החברים של ג'ורג'

יאיר לפיד פלט שלשום (ב') עוד משהו מביך. הוא היה בניו יורק – האם כבר אפשר לקרוא לו שר אוצר מעופף? – ואמר למראיין צ'ארלי רוז ש"לא תמיד ניתן להניח שהכל רציונלי. ישראל נוסדה כמקלט לעם היהודי, אבל כיום היא איננה מקום בטוח. בטוח יותר להיות יהודי בניו יורק."

כן, גם אני בהיתי במשפט הזה, תוך שידי מגששת בחיפוש אחרי הלסת.

לפיד אמר את הדברים כשבוע אחרי שהודיע שאין לו סבלנות לישראלים שמהגרים לברלין. כנראה שהוא הגיע למסקנה שבניו יורק בטוח משמעותית יותר מאשר בברלין, אחרת קשה לפרש את הסתירה הזו. יש לציין, אגב, שישראל לא מי יודע מה מסוכנת ליהודים: מספר ההרוגים מטרור פלסטיני עמד בשנת 2012 על אפס (0), השנה הראשונה מזה כ-40 שנה שהמספר היה כזה, והשנה אנחנו מדברים על שני הרוגים או שלושה, כולם למיטב הבנתי חיילים. לפיד אמר בעצם – יש להניח שהוא לא חשב על זה כך, או בכלל – לתושבי ישראל שהמדינה שלהם מסוכנת להם ושכדאי שכל אחד מהם ימצא את דרכו לניו יורק, ויפה שעה אחת קודם. לא בטוח פה, אחרי הכל. חשבו על ילדיכם. הם עוד עשויים לגלות שמישהו שמבטיח "פוליטיקה חדשה" הוא שקרן פתולוגי שאומר לכל מי שהוא פוגש את מה שהוא חושב שהאיש רוצה לשמוע. ובמדינה נורמלית, שר שאומר לתושבים לנוס על נפשם צריך לעשות אחת מן השתיים: או לסייע בידם להמלט, או להתפטר. או, למעשה, להיות מפוטר.

רק שמי שאמור לדרוש את התפטרותו של לפיד הוא בנימין נתניהו, ולפני כשבוע הוא הוכיח את עצמו כטמבל גדול לא פחות.

* * *

נתניהו התראיין לראשונה ל-BBC בפרסית, אחד מכלי התקשורת המשפיעים במדינה – משפיע מספיק כדי להופיע ברשימת המטרות של המשטר – וחזר שם על המסר המקושקש הרגיל שלו. מאדם יצירתי יותר אפשר היה לצפות שהוא ינסה לדבר אל האיראנים מעל ראשו של המשטר שלהם, אבל נתניהו רק חפר וחפר וחפר על תכנית הגרעין האיראנית. עם זאת, הוא הצליח להפיל את עצמו בבור ענק: הוא אמר שאם האיראנים יהיו חופשיים, הם "יוכלו ללבוש ג'ינס כחולים ולהאזין למוזיקה מערבית."

אוי. נתניהו, ראש הממשלה לענייני איראן, לא מכיר את איראן. אילו הכיר את איראן, אילו – למשל – האזין למה שהיה לבלוגר האיראני (שבשעתו ביקר בארץ ועכשיו כלוא בכלא אווין) חוסיין דרחשאן לומר על איראן, הוא היה יודע שבטהראן אין שום בעיה להשיג ג'ינס או מוזיקה מערבית. גם אין שום בעיה להשיג סמים או אלכוהול. כשנתניהו אומר שאין ג'ינס או מוזיקה מערבית בטהראן, הוא מפגין בורות או אטימות זהים לאלה של תאומו אחמדניג'אד, שטען שאין הומוסקסואלים באיראן. לא רק שיש הומוסקסואלים באיראן, מי שיודע מכיר גם את המועדונים שלהם.

אז הבלוגרים ואנשי המדיה החברתית של איראן הגיבו, בעלבון ובזעם. באיחור של כיממה, הסיפור הגיע גם לתקשורת המערבית. נתניהו הוציא את עצמו אידיוט ברחבי העולם כולו. ראש הממשלה לענייני הפחדה מאיראן נתפס במערומיו, כשהוא לא מכיר את איראן.

מה אפשר ללמוד מכל זה? כמה וכמה דברים. קודם כל, מכירים את האגדה על נתניהו המסבירן הדגול? נראה שרק ישראלים מכירים אותה. הסיבה לכך היא שאת האגדה מפיצים אנשיו של נתניהו. את הציבור הישראלי הם מצליחים לרמות. את הציבור בחו"ל, הרבה פחות. הרגע הטלוויזיוני הגדול של נתניהו היה חבישת מסיכת גז בשידור חי בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. האם היתה סיבה לכך? האם היתה אינדיקציה כלשהי לכך שישראל מותקפת בנשק כימי? לא, אבל נתניהו – אז סגן שר החוץ – לא הפסיד הזדמנות להציג את ישראל כמפוחדת ומבוהלת. האם ישראל הרוויחה משהו מכך? לא. האם נתניהו הרוויח? כן, פרסום וכותרות. זה היה לפני 22 שנים. מאז, נתניהו – אלא אם הוא מופיע בפני שכירי הלובי הישראלי בקונגרס – קוצר בהופעותיו הבינלאומיות בעיקר לעג.

שנית, שנתניהו באמת לא מכיר את איראן. הוא חשב שהוא מדבר אל הצעירים שיצאו לרחובות נגד אחמדניג'אד ב-2009; הוא לא הבין שאלה אותם האנשים עצמם שהעלו לשלטון את רוחאני, במידת מה נגד רצון המשטר, ושכשהוא תוקף אותו בצורה פרימיטיבית כל כך הוא מעליב אותם.

שלישית, שלנתניהו יש דימוי עלוב למדי על מהי חירות. מבחינתו – כמו רונן שובל, שאמר במשפט שבו הפסיד שמבחינתו ערכים ליברליים הם צריכת סמים ופורנוגרפיה – חירות מתמצית בזכות לצרוך מוצרים מערביים, במידה ניכרת כדי שאלה ידרסו את המוצרים הקיימים של המולדת שלך.

רביעית, שנתניהו הוא אנכרוניזם מהלך. קודם כל, משום שהדימוי הנוצץ של ג'ינס ומוזיקה כסממני שחרור הוא כזה שנפוץ בסוף המלחמה הקרה, במיוחד בשנות הקריסה של הגוש המזרחי; שנית משום שנתניהו הוא טכנוציל (הלחם של טכנולוגיה ואימבציל) מובהק. אומרים שהוא איננו יודע לשלוח מסרוני סמס. את המיילים מדפיסים לו. הוא לא היה מסוגל להבין שמה שהוא אומר ב-BBC בפרסית יהפוך תוך שעות למם ברחבי הרשת הפרסית, שתוך שעות ספורות הממים האלה יגיעו לרשת העברית ומשם לתקשורת העברית, ושתוך יממה פליטת הפה הזו תהפוך אותו ללעג ברחבי העולם.

חמישית, וגרוע מכל, שנתניהו לא יודע לעבוד, שהוא חאפר. פליטה כזו, בלשכה מתפקדת, פשוט לא היתה מתרחשת. כל טקסט שראש הממשלה אומר אמור להבחן בשבע עיניים, ומישהו – אנליסט עם הבנה בענייני איראן, נניח; משרד ראש הממשלה הרי אחראי גם על השב"כ והמוסד – היה צריך לעלות על השגיאה הזו לפני שהיא יצאה החוצה. זה לא קרה, ומותר להניח – בעקבות מה שאנחנו יודעים על לשכת נתניהו ואשתו – שזה לא קרה משום שנתניהו הקיף את עצמו באמרי הן שלא מעיזים לחלוק עליו ויש להניח שהם גם לא מבריקים במיוחד.

מותר לנו לדרוש שראש הממשלה שלנו יגלה הבנה מסוימת במה שהוא מדבר עליו. אנחנו צריכים לדרוש שהוא יהיה מוכשר לתפקידו.

מצד שני, אם זה שר האוצר שלנו, מה לנו כי נלין?

(יוסי גורביץ)

אזאר נאפיסי מתארת, ב"לקרוא את לוליטה בטהראן," איך נסעה במונית אחרי הלווייתו הממלכתית של מייסד הרפובליקה האיסלמית חומייני, ואיך נגעלה מהנסיונות של המשטר להפוך את רוחאללה חומייני למעין קדוש. נהג המונית, היא מספרת, חלק את הרגשות שלה, ואמר שאחרי שראה איך המשטר בונה את חומייני, הוא מתחיל לפקפק בסיפורים על אבות השיעה.

פקפוק הוא דבר חיובי, ומאחר ואנחנו נמצאים תחת התקפה תודעתית מקבילה של חלקים מהממסד הישראלי, תוך התמסרות מבישה מהרגיל של חלקים ניכרים של התקשורת הישראלית, חשוב לכתוב את הדברים האלה עכשיו. דווקא עכשיו, כי מי יזכור את עובדיה יוסף עוד שבועיים? גם אהבתו גם שנאתו גם קנאתו כבר יאבדו, וחלק לא יהיה להם עוד לעולם; כולם יהיו עסוקים במלחמת הדיאדוכים של ש"ס. אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לאחל בהצלחה לכל המעורבים במלחמה הזו. כל מה שאתם אומרים האחד על השני נכון.

ליברלים טובים שרוצים להרגיש שהם מחוברים לצד כלשהו לדת שאיתה אין להם בעצם כל מגע, ודתיים שמחפשים נואשות אחרי דמות יהודית שאפשר להתגאות בה בימינו, אוהבים לדבר על גאונותו של עובדיה יוסף. הגאונות, ואף הגדולה, אכן שם. אנחנו מדברים על מי שקיבע את הרעיון של מרא דאתרא, כלומר את התפיסה שההלכה בארץ ישראל צריכה להיות זו שנקבעה על ידי הרב החשוב ביותר שפעל כאן אי פעם, קרי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך; אנחנו מדברים על מי שקבע את העקרון של "גדול כוח ההיתר"; על מי שמותיר אחריו מפעל הלכתי עצום, אולי חסר תקדים; על מי שהתיר את העגונות של הצוללת דקר – זו היתה הסיבה שבשבילה נבחר, בסופו של דבר, לתפקיד הרב הראשי – ועל מי שאחרי מלחמת יום הכיפורים קרא, בנסיון לגאול עגונות, דו"ח אחרי דו"ח על הקרבות הנוראיים של המלחמה ההיא, כשהוא מנסה למצוא צד של היתר, עד שלקה בסוג של פוסט טראומה. לרוב הרבנים אין עניין כזה בקהל שלהם.

אבל זה לא כל הסיפור. זה רק שליש הסיפור. הליברלים הטובים היו רוצים את עובדיה יוסף שלהם נקי מפוליטיקה, רב שאפשר לתייג בקלות כגאון בתחום שלנו לגמרי לא אכפת ממנו, מעין idiot savant, ולהעלות על נס את פסיקת השטחים תמורת שלום שלו. יש רק בעיה אחת עם הסיפור היפה הזה: יוסף עצמו התנכר לו. ב-30 השנים האחרונות והמשפיעות ביותר של חייו, הוא היה שחקן פוליטי אקטיבי מאד.

