חלק ניכר מהנכסים עליהם היה מופקד. ליהודים, כמובן.

כן, לצעוד: בג"צ אישר את קיומו מחר (ד') של מצעד מחאה של נשים בשכונת מאה שערים, לאחר שהפרימיטיביים המקומיים, מעודדים מההצלחה של קווי המהדרין, ניסו לאכוף הפרדה מיזוגנית גם בשכונה.

פעילות פמיניסטיות סיפרו שנתקלו בשכונת מאה שערים בהתנהגות הפוגרומיסטית הרגילה – אלימות מצד הבהמות המתגוררות בה ואדישות מצד המשטרה. עכשיו הורה בג"צ למשטרה למנוע את הפיכתן של נשים המגיעות למקום לאזרחים סוג ג'. נראה אם משטרת כ"ך, כפי שכינה חיים חפר לפני שנים את משטרת ירושלים, המשטרה שמזדרזת כל כך לעצור מפגינים בשייח' ג'ראח או בסוכתו של ראש העיריה, תפעיל אותה מידה של חוסר סובלנות כלפי האלמנטים האנטי-אנושיים בישראל.

היג"עים, כמובן, כבר זחלו מתחת לסלעים שלהם וצווחו שמדובר בפרובוקציה שמאלנית. כן, מצעד הוא פרובוקציה. לא, אין שום דבר פסול בפרובוקציה. במקום שיש עוול, יש לחשוף אותו. במקום שבו נשים מושפלות באופן שיטתי, יש לארגן מצעד של נשים. וכאן, שוב, המקום לחזור על מילותיו של מנקן, שיש לדחות את התפיסה ש"אדם הנלחם באמונה תפלה צריך להיות מנומס מאד כלפיה. זו, חוששני, שטות; הדרך להיאבק באמונה תפלה איננו נימוס, אלא לתקוף אותה במלוא הכוח, להניס אותה, להטיל בה מום, ולהפוך אותה לבזויה ונלעגת לנצח. ואם, במקרה, היא יקרה לליבם של אנשים שצריכים היו לדעת יותר? אז יש להוקיע את ערוות טיפשותם לאור השמש, שם תוצג בכל כיעורה עד שינוסו ממנה, מסתירים את ראשיהם בבושה". בעדה החרדית היה כבר מי שאמר ש"אנו לא הולכים להגיב. אנו מעדיפים לחבוט בערבות מאשר בנשים הפרוצות". כולן, הרי, פרוצות. בתועבה הזו, בזוהמה המחשבתית הזו אנחנו נאבקים, ואף על פי שאין ברירה אלא להפגין כלפיה סובלנות, אסור להעניק לה לגיטימציה. לא לה, ולא למחזיקים בה.

השקרים הרגילים: לוחמינו האמיצים השתלטו היום ללא נפגעים, במבצע מהולל שוודאי ייכנס למור"ק של חיל הים, על ספינה לא חמושה של פעילי שלום, ה"איירין". כל האנשים שעל הספינה, ששמותיהם היו ידועים, הודיעו מראש שהם לא יפעילו כל אלימות. אף על פי כן, כדי לחמם את הציבור, אמר אתמול "גורם צבאי" ש"מי שישתמש באלימות, נשיב לו באלימות." הפעם, ראוי לציין, מיהר דובר צה"ל להוציא את התמונות והסרטים לתקשורת – בפעם שעברה, אנחנו יודעים היום, הוא איחר לעשות זאת ב-12 שעות כי הרמטכ"ל התלבט אם לאשר לשידור את תמונותיהם של חיילי השייטת המושפלים. כאן המקום להזכיר שוב שדובר צה"ל מעולם לא שחרר את כל החומר שצולם על המרמרה: ראינו שוב ושוב (ושוב, ושוב) את תמונתו של הלוחם שמושלך מסיפון אחד לאחר, אבל את התמונות של ירי קטלני בתשעה אנשים ואת הירי בעוד כ-50 איש, לא ראינו וכנראה גם לא נראה.

