החברים של ג'ורג'

שיעור ניכר של הישראלים רוצה להרעיל את נשיא ארה”ב. הגיע הזמן שהאמריקאים יבינו שישראל מעולם לא היתה בעלת ברית

בימים האחרונים, הגישה ישראל בקשה דחופה לקבלת שורה של כלי משחית מארה”ב, ביניהן פצצות מרגמה בקוטר 120 מ”מ ורימוני מטול. צה”ל בזבז הרבה מאד תחמושת ב”צוק איתן.” ארה”ב נענתה במהירות והודיעה שתעביר את התחמושת בהקדם.

אם לשפוט על פי הודעת מחלקת המדינה, לא ברור שזו צריכה היתה להיות התגובה. זו האחרונה אמרה שהיא “מזועזעת” מההפגזה השלישית של בית ספר של אונר”א ברצועת עזה. ובכן, אם אתם כל כך מ ז ו ע ז ע י ם, למה אתם מספקים פגזים למי שבעליל משתמש בהם, פעם אחר פעם, באופן בלתי מבחין?

אבל הם סיפקו. וזמן קצר אחר כך, אישר הקונגרס בכינוס מיוחד עוד 225 מיליוני דולרים לכיפת ברזל, ובכך ×”×’×™×¢×” התמיכה של ארה”ב בכיפת ברזל למיליארד דולרים – מיליארד דולרים, יש לציין, שנמצאים מחוץ להקצאה השנתית של שלושת המיליארדים שישראל מקבלת מארה”ב כסיוע בטחוני מדי שנה גם כך. הסיוע הבטחוני האמריקאי חשוב, אבל הוא רחוק מלהיות הדבר החשוב ביותר שמספקת ארה”ב לישראל: האחרון הוא הלגיטימציה שנותנת ארה”ב לישראל, בראש ובראשונה באמצעות ×”×’× ×” עליה במועצת הבטחון. ללא ארה”ב, ישראל כבר היתה מזמן במעמדה של דרום אפריקה בשנות השמונים – מעמדה הראוי, יש לציין.

ואף על פי כן, היחס הישראלי הממוצע כלפי ארה”ב, ודאי בימי אובמה אבל גם קודם לכן, הוא של קוצר רוח זחוח. הישראלים מצפים מהאמריקאים לתת כל מה שנדרש מהם, ולא לקבל דבר בתמורה. לפני מספר חודשים, כשהחל המשבר באוקראינה, פקידים אמריקאים זעמו כשהסתבר שישראל מתכוונת לעמוד מן הצד; פקידים ישראלים הסבירו בנחת שישראל לא רוצה להסתבך עם רוסיה.

ממשלת נתניהו היא בעלת ברית של יריביו הפוליטיים של הנשיא, מפלגת המוות הרפובליקנית, המפלגה שמתנגדת לביטוח בריאות, שמתנגדת ליחס הומני למהגרים (חוקיים או לא), שמוכנה להכיר בזכויות שלך אם אתה זרע או עובר אבל מבחינתה אתה יכול למות ברגע שנולדת, אלא אם הפכת לצמח; המפלגה שמבחינתה זכותם של פסיכים מסוכנים להחזיק בנשק שכותבי החוקה כלל לא יכלו להעלות על דעתם גוברת על זכותם של ילדים בגני ילדים לחיות; המפלגה שמנהלת מלחמה כנגד נשים וזכותן על גופן בשורה של מדינות בארה”ב; המפלגה שמנהלת מאבק – כושל – נגד זכותם של גאים להנשא; המפלגה, בקצרה, שלפי הרבה מאד סקרים איבדה את הדור הבא של המצביעים. נתניהו התנהג כבעל ברית של הרפובליקנים וכשחקן בפוליטיקה האמריקאית מרגע כניסתו לתפקיד.

אבל הבעיה איננה רק בנתניהו, אולי אפילו לא במיוחד בנתניהו. הישראלים הפגינו כלפי אובמה משטמה שקשה להגדירה אלא כגזענית עוד קודם לבחירתו. שלשום ערך אתר מאקו סקר בקרב הקוראים שלו, וביקש מהם לבחור מתנה לאובמה לרגל יום הולדתו. שיעור גדול מאד של המצביעים – 45% נכון לשעת כתיבת הפוסט – בחר ב”מעטפה עם × ×’×™×£ אבולה.”

יש גבול לכמות הפעמים שמעצמה תסכים להעמיד פנים שהנוזל שנתניהו והאספסוף שלו מזרזפים עליה הוא גשם. חלק ניכר מהציבור האמריקאי מתחיל להתעורר. את הדור הצעיר, ישראל כבר הפסידה. כן, היא עדיין שולטת בקונגרס בפערים מדהימים: אם הציבור האמריקאי חלוק בשאלת עזה, הקונגרס מאחורי ישראל במאה אחוזים. הסיבה לכך, עם זאת, פשוטה: לישראל יש גיס חמיש… אה, סליחה, לובי חזק מאד בארה”ב, עם שליטה יוצאת דופן בכספי תרומות. צא נגד ישראל, והסיכוי שלך לגייס כספים כמעט אפסי.

והבעיה של ישראל, כמו עם הדור הצעיר, היא שכבר לא מפחדים לומר את ×–×”. וכשפטריוטים אמריקאים ישמעו מה מאחלים הישראלים לנשיא שלהם, והם ישמעו, יש להניח שהתמיכה שלהם במדינה שמעמידה פני בעלת ברית אבל מהווה במקרה הטוב משקולת תלך ותדעך. ויום אחד, לפני שנספיק לשים לב, התמיכה האמריקאית תסתיים כמעט בלי התרעה – כמו שהסתיימה התמיכה בסין הלאומנית, כמו שהסתיימה התמיכה ברודזיה, כמו שהסתיימה התמיכה בדרום ויאטנם, כמו שהסתיימה התמיכה בדרום אפריקה.

ואז נראה מה שווה “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.” אל תדאגו לנתניהו: הוא לא יצטרך לשאת בתוצאות מדיניותו. הוא תמיד יוכל “לעבור לחוץ לארץ, ושהמדינה תשרף.”

האם גם אתם יכולים? לא? אז אולי כדאי שתתעוררו ותעשו משהו.

(יוסי גורביץ)

או: מה מוכנה ישראל לעשות כדי למנוע מסגן הדר גולדין להפוך ל”הדר”

אני לא יודע אם צה”ל הרג את סגן הדר גולדין ב”נוהל חניבעל”; כלומר, אני יודע שצה”ל הפעיל את הנוהל, אבל אני לא יודע אם זו היתה סיבת מותו של גולדין. עם זאת, אני יודע שהנסיון של צה”ל למנוע את חטיפתו של גולדין הוביל למותם של עשרות, אולי אף של 120 או יותר, מתושבי רפיח שלא היו מעורבים בלחימה.

כלומר, צה”ל הרג מספר מדהים של לא-מעורבים, ולמצער סיכן את ×—×™×™ החמוש שלו – הפצצת שטיח והפגזה כבדה מסכנים לא רק את השובים אלא גם את השבוי – וביצע מה שעל פניו אין לכנות אותו אלא פשע מלחמה, התקפה של מספר אמבולנסים וכלי רכב שהגיעו לבתי החולים, מבלי לבדוק אם יש בהם סכנה כלשהי. כל זאת, כחלק מנוהל שמטרתו לוודא שהאויב לא ישבה חמוש ישראלי.

נוהל חניבעל נוסד באמצע שנות השמונים. השם, בלשון המעטה, לא הוגן. המצביא הקרתגני חניבעל קימץ בחיי אנשיו ולא היה מעלה על דעתו להרוג אותם כדי שלא יישבו. שם מתאים יותר, אם צה”ל כבר בקטע של העידן הקלאסי, יהיה אולי נוהל קרונוס, על שם האל הקדמון שאוכל את בניו.

ומדוע היה צה”ל מוכן לצאת לפשע מלחמה ולהפנות את כל כוח האש שלו לכיוון רפיח? בגלל החשש, אם להיות בוטה, שסגן גולדין יחרוג מאלמוניותו ויהפוך ל”הדר.” אתם יודעים, כמו “גלעד.” ההוא שמשמש עכשיו כפרשן ספורט. כמה מכותרות אתרי החדשות כבר התחילו לבצע את המהפך, וכבר התייחסו לגולדין כאל “הדר.”