זה היה צד שני של אישיותו: ממליך המלכים שקידם את התנועה שלו והממלכה הפרטית שלו. והיה צד שלישי, שהשיק לשני הצדדים האחרים: הנפוטיזם הבוטה של יוסף. זה האחרון הגיע לשיאו כאשר יוסף הצליח למנות את אחד מבניו ליורשו בתפקיד הרב הראשי הספרדי, לפני מספר חודשים, מהלך שהסתיים בקרע מדמם עם הרב עמאר, הקודם בתפקיד – שאף לא הוזמן להכתרתו של יצחק יוסף; זה הוכתר על ידי אביו.

בנוף הרבני, אין שום דבר חריג בנפוטיזם של יוסף ובניו. רבנים תמיד היו נפוטיסטים, תמיד ניסו לטפח שושלות. בית הלל, האבטיפוס, היה בית אצולה של ממש שסחב בתפקיד הנשיא 500 שנה כמעט, הישג לא רע על פי כל קנה מידה. רבנים אוהבים להתהדר ב"ייחוס" שלהם, והם מקמבנים לבניהם ואחייניהם תפקידים מתוך הנחה שאת שהם עושים לאחרים, אחרים יעשו להם. כשאנחנו מגיעים למדינה מודרנית, עם זאת, יש מקום לפחות סלחנות. הנפוטיזם של יוסף ובניו עיוות מערכת שלטונית שגם כך לא היתה ידועה בנקיון כפיה, ועם כל הכבוד למסורות הרבניות, זו מערכת שמנוהלת מכספי ציבור ומספקת לחלק ניכר מהציבור שירותים שהוא יתקשה להשיג במקום אחר.

אין ספק שהצד הנפוטיסטי של יוסף הדריך את חלק ממהלכיה הפוליטיים של ש"ס: הצורך להשיג תפקיד זה או אחר עבור בן זו אחר הצריך מגוון דילים. אבל אנחנו יודעים שלפחות במקרה אחד, יוסף הכפיף גם את הצד ההלכתי שלו לצד הנפוטיסטי: המקרה המפורסם של "הוא זכאי" אחרי הרשעת אריה דרעי.

בנסיון לשמור על יד ימינו הנאמן, קבע יוסף שהמורשע הוא זכאי. איך הוא הגיע למסקנה הזו? ובכן, הוא אמר שהוא ערך לדרעי דין תורה, והגיע למסקנה שיש נגדו רק עד אחד לא אמין, ועל כן הוא זכאי. יש להניח שאפילו בוואתיקן של יוחנן ה-12, שעליו כתב גיבון בהנאה בלתי מוסתרת ש"מעשי האונס שלו של בתולות ואלמנות הרתיעו את הצלייניות מלעלות לקברו של סנט פטר, מחשש שמא, במהלך סגידתן, יחוללו על ידי יורשו", היו מרימים גבה לנוכח מהלך משפטי מבריק כזה. יוסף הכפיף כאן את כל המשקל של סמכותו הדתית לצרכיו האישיים והפוליטיים, ובכך אמר על עצמו דברים חמורים הרבה יותר משאוכל אני לומר עליו.

ונכון, גם זה לא כל הסיפור. גם זה רק חלק ממנו. אבל זה חלק שאי אפשר להפריד משאר החלקים. זה היה האיש, לטוב ולרע. אישית, לא התרגשתי יותר מדי מלשונו הבוטה. היה בה חן מסוים. אבל הגאונות ההלכתית שלו לא רלוונטית לי, כאדם לא מאמין; הפוליטיקה שלו קידמה גזענות ושנאת אדם, שהן חלק בלתי נפרד מ"החזרת עטרה ליושנה"; כמייסד שושלת, הוא היה לא רק מושחת, הוא גם השחית אחרים; והוא לא מחה כשאחרים החלו לסגוד לו כלאליל, לדבר עליו כעל “ספר תורה מהלך." אני לא יודע מה יהיה משפטה של ההיסטוריה היהודית על עובדיה בן גורג'יה יוסף; בית דינה של הפוליטיאה הישראלית צריך לדון אותו לכף חובה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד אמר לפני כחודש, בראיון האומלל למדי שערך איתו רענן שקד – לא בדיוק הברקודה הבולטת בין העיתונאים של "ידיעות," עיתון הבית של לפיד, ומתגנב החשד שבדיוק בגלל זה הוא נבחר לערוך את הראיון – שהוא מודע לכך שהוא כותב יותר מדי בפייסבוק. כנראה שהגרפומניה גברה על השכל הישר, אם היה אי פעם כזה: שלשום (ב') כתב לפיד בעמוד הפייסבוק שלו את הדברים הבאים:

"מילה לכל אלה ש"נמאס להם" והם "עוזבים לאירופה". אתם תופסים אותי במקרה בבודפשט. באתי לכאן לנאום בפרלמנט נגד האנטישמיות ולהזכיר להם איך ניסו לרצוח כאן את אבא שלי רק מפני שליהודים לא היתה מדינה משלהם, איך הרגו את סבא שלי במחנה הריכוז, איך הרעיבו את הדודים, איך ניצלה סבתא ברגע האחרון מצעדת המוות. אז תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר."

מאיפה להתחיל? מהבורות, אני מניח. הנאצים לא ניסו לרצוח את טומי לפיד "רק מפני שליהודים לא היתה מדינה משלהם." למעשה, הבחירה הראשונה של הנאצים היתה לתמוך בציונות, משום שהמטרות שלה היו זהות לשלהם – אירופה נקיה מיהודים. אייכמן בדק את הנושא והמליץ עליו בחום, כפי שעשו כמה נאצים בכירים אחרים. אם היתה מוקמת מדינה יהודית בשנות השלושים, סביר להניח שהיא היתה קורסת תחת נטל הפליטים שגרמניה היתה מגרשת אליה.

למעשה, השיבה היהודית לאירופה היא מהלך טבעי. לאורך כל ההיסטוריה של הציונות, רוב היהודים דחו אותה. המהגרים לפלסטינה תמיד היו מיעוט וברוב גדול של המקרים, הם הגיעו אליה לא מתוך אידיאל נשגב אלא מחוסר ברירה, אחרי גירושים או פוגרומים. הציונים טענו תמיד שתפקידם של היהודים הוא להפסיק להיות אוכלוסיה בורגנית עם אלמנט חזק של קוסמופוליטיות ומשיכה למורכב ולאינטלקטואלי, אלא לאמץ את האלמנטים הקמאיים שבדת היהודית, להלחים אותם עם תפיסת דם ואדמה גרמאנית טובה, וללכת לעבד את אדמת ארץ אבותיהם כמו איכרים טווטונים ראויים לשמם. מטבע הדברים, הרעיון לעשות הסבה מבעל מקצוע חופשי או מאינטלקטואל למוז'יק נבער ששר שירי מולדת דמיונית בשפה מומצאת לא קסם לרוב היהודים אף פעם. היום מתגאה הציוני הממוצע באיינשטיין ופרויד; לפני מאה ואף שמונים שנה הוא ראה בהם אינטלקטואלים תלושים ורצה לעשות מהם חלוצים שנושאים שמות נטולי מסורת אך מלאי שגב, שקוראים רק בחשאי ומנהלים שיחות עומק רק עם עדנה הפרה. עכשיו, כשאירופה איננה עוד אנטישמית ולמעשה היא במידה מסוימת פילו-שמית – הונגריה, יש להודות, היא לא בדיוק דוגמא טובה לכך – מי שמכיר קצת את הקשת הארוכה והאירונית של ההיסטוריה לא יופתע שחלק מצאצאיהם של אלו שנאלצו לגלות לפלסטינה חוזרים למולדת.

ומהבורות אל החוצפה. לפיד לא נמצא בבודפשט "במקרה." הוא שלוח רשמי של מדינת ישראל. הוא הפך לכזה מכוח קולותיהם של אזרחיה. תפקידו הוא לא ליצור הנגדה בין "הארץ היחידה שיש ליהודים" (איזה ביטוי משונה. כמה ארצות יש לצרפתים? לאנגלים? לפלסטינים?) ובין "ברלין שבה נוח יותר"; תפקידו כשליח ציבור, ודאי כשר אוצר, הוא להפוך את ישראל למדינה שנוח יותר לחיות בה, לא לומר לתושבים שלא באנו לפה כדי ליהנות, ועוד מהחיים היחידים שיש לנו. אם הוא לא מסוגל לעשות את זה, אלא רק להבטיח לחם צר ומים לחץ, אולי כדאי שיתפטר. גערה באזרחים הסוררים, שלפיד כנראה לא קולט שהם לא חייבים לו שום דבר, היא הרבה יותר תפקידו של בעל טור, התפקיד הטבעי של לפיד.

לפיד דיבר על "פוליטיקה חדשה" והתיימר להביא כזו; ספק אם יש יותר פוליטיקה ישנה מאשר להשתמש בשואה כדי להפחיד את הישראלים כדי שלא יעזו להסתכל אל מחוץ לגבולותיהם. נזכיר שזו לא הפעם הראשונה שבה הוא עשה שימוש בשואה לנקודה פוליטית לא קשורה: בסוף יולי, כדי לתקוף עובדים שעמדו על זכויותיהם, הוא יילל – ושיקר, כרגיל – שבגלל משרד החוץ השובת ילדינו לא יוכלו לפקוד את רגבי אושוויץ הקדושה.

לפני שנה וחצי, חשוב לציין, לפיד השמיע זמירות אחרות לגמרי. ב-23.3.12 הוא אמר ש

"אנחנו הגענו למצב שאם לא נעשה משהו, אנחנו עלולים לאבד דור שלם שעלול להסתכל על מדינת ישראל ולהגיד לעצמו – העסק ×”×–×” לא עובד. ×›×™ אם בשוודיה דירה עולה 30 משכורות, באנגליה, 70 משכורות ובישראל דירה עולה 138 משכורות, שזה פי שניים מהממוצע של מדינות ×”-OECD, אז העסק לא עובד בשבילם".

אבל אז, כמובן, הוא היה עסוק בגניבת דעתם של הישראלים. עכשיו, משהונה אותם, הוא מראה את צבעיו האמיתיים. היו לא מעט אמירות דומות כאלה של לפיד; אסתי סגל ליקטה אותן כאן.

צריך הרבה מאד חוצפה כדי לצאת באמירה כמו זו של לפיד מבודפשט, כשהיא נאמרת ממרומי ערימת 22 המיליונים שאתה יושב עליהם; כשאתה בנו של עיתונאי בכיר שמעולם לא ידע רעב, שמעולם לא נאלץ להיאבק על דבר, שאביו פתח בפניו את כל הדלתות, כשעל הכישורים הבינוניים מחפים הקשרים המצוינים.

