איך לקחו נתניהו ומערכת הבטחון את ישראל למלחמה בתואנות שווא, ואיך העיתונות הישראלית בגדה ביעודה

מערכת ה-hasbara טוענת כעת שהמטרה של מבצע “צוק איתן” היא לחסל את המנהרות. זו מטרה חדשה ביחס, בת עשרה ימים בערך. לפני זה, המטרה הרשמית של המבצע היתה “להפסיק את ירי הרקטות.” כבר שכחנו מזה. ולפני זה היא היתה, כפי שהצהיר נתניהו, נקמה על רצח שלושת החטופים. בישיבת הקבינט שלאחר מציאת גופותיהם, אמר נתניהו ש

“לפנינו שלוש משימות: ראשית, להגיע לרוצחים ולכל מי שהשתתף בחטיפה. כל מי שהיה שותף בחטיפה וברצח – דמו בראשו. לא נשקוט ולא נרפה עד שנגיע לאחרון שבהם. אנחנו נגיע לכולם, גם אם זה יקח זמן. זוהי המשימה הראשונה שלנו. שנית, עלינו לפגוע בעוצמה באנשים ובתשתיות של חמאס ביהודה ובשומרון. אנחנו כבר עצרנו מאות מפעיליו של החמאס, סגרנו עשרות ממוסדותיו, הרסנו בתים ועוד ידינו נטויה. המשימה השלישית שלנו היא לפעול נגד ארגון החמאס ברצועת עזה. החמאס ממשיך לעודד גם בימים אלו חטיפות של אזרחינו והוא אחראי ישירות לירי רקטות לשטחינו, ירי מרגמות לשטחינו כולל בשעות האחרונות. צה"ל פועל בימים האחרונים נגד מטרות החמאס ברצועת עזה, וגם כאן – ידינו נטויה. אם יהיה צורך נרחיב את המערכה ככל שידרש.”

ההדגשות שלי. שימו לב: הדברים נאמרים כשבוע לפני מבצע “צוק איתן,” שמתחיל רשמית בשמיני ביולי, אחרי שיום קודם לכן לחמאס נמאס מההתקפות הבלתי פוסקות עליו (”צה”ל פועל בימים האחרונים נגד מטרות חמאס ברצועת עזה”) ולראשונה מאז הפסקת האש שאחרי “עמוד ענן” פתח באש לעבר ישראל. שימו לב גם כיצד נתניהו כורך את החמאס ברצועת עזה בחטיפת הנערים.

כזכור, זו לא היתה חטיפה; זה היה רצח, וממשלת נתניהו ומערכת הבטחון ידעו שזה היה רצח מיד לאחר מכן. זה לא הפריע לממשלה ולצבא לקשקש על “החזרת החטופים”, לצאת למבצע ששמו הרשמי היה “שובו אחים,” לומר לציבור ש”הנחת היסוד היא שהחטופים חיים”, ולנתניהו לומר ב-22 ביוני שיש לו ראיות לכך שחמאס אחראי ל”חטיפת” הנערים, ושהראיות הללו יפורסמו בקרוב. באותו היום עצמו, כותב רון בן ישי מפי “מקור צבאי בכיר” שיש סבירות גבוהה שנצא למבצע רחב בעזה. שימו לב: 16 ימים לפני היציאה הרשמית ל”צוק איתן” ובימים שבהם ישראל כבר תוקפת ברצועה.

נתניהו לא הציג מעולם את הראיות לכך שהרצח בוצע בהוראת חמאס, והסיבה לכך פשוטה: אין כאלה. הנה מה שאמר אתמול (ו’) דובר המשטרה, מיקי רוזנפלד, לכתב הבי.בי.סי.:

כלומר, אליבא דדובר המשטרה, החשודים העיקריים בחטיפה – שאת בתי המשפחות שלהם כבר הרסנו, כי בג”צ הודיע רשמית שלפלסטינים אין חזקת חפות – לא מקבלים הוראות מחמאס. זה תא בודד. הדברים האלה לא חדשים: שלומי אלדר כתב אותם לפני כחודש, כעשרה ימים לפני פתיחת מבצע “צוק איתן.”

אבל התקשורת הישראלית התעלמה. והיא לא דרשה מנתניהו כל הוכחות לטענה שלו שחמאס אחראי לרצח הנערים. בהתעלמותה זו, היא הניחה לנתניהו לחטוף את השיח הציבורי ולהוציא את ישראל לשני מבצעים – “שובו אחים” בגדה ו”צוק איתן” ברצועה – שמדרדרים אותה למלחמה. כן, גם בגדה: שלשום נרשמו שם ההפגנות הגדולות ביותר מזה עשורים, ואתמול הרגו חמושי צה”ל ומתנחלים שבעה פלסטינים בגדה.

כל זה קורה בתואנת שווא: הטענה שחמאס אחראי לרצח הנערים. הכל מתחיל משם. או, ליתר דיוק, הכל מתחיל מהעובדה שנתניהו נשבע לחסל את ממשלת האחדות הפלסטינית, והשתמש ברצח הנערים, תוך הסוואתו כחטיפה, כתירוץ. מערכת הבטחון נרתמה בחדווה לקמפיין השקרים של נתניהו: החל מהטענה שדובר צה”ל חזר עליה שוב ושוב, על פיה “הנחת היסוד היא שהם בחיים”, גם כשהיה ברור שהם מתים, עבור בהסלמה הבלתי פוסקת ברצועה עד שחמאס הגיב, וכלה בגלגולי ה-hasbara של נתניהו: זה נקמה על מות הנערים; לא, זה ריסון ירי הרקטות; לא, זו מלחמה במנהרות. לצורך הונאת הציבור והמבצע המתגלגל, במערכת הבטחון שמחו להעמיד פנים שקיומן של המנהרות נחת עליהם כרעם ביום בהיר, בעוד שקיומן ידוע כבר עשור לפחות והצבא בזבז כסף רב בנסיונות כושלים להלחם בהן. פתאום, משהו שחיו איתו בלי יותר מדי לחץ במשך עשור, הפך לסיבה ראויה למבצע ענק, שעד כה גבה 37 הרוגי צה”ל – כנראה יותר, אם לסמוך על דיווחי עז א דין אל קסאם, שבתחום הזה שיקרו עד כה פחות מדובר צה”ל – ועל ההרוגים העזתים מיותר להרחיב את הדיבור.

