ח”כ נענש על כך שהוא חושף שצה”ל משקר לציבור – כי השקר היה מסווג. מה זה צריך לומר לנו על סיווג

חבר הכנסת עמר בר לב (עבודה) הושעה אתמול (ב’) מדיוני ארבע ועדות בטחוניות, זאת לאחר שחשף את העובדה שצה”ל משקר לציבור ומנהל נגדו לוחמה פסיכולוגית. כך דיווח אתמול הארץ.

ספציפית, בר לב חשף את העובדה שכאשר צה”ל מיילל על כך שלא תהיה לו ברירה אלא לבטל את התרגילים השנה, וזאת בגלל שהוא לא יודע לנהל את התקציב שלו כך שזה נגמר כבר במאי, צה”ל משקר משום שהוא כלל לא תכנן לערוך תרגילים במחצית השניה של 2014.

בכל מקום נורמלי, העובדה שהרמטכ”ל, קצינים בכירים אחרים והמשת”פ שלהם שמשמש כשר הבטחון מהלכים אימה על הציבור ומוליכים אותו שולל כדי להוציא עוד תקציב, היתה מביאה, לפחות, להתפטרותם של הגנרלים. קצינים בצה”ל אמורים לומר את האמת. זה חלק מהערכים שעליהם הם גדלים, לכאורה. בישראל, מי שנענש הוא חבר הכנסת שעשה את תפקידו, קרי להגן על הציבור מפני ארגון שרוצה לשתות את התקציב שלו ללא סיבה ולשם כך מפריח שקרים שלציבור אין אפשרות להפריך.

אבל בר לב הושעה, משום שהמידע שהוא חשף – שצה”ל מוליך שולל את הציבור – היה מסווג. בואו נחשוב רגע מה זה אומר. צה”ל מוציא לציבור מידע שהוא יודע שהוא שקרי, שהמטרה שלו היא ליצור בהלה ובשל הבהלה להביא להגדלת תקציבו. זו מעילה אחת באמון. המעילה השניה מגיעה כאשר צה”ל מכריז על המידע הזה כמסווג.

כי מה המשמעות של מידע מסווג? משמעותו שהציבור לא נחשף אליו. כאשר אנחנו מעניקים למערכת הבטחון סמכות להכריז על מידע כבלתי זמין, אנחנו נותנים אמון שהיא לא תעשה זאת לשווא. הנחת היסוד הסמויה היא שהציבור, שהוא הבעלים של מדינה דמוקרטית, צריך לקבל כל פיסת מידע שאיננה מהווה סכנה בטחונית ברורה; אחרת אין לו אפשרות פרקטית להחליט האם הממשלה שלו ראויה לאמון, וההצבעה שלו הופכת לטקס ריק.

בפועל, במקרה הזה, צה”ל סיווג מידע כדי שלא נוכל לדעת שהוא משקר לנו. כלומר, הוא השתמש באמון שניתן בו כדי למעול באמון שניתן בו. וזה צריך ללמד אותנו לקח חד משמעי: לגלות ספקנות כלפי העובדה שמידע מוגדר כמסווג.

יכול להיות, ולפעמים זה כנראה קורה, שהסיווג אשכרה מיועד להגן על הבטחון. אבל בהרבה יותר מדי מקרים, הפיכת מידע לסודי מיועדת להגן על לא על הבטחון אלא על מערכת הבטחון. הסיווג מיועד להסתיר פאשלות, לאפשר קידום של קצינים שהיו צריכים לתקוע לעצמם כדור ברקה, וכמו במקרה שלנו – להסוואת העובדה שהצבא קושר נגד הציבור.

דוגמא קלאסית היא התחקירים ההיסטוריים של צה”ל. אף על פי שחלפו שנים ארוכות מאז האירוע שהם מתעדים, מחלקת ההיסטוריה של צה”ל קוברת אותם לעשרות שנים – כי הקצינים המתוארים בהם הפכו לגנרלים או כבר פרשו לקריירה הפוליטית השניה שלהם, ומידע מביך עשוי לפגוע בהם. כלומר, כדי להגן על שמם הטוב של גנרלים כושלים, צה”ל מסווג מידע שאמור להיות נחלת הכלל.

אז בפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שמידע מסויים הוא סודי, שאלו את עצמכם: מדוע הוא סודי? מי סיוג אותו? לאיזו מטרה? מערכות הבטחון כבר מזמן איבדו את הזכות להנחת תום לב. הן שיקרו לנו די והותר.

וכדי לתת לאירוע את הנופך האירוני הנדרש, שימו לב מי העניש את בר לב: ח”כ זאב אלקין (הליכוד ביתנו.) הלז הוא בוגד שכבר נתפס והודה בכך שהוא העביר מידע מסווג על תנועות צה”ל לנוער הגבעות. זה האיש שהעניש את בר לב על עשיית תפקידו. רק בישראל.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה רוצה עוד דוגמא לבעייתיות בסיווג, צפו בסרטון המופיע כאן, שמתעד את הריגתם של שני צעירים פלסטינים על ידי חמושי צה”ל (זהירות, הרג מצולם). מבלי להתייחס לקצף על שפתי עוג שהפיק דו”צ (לא מראים מה קרה קודם! בתדרוך נאסר לבצע ירי חי ולכן לא בוצע ירי חי!), צריך להבין שהתחקיר המבצעי בפרשה מסווג. למה הוא מסווג? רשמית כי בצה”ל אומרים שהחמושים שלהם חשודים באמירת שקר ושאם הם ידעו שמה שהם אומרים יפורסם או יצוטט, הם ודאי ישקרו; בפועל, מותר לחשוד, כדי שלא נשמע את החיילים מפלילים את עצמם – ואת המערכת שסביבם מטייחת את הרצח.