אבל צריך הרבה יותר חוצפה, וכמות מסחרית של צביעות, כדי לכתוב את הדברים כשאתה עצמך יורד לשעבר, וזה בדיוק מה שלפיד הינו. העמוד המועיל מאד "יאיר, כנראה שכן צריך להוציא תעודת בגרות" מצא ביוגרפיה של לפיד שבה צוין שהוא גדל, בין השאר, בלונדון, שהוא עבד ב-1986 כמפיק בהוליווד, ושב-1997 הוא הקים חברה בארה"ב עבור ארנון מילצ'ן. לאירוע האחרון התייחס לפיד כמה פעמים: גם בהקדמה שלו לספר "הסיפור" וגם בכמה מטוריו. בין השאר, הוא טען שהוא נכח בפגישה בין מילצ'ן ואולמרט, שבה הגה אולמרט את שם הסרט "אשה יפה." ב-1986, לפיד היה בן 23 בלבד; מכירים הרבה בני 23 שהופכים למפיקים – כושלים, ככל הנראה; אם לפיד הפיק סרט, הוא לא מוכר – בהוליווד? זה קל יותר כשאבא שלך היה קומיסר התרבות של ממשלת בגין.

אז מסתבר שאליבא דלפיד, מה שמותר לו – לצאת לחו"ל לצרכי פרנסה וקריירה – אסור על סתם אזרחים מן השורה. לא רק שזה אסור עליהם, כשהם עושים את זה הם, הוא רומז, משכיחים את עברו של העם היהודי ומשתפים בעצם פעולה עם רוצחיו. יש להניח שהוא לא חשב שהעבר שלו-עצמו ישוב אליו כל כך מהר. הוא התרגל לכתוב ככל העולה על רוחו, מבלי שיהיו לכך השלכות.

אז עכשיו יש. לא במקרה התבטא לפיד בזלזול כלפי גוגל כמה וכמה פעמים; בזכותה, השקרים וההבלים שלו נחשפים ככאלה בתוך שעות. אגב, לא לכל האזרחים שמהגרים מישראל מתייחס לפיד בשליליות כזו: כפי שציין אלון-לי גרין, בעודו בהונגריה, לפיד העלה להצבעה בוועדת הכספים את העברתם של 92 מיליוני שקלים למתנחלים, שהם כזכור ישראלים שבחרו לא לחיות בישראל. להם מותר.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש מאסר של 27 חודשים על עלוב חיים בשם אלעד גבדאן. הלז הורשע בכך שהשליך שני בקבוקי תבערה לעבר בניין בדרום תל אביב שבו התגוררו מבקשי מקלט. 27 חודשי מאסר הם עונש קל יחסית, בהתחשב בכך שמדובר במה שנראה כמו נסיון לרצח; הפרקליטות ביקשה עונש שנע בין 30 חודשי מאסר ל-60 חודשי מאסר. לזכותה של משטרת תל אביב ייאמר שהיא חקרה את התקיפה, הביאה ראיות, והצליחה להעמיד לדין את התוקף. על משטרת ש"י אי אפשר לומר את זה.

גבדאן טען להגנתו שהוא איננו גזען, ובית המשפט דחה את הטענה הזו בבוז: גבדאן החליט לבצע את נסיון הפיגוע – הבקת"בים שלו, למרבה המזל, לא התלקחו – אחרי ששמע שמועה על כך שמישהי מהשכונה שלו טענה שמבקש מקלט הטריד אותה. אז, מאחר וכל האפריקאים זהים, הוא הלך להרוג לו כמה, ולא משנה שהם לא היו קשורים לתקרית שהיתה או לא היתה. אם זו לא גזענות, ספק אם יש כזו.

הטענה המעניינת יותר של גבדאן היא שהוא לא פעל על דעת עצמו, אלא לאחר שהוסת כנגד מבקשי המקלט על ידי מנהיגי הציבור. עוכר הדין שלו ציין כי באותה התקופה היו ביטויי הסתה רבים, שהגיעו מצד אישי ציבור כגון אלי ישי, אז שר הפנים, ומירי רגב, בעוונותינו אז כן כעת חברת כנסת. הטענה עצמה לא צריכה להפתיע יותר מדי: פושעים לאומניים שנתפסים תולים לעתים קרובות את מעשיהם בהסתה, בתקווה שבית המשפט יפחית מאחריותם למעשיהם. אם הם רוצחים יהודים, כפי שגילה להוותו יונה אברושמי שרצח את אמיל גרינצווייג, זה לא כל כך עובד. גם הטענה הדומה של יגאל עמיר – שהוא פעל בהשראת האווירה הציבורית במחנה שלו, שהוא לא היה רוצח את יצחק רבין אלמלא חש שיש לו תמיכה ציבורית – לא שימשה לו לעזר (יצוין שבניגוד לאברושמי, הוא לא התנער מאחריותו למעשיו.)

במקרה של גבדאן, התוצאה היתה שונה. השופטת קבעה ש"אמירות מסיתות של פרנסי הציבור הביאו את הנאשם וחברו לפעול באלימות" וש"להתלהמות ולהשמעת דברי הסתה יש השפעה על ציבור השומעים, ויש בה כדי להביא להתפרצות יצרים אצל קיצוניים." כלומר, אף שהיא הטילה על גבדאן את האחריות למעשיו, היא קיבלה גם את הטענה שהוא הושפע מן ההסתה של מירי "חס וחלילה, לא השוותי אותם לבני אדם" רגב ואלי "מפיצי מחלות" ישי. כפיים!

כנסת ישראל מיהרה לנקוט סנקציות כנגד חברת הכנסת חנין זועבי (בל"ד) לאחר שזו עלתה על סיפון המרמרה, אף שזו לא ביצעה כל עבירה ואף שהיועץ המשפטי הבהיר שאין כל עילה להעמיד אותה לדין. זועבי אף הותקפה פיזית על ידי חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו). חברי הכנסת התחרו ביניהם בגינויים לזועבי, וח"כ יוחנן פלסנר (קדימה) אמר, לקלונו, ש"שבוע אחד בעזה ונראה מה קורה לך. שבוע אחד בעזה רווקה בת 38 נראה איך מתייחסים אלייך שם!"

זועבי, כזכור, לא ביצעה שום עבירה. בשבוע שעבר קבע בית משפט שלהסתה של רגב וישי היתה השפעה על החלטתו של אדם לנסות לרצוח בני אדם אחרים. הכנסת לא התכנסה לדון בנושא, זכויותיהם לא נשללו ולמעשה אף אחד לא העלה את הנושא על סדר היום. ואולי, מתגנב הרהור עגום ומסוכן, מוטב כך: רגב היתה ממנפת כל נזיפה או סנקציה נגדה בשל ההסתה להישגים טובים יותר בפריימריז הבאים, באותה השיטה שחברי הכנסת מן הימין ממנפים פסיקות של בג"צ שפוסלות את המהלכים האנטי-דמוקרטיים שלהם.

תמונת מצב, התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון, סוף 2013.

(יוסי גורביץ)

הבוקר (ג'), בסביבות השעה 01:00, הגיעו פקחי עיריית תל אביב לבית הקפה אלבי שבדרום תל אביב, וטענו כי הוא פועל מחוץ לשעות העיסוק שלו, ודרשו לתת לו דו"ח. העובדות שהיו במקום הכחישו את הטענה, ציינו כי הן נעלו כבר את בית הקפה והיו עסוקות בנקיון ובבדיקת הקופה, וסירבו לקבל את הדו"ח. תוך שניות הגיעו למקום מה שמכונה בדרך כלל "כוחות גדולים של משטרה ומג"ב," הגישו לעסק צו סגירה ועצרו את השתיים. במקום היו כ-30 שוטרים, והם הגיעו בחמישה כלי רכב לפחות.

זה חתיכת סד"כ למשטרת תל אביב. במשמרות לילה מן המנין יש בממוצע 29 ניידות בתל אביב (אני רוצה להודות לשי אלקין על ההפניה). כלומר, קצת יותר משישית מכלל הניידות בתל אביב הופנו בלילה האחרון למניעת הסכנה האיומה שבקיומו של בית קפה אלטרנטיבי. ההטרדה נמשכה גם היום: בשעות הצהרים פשטה המשטרה, הפעם בכוחות יס"מ, על בית הקפה והיא דרשה מהנמצאים במקום להזדהות ולעזוב. הכוחות עדיין שם.

הדרישה להזדהות לא מקרית. היא זו שמסבירה לנו את הסיבה לפעלתנות המשונה הזו של משטרת תל אביב. לפני כשבועיים נתקלה הפעילה אורטל בן דיין בקבוצת שוטרים שהחלה להתנכל למשפחה פלסטינית שישבה בבית הקפה, ודרשה מהם הסברים. אחד השוטרים כינה אותה "שמאלנית מפגרת," וכשבן דיין דרשה ממנו להזדהות, דרשו ממנה השוטרים להזדהות. כשסירבה – ולשוטר אין סמכות חוקית לדרוש מאדם להזדהות אם הוא לא חשוד בביצוע עבירה – הם עצרו אותה.

המעצר השרירותי הזה גרר רעש ציבורי ניכר, חברי כנסת דרשו לחקור את המשטרה, ובן דיין שוחררה אחרי שהסכימה להזדהות בבית המשפט המחוזי. כשהשתחררה, חשפה בן דיין את שמו של השוטר שעצר אותה – מלווין בר-ששת אבודרהם – ובאותה הזדמנות, גם סטטוסים גזעניים שפרסם בפייסבוק. זה היה קצת יותר מדי כאב ראש למפכ"ל ביום אחד, ובר-ששת אבודרהם כבר לא מקבל משכורת ציבורית.

המשטרה יצאה מן התקרית כשביצה על פרצופה, כתוצאה מאומץ לב אזרחי נדיר וראוי להערכה של בן דיין, והיא לא שיפרה את מצבה כשמסרה גרסאות מטומטמות לתקשורת. המשטרה טענה, בו זמנית ומבלי להבין את הסתירה הנלעגת בדברים, שבן דיין סירבה להזדהות ושהיא "מוכרת למשטרה." וואלה. היא גם טענה שהשוטר לא אמר שבן דיין היא "שמאלנית מטומטמת," אלא אמר לחברו "פנה שמאלה." נראה שבדוברות המשטרה מעסיקים את האנשים שנכשלו בבחינות של דובר צה"ל.

אז במשטרה החליטו לנקום ולהראות ליושבי האלבי למי יש יותר גדול, או, כפי שניסח את ×–×” ×’'ון בראון היטב, לבצע פעולת תג מחיר. לשוטרים בכל העולם יש נטיה כנופייתית מוכרת – היתה תקופה, כתב דיוויד סיימון ב-Homicide, ששוטרי באלטימור התגאו בכך שהם חברים בכנופיה החזקה ביותר בעיר – ולמשטרת תל אביב אין, כמסתבר, בעיה שהתושבים ידעו את ×–×”. הם פועלים כדי להטיל אימה על אנשים שלא ביצעו פשע. הם מרגילים אתכם לבריונות מצד לובשי מדים: היום הם דורשים ממכם להזדהות ללא סיבה, מחר הם יעכבו אתכם ללא סיבה טובה. אסור לנו לגלוש במדרון החלקלק ×”×–×”. אנחנו צריכים להזכיר למשטרה שהיא עובדת אצלנו, לא להיפך.

