החברים של ג'ורג'

ספיר סלוצקר-עמרן כתבה היום (א') על מה שאירע לה אחרי ההפגנה אמש מול ביתו של שר האוצר: היא מצאה את עצמה עם מפגינה נוספת כשהן מוקפות בעשרה שוטרים, כשאחד מהם – סהר בצ'י – החל להטריד אותה מינית. כשעמיתתה ניסתה לצלם אותו, הוא תקף אותה. כשסלוצקר-עמרן נחלצה לעזרתה, היא מצאה את עצמה מותקפת על ידי כל עשרת השוטרים. זה נגמר, כצפוי, בכך שכנגד סלוצקר-עמרן הוגשה תלונה על תקיפת שוטר – אחרי שהיא נעצרה. בצ'י התגרה בה ואמר שהיא מוזמנת להגיש נגדו תלונה למחלקה לחקירת שוטרים.

אני אחסוך לסלוצקר-עמרן את התלונה: אין שום טעם בכך. מח"ש לא מסוגלת לפעול, משום שהשוטרים מחפים ×–×” על ×–×”. אלה לא דברים שלי, אלה דבריו של ראש מח"ש היוצא, הרצל שבירו, לפני שלוש שנים: "אין סיכוי, אין סיכוי. אני יכול למנות על כך יד אחת את המקרים שבהם שוטר סיפר על עבירה פלילית של חבר שלו בעבירה של שימוש בכוח. אתה יודע מה, גם לא על ×›×£ יד אחת. ×–×” קשר השתיקה. ×–×” לא שהשוטרים קשרו את הקשר לפני האירוע, אבל עובדתית הם שותקים והם לא יספרו את האמת על אירוע של שימוש בכוח כלפי אזרח. […] שים לב מה קורה בנקודה הזאת – השוטר הרי מסר גרסה שקרית, כן? הוא יעלה על דוכן העדים והוא יעיד עדות שקר. כך שזה לא ×–×” בלבד שהוא חיפה על חבר שלו. הוא גם שיקר בבית משפט. זו הידרדרות במדרון שאתה לא יכול לעצור."

אפשר לעצור אותה, למעשה. הפתרון צריך להיות דרסטי ואכזרי: פירוקה של משטרת ישראל והרכבתה מחדש. כפי שהיא כרגע, היא גורמת לאזרחי ישראל יותר נזק מתועלת. צריך להעביר חוק שקובע שכל שוטר שכנגדו הוגשה אי פעם תלונה על אלימות, חזקה שהתלונה הזו היא תלונת אמת והשוטר יפוטר.

במקביל, הרשות השופטת צריכה לעשות שני דברים. הראשון הוא תקדים של שופטי הראג' הבריטי. המשטרה של הראג' היתה ידועה לשמצה בשל חוסר יעילותה ושחיתותה; באופן חריג וחסר תקדים, שופטי הראג' קיבלו סמכות לדרוש לא רק את ההצהרות של השוטרים, אלא את כל תיק החקירה כדי שיוכלו לעקוב אחרי עבודת המשטרה מראשיתה. אחד השופטים נהג בעקביות לשחרר כל אדם שהראיה העיקרית כנגדו היתה הודאה. הנחת היסוד שלו היתה שההודאה הוצאה בכפיה, או זויפה.

זו גם הנחת היסוד שצריכה לעמוד מול עיני שופטי ישראל כאשר הם באים לעסוק בעדויות של משטרת ב'צי. כל עדות של שוטר שאיננה מגובה בראיה חיצונית חד משמעית, יש להתייחס אליה כעדות שקר. הנחת היסוד צריכה להיות זו של שבירו: ששוטרי ישראל הם עדי שקר.

כל שוטר שמסר עדות שנמצאה שקרית, יועמד לדין ובהליך מזורז. היה ויימצא אשם, בית המשפט יפסוק לו את העונש המקסימלי בחוק, קרי שבע שנות מאסר. נמצא שוטר אשם בעדות שקר, הוא יפוטר בקלון מן המשטרה ולא יקבל את הפנסיה שלו. יש להתייחס לעדות שקר של שוטרים כאל מכת מדינה ולפעול בהתאם. במקביל, יש לבנות כוח משטרה חדש. כן, זה יעלה כסף. בשעתו, המדינה גייסה "מלווה חירום מרצון", שהיה מס בכפיה לכל דבר, כדי לאפשר לה לנהל מלחמות; מצבה של המשטרה הוא מצב חירום לא פחות מהפלישה המצרית לסיני ב-1973.

קראתי היום את אחד האנשים היותר שקולים והיותר רגועים שאני מכיר, כשהוא כותב שעל מה שעשה בצ'י, הציתו במצרים ובטוניסיה תחנות משטרה. אדם אחר כתב שלא ירחק הזמן, ובו מפגין באמת יתקוף שוטר. אחרי הכל, הוא ממילא ימצא את עצמו עם תלונה על תקיפת שוטר, אז לפחות שיהיה על מה. מאד לא רצוי לישראל להגיע למצב הזה ורצוי שהממשלה תנקוט בצעדי חירום מפניו.

פה אנחנו מגיעים לבעיה העיקרית: הממשלה. משטרת ישראל נמצאת במצב שבו היא נמצאת הרבה בגלל שלממשלה נוח מאד שתהיה משטרה חלשה ושנואה. אחרי הכל, בעבר המשטרה העזה לחקור את בכירי הממשלה לא פעם ולא פעמיים. זכור המראה של אחד המושחתים שבראשי הממשלה, אריאל שרון, אחרי שקיצץ את תקציבה – יום לאחר שבנו נחקר בחשד להעלמת ראיות, שאכן הועלמו – כשהוא נוזף בשוטרים, כמעט צורח, ודורש "בלי בכי ובלי נהי."

ואף על פי כן. משטרת ישראל כפי שהיא – מושחתת, אלימה, עצלנית, לא יעילה, שקרנית – צריכה לעבור מן העולם. מגיע לנו יותר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

רני רהב, יחצ"נם המתוקשר מאד של הטייקונים בישראל, יצא היום בהודעה מרעישה: מישהי, שמכונה בפייסבוק Israela Levi Agron, הפיצה תמונה של שר האוצר יאיר לפיד כשהוא במדי אס.אס. הוא קרא למשטרת ישראל לפתוח בחקירה דחופה.

הסתכלתי על הפרופיל של אגרון, ומה אני אגיד לכם – מאז "אחי העבדים" של יאיר לפיד, לא ראיתי משהו מזויף כל כך. הפרופיל של אגרון נפתח ב-11 באפריל. באותו היום היא גם מתחתנת. חודש אפריל מלא באמרות שפר חלולות – ובום, כשאנחנו עוברים לחודש מאי, אגרון, שקודם לכן לא כתבה מילה על פוליטיקה, הופכת לקיצונית זועמת. ב-16 במאי, היא מעלה תמונה שעליה נכתב "ביבי הוא רודן, רודן מפילים חיילי צה"ל." באותו היום, היא מעלה גם תמונה של מה שהוא לכאורה העיתון של מחר, שבו נאמר שמאות חיילים הפגינו, ככל הנראה נגד נתניהו.

שבוע לפני כן, היא מעלה עוד שתי תמונות, שתיהן מכילות טקסטים נגד יאיר לפיד.

יש לה רק 57 חברים (היו הרבה פחות הבוקר, אומרים לי) וחלק מהם הם מותגים, בעיקר מעצבי שיער, ספרים ועוד. ל"ישראלה" אין שום אירועים שהיא הולכת אליהם, והיא חברה רק בשתי קבוצות, שתיהן עוינות ליאיר לפיד.

יתר על כן, היא לא קיימת בגוגל.

רוב התוצאות (כשעשיתי בדיקה ראשונה היו חמש; התווספו אליהן כמה מאז) מתייחסות לשערוריה שקמה בשעות האחרונות, והתוצאה היחידה ששונה מהן היא ביקורת של "ישראלה" על ספר, שנכתב ב-11 באפריל – היום שבו היא פתחה את חשבון הפייסבוק שלה. היא טוענת שבמקור היא אנגליה, אבל נכשלת באיות המילה Research בתואר שלה (!), וגוגל באנגלית גם הוא לא מכיר אותה.

יתר על כן, גם התמונות שהיא טוענת שהן שלה אינן שלה: הן של חוקרת ותושבת וויסקונסין בשם Linda Levi (כאן, כאן וכאן). בקיצור, הפרופיל מזויף כמו הדאגה של יאיר לפיד למעמד הביניים.

לאגרון יש רק כמה עשרות חברים, ורני רהב איננו ביניהם. אף אחד לא שיתף את התמונה שלה של לפיד, אז שאלתי את רהב איך בעצם הוא קיבל את התמונה. הוא אמר שהיא נשלחה אליו "על ידי עיתונאי." הוא הוסיף עוד שהוא ראה את החבר הטוב ביותר שלו, יצחק רבין (הוא שאל אם אני זוכר מי זה) נרצח בעקבות הסתה ואמר שלא יתן לזה לקרות שוב. אמרתי לו שמדובר בזיוף והוא אמר שהוא לא מבין בזה בכלל, ואני מאמין לו.

אוקיי, מישהו זייף פרופיל פייסבוק. למה? אם סתם אדם זועם היה מנסה לפרסם תמונה שאומרת שיאיר לפיד הוא צורר, הוא היה פותח חשבון סתמי ופשוט שם אותה שם – או, כמו במקרה הזה (שמופיע באחת משתי הקבוצות שבהן היתה חברה "ישראלה"), כותב את דברי הבלע שלו בשמו האמיתי. החשבון של "ישראלה" קיים מאז אפריל, והוא אמנם זיוף עלוב, אבל נראה שהיתה כאן יד של איזה רועץ מדיה חברתית, שניסה ליצור sock-puppet , בובה, למטרה כלשהי: מישהו שנראה אמין במבט ראשון ושיכול להחזיק שערוריית רשת לכמה דקות.