הערה מנהלתית א’: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: עקב שורה של אירועים, חלקם הניכר פאשלות שלי, לא ייערך החודש אירוע השנה לבלוג. אעדכן אם אפשר יהיה לערוך אותו בחודש הבא. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

מרד “דוד הנחלאווי” צריך להזהיר אותנו: צה”ל מסכן את ישראל גם בחוסר המשמעת שלו

לפני כשבוע פרץ לחיינו החייל דוד אדמוב, שנתפס מול המצלמות כשהוא דורך נשק על שני פלסטינים בחברון, מקלל אותם ומאיים לירות בצלם שתיעד את כל זה. שמועה על כך שדוד הנחלאווי – כפי שכונה מיד – נכלא בשל המהלך הזה התחילה מחאת פייסבוק, שבשיאה מאות או אלפי חיילים המרו את פקודות צה”ל והצטלמו עם שלטים שמביעים הזדהות עם אדמוב. ההיסטריה סביב התקרית, השגרתית מאד, לובתה סביב טענה שקרית של הימין היהודי, שמצאה לה הד בתקשורת הממוסדת, על פיה אחד הפלסטינים החזיק אגרופן. הוא החזיק מחרוזת תפילה. שלשום (ג’) התראיין אדמוב לתכנית “צינור לילה,” שם המשיך להמריד חיילים וקרא להם “לא לחשוב פעמיים אם לדרוך נשק” ואמר עוד שהמחאה היתה בגלל “הרבה חיילים שקרו להם סיטואציות כמו שלי וכנראה אולי הצבא לא גיבה אותם.” בפעם האחרונה שבדקתי, לחמושים אסור להתראיין ללא אישור דובר צה”ל, ואם דובר צה”ל אישר לאדמוב להתראיין – מה שלא סביר – הוא מטומטם אפילו יותר מהמקובל לחשוב. אם לא היה אישור, אז זה עוד משהו שאדמוב צריך להשפט עליו, אבל זה כנראה לא יקרה.

הצד החיובי של הפרשה הוא שימין ושמאל מצאו מה להתאחד מאחוריו: טמטומו של דובר צה”ל. הכסיל שעומד בראש הארגון הזה, כרגע תא”ל מוטי אלמוז, אמר לפני כשבוע שדו”צ “עוסק במה שקורה בשטח, לא במה שקורה ברשת.” האיש הזה עומד בראש ארגון שחזית הקרב העיקרית שלו היא כרגע הרשת. לא נראה שהוא מבין את זה.

התגובה של דובר צה”ל התחלפה כמה פעמים, כמקובל אצלו, בזמן האירועים. הגרסה הסופית של הגרסה היא שאדמוב נשפט לא על דריכת הנשק, אלא על כך שהוא תקף פיזית את המפקדים שלו. מה שדו”צ צריך היה לומר, אם צה”ל היה ארגון שאכפת לו מהתדמית שלו, הוא קודם כל שזה נכון שעד כה אדמוב לא הועמד לדין בשל התקרית, אבל שזה עומד להשתנות; ושנית, שהרמטכ”ל הורה למצ”ח למצוא את האחראים לתחילת המחאה, להעמיד אותם לדין על המרדה בבית דין צבאי, ולזהות ולהדיח כל קצין שהיה מעורב במחאה הזו. אם דו”צ היה עושה את זה, אולי היינו מצליחים להעלים עין מהעובדה שהשיקול של מפקדיו של אדמוב כה לקוי, עד שהם שולחים חייל שתקף את המפקדים שלו לעמדה שיש בה חיכוך עם אזרחים. מי שהפעיל אלימות כלפי מפקדיו, אילו מעצורים יש לו מפני הפעלתה כלפי אזרחים, ועוד אזרחים עוינים?

אבל די עם התקפה של מטרות רכות. קל ללעוג לדו”צ, וזה גם כיף ונדרש, אבל הבעיה האמיתית כאן היא לא דו”צ. הבעיה היא צה”ל. זה האחרון אמור להיות – זו המשמעות של הצ’ שבשם שלו – צבא. ההבדל בין צבא ובין כנופיית חמושים הוא משמעת. צבא במדינה דמוקרטית נדרש גם לכפיפות לדרג האזרחי.

חיילים הם אוכלוסיה מרירה תמידית. לנפוליאון היתה אוגדה שלמה שכונתה “הרטננים” (Les Grognards). לצה”ל יש היסטוריה של התמרמרות חיילים, שלוותה לעתים בתפיסת הסכין בגב. אחרי מלחמת יום הכיפורים התבטאו אריאל שרון וכמה קצינים אחרים (כמו שמעון “קצ’ה” כהנר) באופן שהזכיר כוונות פוטש. טענת סכין בגב של ממש עלתה ב”מחאת המילואימניקים” שאחרי מלחמת לבנון השניה. קבוצה של חיילים מחתה, בעקבות “עופרת יצוקה”, על העמדתם לדין של שני פושעי מלחמה שהשתמשו בילד כמגלה מוקשים, תוך יבבה שהם “קורבנות גולדסטון.” אבל בכל המקרים האלה היו מילואימניקים. כאן יש לנו חמושים בסדיר, כלומר לא אזרחים בהפסקה, אלא מגויסי כפיה באמצע תקופת הגיוס שלהם.

מה שהם דורשים בפועל הוא הסרת כל מעצורים מעל פעולות צה”ל. בפועל, מבחינת החייל בשטח, אין כל מעצורים כאלה. אין משהו שצה”ל לא יחפה עליו. הבעיה העיקרית, לדעתי, בפעולה של אדמוב היא לאו דווקא דריכת הנשק – המצב שבו מישהו מתקרב אליך מאחור הוא אכן מאיים, ובסופו של דבר הוא הרי לא הרג אף אחד וגם לא פצע – אלא דווקא האיום לירות במי שמתעד את התקרית. אבל מה שרוצים המורדים הוא שלא יהיה שום סוג של פיקוח על פעולות צה”ל. בקצרה, הם חוזרים על סיסמת המתנחלים מתחילת העשור הקודם: “תנו לצה”ל לנצח.” או, במילים של פושע מלחמה אחר, בהקשר אחר, “בלי בג”צ ובצלם.”

החמושים הישראלים פיתחו זן של אגדת הסכין בגב, שמקובל מאד בקרב צבאות שנשחקים בלוחמה עממית, כלומר בלחימה נגד אוכלוסיה: “אגדת היד הקשורה.” כביכול, אם רק היו מאפשרים לצבא לפעול כפי שהוא יודע אך מונעים ממנו (”תנו לצה”ל לנצח/לכסח”), הכל כבר היה נגמר.