איתמר שאלתיאל סיכם את פרשת האלבי בתמצות קולע, כהרגלו: "זה לא רק שהמשטרה פועלת כמו מאפיה, זה שהשוטרים רוצים שתדעו שכך הם עובדים, שלא תעזו להרים ראש." אז אנחנו מרימים. הערב תהיה משמרת מחאה ב-20:00 מול האלבי, רח' הגדוד העברי 1, תל אביב. בואו, ואל תשכחו להביא מצלמות וכלי שידור אחרים. זכרו: המצלמות הן הקריפטונייט של החמושים. בגדה וגם בישראל. היו אח קטן.

עוד דבר אחד: אתמול בבוקר טען דובר צה"ל שכוחותיו בקלנדיה הותקפו על ידי לא פחות מ-1,500 פלסטינים, סד"כ שווה ערך לחטיבה מתוגברת. מה אני אגיד לכם, ממש שחזור של קרב תרמופילאי. בערב, המספר כבר ירד ל-300. איך נקרא לכוח שמעריך את הכוח המאיים עליו כגדול פי חמש (לפחות – גם הנתון של 300 עשוי להיות מוגזם) מכפי שהוא באמת? הזוי? מנותק מהמציאות? שקרן מטעמי תקשורת וכסת"ח משפטי? לא מקצועי, זה בטוח.

(יוסי גורביץ)

"העשירים שונים מאיתנו," כתב סקוט פיצג'ראלד. פרשת מינוי פרנקל לנגיד הוכיחה עד כמה צדק: מסתבר שאפשר לעצור אנשים עם יותר מדי כסף ולהעמיד אותם לדין, והם לא יזכרו שום דבר מכל זה, כשיגיעו לוועדה שתבחן אותם לקראת התפקיד הרם הבא.

זה נגמר. כשבוע לאחר שיעקב פרנקל הודיע בפתאומיות על כך שהוא מוותר על משרת הנגיד, וימים ספורים אחרי שסירב לוותר על הסודיות בנושא, מתחוור שהוא ידע למה: הוא שיקר לאורך כל הדרך. הבוקר חשף אמיר אורן ב"הארץ" את גרסת הרשויות בהונג קונג. זו סותרת את גרסת פרנקל בשורה של נקודות. כזכור, פרנקל שיקר לעיתונות הישראלית מיד עם הפרשה, וטען שבסך הכל הוא נכנס לתור הלא נכון. כשהגיע לוועדת טירקל, הוא השמיט את כל האירוע. כשאולץ להתעמת עם הפרשה, הוא טען שלא רק שלא קרה שום דבר, אלא שהרשויות בהונג קונג התנצלו בפניו והודו לו על כך שלא תבע אותם.

המכתב של הרשויות שם אומר בדיוק את ההיפך. פרנקל נעצר בחשד לגניבה, הוגש נגדו כתב אישום, הוא הובא בפני שופט ונקבע לו תאריך למשפט. בין לבין, שוכנעו הרשויות שאין טעם להעמיד אותו לדין וכתב האישום בוטל, אבל הם מעולם לא התנצלו בפניו – לא היה על מה.

למה פרנקל לא עמד לדין? כנראה משום שלרשויות בהונג קונג, שידועות בכך שהן נוקטות איפה ואיפה אפילו יותר מבתי המשפט הישראלים שמתקשים להשתכנע שלבכירים יש "יסוד נפשי" לגניבה או קבלת שוחד, לא התאים להעמיד לדין אח"מ בנקאות בולט שמגיע מצויד בעורכת דין כבדה, וכל זה בשביל תיק. רק זה חסר להם, שיגידו שהם לא ידידותיים לעסקים. התירוץ של פרנקל – לקחתי תיק מהדיוטי פרי וסמכתי על זה שמישהי תשלם – נשאר מופרך.

מעבר לפרנקל, שהרוויח ביושר – ממה שאנחנו יודעים על התנהלותו כנגיד, כנראה שבניגוד לכל דבר אחר – את הקלון שלו, לא מעט אנשים יוצאים מהסיפור הזה וביצה מרוחה על פרצופם. ראש וראשון להם הוא נחמיה שטרסלר, שיצא בהגנה שוצפת על פרנקל יומיים אחרי שנמלט וימים ספורים לאחר שנחשפו המסמכים מהונג קונג. שטרסלר אץ רץ להגן על פרנקל, שכזכור נמנע מלספק לציבור הישראלי גרסה כי מה הוא חייב לו, והציג עבורו את גרסתו. אבוי – בגרסה הזו אין זכר למעצר, אין זכר להעמדה לדין ולהגעה בפני שופט. שטרסלר נפל קורבן לאנשי היח"צ של פרנקל ובלע את גרסתם ולא נודע כי באה אל קרבו. בטור שקשה להגדיר אותו אלא כסהרורי, מוחה שטרסלר על הדרישה לשקיפות מצד בכירים במנהל המדינה, והאיש שבמשך שנים מוכר לנו את ארה"ב מתנגד פתאום לשימועים בנימוק ש"זה בדיוק מה שחסר לנו, שמירי רגב ושלי יחימוביץ' יבחנו בפומבי את המועמד." כי נתניהו ולפיד הרי עשו עבודה טובה כל כך. כי אין כמו בוז לנבחרי הציבור כדי להפגין עד כמה אתה בעד אליטות בלתי נבחרות שכבר נתפסו עם ידן בצנצנת העוגיות ("הרי מרגע שאדם וחווה חטאו בגן עדן, כל בני האדם מועדים לחטא" הוא משפט בל ייאמן של שטרסלר.) אם הייתי העורך של שטרסלר, הייתי ממליץ לו על חופשה ארוכה מאד.

בן דרור ימיני מנגן על מיתר דומה מאד לזה של שטרסלר. הוא כתב שיש "כנופיית בחישה," ש"לא ברור מה קרה בעניינם של פרופסורים יעקב פרנקל וליאו ליידרמן, אבל יש חשש – ויותר מחשש – שהיה בעל או בעלי עניין מאחורי הקלעים. הם ידעו להתקשר לעיתונאי "הנכון" בזמן הנכון, להעלות מהאוב פרשה שלא ×”×™×” בה כלום, ולמכור אותה לציבור ככתם בל יימחה בביוגרפיה של המועמד." הנושא של ליידרמן עדיין לא ברור, אכן, וזו בדיוק הסיבה שליידרמן מיהר להסיר את מועמדותו: הוא לא רצה שהנושא יובהר. יתר על כן, מדהימה העובדה שבה חותר ימיני תחת מקצוע העיתונות: אין הדלפה שלא מגיעה מבעל עניין. מה שחשוב הוא לא האם יש בעל עניין אלא האם יש אמת בהדלפה. ובמקרה של פרנקל, אנחנו יודעים שהוא, למצער, שיקר לוועדת טירקל פעמיים – פעם כשלא דיווח על הפרשה ופעם כשטען שהיא הסתיימה בהתנצלות , תוך שהוא מעלים את העמדתו לדין – דבר שדי בו כדי לפסול את מועמדותו. "פרשה שאין בה כלום"? רק אם לא אכפת לך משקרים של בעלי עניין. אגב, חשוב לציין שאם היו כאן "בעלי עניין" שפעלו נגד פרנקל, הרי שהיו גם בעלי עניין שפעלו בדיוק בכיוון ההפוך: פרנקל שכר דובר, מישהו הדליף לשטרסלר את הגרסה השקרית של פרנקל, ומישהו הפיץ בתקשורת את הסיפור שמדובר בסך הכל בבקבוק בושם ולא בתיק בשווי מאות דולרים.

אחר כך עושה ימיני טריק רטורי נפוץ: הוא מבלבל במכוון בין חזקת החפות ובין הדרישה ממועמדים שיפריכו את הדיווחים נגדם. חזקת החפות היא מושג פלילי, שהוא הכרחי כדי למנוע סנקציות פליליות על חפים מפשע. אם אתה מבקש תפקיד ציבורי, אם אתה רוצה לאכול את לחם הציבור, אתה צריך להיות כמה מדרגות מעל "חזקת החפות." כן, אתה צריך להסביר כל מהלך שביצעת בחיים שלך. אתה צריך להסביר מהם הסכומים המשונים בחשבון הבנק שלך וכן, גם למה נעצרת בנמל התעופה של הונג קונג או מדוע התבקשת לעזוב בנק חשוב. אם הדרישה שלנו לפקידי ציבור בכירים היא שהם יוכלו לנפנף בכך שהם יצאו זכאים, אנחנו מורידים את הרף בצורה דרסטית מדי.

ואחרי הגנב, הכתבלב והקונספירטור, אנחנו נשארים עם הטמבל. ×–×” שמינה את פרנקל בלי שום בדיקה בסיסית, ×–×” שאמר בתחילת הפרשה שזה "תוצאה של חיפוש בגוגל" אבל לא טרח לעשות חיפוש ×›×–×” בעצמו לפני המינוי, ×–×” שהשתחץ בכך שהוא שכן של פרנקל ושמעתה המפגינים – אלה שאת המגאפון שלהם הוא לא שומע – יוכלו להפגין ביחד נגד שניהם, שכתב אחרי פרישתו של פרנקל ש"איזה פספוס. פרנקל יכול ×”×™×” להיות בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו. נגיד מנוסה, חכם, מבין-עניין, שהחליט לוותר על הון תועפות ולבוא "לעשות מילואים". לא שאני מאשים אותו על כך שהוא פרש. איש בן 70, חתן פרס ישראל, אחד הכלכלנים המוערכים בעולם, גילה פתאום שלכל מי שיש לו מקלדת מותר ללכלך להכפיש ולכתוב עליו דברים איומים שאפילו לא נבדקו." אז זהו, יאיר, שהם נבדקו ונמצאו כדברי אמת. מי שלא בדק ×”×™×” אתה, מה שכמובן לא הפריע לך ללכלך ולהכפיש באמצעות מקלדת.

וכמובן,ישנה ועדת טירקל, שהתבזתה כבר פעמיים: פעם במינויו של נוכל הנדל"ן גלנט כרמטכ"ל, למרות שכל הראיות היו זמינות לה; ופעם כשמינתה את פרנקל בלי, בלשונו של לפיד, לעשות חיפוש בגוגל. אם זו רמת הבדיקה שלה, למה אנחנו זקוקים לה? שתשמש כחותמת גומי?

כפי שלמדים פרנקל ולפיד על בשרם, הזמנים האלה חולפים, ומהר.