וברגע שזה ×”×™×” קורה, ברגע שהתקשורת הישראלית היתה מתיישרת עם הצייטגייסט ומתחילה להתייחס לסגן אלמוני מגבעתי בשמו הפרטי, והיתה מתחילה לתאר אותו כ”ילד של כולנו,” היתה נחשפת שוב העובדה שישראל היא ענק פרוע, עיוור, פראי – ושחוזקו הוא כשל קורי עכביש.

כבר היינו בתרגיל ×”×–×”, פעם אחר פעם. היינו בו בעסקת-החרפה שאחרי מלחמת לבנון השניה, מבישה אף יותר מהמלחמה עצמה, שבה העברנו לידי החיזבאללה שבויים חיים וקיבלנו בתמורה בשר מת – אחרי שהמתווכים הכושלים שלנו לא טרחו אפילו לברר מה טיב הסחורה שאנחנו מקבלים. אני זוכר את ההלם שפקד את המדינה כשהסתבר ששני החטופים, שכל אדם שעיניו בראשו ידע שהם מתים, התבררו, ובכן, כמתים.

היינו בסיפור הזה כאשר החלפנו שבויים תמורת שלוש גוויות ועבריין אחד. היינו בו, 20 שנה קודם לכן, כאשר החלפנו שמונה חיילי נח”ל ביותר מאלף עצורים ושבויים, אחרי שהממשלה לא עמדה בלחץ שהפעילה עליה אמו של יוסף גרוף. והאשמה איננה בממשלה, לא כולה, גם לא בתקשורת, לא כולה. האשמה היא בציבור הישראלי.

הציבור הישראלי התרגל, בעשורים האחרונים, לחיות במלחמה ולגדל את ילדיו למלחמה – אבל הוא לא מוכן לשלם את מחירה. צבא יוצא למלחמה, והוא אמור לדעת שבמלחמה יש הרוגים ויש פצועים ויש פגועי נפש ויש מי שלא יישן אחריה וכל לילותיו הם לילות סיוטים, ויש גם שבויים, ויש נעדרים.

עם פצועים, הישראלים יודעים להתמודד. לא מסתכלים עליהם ומקווים שהם ייעלמו מהנוף. עם פגועי נפש, מפעילים את אותו הנוהל, רק מעורב בגועל שלפני 100 שנות בורות היה שמור לסובלים מ-shell shock: פחדנים שלא הצליחו לעמוד במעמסה שהאדם שחש את הגועל כנראה כלל לא ניסה לשאת. עם ההרוגים זה יותר כיף: אפשר להגיע להלוויה שלהם, למרות שלא שמעת עליהם יום קודם ולא תזכור אותם למחרת, לדחוק הצידה את המשפחה האבלה, ולהתמוגג מהוד האחדות הפאשיסטי, מהשילוב הנהדר של קיטש ומוות. וחמש דקות אחר כך, כמובן, לחזור לחיים שלך ולהשאיר את המשפחה עם החור שנפער בשלה.

עם שבויים ונעדרים הסיפור מסובך הרבה יותר. נעדרים מדמדמים בדרך כלל לתוך הקטיגוריה של הרוגים, אבל זה לוקח זמן, ושאלות פתוחות מעוררות מצוקה. הבעיה האמיתית היא עם השבויים. הם שם. הם שם כל הזמן. נוכחותם, והנוכחות של בני משפחתם, לא מפסיקה להזכיר, יום יום ושעה שעה, שמלחמה היא לא משחק מחשב, שיש לה מחיר. אלה לא חיים שנקטעו, שאפשר להתעטף בהם לכמה דקות, להרגיש טוב עם עצמך ולהמשיך הלאה; אלה חיים שמבזיקים שוב ושוב, מת שלא מוכן להבין שהוא מת, מת למחצה שתובע את שלו מהחיים.

השבוי מזכיר לישראלים שלבחירות שלהם יש מחיר, ומאלץ אותם להתבונן בו. והם, שכבר התרגלו כל כך שאין למלחמה מחיר, או שמשלם אותה רק הצד השני, או שהמחיר בצד שלנו מבזיק לשניה על מסך התודעה ואז נעלם אל תהומות הנשיה, לא מוכנים להתמודד עם המצב הזה. תנו להם מה שהם רוצים, רק הפסיקו את ההנכחה הבלתי פוסקת הזו של המחיר. עשו מה שצריך, ובלבד ש”הדר” לא יעלה על האקרנים שלנו; הרבה יותר נוח לנו עם סגן גולדין ז”ל.

וכך נולד נוהל קרונוס. הוא נולד מן הרצון הציבורי המשותף לא לדבר על המלחמה אלא כאקט מזכך, ומן ההבנה של הצבא שעם אסופת הילדים המפונקת הזו, כל שבוי הוא אסון אסטרטגי שממתין לגורלו. וכך הצלחנו להגיע למעוות מכל מעוות: שמדינה שלא מוכנה לראות בחיילים שלה אלא “ילדים,” מסיטה את מבטה מן הרגע שבו הצבא שלהם בוגד בהם והופך אותם למטרות מותרות בפגיעה, יורה בגבם פשוטו כמשמעו, ובלבד שלא יהפכו לנכס בידי האויב.

צה”ל טוען שהוא לא מורה לחיילים שלו לירות בשבוי; הוא מורה להם לירות “לכיוון השובים” ואם החייל נפגע כתוצאה מכך, אופס. ×–×” פלפול תלמודי שלא צריך להצליח מחוץ לישיבות ההסדר וחטיבת גבעתי. הפלפול ×”×–×”, אגב, דומה באופן מדהים לצורה שבה צה”ל מתרץ הריגת אזרחי אויב: הוא לא מתכוון לירות בהם, הם פשוט היו בסביבה, הוא פגע בהם בטעות – או, אם לדייק, לא נמנע מירי גם כשידע שהם צפויים להפגע. הדמיון בין שני התירוצים מראה לנו כיצד יורד החייל השבוי במהירות למדרגת אזרח אויב. יתר על כן, לא נראה שדרגי השטח מבינים את הפלפול ×”×–×”: דור אחרי דור של חמושים אומר שהפקודות שהוא קיבל היו להביא למותו של השבוי.

המלחמה האחרונה בעזה העלתה שורה של חשדות למקרים של הפעלת נוהל חניבעל; זה של גולדין הוא רק המובהק שבהם. אם הישראלים לא ישאלו את הצבא שלהם שאלות קשות, צריכה כל אם עבריה לדעת שהיא מפקירה את בניה בידי מפקדים שלא יהססו לירות בגבם.

ועוד דבר אחד: היה כתוב היום בעיתון שהשחקן שמשחק את שר החוץ, אחד אביגדור ליברמן, רוצה כעת להעביר את רצועת עזה לידי האו”ם. וואלה. הייתי בטוח שלפני קצת יותר מחודש, אותו ליברמן רצה לגרש את שליחו של מזכ”ל האו”ם, אחרי שהאחרון ניסה לתווך בהעברת כספי משכורות לרצועה.

הערה מנהלתית א’: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

איך לקחו נתניהו ומערכת הבטחון את ישראל למלחמה בתואנות שווא, ואיך העיתונות הישראלית בגדה ביעודה

מערכת ה-hasbara טוענת כעת שהמטרה של מבצע “צוק איתן” היא לחסל את המנהרות. זו מטרה חדשה ביחס, בת עשרה ימים בערך. לפני זה, המטרה הרשמית של המבצע היתה “להפסיק את ירי הרקטות.” כבר שכחנו מזה. ולפני זה היא היתה, כפי שהצהיר נתניהו, נקמה על רצח שלושת החטופים. בישיבת הקבינט שלאחר מציאת גופותיהם, אמר נתניהו ש

“לפנינו שלוש משימות: ראשית, להגיע לרוצחים ולכל מי שהשתתף בחטיפה. כל מי שהיה שותף בחטיפה וברצח – דמו בראשו. לא נשקוט ולא נרפה עד שנגיע לאחרון שבהם. אנחנו נגיע לכולם, גם אם זה יקח זמן. זוהי המשימה הראשונה שלנו. שנית, עלינו לפגוע בעוצמה באנשים ובתשתיות של חמאס ביהודה ובשומרון. אנחנו כבר עצרנו מאות מפעיליו של החמאס, סגרנו עשרות ממוסדותיו, הרסנו בתים ועוד ידינו נטויה. המשימה השלישית שלנו היא לפעול נגד ארגון החמאס ברצועת עזה. החמאס ממשיך לעודד גם בימים אלו חטיפות של אזרחינו והוא אחראי ישירות לירי רקטות לשטחינו, ירי מרגמות לשטחינו כולל בשעות האחרונות. צה"ל פועל בימים האחרונים נגד מטרות החמאס ברצועת עזה, וגם כאן – ידינו נטויה. אם יהיה צורך נרחיב את המערכה ככל שידרש.”