מי? זאת שאלה מצוינת. למי יש אינטרס לבנות דמות פיקטיבית, שהדבר היחיד שהיא עושה הוא להפיץ שטנה נגד שר האוצר, בדיוק יום אחרי הגשת התקציב האכזרי ביותר שהוגש כאן מזה עשור, ולהפנות את היחצ"ן הבולט במדינה לתמונה שבה נראה שר האוצר במדי איש אס.אס? למי יש עניין, בקצרה, להפנות במכה אחת את תשומת הלב הציבורית מהתקציב שעבר בקריאה ראשונה למה שנראה כמו הסתת דרדל'ה נגד שר האוצר – הסתה זולה, אבל כזו שלוחצת על כל הכפתורים של רצח רבין?

צריך להזהר בלוגיקה של cui bono, מי מרוויח. היא פתח מצוין לתיאוריות קונספירציה. אבל יש בפנינו קונספירציה: מישהו השקיע מאמץ – לא מספיק, אבל מאמץ – בבניית דמות פיקטיבית, שמטרתה הטלת רפש במתנגדיו של שר האוצר. עכשיו נשאר לברר מי עומד מאחוריה. אם היה לי אמון כלשהו ביכולת החקירה של משטרת ישראל, הייתי שמח על התלונה של רהב, שכן בגללה דווח שנפתחה חקירה. אבל אין לי.

בינתיים, להזהר: קל מאד היום ליצור פרובוקציות בשנקל, ועד שאתה מספיק להתלבש עליהן כמו שצריך, הן כבר הגיעו לכל התקשורת המקוונת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(או: איך בגד יאיר לפיד בבוחריו. שוב.)

יאיר לפיד ידוע בכך שהוא, בלשון המעטה, לא האוהד הגדול ביותר של החרדים. למעשה, הוא כל כך ידוע בכך ששנאת החרדים היא לא רק מרכיב מרכזי במשיכה האלקטורלית שלו, היא גם השכפ"צ שלו: כשהוא היה צריך לפני כחודש ומשהו לענות על שאלות בכנסת על התכנית הכלכלית שלו, שתפגע קשות במעמד הביניים, הוא העדיף להתגולל על חברי הכנסת החרדים. בזה הוא היה די טוב: כולם אוהבים לרדת על החרדים ובחסות ההתקפה עליהם אף אחד לא זכר שהדיון היה על הגזירות הכלכליות של לפיד. בשבוע שעבר, הוא התחמק מההצבעה בכנסת על העלאת המע"מ, כשהוא מקפיד למשוך את משבר הדמה סביב ה"שוויון בנטל" עד יום ההצבעה עצמו, כדי לארגן לעצמו אש חיפוי תקשורתית.

השבוע הצביעה הכנסת על מועמדיה לוועדה למינוי דיינים. זו ועדה שתפקידה, ובכן, לבחור את הדיינים בבתי הדין הרבניים. באופן מפתיע, לאיש האופוזיציה בוועדה נבחר אלי ישי, אחד מגדולי הגזענים שכיהנו אי פעם בממשלת ישראל. זאת למרות שלאופוזיציה היתה מועמדת מצוינת בדמות מרב מיכאלי.

אני לא חשוד כאוהד של הרבנות, בלשון המעטה, ואין ספק שמדובר באחד המוסדות המסואבים והשנואים בצדק בישראל. עם זאת, ההתעלמות ממנו מצד חילונים היא משונה. מדובר, כפי שהודיע השבוע ראש האחים היהודים נפתלי בנט, במוסד שאמור לשמש כרב של החילונים. כן, הפתרון האידיאלי הוא להפריד דת ומדינה, לבטל את הרבנות ולשלוח את הרבנים אל חסדיו של השוק החופשי, אבל עד שזה יקרה – ובינינו, זה לא יקרה מחר, וגם לא מחרתיים – יש לכל חילוני עניין מובהק מאד שנציגיו ישבו בוועדה למינוי דיינים. למה? כי גם אם אתם לא מתחתנים ברבנות – ועל כך יש לברך – הרי שאם אתם נאלצים להתגרש, אין לכם מנוס מפניה לרבנות. ושם אורבות לכם מפלצות של ממש. מועמדת פמיניסטית במובהק בוועדה למינוי דיינים היתה אחת הבשורות הטובות ביותר שהכנסת הנוכחית יכלה לתת לנו.

אבל זה לא קרה. המועמד שנבחר, כאמור, היה אלי ישי. איך זה קרה? על כך יש מספר דיווחים. האתר החרדי "בחדרי חרדים" דיווח שלפיד הורה לאנשי סיעתו לתמוך בהצבעה החשאית באלי ישי. דיווח דומה הגיע מאלדד יניב, שמסר שחברת הכנסת עליזה לביא העלתה לדיון בישיבת הסיעה בנושא הצעה שהסיעה תתמוך במיכאלי – הצעה שלפיד התייצב מולה, על פי הדיווח הזה, בכל כובד משקלו והתעקש על תמיכה בישי. הדיווח הזה נתמך גם על ידי מספר מקורות המקורבים לסיעת "יש עתיד" בכנסת, וזו גם טענתה של מיכאלי עצמה.

העמדה הרשמית של "יש עתיד," עם זאת – כפי שאפשר לראות כאן – היא שהסיעה ניצלה את חופש ההצבעה בנושא, ואיש איש הצביע על פי מצפונו. מקור אחר ב"יש עתיד" אמר לי שאכן, הסיעה קיבלה חופש הצבעה, ושבעוד שלביא הצביעה עבור מיכאלי, לפיד עצמו הצביע בעד אלי ישי. כפי שמראה הקישור בתחילת הפסקה, דובריו של לפיד מסרבים להכחיש זאת. הם חוזרים שוב ושוב על האמירה שהיה חופש הצבעה, ו"כל עוד לא היתה משמעת קואליציונית, כל אחד יכול היה לבחור על פי השקפת עולמו."

זה נכון פורמלית, כמובן. אבל יש להניח שאם לפיד היה תומך במיכאלי, הוא היה ממהר להודיע על כך. העובדה שהוא לא מוכן לומר זאת אומרת כל מה שצריך לומר. לפיד, וחלקים ניכרים מסיעתו, בחרו לוועדה למינוי דיינים את אחד החרדים הריאקציונריים ביותר ששירתו אי פעם בכנסת. חשוב לציין שיש להניח שגם חלק מחברי מפלגת העבודה הצביעו עבור ישי: המקור שלי אמר שהסיעה ערכה דיל עם ש"ס, במסגרתו הם הצביעו עבור ישי בוועדה למינוי דיינים וש"ס הצביעה עבור בוז'י הרצוג בוועדה למינוי שופטים. אבל אי אפשר לומר שסדר היום של מפלגת העבודה בכל מה שקשור לחרדים דומה באיזושהו אופן לסדר היום שלפיד מקפיד לדבר עליו.

לפיד, בקצרה, מכר את הבוחרים שלו לאלי ישי. אם את אשה חילונית, ואת צריכה להגיע לבית הדין הרבני מסיבה כלשהי, לפיד דאג לכך שלא יהיה שום סיכוי שיהיה שם דיין סימפטי עבורך. הוא עשה את זה בדעה צלולה. במקרה הטוב ביותר, הוא העניק חופש הצבעה והצביע בעצמו עבור ישי; במקרה הגרוע יותר, הוא הטיל משמעת סיעתית למען ישי. כמה נוח שההצבעה הזו היתה חשאית, כך שהציבור לא יכול היה לדעת איך הצביע לפיד.

למה נקט לפיד בצעד שמזיק כל כך לציבור שלו? כנראה משום שהוא רוצה שאף אחד לא ירכב לו על הטיקט האנטי-חרדי. אם מיכאלי היתה נבחרת, סביר להניח שהיינו רואים קרבות של ממש סביב מינוי דיינים, כשהיא שולפת התבטאות אנטי-אנושית ואנטי-נשית של המועמדים זו אחר זו. זה אומר שלפיד צריך היה לחלוק את הנושא העיקרי שלו עם אדם אחר – ואדם רהוט, אינטליגנטי ויעיל הרבה יותר. כזה שהיה מביא קבלות. כזה שהיה הופך סדרי עולם, לא משאיר את המצב כפי שהוא ועושה הרבה רוח, כפי שעשה לפיד בנושא הגיוס.

רק זה היה חסר ללפיד לקראת הבחירות הבאות: לא רק שהוא היה מגיע אליהן כשוחט הגדול של מעמד הביניים, אלא שהיתה מתייצבת מולו מועמדת מוצלחת הרבה יותר בהגנה על זכויות החילונים. מה היה לו להציע לבוחריו?

אז הוא סיכל את המועמדות שלה. והעדיף במקומה את אלי ישי. מזמן לא נרשם כאן מהלך ציני כל כך, מצד מי שמתברר במהירות כמאחז העיניים הגדול של הפוליטיקה הישראלית. ולפיד הולך ללמוד את מה שלמדו מאחזי עיניים לפניו: שאפשר לעבוד על כל האנשים חלק מהזמן, ועל חלק מהאנשים כל הזמן, אבל לא על כל האנשים כל הזמן. מספר האנשים שעדיין מוכן להגן על לפיד מצטמק והולך, כשמצביעיו מתחילים להבין שהם נפלו, שוב, למלכודת הישנה של מפלגת מרכז.

זה בסדר. בבחירות הבאות תהיה אחרת, עם משיח-פח משלה. אולי רמטכ"ל בדימוס. הם יוכלו לאכזב את עצמם שוב.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בסוף השבוע, חשף היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין סקופ: ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי ממשלה פנו אליו בנסיון למנוע הפגנות, בתואנות בטחוניות. ההפגנות האמורות הן ככל הנראה ההפגנות בסילוואן, באום אל פאחם ומצעד הגאווה בירושלים. וינשטיין, לדבריו, סירב בתוקף לדרישות הללו ואמר שזכות ההפגנה יקרה לליבו.