עוד דבר אחד: "עיתונות היא פרסום מה שמישהו אחר לא רוצה שיתפרסם. כל השאר הוא יחצ"נות." ג'ורג' אורוול.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, אחת מהן גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מפלצת הספגטי המעופפת תעיד בי שלא רציתי לכתוב על יאיר לפיד השבוע. מאחז העיניים הזה הצליח לגרום לי, באשד השקרים והמילים המתקתקות הבלתי פוסק שלו, מה שלא הצליחו לגרום נתניהו, יעלון ונבלים אחרים במשך יותר מעשור: אני סובל מעייפת לפיד. אין לי כוח. התקריות מגיעות על בסיס יומי. נראה שהאיש החליט לנקוט בשיטה חדשנית ופשוט להתיש את העיתונאים שעוקבים אחריו בזרנוק עצום של הבל מעורב בשקרים. אמרתי, יעשו אחרים את המלאכה. סופשבוע, בנאדם, נקה קצת את הראש. כתוב משהו מהורהר יותר, מושקע יותר, מאשר עוד נבירה בטקסטים של השרלטן.

ואז הגיעה התועבה הזו הישר לתיבת הדואר שלי. די היה במשפט הראשון לפוצץ לי את הפיוזים. זה היה כל כך נורא שלקח לי זמן להגיע לשאר הטקסט.

נתחיל, ונעשה את זה מהר כדי להוציא את זה מהמערכת. "אז מה יש לי להגיד על פרשת הנגיד 2?
שמתברר שפרופסורים לכלכלה הם חבורה מאוד צבעונית ופרועה. אני מתגעגע כבר לאנשים סולידיים ויציבים כמו יצפאן ובראבא." הטקסט הזה הוא שילוב בין חוסר אחריות משווע ובין מה שהאנגלים מכנים glibness, חלקלקות לשון חנפה ומתחטאת. לפיד העמיד לתפקיד הנגיד שני מועמדים. באופן חסר תקדים, שניהם הסירו תוך זמן קצר את מועמדותם. על האחד, יעקב פרנקל, כבר כתבתי. השני, ליאו ליידרמן, הודיע אמש (ו') על פרישתו שלושה ימים לאחר המינוי – לאחר שיממה קודם לכן התפרסם שהוא נוהג לפקוד אסטרולוגים, וככל הנראה אחרי שאמיר אורן הגיע אליו עם שאלות באשר לתלונות על הטרדה מינית שהוגשו נגדו לוועדת טירקל. כאן המקום לשבח שוב את אורן, שתלה את הקרקפת השניה של מועמד לנגיד על חגורתו בתוך כשבוע. זה תפקידה של עיתונות.

לפיד ונתניהו שוב נתפסו עם המכנסיים למטה. שוב הם הגישו כמועמד אדם שבבדיקה מהירה התברר שיש לו שלדים בארון. שוב הם הוכיחו את עצמם כמי שלא ראויים למנות בכירים בישראל, משום שהם לא טורחים על עריכת הבדיקה הבסיסית – מה שמכונה באנגלית vetting – של המועמד. האחריות במקרה הזה היא ברובה על לפיד. הוא שר האוצר, אחרי הכל.

אז במקום לקחת אחריות – במקום לומר שהפעם הבאה תהיה רצינית יותר – הוא בוחר להתבדח על חשבונם של כלל הפרופסורים לכלכלה. יופי של עבודה, מוקיון. בפעם הבאה שתרצה לדבר עם פרופסור לכלכלה ולהציע לו את התפקיד, הוא יזכור היטב איזה סוג של גיבוי אתה עתיד לתת לו. עם שר כזה, הנבואה של לפיד תגשים את עצמה: אף אדם רציני לא ירצה את תפקיד הנגיד. לפיד הוכיח, בפעם המי יודע כמה, באיזו קלות ראש הוא נוהג בתפקיד האחראי שהוטל עליו. אבל, כמובן, לפיד לא מסוגל לקחת אחריות. הוא יצטרך לשם כך להודות בטעות ונרקיסיסט כמוהו פשוט לא בנוי לזה. אחריות? זה לאנשים אחרים.

אבל ההתבדחות על החשבון שהוא מגיש לציבור על חוסר הנסיון וחוסר הרצינות שלו היא עוד החלק הסביר בסטטוס של לפיד. החלק המקאברי באמת מגיע בהתייחסות להתנהלות שלו ושל חבר מרעיו לח"כ עדי קול.

כזכור, קול נמנעה בהצבעה על אחד הסעיפים של חוקי המשילות. לא הצביעה נגד, נמנעה. זה היה אחרי קמפיין נרחב, שכלל שליחת מסרונים מאנשים רבים – ביניהם הח"מ – בנסיון לשכנע אותה לא להצביע. בתגובה, היא בוזתה בפומבי בכך שאולצה לפרסם התנצלות בסגנון שהאסוציאציה הראשונה שהוא העלה היתה משפטי ראווה סובייטיים, שבהם הנאשם מודה בפומבי ב'שגיאותיו', ואחר כך הוטל עליה העונש המקובל על מפירי משמעת סיעתית.

בפני עצמו, העונש הזה היה סביר. סיעות צריכות לכפות לעתים משמעת וח"כים שיוצאים נגד עמדת מפלגתם צריכים לדעת שיהיה סוג של מחיר. הפגנת אומץ שאין בצידה מחיר היא הפגנת אומץ מפוקפקת למדי. בשילוב עם ההתנצלות, עם זאת, הענישה נראתה כמו בעיטה באדם כשהוא שוכב על הקרקע. עוד יש לציין – את ההערה הזו ראיתי בחשבון הפייסבוק של מיכאל בן יאיר, היועץ המשפטי לשעבר – שיש סתירה מובנית בין הרעיון של משמעת סיעתית ובין זה של העלאת אחוז החסימה. אם אתה אומר שאסור שיהיה מספר רב של סיעות, ושכל סיעה צריכה להיות בעצם אוהל גדול של אנשים שמחזיקים בעמדה קרובה אך לא בהכרח זהה, אי אפשר לכפות גם משמעת סיעתית. הדוגמא של המצדדים בשינוי שיטת הממשל היא ארה"ב ובריטניה; אבל שם, חלק מחברי הקונגרס והפרלמנט מצביעים נגד עמדת הסיעה שלהם בעקביות, והממשלה לוקחת זאת בחשבון. מה שלפיד רוצה הוא הגרוע מבין העולמות: סיעות גדולות שמורכבות מרובוטים שמצביעים על פי הוראת ראש המפלגה. זה סוג ייחודי למדי של דמוקרטיה פרלמנטרית.

מהסוג שעליו כתב מישהו ש"מה באמת מפחיד בליברמן? שהוא חושב שדמוקרטיה היא איזה נדנוד משעמם שמפריע לנהל את המדינה כמו שצריך. בעיניו, כל העסק מסובך מדי. צריך שניים שלושה אנשים שיגידו מה עושים, בלי כל ההטרדות של המערכת המשפטית, האופוזיציה או ארגונים חוץ פרלמנטריים. […] למה ×–×” מסוכן? ×›×™ המחיר שהוא מבקש הוא שנסתום את הפה ונחשוב פחות." המישהו ×”×–×” ×”×™×” אחד, יאיר לפיד, בתקופה שבה הוא עדיין נאלץ להעמיד פנים שאכפת לו מהבוחרים.

ואז בא הטקסט הבל ייאמן הבא: "×›×™ באותו יום חמישי בערב, אחרי המהומה הגדולה, היינו כולנו – כל חברי הכנסת של "יש עתיד", כולל עדי קול כמובן – על המרפסת של הרב שי פירון ביישוב אורנית. החום בדיוק פג, ושתינו יין אדום ודיאט ספרייט, ודיברנו. שיחה ארוכה, אוהבת, פתוחה, עמוק לתוך הלילה. עדי הסבירה מה קרה לה, ואני דיברתי על כמה חשוב שלא נפתיע אחד את השני, והתחבקנו, ואמרנו שזה לא יקרה לנו שוב ×›×™ אנחנו אנשים שעובדים על עצמם ויודעים לבנות שפה אחרת וללמוד מטעויות. […] יש עוד אנשים ערכיים בפוליטיקה, גם במפלגות אחרות, אבל על כל ההישגים שלנו בחודשים האחרונים חתומה קודם כל היכולת לעבוד כקבוצה מחוייבת, כאגרוף קמוץ, כשלם הגדול מ-19 חלקיו." ההדגשה שלי. נעזוב את השמאלץ ונעבור לעיקר.

עדי הסבירה מה קרה לה. קרה לה משהו, אתם מבינים. איזה התקף. אולי היסטריה. אתם יודעים איך זה עם נשים. אנחנו לא מדברים על פרלמנטרית שדנה בינה ובין עצמה בשאלה כיצד תצביע, וקיבלה החלטה בניגוד לעמדת סיעתה. קרה לה משהו. זה לא תהליך תבוני, כי אחרי הכל שום מהלך תבוני לא יכול להביא אישה חזקה, עצמאית, שעשתה משהו בחיים לקבל החלטה ששונה מזו של יאיר לפיד. זה הרי לא יכול להיות. היקום יקרוס אם זה מה שיקרה.

עדי קול מניחה ליאיר לפיד להתנהל כלפיה כאילו היתה אשה מוכה והוא בעל מתעלל. זה לא רק עניינה: מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול. עדי קול היא חברת כנסת בישראל בדיוק כמו יאיר לפיד. היא לא שפוטה שלו ולא שפחה שלו, היא לא צריכה לנקות אחריו ולא להכין לו קפה. אם היא חושבת שהוא טועה באופן חמור, זו חובתה כנבחרת ציבור להצביע נגד ההצעות שלו. היריקה המשולשת בפרצופה של עדי קול – ההתנצלות הכפויה, הענישה ואחר כך ה'הסבירה מה קרה לה' – איננה רק בפרצופה שלה: היא בפרצופנו-שלנו. ח"כ קול רשאית למחות את הרוק מפרצופה ולהעמיד פנים שזה גשם; לנו אסור לעשות זאת. אנחנו צריכים לזכור שיאיר לפיד הוא בריון, חלאן (*) וככל הנראה גם שובניסט. הוא לא היה מרשה לעצמו לכתוב כך כלפי עופר שלח, למשל. זה האחרון הצליח בחצי שנה לאבד את כל האשראי שצבר בשנים של עבודה קשה, במיוחד לאור התנהלותו בפרשה הזו. כל אחד מחברי "יש עתיד" שעבר לסדר היום ולא מחה על השפלתה הפומבית של חברת כנסת הוכיח בזאת שהוא לא ראוי לבחירה.

והתענוג הגדול ביותר שיש בהעברת חוק המשילות הוא שבקצב הנוכחי, "יש עתיד" תצטרף לגל החורבות ההיסטורי של מפלגות מרכז ולא תעבור את אחוז החסימה.

(*) חלאן – חלאה סדרתית, תרגום למונח האנגלי douchebag. מחדש המילה הוא הגאון זכותו תגן עלינו ירון רימר.

(יוסי גורביץ)

בתחילת השבוע, הצביעה הממשלה על שחרורם העתידי של אסירים פלסטינים שהתקשורת הישראלית מיהרה לתאר כ"בעלי דם על הידיים." נתניהו אמר שקשה לו והעמיד פנים שהוא שולח "מכתב לעם בישראל" (הוא שלח הודעה לעיתונאים), יאיר לפיד אמר שזה לא יום קל, והשותפה השלישית בקואליציה, האחים היהודים, נכנסה להתקף. חברי הסיעה, ושופריהם בתקשורת הימנית, צווחו שמדובר במהלך פרוע, שיביא למותם של יהודים. שרי הסיעה הצביעו קוממיות נגד ההחלטה.