בפועל, היד הצבאית מעולם לא היתה קשורה. בשנה האחרונה, שום חייל לא נהרג במצב שבו “ידו היתה כבולה.” שני חיילים, למיטב ידיעתי, נהרגו על ידי פלסטינים בשנה האחרונה: אחד שנורה על ידי צלף, ואחר שנדקר בשנתו באוטובוס. לא היתה שום “יד קשורה.” מנגד, הרגו חמושי צה”ל 36 פלסטינים מאז תחילת השנה. חלקם אולי אפילו היו חמושים; על רובם אין מחלוקת שלא. חמושי צה”ל ידועים בפחדנותם: הם חשים עצמם בסכנה מנוכחותו של מזרק, הם לחוצים מקיומו של בקבוק שתיה, והם כל כך מבועתים מקשישים במיטתם שהם יורים בהם, וסומכים שהתקשורת הישראלית תטען אחר כך שהם “השיבו אש.”

ואחרי ההרג חסר ההצדקה, דובר צה”ל ממהר להודיע שתפתח חקירה. הוא רק לא מודיע על כך שהיא נסגרת ארבע שנים אחר כך בלי תוצאות. “שוברים שתיקה” פרסמו לראשונה, לפני שלוש שנים, עדויות מצולמות של חיילים, שגם הזדהו, על מה שהם ראו בשטחים. בתגובה הודיע דו”צ שהוא לומד את החומר ושתפתח חקירה. נכון לרגע זה, שלוש שנים ויותר אחרי, לא נפתחה כל חקירת מצ”ח. גם כשיש כזו, הסיכוי של חמוש ישראלי לעמוד לדין על הריגת פלסטיני הוא אפסי, וגם כשהוא עומד לדין, הוא לא יועמד לדין על הריגה – על רצח אין מה לדבר. החייל היחיד שהועמד מאז 2000 לדין בשל הריגה – של פעיל וצלם בריטי, טום הורנדאל – הוא, לגמרי במקרה, בדואי. והוא שוחרר אחרי שש וחצי שנים בלבד.

כלומר, בפועל לצה”ל אין מדיניות של ענישת החיילים שלו על פגיעה בפלסטינים. אם דריכת נשק לעבר פלסטינים גוררת התפעמות כזו בקרב החמושים, מה יקרה – אני יודע, פנטזיה – אם צה”ל יחליט יום אחד להעמיד לדין חייל בשל רצח של פלסטיני? נניח, הצלף שירה והרג את יוסף א שוואמרה בן ה-14, שיצא לאסוף קוצי מאכל? אני מניח שאז נראה התקוממות של ממש. המרד-זוטא של תומכי דוד הנחלאווי היה רק יריית הפתיחה. חמושי צה”ל רוצים עכשיו לא רק להסיר את חובת המשמעת מעליהם; הם רוצים גם לקבוע את מדיניות הפעולה של צה”ל בגדה.

ויש להניח שהקצונה, שלא מבינה מאיפה זה בא, קלטה את המסר, והיא לא תנסה להתגרות בחמושים שלה. הנה, ארבעה חמושים שנידונו למאסר – כנדרש – בשל הפגנת התמיכה שלהם באדמוב כבר יללו מספיק והעונש שלהם הומר בריתוק. את המחיר לכך שצה”ל חדל סופית להיות צבא והפך רשמית למחצה לכנופיה, ישלמו קודם כל – כרגיל – הפלסטינים. אבל כבר למדנו שכל דבר שמתחיל בצד השני של הקו הירוק מחלחל גם אל תוכו פנימה. היסטורית, חיילים שלמדו שהם יכולים לכופף את הקצונה ואת הדרג המדיני, לא עוצרים בהצלחה הראשונית שלהם. סוד הסודות של האימפריה הרומאית, כתב טקיטוס על הימים שלאחר התאבדות נירון, נחשף: אפשר להכתיר קיסר גם מחוץ לרומא, גם במחנה צבאי. החשש של צה”ל להתמודד עם המורדים שבו הופך אותו לגוף מסוכן לדמוקרטיה הישראלית עוד יותר משהיה בדרך כלל.

ועוד דבר אחד: הבלוגרית ואנדרסיסטר פתחה בפרויקט חשוב, שמפנה זרקור אל המתרחש במערכת הבריאות הישראלית, וליתר דיוק גסיסתה האיטית. הפרויקט, “מכתבים לבריאות” שמו, הוא מכתבים שמקבלת ואנדרסיסטר מאנשים שונים, על סיפורי הזוועה שלהם במערכת, והיא מפרסמת אותם ברשת, כמו גם שולחת אותם במכתב לשרת הבריאות, ראש הממשלה ושר האוצר. קראו, ואם נדבכם לבכם, תרמו. ואם איתרע מזלכם ויש לכם סיפור זוועה, שלחו אותו.

(יוסי גורביץ)

כל מה שרציתם לדעת על מה שקרה בחומש ולא שמעתם מכתבי הצבא וההתנחלויות

אם לשפוט על פי התקשורת הישראלית, הרי שאמש (ד’), במפתיע, הודיע צה”ל למתנחלים שבניגוד למנהגו בשנים האחרונות, הוא לא יאשר ולא יאבטח את העליה לשרידי ההתנחלות חומש במהלך חול המועד, זאת למרות שהמועצה המקומית שומרון – זו שהביאה לכם את “תג מחיר” – כבר פרסמה מודעות שבהן מובטח בדיוק סיוע צבאי כזה. מדוע נקט הצבא בצעד הזה? ובכן, אם תשאלו את התקשורת הממסדית הישראלית, זו שניזונה מדוברי הצבא, התשובה שתקבלו תהיה פשוטה למדי: זו פעולת תגמול על פשיטת המתנחלים על מוצב צה”ל ביצהר. לא, לא, אומרים אחרים: זו פעולת תגמול על פעולות המתנחלים בחומש עצמה, והתמיכה שלה זכו פעולות אלה מגרשון מסיקה, המוח שמאחורי יוזמת “תג מחיר.”