שנתניהו שקרן, זה לא חדש. שמערכת הבטחון מפברקת תקריות בטחוניות או מעוותת אותן על פי הצורך, גם זה לא בדיוק חדשות – אם עיניך פקוחות, על כל פנים. צה”ל פמפם במרץ את האגדה על אחריות אש”ף להתנקשות בשגריר ארגוב ערב מלחמת לבנון הראשונה, אף שידע (”אבו נידאל, אבו שמידל, צריך לדפוק את אש”ף!”) שהוא לא היה אחראי. צה”ל מכר לציבור את הטענה שהחטופים שלו בחיים לפני מלחמת לבנון השניה, כדי שיקבל את התירוץ שהוא צריך למלחמה, למרות שבאותו היום כבר ידע שהם מתים. ערב מלחמת סיני, תיעד בני מוריס ב”מלחמות הגבול של ישראל,” התברר למרבה המבוכה שאין תקריות גבול בסיני, שהיו התואנה הרשמית למלחמה – אז צה”ל פיברק כמה, כולל הצגת “שבויים” שהיו בעצם חיילי צה”ל בתחפושת. ההונאות הללו, חשוב לציין, הם לגמרי לא נחלתו של נתניהו לבדו, וגם לא נחלת הימין: הן מתחילות מימי בן גוריון.

ומעל לכל זה, בגידת התקשורת. ספק אם יש פשע חמור יותר שהנהגה וצבא יכולים לבצע כלפי הציבור מאשר יציאה למלחמה בתואנות שווא. תפקידה של התקשורת הוא להפגין ספקנות יתר כלפי טענות בטחוניות, במיוחד כשהן משמשות תואנה למלחמה. נתניהו אמר לפני 34 ימים שיש לו ראיות לכך שחמאס אחראי לרצח הנערים? התקשורת היתה צריכה לחזור להכרזה הזו פעם אחר פעם אחר פעם, עד שהיא תקבל תשובה. דובר צה”ל שיקר בנושא החטופים? אמר שהנחת היסוד היא שהם בחיים? הוא צריך היה לקבל צליבה תקשורתית בלתי פוסקת, והתייחסות עוינת לכל טענה שלו. זה מה שהיה קורה לדובר שהיה נתפס בשקר במדינה עם עיתונות מתפקדת למחצה.

אלא שהמשבר שעובר על התקשורת, העובדה שהיא מאבדת את מודל המחיה שלה, העובדה שבישראל יש גם עיתון מתחרה מטעם השוגר דדי של ראש הממשלה (!), אדם שכרגע שולט בשני עיתונים בפועל – ישראל היום, מקור ראשון, ואתר NRG – גורמת לעיתונים לשכוח שתפקידם הוא לא להיות שופרי המשטר; לא בשביל זה יש לנו חופש עיתונות. תפקידה של העיתונות הוא לבקר את המשטר. כל משטר. תפקידה הוא לחפש את השקרים, ההתחמקויות, ההונאות.

וכאשר היא משתפת פעולה עם המשטר, כאשר היא מפמפמת עבורו היסטריה פטריוטית – הן בפרשת החטופים הן במלחמה השלישית נגד עזה – וכאשר היא נמנעת מלשאול שאלות קשות, היא בוגדת בתפקידה. והבגידה הזו צריכה להכעיס אפילו יותר מהשקרים של נתניהו ושל צה”ל. ממשלה, כל ממשלה, משקרת תמיד. לצבא תמיד אג’נדה משלו והוא מורגל להשיג את המטרות שלו בתחבולות. התקשורת היתה אמורה להיות מערכת המודיעין שלנו כנגד הונאה.

ולהוציא “הארץ” – העיתון שהיה העיתון היחיד שעמד על הונאת מלחמת לבנון הראשונה במאמר המערכת שלו ביום פריצתה – התקשורת הישראלית מכרה את האתוס המקצועי שלה בעבור נזיד לייקים. היא הפכה לזרוע של דובר צה”ל. וגם על זה נצטרך לבוא חשבון.

ועוד דבר אחד: הבוקר הפגיזו חמושינו האמיצים בניין בחאן יונס, זמן קצר לפני כניסת הפסקת האש הזמנית לתוקפה. בנוהל: צה”ל עושה את זה תמיד. 20 בני אדם נהרגו, 11 מהם ילדים. כולם היו עקורים ממקומות אחרים שצה”ל הפציץ או הפגיז בעבר. זכרו את זה בפעם הבאה שצה”ל יטען שהוא מזהיר את העזתים לפני הפגזה: אין להם לאן לברוח. הגענו למצב שבו הדיווחים של האניון הסאטירי מדויקים יותר מאלה של דו”צ. אגב, הטענה שיש לעזתים מספיק זמן לברוח? ראו את זה.הסרטון פה הסתבר כערוך.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

קלטת החטיפה מוכיחה באיזו קלות חטפה הממשלה את המדינה, ומה אומרת השתיקה של בנט ופירון על הקוק יוגנד

חטיפה: עכשיו, אחרי שכולם שמעו את הקלטת של החטיפה, ברור מדוע החזיקה המשטרה את הקלטת תחת צו איסור פרסום כל כך הרבה זמן, והניחה לה להתפרסם – רק אחרי שדלפה, כמובן – רק אחרי שנמצאו גופות החטופים: לא היה טעם להמשיך יותר עם השקר הגדול של “שובו בנים.”

נשחזר. המשטרה מקבלת את ההקלטה באזור 22:30 ביום חמישי. חמש שעות אחר כך, מגיע אביו של אחד החטופים למשטרה ושם קולטים שזה עסק רציני. פה מתחילה האפלה תקשורתית שנמשכת תריסר שעות, גוררת אינספור שמועות, שבסופה מודיע בנימין נתניהו שארגון טרור חטף את השלושה, ותוך זמן קצר מנסים למכור לנו את הלוקש שהמחשב של צה”ל שלף דווקא את השם “שובו בנים” למבצע. מיד לאחר מכן, מתחיל מסע הונאה כלל-ממשלתי, שמיועד לשכנע את הציבור שהשלושה עדיין בחיים ושהמטרה היא השבתם, מתחיל מסע יח”צ של האשתג #bringbackourboys, וכמובן – מתחילות הפשיטות המסיביות על הגדה, שכללו פריצות ללא צווים לעשרות אלפי בתים ועד כה ל-600 מעצרים, שכמעט לאף אחד מהם אין כל קשר לחטיפה עצמה.