העובדה שראש הממשלה רוצה לדכא הפגנות, ומנסה לנקוט בצעדים משפטיים לשם כך – במיוחד את יועץ הבית שלו – היתה צריכה להיות כותרת ראשית. הפגנות, אחרי הכל, הם אמצעי עיקרי להחלפת ממשלה במדינה דמוקרטית; כל התנכלות לזכות הזו – שבישראל, שגדלה על תקנות שעות חירום, היא רחוקה מלהיות מובנת מאליה – צריכה למשוך תשומת לב תקשורתית עוינת ניכרת. בפועל, מעט מאד כלי תקשורת דיווחו על כך.

היום מדווח "העין השביעית" שקול ישראל הכין ידיעה שציטטה את הביקורת של וינשטיין, אבל זו נגנזה בהוראת מנהל קול ישראל, ד"ר מיכאל מירו. בקול ישראל סירבו להתייחס לנושא, מעבר להודאה כי הוכנה כתבה וכי היא נגנזה.

קול ישראל ורשות השידור בכלל נמצאים מזה זמן תחת שליטה של ראש הממשלה. זכור לרעה הרגע ב"הפגנת המיליון" בקיץ 2011, כאשר לשכת ראש הממשלה נכנסה ללחץ והורתה לרשות השידור להפסיק לסקר את ההפגנה – הוראה שיושמה.

רשות השידור תמיד היתה קן צרעות של בחישה פוליטית; היסטורית, חברי המליאה שלה מונו על פי מפתח פוליטי, והממשלה תמיד הפעילה לחץ עליה. גורמי ימין ניסו לפסול כתבים וכתבות שלא היו לרוחם כבר בשנות השבעים והשמונים – רפיק חלבי, למשל, עמד בתחילת שנות השמונים מול נסיון הדחה מאורגן בשל כתבה על הריסת בתים. איסנטיסים של שערוריות תקשורת זוכרים בערגה את הימים שדי היה בגבה מורמת של חיים יבין אחרי הצהרה מופרכת במיוחד של הממשלה כדי לגרור שאילתות בכנסת.

כל זה הפך להרבה יותר מופגן בקדנציה השניה והשלישית של נתניהו. בשנה שעברה, ניסו מקורביו של נתניהו ברשות השידור לסרס את מה שנשאר מהשידור הציבורי, על ידי "איזון" של מגישים ביקורתיים. המהלך הובל על ידי יואב הורוביץ, מי שהעביר 75,000 ₪ ל"אם תרצו" בשנת 2008, מה ששני הצדדים ניסו להסתיר, ומי שאלדד יניב תיאר אותו כמקבל "חבילה" של 70,000 ליש"ט מנתניהו כדי לקדם את "מאבק המילואימניקים", שממנו נולדה "אם תרצו." הורוביץ נמנע מתביעת דיבה כנגד יניב וכנגד "ידיעות אחרונות," העיתון שחשף אותו כתורם של "אם תרצו." המאבק שניהל הורוביץ בשם נתניהו כנגד שרידי העצמאות של רשות השידור הובילו לכך שהוא הואשם בכך שאיים על היועצת המשפטית, עו"ד חנה מצקביץ', באומרו ש"אם לא תפסיקי עם המלחמות שלך, אני עוד אטפל בך." זמן קצר לאחר מכן התמוטטה מצקביץ' ונזקקה לטיפול.

טמקא דיווח היום בהנאה, שלא לומר צקצוק לשון, על אירוע בעייתי מאד בארגנטינה: הנשיאה שם, כריסטינה קירשנר, ניצלה את שליטתה ברשות השידור של ארצה כדי לשבץ משחק כדורגל פופולרי בדיוק בשעה שבה אמור היה להיות משודר תחקיר עוין לה. התרגיל, ייאמר לשבחם של הארגנטינאים, התפוצץ לקירשנר בפרצוף.

הטון הלגלגני של טמקא לא ממש במקום: התרגיל שביצעו מקורביו של נתניהו ברשות השידור שלנו גרוע יותר. קירשנר הציבה תחרות לדיווח עוין; מקורביו של נתניהו פשוט העלימו אותו. למאזינים הישראלים – שמשלמים אגרה, נזכיר – לא ניתנה אפילו האפשרות לדעת שהיועץ המשפטי של ממשלתם מאשים את ראש הממשלה בדיכוי הפגנות, כלומר בדיכוי האפשרות להחליף אותו.

אני לא יודע אם לשכת נתניהו היתה מעורבת ישירות בסיכול הדיווח על דברי וינשטיין או לא. זה גם לא כל כך חשוב: מצב שבו קול ישראל מצנזר את עצמו כי פקידיו הבכירים יודעים שפרסום ידיעה שלילית על ראש הממשלה מסוגל לסבך אותם, מצב שבו העיתונאים שלו מכוונים לדעת ראש הממשלה, גרוע דיו. לא תמיד צריך להקיף את תחנת השידור בטנקים; אם השדרנים יודעים שפרסום האמת יוביל לכך שיבולע להם, בדרך כלל יהיה די בכך. איום בפיטורין ואובדן הכנסה יעיל לעתים קרובות כמעט כמו איום במאסר.

רשות השידור אמורה היתה להיות חיקוי של ה-BBC, שיש לו מסורת ארוכה של העלאת הסעיף לממשלה הבריטית. בפועל, במיוחד בימי נתניהו, היא הופכת לתחליף של התקשורת הרוסית בימי פוטין. כלומר, כמו באופן שבו הוא מפנק את עצמו על חשבוננו, נתניהו מנצל את נכסי הציבור כדי להעצים את עצמו על חשבון הציבור. המקרה הזה גרוע אף יותר משערוריות המיטות המעופפות, הגלידות, הבריכות והשאר: במקרה הזה, נתניהו מנציח את אחיזתו בשלטון, שמספקת לו את כל ההנאות האלה.

לנתניהו, נזכיר, כבר יש חינמון משלו – העובדה ש"ישראל היום" לא נחשב לשוחד בחירות מצד שלדון אדלסון היא חרפה – ותומכיו משתלטים בימים אלה על מה שנשאר ממעריב. עיתון אחר – להבדיל אלפי הבדלות, אין להזכיר אותו בנשימה אחת עם "ישראל היום" – שתומך עקבית בנתניהו הוא "מקור ראשון." נציגיו של נתניהו יושבים גם ברשות השניה, ולמרבה ההפתעה והשמחה הנסיון שלו לשבור את ערוץ 10 ולגרום לו לכוף את ראשו נכשל דרמטית – ערוץ 10, כזכור, חשף את פרשת המיטה המעופפת (האחרונה). אי אפשר להאשים אותו שהוא לא ניסה, עם זאת. את אחד העיתונים העצמאיים שעוד נותרו, "הארץ", נתניהו כבר הגדיר כאויב ישראל.

יש שם למנהיג שרואה את התקשורת החופשית, כלומר את הכלי שמספק לציבור מידע שלא סונן על ידי המנהיג, כאויב, ומנסה כמיטב יכולתו לחבל בה: רודן.

או, אם המונח הזה מטריד אתכם, רודן בהתהוות.

ועוד דבר אחד: שווה לקרוא את הפוסט הקצר הזה בעמוד של הבלוג, ולצפות בסרטון. המצלמות, אבוי, הן אכן קריפטונייט לחמושים שלנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

תמונות הפוגרומים של שלשום (ג') ברחבי הגדה המערבית אילצו את מערכת המשפט לדבר קצת על תג מחיר. באדיבותו של עומר כץ, קיבלתי את הצילום הזה מתוך "ידיעות" של הבוקר.

כפי שאפשר לראות, הכלי הכבד בארסנל של היועמ"ש הוא שלילת זכות בסיסית של העציר: מפגש עם עורך דין. רומזים לנו שזה בסדר, כי עושים את זה גם עם "טרוריסטים פלסטיניים."

ואז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: למה בעצם מועילה מניעת המפגש עם עורך דין? איזו תועלת מפיק החוקר מכך שהנחקר לא יכול להתייעץ עם עורך דין? התשובה לכך פשוטה למדי: הנחקר לא יודע מה הזכויות שלו, וניתן להפעיל עליו לחץ בלתי סביר, שהופך בסופו של דבר ללחץ בלתי חוקי.

השב"×› כבר ניסה את התרגיל ×”×–×” בעבר, בפרשת חיים פרלמן. ×–×”, כזכור, נעצר על ידי השב"×› ב-2010 בחשד שרצח פלסטינים כעשור קודם לכן. פרלמן נעצר במשך חודש, כאשר בעשרת הימים הראשונים שופט שנחשב כנוח לשב"×›, אברהם טל, אוסר עליו לפגוש את עורך הדין שלו. פרלמן טען אז שעונה בחקירתו, ואין סיבה טובה שלא להאמין לו: כאן המקום להזכיר שלמרות שוועדת לנדוי מצאה – בשנות השמונים – שאנשי השב"×› שיקרו בעקביות לבתי המשפט כאשר נשאלו האם עינו עצירים, מספר המקרים שבהם מצא בית משפט ישראלי שעציר עונה הוא אפס (0). דווקא בתי המשפט הישראלים הצליחו שלא לראות את מה שיודע כל ילד, את העובדה שהפכה כבר לחלק מההומור הישראלי (בדיחת השפן שמעונה כדי שיודה שהוא דב.)

מגע עם עורך דין מסוכן למענים משתי סיבות: הוא מזכיר לנחקר שיש לו זכויות, ושאם הוא יהיה חזק הוא גם יצליח לשמור עליהן בסופו של דבר. החקירה של השב"כ נשענת על בידוד ויאוש של הנחקר, כמו גם על שיטות שהן עינויים לכל דבר, אם כי הן לא נתפסות ככאלה: כבילה ממושכת ומניעת שינה. זו האחרונה, אני לא נלאה מלהזכיר, נתפסה על ידי האינקוויזיציה ככלי החקירה המושלם: כולם נשברים בסופו של דבר.