או שלא. ארגון “יש דין” (גילוי נאות: אני כותב עבורו בלוג. הפוסט הזה איננו נכתב מטעם “יש דין”) הבחין במודעה של המועצה המקומית שומרון, והתריע בפני הצבא שאבטחה של העליה לחומש היא עבירה על החוק. כשהצבא לא הגיב, שלחנו להם איום בפניה לבג”צ. אז הם התקפלו במהירות – ורצו לעשות ספין. ספין מטומטם, ואל זה נגיע מיד, אבל ספין.

ממה היה לצבא לפחד? לשם כך אנחנו זקוקים לכרונולוגיה קצרה של ההתנחלות חומש. השארו איתנו: זה יתן לכם מבט לא שגרתי על ההיסטוריה של ההתנחלויות.

* * *

השנה היא 1978. הממשל הצבאי מוציא צווי תפיסה, צו ת/78/4, כדי להחרים חלק מאדמותיו של הכפר הפלסטיני בורקה. מאחר והחרמת קרקע לצרכים שאינם צרכים צבאיים דוחקים אסורה באמנת ז’נבה הרביעית – במילים מנומסות פחות, היא פשע מלחמה – שיקר הצבא, כמקובל באותן שנים (הימים שלפני פסיקת בג”צ אלון מורה), וטען שהוא זקוק לקרקע המוחרמת לצרכים צבאיים.

כדי לשמור על העמדת הפנים הצבאית, הוקמה במקום היאחזות נח”ל, שנקראה בשם היצירתי “מעלה נח”ל”. שנתיים לאחר מכן, אחרי שכולם – חוץ מהפלסטינים – שכחו מהתירוץ הבטחוני, “מעלה נח”ל” הפכה לישוב אזרחי בשם חומש. והצורך הצבאי? זה שבשמו הופקעו האדמות? הוא התפוגג אל האוויר הריק שממנו בא.

ב-26 באוקטובר 2004, העבירה הכנסת את חוק ההתנתקות. הוא קבע שישראל נסוגה מחומש, ושהחל מביצוע תהליך ההתנתקות, כניסת ישראלים למקום אסורה. קבוצה של מתנחלים, לא מתושבי המקום, פלשה אליו אחרי שהתושבים אספו את הפיצויים שלהם ונסעו. הם ניהלו התנגדות בלתי אפקטיבית מול כוחות צה”ל והמשטרה.

ההתנתקות הפכה את הגישה להתנחלויות לשעבר ברצועת עזה לבלתי אפשרית לפטישיסטים של רגבי אדמה שחיים בגדה. במקומן, הם הפכו את חומש לסמל להתנגדות. הם הקימו במקום ישיבה בלתי חוקית, וצה”ל לא עשה יותר מדי כדי לפנות אותה. מדי שנה, בפסח, הפטישיסטים ארגנו צעדה גדולה למקום. היא אובטחה על ידי צה”ל. היא נערכה לעתים קרובות בנוכחות פוליטיקאים בכירים. לפני ארבע שנים, למשל, נכח במקום אחד בוגי “משה” יעלון. האבטחה הזו, למותר לציין, היתה בניגוד לא רק לפקודות הצבא עצמו, אלא גם בניגוד לחוק ההתנתקות, כלומר לחקיקה ראשית של הכנסת. בבחירה בין המתנחלים ובין שמירה על החוק בחר הצבא, כמו תמיד, במתנחלים.

בשנת 2011, היינו שש שנים אחרי ההתנתקות, פנו עורכי הדין של “יש דין” – מיכאל ספרד, שלומי זכריה, מוחמד שקיר, ואנו לוסקי – בשם הבעלים המקוריים של אדמת חומש, ודרשו שהמדינה תבטל את צו התפיסה ההוא מ-1978. הנימוק היה פשוט: התפיסה התבצעה לצרכים צבאיים. צורך צבאי הוא זמני. הצורך הזמני חלף מזמן. הדיונים התנהלו בקצב המקובל בבג”צ, כי בסך הכל אנחנו מדברים על אדמות של כמה פלסטינים, ושנתיים אחר כך, במאי 2013, הודיעה המדינה במפתיע שהיא מבטלת את צו ת/78/4. זו היתה הפעם הראשונה ב-30 שנים ויותר, שבה אולצה ממשלת ישראל לירוק את טרפה. היא העדיפה לוותר עליו מרצונה כביכול, מאשר שבג”צ ייאלץ אותה לוותר עליו.

אבל הסיפור לא נגמר שם. העובדה שממשלת ישראל נאלצה להחזיר לחקלאים הפלסטינים את אדמתם הגזולה בתואנות שווא, אין משמעה שמותר להם להכנס אליה. המדינה ויתרה על צו התפיסה, אבל הצו שסוגר את תחומי חומש – תחומי התנחלות הרפאים חומש, שלא עמדה על תילה כבר שמונה שנים – נותר בתוקפו גם אחרי החלטת המדינה במאי 2013. היה צורך בעוד חמישה חודשים מייגעים ובאיום נוסף בבג”צ, לפני שהמדינה נסוגה מהעמדה האבסורדית – משמעה היה שהקרקע חוזרת לבעליה אבל נאסר עליהם לגשת אליה – והסירה גם את צו הסגירה. בשלישי באוקטובר 2013, עלו עובדי “יש דין” עם חקלאי חומש אל האדמות האבודות, וצפינו כאשר הם גאלו אותן.

* * *

ההיסטוריה הקצרה הזו מבהירה את פשר ההודעות המשונות של צה”ל. מה שקרה פשוט למדי: צה”ל התרגל לתת את האישורים לעלייה לחומש אוטומטית מדי שנה (כזכור, בניגוד לחוק ובניגוד לפקודותיו), והלמך שהיה אחראי למתן האישורים הללו לא ידע, או שכח, שבניגוד לשנה שעברה, השנה האדמה כבר הוחזרה לבעליה.

משהוחזרה האדמה לבעליה, לצה”ל אין שום סמכות ללוות אליה אף אחד. הוא לא מוסמך לאבטח פלישה של מתנחלים לאדמה פלסטינית פרטית יותר משהוא מוסמך לפלוש לגינה הפרטית שלכם. כש”יש דין” איים בבג”צ דחוף בנושא, התוצאה היתה ברורה לצבא מראש.