ההדגשות שלי. שימו לב: הדברים נאמרים כשבוע לפני מבצע “צוק איתן,” שמתחיל רשמית בשמיני ביולי, אחרי שיום קודם לכן לחמאס נמאס מההתקפות הבלתי פוסקות עליו (”צה”ל פועל בימים האחרונים נגד מטרות חמאס ברצועת עזה”) ולראשונה מאז הפסקת האש שאחרי “עמוד ענן” פתח באש לעבר ישראל. שימו לב גם כיצד נתניהו כורך את החמאס ברצועת עזה בחטיפת הנערים.

כזכור, זו לא היתה חטיפה; זה היה רצח, וממשלת נתניהו ומערכת הבטחון ידעו שזה היה רצח מיד לאחר מכן. זה לא הפריע לממשלה ולצבא לקשקש על “החזרת החטופים”, לצאת למבצע ששמו הרשמי היה “שובו אחים,” לומר לציבור ש”הנחת היסוד היא שהחטופים חיים”, ולנתניהו לומר ב-22 ביוני שיש לו ראיות לכך שחמאס אחראי ל”חטיפת” הנערים, ושהראיות הללו יפורסמו בקרוב. באותו היום עצמו, כותב רון בן ישי מפי “מקור צבאי בכיר” שיש סבירות גבוהה שנצא למבצע רחב בעזה. שימו לב: 16 ימים לפני היציאה הרשמית ל”צוק איתן” ובימים שבהם ישראל כבר תוקפת ברצועה.

נתניהו לא הציג מעולם את הראיות לכך שהרצח בוצע בהוראת חמאס, והסיבה לכך פשוטה: אין כאלה. הנה מה שאמר אתמול (ו’) דובר המשטרה, מיקי רוזנפלד, לכתב הבי.בי.סי.:

כלומר, אליבא דדובר המשטרה, החשודים העיקריים בחטיפה – שאת בתי המשפחות שלהם כבר הרסנו, ×›×™ בג”צ הודיע רשמית שלפלסטינים אין חזקת חפות – לא מקבלים הוראות מחמאס. ×–×” תא בודד. הדברים האלה לא חדשים: שלומי אלדר כתב אותם לפני כחודש, כעשרה ימים לפני פתיחת מבצע “צוק איתן.”

אבל התקשורת הישראלית התעלמה. והיא לא דרשה מנתניהו כל הוכחות לטענה שלו שחמאס אחראי לרצח הנערים. בהתעלמותה זו, היא ×”× ×™×—×” לנתניהו לחטוף את השיח הציבורי ולהוציא את ישראל לשני מבצעים – “שובו אחים” בגדה ו”צוק איתן” ברצועה – שמדרדרים אותה למלחמה. כן, גם בגדה: שלשום נרשמו שם ההפגנות הגדולות ביותר מזה עשורים, ואתמול הרגו חמושי צה”ל ומתנחלים שבעה פלסטינים בגדה.

כל ×–×” קורה בתואנת שווא: הטענה שחמאס אחראי לרצח הנערים. הכל מתחיל משם. או, ליתר דיוק, הכל מתחיל מהעובדה שנתניהו נשבע לחסל את ממשלת האחדות הפלסטינית, והשתמש ברצח הנערים, תוך הסוואתו כחטיפה, כתירוץ. מערכת הבטחון נרתמה בחדווה לקמפיין השקרים של נתניהו: החל מהטענה שדובר צה”ל חזר עליה שוב ושוב, על פיה “הנחת היסוד היא שהם בחיים”, גם כשהיה ברור שהם מתים, עבור בהסלמה הבלתי פוסקת ברצועה עד שחמאס הגיב, וכלה בגלגולי ×”-hasbara של נתניהו: ×–×” נקמה על מות הנערים; לא, ×–×” ריסון ירי הרקטות; לא, זו מלחמה במנהרות. לצורך הונאת הציבור והמבצע המתגלגל, במערכת הבטחון שמחו להעמיד פנים שקיומן של המנהרות נחת עליהם כרעם ביום בהיר, בעוד שקיומן ידוע כבר עשור לפחות והצבא בזבז כסף רב בנסיונות כושלים להלחם בהן. פתאום, משהו שחיו איתו בלי יותר מדי לחץ במשך עשור, הפך לסיבה ראויה למבצע ענק, שעד ×›×” גבה 37 הרוגי צה”ל – כנראה יותר, אם לסמוך על דיווחי ×¢×– א דין אל קסאם, שבתחום ×”×–×” שיקרו עד ×›×” פחות מדובר צה”ל – ועל ההרוגים העזתים מיותר להרחיב את הדיבור.

שנתניהו שקרן, ×–×” לא חדש. שמערכת הבטחון מפברקת תקריות בטחוניות או מעוותת אותן על פי הצורך, גם ×–×” לא בדיוק חדשות – אם עיניך פקוחות, על כל פנים. צה”ל פמפם במרץ את האגדה על אחריות אש”ף להתנקשות בשגריר ארגוב ערב מלחמת לבנון הראשונה, אף שידע (”אבו נידאל, אבו שמידל, צריך לדפוק את אש”ף!”) שהוא לא ×”×™×” אחראי. צה”ל מכר לציבור את הטענה שהחטופים שלו בחיים לפני מלחמת לבנון השניה, כדי שיקבל את התירוץ שהוא צריך למלחמה, למרות שבאותו היום כבר ידע שהם מתים. ערב מלחמת סיני, תיעד בני מוריס ב”מלחמות הגבול של ישראל,” התברר למרבה המבוכה שאין תקריות גבול בסיני, שהיו התואנה הרשמית למלחמה – אז צה”ל פיברק כמה, כולל הצגת “שבויים” שהיו בעצם חיילי צה”ל בתחפושת. ההונאות הללו, חשוב לציין, הם לגמרי לא נחלתו של נתניהו לבדו, וגם לא נחלת הימין: הן מתחילות מימי בן גוריון.

ומעל לכל זה, בגידת התקשורת. ספק אם יש פשע חמור יותר שהנהגה וצבא יכולים לבצע כלפי הציבור מאשר יציאה למלחמה בתואנות שווא. תפקידה של התקשורת הוא להפגין ספקנות יתר כלפי טענות בטחוניות, במיוחד כשהן משמשות תואנה למלחמה. נתניהו אמר לפני 34 ימים שיש לו ראיות לכך שחמאס אחראי לרצח הנערים? התקשורת היתה צריכה לחזור להכרזה הזו פעם אחר פעם אחר פעם, עד שהיא תקבל תשובה. דובר צה”ל שיקר בנושא החטופים? אמר שהנחת היסוד היא שהם בחיים? הוא צריך היה לקבל צליבה תקשורתית בלתי פוסקת, והתייחסות עוינת לכל טענה שלו. זה מה שהיה קורה לדובר שהיה נתפס בשקר במדינה עם עיתונות מתפקדת למחצה.

אלא שהמשבר שעובר על התקשורת, העובדה שהיא מאבדת את מודל המחיה שלה, העובדה שבישראל יש גם עיתון מתחרה מטעם השוגר דדי של ראש הממשלה (!), אדם שכרגע שולט בשני עיתונים בפועל – ישראל היום, מקור ראשון, ואתר NRG – גורמת לעיתונים לשכוח שתפקידם הוא לא להיות שופרי המשטר; לא בשביל ×–×” יש לנו חופש עיתונות. תפקידה של העיתונות הוא לבקר את המשטר. כל משטר. תפקידה הוא לחפש את השקרים, ההתחמקויות, ההונאות.

וכאשר היא משתפת פעולה עם המשטר, כאשר היא מפמפמת עבורו היסטריה פטריוטית – הן בפרשת החטופים הן במלחמה השלישית נגד ×¢×–×” – וכאשר היא נמנעת מלשאול שאלות קשות, היא בוגדת בתפקידה. והבגידה הזו צריכה להכעיס אפילו יותר מהשקרים של נתניהו ושל צה”ל. ממשלה, כל ממשלה, משקרת תמיד. לצבא תמיד אג’נדה משלו והוא מורגל להשיג את המטרות שלו בתחבולות. התקשורת היתה אמורה להיות מערכת המודיעין שלנו כנגד הונאה.

ולהוציא “הארץ” – העיתון שהיה העיתון היחיד שעמד על הונאת מלחמת לבנון הראשונה במאמר המערכת שלו ביום פריצתה – התקשורת הישראלית מכרה את האתוס המקצועי שלה בעבור נזיד לייקים. היא הפכה לזרוע של דובר צה”ל. וגם על ×–×” נצטרך לבוא חשבון.