הסיבה השניה היא שמגע עם עורך דין מאפשר לנחקר להודיע לקרובים לו מה עובר עליו, והם מסוגלים לעורר רעש תקשורתי. רעש ×›×–×” צפוי להגביר את הלחץ על השב"×› לספק לבתי המשפט ראיות – או, אם לדייק, להגביר את הלחץ על השופטים שלא לאשר את המשך המעצר בלי ראיות.

פרלמן שוחרר לאחר כחודש, כשהשב"כ מודה שבעצם לא היו לו ראיות נגדו. מה זה אומר על טל, ששימש כחותמת גומי של המשטרה החשאית הישראלית, ואישר הפרת זכויות בסיסית ביותר של חשוד מבלי לטרוח לברר אילו ראיות יש נגדו בעצם, תחליטו בעצמכם.

יש סיבה מצוינת לעובדה שהשיטה המשפטית שלנו מאפשרת לנחקר מפגש עם עורך דין: הגנה בסיסית על זכויות הנחקרים, הכרה בכך שהיכולת להרחיק אדם – במיוחד אדם "נורמטיבי," כזה שאיננו מורגל במעצרים ובחברת עבריינים – מביתו ולכלוא אותו עוד קודם למשפטו די בה, במקרים רבים, להביא להודאה. בישראל, ההודאה נחשבת ל"מלכת הראיות", והיכולת של נחקר לחזור בו מהודאה כמעט לא קיימת. אני זוכר היטב שוטר ברצועת עזה, אחרי שהבאנו בפניו מקרה משונה במיוחד, פלסטיני שעצר ג'יפ של המנהל האזרחי כדי להתוודות על פשע. השוטר נעץ בנו מבט מלא בוז, ואמר "תכניס אותי איתו לתא לשעתיים, והוא יודה גם ברצח קנדי." מה שיפה בבתי המשפט שלנו הוא שהם כנראה יקבלו את ההודאה הזו.

ובכל זאת, ברגע שחקירה הופכת למסובכת מדי, הדבר הראשון שמערכת המשפט רוצה להעיף הוא הזכויות הבסיסיות ביותר של העציר. קשה מאד לא להאמין לה אחר כך שמה שמעניין אותה הוא פחות מידע ויותר הודאה.

מהבחינה הזו, ההשוואה לנחקרים פלסטיניים – שמערכת המשפט מביאה כתקדים – חוזרת אליה כבומרנג. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות לא זו שהמערכת רוצה שנקבל, שחקירה ללא עורך דין היא חקירה יסודית יותר, אלא ההיפך: שחקירתם של עשרות אלפי פלסטינים היתה חקירת שווא, שמטרתה סחיטת הודאה, ושהכרסום בזכויותיהם לא שיפר את "בטחון האזור," אלא רק את שיעור ההרשעות.

בכל פעם שמדובר בחקירה מסובכת, השב"כ והמשטרה נופלים על הרצפה, מתהפכים על הגב, ובוטשים ברגליהם באוויר. ככה זה, אחרי יותר מארבעים שנים בהם הארגונים האלה התרגלו שיש להם יכולת להפעיל לחץ כמעט בלתי מוגבל על נחקרים: יכולת החשיבה שלהם מתנוונת. לא במקרה, כאשר המשטרה נכשלה בשעתו במאבק בפשיעה האלימה, העלה השר לבטחון פנים צחי הנגבי את הרעיון של שימוש באמצעים מהמלחמה בטרור, כמו מעצרים מנהליים.

בשב"כ טוענים שיש פער ניכר בין המידע המודיעיני שלהם ובין היכולת שלהם להביא ראיות משפטיות. בהחלט יכול להיות. הדרישה, במקרה הזה, לא צריכה להיות לבטל את הצורך בראיות בבית המשפט או המקבילה שלה, היכולת לבודד עציר ולענות אותו עד שהוא יודה; היא צריכה להיות אימון טוב יותר של השב"כ להביא ראיות לבית המשפט.

הפעילו סוכנים – כן, זה ייקח זמן ויהיה שיעור גבוה של כשלונות. ככה זה בחיים. לא באתם ליהנות. אבל למען השם, השקיעו בסוכנים שלכם בדיוק כפי שהייתם משקיעים בסוכן שהיה אמור לחדור לתא של הג'יהאד העולמי, כי זה סוג האויב שאיתו אתם מתמודדים. הפעילו תחבולות, כמו ההיא שבה נחשף החמ"ל של תג מחיר. לכו בעקבות הכסף כדי לברר מי מממן את "תג מחיר" (הנה רמז על חשבון הבלוג: אתם יכולים להתחיל ממועצת שומרון וגרשון מסיקה), והבהירו שמימון פעולות כאלה יכאב מאד כלכלית לגופים שמספקים את המימון. אל תהססו לפעול נגד הרבנים; כעקרון מדובר בפחדנים שמשתפנים מהר מאד כשהם עצמם תחת סכנה. הכריזו על ישיבת יצהר כעל ארגון עוין והחרימו את כל הנכסים שלה – אבל תהיו ערוכים לבסס את המהלך הזה בראיות מוצקות בבית המשפט. תפסו את הבוגדים שמספקים מידע לאנשי תג מחיר מתוך הצבא, והפעילו לחץ בלתי מתון על בתי המשפט הצבאיים כדי שיזמברו אותם לתקופות כליאה ארוכות, כיאה לבוגדים. הפעילו האזנות סתר, מכשירי מעקב GPS, מיקרופונים פרבוליים, או את שלל הכלים הטכנולוגיים האחרים; בקיצור, הבינו שמדובר בפעולה ארוכת טווח נגד אויב ערמומי ומתוחכם ושזה לא ייגמר מחר, אם בכלל.

והפנימו שאת המאבק הזה צריך לנהל בגבולות החוק ובגבולות מה שמתיר משטר דמוקרטי, או שנשפוך את התינוק עם המים. ככה זה. לא מתאים לכם? החזירו את התגים שלכם. נמצא מישהו אחר.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': עדכון מפגש בלוג: הוא ייערך ב-26 במאי, בסביבות השעה שמונה. על המקום אני עדיין עובד ומקווה לעדכן בקרוב. כ-50 איש הביעו עניין להגיע. הפורמט המתוכנן, לאור התגובות שהגיעו במייל, הוא כזה: שעה של הרצאה, ככל הנראה על ג'ורג' אורוול; כרבע שעה של דיבורים על הבלוג ועל ההיסטוריה שלו; וכשלושת רבעי השעה של תשובה לשאלות מהקהל. עדכונים נוספים יבואו בהמשך.

(יוסי גורביץ)

(בתודה לאהרן פורת, עורך ידוע סבל.)

בשבוע שעבר נשא יאיר לפיד את נאומו הראשון כשר האוצר, והקדיש אותו לריקוד סוער על קברם הפוליטי של החרדים, תוך שהוא מבטיח להם שהוא יקצץ להם את הצורה, ושהוא יגייס את בניהם. לפיד התחמק כמיטב יכולתו מלדבר על הנושא, קרי התקציב, מתוך ידיעה שיש בקרב בוחרים לא מעט אנשים שיסכימו לכך שהוא יטיל בהם מומים, כל זמן שיטיל מומים לא פחותים בשנואי נפשם. כהרגלו, כלל לפיד שגיאה בנאום: הוא טען שממשלת נתניהו השלישית תומכת בפתרון שתי המדינות וש"זה בקווי היסוד של הממשלה. לממשלה יש קווי יסוד וזו הדרך שבה נפעל." הוא לא ידע, או העמיד פני לא יודע, שאחיו, נפתלי בנט, דאג להוציא את הסעיף הזה מקווי היסוד של הממשלה.

לטמבלים שהצביעו עבור לפיד בתקווה שהוא אכן ידאג ל"אחיו העבדים" ויפעל לשינוי המצב החברתי, הנה מבזק: אתמול (א') דחתה ועדת השרים לענייני חקיקה, בתמיכת סיעת "יש עתיד", את הצעת חוק היסוד: זכויות חברתיות, שהעלתה סיעת מרצ. החוק אמור היה לעגן זכויות בסיסיות כמו הזכות לחינוך ובריאות, ולקבע את זכות השביתה, השוויון בעבודה ואת חופש ההתאגדות. כלומר, הממשלה שבה יושב לפיד לא תאפשר לעובדים לחזק את כוחם מול כוחם של בעלי ההון. ההחלטה של ועדת השרים לענייני חקיקה כנראה קברה את החוק. במקביל, ממשיך משרד האוצר של לפיד להדליף דיווחים על כך שהוא מתכוון להעביר בחוק ההסדרים סעיף שיאפשר לו לחסל את זכות השביתה ב"שירותים חיוניים," כלומר לסרס את כוחם של עובדי חברת החשמל והנמלים להתגונן מפני נסיונות למכור אותם לאיזה דנקנר ("למכור אותם לאיזה דנקנר" זו המשמעות המדויקת של המונח המכובס "הפרטה.")

כך ששולחיו האמיתיים של לפיד – האנשים שאיתם הוא מסתובב, האנשים שנקרעו מצחוק כשראו שמספר גדול של ישראלים קונים את הבלוף על כך שהוא "נציג מעמד הביניים" – כבר רואים נחת ממנו. ולא רק במובן הכללי, אלא במובן ממשי מאד.

הבלוג הזה היה הראשון שהזהיר, אם יורשה לנו לנקוט בשפתו של ראש הממשלה, מפני השיטה של לפיד לגיוס כספים ערב הבחירות, לקיחת הלוואות נושאות ריבית משורה של אנשים שיכולים להפקיד סתם כך 100,000 ₪ ומעלה. אנשים זהירים יכלו לראות כבר אז את הנתק בין לפיד ובין האדם מן השורה – התפיסה שלכל אחד יש 100,000 ₪ שהוא יכול לשים על קרני הצבי.

לפיד התחמק בהצלחה מפרסום שמות המשקיעים שלו עד אחרי הבחירות, כשהוא טוען בו זמנית שהוא נוקט ב"שקיפות." רשימה שלהם פורסמה ב"דה מארקר" לפני כחודש. יש בה, כבר עכשיו, שני אנשים מעניינים מאד.

