מחכים לשטאזי
ומחשבות אחרות אחרי רצח נערים
אז זה נגמר כפי שכל אדם חושב יכול היה לנחש שזה ייגמר: בקבר תחוח. העובדה שחוטפיהם של שלושת הנערים לא העלו כל דרישה היתה צריכה להבהיר לנו שמה שהתרחש כאן היה רצח ולא חטיפה כבר לפני שבועיים. לא במקרה, יש להניח, לא חשפו לנו את הקלטת של השיחה האחרונה של אחד החטופים, וכעת לוחשים שברכב השרוף נמצאו תרמילי כדורים. כלומר, שהממשלה והצבא שיקרו בגסות לציבור כשאמרו לו שהמטרה של מבצע “שובו בנים” הוא השבת החטופים.
אבל זה יהיה נושא לפוסט עתידי, כשיהיה יותר מידע ברור. בינתיים, כמה תהיות. העיקרית שבהן היא על הטענה, שנשמעה מצד כמה כתבים צבאיים, ש”השב”כ נכשל.” הוא נכשל, נטען, הן משום שלא מנע את החטיפה והן משום שלא הגיע אל החוטפים.
בואו נחשוב רגע מה המשמעות של הדרישה הזו. הדרישה היא ששירות מודיעין ישראלי יהיה מסוגל לאתר חוליה בת שני אנשים או שלושה, שפועלת בתחכום ומידור ניכר, עוד לפני שהיא מבצעת את פעולתה, או למצער זמן קצר לאחר מכן. המשמעות של הדרישה הזו היא שהשב”כ ינטר את פעולותיהם של כארבעה מיליוני בני אדם בגדה וברצועה, עד הרמה שקשירת קשר בין שני אנשים תהיה בלתי מעשית.
אני לא יודע אם אפשר בכלל להגיע לרמה כזו של ניטור. אני יודע שהשטאזי, אולי ארגון ביון הפנים הנודע ביותר לשמצה בהיסטוריה, לא הצליח. והוא, נחשף לאחר קריסתו, גייס בשלב מסוים רבע (!) מאוכלוסיית הבית שלו כמודיעים. צריך לציין שזה לא עזר: מזרח גרמניה לא קיימת יותר.
מה שחמור כאן הוא שמי שדורש מהשב”כ להגיע לרמה כזו של ניטור, אומר אבל לא אומר, רומז אבל לא מוכן לעמוד מאחורי הדברים, שעל השב”כ לפורר את החברה הפלסטינית לרמה שבה אדם איננו יכול לבטוח באשתו, או אם בילדיה. הוא רוצה שנקים בגדה המערבית את אם כל המדינות הטוטאליטריות – רוצה, אבל לא מוכן לומר את המילים. כי הישראלים מעדיפים לחשוב שהכיבוש הוא משהו שקורה, משהו שפשוט נמצא שם, שאין לו מחיר.
אז אחרי כמה שנים טובות שבהן ניהלנו כיבוש ללא מחיר, או ליתר דיוק כמעט ללא מחיר, התחלנו שוב לשלם. מי ששילם את המחיר היו האנשים הפגיעים ביותר. וככה זה: החטיפה והרצח הם פשע מלחמה, אבל כשאתה לא מאפשר לאויב שלך להלחם בכל דרך אחרת, כשאתה מגדיר הפגנות כ”טרור עממי” וקריאה לחרם כ”טרור כלכלי,” כשקריאה למאבק במשטר האפרטהייד הישראלי בגדה היא “טרור קוגניטיבי,” אתה לא מותיר ליריב שלך כל דרך מאבק פרט לטרור.
ולא, הוא לא ישחק לפי הכללים. הנה ספקולציה: החוטפים שמרו על דממת אלחוט מוחלטת עד כה. הם לא אמרו כלום. הם אפילו לא לקחו אחריות על ההרג. בנימין נתניהו וארגוני ה-hasbara של צה”ל טוענים שהחוטפים הם אנשי חמאס. הם מצביעים על כך ששני פלסטינים שנעדרים מאז יום לפני החטיפה הם אנשי חמאס לשעבר.