ישראל, על פי פעילי השלום, החרימה את הפרוטזות שהיו על הספינה בתואנה שמדובר ב"כמות מסחרית", אבל טענה בנשימה אחת שהציוד המועט שהועבר בספינה "ראוי לזלזול"; מחתה על הפלגתה של הסירה מפמגוסטה, אבל הודתה בשקט שאם היתה יכולה היתה מונעת את הפלגתה משם; ועשתה המון רעש סביב ההפלגה מפמגוסטה השנויה במחלוקת שבקפריסין הטורקית, תוך שהיא מקווה שאף אחד לא יזכור שבזמן המשט במאי, היא הפעילה לחץ כבד על קפריסין היוונית, וזו אכן מנעה הפלגה משטחה. יצוין שלראשונה אחרי שנים, נזכרה ישראל שיש כיבוש טורקי בקפריסין. זה מזכיר את התהליך המהיר שבו נזכרו בחצי השנה האחרונה כאן בקיומה של השואה הארמנית, שישראל הכחישה במשך חמישים שנה. בקיצור, עוד יום של Hasbara.

צה"ל מחזיר בתשובה: הרב הצבאי הראשי לשעבר, אביחי רונצקי – ההוא שהזכיר לנו שההלכה לא תומכת בטיפול רפואי בשבויים – כבר הצהיר בגלוי שיש מקום להחזרה בתשובה בצה"ל, ואמר כי הוא עצמו פעל ליישום השלב הראשון של חזרה בתשובה: הקניית "כבוד וחיבה" ליהדות. כלומר, משלמי המיסים פעלו להפיכתם של אנשים מן הישוב לחוזרים בתשובה, היינו כאלה שהם או צאצאיהם יוציאו את עצמם ממעגל משלמי המיסים. רק בישראל.

במהלך כהונתו, ניסה רונצקי להרחיב בכל אמצעי את תחומי ממלכתו, ובשל כך התנגש ארוכות עם חיל החינוך. עכשיו אנחנו למדים שחיל החינוך שולח חיילים להכשרות במרכז מפוקפק של חב"ד, תנועה שכל מטרתה היא החזרה בתשובה. המרכז כל כך מפוקפק, שחיל החינוך ניתק איתו מגע מספר פעמים, ושב לעבוד מולו למרות הכל.

מחב"ד אומרים ש"אנחנו מנסים להפיץ יהדות. החזרה בתשובה אינה חלק מהלקסיקון, אנחנו מלמדים יהדות ומלהיבים אנשים", מה שנשמע באופן חשוד כמו "הקניית כבוד וחיבה" ליהדות. מצה"ל עצמו נמסר ש"חיזוק הזהות הישראלית-יהודית הוא חלק מהפעילות הערכית שמוביל החיל בכלל יחידות צה"ל ואוכלוסיות הצבא." מדובר בהכחשה רפה למדי: מה שבצה"ל נקרא "חיזוק הזהות הישראלית-יהודית" נשמע דומה מאד ל"הפצת היהדות" של חב"ד ו"הקניית הכבוד והחיבה" של רונצקי. על הבלבול הכרוני בין "ישראלי-יהודי", ועל המשמעות של כך לחייל שלומד שישראלי הוא יהודי, לא כאן המקום להרחיב.

הערה מנהלתית: "קרן הטבק והאלכוהול" הוזכרה היום בקפטן אינטרנט, וזמן קצר לאחר מכן התקבלו כמה תרומות. אני רוצה לשוב ולהודות לתורמים. היום גיליתי שפייפאל מאפשר שליחת פתקים מהתורם אלי; אני קורא אותם אחורה, ומודה גם על ההערות.

הערה מנהלתית #2: איתמר שאלתיאל הגה ונועם רותם קידד, והתוצאה היא אפליקציית האנדרויד Buy No Evil, שמאפשרת למצוא את רשימת מוצרי ההתנחלויות במקום נגיש. הורידו אותה לפני שהיא תוצא אל מחוץ לחוק!

(יוסי גורביץ)

לפני הרבה – הרבה יותר מדי – שנים, היה עבדכם חלק מהמחזור הראשון של מגמת התקשורת בישיבת נחלים. היינו כתריסר תלמידים, מרכז המגמה היה העיתונאי הוותיק מיכאל טוכפלד, והמטרה היתה מוצהרת מלכתחילה: להכשיר אנשי תקשורת שיחדירו את הקול הדתי לתקשורת הישראלית. הימים היו ימי הארבה של יצחק שמיר, הימים שטרם ומיד אחרי פריצת האינתיפאדה הראשונה. התפיסה היתה של תקשורת עוינת, מבצר שיש להחדיר אליו סוכנים.