הבוקר (ד') חשף "מעריב" שהיה מדובר באחד התרגילים הדוחים והציניים שידעה הפוליטיקה הישראלית. ערב ההצבעה, קיבל שר השיכון אורי אריאל מכתב מנתניהו, בו מצהיר האחרון שבתמורה לשחרור האסירים, הוא מתחייב לאפשר את המשך הבניה בגדה המערבית. כלומר, מבין שתי המחוות שהוא נדרש לבחור ביניהן, הפסקת הבניה בהתנחלויות או שחרור אסירים, נתניהו בחר בשחרור אסירים בלחץ הימין בממשלתו. ההתחייבות של נתניהו נמסרה לאריאל, דיווח "מעריב," במעטפה חתומה, כדי למנוע הדלפות. זה לא עבד. בינתיים קמה מהומה שלמה והאופוזיציה דורשת שהיועץ המשפטי לממשלה יורה על חשיפת ההסכם. הסיכויים שווינשטיין יתיצב כך מול מי שמינה אותו קלושים משהו. סיעת האחים היהודים, חשוב לציין, לא הכחישה את הידיעה של "מעריב." היא רק אמרה היא הצביעה נגד שחרור האסירים, מה שהיה חלק מהעסקה.

חשוב לציין שכאשר האחים היהודים אומרים שהם חוששים שהאסירים המשוחררים ישובו לטרור ויהרגו עוד יהודים, הם לא משקרים. זה לא דיבור בין השפה ולחוץ. הם מאמינים באמת ובתמים, ולא בלי בסיס, ששחרור אסירים יוביל לעוד רצח יהודים.

אבל מה שחשוב עוד יותר הוא שאין להם בעיה לחיות עם זה, כל זמן שהבניה בשטחים לא מוקפאת. יהודים יירצחו כתוצאה משחרור מחבלים? טוב, הם יהיו קורבנות המאחזים. שמן על גלגלי המהפכה האמונית. טיפות על הפורפיריון, שמקדמות את הגאולה. במותם, הם יצטרפו אל שורות ארוכות-ארוכות שכבר נמצאות במעמד קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים. בגן עדן תהא מנוחתם, ובמותם יצוו לנו מלחמה קדושה.

שכן אם אכן יתחיל כאן גל טרור, המתנחלים – שהביאו לשחרורם של הרוצחים – ימהרו לטעון שהוא מחזק את הטענות שלהם ושאסור לסגת מן האדמות המשוחררות. מבחינתו של נתניהו, שגם הוא לא חסיד ההסכם, המהלך הזה מושלם. הוא מתחיל את עצם המשא ומתן בנקודה הכואבת ביותר לישראלים. המתנחלים, והסייען שלהם ברח' בלפור, יודעים שהקפאת הבניה בהתנחלויות היתה מתקבלת בציבור בפיהוק, אם לא בהקלה.

זו לא הפעם הראשונה שהמתנחלים מפגינים בפומבי את הבוז שלהם לחיי ישראלים מן השורה. בשנות הדמים 2001-2003, כשסתם ישראלים נשרפו, נשחטו, נטבחו, נחנקו, התפוצצו, נורו למוות; כשבבוקר אמרת מי יתן ערב ובערב מי יתן בוקר; כשהתמה הכללית של חיינו היתה "עוד זה מדבר וזה בא," – באותן השנים נעמדו האחים היקרים על רגליהם האחוריות כדי למנוע את בנייתה של חומת מגן בין ישראל ופלסטין. הם ידעו שחומה כזו, אילו תבנה בתוואי ההגיוני של קווי 67', תביא את הקץ על מפעל ההתנחלויות. הם היו מוכנים לשלם את המחיר בדמם של אחרים. רק משהשתכנעו שהחומה מיועדת להגן לא על ישראל אלא על ההתנחלויות, הם הסירו את התנגדותם.

בסופו של דבר, האחים היקרים לא אוהבים אותנו. הם, בעיניהם, אליטה משרתת. אנחנו, שקמים בבוקר לעבודה ולא עובדים ברובנו המוחלט במשרות מונפצות במועצה המקומית; אנחנו, שכדי להפגין צריכים לקחת חצי יום חופש או לצמצם את הפעילות שלנו לסופי שבוע; אנחנו, שהכיתות שלנו צפופות יותר והאוטובוסים שלנו יקרים יותר, תמיד נדמנו בעיניהם לסרח עודף שהתפקיד שלו הוא לשרת אותם, ושברבות הימים היינו צריכים לקבל בהכנעה את העובדה שהם צדקו, להפוך מהחמור של המשיח לחייל בצבאו.

זה לא קורה. להיפך, ככל שהמתנחלים משתלטים על הצבא, כך הישראלים הוותיקים נסוגים ממנו. ככל שהפרויקט הלאומי הגדול של מדינת ישראל – הסיפוח בפועל של שטחי סי – הופך לעובדה בלתי הפיכה בשטח, יותר ויותר ישראלים לא רוצים לשמוע עליו. לא את מה שיש לי לומר, נכון, אבל גם לא את מה שיש למתנחלים לומר. הישראלים לא רוצים לדעת מה קורה מעבר להרי החושך, אבל עוד פחות מכך הם רוצים לגור שם בעצמם.

והיתה, כמובן, ההתנתקות. מבחינת האחים היהודים, זה לא מעבר דירה של 8,000 איש, שכמוהו מתרחשים מדי חודש; זה לא פינוי מבית בשל אי תשלום חובות, שכמוהו מתחרחשים מדי שנה; זו הבגידה בהתגלמותה. הישראלים, מבחינתם, תקעו להם סכין בגב. הם היו אמורים לעמוד מול השטן השמאלני שרון והכלבלב של הקרן החדשה אולמרט, ולמנוע בגופם את הנסיגה. זה לא קרה, ולו משום שהישראלים לא חולקים עם המתנחלים את אותה המציאות. המתנחלים הביאו להפגנות 100,000 פעם אחר פעם – והארץ לא זעה. כי אלו היו אותם ה-100,000, אותם מועסקי הציבור שקיבלו חופש מעבודה פעם אחר פעם כדי שיוכלו לצאת להפגין, אותם נערים ונערות מתודלקי שנאה. כפי שצוין כאן השבוע, אחד הפיגועים האחרונים של ההתנתקות היה נסיון לפוצץ צובר גז, שהיה מביא לקורבנות ברחובות. אפילו אם הוא היה מצליח, בתאריך שבו בוצע – ה-19 באוגוסט, ארבעה ימים לתוך ההתנתקות – הסיכוי שהוא היה מונע אותה היה נמוך מאפס. זו היתה זעקת שנאה, רצון לשפוך דם ישראלים כנקמה ותו לא.

מבחינתם של המתנחלים, החברה הישראלית פגומה ממילא. לא במקרה, מאז ההתנתקות חלה עליה חדה בשימוש "ערב רב" כלפי ישראלים חילונים – ערב רב, קרי המקבילה של עמלק, רק כזה שמוסווה כיהודי, שלפעמים הוא עצמו איננו יודע שהוא ערב רב ושליח הסיטרא אחרא. הקיום הישראלי השלו, היומיומי, שמסרב לבוז ליום קטנות, זה שהמתנחלים מכנים אותו בשצף קצף "ישיבה בבתי קפה," מעלה עליהם את חמתם להשחית, משום שהוא אנטיתזה רגועה כל כך ל"מתח המשיחי" שהם מריירים עליו. הוא אומר שאפשר לחיות כאן גם בלי מוזיקה של ואגנר, בלי תפאורה של דם ואש ותמרות עשן, בלי פרטיטורה של מלחמת קץ כל הימים. סתם חיים של עמל, אהבה שאיננה זקוקה לוואלקירה ברקע, שני חתולים והנאה שקטה בקץ היום.

אז מבחינת המתנחלים, זה יהיה מצער אם נמות, אבל לא יותר מדי. מה גם שלמותנו יהיו יתרונות פוליטיים מובהקים. הדם ישוב ויציף את המוח. אם הממשלה היתה בוחרת בהקפאת התנחלויות, הם עוד היו צריכים לבצע את הרצח בעצמם כדי להחזיר את המצב לקדמותו. זה לא שאין להם נסיון, אבל כל כך קל כשמישהו אחר עושה את העבודה.

לפחות זה הובהר.

ועוד דבר אחד: "ידיעות" ציטט בתחילת השבוע את ראש האחים היהודים, נפתלי בנט, כאומר בישיבת הממשלה שהוא כבר הרג "המון ערבים", חלקם, במשתמע, גם לאחר שהם נלכדו. במפתיע, בנט לא הוציא הכחשה רשמית לדיווח הזה. דוברת שלו הכחישה את הדברים בפני, כשהתקשרתי אליה, אבל הוא לא הכחיש אותם בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו, הוא לא דרש מ"ידיעות" התנצלות, והוא כמובן לא איים בתביעת דיבה. אז אחת מן השתיים: או שבנט הרג פלסטינים לאחר שנתפסו, והוא לא רוצה למשוך תשומת לב מיותרת לנושא; או שנוח לו שהציבור יחשוב שהוא רצח מחבלים שנלכדו. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שהאחים היהודים ידברו על "דם על הידיים."

הערה מנהלתית א': ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': בסוף השבוע הבא נשיק – עדי אלקין, שתרמה כמה וכמה איורים לבלוג ×”×–×”, ואנוכי – את הפרק השני בנובלה הגראפית הבלשית שלנו, "איך נפלו גיבורים." פרטים אפשר למצוא כאן. בהתאם, שונה הבאנר בצד שמאל של העמוד.

(יוסי גורביץ)

יעקב פרנקל המריא הלילה (ג') חזרה לארה"ב, שעות ספורות אחרי ההודעה הדרמטית שלו על כך שהוא מושך את מועמדותו לתפקיד הנגיד. היו סיבות טובות וראויות לסירוב למנות מחדש את פרנקל, העיקרית שבהן היא העובדה שהוא ניסה למעול בכספי ציבור כאשר החזיק לפני שנים באותו הג'וב בדיוק. אירונית, המינוי של פרנקל חוסל בשל חשד לגניבה פעוטה הרבה יותר, של מה שהתברר כתיק חליפות. ככה זה בישראל 2013: אוצר הציבור הוא בגדר מהר-שלל-חש-בז, אבל פגיעה ברכוש פרטי? עד כאן. הפרחים לאמיר אורן, הכתב של "הארץ" שאמנם לעתים אוהב יותר מדי את תפקיד הספינקס, אבל עשה כאן שירות יוצא מן הכלל לציבור.