אבל. זמן קצר אחרי החטיפה, לקח עליה ארגון אחריות. הארגון הזה היה “דאע”ש פלסטין,” ארגון שאף אחד לא שמע עליו קודם, ושבעליל הושפע מההצלחות של דאע”ש בעיראק וסוריה. רוב כלי התקשורת פסלו את הטענה שארגון כזה אכן קיים ושהוא אכן אחראי לחטיפה, וקברו את הידיעה.
בוא נצא מנקודת הנחה שהטענה הזו אמיתית. היא מסתדרת עם העובדה שדממת אלחוט, והמנעות משימוש בתקשורת אותות, היא אחת מסימני ההיכר של דאע”ש. שימוש בתקשורת אותות חושף אותך ליכולת יוצאת הדופן של צבא מערבי מודרני לערוף ארגונים. הוא צריך בסך הכל סלולר שהוא יכול לאתר. משם הדרך קצרה. אם אין שימוש בסלולר, והנהגת דאע”ש מקפידה הקפדה קיצונית לא להשתמש בהם ולא להשאיר חתימה ברשת, אתה צריך מודיעין אנושי, וזה נהיה הרבה יותר מסובך. השב”כ, נאמר לנו, עבר בשנים האחרונות להשענות-יתר על מודיעין אותות.
נצא מנקודת הנחה שהחוטפים מודעים לכך – זה לא ממש סוד, ומרוואן ברגותי ידע כבר ב-2004 לפרק את הטלפון הסלולרי שלו כדי להמנע ממעקב; הוא כינה אותו “המרגל הקטן” וידע שהוא מכוון אליו את המל”טים של צה”ל. אם הוא ידע את זה לפני עשור, מותר להניח שכל מי שנכנס למשחק המסוכן של מאבק חמוש בישראל מכיר את העובדה הזו. מי שלא מכיר אותה, כנראה כבר מת.
יתר על כן, אם מישהו היה בחמאס לפני שמונה שנים, זה לא אומר שהוא בחמאס היום. בהחלט יתכן שהוא החליט להקים ארגון משלו. אחרי הכל, דאע”ש הוא במידה מסוימת תולדה של אל קאעדה, שבתורה היא תולדה של ארגוני הג’יהאד האיסלמי, שבתורם התפצלו מן האחים המוסלמים בשנות השישים. וב-1943, אנשים שהיו אנשי אצ”ל מובהקים היו שמונה שנים קודם לכן אנשי הגנה – ואנשי לח”י מובהקים היו ארבע שנים קודם לכן אנשי אצ”ל.
אז למה לא מדברים על זה? כי לראש הממשלה נוח לדבר על חמאס. מתאים לו לתפוס טרמפ על החטיפה לצרכים פוליטיים. וכי אף אחד לא רוצה לדבר על העובדה שדאע”ש, בניגוד לגל ההיסטריה והמיתולוגיזציה, היא בסך הכל עוד ארגון, שאפשר להצטרף אליו או לעזוב אותו ושהחברים שלו, אבוי, עשויים להיראות בדיוק כמו אנשים רגילים, נטולי קרניים. ואף אחד לא רוצה לדבר על האפשרות המצמררת שאחרי שעברנו על הכלל הספרטני הישן, שקבע שאסור לצאת למלחמה שוב ושוב על אויב משום שאתה מלמד אותו להלחם, לימדנו את הפלסטינים – או, למצער, את חלקם – איך להביס את השיטה שעבדה נהדר בעשור האחרון.