אבל הוא בחר שלא לומר את האמת. הוא בחר לצאת לספין. במקום לומר “האדמה פרטית, אתם לא יכולים לעלות עליה, המשחק נגמר,” הוא ניסה לצאת גבר-גבר ולומר שהוא דווקא היה מאשר למתנחלים לצאת לחינגה השנתית שלהם, אבל הם התנהגו לא יפה אז הוא מקרקע אותם בבית.

זו היתה החלטה אומללה מבחינת יחסי ציבור. צה”ל נתפס כעת כשווה ערך לאנשי “תג מחיר”: הוא ביצע פעולת תגמול כנגד מבצעי פעולות התגמול. הוא נתן להם קובלנה לגיטימית נגדו.

צריך לזכור: המריבה בין הצבא למתנחלים, כפי שמראה ההיסטוריה של חומש, היא בסך הכל מריבה בין שותפים לפשע. אין כאן אידיאולוגיה. הצבא דיבר אתמול גבוהה-גבוהה על חשיבות השמירה על החוק, אבל כפי שמעידה ההיסטוריה של חומש, הוא רימה את החוק בתהליך הקמתה והיה אדיש להפרת החוק בשנים שלאחר הסרתה. שני חלקי הכנופיה זקוקים זה לזה: בלי המתנחלים, הצבא היה נותר ללא רוב המשימות שלו, ובלי הצבא, טרור המתנחלים לא היה יכול להמשך. אלמלא החשש מתגובת נגד פראית של צה”ל, הפוגרומצ’יקים חובשי הכיפות היו חוטפים מכות רצח או מחוסלים בעת הפוגרום. הם גיבורים גדולים, כי מאחוריהם ניצבים חמושי המיליציה החזקה ביותר במזרח התיכון. מה הם שווים בלי חיפוי צבאי, ראינו בקוסרא. (הצעת שיפור צנועה לצה”ל: נראה שתושבי קוסרא יודעים להתמודד עם המתנחלים. אולי תשכרו אותם ככוח שמירה על בסיסים מפניהם?)

הספין של צה”ל, בקצרה, הוציא אותו טיפש. כנראה שזה המצב העדיף מבחינת הצבא: אחרת, הוא היה צריך לצייר את עצמו כעבריין וכחלש, כמי שמצד אחד עובר על החוק ומצד שני מפחד לעבור עליו כשהשופטים מסתכלים.

לתפארת מדינת ישראל.

ועוד דבר אחד: ארגון “גישה” מחזיק בתפקיד כפוי טובה במיוחד: להסביר לישראלים מה דפוק במדיניות של ממשלתם כלפי רצועת עזה, זאת בזמן שרוב הישראלים היו מעדיפים, בלשון הזהב של יצחק “לשבור להם את הידיים ואת הרגליים” רבין, שעזה תטבע בים. הסרטון הקצר והמרטיט הזה מדגים את משמעות “מדיניות הבידול” היטב. מי שמעוניין בעוד פרטים בנושא, יוכל לקבל אותם כאן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אז לפרשת הדגל בחברון, שעליה כתבתי בסוף השבוע, הגיע סוף בלתי צפוי. כלומר, בלתי צפוי אם היו לך עדיין ציפיות מצה"ל.

חמושי צה"ל "עצרו" – או, בלשון בני אדם, חטפו כבן ערובה – קטין פלסטיני, בנו של שכנו של בעל הבית, שאדי סידר. הם הביאו את הקטין אל הבית ושם דרשו, בתמורה לשחרורו, את הסרת הדגל. סידר הסכים והקטין שוחרר. כזכור, בשעתו טען דובר צה"ל שלצבא אין מדיניות של הורדת דגלים, אבל כנראה שכח לעדכן את מח"ט חברון, אבי בלוט. הלז הודיע שהדגל "מפריע לסטטוס קוו" ודרש את הורדתו.

כמה מילים על הסטטוס קוו סביב בית הדסה. אחרי 1967, אפשרה ישראל לבעל הבניין המקורי, מי שחי בו לפני 1948, לשוב ולקבל אותו. היום זה היה מעורר בלגאן; אז אף אחד לא העלה בדמיונו שפלסטינים יעלו דרישה מקבילה לרכוש שלהם, שנבזז במלחמת 1948. עם זאת, הבניין עמד נטוש עד 1979. באותה שנה פלשה אליו "קבוצת נשים עם ילדים", והממשלה הורתה לא לפנות אותן – לפעם הבאה שמישהו יטען בפניכם שהפלסטינים עושים שימוש לא נאות בילדיהם במאבק מול ישראל. ב-1980, תקפו פלסטינים קבוצה של מתנחלים שהגיעה ל"ביקור שבת" במאחז בית הדסה. כתוצאה מכך, אישרה הממשלה את ההתנחלות במקום. ככה נראה ה"סטטוס קוו" של חברון, שהפך פתאום לקדוש: כזה שתמיד זז עם המתנחלים.

דובר צה"ל, חשוב להדגיש, לא הגיב לידיעה על הורדת הדגל. למה הוא צריך להכניס את הראש החולה גם כך שלו למיטה נגועה. קצין בפיקוד מרכז טען שהצבא ממילא התכוון לשחרר את העצור, שכן הוא היה ילד מתחת לגיל העונשין, ושאין שום קשר להורדת הדגל, שבוצעה "בתיאום ושכנוע."

ואם אתם מאמינים כך אכן קרה, ודאי האמנתם בשעתו לדובר צה"ל כשהוא זיהה אלונקה כרקטה, וכאשר טען בשעתו בשבוע הראשון של מלחמת לבנון הראשונה שכוחותיו אינם בביירות.

אז מה קרה פה? מאד פשוט. פגעו בכבוד של הצבא וספציפית של המח"ט. החיילים שלו צולמו, בסרטון שמאז הופץ בכל כלי התקשורת, כשהם מפחדים להפעיל אלימות מחמת נוכחות המצלמות. המח"ט לא יכול לשאת את החרפה הזו, והדגל הפך לעניין של כבוד; ומאחר ולא היתה לו כל עילה חוקית להסיר אותו, הוא לקח ילד בן פחות מ-12 כבן ערובה. הראנו להם מי הגבר-גבר. הדגל בידינו. בדרך היינו צריכים להטיל אימה על ילד ולסחוט את השכנים שלו, אבל לזה קוראים היום דבקות במשימה.