יש שני גורמים שפרנקל יכול לתלות בהם את האשמה בכך שנאלץ לוותר על המינוי. הראשון הוא פרנקל עצמו. אף ששכר יועצי תקשורת ודובר, פרנקל ×”×™×” החשוד בגניבה הפחות משכנע מאז יחיאל חזן ו"המוח נשאר במחסן" שלו. אמש הוא הודיע שמאחר והוא כבר לא מועמד למשרה ציבורית, הוא לא רואה עצמו מחויב לספק גרסה על התקרית בהונג קונג. לפני כן הוא טען שכל זמן שוועדת טירקל לא הכריעה, הוא לא רוצה לספק גרסה לציבור כדי לא להפריע לה. כמה… נוח.

אז נציג את העובדות כפי שהן ידועות כעת. פרנקל יצא מהדיוטי פרי בהונג קונג ב-2006, כשהוא סוחב איתו תיק חליפות שעליו לא שילם. עובדת עירנית הביאה לעיכובו לפני העליה למטוס. מהות העיכוב איננה ברורה. הגרסה הראשונית של פרנקל, שמסר לעיתונות הישראלית ימים אחרי התקרית, היתה שהוא בסך התבלבל ונכנס לתור VIP שהוא לא אמור היה להיות בו. הגרסה הזו, אין עוררין כיום, היא שקר.

לא ברור האם העיכוב כלל חקירה משטרתית רשמית. ברור, עם זאת, שזה היה עניין רציני למדי, שהצריך את פרנקל לא רק להסתייע בשירותי הקונסוליה הישראלית אלא גם לשכור את שירותיה של עורכת דין מקומית, שרון סר, שעל פי הפרסומים בישראל נחשבת לעורכת דין מובילה שם. לא יודע מה הנסיון שלכם בתחום, אבל אותי עיכבה המשטרה רק פעם אחת, זה היה לפני יותר מ-20 שנים, זה נמשך עשר דקות – וכל פרט ופרט אווילי חקוק בזכרוני. ולא נזקקתי לעורך דין. הרושם שלי הוא שנסיון החיים של פרנקל דומה יותר לשלי מאשר לזה של ג'סי ג'יימס, כך שכשהוא אומר שהוא פשוט לא זכר את התקרית ההיא שבה הוא הסתבך עם המשטרה ונאלץ להזמין עורכת דין בקליבר של ויינרוט, אני לא מאמין לו.

מעבר לכך, גם הגרסה שהוא מסר לוועדת טירקל בעייתית מאד. הגרסה הנוכחית של פרנקל – הדוברים שלו מתעקשים שהיתה רק אחת, כשהם מצפים שנשכח את מה שהוא אמר לתקשורת ימים ספורים לאחר האירוע – היא שהוא יצא מן הדיוטי פרי עם התיק, כשהוא מבקש מקולגה לשלם עליו. קודם כל, יש משהו מעניין בעצם העובדה שפרנקל רגיל שמישהו אחר משלם עליו. בכך, הוא בהחלט יכול להיות חבר של כבוד במועדון של נתניהו. שנית, זה לא עובד ככה. דיוטי פרי הוא לא מכולת. כל פריט צריך לעבור סריקה וחתימה, בדיוק בגלל שהוא פטור ממכס. על מה בדיוק היתה הקולגה אמורה לשלם? איך היה נראה הדיאלוג בינה ובין המוכרת? "אה, זה תיק חליפות, לא, אין לי מושג איזה מותג ואם זה היה מעור. מה את אומרת, יש יותר מסוג אחד? אופס." זה נשמע לכם סביר?

יתר על כן, אף שפרנקל טען שוב ושוב שהוא לא מסר תגובה ציבורית, דוברים שפעלו מטעמו פמפמו את הגרסה שלו לכלי התקשורת. למשל, במשך כשבועיים דיווחו כל כלי התקשורת שפרנקל הגיש מסמך לוועדת טירקל שמכיל התנצלות מצד משטרת הונג קונג כלפיו. רק שזה לא מה שקרה: המסמך לא כלל התנצלות, אלא רק הכרה בכך שפרנקל לא מתכוון לתבוע את המשטרה. איומים בתביעה גם אני יכול להשמיע. אני מניח שהם נשמעים אחרת כשהם מגיעים מאח"מ שמלווה בעורכת דין בעלת שם, אבל הם לא אומרים דבר.

נקודה נוספת שקשה להאמין שהגיעה לכלי התקשורת אלא באמצעות דובריו של פרנקל היא הטענה שהתיק שאיתו הוא יצא לא היה שלו, אלא של הקולגה, ושהיא זו שלא שילמה עליו. זה לא המצב, פרנקל הודה שמדובר היה בתיק שלו, וקשה לראות מאיפה צצה הטענה הזו אלא במסגרת נסיון ליצור רושם בציבור שפרנקל לא גנב דבר ושלכל היותר עשה טובה למישהי אחרת. צריך לזכור את זה, כשברקע מהדהדות הטענות של פרנקל על קמפיין נגדו. יכול להיות שהיה כזה; ברור שהוא עצמו לא טמן את ידו בצלחת.

פרנקל, בקצרה, מעדיף לשמור על זכות השתיקה. במונחים משפטיים, עמידה על זכות השתיקה מחזקת את הראיות נגדך, בהנחה שיש כאלה. ויש לנו:

· תיק שפרנקל מודה היום שהוא לקח מבלי לשלם עליו.

· תסבוכת שעל נסיבותיה הוא שיקר לפני שבע שנים, ושהצריכה מעורבות של הקונסוליה ושל עורכת דין.

· המנעות מדיווח על התקרית בפני ועדת טירקל.

ישפוט הציבור. וזה, בעצם, הגורם השני שהביא לנפילתו של פרנקל: התעוררותו של הציבור. המינוי שלו גרר זעם ניכר בקרב אנשים ששמים לב מה קורה סביבם מבחינה כלכלית, ויש הרבה יותר מהם היום. המינוי של פרנקל, בשל המעילה שלו בקדנציה הקודמת ובשל המדיניות הכלכלית שלו, היה שנוי מאד במחלוקת, והדיון בנושא הגניבה הגדולה געש עוד קודם לחשיפת הגניבה הקטנה. זו, כמובן, שפכה שמן על המדורה, וכשציבור גדול מספיק מתנגד למינוי, וכשזה לא יורד מהכותרות, אי אפשר לממש אותו.

המפסיד הגדול הוא לא פרנקל. אין צורך לדאוג לו. הוא מסודר ומותר לחשוד שהוא עוד יסתדר. צריך לדאוג, אם כבר, לעתיד התאגידים שישתכנעו לשכור אותו, אבל את זה שיעשה מישהו אחר. לא, המפסידים הגדולים הם נתניהו ולפיד. הם פרסמו אתמול טקסט יבבני, שבו טענו ש"לא ירחק יום ובו איש לא ירצה להתקרב לחיים הציבוריים."

לא, אדוני חובב הגלידה והסיגרים על חשבון הציבור; לא, אדוני מאחז העיניים; לא כך. היום שבו אנשים שגנבו מן הציבור ושנחשדו בעבר בגניבה מחנות לא ירצו להתקרב לחיים הציבוריים בישראל יהיה יום של ברכה, יום של הבשלה, יום שבו גירדו החיים הציבוריים מעליהם שכבה מסוימת של שחיתות. היום שבו כל חשוד בגניבה יבין שנגמרו הימים שבהם אף אחד לא שאל אותו שאלות קשות, שנגמרה התקופה שבה אפשר היה פשוט לשקר לתקשורת ולקוות שזה עבר, שאי אפשר עוד לקבל כך תפקיד ציבורי, יהיה מהמשמחים שבימים שפקדו את המקום המעונה הזה.

עיקר הביצה, כמובן, היא על פרצופו של שר האוצר. הוא זכה בתואר המפוקפק של שר האוצר הראשון שלא הצליח למנות נגיד, המקבילה של שר הבטחון ברק שלא הצליח למנות רמטכ"ל. הוא יכול להתנחם, עם זאת, בכך שהשערוריה של הערב העלימה את השערוריה של הבוקר: "כלכליסט" חשף אתמול (ב') העובדה שכאשר יאיר לפיד טען שהעלאת המס על אלכוהול היתה תוצאה של דרישת ה-OECD, הוא שיקר. ה-OECD לא מכיר את המכתבים שלפיד טען שקיבל. התגובה של לפיד היתה צולעת מהרגיל: הוא טען שהמכתבים מסווגים כסודיים.

על כן היתה התגובה של לפיד על משיכת המועמדות של פרנקל חצופה מהרגיל. פרנקל, לדבריו, "גילה פתאום שלכל מי שיש לו מקלדת מותר ללכלך ולהכפיש ולכתוב עליו דברים איומים שאפילו לא נבדקו." אתה באמת רוצה שנפתח את התיק הזה, לפיד? שנבדוק למי יש מקלדת שהוציאה "דברים שאפילו לא נבדקו"?

אבל מה שמטריד את לפיד, כמובן, הוא העובדה שפתאום התהפכה הקערה. פתאום הוא כבר לא בעמדת מגיש הטלוויזיה או כותב הטור הנקרא במדינה, או – בלשונו של לפיד – משה רבנו המודרני. פתאום יש אנשים שמדברים חזרה. יש להם מקלדות והם יודעים לעשות רעש. כן, כשהם כותבים בעמוד של לפיד עצמו, הוא יכול למחוק אותם – אבל שומו שמיים, הרשת גדולה ובלוגים בה הרבה. והם מעיזים לחשוף את ערוות ריקנותו של לפיד על בסיס יומי. לעזאזל, לעתים כמה פעמים ביום. כדאי שלפיד יתרגל לכללי המשחק החדשים. זו כבר לא התקשורת של אבא שלו.

ועוד דבר אחד: ואם כבר לפיד, הוא שבר שיאים של פאתוס נבוב היום. עובדי משרד החוץ שובתים כבר חודשים. לפיד מיילל על כך שהם מסרבים להנפיק דרכונים דיפלומטיים למאבטחי השב"כ שיוצאים ללוות משלחות ילדים לפולין, וכותב ש"מותר לנהל סכסוך על שכר, אבל אסור לעשות אותו על גבם של ילדים שנוסעים למצעדי החיים באושוויץ ובירקנאו." קודם כל, בפעם האחרונה שבדקתי מצעדי החיים נערכים ביום השואה, וזה היה לפני ארבעה חודשים בערך. שנית, צריך להיות אדם מנותק וחולה במיוחד להעדיף את הצעדה באושוויץ ובירקנאו על פני רצונם של אנשים להשתכר בכבוד. אנחנו יודעים עכשיו באיזה מחנה ניצב לפיד. אגב, לפיד יילל על מניעת הנסיעה לאושוויץ ובירקנאו; על הפניה הנואשת של אשה שזקוקה לאישור של משרד החוץ כדי להתחתן בפראג הוא לא טרח לענות. סדר עדיפויות צריך להיות. אני רוצה להודות לגדי אלכסנדרוביץ' על ההפניה.