הראשון הוא ישי דוידי. סביר שרובכם לא שמעתם עליו עד כה – אני לא שמעתי עליו עד הפרסום בגלובס – אבל הוא אחד המשקיעים שהשלישו ליאיר לפיד 130,000 ₪, והוא גם הבעלים של קרן ההשקעות פימי. הקרן הזו מנסה לרכוש את השליטה ב"אל על." לפני כשבוע, היה לפיד מעורב בקבלת החלטות בשאלת "אל על" והסכם השמיים הפתוחים. בין השאר, ההסכם נסגר בכך שהממשלה התחייבה לכסות 97.5% מהוצאות האבטחה של "אל על", שהיא כזכור חברה פרטית, שהופרטה ב-2005. שוב פועלת כאן השיטה הקבועה של "הרווח פרטי, ההוצאה ציבורית." אלי ציפורי מגלובס מעריך שההחלטה הזו של לפיד תאפשר לדוידי ופימי לגזור קופון של 111 מיליוני דולרים בשלוש השנים הקרובות – כ-400 מיליוני שקלים. יופי של תשואה על 130,000 שקל, לא? (שווה לקרוא מה יש לציפורי לומר גם על האופן שבו נתנו את הגז שלנו לתשובה, קיבלנו תמלוגים מצומקים אבל במקביל הבטחנו לממן את האבטחה של הגז – חשוב לציין שעידן לנדו כתב את זה קודם.)

השני הוא הלל קוברינסקי. הוא שימש כמנהל מטה הבחירות של לפיד, וגם הוא השקיע ב"יש עתיד" 130,000 ₪. קוברינסקי, לשעבר מנכ"ל AT&T ישראל ותת אלוף בצה"ל, היה המועמד הראשון של לפיד לתפקיד מנכ"ל משרד האוצר. זה לא הסתייע, וקוברינסקי משמש כ"יועץ הכלכלי" של לפיד – מפלצת הספגטי המעופפת יודעת שהוא זקוק לכזה. כ"יועץ הכלכלי" של שר האוצר, שאיננו מועסק רשמית על ידי המדינה, דחף קוברינסקי את עצמו לישיבות הרגישות ביותר של משרד האוצר, בכלל זה דיונים על התקציב.

קוברינסקי הוא איש עסקים פעיל מאד: יש לו אחזקות ב-13 חברות, לא כולן פעילות. שתיים מהחברות שלו עוסקות במסחר בניירות ערך באמצעות אלגוריתמים. המידע שמגיע אליו מישיבות האוצר יכול להפוך אותו לאדם עשיר הרבה יותר ממה שהוא עכשיו. אם יש לקוברינסקי שכל, ולמרות שהוא בכיר בצה"ל בדימוס אין להוציא זאת מכלל אפשרות, זה לא יקרה באופן ישיר, לא יהיה שום דבר שאפשר יהיה למצוא אחר כך: רמזים לידידים על המלצות השקעה, ואלה בתמורה יעבירו כספים לקרן של אשתו, למשל. וכמובן, המצב שבו אתה ה"יועץ הכלכלי" של שר אוצר שהתפרסם כשאמר שהוא לא מבין שום דבר בכלכלה מאפשר לך ללחוש על אוזנו כל מיני דברים מועילים – לך, כמו גם לחבריך. מותר לחשוד שהרבה קיצוצים בתקציב הבטחון לא נראה, כשתא"ל בדימוס הוא היועץ הבכיר של שר האוצר. סביר להניח ש-130,000 ₪ היו, מבחינתו של קוברינסקי, יופי של השקעה. הפוטנציאל לשחיתות ולגזירת קופון על חשבון המדינה זועק כל כך, שאפילו בכירי אוצר הדליפו לתקשורת אי נחת מהשתתפותו של קוברינסקי בישיבות. הם הגדירו זאת "חוקי אבל מסריח."

בנאומו בכנסת, חזר לפיד שוב ושוב על כך שהממשלה בת חודש אחד בלבד. אחר כך הוא הודיע – במייל למנויים שלו – על כך שאין בכוונתו לשאת נאומים חשובים נוספים בכנסת, כי שם הוא חשוף להערות ביניים. לפיד הצהיר על כוונתו להביא לנו "פוליטיקה חדשה": בינתיים, ממה שאנחנו רואים בחודש האחרון זו אותה הגברת בהיעדר אדרת – הקשרים בין הון ושלטון מעולם לא היו עירומים יותר.

ואולי גם זו לטובה. לפיד הודיע בנאומו הכלכלי בשבוע שעבר שבשנתיים הקרובות יהיה רע, ואחר כך יהיה טוב יותר. למעשה, לפיד יגרום למצב להיות רע יותר בתקווה – ההיסטוריה מוכיחה שזו תקוות שווא – שיהיה טוב יותר. אם לפיד היה מצויד בהשכלה כללית ראויה ובכמה גרמים של התבוננות עצמית, הוא היה מבחין בכך שהוא ונערי האוצר אימצו את התפיסה "שיהיה רע יותר כדי שיהיה טוב יותר" – נוסחה שבמקור נכתב על ידי אחד, ולדימיר איליץ' לנין. אולי, כשההמונים שהצביעו ללפיד יגלו שהוא הופך את מצבם לגרוע יותר בעוד שמצבם של העשירים רק מוטב, בזמן שנציגיהם של בעלי ההון שולחים את ידיהם ישירות אל השלטון.

אולי אז תקום שוב הרוח של קיץ 2011, וקיץ 2013 ישוב ויוכיח למי שהתייאש מהאפשרות של שינוי בישראל עד כמה טעה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. פרטים נוספים על אירוע ערב הבלוג המתוכנן יפורסמו בהמשך השבוע.

(יוסי גורביץ)

שר האוצר, יאיר לפיד, כתב היום (ג') סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, שבו טען שאיש לא תכנן להעלות את שכר הלימוד לסטודנטים, בניגוד לפרסומים בתקשורת הבוקר. הוא הוסיף בצדקנות שאם היה תכנון כזה, הוא עצמו היה מפגין נגדו. הידיעה התבססה על הצהרות של התאחדות הסטודנטים, שלדבריה פקיד בכיר באוצר דיבר עם אנשיה על העלאה של 20% בשכר הלימוד. לפיד כתב ש"אין שום אולטימטום באוויר," ושכשנאלץ להסביר מדוע התאחדות הסטודנטים תוקפת כוונה בלתי קיימת להעלות את שכר הלימוד, הוא כתב את הטקסט הבא: "אז למה נציגי התאחדות הסטודנטים כתבו את זה? כדי שאני איאלץ להכחיש ואז הם יוכלו לומר שהם כופפו אותי. זה קצת עצוב שדווקא נציגי הציבור הכי צעיר במדינה משתמשים בטריקים של הפוליטיקה הכי ישנה." ההדגשה שלי.

כלומר, לפיד מאשים את נציגי הסטודנטים בכך שהם פיברקו גזירה לא קיימת כדי לעשות עליו, ועל הסטודנטים, סיבוב (כך הוא פותח את הטקסט שלו.) משזו ההצהרה שלו, היו כמה אפשרויות:

א. לפיד משקר.

ב. הסטודנטים משקרים.

ג. פקיד האוצר ששוחח עם הסטודנטים שיקר.

ד. לפיד הפריח בלון ניסוי, ונבהל מהתוצאות שלו.

ה. פקידי האוצר, שבזים בצדק לממונה האזרחי עליהם, מנהלים מדיניות עצמאית ולהם אין כל בעיה עם העלאת שכר הלימוד.

ו. ללפיד אין מושג מה קורה במשרד שלו, מספרים מעייפים אותו והוא נרדם מולם, ואין לו ראש לפרטים הקטנים.

התשובה הנכונה, כמסתמן, היא ה', או שילוב בין ה' לו': היו שיחות רשמיות בין סגן ראש אגף תקציבים, יוני רגב, ובין יו"ר התאחדות הסטודנטים. בשיחות האלה, אכן, העלה רגב את האפשרות להעלות את שכר הלימוד או לקצץ את תמיכת המדינה בהשכלה הגבוהה. רגב הדגיש שמדובר בהצעה בלבד, שעוד לא קיבלה את "אישורו" של השר. אף אחד לא יופתע לדעת אם הנושא הוגש ללפיד בסעיף 264 באיזה מסמך שהוא לא טרח לקרוא.

נניח לרגע לבעיות התקשורת הקשות בין השר הטרי ובין הפקידות הבכירה שלו. מה היה הצעד הראשון של לפיד, כשהבין שמאיימים על הפופולריות שלו? להוציא את דיבתם של מנהיגי הסטודנטים, לטעון שהם משקרים לציבור שלהם ושהם קושרים נגד נבחר ציבור בכיר. זה היה הדבר הראשון שהוא עשה. לפני שהוא טרח לברר מה בעצם קרה: כתבו נגדו משהו, והוא מיד מיהר להשפריץ בפומבי שמדובר בקנוניה.

אני לא יודע אם לפיד לא ידע על תוכן הפגישה בין רגב ובין ההתאחדות כי הסתירו ממנו את המידע, או משום שהוא היה רשלני ולא טרח לעבד את החומר שהוגש לו. זה חמור כך או כך: במקרה הראשון, פקיד בכיר שמנהל מו"מ על סעיף שהוא יודע שהשר שלו מתנגד לו ומנסה להסתיר את העובדה הזו ממנו צריך להתפטר. במקרה השני, יש לנו בעיה חמורה יותר, כי נתקענו עם שר אוצר אידיוט ולא כשיר. שר אוצר אידיוט ולא כשיר, נזכיר, שהאינסטינקט הראשוני שלו הוא להאשים מישהו אחר במעשי נבלה.