רק כשבועיים לאחר החטיפה, כשדובר צה”ל מרשה להם, מתחילים כלי התקשורת הישראלים לדבר בהיסוס על כך שיש מצב שהחטופים לא בחיים; לפני זה, צה”ל, דובריו, הממשלה, חוזרים פעם אחר פעם על השקר ש”הנחת הפעולה היא שהם בחיים.”

שקר – כי בצה”ל מכירים את ההקלטה מהבוקר הראשון. הם שמעו את ה”ראש למטה! ראש למטה!” מקפיא הדם, הם שמעו את היריות. הם יודעים שהסיכוי שמישהו מהחטופים בחיים אפסי. אבל צריך להגן על השקר הלאומי: אחרי הכל, “סתם” רצח של שלושה אנשים שאנחנו לא מכירים לא יחזיק הרבה זמן. חטיפה מפוברקת – או, זה כבר סיפור אחר. זו כבר מסחטה רגשית, שאפשר לרוץ איתה רחוק. גנבת רכוש הציבור שרה נתניהו, שקנתה ריהוט לביתה הפרטי והעבירה ריהוט דומה אך בלוי בתמורה למשרד ראש הממשלה, יכולה להצטלם עם שלט #bringbackourboys בלי שמישהו ישאל האם הרקע שמאחוריה גנוב או ששילמה עליו.

כלי התקשורת, אנוסים על ידי הצנזורה וצווי איסור הפרסום, משתפים פעולה עם ההונאה עד הסוף. גם כשידוע שהגופות נמצאו, הם מקשקשים על “לא יהיו בשורות טובות הלילה” – זאת כשהם יודעים שהשלושה מתים כבר יותר משבועיים. כל זה מתאים כיד לכפפה לאג’נדה של ראש הממשלה, שמשתמש בחטיפה שלא היתה כדי לצאת למלחמה נגד ממשלת האחדות של החמאס; לאג’נדה של הצבא, שמשתמש בה כדי לגלח מהתקציב הציבורי עוד 1.446 מיליארדים; וכמובן, לאג’נדה של הימין הקיצוני.

מה יצא מזה לשקרן ולטמבל שמשחק בתפקיד שר האוצר, כשיצא להגן על המשטרה בטענה שאי אפשר להבין את הקלטת, לא ברור לי – אבל, מנסיון העבר, בהחלט יתכן שזה בסדר, כי גם לו לא ברור.

במשך שלושה שבועות, גנבה הממשלה את דעת הציבור וחטפה אותו. היא, יחד עם הצבא, ביצעה בו את המניפולציה הגסה ביותר: הוליכה אותו שולל בכל מה שקשור ליציאה למלחמה. ציבור שעובר על כך לסדר היום איננו ציבור חופשי, או, לצורך העניין, ציבור בכלל, אלא אספסוף.

ואספסוף קל להסית.

הקוק יוגנד או נוער בנט: יש, כמסתבר, ברנש בשם נועם פרל. הוא משמש כמזכ”ל של תנועת בני עקיבא העולמית. תודו שיכולתם למות טיפשים בלי לדעת את זה.

לפני שלושה ימים, הצליח פרל להזניק את עצמו לתשומת הלב הציבורית. הוא כתב סטטוס נרגש (אני רוצה להודות לדיוויד שין על ההפניה), בו כתב בין השאר

“אומה שלמה ואלפי שנות היסטוריה תובעים נקמה […]

בעל הבית השתגע למראה גופות בניו

ממשלה שתהפוך את צבא המחפשים לחיל נוקמים

חיל שלא יעצר בקו 300 ערלות פלישתים

בדם האויב יכופר הבזיון ולא בדמעותינו!!!”

“300 עורלות פלישתים” מתייחס לאגדה התנ”כית על כך שדוד, מי שממנו אמור לצאת המשיח היהודי, שילם כמוהר עבור מיכל בת שאול ב-200 עורלות פלישתים, שקודם לכן הרג (”ויקום דוד וילך הוא ואנשיו ויך בפלישתים מאתיים איש, ויביא דוד את עורלותיהם וימלאום למלך, להתחתן במלך”), כלומר, במילים גסות יותר, הוא כרת את אברי המין של אויביו אחרי מותם. זה המופת שאותו רוצה מזכ”ל תנועת הנוער “בני עקיבא” לראות בימינו.

פניתי בשאלה לשר נפתלי בנט, ראש “האחים היהודים” ש”בני עקיבא” היא תנועת הנוער שלה, וביקשתי את התייחסותו לדברים של פרל, לאור היחסים ההיסטוריים בין “בני עקיבא” והבית היהודי. לא קיבלתי תגובה כזו. פניתי בשאלה לשר החינוך, שי פירון, בוגר “בני עקיבא” בעצמו, בשאלה האם משרד החינוך, שמממן את “בני עקיבא,” ידרוש את הדחתו של פרל, או, בהנחה שהוא לא יודח, ישקול מחדש את תמיכתו בה ויכריז עליה כתנועת שנאה. גם במקרה הזה, לא התקבלה תשובה.

עד לרגע זה, פרל עדיין מכהן בתפקידו (אם כי הוא היה טמבל מספיק למחוק את הסטטוס שלו, מבלי שהבין שיש צילומי מסך בעולם). נכון לרגע זה, בנט תומך בשתיקה בהצהרות של פרל, ושי פירון ימשיך לממן את התנועה שמונהגת על ידי אדם שקרא לרצוח 300 פלסטינים ולכרות את איברי מינם לאחר מכן.

מה היה קורה אם בארץ אחרת היה מנהיג תנועת נוער, שמקושר לשני שרים בכירים, שהיה קורא לרצוח יהודים ולכרות את איברי מינם? כנראה שהיינו מחזירים את השגריר להתייעצות. בישראל, תנועת השנאה של בני עקיבא, שאני מניח שאפשר לתת לה שם ראוי יותר – נוער בנט? – תמשיך להיחשב תנועת מיינסטרים, ותמשיך לקבל מימון ממשרד החינוך.