ועוד דבר אחד: הבוקר הפגיזו חמושינו האמיצים בניין בחאן יונס, זמן קצר לפני כניסת הפסקת האש הזמנית לתוקפה. בנוהל: צה”ל עושה את זה תמיד. 20 בני אדם נהרגו, 11 מהם ילדים. כולם היו עקורים ממקומות אחרים שצה”ל הפציץ או הפגיז בעבר. זכרו את זה בפעם הבאה שצה”ל יטען שהוא מזהיר את העזתים לפני הפגזה: אין להם לאן לברוח. הגענו למצב שבו הדיווחים של האניון הסאטירי מדויקים יותר מאלה של דו”צ. אגב, הטענה שיש לעזתים מספיק זמן לברוח? ראו את זה.הסרטון פה הסתבר כערוך.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נפתלי בנט נקט השבוע בתרגיל מסריח אפילו ביחס למגזר שהוא בא ממנו, והיה מעדיף מאד שהוא ייעלם. אסור לשתף פעולה עם ההונאה שלו

מותר להניח שנפתלי בנט מעולם לא שמע על פייסיסטראטוס האתונאי. זו חוכמה יוונית, אחרי הכל, וארור האיש המלמד בנו חוכמה יוונית. ואף על פי שבנט לא שמע את שמו, הוא נקט באותו תרגיל מסריח כמו הטיראן הראשון של אתונה.

פייסיסטראטוס בן היפוקרטס ×”×’×™×¢ לרודנות הראשונה שלו – היו לו שלוש תקופות רודנות – אחרי שפצע את עצמו וטען בפני העם שהוא הותקף על ידי יריביו. כתוצאה מכך, הוענקו לו שומרי ראש. הוא השתמש בהם כדי להשתלט על האקרופוליס ולתפוס את השלטון.

נפתלי בנט, דמגוג יהודי שעלה לגדולה לאחר שהעניק למועצת יש”ע זרוע למבצעי hasbara מלוכלכים, “ישראל שלי,” ניסה השבוע לנקוט בתרגיל דומה. שלשום (ג’) הופיע בנט בכנס השלום של עיתון “הארץ.” הוא התגרה במכוון בקהל וזכה לקריאות גנאי. בזה אין שום דבר רע בדמוקרטיה תקינה: פוליטיקאי צריך לדעת שאם יש נגדו מורת רוח, יש זכות מלאה להביע אותה, גם בקול וצעקות. בנט ותומכיו גילו פתאום שהם שייכים לסיעת ×—× ×” בבלי בפוליטיקה הישראלית – תגלית שוודאי היתה מפתיעה את מי שקיבלו מבנט ואנשיו תמונות של ילדי משפחת פוגל השחוטים, או מי שהקשיב לבנט אומר לאחמד טיבי שהערבים גרו על עצים – ושפכו דמעות תנין על כך שהפריעו לו להאשים את הסססססמולנים באונס של המציאות.

העובדה שחברי המגזר של בנט הם בחלקם הגדול צבועים היא לא בדיוק חדשות, כך שמה שחשוב כאן הוא מה שקרה אחר כך. בנט טען שכאשר הוא עזב את הכנס, הוא הותקף בגבו וחטף אגרוף. הדובר שלו מיהר להפיץ את הידיעה לכל כלי התקשורת, וכרגיל, השקר הקיף את כדור הארץ בעוד האמת מחפשת חיבור רשת מאובטח. כשעה לאחר השקר של בנט, העידו אנשים אחרים שהיו במקום שלהד”מ.

מה שהתרחש שם, על פי מספר עדויות, ×”×™×” כך: קשיש כלשהו התקרב במהירות לבנט, ואו דחף אותו בכתפו (לטענת תומכי בנט) או × ×’×¢ בכתפו. בנט הסתובב, לפי חלק מהטענות כדי להכות את הקשיש, ואז שומרי הראש שלו התערבו וסילקו אותו מהמקום. חשוב לציין שהם לא עצרו את הקשיש – מה שהם היו עושים אם הוא ×”×™×” חשוד באיזשהו סוג של תקיפה של שר.

אם אכן תקפו את בנט, אז זה חמור מאד. אבל אם בנט שיקר, והפיץ שמועת שווא על כך שהוא הותקף בכנס של יריביו הפוליטיים, אז זה חמור עוד יותר. בנט מגיע ממגזר שמנסה כבר שנים לנקות את הדם ששפך מעל ידיו, שלא בהצלחה. כדי לנקות את הדם, מגזר הכיפות הסרוגות ממציא שורה של מיתוסים ומתחפר בהדחקה. מחתרת יהודית? בואו לא נדבר על זה. ההתקפות היומיומיות של קוזאקים חובשי כיפה על חקלאים פלסטינים ורכושם? בואו נעמיד פנים שמדובר רק בגרפיטי. רצח ראש ממשלה? נמציא קונספירציות על השב”כ. נסיון לפיגוע המוני בזמן ההתנתקות? נעלים את זה. אילוץ ילד לשתות דלק ואחר כך הצתתו? נספר לכל העולם ואשתו שהוא היה הומו ושזה היה רצח על רקע כבוד המשפחה.

עכשיו מנסה בנט להעמיד לרשות מגזר איש-הרגתי-לפצעי-וילד-לחבורתי שלו אגדה פוליטית חדשה, כביכול הוא הותקף על ידי יריביו. משיח הפח הקודם של המפד”ל, אפי איתם, ניסה לעשות גם הוא את אותו התרגיל: הוא טען שהותקף בעמונה על ידי שוטרים והצטלם עם תחבושת פוטוגנית. אחר כך הסתבר שהוא חטף אבנים מנערי הגבעות רעולי הפנים שלו. למנהיגי הבית היהודי יש משהו עם פיברוק אלימות נגדם, כמסתבר.

העניין הוא שאגדות כאלה רעילות לדמוקרטיה. התומכים של בנט מיהרו להוריד פרופיל ברגע שעלו טענות הנגד. אסור לתת לבנט להתחמק מהנושא: המקום ×”×™×” מצולם למשעי וודאי היו שם גם מצלמות אבטחה. יש לפתוח בחקירת משטרה: או בחשד לתקיפה של שר, או בחשד להונאה. יש לבחון את כל המצלמות, ובמידה והיתה תקיפה – להעמיד לדין את התוקף. אבל אם לא היתה תקיפה, יש לגרש את השקרן והמסית מהחיים הפוליטיים בזפת ונוצות.

כך או כך, אסור לאפשר לנפתלי בנט ללכת בדרכו של פייסיסטראטוס ולקשור נגד הדמוקרטיה הישראלית, ואסור לאפשר לשקר שלו להתפוגג לתוך עננת ההונאה הרגילה שלו ושל תומכיו. בנט עדיין דמגוג, לא טיראן; ראוי לעצור אותו בשלב הזה.

ועוד דבר אחד: לפני כשמונה שנים כתבתי מאמר בנענע שהפך לאקטואלי מאד בימים האחרונים: “הטרוריסטים בירוק,” שדן בעובדה שצה”ל מתנהל ברצועת עזה כארגון טרור. כרגע, עומד מניין ההרוגים ברצועה על 81, מתוכם 22 ילדים ותינוקות. מספר ההרוגים בישראל, הקורבן לכאורה: אפס.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

האם יש משהו דוחה יותר מעסקני המתנחלים, שמקוששים עוד נדל”ן בעוד גופות מוטלות לפניהם? פוסט קצר בעת גאות שאט נפש

בשנות השמונים, למיטב זכרוני אחרי הפיגוע באזור בית הדסה ב-1980, נטבע לראשונה הביטוי “תגובה ציונית הולמת”: המשמעות שלו היתה שאחרי פיגוע, תקים הממשלה התנחלויות חדשות. אחד המקרים המפורסמים, שתואר בספר “אדוני הארץ” של זרטל ואלדר, הוא של מתנחלת שסירבה לאשר לקבור את בנה, כל זמן שהממשלה לא מאשרת להתנחלות הבלתי חוקית שלה בית קברות. וכמובן, מרגע שיש בית קברות כבר אי אפשר להסיר את הקוץ. מאז, ספסרי הדמים של ההתנחלויות עושים כמיטב יכולתם להוון כל מוות של מתנחל לעוד נדל”ן גזול, עוד אדמות שלא שלהם, עוד אישורי בניה.