הבעיה של לפיד היא שהוא כותב סולו. זה כל מה שהוא היה כל חייו. הוא התעקש שלא יערכו אותו. הח"מ שונא עורכים. מדובר בעם פדנטי ורע מזג, שדורש תיקונים, מתעקש על דקויות, שם דגש על עובדות לפני להט, ובאופן כללי עושה מאמצים ניכרים שלא לאפשר לכותב לצייר את עצמו כקשקשן יהיר, למרות המאמצים הניכרים שהוא משקיע בתחום. אני מדבר, כמובן, מנסיון אישי מר.

ללפיד אין עורכים, והשגיאות שלו – בהנתן גזירת הגורל שהפכה בדרן שנראה טוב לשר בכיר – חמורות הרבה יותר. סביר להניח שבתפקידו החדש, עצם הרעיון שהוא יצטרך להעביר את הטקסט שלו דרך דובר המשרד נראה לו מופרך. הוא הרי יודע הכל טוב יותר.

אבל אם הטקסט הזה של לפיד היה עובר דובר ראוי לשמו, סביר להניח שהוא לא היה מתפרסם. הדובר היה אומר "אה, רגע, לא כדאי שנרים טלפון או שניים ונברר מה בעצם קרה שם?" שום דובר שפוי לא היה מאשר את הטקסט של לפיד על "גברת כהן", ואני חושד שהסיבה שהוא שוחרר באמצע החג השני של פסח היא בדיוק זו: כדי שלפיד לא יצטרך להעביר אותו דרך עובדי הציבור שאחראים, בין השאר, על כך שמשרד האוצר ייראה סולידי, מכובד ומחובר למציאות.

וזו השגיאה הרביעית שפולט לפיד בארבעה ימים, שזה מרשים. בהספד שכתב על אמנון דנקנר, אחד האנשים הבזויים שפעלו אי פעם בתקשורת הישראלית, הוא דיבר על דון קיחוטה שרוכב על דולצינאה; זו היתה אהובתו של קיחוטה, לא הסוסה שלו. לסוסה קראו רוסיננטה. נו, למי יש כוח להשקיע 30 שניות בבדיקת העובדה הזו. שלשום, ציטט לפיד שלושה צווים שהם לקח מן השואה: אל תהיה קורבן, אל תהיה שותף לפשע, ולעולם אל תעמוד מן הצד. זה נחמד, רק שלפיד ייחס אותם לוויקטור פרנקל והם נאמרו על ידי חוקר השואה יהודה באואר. לפיד טען עוד שהדברים חקוקים על קיר מוזיאון השואה בוושינגטון. הם לא. לפיד כבר שגה בייחוס הטקסט הזה בעבר, והיה מי שתיקן אותו. לשווא, כמסתבר.

היום ערכה הכנסת דיון בגזירות המתרגשות עלינו. למרות שכל האופוזיציה חתמה על הבקשה לדיון המיוחד, לפיד הרשה לעצמו להתחמק ממנו. אחרי הכל, בדיון בכנסת הוא לא יכול סתם לשלוח פוסטים לפייסבוק, ולמחוק את מי שמצביע על השגיאות שלו. בדיון בכנסת הוא יצטרך להתמודד עם אנשים רציניים כמו זהבה גלאון ודב חנין, שלא מפחדים ממספרים ולא מתעייפים ממסמכים, אנשים שכמו שאמרה גלינה, "הוא יודע שהם יקרעו לו את הצורה וירכבו לו על הדולצינאה." ברור שהוא לא יתייצב לעימות כזה.

אבל עימותים כאלה, לא ליצנות פייסבוק חסרת אחריות, הם נשמת אפה של הדמוקרטיה. בנאום ההספד שלו על "דוד" אמנון דנקנר, שיבח לפיד שוב ושוב את הרשעות שלו. הצורה שבה הרשה לעצמו, ללא היסוס, להטיח רפש בפניהם של אנשי התאחדות הסטודנטים מלמדת שאת המידה הזו הוא אימץ גם לעצמו.

עדכון: מקורבי לפיד מוסרים שהוא בכלל לא ידע על הפגישה ועל מה שנידון בה, והבין מה קרה רק אחרי שערך פגישה עם רגב. נניח שזה אכן המצב. מדוע, אדוני השר, היה האינסטינקט הראשון שלך לטפול עלילה על הסטודנטים? האם תפרסם פוסט התנצלות?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו ממשלה שנראית פחות כמו מושב ליצים.

(יוסי גורביץ)

בוגי "משה" יעלון מצא את עצמו בתסבוכת, זמן קצר סמוך לכניסתו ללשכת שר הבטחון: לפני כשבוע הוא השתמש במסוק צבאי כדי להגיע לחתונת בתו. אלה העובדות. אחר כך התחיל, כרגיל, הנסיון לטשטש אותן.

לשכת השר מיהרה להודיע בצדקנות ש"שר הביטחון טס במסוק לחתונת בתו בקיבוצו גרופית הסמוך לאילת, מאחר ועד שעות הצהריים היה עסוק בדיונים מבצעיים דחופים והערכות מצב בלשכתו בתל אביב, במקום לבלות את יום החתונה עם משפחתו. כדי למנוע איחור לחתונת בתו, הוחלט מחוסר ברירה כי שר הביטחון יגיע לאירוע במסוק." ההדגשה שלי. מה זה "מחוסר ברירה"? ההודעה הזו מבקשת מאיתנו להאמין שמה שהתרחש היה כך: השר הגיע השכם בבוקר ללשכתו, ומשם היה עסוק בדיונים קדחתניים (כולל דיונים "מבצעיים דחופים", כדי שלא תחשבו חס וחלילה שהוא רק עוסק בהגנה על הנתח של מערכת הבטחון מאוצר המדינה), כשלפתע, בבעתה, הוא מבין שהוא עומד לאחר לחתונת בתו, שתיערך עוד כחצי שעה. מהר, הוא מורה לרל"ש שלו. אין ברירה, ארגן לי מסוק צבאי.

או שלא. סביר הרבה יותר שערב קודם, כשתכנן את היום שלו, העיר הרל"ש על כך שלוח הזמנים צפוף משהו, ובוגי, בתנועת יד מזלזלת, אמר "אין בעיה, דבר עם הרמטכ"ל שיארגן מסוק." איכשהו, התרחיש הזה – שלא כולל את הרעיון שיעלון מסוגל לשכוח את החתונה של בתו, אירוע שהוא בכל זאת אירוע מרכזי בחייו של אדם – נשמע סביר יותר.

רגע, אבל האם היתה בכלל סכנת איחור? שימו לב למילים המודגשות: "עד שעות הצהרים." חופות, כידוע, נערכות בערב. משדה דב יוצאת טיסה לאילת, הסמוכה לגרופית, מדי כשעה. מה הפריע ליעלון לתפוס משם טיסה? או, לצורך העניין, להתרווח במושב האחורי של מכונית השרד שלו, ולהורות לנהג לשעוט לגרופית? מדובר בשלוש עד ארבע שעות נסיעה בלבד. לא התאים לו להדחק בגרוטאות המעופפות של ארקיע עם ההוי פולוי? נשמע לגיטימי. הוא בהחלט היה רשאי לשכור מסוק פרטי, או מטוס פרטי, למה שהיה לגמרי נסיעה פרטית. אבל למה שיעלון יוציא מכספו הפרטי, כשאפשר להפיל את ההוצאה על הציבור?

במשרד הבטחון מתעקשים למרוח אותנו ולטעון שעלות הטיסה היא 6,000 ₪ בלבד – למרות שמקורות במערכת הבטחון, שמותר להניח שהם גם אלה שהדליפו את הסיפור, אומרים שמדובר במשהו קרוב יותר ל-70,000 ₪: 20,000 ₪ לשעת מסוק, כשהטיסה היא שעה וחצי בכל כיוון, כשהמסוק ממתין לכבוד השר על המנחת. מישהו צריך לומר ליעלון שיום עבודה שלו – או, אם לדייק, חצי יום עבודה – לא שווה לנו את הסכום ×”×–×”.

בקיצור, יעלון קימבן לעצמו צ'ופר נחמד על חשבוננו. מיד יצאו מחוריהם כל מלחכי פנכתה של מערכת הבטחון והשמיעו את זעקת ה"בחייאת" הקבועה במצבים כאלה. מה רציתם, ייבב אחד מהגרועים שבהם, צביקה פוגל, שיחסמו את כל הכבישים בדרום כדי לאפשר לו לנהוג? ונו, מה קרה, נשפך קצת כסף ציבורי.

הטענה עלתה גם מחוגים שדווקא תומכים בצדק חברתי: הם חששו שהפרשיה תאפשר הסחת דעת משורה של מעשי עוול גרועים בהרבה. הם אמרו, בצדק, שיש בעיות הרבה יותר רציניות בתקציב הבטחון.

ואף על פי כן, צריך להתעקש ולהתעסק בפרשיה הזו. יעלון, אחד הגרועים שברמטכ"לים וללא ספק מהבזויים שבהם, טיפח לעצמו במשך שני עשורים אגדה של אדם בלתי מושחת. ואין ספק שאם יאמרו לו שהטיסה הזו, שהיא ניצול לרעה מובהק של סמכות – שהרי תרגיל ×›×–×” לא ×”×™×” עולה על הדעת במקרה של, × × ×™×—, שר החינוך, שגם לו יש דיונים דחופים – היא שחיתות, הוא נורא ייעלב. שחיתות? הוא? וזה לגמרי מובן. איך אדם שחושב שמגיע לו הכל יכול להיות מושחת? הוא רק לוקח את מה שמגיע לו.