מצד שני, כשראש הממשלה מצטט שוב ושוב את “נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן,” אבל מעלים את הרישא של המשפט הזה, “ארור האומר נקם”; כשהוא רוקד על הדם, אבל על רצח של נער פלסטיני, מוחמד אבו חדיר, הוא רק אומר ש”אין לקחת את החוק לידיים” – אתם מבינים, רצח של פלסטינים הוא לא משהו חמור כל כך, הוא חריגה מהסדר הטוב והמתוקן, על פיו ההרג מתבצע אך ורק על ידי לובשי מדים מוסמכים – אין כל כך מה לתהות על פרל. מותר גם להניח שהוא לא ייחקר בחשד להפצת שנאה; הפצת השנאה שלו היתה, אחרי הכל – ועורלות הפלישתים יעידו – דתית במהותה.

אחרי הכל, השנאה שהוא מפיץ היא המיינסטרים הישראלי היום.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ומחשבות אחרות אחרי רצח נערים

אז זה נגמר כפי שכל אדם חושב יכול היה לנחש שזה ייגמר: בקבר תחוח. העובדה שחוטפיהם של שלושת הנערים לא העלו כל דרישה היתה צריכה להבהיר לנו שמה שהתרחש כאן היה רצח ולא חטיפה כבר לפני שבועיים. לא במקרה, יש להניח, לא חשפו לנו את הקלטת של השיחה האחרונה של אחד החטופים, וכעת לוחשים שברכב השרוף נמצאו תרמילי כדורים. כלומר, שהממשלה והצבא שיקרו בגסות לציבור כשאמרו לו שהמטרה של מבצע “שובו בנים” הוא השבת החטופים.

אבל זה יהיה נושא לפוסט עתידי, כשיהיה יותר מידע ברור. בינתיים, כמה תהיות. העיקרית שבהן היא על הטענה, שנשמעה מצד כמה כתבים צבאיים, ש”השב”כ נכשל.” הוא נכשל, נטען, הן משום שלא מנע את החטיפה והן משום שלא הגיע אל החוטפים.

בואו נחשוב רגע מה המשמעות של הדרישה הזו. הדרישה היא ששירות מודיעין ישראלי יהיה מסוגל לאתר חוליה בת שני אנשים או שלושה, שפועלת בתחכום ומידור ניכר, עוד לפני שהיא מבצעת את פעולתה, או למצער זמן קצר לאחר מכן. המשמעות של הדרישה הזו היא שהשב”כ ינטר את פעולותיהם של כארבעה מיליוני בני אדם בגדה וברצועה, עד הרמה שקשירת קשר בין שני אנשים תהיה בלתי מעשית.

אני לא יודע אם אפשר בכלל להגיע לרמה כזו של ניטור. אני יודע שהשטאזי, אולי ארגון ביון הפנים הנודע ביותר לשמצה בהיסטוריה, לא הצליח. והוא, נחשף לאחר קריסתו, גייס בשלב מסוים רבע (!) מאוכלוסיית הבית שלו כמודיעים. צריך לציין שזה לא עזר: מזרח גרמניה לא קיימת יותר.

מה שחמור כאן הוא שמי שדורש מהשב”כ להגיע לרמה כזו של ניטור, אומר אבל לא אומר, רומז אבל לא מוכן לעמוד מאחורי הדברים, שעל השב”כ לפורר את החברה הפלסטינית לרמה שבה אדם איננו יכול לבטוח באשתו, או אם בילדיה. הוא רוצה שנקים בגדה המערבית את אם כל המדינות הטוטאליטריות – רוצה, אבל לא מוכן לומר את המילים. כי הישראלים מעדיפים לחשוב שהכיבוש הוא משהו שקורה, משהו שפשוט נמצא שם, שאין לו מחיר.

אז אחרי כמה שנים טובות שבהן ניהלנו כיבוש ללא מחיר, או ליתר דיוק כמעט ללא מחיר, התחלנו שוב לשלם. מי ששילם את המחיר היו האנשים הפגיעים ביותר. וככה זה: החטיפה והרצח הם פשע מלחמה, אבל כשאתה לא מאפשר לאויב שלך להלחם בכל דרך אחרת, כשאתה מגדיר הפגנות כ”טרור עממי” וקריאה לחרם כ”טרור כלכלי,” כשקריאה למאבק במשטר האפרטהייד הישראלי בגדה היא “טרור קוגניטיבי,” אתה לא מותיר ליריב שלך כל דרך מאבק פרט לטרור.

ולא, הוא לא ישחק לפי הכללים. הנה ספקולציה: החוטפים שמרו על דממת אלחוט מוחלטת עד כה. הם לא אמרו כלום. הם אפילו לא לקחו אחריות על ההרג. בנימין נתניהו וארגוני ה-hasbara של צה”ל טוענים שהחוטפים הם אנשי חמאס. הם מצביעים על כך ששני פלסטינים שנעדרים מאז יום לפני החטיפה הם אנשי חמאס לשעבר.

אבל. זמן קצר אחרי החטיפה, לקח עליה ארגון אחריות. הארגון הזה היה “דאע”ש פלסטין,” ארגון שאף אחד לא שמע עליו קודם, ושבעליל הושפע מההצלחות של דאע”ש בעיראק וסוריה. רוב כלי התקשורת פסלו את הטענה שארגון כזה אכן קיים ושהוא אכן אחראי לחטיפה, וקברו את הידיעה.

בוא נצא מנקודת הנחה שהטענה הזו אמיתית. היא מסתדרת עם העובדה שדממת אלחוט, והמנעות משימוש בתקשורת אותות, היא אחת מסימני ההיכר של דאע”ש. שימוש בתקשורת אותות חושף אותך ליכולת יוצאת הדופן של צבא מערבי מודרני לערוף ארגונים. הוא צריך בסך הכל סלולר שהוא יכול לאתר. משם הדרך קצרה. אם אין שימוש בסלולר, והנהגת דאע”ש מקפידה הקפדה קיצונית לא להשתמש בהם ולא להשאיר חתימה ברשת, אתה צריך מודיעין אנושי, וזה נהיה הרבה יותר מסובך. השב”כ, נאמר לנו, עבר בשנים האחרונות להשענות-יתר על מודיעין אותות.