שני עיתונים, “ידיעות אחרונות” ו”הארץ,” דיווחו היום (ו’) שהשרים נדהמו לגלות בכניסה לישיבת הקבינט ביום שני, אחרי גילוי גופות שלושת החטופים, את המחבל הוותיק זאב “זמביש” חבר; שמו המקורי היה פרידמן, והוא החליף אותו אחרי שנכלא בפרשת המחתרת היהודית. לצידו התייצב השר אורי אריאל, שאיננו חבר בקבינט אבל הגיע כדי לסייע לחבר לקושש עוד כמה היתרי בניה.

כשכל זה קרה, כמובן, שאר מנהיגי המתנחלים דרשו מהציבור להתאחד סביב האבל שלהם, והכותבים שלהם יצאו בשצף קצף נגד מי שלא השתתף בו. ביום החטיפה עצמו, שכזכור היתה שמועה מושתקת עד שעות אחר הצהרים, תקפו כותבים סרוגי כיפה את תל אביב הנהנתנית, המושחתת, שחוגגת את מצעד הגאווה בעוד נערים יהודים נחטפים. הם רק שכחו לציין שאסור היה לכתוב את זה.

×›×›×” ×–×” עובד. הציבור המקומבן ביותר בין הים לנהר חוטף מכל הבא ליד, דורש בצד אחד של פיו הזדהות ציבורית יוצאת דופן, גורף כמות פנומנלית של כספי הציבור, בונה לעצמו מדינת רווחה בצד הלא נכון של הגבול – ובו זמנית ממיר את ילדיו המתים בעוד קצת נדל”ן, עוד אדמות שדודות, עוד רשיונות בניה, הכל תוך שהוא מאשים את הציבור הכללי שהוא “חסר ערכים.” בציבור הערכי בעיניו נהוג להאשים את מנהיגי הציבור הכללי בשחיתות; היש שחיתות רבה יותר מהמרת דם ילדיך בעוד רשיון למרפסת? מאליהם צפים דבריו של ביאליק:

לבית הקברות, קבצנים! וחפרתם עצמות אבותיכם

ועצמות אחיכם הקדושים ומלאתם תרמיליכם

והעמסתם אותם על שכם ויצאתם לדרך, עתידים

לעשות בהם סחורה בכל הירידים…

ואחר כך, מה שסיננו רבנים חרדים בשנות השמונים: עיניים להם ולא יראו, שמתקיימת בהם קללת חיאל בית האלי: בבכורו ייסדנה, ובצעירו יציב דלתיה.

והם לוקחים אותנו איתם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתניהו מנסה להסיט את תשומת הלב מהפשע שביצע בעסקת שליט על ידי ביצוע פשע נוסף

מי אמר את הדברים הבאים?

“מלכתחילה ראיתי בעסקה […] מכה אנושה לכל מאמציה של ישראל לגבש חזית בינלאומית נגד הטרור. כיצד תוכל ישראל להטיף לארצות הברית ולמערב לאמץ מדיניות של אי-×›× ×™×¢×” לטרור, כשהיא עצמה נכנעת בצורה מבישה כל כך? הייתי משוכנע ששחרור כאלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש"×¢ יביא בהכרח להסלמה איומה של אלימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים, כדוגמה של חיקוי לנוער הפלסטיני. … התוצאות לא איחרו לבוא. היום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים ×”×™×” אחד מן הגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה.”

בפסקה הנוכחית הושמטה מילה אחת ושונתה אחרת: במקום “עסקה”, נכתב במקור “עסקת ג’יבריל.” הכותב הוא אחד, בנימין נתניהו, והטקסט מופיע בספר שכתב לקראת המרוץ שלו לראשות הממשלה, “מקום תחת השמש,” שפורסם בשנת 1995.

16 שנים לאחר פרסום הטקסט ×”×–×”, שחרר בנימין נתניהו 1,027 אסירים פלסטינים תמורת גלעד שליט – אחרי שנים שבהן סירב בתוקף לבצע את העסקה. מה גרם לו לשנות את דעתו? הוא הרי אמר שנים קודם לעסקה בדיוק את מה שכתב בספרו: שהוא מאמין ששחרור האסירים יוביל לטרור. אז מה שינה את דעתו?

עד כמה שזה מדהים, מעולם לא קיבלנו על כך הסבר ברור. העיתונות הישראלית, שהכפיפה את עצמה לקמפיין של משפחת שליט, העדיפה לא לשאול את השאלה. נתניהו עצמו אמר אז שהוא שוכנע על ידי אשתו, שאמרה לו ש”גם גלעד הוא ילד” או איזה קשקוש סנטימנטלי דומה. זה המקרה היחיד, יש לציין, שבו נתניהו אמר שאשתו אחראית על החלטה שהוא קיבל. מותר להניח שזו היתה, במקרה הטוב, אמת חלקית בלבד.

אז מה קרה? כאן, אנחנו יכולים לקבל סיוע מבן כספית (אני מודה לקורא אסף רזון על התזכורת). בשנת 2011, מיד אחרי העסקה, כתב כספית – לדבריו, על סמך “יותר מדי אנשים שהיו שם” – הסתובבו אנשיו של נתניהו כשאחד מהם מתלוצץ “מתמחים, מתמחים – תזכירו לי, ×–×” סוג של רופאים?”, והאחר (נרמז בגסות שמדובר בנתן “הצלם” אשל) מוסיף: “צדק, צדק, תזכירו לי רגע, מה ×–×” צדק חברתי?”

עד כה לא ניתן שום הסבר סביר אחר להתנהלות של נתניהו בסוף 2011. הוא ניסה להרוג את המחאה החברתית על ידי חימום הגזרה ברצועה, ונכשל. במילים אחרות, שחרור שליט היה מיועד לחסל את המחאה החברתית: כלומר, עבור רווח פוליטי קצר מועד, נתניהו היה מוכן לא רק לחזור בו מעמדות שהביע במשך יותר מעשור; הוא גם היה מוכן לנקוט בצעד שעל פי הערכותיו-שלו יביא למותם של אזרחים ישראלים.

כפי שאכן קרה, אם אכן נכונה טענת השב”כ שזיאד עווד הרג את נצ”מ מזרחי. זה ראש הממשלה שלכם: מוכן לספסר בדם ישראלים עבור רווח פוליטי חולף. וזו הסיבה שהוא מתעקש עכשיו על הריסת ביתו של עווד: אם הוא ייראה גבר-גבר, אולי אף אחד לא יבדוק ויראה שדמו של מזרחי על ידיו של נתניהו. הריסת הבית, אגב, היא ענישה קולקטיבית של אנשים שלא פשעו, כלומר בפני עצמה פשע, ומעבר לכך היא מנוגדת לעמדה שקיבל בשעתו הרמטכ”ל, שקבעה שהרס בתים איננו מועיל אלא מזיק. הרמטכ”ל אז היה אחד, בוגי “משה” יעלון, אבל אין חשש שיעלון יפריע לראש הממשלה לרחוץ את ידיו מן הדם. גם הוא טוב בשכיחת הדברים שעשה ואמר בעבר.

זה ראש הממשלה שלכם. לא לשכוח. התקשורת הממסדית ברובה לא מזכירה, כי היא היתה חלק מאורגיית שליט, והדם גם על ידיה. אבל יש להזכיר, ואסור לשכוח.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הנשיאות נותרה מוסד מיותר, אבל המאבק עליה לימד אותנו שורה של לקחים חשובים

הכנסת תלך מחר (ג’) לבחור את הנשיא העשירי של מדינת ישראל, ומי שהוא לא יהיה, אפשר לסכם בשביעות רצון שאלו היו הבחירות המועילות ביותר לתפקיד אי פעם.

אם האפס בחליפה דליה איציק תצליח להבחר, מה שכרגע לא נראה סביר, נוכל להתנחם בכך שאלו יהיו כנראה הבחירות האחרונות לתפקיד מיותר. המועמד הסביר נראה, כרגע, ראובן ריבלין. אם לשפוט על פי התנהלותו בעשור האחרון, ריבלין ×™×”×™×” נשיא מצוין למדינה שמפלגת השלטון מעדיפה להשליך את הדמוקרטיה אל מחוץ לחלון – לא במקרה, הוא ×–×›×” לשנאתו של אביגדור ליברמן.

הבחירות הללו לימדו אותנו כמה דברים חשובים. קודם כל, שיש שינוי אמיתי בדעת הקהל. לפני שבע שנים, אף אחד לא היה מנסה לחפור את השלדים שבארונו של סילבן שלום, וחשוד תמידי בשחיתות כמו פואד בן אליעזר היה יכול להפליג אל הנשיאות, למרות כספת עמוסה בחצי מיליון דולרים במזומן שעליהם לא טרח להצהיר. התקופה הזו נגמרה. גם זו תוצאה של המחאה הכושלת של שנת 2011. יש דברים שאנחנו לא מוכנים לקבל יותר.