זו לא היתה, חשוב להזכיר, הפעם הראשונה שיעלון משתמש בציוד צבאי כדי להגיע לאירוע שלא קשור לתפקידו. לפני עשור, כשהיה לרוע המזל רמטכ"ל, הוא השתמש במסוק צבאי כדי להגיע לחתונה בצפון. המסוק הוריד את יעלון, אשתו, ועוד מספר אזרחים, ומשם הם נלקחו לחתונה בקיבוץ סמוך. בינתיים, המסוק המתין לשובם של יעלון ואורחיו, כשחיילים מאבטחים אותו. שעת שימוש במסוק הוערכה אז בעשרות אלפי שקלים. קשה להבין איך בדיוק היא הצטמצמה בעשור האחרון ל-6,000 ₪. אז התגובה של מערכת הבטחון היתה חצופה אפילו יותר: "כמדיניות, אין אנו מפרטים את פרטי פעילותו של הרמטכ"ל והאופן שבו היא מתבצעת." אתם מבינים? חתונה היא "פעילות" של הרמטכ"ל, והיא נאפדת סוד כמבצע חשאי של סיירת מטכ"ל. קשה, אגב, להאמין, שהתגובה הזו פורסמה ללא ידיעתו של יעלון.

אז לפני עשור יעלון למד שאפשר להשתמש בציוד צבאי יקר להחריד לצרכיך הפרטיים, ולסנג'ר חיילים לשם כך, בלי שיקרה לך שום דבר. עכשיו הוא ניסה לעשות את זה שוב, רק שהפעם הוא גילה לרוע מזלו שאין אינתיפאדה שניה שתחפה על הביזה שהוא מבצע באוצר המדינה, ושהוא כבר לא רמטכ"ל אלא פוליטיקאי. בכיר, אמנם, ובכל זאת רמטכ"ל לשעבר, אבל פוליטיקאי. פעם, כרמטכ"ל, הוא היה מסוגל להודיע לכנסת שהוא לא רואה את עצמו כפוף לה; היום, הוא כנראה עוד לא קלט, זה כבר לא היה עובר בקלות כזו.

וזה חשוב, לא רק בגלל הכסף. בהתחשב בכמות הבזבוז של המערכת הבטחונית, ×–×” כנראה ×–× ×™×—. ×–×” חשוב משום שזה אומר לנו דברים חשובים על יעלון, מי שמייעד את עצמו לרשת את נתניהו ובכל מקרה ×™×”×™×” פוליטיקאי בכיר. יעלון תמיד האשים את החברה הישראלית ברפיסות: במהלך האינתיפאדה השניה, כשאנשים התפוצצו באוטובוסים על ימין ועל שמאל, ×”×¢×– יעלון – שבניגוד לאוכלוסיה המותקפת, לא הלך לשום מקום בלי שומרי ראש – לרטון על כך שהיא, החברה שבהגנה עליה נכשל קטסטרופלית, דווקא היא החוליה החלשה. האיש שכל חייו התקיים על חשבונם של אחרים (תחילה על חשבון הציבור, אותו תיעב, ואחר כך על חשבון הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, כשהיה במכון לאסטרטגיה ציונית) התרגל לכך שהוא יכול לקבל מה שהוא רוצה, שמגיע לו, שמותר לו. נו, הוא הרי מייצג את הישראליות האמיתית, הנחושה, הלא רופסת, אז מה אתם מציקים לו עם זוטות? מה, אתם מצפים מהאיש שבין בטחון ישראל ובין בטחון הקריירה שלו תמיד בחר בקריירה, שכל קיומו הוא על אגדת הסכין בגב – איכשהו, תמיד הגב האישי שלו – שיהיה מסוגל להבין איך ×—×™ ישראלי מן השורה? ×›×–×” שלא מסתובב עם משכורת של 70,000 ₪ בחודש? ×›×–×” שלא יוצא לרחוב עם מאבטחים? ×›×–×” שאוליגרכים ימנים לא מסדרים לו ×’'וב כשהוא בתקופת צינון?

ואם הציבור הישראלי ישכח את ה"מגיע לי" של יעלון כשהלז יתייצב שוב בקלפי, אז מגיע לו.

ועוד דבר אחד: שר האוצר החדש שלנו הודיע שהוא רוצה שמשרדו יתחיל לסגור את פרצות המס של האוליגרכיה. המממ. אולי הוא יכול להתחיל מאחד, יאיר לפיד, שהקים לעצמו חברה כדי שיוכל לשלם לעצמו דיווידנדים במקום לקבל משכורת, וכך לשלם הרבה פחות מס. זה חוקי לגמרי, כמובן. זה גם מסריח עד השמיים, במיוחד כשמדובר בשר האוצר שכבר הודיע ששוב יצטרך להדק את החגורה שעל צווארנו. שרים אמורים להוות דוגמא. איזו דוגמא נותן שר האוצר הנוכחי לנישומיו? יום אחד, ילד, תוכל להיות מצליח ואז להתחמק מחובתך המוסרית לשלם מס אמת?

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו מתחבט בימים אלה באופן שבו ירכיב את ממשלתו, אחרי שהואכל מרורים על ידי יאיר לפיד ונפתלי בנט. הממשלה הצפויה לקום – על פי הדיווחים כרגע, או ליתר דיוק על פי הספינים – תכיל 25 שרים: ראש הממשלה, שישמש גם כשר החוץ, ועוד 24 מהם. אם אכן כך ×™×”×™×”, יאיר לפיד ×™×”×™×” ראוי ללא מעט בוז. הוא התחייב ל-18 שרים. 25 שרים ×–×” קרוב יותר ל-30 מאשר ל-18. זו מה ששווה ההבטחה העיקרית של לפיד. אבל ×–×” בסדר: נוכל ללעוג לו בזמן שהוא יעשה את מה שהבלוג ×”×–×” ×—×–×” שיעשה, יעביר את קולות אנשי המחאה לימין הכלכלי, ויחסל עוד יותר את מה שנשאר ממעמד הביניים, אותו התיימר לייצג. הוא יצחק כל הדרך אל הבנק, אנחנו נבכה כל הדרך אל האוברדראפט.

נתניהו מוצא את עצמו במצב בעייתי מהרגיל. הוא הצליח לכווץ את המפלגה שלו בכשליש, ועכשיו הוא צריך לחלק לאנשי הליכוד תיקים. הללו, כך פורסם בשלל אתרים, כבר מאיימים ב"אינתיפאדה," לא פחות. כדי לתקן את הבעיה, צפוי נתניהו לחלק לא מעט תפקידי סגני שרים – על אלה, שמיותרים לא פחות משרים ללא תיק או ל"פיתוח אזורי" ו"איומים אסטרטגיים," לא אמר לפיד דבר – אבל הריב על כל תפקיד שר מתחמם.

אחת השרות שנאחזות בציפורניים בתפקידה היא לימור לבנת. האשה הראשונה ברשימת הליכוד, ציפי חוטובלי – מקום 15, דרך אגב – דורשת כעת לקבל תפקיד שרה במקומה, כשהיא מציינת שהיא הגיעה למקום גבוה יותר ברשימה. חוטובלי היא מהטיפוסים הדוחים ביותר שברשימת הליכוד, שזה חתיכת הישג, והיא כהניסטית כמעט מוצהרת, ועדיין היא עדיפה על לבנת.

לבנת עלתה לכותרות לאחרונה כשהודיעה לאנשי האמנות בארץ שהיא דורשת מהם לצנזר את עצמם ולא ליצור יצירות שמוציאות את דיבת הממשלה רעה. יש להניח שלבנת לא אמרה את הדברים במקרה; הם נאמרו כדי להפעיל לחץ על נתניהו לא להשאיר אותה בחוץ. הם נועדו לקרוץ לגרעין הקשה של הליכוד, שיותר ויותר הוא גרעין של מתנחלים, שהיא משלהם, למרות היציאות שלה נגד הפייגלינים.

צריך לזכור: ההיסטוריה של לבנת, כמעט לאורך כל ההיסטוריה שלה, היא היסטוריה של בריונות ושרלטנות. היא עלתה לכותרות לראשונה בסוף שנות השמונים, כשהתפרעה בהופעה של תיאטרון שלא מצאה חן בעיניה ושיבשה אותה. אחר כך, בשנות התשעים, היא התפרסמה בכך שסטרה למפגין שמאל שאמר לה דברים שלא מצאו חן בעיניה. זה בפני עצמו צריך היה לחסל את הקריירה הפוליטית שלה, אבל זה לא קרה. יתר על כן: לא רק שזה לא קרה, רוב הציבור אפילו לא מודע לזה. חוסר הזכרון של הציבור הוא מה שאפשר לה, אחרי הפיגוע בשוק מחנה יהודה, לשקר במצח נחושה ולומר ש"מעולם לא אמרנו שמדיניות הממשלה קשורה לפיגועים", כשהיא יודעת שאף אחד לא יזכור איך היא וחבריה האשימו את ממשלות רבין ופרס, פעם אחר פעם, בכך שמדיניותם קשורה לפיגועים.

מאז כיהנה לבנת בשורה של תפקידים, למרבה הזוועה כשרת החינוך וכשרת התרבות (נתניהו היה צריך לפצל את התפקידים), כשאי אפשר לתאר את הכהונה שלה אלא כנזק מתמשך לאנשים שעליהם היא הופקדה. אם יש לה תרומה לחינוך הישראלי, היא כנראה מפוקפקת: לבנת ניסתה להפוך את ההרפתקן והבוגד האמריקאי ג'ונתן פולארד לדמות מופת לילדי ישראל. שוב, מה לא עושים כדי לקושש קולות במרכז הליכוד. כדי לחשוב על פוליטיקאי שהסב נזק כמוה ולא הועיל לאף אחד בדבר, צריך כנראה לחזור ליורם ארידור. 30 שנה אחורה. זה מרשים.

במסגרת השחיתות העולצת של הליכוד, הצליחה לבנת – שבתקופתה כשרת חינוך קוצץ תקציב החינוך יותר מעשר פעמים – להעביר סכומים גדולים דווקא לעמותה שבראשה עמדה אמה, שולמית לבנת. האחרונה שתתה חלק ניכר מהתקציב שהועבר לעמותה כמשכורת – בין 73,116 לשנה ל-112,000 לשנה. במקביל, הצליחה חברה שלגמרי במקרה נוהלה על ידי אליחי הניג, ברנש שבלי שום קשר לכלום היה נשוי בשעתו ללבנת, לשים יד על נתחים מתקציב משרד החינוך. מה יש לומר, דמות מופת.