נצא מנקודת הנחה שהחוטפים מודעים לכך – זה לא ממש סוד, ומרוואן ברגותי ידע כבר ב-2004 לפרק את הטלפון הסלולרי שלו כדי להמנע ממעקב; הוא כינה אותו “המרגל הקטן” וידע שהוא מכוון אליו את המל”טים של צה”ל. אם הוא ידע את זה לפני עשור, מותר להניח שכל מי שנכנס למשחק המסוכן של מאבק חמוש בישראל מכיר את העובדה הזו. מי שלא מכיר אותה, כנראה כבר מת.

יתר על כן, אם מישהו היה בחמאס לפני שמונה שנים, זה לא אומר שהוא בחמאס היום. בהחלט יתכן שהוא החליט להקים ארגון משלו. אחרי הכל, דאע”ש הוא במידה מסוימת תולדה של אל קאעדה, שבתורה היא תולדה של ארגוני הג’יהאד האיסלמי, שבתורם התפצלו מן האחים המוסלמים בשנות השישים. וב-1943, אנשים שהיו אנשי אצ”ל מובהקים היו שמונה שנים קודם לכן אנשי הגנה – ואנשי לח”י מובהקים היו ארבע שנים קודם לכן אנשי אצ”ל.

אז למה לא מדברים על זה? כי לראש הממשלה נוח לדבר על חמאס. מתאים לו לתפוס טרמפ על החטיפה לצרכים פוליטיים. וכי אף אחד לא רוצה לדבר על העובדה שדאע”ש, בניגוד לגל ההיסטריה והמיתולוגיזציה, היא בסך הכל עוד ארגון, שאפשר להצטרף אליו או לעזוב אותו ושהחברים שלו, אבוי, עשויים להיראות בדיוק כמו אנשים רגילים, נטולי קרניים. ואף אחד לא רוצה לדבר על האפשרות המצמררת שאחרי שעברנו על הכלל הספרטני הישן, שקבע שאסור לצאת למלחמה שוב ושוב על אויב משום שאתה מלמד אותו להלחם, לימדנו את הפלסטינים – או, למצער, את חלקם – איך להביס את השיטה שעבדה נהדר בעשור האחרון.

מכרו לנו שלוחמת התקשורת, יחד עם לוחמת המל”טים, תחסל את הטרור. במקום אל קאעדה, שמנהיגיה נהרגו מהאוויר כמו זבובים, קיבלנו את דאע”ש, שהיא יריב קשה יותר. עכשיו יש סיכוי שבמקום חמאס, קיבלנו משהו אחר, משהו שהתאים את עצמו ליריב, משהו שאנחנו עוד לא יודעים איך להרוג ושהולך לגבות מאיתנו מחיר דמים. חשבנו שנוכל להרוג מהאוויר על סמך אותות בלתי נראים, בני אלים שהורגים בני אדם כאילו היו מקקים, ושלא יהיה לזה מחיר או שלא תהיה תגובת נגד. אז יש.

ומעל לכל, האשליה שאפשר “להדביר את חמאס” או את ההתנגדות הפלסטינית. ההתנגדות היא עממית; חמאס היא תנועה עם שורשים עממיים רחבים. אי אפשר להדביר אותן אלא בשינוי התנאים שהצמיחו אותן, אבל זה בדיוק מה שישראל לא מוכנה לשקול: קץ לכיבוש. במקרה של חמאס, שהוא פשוט האחים המוסלמים/התנועה האיסלמית, הדיבורים על “הדברה” שלה נלעגים במיוחד. היא שורשית, היא היתה כאן לפני ישראל. היא לא הולכת לשום מקום, היא ריאקציה לכשלון של הלאומיות הערבית – כשלון שדאע”ש חשפה עד כמה הוא עמוק. אין יותר סוריה או עיראק; ספק אם היתה אי פעם לבנון; המדינות האורגניות של המזרח התיכון, כלומר כאלה שיש להן קיום היסטורי ותרבותי ארוך – מצרים, טורקיה, איראן – קיימות. כל השאר מסתחרר, נמצא בתנועה. הכיבוש המערבי של המזרח התיכון, על הסכמי סייקס-פיקו, על פירוק האימפריה העות’מנית, על ביטולה של הח’ליפות, נמוג – והוא מעלים קווים שאף פעם לא היה להם קיום. בלב המערבולת הזו, חמאס נראית הרבה יותר שורשית מהלאומיות הנבובה של הבעת’ הסורי או העיראקי – ואנחנו עושים הכל כדי שהיא תראה אלטרנטיבה טובה יותר לפתח.

או, במילים אחרות, החשש הגדול שאין נוקבים בשמו הוא שהמזרח התיכון הקולוניאליסטי, שישראל היא יצירתו המובהקת, מתפרק לנגד עינינו – אבל ישראל לא הצליחה לנצל את הזמן כדי לסיים את הסכסוכים שלה איתו; שהיא נשארת מובלעת פסוודו-אירופאית – אירופאית בעיקר בעיני עצמה – בלב אזור שמעלים אקטיבית כל שריד של הכיבוש האירופי, ובזמן שארה"ב נכנסת לבדלנות ברוכה.

נגד מצב כזה, ספק אם אפילו משטרת המחשבות שהשב”כ נדרש להיות תהיה מסוגלת לספק מענה, על כל פנים לא לאורך זמן.