אז למדנו שבן אליעזר מושחת, וזה באמת לא ×”×™×” חדש במיוחד, אבל המסע של בן אליעזר לנשיאות אילץ את המשטרה לפתוח בחקירה – זאת למרות שהיא החזיקה במידע כבר כשנה, ולא עשתה בו כלום. בן אליעזר הוא סוג של מטרה שהמשטרה לא היתה מתקרבת אליה מרצונה; ההתעקשות של האיש שהדיקטטור המצרי לשעבר אמר עליו שקיבל ממנו שוחד להבחר לתפקיד הנשיא אילצה את המשטרה לפעול. נזכיר שזו אותה המשטרה שלא חקרה את הקשרים ההדוקים של עזר וייצמן עם אוליגרכים אחרים בשעתו. דברים השתנו.

פרט למאיר שטרית, המועמדים לנשיאות נאלצו לחשוף את הצהרות הון שלהם. ×–×” צעד מבורך. לאיש ציבור אין את הזכות לפרטיות בכל הקשור להון שלו. אנחנו עדיין לא בארה”ב, והעובדה היא ששטרית – שהונו נאמד בכ-55 מיליוני שקלים – לא חשף את הצהרת ההון שלו, אבל המהלך ×”×–×” שיחק לרעתו. משעה שהצהרות ההון הללו נחשפות, הן, כמובן, עומדות לבחינה ציבורית. כאן משחק מה שבשעתו כיניתי “כלל הילארי קלינטון,” על שם השקר שלה על ×”×”×’×¢×” לסרייבו לכאורה תחת אש: אם פעם היו מעט כתבים פוליטיים, ולא ×”×™×” להם זמן לבצע את העבודה שלהם כראוי, כעת יש עשרות אלפי אזרחים מעוניינים, עם זמן פנוי לרוב וכלי חיפוש שבעבר לא עמדו לרשות איש, שיכולים לחפור בהצהרות הללו. והנה, הצהרת ההון של דליה “מה אתם רוצים, שאני אעבוד אצל עניים” איציק – אתם יושבים? – מכילה יותר שאלות מתשובות, ומעלה צחנה קלה של חשד להלבנת הון. רביב דרוקר כבר עלה על כך שבניגוד להצהרה הפומבית של איציק, על פיה הקיסרית “הורתה” לכנסת לחשוף את הצהרת ההון שלה מ-2012, בכנסת לא מכירים הוראה כזו. וזה בסדר: מכאן הרף ימשיך ויעלה.

למדנו לקח נוסף: שמה שמטריד את יושב ראש הכנסת שלנו במידע שהביא לפרישתו של בן אליעזר מהמירוץ הוא החשד שיש מישהו שמדליף מידע מפליל. יולי אדלשטיין רצה לדחות בשל כך את הבחירות.

נאמר זאת כך: המדליף שפועל ממניעים טהורים לחלוטין נדיר למדי. לעתים קרובות, מה שמניע מדליף הוא מה שמניע את המרגל הקלאסי: תאוות בצע, רצון בפרסום או התבלטות, או רצון בנקמה במי שלדעתו לא העניקו לו את המגיע לו. המדליף החשוב ביותר מהזן האחרון ×”×™×” “גרון עמוק,” האיש שהוביל להפלת הממשל הפלילי של ניקסון, שהיום אנחנו יודעים שהיה מארק פלט, מספר 2 של ×”-FBI. פלט ×”×™×” מעורב עד צוואר בשלל פעולות שלקרוא להם “בעייתיות” ×™×”×™×” עדין למדי – למשל, הפעולות הבלתי חוקיות למשעי של COINTELPRO, מיזם המעקב והשיבוש של מתנגדים פוליטיים בימי הובר. פלט מסר את המידע שלו ×›×™ חש שממשל ניקסון פגע בו. ואחרי כל ×–×” צריך לזכור שהסיפור הוא לא מארק פלט והמרמור שלו – הסיפור הוא ווטרגייט, ריגול, בגידה בחוקה, וניצול לרעה של סמכויות ממשלתיות מצד ניקסון ואנשיו.

אותו הכלל חל כאן. בהחלט יכול להיות שיש אדם ממורמר שהחליט לחשוף את כל פשעי הגווארדיה הפוליטית שלנו. אנחנו לא צריכים לרדוף אותו, כפי שחושב יו”ר הכנסת – אנחנו צריכים לתת לו חסינות ולהפוך אותו לעד מדינה. הסיפור הוא לא ה”סיכול הממוקד,” כפי שקרא לכך בן אליעזר (מי שסיכל ממוקדות 14 בני אדם, שמונה מהם ילדים, בעת חיסול סלאח שחאדה); הסיפור הוא השחיתות של בן אליעזר ובני מעמדו.

אז נפטרנו מבן אליעזר, מה-non-entity סילבן שלום, אילצנו את איציק והשאר לפרסם הצהרות הון, ונחשפה התפיסה האזרחית המעוותת של יו”ר הכנסת – אין ספק, הבחירות הללו לנשיאות היו שיעור נהדר בדמוקרטיה. רק בשבילו ×”×™×” שווה לערוך אותן. המוסד עצמו נותר מיותר, אבל הדרך אליו היתה לגמרי שווה את ×–×”.

עוד דבר אחד: פרסמתי היום בבלוג של “יש דין” פרוייקט שהעבודה עליו נמשכה זמן רב – הפרכה של התפיסה שאלימות מתנחלים מתמצה בגרפיטי. לצורך כך, עברתי על תיעוד של ×›-150 מקרי אלימות בשנה האחרונה. המסקנה חד משמעית: ברוב מוחלט של מקרי האלימות, אין גרפיטי. כשיש גרפיטי, הוא נלווה בדרך כלל להצתות. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה יהודי גאה יאמר לכם שעושים רעש מגרפיטי של יהודים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שלוש תרומות, אחת מהן גדולה, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

התגובה של נתניהו לחשש מאסון hasbara כתוצאה משביתת הרעב של האסירים הפלסטינים היא הנחיה לענות אותם

במשך כשישה שבועות, שובתים מספר גדול של אסירים פלסטינים רעב. הם מוחים על כך שרבים מהם מוחזקים במעצר מנהלי, קרי ללא אפשרות לדעת במה הם מואשמים וללא כל אפשרות להתגונן כנגד ההאשמות. התקשורת הישראלית, שבעשור האחרון למדה שעדיף לה להיות משת”פית של המשטר הציוני, התעלמה עד הבוקר מהשביתה הזו. משאושפזו כמה עשרות מן האסירים, לא היתה לה עוד אפשרות להתעלם.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מצא כבר פתרון. לא, נתניהו לא יפתח במשא ומתן עם השובתים. לא, הוא לא יורה להעמיד אותם לדין או לשחרר אותם. הפתרון של נתניהו פשוט: הזנה בכפיה של האסירים השובתים.

יש רק בעיה אחת: הסתדרות הרופאים הישראלית הבהירה לחברים שלה שאסור להם להשתתף בפעולה כזו. נתניהו לא התרשם: הוא אמר שהוא “ידאג שיימצאו” רופאים שיסכימו להזין אסירים המסרבים לכך.

אין לי ספק שיימצאו. תמיד ימצאו, על אחת כמה וכמה במשטרים צבאיים-למחצה כמו ישראל, אנשים שיסכימו לציית לכל סוג של פקודה, אם מי שנתן אותה נראה סמכותי מספיק. זה כבר הוכח מדעית. למעשה, רוב האנשים יצייתו פחות או יותר לכל פקודה מבעל סמכות. נתניהו מתכוון להעביר חוק שיאפשר הזנה בכפיה.

נתניהו יכול להעביר איזה חוק שהוא רוצה, אבל ×–×” לא ישנה את העובדות: הצהרת טוקיו מ-1975, שהתקבלה על ידי הסתדרות הרופאים העולמית, אוסרת על רופאים להשתתף בעינויים. ההצהרה מגדירה ×”×–× ×” בכפיה כסוג של עינוי, והיא זו שעומדת מאחורי ההחלטה של הסתדרות הרופאים בישראל. נתניהו הכריז רשמית שהמדיניות של ישראל, כשהיא עומדת בפני משבר hasbara – ואין ספק שמותו של אסיר בשביתת רעב ×™×”×™×” אסון יח”צ כבד – היא לענות את האסיר.