עם קצת מזל, הבוחר הישראלי הצליח לפחות בדבר אחד: על ידי צמצום מספר השרים של הליכוד, הוא ישים קץ לקריירה הממשלתית של לבנת. מותר לחלום, לא?

ועוד דבר אחד: הבלוג של "יש דין" עבר מתיחת פנים, והוא נקרא מעכשיו "אירוע נקודתי." אם הבלוג הזה לא מדכא אתכם מספיק, כנראה ש"אירוע נקודתי" יעשה את העבודה. (חלק מ)מה שרציתם לדעת על הכיבוש ולא העזתם לשאול.

(יוסי גורביץ)

לפני יותר מעשור, פקדה את הכנסיה הקתולית שערוריה שאם היה אלוהים, אפשר היה לקוות שהיא תחסל אותה סופית: פרשת הכמרים הפדופילים. מספר גדול – שהיינו אומרים שהוא מדהים, אלמלא הכרנו גם בארץ את הקשר בין אדיקות דתית לפדופיליה – של כמרים התעללו מינית בילדים שהיו נתונים למרותם או לחסותם. הכנסיה, במקום לנדות את הכמרים ומיד לאחר מכן להסגיר אותם למשטרה, עסקה במהלך מורכב של העברת הכמרים ממקום למקום תוך השתקת הקורבנות, לעתים באמצעות פיצוי לפני משפט. מספר קרדינלים היו מעורבים, ביניהם ברנרד לאו מבוסטון שהתפטר אחר כך מתפקידו כארכיבישוף של בוסטון (אל תדאגו לו, הכנסיה כבר עשתה את זה במקומכם.)

בלב השערוריה, נטען שוב ושוב, עמד הקרדינל יוזף רצינגר, שנבחר לפני מספר שנים לאפיפיור. כשביקר לפני כשנתיים בבריטניה, ניסו אזרחים זועמים להביא למעצרו האזרחי בחשד, כפי שהגדירו אותו, לחיפוי על פשעים נגד האנושות. הרטוריקה המוגזמת הזו לא צריכה לטשטש את העובדה שבנדיקטוס חתום על כמה וכמה מסמכים שהורו על החזקת כמרים שפשעו כלפי ילדים בכנסיה, ועל תמיכה בהעברתם ממקום למקום. המהלך הזה, אגב, סייע לכמרים להמשיך ולפשוע: בקהילה החדשה שלהם הם לא היו מוכרים כטורפים, וההורים מסרו לידיהם את ילדיהם ברצון. הפרישה הרועשת של בנדיקטוס מתפקידו, שנכנסה לתוקפה אמש (ה'), נבעה – על פי שורה של פרסומים – מחוסר רצונו להיות מעורב בשערוריית מין נוספת שעומדת לפרוץ בוותיקן. האפיפיור אמריטוס מכחיש, כמובן.

התוצאה של כהונתו של בנדיקטוס היתה אובדן אמון חריג מצד המאמינים בהנהגה שלהם, כשמספר הנוטשים של הכנסיה עצום. זו בדיוק צריכה להיות התגובה של האזרחים בישראל לפרשת השופט שהכה את ילדיו.

תקציר: לפני כשלוש שנים, הודה שופט שלום, ששמו בינתיים אסור לפרסום, בכך שהכה את ילדיו. ההודאה היתה בפני עובדת סוציאלית. לטענת השופט, הוא היה נתון אז בלחץ כבד. המשטרה רצתה לחקור את השופט, אבל לא יכלה לעשות זאת משום שכדי לחקור שופט צריך את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. הלז, יהודה וינשטיין, ישב על התיק במשך יותר משנתיים, ולא הצליח להגיע להחלטה. לא, שימו לב, להחלטה על העמדה לדין: להחלטה האם לפתוח בחקירה.

ופתאום, כשהפרשה התפוצצה בתקשורת, הכל השתנה. תוך יממה, השופט "יצא לחופשה," ו-ווינשטיין החליט להורות על חקירתו. התלבטויות של שנתיים נגמרו באחת, ברגע שהידיעה הגיעה לתקשורת.

אז לתקשורת מגיע כל הכבוד. זה בדיוק תפקידה, והיא צריכה להתעקש גם על פרסומו של שמו של השופט, עליו המערכת המשפטית ממשיכה להגן בחירוף נפש. האזרחים, מצידם, צריכים לדרוש את התפטרותו המיידית של וינשטיין, ושל כל מי שהיה מעורב בחיפוי הזה.

דמעותיהם של ילדים, החשש שלהם לחזור לבית שבו יש אב מכה, לא עניינו יותר מדי את היועץ המשפטי לממשלה. מה שעניין אותו היה הגנה על שמה הטוב של המערכת. בדיוק כמו בנדיקטוס והקרדינלים שלו. ולראיה: מהרגע שאי אפשר היה להגן יותר על שמה, המערכת עשתה את מה שהיתה צריכה לעשות. מותר לחשוד שהיא עשתה את זה לא מתוך רצון אמיתי להעמיד את השופט לדין, או ללבן את הפרשה, אלא מתוך ידיעה שאם היא לא תעשה את זה, התקשורת – והציבור – ילעסו את הכבד של וינשטיין יום-יום, עד שמה שהיה קורה לאזרח מן השורה יקרה גם לבן האלים בגלימה השחורה: חקירה משטרתית אחרי שהתקבלה תלונה מוצקה על עבירה פלילית.

כשהח"מ החל לעמוד על דעתו, בסוף שנות השמונים, נפוצה בארץ דת המשפט, שהכהן הגדול שלה היה אהרן ברק. עיקרי האמונה שלה היו שמערכת המשפט הישראלית היא מהטובות ביותר בעולם, אם לא הטובה ביותר בעולם; שהיא לא שוגה (ומכאן התנגדותה האוטומטית של התביעה לכל נסיון להביא למשפט חוזר); שהיא עומדת כחומה בצורה להגנת האזרח מפני עוולות השלטון. למערכת המשפט, כמו לאפיפיור, היו גם היו דיוויזיות: כשממשלת נתניהו הראשונה והחרדים תקפו את המערכת, התקשורת והציבור יצאו להגנתה. כשהדת הזו החלה בעלייתה, היו לכך סיבות טובות: המערכת ניהלה קרב ראוי וכמעט מוצלח נגד מערכת הטחון בפרשת השב"כ, ורשמה כמה הישגים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהועבר ב-1992, הוגדר על ידי ברק כ"מהפכה חוקתית." זו היתה, חשוב לציין, מהפכה מוגבלת מאד: החוק לא הכיל סעיף של שוויון האזרחים, והוא הועבר למעשה בגניבה, כשדן מרידור מרדים את הח"כים החרדים לגבי הבעייתיות שלו מבחינתם.

בעשור האחרון, אחרי שורה של פאשלות מביכות – בין הבולטות שבהן אפשר למנות את הסגירה של תיקי "האי היווני," כשהיועץ המשפטי מזוז העדיף להעמיד פנים שהמיליונים שקיבל גלעד שרון אכן הוענקו לו רק על שוטטות ברשת, ואת הפארסה של עסקת הטיעון עם כבוד אנסי קצב – האמון הזה הרבה, הרבה יותר מעורער. ובמידה ניכרת של צדק. כל מי שנאלץ לבוא במגע עם המערכת יודע שהיכולת שלה לספק סעד לאזרח נמוכה במיוחד, שהיא סובלת ממחלה קטלנית של שיהוי דין – חשבו על השנתיים האלה שבהן התלבט וינשטיין אם לפתוח בחקירה, ושוו בנפשכם, בהתחשב בתקדים ליברמן, לכמה שנים היה נדרש כדי להחליט על העמדה לדין, וכמה זמן היה נמשך המשפט – ושהיא עיוורת במידה ניכרת לצרכיו של האזרח. יתר על כן, יותר ויותר – בשל העלות של ההליכים, ובשל העובדה שכשליש מאזרחי ישראל הם עניים, והשאר הם ברובם המוחלט בני המעמד הבינוני הנמוך – המערכת היא בעצם כלי לשימור שליטת המעמד העליון על השאר. מי שיש לו כסף, יכול להשתמש בבתי המשפט; מי שאין לו, לא זוכה לרוב אפילו ליכולת ראויה לשמה להגן על עצמו.

והפרשה האחרונה הוכיחה שהמערכת היא – כמו מערכת הבטחון – עוד קליקה. היא מספקת הגנה לאנשיה. אזרח מן השורה – בוזגלו, כמו שאהב לקרוא לו ברק – שהיה מודה בפני עובדת סוציאלית שהוא מכה את ילדיו, לא היה זוכה לכך שהיועץ המשפטי לממשלה יתחבט בגורלו במשך שנתיים. זה היה נגמר הרבה יותר מהר, ובצדק. מבחינתו של היועמ"ש, מה שעבר על ילדים מוכים חשוב הרבה פחות מההגנה על המערכת.

ואם אנחנו נשאיר את וינשטיין בתפקידו, אנחנו נגלה יותר פסיביות משגילו ההמונים הקתוליים. די כבר.

ועוד דבר אחד: במהלך נסיעה לבילעין היום, דיברתי עם ח., יהודיה מצרפת שנמצאת כאן כמה שבועות. היא תיארה תקיפה שעברה עליה בירושלים שלשום (ד'). היא הלכה סמוך לשער שכם, כשהיא מזמזמת לעצמה שיר יהודי, כשלפתע זינק עליה גבר חרדי, הדף אותה בכוח אל הקיר, כשהוא צועק עליה שאם היא לא מכסה את הראש היא לא ראויה להיחשב יהודיה ואין לה זכות לשיר את השיר הנ"ל. ח. היתה המומה, אבל המשיכה הלאה. היא לא הגישה תלונה במשטרה. ועכשיו אנחנו צריכים לתהות כמה מקרים כאלה מתרחשים מבלי שהם ידווחו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)