ועוד דבר אחד: בג”צ אישר היום – סליחה, “נמנע מלהתערב בשיקולי המפקד הצבאי” – את הריסת בית משפחתו של זיאד עוואד, שנאשם בהריגתו של נצ”מ ברוך מזרחי. עוואד לא הורשע, אבל באופן שבעיני אדם מן השורה הוא בלתי נתפס, בג”צ הכיר בעצם הגשת כתב האישום נגדו כ”ראיה מנהלית”, ואישר – סליחה, “נמנע מלהתערב בשיקולי המפקד הצבאי” – להרוס את בית משפחתו גם בלי הרשעה. בין השאר, כתב בית המשפט ש”ההלכה הפסוקה קבעה כי תכליתה של הריסת הבתים אינה להעניש כי אם להרתיע.” במילים אחרות, להשליט טרור על אוכלוסיה שאיננה מעורבת. יש לקוות שעל הסיוע הקבוע הזה לטרור של מדינה, יתנו גם השופטים את הדין יום אחד. הם מכירים את התקדימים לא פחות טוב ממני.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מבצע “שובו פנסיות” גווע בקול ענות חלושה – וערוותם של צה”ל, הממשלה והכתבלבים הצבאיים מעולם לא היתה חשופה יותר

מי שקרא הבוקר את אתרי החדשות, יכול היה לשים לב לכותרת שחזרה פחות או יותר בכולם: מבצע “שובו פנסיות” צפוי להגמר בימים הקרובים, מאחר וצה”ל לא רוצה להגרר לתוך הרמדאן, שמתחיל ביום ראשון. מה אומרת לנו העובדה הזו? נכון, שכרגיל הכתבים הצבאיים משמשים כסטנוגרפים של משרד הפרסום הגדול ביותר בישראל, דובר צה”ל (הזכויות לביטוי שמורות לאורן פרסיקו.)

זוכרים איך, בתחילת השבוע שעבר, הבטיח לנו צה”ל חגיגית שהוא יודע שהחטופים נמצאים בחברון, שהוא סוגר עליהם, ושזה “לא עניין של שעות” אבל הנושא כמעט סגור? אז שבוע אחר כך, נאלצה הבהמה הירוקה להודות שאין לה מושג קלוש מה היא עושה. אף כתב צבאי לא בא חשבון עם הצבא על השקר הזה ולא טרח אפילו להזכיר אותו.

אז מה עושים חמושינו העליזים, אם אין להם מושג מה הם עושים בעצם? מה שהם עושים תמיד, פינקי: ממררים את חיי הפלסטינים, רק ביתר שאת. אין להם שמץ של מודיעין, אז הם מפעילים אלימות רנדומלית כלפי פלסטינים רנדומליים ורכושם. בכיר צה”ל כלשהו היה חצוף מספיק כדי לומר ש”המשימה להשבת החטופים ערכית מספיק כדי שנרוקן בריכות מים.”

אה, לא. לריקון בריכות מים, אם אין לך מודיעין ששם מוחזקים החטופים, או חוטפיהם, או מישהו שקשור אליהם, אין שום קשר ל”משימה להשבת החטופים,” והטענה ש”הערכיות” של המשימה הזו מאפשרת פגיעה במאגרי מים מתקרבת מאד להצדקת פשע מלחמה – וכן, ריקון בריכות מים של אנשים חפים מפשע, שבשל מדיניות החמס של ישראל אין להם גישה לאספקת מים שוטפת, היא פשע מלחמה. טוב שהבכיר ההוא נשאר בעילום שם, אני מניח.

עד כה, הרגו חמושינו העליזים לפחות ארבעה פלסטינים במהלך המבצע, אחד מהם נער בן 13, מוחמד דודין מדורא; אחר היה אדם לוקה בפיגור, אחמד סעיד ח’אלד, שכל חטאו היה שהוא התקרב אל החמושים. זו היתה, אגב, התגובה הרשמית של כוחותינו: הוא התקרב אל הכוח ועל כן נורה למוות. הוא לא היה חמוש ולא היווה כל סכנה, אבל החמושים שלנו מפוחדים תמיד ובעת הנוכחית, ברור שאף אחד לא יעשה להם כלום. לא שעושים להם משהו בימים שכתיקונם.

מה היה לראש הממשלה שלנו לומר על זה? הוא שיקר בלי למצמץ שכל ההרוגים הפלסטינים נבעו מ”הגנה עצמית” של החמושים הישראלים. אין ספק: ילד בן 13 ואדם לוקה בנפשו נהרגו כתוצאה מ”הגנה עצמית” של החמושים.

זוכרים איך אמרו לנו שחברון היא בירת הטרור, ואחר כך עברו לשכם? אז בינתיים, הפכה גם בית לחם לבירת הטרור, ואתמול (א’) זכתה גם רמאללה לתואר הזה. חמושינו האמיצים ביצעו בה שורה של פשיטות, שכמקובל לוו בהרס רכוש בלתי הכרחי. בין השאר, פשטו החמושים על תחנת התעמולה של פוטין, RT (רוסיה היום) ברמאללה; הם הרסו את הרהיטים במקום, ללא ספק מתוך צורך בהגנה עצמית, השמידו מחשבים והחרימו ציוד. כש-RT ניסו להבין מה לעזאזל, דובר צה”ל ענה להם שהפשיטה היתה על ערוץ אל אקצה; ב-RT ציינו ביבושת שערוץ אל אקצה בכלל נמצא בבניין אחר, ובתגובה הודיעו “לוחמי הניו מדיה שנבחרו בפינצטה” של דו”צ שאם ככה, הם התכוונו לפשוט על תחנת הטלוויזיה אל קודס; אל קודס, אל אקצה, מה זה כבר משנה. אז שאלו ב-RT מדוע, אם כך, הוחרם הציוד שלהם; מיטב בחורינו ענו שהם פשטו על כל המתחם ולא היתה להם ברירה.(דקות 00:50-01:10 לערך.) לא פאקינג ייאמן.

וכמובן, כל ההרס הזה מלווה גם בביזה. פלסטינים רבים מדווחים על כך שהחמושים שעברו בבית שלהם והרסו את הריהוט, או את הקרמיקה, או השחיתו את המזון, גם לקחו באותה הזדמנות גם סכומי כסף גדולים. ביזה היא מהעבירות החמורות בחוק השיפוט הצבאי; אבל זה בסדר, לאף אחד לא יקרה שום דבר. אלה רק פלסטינים.

ככה נראה צה”ל מודל 2014: בריון מגושם, שמשמיד בריכות מים, מקורות מזון, רהיטים ובוזז את האוכלוסיה, הכל בשם “המשימה הערכית” של מציאת החטופים – משימה שהצבא כלל לא ערוך לה, כי אין לו מודיעין. אז כשאין מודיעין, הוא משתולל.