זה לא כל כך עבד. עד כמה שידיעתי מגעת, אני היחיד מבני המחזור שאכן עוסק, בסופו של מסלול מפותל למדי, בתקשורת. אבל כמו שאפשר להבין מהבלוג הזה, ספק אם הנוכל הוותיק שעמד בראש הישיבה, יוסף בא-גד, היה מגדיר את זה כהצלחה. לגמרי לא במקרה, אני – שוב, עד כמה שידיעתי מגעת – גם היחיד שלא המשיך את המסלול המיועד, ולא הגעתי לישיבת הסדר.

השבוע התפרסם מחקר שמעלה ששיעור קציני ×”×—×™"ר שמגיע ממוסדות דתיים זינק בחדות: אם ב-1990 הוא עמד על 2.5% בלבד, עד לשיא של 31.4% – כעשרה אחוזים יותר משיעורם באוכלוסיה – באחת השנים האחרונות (הכתבה לא מציינת את השנה המדויקת). הכתבה לוותה בקריאות שבר ובחשש מהפיכה צבאית. אני מעיז לומר שזה כנראה חשש מוגזם.

מצד אחד, בהחלט נראה שיש כאן יד מכוונת: הזינוק בשיעור ההולכים לקצונה מתחיל בקרבה חשודה להסכם אוסלו, ומהיכרותי את העולם הדתי-לאומי אני כלל לא אתפלא אם שורה של רבני ישיבות תיכוניות הגיעו להכרה שקטה שיש לכבוש את הצבא כדי למנוע פינוי, וביצעו את השינוי שנראה להם מתבקש (ועל כך מיד). אליקים לבנון, מדבר בגלוי על "הפיכה אמונית" שתושג, בין השאר, על ידי השתלת מספר גדול של סוסים טרוייאנים חובשי כיפות סרוגות בדרגים הבכירים של צה"ל.

עם זאת, המידע האמפירי שבידינו אומר שאם זו היתה התוכנית, היא כנראה נכשלה. ההתנתקות היתה רוויה בסירובי פקודה, גלויים ושקטים, אבל אלו היו סירובי פקודה של חוגרים, לא קצינים. יתר על כן, רוב סירובי הפקודה מגיעים מתלמידי ישיבות הסדר או פלוגות "נח"ל חרדי" שהם בעצם נח"ל חרד"לניקי, והקצינים מגיעים מהמכינות הצבאיות.

עד לשנים האחרונות, מסלול חייו של צעיר מבית "נחשב" בציונות הדתית – שהיא בעיקרה תופעה בורגנית לעילא – ×”×™×” מיועד להעביר אותו דרך חממה. הוא ×”×™×” לומד בבית ספר ממלכתי דתי, נפרד מהאוכלוסיה החילונית; משם ×”×™×” עובר לישיבה תיכונית (ומי שלא הצליח בכך, נחשב לכשלון והעטה חרפה על המשפחה), שהיא בעצם פנימיה; משם ×”×™×” עובר לישיבת הסדר, עוד פנימיה, שבמסגרתה ×”×™×” משרת בסך הכל 16 חודשים בצבא, ושלוש שנים נוספות בישיבה עצמה. את השירות הצבאי הוא ×”×™×” מבצע עם החברים מהישיבה, כדי למנוע נשירה ולהשאיר אותו בתוך החממה. מאז ההפיכה השקטה שביצע הרב נריה, שתיאר יפה רכלבסקי ב"חמורו של משיח", החממה הזו – שקיימת מאז שנות החמישים – הפכה ליותר ויותר אידיאולוגית וקיצונית.

כיום, סך תלמידי ישיבות ההסדר עומד רק על כ-1,300, שהם (על פי וויקיפדיה) מעט יותר מ-20% מצעירי הכיפות הסרוגות בגיל הסדר. חלק ניכר מהאחרים מגיעים לצה"ל אחרי שנת הכנה במכינה צבאית. זהו מוסד חדש ביחס, בן 20 שנים בערך, ורשמית הוא הוקם כדי לספק מסגרת לצעירים חובשי כיפות שבזבוז עוד חמש שנים בישיבה הוא מעבר לכוחותיהם; ב-15 השנים האחרונות חל גידול ניכר במספרן. בפועל, אם יצוצו אי פעם הפרוטוקולים של מזוקני ציון שיראו שמטרה נוספת שלהן היתה ליצור קאדר של קצינים שיבצעו יום אחד פוטש אמוני, לא אופתע בכלל.

