ספיר סלוצקר-עמרן כתבה היום (א') על מה שאירע לה אחרי ההפגנה אמש מול ביתו של שר האוצר: היא מצאה את עצמה עם מפגינה נוספת כשהן מוקפות בעשרה שוטרים, כשאחד מהם – סהר בצ'י – החל להטריד אותה מינית. כשעמיתתה ניסתה לצלם אותו, הוא תקף אותה. כשסלוצקר-עמרן נחלצה לעזרתה, היא מצאה את עצמה מותקפת על ידי כל עשרת השוטרים. זה נגמר, כצפוי, בכך שכנגד סלוצקר-עמרן הוגשה תלונה על תקיפת שוטר – אחרי שהיא נעצרה. בצ'י התגרה בה ואמר שהיא מוזמנת להגיש נגדו תלונה למחלקה לחקירת שוטרים.

אני אחסוך לסלוצקר-עמרן את התלונה: אין שום טעם בכך. מח"ש לא מסוגלת לפעול, משום שהשוטרים מחפים זה על זה. אלה לא דברים שלי, אלה דבריו של ראש מח"ש היוצא, הרצל שבירו, לפני שלוש שנים: "אין סיכוי, אין סיכוי. אני יכול למנות על כך יד אחת את המקרים שבהם שוטר סיפר על עבירה פלילית של חבר שלו בעבירה של שימוש בכוח. אתה יודע מה, גם לא על כף יד אחת. זה קשר השתיקה. זה לא שהשוטרים קשרו את הקשר לפני האירוע, אבל עובדתית הם שותקים והם לא יספרו את האמת על אירוע של שימוש בכוח כלפי אזרח. […] שים לב מה קורה בנקודה הזאת – השוטר הרי מסר גרסה שקרית, כן? הוא יעלה על דוכן העדים והוא יעיד עדות שקר. כך שזה לא זה בלבד שהוא חיפה על חבר שלו. הוא גם שיקר בבית משפט. זו הידרדרות במדרון שאתה לא יכול לעצור."

אפשר לעצור אותה, למעשה. הפתרון צריך להיות דרסטי ואכזרי: פירוקה של משטרת ישראל והרכבתה מחדש. כפי שהיא כרגע, היא גורמת לאזרחי ישראל יותר נזק מתועלת. צריך להעביר חוק שקובע שכל שוטר שכנגדו הוגשה אי פעם תלונה על אלימות, חזקה שהתלונה הזו היא תלונת אמת והשוטר יפוטר.

במקביל, הרשות השופטת צריכה לעשות שני דברים. הראשון הוא תקדים של שופטי הראג' הבריטי. המשטרה של הראג' היתה ידועה לשמצה בשל חוסר יעילותה ושחיתותה; באופן חריג וחסר תקדים, שופטי הראג' קיבלו סמכות לדרוש לא רק את ההצהרות של השוטרים, אלא את כל תיק החקירה כדי שיוכלו לעקוב אחרי עבודת המשטרה מראשיתה. אחד השופטים נהג בעקביות לשחרר כל אדם שהראיה העיקרית כנגדו היתה הודאה. הנחת היסוד שלו היתה שההודאה הוצאה בכפיה, או זויפה.

זו גם הנחת היסוד שצריכה לעמוד מול עיני שופטי ישראל כאשר הם באים לעסוק בעדויות של משטרת ב'צי. כל עדות של שוטר שאיננה מגובה בראיה חיצונית חד משמעית, יש להתייחס אליה כעדות שקר. הנחת היסוד צריכה להיות זו של שבירו: ששוטרי ישראל הם עדי שקר.

כל שוטר שמסר עדות שנמצאה שקרית, יועמד לדין ובהליך מזורז. היה ויימצא אשם, בית המשפט יפסוק לו את העונש המקסימלי בחוק, קרי שבע שנות מאסר. נמצא שוטר אשם בעדות שקר, הוא יפוטר בקלון מן המשטרה ולא יקבל את הפנסיה שלו. יש להתייחס לעדות שקר של שוטרים כאל מכת מדינה ולפעול בהתאם. במקביל, יש לבנות כוח משטרה חדש. כן, זה יעלה כסף. בשעתו, המדינה גייסה "מלווה חירום מרצון", שהיה מס בכפיה לכל דבר, כדי לאפשר לה לנהל מלחמות; מצבה של המשטרה הוא מצב חירום לא פחות מהפלישה המצרית לסיני ב-1973.

קראתי היום את אחד האנשים היותר שקולים והיותר רגועים שאני מכיר, כשהוא כותב שעל מה שעשה בצ'י, הציתו במצרים ובטוניסיה תחנות משטרה. אדם אחר כתב שלא ירחק הזמן, ובו מפגין באמת יתקוף שוטר. אחרי הכל, הוא ממילא ימצא את עצמו עם תלונה על תקיפת שוטר, אז לפחות שיהיה על מה. מאד לא רצוי לישראל להגיע למצב הזה ורצוי שהממשלה תנקוט בצעדי חירום מפניו.

פה אנחנו מגיעים לבעיה העיקרית: הממשלה. משטרת ישראל נמצאת במצב שבו היא נמצאת הרבה בגלל שלממשלה נוח מאד שתהיה משטרה חלשה ושנואה. אחרי הכל, בעבר המשטרה העזה לחקור את בכירי הממשלה לא פעם ולא פעמיים. זכור המראה של אחד המושחתים שבראשי הממשלה, אריאל שרון, אחרי שקיצץ את תקציבה – יום לאחר שבנו נחקר בחשד להעלמת ראיות, שאכן הועלמו – כשהוא נוזף בשוטרים, כמעט צורח, ודורש "בלי בכי ובלי נהי."

ואף על פי כן. משטרת ישראל כפי שהיא – מושחתת, אלימה, עצלנית, לא יעילה, שקרנית – צריכה לעבור מן העולם. מגיע לנו יותר.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)