התפקיד של כתבים צבאיים, במצב כזה, הוא לדווח על כך שהבהמה יצאה משליטה. אבל מה שווים הכתבים הצבאיים, ראינו בהערת אגב של אור הלר, שהביאה אמש טל שניידר: לדברי הלר, רק אתמול קיבלו הכתבים הצבאיים את הזכות לשאול את דובר צה”ל שאלות און-רקורד. כלומר, רק אתמול הם יכלו לשאול את דו”צ שאלות שלתשובה עליהן הוא יהיה מחויב פומבית. עד אז, הם יכלו לשאול רק אוף רקורד – כלומר, הם יכלו לשאול, אבל הם לא יכלו לפרסם את מה שדו”צ ענה.

זו הודאה מדהימה. קשה להגדיר אותה אלא כבגידה במקצוע העיתונאי. במשך שמונה ימים משתולל כאן מבצע צבאי, והכתבים הצבאיים כובלים את עצמם מרצון לדובר צה”ל. הם מסכימים, מרצונם, לא לפרסם את העובדה שהוא לא מוכן לענות על שאלות. כלומר, במשך שמונה ימים הכתבים הצבאיים שימשו כסוכני תעמולה של דו”צ; הם לא הוסיפו ידע לציבור, הם גרעו ממנו והפיצו שקרים. כשלא הפיצו שקרים, הם העלימו את האמת. מי שהסתכל על המבזקים של ynet ביום שישי, יכול היה, בסביבות 14:30, לראות מבזק על “טענה פלסטינית” על מותו של דודין; בשעה 02:30 לערך בבוקר שבת, דיווח ynet על מחאה של מחלקת המדינה על מותו של דודין; אבל מי שיחפש שם, ב-12 השעות הללו, ידיעה – לא טענה, לא גינוי, ידיעה – על מותו, לא ימצא כזו.

לגמרי במקרה, הודיע היום השב”כ שהוא עצר את זיאד עווד כחשוד בחיסולו של קצין המשטרה נצ”מ ברוך מזרחי בערב פסח. השב”כ עצר את עווד בתחילת חודש מאי, אבל הידיעה על המעצר מגיעה היום, בזמן שמבצע “שובו פנסיות” גווע בקול נפיחה. איזה צירוף מקרים. מבצע שהתחיל במניפולציה מודיעינית מסתיים בעוד כזו.

והציבור הישראלי? הוא תומך בכל זה. אחרי הכל, הכל מתרחש למרגלות המולך בטחון.

ועוד דבר אחד: זיאד עווד הוא ממשוחררי עסקת שליט. אם אכן הוא אחראי להריגתו של מזרחי, וצריך להזכיר ששום דבר כזה עוד לא הוכח, אז עסקת שליט עלתה לנו בהרוג אחד לפחות. כלומר, שחרורו של שליט עלה בחייו של אדם אחר. מי אמר שדמו של שליט סמוק טפי? אפשר כבר לומר שמתנגדי העסקה, ביניהם הבלוג הזה, צדקו? ובאותה הזדמנות, הבטחתי ולכן אקיים: צריך להזכיר שדמו של מזרחי על ידיו של בנימין נתניהו, שביצע את עסקת שליט אף שידע – הוא אמר זאת פעם אחר פעם, עד שהדוחק הפוליטי גבר עליו – שמשוחררי העסקה ישובו להרוג. כמובן, נתניהו לא יודה בכך לעולם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נתניהו עושה לנו “אורנים גדול 2” והתקשורת משתפת פעולה

זוכרים איך אמרו לנו אתמול שחברון היא בירת הטרור, ועל כן אנחנו מכתרים אותה ומטילים סגר על 700,000 התושבים בסביבתה, הכל כדי למצוא את שלושת החטופים? זה היה אתמול. היום יש לנו בירת טרור חדשה, קוראים לה שכם וצה”ל פושט עליה.

רגע, תשאלו, משהו פה לא מסתדר. חברון היא בדרום הגדה ושכם היא בירת צפון הגדה. אז איך לעזאזל יכול להיות ששלושת החטופים נמצאים בו זמנית גם בשכם וגם בחברון? שאלה מצוינת. יש לזה כמה תשובות.

התשובה הבסיסית היא שלצה”ל ולשב”כ אין מושג ירוק איפה נמצאים החטופים. אם היה להם, הם לא היו פושטים על מרחב ענק – של 700,000 איש, כאמור, שווה ערך לתל אביב – ועורכים סריקות מבית לבית. אה, והכתבים הצבאיים, שאמרו לכם בבטחון אתמול ושלשום שאנחנו “מתקרבים לחטופים”? הם שיקרו לכם. בראותכם כתב צבאי, זכרו את כלל הברזל: הוא לא יודע כלום – או, ליתר דיוק, אם הוא יודע משהו סודי באמת, אסור לו לומר לכם אותו. ככה זה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שמפעילה צנזורה צבאית גם שלא בזמן מלחמה. זכרו עוד: כתב צבאי מתמנה בהסכמת צה”ל. כלומר, הוא יודע תמיד שטיפה יותר מדי ביקורת על הצבא, והוא יצטרך להתחיל לחפש ג’וב חדש. אבל זה בסדר: כמעט כולם מגיעים מתוך המערכת. כתב צבאי, במילים אחרות, הוא הנציג של צה”ל – או, אם נזכור את פרשת אשכנזי, של פלג בתוך הצבא, והם עוינים זה לזה לעתים – בתוך כלי התקשורת. לא להיפך.

התשובה החשובה יותר היא שלמה שצה”ל עושה כעת בגדה המערבית יש כמעט אפס קשר לחטופים. אי אפשר לפעול בכל רחבי הגדה ולהעמיד פנים שהמטרה שלך היא השגת החטופים – כלומר, לגמרי אפשר. צריך בשביל זה ציבור מטומטם שבולע כל לוקש בלי לשאול שאלות. וכזה, כמסתבר, יש.

זוכרים שנתניהו אמר לכם, והתקשורת דיווחה ללא הסתייגות, שמי שאחראי לחטיפה הוא החמאס? אז סגן ראש המוסד לשעבר, רמי איגרא, שריכז את נושא הנעדרים שם, חושב שהוא עבד עליכם. המטרה של נתניהו, הוא אומר, היא פוליטית: לתקוף את ממשלת האחדות.