אבל ספק אם הפוטש יגיע מהקצינים הדתיים. בוגר ישיבת הסדר מגיע לצבא עם חבריו; הוא תחת משמעת כפולה, של המפקדים שלו ושל הרבנים שלו. הלחץ, הקיים גם כך בצבא, לא "לצאת מהשורות", לא לחרוג, לא לפקפק, לא לחשוב, מופעל עליו הרבה יותר. הישיבה שומרת על קשר רציף עם ההסדרניקים, והם שייכים לה גם כאשר הם מושאלים לצבא.

ההומוגניות של יחידות ההסדר לא מאפשרת להם להגיע למגע ישיר עם חלקים אחרים של החברה הישראלית. ראיתי חיילי הסדר שבאופן חריג שירתו ביחידה "רגילה", שלא יכלו להבין את נוכחותם של חיילים דרוזים, שלא לדבר על קצינים דרוזים. אנשי מכינות משרתים ביחידות רגילות, הם נאלצים להכיר שיש אנשים שחושבים אחרת מהם, ועם זה שהם כנראה בזים להם – הם חונכו, אחרי הכל, להאמין שהם אנשי אליטה, אפילו אנשי אליטה מהפכנית – הם נאלצים להסתיר את הבוז הזה. אלה מהם שהופכים לקצינים לומדים במהירות את האופן שבו פועלת הביורוקרטיה של צה"ל, מטבע הדברים הם רוצים קידום, והנאמנות שלהם מועברת באיטיות לצה"ל והרחק מהמכינה, שהופכת לזכרון רחוק, הם מאמצים את האתוס הצבאי-מיליטריסטי של "יהדות הדגמ"ח", והופכים למעין רפליקות קטנות של אליעזר שטרן. שזו לא בדיוק הצלחה גדולה מבחינה דמוקרטית, אבל מהאנשים האלה לא יצא פוטש. הם חלק מהמערכת, וכקצינים מה שחשוב להם הוא ציות.

הם עשויים להסחף בפוטש: אם יופעל עליהם לחץ כבד, למשל של יחידות שלמות שמתמרדות כנגד דרג מדיני שנתפס רופס או בוגדני, הם עשויים להשבר ולהצטרף אליו. בדיוק מהסיבה הזו צריך לפרק את ישיבות ההסדר, או למצער להפסיק את המנהג שלהן לשלוח את חייליהן לצבא כגוש אחד. את זה, אגב, הבין כבר אליעזר שטרן. אם יפרוץ מרד בצה"ל, הוא יגיע מן הקאדרים המהפכניים האלה – ודווקא משום שיש קצינים דתיים בשלל תפקידים בצבא, שהם מצד אחד אנשי קריירה ומצד שני מחזיקים באותן עמדות כמו אנשי ישיבות ההסדר בכל מה שקשור לכיבוש, הוא עשוי להיות מסוכן במיוחד.

אבל הסכנה איננה מגיעה מהקצינים הדתיים והמכינות. היא מגיעה, כמו תמיד, מהישיבות – ומגדודי הנח"ל החרדי, שמייצגים אותה בעיה עצמה, רק בפחות מעצורים. את אלה הגיע הזמן לפרק. אבל, כרגיל, ספק אם יש מישהו בישראל שיש לו את הכוח ואת האומץ.

(יוסי גורביץ)

טענה שחוזרת שוב ושוב בבלוג הזה היא שהיהדות איננה עם; היא כת דתית, שהיציאה והכניסה אליה כרוכות בטקס דתי, של גיור. לאחרונה, אני שמח להודיע, קיבל גם בית המשפט העליון את דעתי.

בתחילת אוגוסט האחרון (אני רוצה להודות לעופר מאתר Kibush.co.il על ההפניה), דחה בית המשפט העליון פה אחת את עתירתה של הניה זבידובסקי, אזרחית ישראלית ויהודיה לשעבר, לשוב ולהכיר בה כיהודיה ועל כן להעניק לה כנדרש אזרחות ישראלית. את הפסיקה אפשר לקרוא כאן (זהירות, PDF).