(יוסי גורביץ)

שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, רוצה להיות הרב הראשי לישראל. הספרדי, כמובן. אבא שלו החזיק את הג'וב הזה, אז בסטנדרטים – אם אפשר לקרוא להם כך – של הרבנות, הוא כשיר לתפקיד. הבעיה שלו תהיה להתמודד עם בניו של עובדיה יוסף, ששניים מהם רוצים גם הם את אותו התפקיד ובדיוק בשל אותם כישורים. זה לגמרי לא עניין עדתי: דוד לאו, בנו של רב המעטפות הידוע ישראל לאו, מתמודד על תפקיד הרב הראשי האשכנזי. אחרי הכל, אבא שלו כבר היה שם.

עד קריסת הדיל הגדול בין הבית היהודי ובין ש"ס, הסיכויים של אליהו לא היו משהו. אבל עכשיו, כשאין דיל, האחים היהודים דווקא מביעים עניין באליהו. אחרי הכל, יש לו היסטוריה ארוכה ומפוארת כמסית בכיר. ההערכות הן שתשעה מחברי הכנסת של האחים היהודים יצביעו עבורו, אם אכן הדברים יגיעו לכך, ואולי יותר. אחרי הכל, אביו של שמואל, מרדכי, שימש כ"סמכות הרוחנית" של המפז"ל בימיהם של יצחק לוי ואפי איתם. האחרון אפילו ייחס לתפילותיו של מרדכי אליהו את הצלת חייליו מפני שדה מוקשים מופעל לייזר (!) של החיזבאללה. אני חושב שאפילו נסראללה היה מופתע לגלות על הקדמה הטכנולוגית של כוחות השדה שלו. אבל עולם הפנטזיה העשיר של אפי איתם הוא לא הנושא שלנו.

כשלעצמי, אשמח מאד לראות את שמואל אליהו כרב ראשי. דבר לא יחורר יותר את הקליפה הדקה של ה'דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' מאשר מינויו של מי שהבטאון שלו קרא לבניית מחנות השמדה לעמלקים (ראו הקישור למעלה.) המינוי הזה יעורר דיון רצוי, בארץ ובחו"ל, בשאלת העמדות האנטי-אנושיות של ההלכה האורתודוקסית. בכל פעם שהמפלצת הזו מרימה את ראשה, ממהרים להסתיר אותה – כפי שעשה צה"ל כאשר רב בכיר בשורותיו, הקולונל אייל קרים, נתפס באישור אונס בזמן מלחמה. ההסתרה הזו מאפשרת לארס הזה לקנן במרתפים, במקום שאפשר יהיה להלחם בו בפומבי. ספק אם יש מישהו כשמואל אליהו שמסוגל סוף סוף לנעוץ יתד בלב התפיסה, שמקננת גם בקרב חילונים-לכאורה, של "חוכמת היהדות." כשאליהו יהיה רב ראשי, אי אפשר יהיה לטעון יותר ש"מחנות השמדה לעמלקים" הוא נחלת איזה מיעוט קיצוני.

יהודה וינשטיין, מהעלובים אם לא העלוב שביועצים המשפטיים לממשלה, הודיע שאם שמואל אליהו יעמיד את עצמו לבחירה, וינשטיין יזמן אותו לשימוע. אמור שנית? לא הבנתי.

לפני כשנה, סגרה הפרקליטות את תיק ההסתה כנגד אליהו – שכזכור, הוציא פסק הלכה שהורה לאסור מכירה או השכרה של דירות ללא יהודים – משתי סיבות. הראשונה שבהן היא שהפרקליטות הגיעה למסקנה שאין מקום להעמדה לדין בשל גזענות דתית, משום שלזו יש מעמד מיוחד בחוק שמתיר בפועל הסתה גזענית כל זמן שהיא נשענת על נימוקים דתיים. כחודש וחצי לפני ההחלטה הזו, השתמש וינשטיין בנימוקים אלה ממש כדי לסגור את החקירה כנגד כותבי "תורת המלך." יצוין שאני לא חולק על נימוקיו של וינשטיין ואני חושב שהם מדויקים; החוק נכתב במפורש כך שיחריג הסתה גזענית דתית, שאם לא כן חצי מהמחשבה האורתודוקסית, אם אפשר לקרוא לה כך, וחלק ניכר מהפולחן האורתודוקסי היה בסכנה. החור הזה בחוק היה גדול כל כך שמאיר מרטין כהנא עצמו – שכנגדו נכתב החוק מלכתחילה – הצביע בעדו בגיחוך. הנימוק השני היה עלוב יותר: הפרקליטות טענה שאי אפשר לוודא שדבריו בעיתונות לא סולפו. אם זה המדד שלה, אפשר להעיף את עבירת ההסתה לגזענות מהחלון ברוב מוחלט של המקרים. אפשר לומר שהפרקליטות לא התאמצה יותר מדי – למשל, היא לא טרחה למצוא הקלטה של הדברים שאמר אליהו באיתמר אחרי טבח משפחת פוגל. יתר על כן, זו היתה הפעם השניה שהפרקליטות סוגרת תיק נגד אליהו בשל אותה העבירה עצמה: בשנת 2006, היא החליטה לבטל את כתב האישום כנגד אליהו בשל הסתה לגזענות, והסתפקה בדרישה שהוא "יבהיר את דבריו."

יש בהחלטה החדשה של וינשטיין בעיה. הדברים שכתבו רבני "תורת המלך" חמורים הרבה, הרבה יותר מכל מה שאמר אליהו – על כל פנים, מכל מה שהוא נתפס אומר עד ×›×” – הן בשל הפסקה הידועה לשמצה על כך ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב ×›×–×” הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך פגיעה בגדולים," הן בשל העובדה שהם התירו להרוג כל מי שאיננו "שומר על מצוות בני נוח", קרי יותר מ-99% מאוכלוסיית העולם, באם ההריגה מיועדת להעניש את הנרצח על כך. ואף על פי כן, וינשטיין סגר כנגדם את התיק (שוב, תוך ציות לרוח ולשון החוק.)

אז מה הוא רוצה מאליהו? הדברים שלו חמורים הרבה פחות. הוא עדיין חלאת המין האנושי, אבל הוא לא דיבר על רצח. הוא דיבר על מניעת דיור מלא יהודים. כן, ההסתה שלו הובילה לפרעות, אבל הפרקליטות נמנעה מלחקור אותו בנושא וכאמור, סגרה את התיק העיקרי נגדו – וכאמור, בפעם השניה. יתר על כן, המדיניות של אליהו זכתה לתמיכה ממשלתית: פועלו לניקויה של צפת מלא-יהודים הביא לכך שהוא קיבל פרס, שהוענק לו בין השאר על ידי שר המדע, עוד חבר במפלגת האחים היהודים; שר המשפטים הקודם, יעקב נאמן, ערך סימפוזיון על דיני "לא תחנם" – שם הקוד ההלכתי שעליו התבסס אליהו כשהוציא את פסק איסור מכירת הדירות שלו.

אז מה לעזאזל רוצה וינשטיין מאליהו? אפשר לצפות מווינשטיין לאיזשהו סוג של עקיבות פנימית? החלטת שהסתה דתית לגזענות היא משהו שאפשר לתבוע עליו, החלטת שלא לפתוח בהליכי הדחה כנגד אליהו מתפקידו כרב העיר צפת – מה קרה פתאום? איזו עבירה חדשה הוא ביצע? וינשטיין לא דיווח על עבירה כזו. האם הוא מדבר על שימוע בשל עבירה שהוא כבר סגר את התיק שלה? כי זה נראה באופן חשוד כמו רדיפה.

מה שקורה פה די פשוט. הממסד המשפטי אחוז אימה מפני האפשרות שאליהו יהיה רב ראשי. זה יהיה אסון hasbara שאפילו הרצח על המרמרה יחוויר לעומתו. ציפי לבני כבר דיברה השבוע על כך שהאירופאים מתייחסים לישראל כאל מדינה קולוניאליסטית; רק זה חסר עכשיו לישראל, שיראו אותה כפי שהיא נראית באמת.

אבל תפקידו של היועץ הממשלתי לממשלה הוא לא לשפץ את תדמיתה של ישראל תוך רדיפה פוליטית. תפקידו הוא לא להטיף מוסר. תפקידו הוא לא לסמן את גבולות המותר והאסור בשיח. תפקידו הוא אכיפת החוק. היועץ המשפטי הזה כבר קבע שהטפה דתית לגזענות מותרת בפועל – על כל פנים, היא איננה ניתנת לענישה – וכנראה שהוא חי עם זה די טוב כל זמן שהמסיתים היו רבנים בדרג זוטר ביחס, אבל נרתע בפלצות כשמסתבר שמועמד לרב הראשי הוא מסית. אני חשבתי שאנחנו בוחנים עבירה על פי המהות שלה, לא על פי זהותו של המבצע אותה. וינשטיין לא יכול לאכול את העוגה הזו פעמיים.

תנו לשמואל אליהו להתמודד על תפקיד הרב הראשי. אם יש לו די תומכים, הוא ראוי לתפקיד. כך זה עובד. נסיון למנוע ממנו התמודדות באמצעות תרגיל משפטי מסריח סובל מכמה ליקויים: בכלל לא בטוח שהתרגיל יעבוד (במקום אליהו הייתי הולך לבג"צ אוטומטית), וגם אם הוא יעבוד התוצאה שלו תהיה, מחד, שחלק ניכר בציבור יראה את הבחירות כגנובות ובכך ישמוט את הלגיטימיות של הרב הראשי הנבחר, ומאידך יחזק את מעמדו של אליהו, על תקן של נרדף על דברי תורה, בקרב הציבור שלו. היסטורית, ספק אם יש משהו שיוכל להפוך את אליהו לכוח עולה בקרב המאמינים יותר מהמהלך של שלילת זכותו להבחר לרב ראשי. ההיסטוריה של בחירת ארכיהגמונים חדשה אצלנו ביחס, והפרטים המדויקים של האופן שבו הנשיאים לבית הלל גנבו סוסים יחד עם נציג הקיסר הרומאי אבדו מזמן, אם נכתבו אי פעם; אבל ההיסטוריה של הכנסיה, ושל האיסלם, רוויה במצבים שבהם יש מועמד אחד שנתמך על ידי הקיסר או הסולטן, בעוד שיריבו נרדף על ידיו – ופעם אחר פעם, המועמד הנרדף (שהוא לא בהכרח המועמד הטוב יותר) זוכה לאהדת ההמון, והופך למנהיג אופוזיציה חשוב.

מותר, גם אם מאד לא רצוי, למדינת ישראל לדחוף את עצמה דווקא לפינה המיוזעת הזו בהיסטוריה של מאבקי דת ומדינה. חיוני, עם זאת, שההחלטה על כך לא תגיע דווקא מיהודה וינשטיין, מי שספק אם יש לו מספיק אשראי ציבורי לחצי מנת פלאפל אחרי פרשת העובד הזר שהפיל על אשתו, אחרי קדנציה שבה שימש כיועץ הפרטי הממשלה – ואחרי העובדה שהוא זה שסגר את התיק נגד אליהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. אני אשתדל שלא לאכזב.

(יוסי גורביץ)