מכרו לנו שלוחמת התקשורת, יחד עם לוחמת המל”טים, תחסל את הטרור. במקום אל קאעדה, שמנהיגיה נהרגו מהאוויר כמו זבובים, קיבלנו את דאע”ש, שהיא יריב קשה יותר. עכשיו יש סיכוי שבמקום חמאס, קיבלנו משהו אחר, משהו שהתאים את עצמו ליריב, משהו שאנחנו עוד לא יודעים איך להרוג ושהולך לגבות מאיתנו מחיר דמים. חשבנו שנוכל להרוג מהאוויר על סמך אותות בלתי נראים, בני אלים שהורגים בני אדם כאילו היו מקקים, ושלא יהיה לזה מחיר או שלא תהיה תגובת נגד. אז יש.
ומעל לכל, האשליה שאפשר “להדביר את חמאס” או את ההתנגדות הפלסטינית. ההתנגדות היא עממית; חמאס היא תנועה עם שורשים עממיים רחבים. אי אפשר להדביר אותן אלא בשינוי התנאים שהצמיחו אותן, אבל זה בדיוק מה שישראל לא מוכנה לשקול: קץ לכיבוש. במקרה של חמאס, שהוא פשוט האחים המוסלמים/התנועה האיסלמית, הדיבורים על “הדברה” שלה נלעגים במיוחד. היא שורשית, היא היתה כאן לפני ישראל. היא לא הולכת לשום מקום, היא ריאקציה לכשלון של הלאומיות הערבית – כשלון שדאע”ש חשפה עד כמה הוא עמוק. אין יותר סוריה או עיראק; ספק אם היתה אי פעם לבנון; המדינות האורגניות של המזרח התיכון, כלומר כאלה שיש להן קיום היסטורי ותרבותי ארוך – מצרים, טורקיה, איראן – קיימות. כל השאר מסתחרר, נמצא בתנועה. הכיבוש המערבי של המזרח התיכון, על הסכמי סייקס-פיקו, על פירוק האימפריה העות’מנית, על ביטולה של הח’ליפות, נמוג – והוא מעלים קווים שאף פעם לא היה להם קיום. בלב המערבולת הזו, חמאס נראית הרבה יותר שורשית מהלאומיות הנבובה של הבעת’ הסורי או העיראקי – ואנחנו עושים הכל כדי שהיא תראה אלטרנטיבה טובה יותר לפתח.
או, במילים אחרות, החשש הגדול שאין נוקבים בשמו הוא שהמזרח התיכון הקולוניאליסטי, שישראל היא יצירתו המובהקת, מתפרק לנגד עינינו – אבל ישראל לא הצליחה לנצל את הזמן כדי לסיים את הסכסוכים שלה איתו; שהיא נשארת מובלעת פסוודו-אירופאית – אירופאית בעיקר בעיני עצמה – בלב אזור שמעלים אקטיבית כל שריד של הכיבוש האירופי, ובזמן שארה"ב נכנסת לבדלנות ברוכה.
נגד מצב כזה, ספק אם אפילו משטרת המחשבות שהשב”כ נדרש להיות תהיה מסוגלת לספק מענה, על כל פנים לא לאורך זמן.
ועוד דבר אחד: בג”צ אישר היום – סליחה, “נמנע מלהתערב בשיקולי המפקד הצבאי” – את הריסת בית משפחתו של זיאד עוואד, שנאשם בהריגתו של נצ”מ ברוך מזרחי. עוואד לא הורשע, אבל באופן שבעיני אדם מן השורה הוא בלתי נתפס, בג”צ הכיר בעצם הגשת כתב האישום נגדו כ”ראיה מנהלית”, ואישר – סליחה, “נמנע מלהתערב בשיקולי המפקד הצבאי” – להרוס את בית משפחתו גם בלי הרשעה. בין השאר, כתב בית המשפט ש”ההלכה הפסוקה קבעה כי תכליתה של הריסת הבתים אינה להעניש כי אם להרתיע.” במילים אחרות, להשליט טרור על אוכלוסיה שאיננה מעורבת. יש לקוות שעל הסיוע הקבוע הזה לטרור של מדינה, יתנו גם השופטים את הדין יום אחד. הם מכירים את התקדימים לא פחות טוב ממני.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