במילים אחרות, המח"ט נהג כראש כנופיה וחמושיו – ככנופים מן השורה. אין ספק, שירות בכנופיה הזו משרה גאווה לאומית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חמושי צה"ל ירו אתמול (ב') למוות באדם במעבר אלנבי. הטענה הראשונית שלהם היתה שמדובר היה בפלסטיני שניסה לחטוף נשק מחייל. חלק ניכר מהתקשורת הישראלית בלע את הטענה של הצבא המוסרי יותר מהחמאס בלי כל ביקורת. רק שאחר כך התחילו להגיע עוד פרטים, והם הציבו את הטענה של הצבא באור בעייתי. הסתבר שההרוג הוא ראיד זעיתר, בן 38, אב לשניים – ודוקטור למשפטים ושופט בעמאן. לא בדיוק הפרופיל המקובל של מחבל.

בנקודה הזו, האדם הסביר אמר לעצמו: אוקיי, זה נראה חשוד, אבל דובר צה"ל מצטיין בשנים האחרונות בשליפה של מידע ממצלמות אבטחה, וגשר אלנבי מרושת בכאלה. עוד מעט יצא המידע ונוכל לדעת מה קרה שם.

השעות חלפו, הסרטונים לא הגיעו, ואז צה"ל יצא בהודעה חדשה. בעצם, בשתי הודעות חדשות. קודם כל, הוא שינה גרסה. במקור, הוא טען שהשופט הירדני ניסה לחטוף נשק מחייל – פעולה שכבר הורגלנו בכך שהיא גוררת עונש מוות – אבל עכשיו הוא טוען שמה שהשופט ניסה לחטוף היה "מקל בידוק", שאיתו הוא ניסה לתקוף חייל. איך לומר, בהנחה ש"מקל הבידוק" הזה לא בנוי כמו הלבארד של ימי הביניים, זו הצדקה הרבה יותר קלושה לירי. אבל, אתם יודעים מה, נניח. אולי השופט היה השופט דרד, אולי הוא ידע לעשות במקלות בידוק מעשים מגונים במיוחד שהפכו אותם לנשק קטלני. בואו נראה את הסרטון.

ואז צה"ל הודיע שאין סרטון, כי "מצלמות האבטחה לא פעלו." זה השלב שבו האדם הסביר מתחיל לחשוב שבצה"ל חושבים שהוא מטומטם. אבל זה לא מדויק. צה"ל לא חושב שאתה מטומטם. הוא חושב שאתה שפוט שלו והוא יודע שסטטיסטית, הוא צודק.

כפי שמדגים טררם ספינת הנשק, קמפיין ה-hasbara של צה"ל לא מנסה יותר מדי לדבר לקהל זר. זו לוחמה פסיכולוגית שמכוונת נגד קהל הבית של צה"ל, והמטרה שלה היא למנוע מהאזרחים לשאול את הצבא שאלות מציקות. העניין הוא שבצה"ל הבינו מזמן – כנראה במלחמת לבנון השניה, שבה הפגין הצבא אוזלת יד משוועת רק כדי לראות בסיפוק איך הציבור פונה נגד הפוליטיקאים דווקא – שמבחינת רוב הישראלים, שום דבר שהוא יעשה, עד וכולל פשעי מלחמה גלויים, לא יגרור האשמה ציבורית שלו. כשהצבא הבריטי במלחמת הבורים הקים מחנות ריכוז לאזרחים והרג יותר מעשרת אלפים מהם, הוא נדהם לגלות עוינות גלויה מצד חלקים ניכרים בציבור הבריטי. העשור שאחרי מלחמת ויאטנם היה עשור איום מבחינת הצבא האמריקאי והלגיטימיות שלו. במהלך האינתיפאדה הראשונה, החזיק צה"ל עשרות אלפי פלסטינים במה שהוא כינה מחנות מעצר ושהיו בפועל מחנות ריכוז – הם החזיקו אנשים שלא הועמדו לדין והוחזקו מכוח צווים מנהליים. אין כמעט משפחה פלסטינית שלא היה בה עצור. אנשים נהרגו על ימין ועל שמאל, ברפיח קברו אנשים בחיים כאמצעי לחץ, חטיבת גבעתי הפכה רשמית לחטיבת עינויים והמח"ט שלה, אפי איתם (אז פיין) חמק בעור שיניו מהעמדה לדין, היתה אורגיה של הריסת בתים, מיטב הנוער הישראלי פשט על מתפרות פלסטיניות בחשד שהן תפרו בדים בצבעים אסורים ואילץ קשישים לטפס על עמודי חשמל כדי להסיר מהם דגלי פלסטין, והציבור הישראלי עשה כמיטב יכולתו לא לראות, העדיף לשבור את המראה ולהתפוצץ מזעם על התקשורת, שהראתה לו מעט מזעיר ממה שקרה שם. הציבור גם העלים עין כשאהוד ברק, איציק מרדכי וגבי אשכנזי הפרו את כל חוקי הלחימה – במבצע "דין וחשבון" – והפכו את האוכלוסיה האזרחית הלבנונית למטרה מוצהרת של הפגזות, כדי "להפעיל לחץ" על ממשלת ביירות.

וזה נעלם, חלף, שקע. אף אחד חוץ מזבובים מקצועיים, אם להשתמש בדימוי של סוקרטס במשפטו, לא זוכר ולא מזכיר. יש דור שלם שסוחב אחריו פוסט טראומה ממה שהוא עשה וראה, אבל אז לא היה מקובל לדבר.