המקרה לא פושט: זבידובסקי גדלה כיהודיה ובסוף שנות השבעים התנצרה (היא ניסתה להכחיש זאת, ללא הועיל) כדי להנשא לאזרח גרמני. היא עברה עמו לחו"ל, ויתרה על אזרחותה הישראלית לצרכי מס, ולאחר כ-20 שנה, שבהן היתה מוכרת כחברה בכנסיות בגרמניה, חזרה לישראל משום שנישואיה כשלו. היא ביקשה לקבל מעמד של יהודיה, הביאה לצורך כך הסכמה של שני בתי דין רבניים (האחד ישראלי, השני בריטי, שבפניו גם טבלה) – וסורבה על ידי משרד הפנים. משרד הפנים קבע שמאחר והיא המירה את דתה, היא איבדה את זכותה לקבל אזרחות. מי שולט במשרד הפנים, אנחנו יודעים; ועכשיו אנחנו גם רואים שהעמדה שלו מחמירה מאלה של בתי הדין הרבניים.

שלושת השופטים התחבטו ארוכות בסוגיה הנדירה יחסית – מה מעמדו לצורך חוק השבות של יהודי שהתנצר ועכשיו הודיע שהוא חוזר בו מהמרת דתו; לרוב המומרים היה מספיק שכל להשאר מומרים – ובסופו של דבר הגיעו למסקנה שעל זבידובסקי להצהיר בפני משרד הפנים ששוב איננה בת דת אחרת. חלק מהם (רובינשטיין, חובש הכיפה בהרכב) החמירו ברמת הדרישות מזבידובסקי, אחרים הקלו, אבל כולם הגיעו לאותה המסקנה: המרת דתו של אדם מוציאה אותו מגדר יהודי, וכדי שיוכר שוב כיהודי עליו להוכיח את נאמנותו לדת היהודית. רובינשטיין, שיחסו לזבידובסקי עוין במיוחד, מביא שלל מובאות הלכתיות שאומרות שמומרים לתיאבון חשודים במיוחד, מבהיר שיש מעשים שעליהם הכלל "ישראל שחטא, ישראל הוא" לא חל, ורומז בגסות שאין לזבידוסקי חלק בעולם הבא, דבר שאני חושד שלא מטריד אותה במיוחד.

אז מה קרה פה? קרה ערבוב בין דת ולאום, זה מה שקרה. אילו היהדות היתה לאום, לאף אחד לא היה צריך להיות אכפת לאיזו אמונה תפלה סוגדת זבידובסקי, או אם אינה סוגדת לכזו כלל. מאחר והיהדות היא דת, העסק היה צריך להגמר ברמת בית הדין הרבני – ושני בתי דין רבניים, אחד מחמיר יותר (זה הלונדוני) קיבלו את זבידובסקי חזרה לחיק היהדות.

אז למה בית המשפט פוסק שהיא צריכה להוכיח את יהדותה? למה הופכים השופטים לאינקוויזיטורים, ולא מסתפקים במלאכה שעשו הרבנים? כי הציונות, משבלבלה בין דת ולאום, הפכה את המרת הדת למקבילה של בגידה בלאום. נטישת הדת היתה המבחן העליון של חוסר נאמנות ליהדות. יהודים מומרים "נשפטו מול ההיסטוריה של האומה" ונמצאו אשמים, בעוד שבסתם בית דין הם היו יוצאים, לכל היותר, בכמה מלקות.

הפסיקה איננה חדשה, למעשה: מקורה בבג"צ רופאייזן מתחילת שנות השישים, שבו ניסה האח דניאל – יהודי שהמיר את דתו לנצרות במהלך השואה והפך לנזיר – לקבל מעמד של יהודי ולכן אזרח. אין ספק שבבית דין רבני הוא היה מקבל את שלו (ובבית דין בעל סמכות כנראה גם נסקל, אבל זה סיפור אחר). אבל כשהופיע בפני בית משפט ציוני לעילא, הוא היה בוגד, ונידון ככזה.

הצורך הדוחק של שופטים לדון בפרטי אמונתה או כפירתה של זבידובסקי, הצורך לשלוף פוסקים מהמאה ×”-14 כדי לדון בשאלה שבמדינה נורמלית היתה פשוטה לגמרי – מה לעשות באזרח שוויתר על אזרחותו לצרכי מס ועכשיו רוצה אותה חזרה – מעיד על האופן שבו הסתבכו הדברים עד אין קץ. חסכו מאיתנו את המראה הנלעג של שופט חילוני המהגג בהלכות תשובה ומצטט את איגרת השמד של הרמב"ם. יש להניח לרבנים לקבוע מיהו יהודי – הם הגדירו את הנושא 2,000 שנה, אין סיבה טובה להתערב עכשיו בעבודה שלהם – והניחו למדינה להגדיר מיהו אזרח. אין צורך להפוך את בית המשפט לאינקוויזיציה שעוסקת בדיני נשמות.