לגמרי לא במקרה, איגרא אומר את הדברים לכלי תקשורת באנגלית, הג’רוזלם פוסט. התקשורת דוברת העברית מתרחקת מטענות כאלה כמו מאש. רק זה חסר לה, להסתבך בזמן התלהמות שלא נרשמה כמוה מאז חטיפת גלעד שליט עם הציבור הגאה, היהודי והמטומטם. מה היא, מתאבדת סונית? חנין זועבי? וכך, אני יכולים לשמוע קצין מודיעין ישראלי בכיר אומר, אמנם בעילום שם, שנתניהו משקר כשהוא אומר שהיתה עליה באלימות הפלסטינית מאז כינון ממשלת האחדות, ושהעליה באלימות שנראתה מאז הקיץ שעבר היא פרי פעולתם של אנשים פרטיים או ארגונים שאינם חמאס, ואומר את כל זה… לניו יורק טיימס. בתקשורת הישראלית, נאדה.

מה קורה פה? נורא פשוט. נתניהו עושה לנו “אורנים גדול 2.” כשיצאה ממשלת בגין למלחמת לבנון הראשונה, היא הכריזה על מבצע מוגבל: 48 שעות ו-40 קילומטרים. זו היתה התוכנית שהיא חשבה שהיא אישרה, “אורנים קטן.” בפועל, שר הבטחון שרון, בשיתוף פעולה עם הרמטכ”ל רפאל איתן, הפעיל את תכנית “אורנים גדול”, שהיתה תכנית השתלטות על לבנון – תכנית שמספר חודשים קודם לכן נדחתה על ידי הממשלה.

תרגיל כזה, במדינה נורמלית, היה מביא את שרון ואיתן אל מול כיתת יורים מאולתרת בחופזה. מעשה כזה, גרירתה של מדינה למלחמה בהונאה, הוא בגידה, בלי כחל ושרק. וזה מה שעושה לנו עכשיו נתניהו.

הוא מכריז על מבצע מוגבל להשגת החטופים – ובו זמנית, תחת הסחת הדעת הזו, מנהל מבצע רחב היקף בגדה, ומבצע שורה של התקפות גם ברצועה. המטרה האסטרטגית ברורה: חיסול ממשלת האחדות בין הפתח והחמאס. למה? אה, זה פשוט. חיסול ממשלת האחדות יאפשר לישראל להמשיך את מדיניות הבידול שלה – הניתוק של עזה מהגדה – וזה בתורו יאפשר את מסמוס הסיכוי להסדר כלשהו. זוכרים איך אמרו לנו פעם שאין טעם לדון עם אבו מאזן, כי הוא לא שולט ברצועה? לשם רוצים להחזיר אותנו. למה? כי ככה אפשר יהיה ליישם בקלות רבה יותר את תכנית השלבים של ממשלת ישראל: סיפוח דה פקטו של כמה שיותר חלקים מהגדה המערבית.

כל זה מתבצע תחת מסך עשן של חיפוש אחרי החטופים. במלחמת לבנון השניה, צה”ל ידע מלכתחילה שהחטופים מתים, אבל הסתיר את המידע מראש הממשלה אולמרט. סביר להניח שנתניהו יודע שהחטופים מתים, אבל במותם הם מועילים לו מאד. הוא מסוגל לבצע כיבוש מחדש של הגדה בלי שכמעט אף אחד ישים לב.

ההצלחה של ההונאה של שרון ורפול היתה תלויה באינסטינקט של התקשורת – כל תקשורת, אבל במיוחד זו הישראלית – של התייצבות לצד הממשלה במה שנראה כמו מצב חירום. אז, נזקקה התקשורת לחודש כדי להתחיל לשאול שאלות, וגם זה קרה כשכתבים קלטו שזה לא הולך להיות קצר, להיפך; שרון כבר בנה התנחלות ראשונה בהרי השוף. בשעתו עברתי על העיתונים של התקופה. כמויות כאלה של זבל פטריוטי זול לא ראיתי מימי. הכתר שמור לידיעות אחרונות, שדיווח, יממה אחרי תחילת המבצע, שמספר הגניבות בתל אביב נפל ב-50%. למידע על יום אחד אין שום משמעות סטטיסטית, וקריאה חתרנית של הטקסט הזה יכולה לומר לנו שכל הגנבים גויסו למילואים.

כאז כן עכשיו, התקשורת הישראלית מועלת בתפקידה, שהוא להיות – בלשונו של גלן גרינוולד – לעומתית (adversarial) לשלטון, לא משת”פית שלו. היא צריכה להיות כזו דווקא בימי חירום, דווקא בזמן שהממשלה מתופפת בכל הכוח בתופי הטום-טום. היא צריכה להצביע על כך שחברון לא קרובה לשכם; היא צריכה להצביע על כך שבכירים במערכת הבטחון אומרים שנתניהו מוליך אותנו שולל ומשקר לנו; היא צריכה להצביע על כך שכשנתניהו אומר שהאחריות לחטיפה היא של חמאס, הוא לא מציג שום ראיות לכך. יכול להיות שזה נכון – אבל מי לעזאזל מקבל טענה מנתניהו בלי חקירה ובדיקה?

התקשורת הישראלית, זה מי. כי היא מפחדת פחד מוות מהאספסוף שצמח פה, כי היא מתחנפת אליו, כי היא מועלת בתפקידה. ובכך היא משלימה את הספירלה הכונסת שבסופו של דבר, ולא עוד הרבה זמן, תחסל גם אותה – כי כל זמן שנותרו בה שרידים של יושרה, היא לעולם לא תוכל להיות יותר פטריוטיות, יותר צווחנית, מעלון הבית של לשכת ראש הממשלה, שממומן מכספי אוליגרך הימורים זר.

עוד דבר אחד: הופעתי אמש בתכנית “ערב חדש” כדי לדבר על נושא החטיפה, ותוכלו לצפות בי מתעמת – בנימוס – עם חברת הכנסת שולי מועלם (האחים היהודים) כאן, החל מדקה 25 בערך.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)