כפי שהעיר אדם יקר, אם נאנסת היתה משנה ולו פרט קטן בגרסה שלה, רוב הציבור היה ממהר להאשים אותה בשקר. כשצה"ל משנה פרטים מהותיים בגרסה שלו, ולא מוכן לספק את קלטות מצלמות האבטחה – ותעשו לי טובה, אם אתם רוצים שאני אאמין שזו תקלה, אתם צריכים רקורד מוצלח הרבה יותר מבחינת אמינות – רוב הציבור מפהק עובר לסדר היום, כי הוא מעדיף לא לדעת. וזו הסיבה שצה"ל מרשה לעצמו שקרים גסים: הוא יודע שזה יעבור. כן, יהיו כמה שמאלנים מעיקים שיעשו קצת רעש, ויהיה קצת בלגאן בחו"ל, אבל אף קצין לא יודח, על אחת כמה וכמה לא יעמוד למשפט – וזה מה שחשוב לצבא. אם הקלגסים שלו ילמדו שעל פשעים הם עומדים לדין, הם עשויים לפתוח את הפה, ולספר על פשעים אחרים, ועל מי שנתן את הפקודה או חיפה עליהם. לא בריא.

צה"ל לא אשם בזה. מי שאשם הוא הציבור, שמסרב לפקח עליו, שמתייחס בקלות ראש לדמם של לא יהודים. שופט ירדני? אופס, לא נעים, יפגע ביחסים עם ירדן, אבל בטח היתה לזה סיבה טובה. זה צה"ל, לא?

אגב, בידיעה אחרת, חמושי צה"ל ירו אמש (ב') למוות בסאג'י דרוויש, פלסטיני בן 18, והרגו אותו בפגיעת קליע בראשו. לטענת הצבא, "במהלך מארב לתפיסת זורקי אבנים סמוך לבית-אל, פתח כוח צה"ל באש לעבר פלסטיני, שיידה אבנים לעבר רכב ישראלי ואוטובוס." בצבא הוסיפו ש"נסיבות האירוע נבדקות." בפעם האחרונה שבדקתי, אסור לירות על מיידה אבנים אלא אם הוא מסכן חיים. אם זה היה מארב, כנראה שלא היתה שם סכנת חיים. לרשות צה"ל עומדים שלל אמצעים, החל מרימוני גז, עבור בקליעי אל-הרג וכלה בירי לכיוון הרגליים, שיכולים היו לסיים את התקרית הזו – גם אם נאמין לגרסה שלו, ובלי ראיות אין סיבה טובה להאמין לה – ללא הרג.

אבל, נו, אתם יודעים, רק פלסטיני. אפילו לא שופט ירדני. מה זה כבר משנה ולמי אכפת.

נתראה בפיגוע הנקמה. אל תשכחו לפעול לפי הנוהל: להתכווץ לתנוחה עוברית וליילל שמה עשינו ולמה זה מגיע לנו.

עדכון: עד כה הפיץ דו"צ שלוש גרסאות על ההרג במחסום אלנבי: נסיון חטיפת נשק, נסיון תקיפה ב"מוט בידוק" ונסיון תקיפה במוט ברזל. מצפים מאיתנו שנאמין שמישהו עשה אחת מן השתיים: או הסתער על חייל בידיים חשופות, ניסה לחטוף את הנשק שלו ואז אסף מאיפשהו מוט מסוג כלשהו; או שהוא הסתער על חייל על מוט כלשהו, שאלוהים יודע מאיפה אסף, ואז, כשהגיע אל החייל, שמט את המוט וניסה לתפוס את הנשק – אי אפשר לעשות את השניים בו זמנית. לאחר מכן, אחרי שנורה ברגלו, בעודו צמוד לחייל שתקף, הוא המשיך להוות סכנת חיים ולא היה מנוס אלא לירות בו עוד כמה כדורים – למרות, כאמור, שהוא היה צמוד לחייל.

מצד שני, יש לנו עד פלסטיני שאומר שמה שקרה הוא שחייל דחף את השופט, השופט התעצבן ודחף אותו בחזרה, ואז החייל ירה בו. זו גרסה סבירה לא פחות, למעשה יותר, משום שהיא גם מסבירה למה אין צילומים של מצלמות האבטחה.

אני אחכה לרגע שבו מוט הברזל יהפוך למזרק. במקרה ההוא, אגב, אף אחד לא הלך לכלא. גם לא היה משפט.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שלשום התכנסה וועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לדון בדיון מהיר בעניין צווי ההרחקה המנהליים שמוציא אלוף פיקוד מרכז. תוך כדי הדיון הסוער שאל יו"ר הוועדה ח"כ דוד רותם את השאלה: "במדינת ישראל הוציאו נגד מישהו צו מעצר מנהלי?" ולכך ענתה לו היועצת המשפטית של אלוף פיקוד מרכז: "לא לא לא לא לא!". וידאו של ישיבת הוועדה אפשר למצוא באתר הכנסת. לרוע המזל, נראה כי צה"ל לא אמר את כל האמת לכנסת.

[בצילום מימין לשמאל: רמ"ט איו"ש, יועמ"שית בפקמ"ז, ונציג משרד המשפטים]

האדם הסביר שהיה שומע את הדברים האלה היה מבין שישראל לא מוציאה צווי מעצר מנהלי נגד אזרחיה, צווים שמאפשרים למדינה לכלוא כל אדם ללא הליך משפטי, בלי הצורך להגיש ראיות, ובלי יכולתו של האזרח להגן על עצמו מפני ההאשמות האלה, שגם הן נותרות חסויות. מדוע אם כן מעידים הגופים הממונים על שלילת חירותו של אדם בפני הרשות המחוקקת כי אין צווים שהוצאו נגד אזרחי ישראל, כאשר באותו הזמן ממש יושב אזרח ישראלי בכלא מגידו תחת צו מעצר מנהלי מזה שלושה חודשים?

ח'אלד ג'מאל דאוד הוא אזרח ישראלי צעיר נושא תעודת זהות כחולה, בן לאם ישראלית ולאב פלסטיני שמתגורר בשנים האחרונות בקלקיליה. בחודש נובמבר 2013 חתם שר הבטחון משה יעלון על צו מנהלי המורה על מעצרו, ויותר מכך, מורה למנוע ממנו מפגש עם עורך דין. למרות זאת, ארגון משפטי טוען כי עורכי הדין שלו ביקרו את דאוד לפחות פעם אחת. דף פייסבוק בשם "חדשות האסירים הפלסטינים בכיבוש" פרסם סטטוס לאקוני על הנושא וזכה לשני לייקים, ועד אתמול זה כל מה שפורסם. אזרח ישראלי נכלא ללא משפט לפני שלושה חודשים, ואיש לא יודע מכך.