לנתניהו היתה אפילו דוגמא: הוא אמר שגם בכלא גוואנטנמו מאכילים אסירים בכפיה. אין מה לומר, הוא צודק. אולי רצוי ×”×™×” שיזכור, לפני שכהרגלו הוא מאמץ את המקולקלים במנהגים האמריקאים, איזה אסון יח”צ ×”×™×” גוואנטנמו לאמריקאים, איך – בצדק – הוא הפך לסמל של ברוטליות, התעלמות מזכויות אדם, ובמידה ניכרת גם טמטום.

סביר להניח שנתניהו ימצא את הרופאים המענים שלו. רופאים צבאיים, למשל, או סתם אנשים שיאמרו להם שאין ברירה והמולדת דורשת ובכל מקרה אלה מחבלים ולא, אתם לא יכולים לדעת מה הם עשו או לא עשו; הדימוי של ישראל בסכנה ולכן עליכם לבצע בחולה פעולה דורסנית ופולשנית בניגוד להנחיותיו. יהיו אנשים כאלה. הם יניחו לבנימין נתניהו להשחית גם אותם, והם יהפכו לפושעי מלחמה, השמות שלהם יימצאו ויתפרסמו – ויום יבוא, והם יצטרכו לתת את הדין. קו ×”×”×’× ×” שלהם ×™×”×™×” כנראה “ביצעתי פקודות.” האיש שנתן את הפקודות, כמובן, לא ×™×”×™×” איתם בהאג. הוא ואשתו (”נעבור לחוץ לארץ, ושהמדינה תשרף”) כבר יהיו במקום אחר. אמנם ×›×–×” שבו הם לא יקבלו גלידת פיסטוק כאוות נפשם, ולא יוכלו עוד לקבל מהציבור הוצאות מכולת בשווי 160,000 ש”ח בשנה, אבל בכל זאת מקום טוב יותר מזה שבו ימצאו את עצמם האנשים שהתפתו לציית להם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מה קרה בבריסל? אנחנו לא יודעים. זה לא מפריע לנתניהו ולממסד הציוני לצווח על אנטישמיות, ולבטאון של נתניהו להאשים את השמאל

לפני שלושה ימים (ז’), נכנס אדם חמוש, שהקפיד להסתיר את פניו ממצלמות האבטחה, למוזיאון היהודי בבריסל. הוא הוציא מתיק שנשא עמו רובה, ופתח באש. מן האש נהרגו ארבעה אנשים: אזרח בלגי; מחזיקת דרכון צרפתי ששמה היחיד שדווח הוא דומיניק; ושני אזרחים ישראלים. האזרחים הישראלים היו בני הזוג מירית מירה ריבה ובעלה, עמנואל ריבה.

התקשורת הישראלית תיארה את בני הזוג ריבה כחשבים שעבדו במשרד ראש הממשלה, ובעקבות דבריו של ראש הממשלה, תיארה את התקרית כולה כתקרית אנטישמית. יתכן שזו תקרית אנטישמית, אבל ביקורת על הטענה הזו כבר התחילה להופיע בתקשורת הישראלית וגם בתקשורת הבינלאומית, ומיד אתייחס אליה. אבל קודם כל, צריך לזכור: הטענה שמדובר בהתקפה אנטישמית היא רק טענה. היא לא מגובה בעדויות חותכות. ויש רגליים לסברה שהטענה הזו נוחה מאד לממשלת ישראל, ועל כן היא מפמפמת אותה.

למה? ×›×™ יש הסבר אחר, לא פחות סביר ומציק יותר. התקשורת הישראלית דיווחה שעמנואל ריבה הוא איש נתיב לשעבר; נתיב הוא ארגון מודיעין ישראלי שהיה אמור לפעול מאחורי מסך הברזל בזמן המלחמה הקרה ושמעמדו מאז מפוקפק. מירה ריבה תוארה כ”עובדת משרד ראש הממשלה,” אבל ריצ’רד סילברסטין מצא שבעמוד של שגרירות ישראל בברלין היא מתוארת כנספחת. חשבית במשרד ראש הממשלה כנספחת בשגרירות חשובה? או שמא הביטוי “עובדת משרד ראש הממשלה” מסתיר את העובדה שמירה ריבה היא אשת מוסד – ארגון שכפוף למשרד ראש הממשלה – ובהתחשב בתפקידה בשגרירות בברלין, אשת מוסד די בכירה? עוד יש לציין שבני הזוג מתוארים כ”עובדי ממשלה לשעבר.” הם היו בתחילת שנות החמישים שלהם. לא בדיוק גיל הפנסיה. הבלוגרית דבורית שרגל מצאה שהמשרד לבטחון פנים פרסם הודעת אבל על מותה של מירה ריבה. למה?

יתר על כן, החיסול נראה מתוחכם מאד, ודאי בהשוואה לכל מה שהתרגלנו לראות מצד ארגונים אנטישמיים באירופה. יתר על כן, ארגונים אנטישמיים בדרך כלל ממהרים לקחת אחריות. עד כה, זה לא קרה.

אם אכן בני הזוג ריבה היו אנשי מודיעין ישראלים, פעילים או לא, אז לדרוש מאיתנו להאמין שלגמרי במקרה הם היו במקום שהותקף על ידי הרוצח האנטישמי היעיל ביותר בהיסטוריה של 20 השנים האחרונות לפחות, זה צירוף מקרים אחד יותר מדי.

אם אכן בני הזוג ריבה זוהו – במדויק או בטעות – כאנשי מודיעין ישראלים, אז התקרית הזו היא לא תקרית אנטישמית. היא עוד חלק ממשחק הצללים ששירותי מודיעין משחקים כל הזמן. המוסד, כידוע, לא בוחל בחיסולים. גם יריביו לא. והמוסד גם לא ימהר להודיע לצד השני שהוא הצליח.

אם אכן ×–×” המצב, ברור למה ראש הממשלה רוצה לדבר על אנטישמיות: ×–×” מסיט ממנו, כאחראי על המוסד, את האחריות למותם של אנשי מוסד. ברור גם למה רוב התקשורת הישראלית מצטרפת לאותה המקהלה: היא לא אוהבת לחשוב לבד ובטח לא לעמוד מול נראטיב שכל הממסד עומד מאחוריו. ×›×™ הדחיפה של הנראטיב שהירי בבריסל ×”×™×” תקרית אנטישמית – כזכור, אין לנו שום הוכחות לזה – קודמה לא רק על ידי נתניהו. היא קודמה גם על ידי שני הרבנים הראשיים במפגש שלהם עם האפיפיור: כל אחד מהם חזר על הטענה שזו תקרית אנטישמית כאילו היתה עובדה מוכחת.

כאן המקום גם להזכיר שלנתניהו יש היסטוריה בתחום הזה, של מניפולציה במודיעין. אם נניח עכשיו לשקרים שלו בפני הקונגרס ב-2002 על תכנית הגרעין העיראקית, ולאיומים שלו על פצצה איראנית שמגיעה או-טו-טו שאנחנו שומעים מאז 1992 (!), עדיין נשאר סיפור הפיגוע בבולגריה. זוכרים אותו? נתניהו טען אז, שעות אחרי הפיגוע, שאיראן עומדת מאחוריו. עד כה לא התקבלה שום הוכחה לטענה הזו, אבל נתניהו כבר ניצל אותה לצרכיו.

היום ×”×’×™×¢ שגריר בלגיה לכנסת, שם הוא × × ×–×£ על ידי הח”כים על האנטישמיות בארצו – שוב, בלי שום הוכחה לכך שהרצח בבריסל בוצע ממניעים אנטישמיים. הגדיל לעשות דב ליפמן, אידיוט מטעם – ניחשתם – “יש עתיד,” שאמר ש”כרגע יש ביקורת ודה לגיטימציה נגד ישראל ולכן נעשה קישור אוטומטי בין ישראל ליהודים אשר מעלה את האנטישמיות ברחבי העולם. צריך לשים צב [כך במקור – יצ”ג] לטרמינולוגיה שגורמת לפשעי השנאה הללו.”

וואלה. “נעשה קישור אוטומטי בין ישראל ליהודים”? איך זה קרה? יכול להיות שזה בגלל שראש ממשלת ישראל מקפיד, שוב ושוב, לדרוש הכרה בישראל כמדינה יהודית? יכול להיות שזה בגלל שבעת ביקורו בכנסת של ראש ממשלת בריטניה, נתניהו בירך אותו על הגעתו במילים Welcome to the Jewish Knesset?

