הנשיאות נותרה מוסד מיותר, אבל המאבק עליה לימד אותנו שורה של לקחים חשובים

הכנסת תלך מחר (ג’) לבחור את הנשיא העשירי של מדינת ישראל, ומי שהוא לא יהיה, אפשר לסכם בשביעות רצון שאלו היו הבחירות המועילות ביותר לתפקיד אי פעם.

אם האפס בחליפה דליה איציק תצליח להבחר, מה שכרגע לא נראה סביר, נוכל להתנחם בכך שאלו יהיו כנראה הבחירות האחרונות לתפקיד מיותר. המועמד הסביר נראה, כרגע, ראובן ריבלין. אם לשפוט על פי התנהלותו בעשור האחרון, ריבלין יהיה נשיא מצוין למדינה שמפלגת השלטון מעדיפה להשליך את הדמוקרטיה אל מחוץ לחלון – לא במקרה, הוא זכה לשנאתו של אביגדור ליברמן.

הבחירות הללו לימדו אותנו כמה דברים חשובים. קודם כל, שיש שינוי אמיתי בדעת הקהל. לפני שבע שנים, אף אחד לא היה מנסה לחפור את השלדים שבארונו של סילבן שלום, וחשוד תמידי בשחיתות כמו פואד בן אליעזר היה יכול להפליג אל הנשיאות, למרות כספת עמוסה בחצי מיליון דולרים במזומן שעליהם לא טרח להצהיר. התקופה הזו נגמרה. גם זו תוצאה של המחאה הכושלת של שנת 2011. יש דברים שאנחנו לא מוכנים לקבל יותר.

אז למדנו שבן אליעזר מושחת, וזה באמת לא היה חדש במיוחד, אבל המסע של בן אליעזר לנשיאות אילץ את המשטרה לפתוח בחקירה – זאת למרות שהיא החזיקה במידע כבר כשנה, ולא עשתה בו כלום. בן אליעזר הוא סוג של מטרה שהמשטרה לא היתה מתקרבת אליה מרצונה; ההתעקשות של האיש שהדיקטטור המצרי לשעבר אמר עליו שקיבל ממנו שוחד להבחר לתפקיד הנשיא אילצה את המשטרה לפעול. נזכיר שזו אותה המשטרה שלא חקרה את הקשרים ההדוקים של עזר וייצמן עם אוליגרכים אחרים בשעתו. דברים השתנו.

פרט למאיר שטרית, המועמדים לנשיאות נאלצו לחשוף את הצהרות הון שלהם. זה צעד מבורך. לאיש ציבור אין את הזכות לפרטיות בכל הקשור להון שלו. אנחנו עדיין לא בארה”ב, והעובדה היא ששטרית – שהונו נאמד בכ-55 מיליוני שקלים – לא חשף את הצהרת ההון שלו, אבל המהלך הזה שיחק לרעתו. משעה שהצהרות ההון הללו נחשפות, הן, כמובן, עומדות לבחינה ציבורית. כאן משחק מה שבשעתו כיניתי “כלל הילארי קלינטון,” על שם השקר שלה על ההגעה לסרייבו לכאורה תחת אש: אם פעם היו מעט כתבים פוליטיים, ולא היה להם זמן לבצע את העבודה שלהם כראוי, כעת יש עשרות אלפי אזרחים מעוניינים, עם זמן פנוי לרוב וכלי חיפוש שבעבר לא עמדו לרשות איש, שיכולים לחפור בהצהרות הללו. והנה, הצהרת ההון של דליה “מה אתם רוצים, שאני אעבוד אצל עניים” איציק – אתם יושבים? – מכילה יותר שאלות מתשובות, ומעלה צחנה קלה של חשד להלבנת הון. רביב דרוקר כבר עלה על כך שבניגוד להצהרה הפומבית של איציק, על פיה הקיסרית “הורתה” לכנסת לחשוף את הצהרת ההון שלה מ-2012, בכנסת לא מכירים הוראה כזו. וזה בסדר: מכאן הרף ימשיך ויעלה.

למדנו לקח נוסף: שמה שמטריד את יושב ראש הכנסת שלנו במידע שהביא לפרישתו של בן אליעזר מהמירוץ הוא החשד שיש מישהו שמדליף מידע מפליל. יולי אדלשטיין רצה לדחות בשל כך את הבחירות.

נאמר זאת כך: המדליף שפועל ממניעים טהורים לחלוטין נדיר למדי. לעתים קרובות, מה שמניע מדליף הוא מה שמניע את המרגל הקלאסי: תאוות בצע, רצון בפרסום או התבלטות, או רצון בנקמה במי שלדעתו לא העניקו לו את המגיע לו. המדליף החשוב ביותר מהזן האחרון היה “גרון עמוק,” האיש שהוביל להפלת הממשל הפלילי של ניקסון, שהיום אנחנו יודעים שהיה מארק פלט, מספר 2 של ה-FBI. פלט היה מעורב עד צוואר בשלל פעולות שלקרוא להם “בעייתיות” יהיה עדין למדי – למשל, הפעולות הבלתי חוקיות למשעי של COINTELPRO, מיזם המעקב והשיבוש של מתנגדים פוליטיים בימי הובר. פלט מסר את המידע שלו כי חש שממשל ניקסון פגע בו. ואחרי כל זה צריך לזכור שהסיפור הוא לא מארק פלט והמרמור שלו – הסיפור הוא ווטרגייט, ריגול, בגידה בחוקה, וניצול לרעה של סמכויות ממשלתיות מצד ניקסון ואנשיו.

אותו הכלל חל כאן. בהחלט יכול להיות שיש אדם ממורמר שהחליט לחשוף את כל פשעי הגווארדיה הפוליטית שלנו. אנחנו לא צריכים לרדוף אותו, כפי שחושב יו”ר הכנסת – אנחנו צריכים לתת לו חסינות ולהפוך אותו לעד מדינה. הסיפור הוא לא ה”סיכול הממוקד,” כפי שקרא לכך בן אליעזר (מי שסיכל ממוקדות 14 בני אדם, שמונה מהם ילדים, בעת חיסול סלאח שחאדה); הסיפור הוא השחיתות של בן אליעזר ובני מעמדו.

אז נפטרנו מבן אליעזר, מה-non-entity סילבן שלום, אילצנו את איציק והשאר לפרסם הצהרות הון, ונחשפה התפיסה האזרחית המעוותת של יו”ר הכנסת – אין ספק, הבחירות הללו לנשיאות היו שיעור נהדר בדמוקרטיה. רק בשבילו היה שווה לערוך אותן. המוסד עצמו נותר מיותר, אבל הדרך אליו היתה לגמרי שווה את זה.

עוד דבר אחד: פרסמתי היום בבלוג של “יש דין” פרוייקט שהעבודה עליו נמשכה זמן רב – הפרכה של התפיסה שאלימות מתנחלים מתמצה בגרפיטי. לצורך כך, עברתי על תיעוד של כ-150 מקרי אלימות בשנה האחרונה. המסקנה חד משמעית: ברוב מוחלט של מקרי האלימות, אין גרפיטי. כשיש גרפיטי, הוא נלווה בדרך כלל להצתות. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה יהודי גאה יאמר לכם שעושים רעש מגרפיטי של יהודים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שלוש תרומות, אחת מהן גדולה, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)