(יוסי גורביץ)

שר החינוך גדעון סער – שהוא חלק מקואליציה נסתרת למחצה של רדיקלים ימניים, שמזינים אלה את אלה – פתח עוד שלב במלחמה נגד לימודי האזרחות. יד ימינו, צבי צמרת, הורה להעביר את רוב התקציבים המיועדים לחינוך מוגבר באזרחות ללימודי יהדות. רק שליש מבתי הספר שיבקשו תקציב ללימודי אזרחות מורחבים גם יקבלו אותו.

לימודי האזרחות נחשבים לדבר מאיים על הרוב היהודי-פולקיסטי. הם מזכירים שבמדינה מודרנית, יש חשיבות לאזרחותך, לא לקבוצה הדתית שממנה אתה בא. הם מתעקשים באופן מעיק לדבר על תפיסות של שוויון, ומתקרבים קרבה מסוכנת לתפיסה של מדינת כל אזרחיה. הם מדגישים את המתח בין שני הקטבים של "יהודית ודמוקרטית". והנה, מוכיח לנו שוב שר חינוך מן הימין שהשניים אינם דרים בכפיפה אחת: או יהודית, או דמוקרטית. ועכשיו אנחנו יודעים מה עמדת הממשלה בנושא.

הממשלה איננה רוצה אזרחים טובים; יצורים שכאלה, אבוי, עוד עשויים לטעון שעל ישראל להתנהל על פי מסמכי היסוד שלה ו"לשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה… לקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, ×’×–×¢ ומין;  להבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". ואת העקרונות האלה, כזכור, דחתה ממשלת נתניהו בתחילת השנה.

לא, הממשלה רוצה יהודים טובים. כאלה שברור להם שהם "בני מלך", אבל בו זמנית אכולים רגשות אשמה כלפי היהודים הטובים באמת, אלה המקיימים את ההלכה, כאלה שעליונותם נובעת מהרחם שממנו באו.

מרבים לדבר על סכנת הפאשיזם העולה עלינו; אבל זה, כפי שכבר נכתב, איננו פאשיזם. זהו פולקיזם. משמעו שהמדינה לא מנסה לטפח אזרחים הנאמנים לה; היא רוצה יהודים טובים. ההחלטה הזו אומרת כל מה שצריך לומר על מקומם של האזרחים הלא יהודים במדינה האידיאלית של צמרת, סער, ואנשי "אם תרצו".

סער ושות' לא התחילו את ההתנכלות ללימודי האזרחות; בימיה של לימור לבנת, קומיסרית התרבות הנוכחית, ההתנכלות היתה שיטתית. היא אפילו ניסתה לבטל את בחינות הבגרות באזרחות. אז עדיין קמה זעקה. היום, כבר בכלל לא בטוח. כבר לא ברור מי צריך בעצם את המקצוע הזה, שהפך למקצוע של שמאלנים. צמרת לא אוהב את תכנית הלימודים: היא מציירת את ישראל באופן שלילי. יותר מדי ביקורת על המדינה. התלמידים צריכים לחשוב, כמו שמציע שירם של הבילויים, שנפלא פה. אסור, למשל, אסור לדבר על אפליית הערבים – אפליה שקיומה תועד בוועדת חקירה רשמית, ועדת אור. התלמידים לא אמורים לדעת עליה. זה יפריע לתפיסת עולמם, יגרום להם דיסוננס קוגניטיבי. ממילא הם לא בדיוק סגורים על השאלה למה יש בעצם אזרחים ערבים. מוטב לחסוך מהם מלהעסיק את מוחם הפעוט בשאלות טורדות מנוחה. כך, כשנגיע לשלב שבו נאלץ – לצורך הגנה עצמית, כמובן – לשלול את זכויותיהם של האזרחים הערבים, יהיו הרבה פחות אזרחים (סליחה, יהודים) שיבינו למה יש להם אזרחות מלכתחילה.

והספינה שטה.

הערה מנהלתית א’: בשבוע האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: ביום שישי האחרון התארחתי בתכניתן של חנה בית הלחמי ואסתי סגל, “במחשבה שניה”. אפשר להאזין לה כאן. תמונות ותיאורים אפשר לראות בבלוג של חנה בית הלחמי, פה.

(יוסי גורביץ)