וכאן אנחנו מגיעים לשלב השלישי של ההיסטריה. הראשון היה טשטוש העובדה שאין לנו מושג למה בוצע הרצח ושל החשד הסביר שבני הזוג ריבה הם אנשי מודיעין הישראלים; השני היה האשמה קולנית ובלתי פוסקת באנטישמיות; והשלישי הוא ההאשמה של… השמאל הישראלי באנטישמיות.

שימו לב למילים “דה לגיטימציה” אצל ליפמן. “דה לגיטימציה” היא שם קוד לביקורת על ישראל ובמיוחד על מדיניות הסיפוח שלה. מתנחל בשם יואב שורק מיהר לצאת בקדצ’קה סוערת על הדם ולקבוע שהסיבה לתקרית האנטישמית לכאורה היא השמאל הישראלי. הכל בישראל בסדר, קבע שורק, אבל הדו”חות של השמאל הישראלי על כך שישראל היא מדינת אפרטהייד גרמו לאנטישמים באירופה להרגיש שהם לא יכולים יותר ושהם חייבים להרוג איזה יהודי. כי, כידוע, חומר הקריאה המועדף על אנטישמים חמושים הוא אנשי שמאל וארגוני זכויות אדם.

לא הייתי נטפל לשורק – החסר משוגעים אנוכי, ×›×™ הבאתם גם את ×–×” לרייר עלי? – אלמלא הטענה שלו התחילה להדהד מכיוונים אחרים. מצאתי אותה אצל תיבת התהודה של נתניהו, ח”כ אופיר אקוניס, ומאמר של בטאון לשכת ראש הממשלה, “ישראל היום,” חזר עליה במילים דומות מאד.

אז על בסיס רעוע מאד, ללא הוכחות כלשהן, נתניהו יוצא להאשים את ממשלות אירופה בסובלנות לאנטישמיות – ומחנה הימין היהודי, שהוא מנהיג, מאשים את השמאל באחריות לרצח אנטישמי. פשוט נהדר.

כמובן, אם וכאשר יתברר – עוד כמה חודשים, בעמוד 13, ×›×™ התקשורת תקבור את הפאדיחה של ההצטרפות האוטומטית שלה לתזמורת הממשלתית – שבני הזוג ריבה אכן היו אנשי מודיעין, ושהרצח שלהם ×”×™×” חיסול ולא פיגוע אנטישמי, אף אחד לא יזכור את קמפיין הפצת השנאה ×”×–×”, אבל המסרים שלו ימשיכו לחלחל. אף אחד לא יזכור את העובדות, רק את ×–×” שאנשי שמאל מובילים לאנטישמיות שמובילה לרצח.

ככה נתניהו עובד. ככה הוא עבד תמיד. וכמו תמיד, הבעיה היא פחות נתניהו ויותר התקשורת הישראלית, שמשדרת את דבריו ללא ביקורת.

הערה מנהלתית: היום הוא היום ה-16 לפרוייקט 300, שבמסגרתו אני כותב פוסט מדי יום. אם אתם מעריכים את הכתיבה, אודה לכם אם תתרמו. כפתור התרומה של קרן הבעת הרצון הטוב והתודה נמצא כאן.

(יוסי גורביץ)

נשיא רבני צהר נתפס בשקר, והם שבים ומוכיחים את חוסר הטעם שלחפש אנושיות ומודרניות באורתודוקסיה היהודית

לרוע מזלו של יעקב אריאל, רב העיר של רמת גן, מישהו אשכרה טרח לקרוא את פסקי ההלכה שלו. אריאל, שמשמש ששימש עד לפני כשנה גם כנשיא הארגון העלק-מתון של רבני צהר, אסר לאחרונה על שואל להשכיר דירה לזוג נשים לסביות, וקרא לו להעדיף שוכרים אחרים. אריאל, כמו לא מעט רבנים אחרים – משי פירון ועד אייל “יפת תואר” קרים – עוד לא קלט שבעידן המודרני, הטקסטים שלהם מגיעים גם לקוראים אחרים, לא רצויים.

פרצה מהומה, כמקובל, ואריאל – שכמו כמעט כל רב שכיכב בסערה בשנים האחרונות, מושך משכורת ממדינת ישראל – זומן לשימוע. על כן הוא מיהר לעשות את הדבר המקובל ולהוציא הכחשה שאיננה הכחשה. מהלשכה שלו נמסר ש”הרב מעולם לא הורה על הציבור [כך – יצ”ג] להמנע מהשכרת דירות לגורם כלשהו. במקרה המדובר נמסרה תשובה נקודתית אישית לאדם שעמד בפני שאלה חינוכית כיצד להסביר לילדיו שהוא משכיר דירה למשפחה שאיננה מהנורמות השכיחות. הרב אריאל בשום אופן לא אסר השכרת דירה, אלא הציע לאותו אדם להעדיף משפחה על פי המבנה הידוע והמקובל.”

אתם מבינים? אריאל לא פסק פסק הלכה, הוא פשוט קרא לשואל שלו “להעדיף משפחה על פי המבנה הידוע והמקובל.” רק שלא זה היה נוסח השאלה: השואל שאל כך:

“הנכס שברשותי מוצע להשכרה ,
פנתה אלי בחורה נחמדה המעוניינת להשכיר את הנכס ,
הבחורה הביאה לידיעתי שהיא מנהלת מערכת יחסים עם אישה,
האם ישנו איסור הלכתי המונע ממני להשכיר לה את הנכס נוכח מצבה הזוגי?”

שום משפחה, שום הסבר למשפחה, ושום נעליים. אריאל השיב כך:

“אם שתיהן שוכרות את הדירה בשותפות אל תשכיר.
אם אחת שוכרת אתה יכול להשכיר,
אך אם יש לך הצעה אחרת תעדיף אותה .”

אופס! מרבנים אפשר היה לצפות לא לשקר, אפילו אם הם לפני שימוע, ובמיוחד אחרי שכבר תפסו אותם באמירה מטומטמת. הרשת לא שוכחת כלום.

אבל מעבר לעובדה שאריאל הוא שקרן מטומטם, שחושב שהציבור החילוני מטומטם יותר ממנו, יש כאן נקודה עקרונית יותר. רבנים מושחתים מוסרית, אחרי הכל, הם תריסר בזוז.

אריאל אסר על השכרת דירה ללסביות, אבל זו צורת יחסים מינית שהמעמד שלה עמום מאד ביהדות האורתודוקסית, ובמקרים חריגים היא אפילו מותרת. יש עבירה חמורה הרבה יותר, אוננות (”הוצאת זרע לבטלה”); היא כל כך חמורה, שיוסף קארו, כותב השולחן ערוך, קבע שהיא העבירה החמורה ביותר בתורה. שורה של קבליסטים הזו שעצם האוננות היא הגורם לנוכחותם של שדים בעולם. האר”י כתב שהאוננות מאריכה את הגלות; ספר הזוהר קבע שהיא חטא שאין לו כפרה, שתשובה מלאה לו תבוא רק עם בוא המשיח. היו רבנים שחשבו שאוננות היא חטא שעונשו נידוי, שזה טיפה חמור יותר מאיסור השכרת דירה.

על כן, עלינו לתהות מדוע לא אסר אריאל על השכרת דירות לרווקים, שכידוע חשודים על האוננות. יש להניח – ואני מקווה שלא נתתי כאן רעיונות לשום רב מזיל ריר – משום שהוא יודע שמדובר בגזירה שהציבור איננו יכול לעמוד בה.

אבל בלסביות אפשר להתעלל. עליהן אפשר להקשות למצוא מגורים. וכאן אנחנו רואים שמה שמניע את אריאל הוא לאו דווקא האורתודוקסיות שלו, אלא השמרנות שלו. התפיסה של הומוסקסואליות כמשהו ש”מערער את המשפחה” מגיעה מן השמרנות האמריקאית והאירופית. אריאל הוא במובן מסוים מחדש; אין דוגמא לפסיקה קודמת כזו.

והאיש הזה הוא נשיא ארגון שמתיימר להציג לנו אורתודוקסיה עם פני אדם. זה מה שהארגון שווה. לא שזה צריך להפתיע: אחרי הכל, אריאל נשאר נשיא צהר גם אחרי שהתברר שהוא חושב שיש לאסור על נשים ללמוד תלמוד. הוא פרש מהתפקיד אחרי שבארגון העדיפו את דוד סתיו על פניו כמועמד לרב הראשי.

לפעם הבאה שינסו למכור לכם את הארגון הזה כפתרון לבעיותיה של הרבנות. הוא בסך הכל טיח על קבר, ליפסטיק על שפתי חזיר.

(יוסי גורביץ)