אדגיש ואומר כי פרט לאמירה הכללית על "פעילות בטחונית" אני לא יודע למה נעצר דאוד, אבל זה בכלל לא משנה: עצם העובדה שאזרח ישראלי כלוא בצו מנהלי היא חשובה מספיק וראויה לפחות לדיווח קצר בתקשורת הישראלית, דבר שלא קרה עד אתמול כשכתב "וואלה" אמיר בוחבוט העלה ידיעה קצרה בנושא. אבל כשהגופים האמונים על המעצרים האלה, שאמורים להיות מפוקחים בידי ארבעה גופים שונים, יושבים מול וועדת הכנסת ונותנים מידע שאינו נכון בנושא רגיש כל כך – יש כאן בעיה אמיתית ויסודית. אמצעי המעצר המנהלי הוא אמצעי אחרון בהחלט שנועד להמצא בשימוש רק כאשר המדינה מוכנה לוותר על שלטון החוק לטובת "הבטחון" ועליו להיות בפיקוח הדוק של כל גורמי החוק במדינה. אסור להיווצר מצב בו אזרחים "נעלמים" ורשויות מסויימות מסתירות את המידע הזה מרשויות אחרות ומהציבור. זה קו אדום שאסור שיחצה אפילו תחת "מצב החירום" בו אנחנו מתנהלים כבר 66 שנים, וזה קו אדום נוסף שנחצה בדרכנו לאבד גם את שאריות שלטון החוק שעוד נותרו לנו.

(נועם ר.)

בשבוע שעבר הגיע ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו) לבג"צ לריטואל שנתי-כמעט: הוא עתר כנגד מערכת הבטחון בדרישה לאפשר לו לצאת מישראל, כמו גם להפגש עם זרים. הריטואל, שחזר על עצמו בפעם השביעית, חזר על עצמו על פי כל כללי הטקס: קרוסמן, באמצעות עורכי דינו אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד, שטח את טענותיו; המדינה טענה שהוא עדיין מסוכן, כי הוא עדיין יודע חומר סודי ועדיין מתכוון לפרסם אותו, ולשם כך הציגה "חומר סודי" לבית המשפט; ובית דינו של אשר גרוניס, אחר שעלעל ב"חומר הסודי" – מידע שהאיש שגורלו נידון לא יכול היה לראות כלל, קל וחומר לא לערער על הנאמר בו – שיחק את תפקידו בקומדיה, והטביע חותמת "חוקי" על המשך ההתעללות באדם זקן. עד השנה הבאה.

תמצות מהיר של הפרשה: עד 1985 עבד ואנונו כטכנאי בכור הגרעיני בדימונה, שם (פתח מנטרה מגוחכת) על פי פרסומים זרים, שחלקם הניכר נשען על הפרטים שיספק קרוסמן (סגור מנטרה מגוחכת) מפתחת ישראל את הנשק הגרעיני שלה. בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, בה הרג צה"ל כ-17,000 לבנונים, חלק ניכר מהם בהפצצות שקשה להגדיר אותן אלא כהפצצות טרור על ביירות, עבר ואנונו רדיקליזציה. הוא הגניב מצלמה לכור וצילם בהרחבה, ואסף מידע נוסף. כשנודע למעסיקיו על ארגוני השמאל שאיתם הוא הסתובב, הוא פוטר. ואנונו יצא למסע בעולם, הגיע לסידני, התנצר שם ולקח על עצמו את השם ג'ון קרוסמן. הוא שוכנע להגיע ללונדון ולמסור את המידע שבידיו לעיתון סאנדיי טיימס.

פרצה סערה, שחלקה הוסתר מהציבור הישראלי. קרוסמן שיגר טורפדו הישר ללב קונספציית ה"עמימות" הישראלית, שאמורה לאפשר לישראל להתנהל כאילו יש לה נשק גרעיני (פתח מנטרה מגוחכת) רק על סמך מקורות זרים (סגור מנטרה מגוחכת) מבלי שתיאלץ להודות בכך. זאת, למרות ש(פתח מנטרה מגוחכת)על פי מקורות זרים (סגור מנטרה מגוחכת) היא ערכה ניסוי גרעיני בדרום אפריקה. המשך הסיפור ידוע: קרוסמן פותה, נחטף לישראל, הוחזק בחשאי, הועמד לדין על "ריגול חמור", ונמצא אשם אף על פי שנשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, נאלץ להודות שהוא לא בא במגע עם שום סוכן זר אלא רק הדליף את המידע שבידיו לעיתון. קרוסמן נידון ל-18 שנות מאסר. הוא ריצה את כולן, 11 מהן בבידוד. בשנה האחרונה למאסרו נכנסה מערכת הבטחון לתזזית, וניסתה למצוא כל מיני פרטי שטיקים וטריקים להאריך את המאסר. אחרי הכל, אף אחד לא חשב ברצינות שהוא ישרוד אותו.

קרוסמן הוא מהדורה מוקדמת של אדוארד סנודן: הוא ניסה להתריע בפני הישראלים והעולם על המפלצת שבונה מערכת הבטחון. בשיר שכתב ב-1987, כבר מאחורי סורגים, ושמו "אני המרגל שלך," הוא כתב כך:

"ענֲה להם, חשב לעצמו, בינו לבינו
האזרח הקטן. האיש עם הראש אבל
לא קטן. מי כאן הבוס, מי יודע
לאן הרכבת נוסעת?
איפה הראש שלהם. גם לי יש ראש.
מדוע אני רואה את כל המכונה
מדוע אני רואה את התהום
האם יש נהג לרכבת הזאת?
הפקיד הנהג הטכנאי המכונאי הרים
ראש. התרחק מעט וראה איזו מפלצת.
לא מאמין חזר שיפשף עיניו ואכן –
היא בסדר. אני בסדר גמור. אני אכן
רואה מפלצת. אני חלק מהמערכת אני
חתמתי על הטופס הזה. ורק עכשיו אני קורא
את המשכו. הבורג הזה הוא חלק מפצצה.
הבורג הזה הוא אני. איך לא ראיתי
ואיך אחרים ממשיכים להבריג.
מי עוד יודע. מי ראה, מי שמע
המלך אכן עירום. אני רואה אותו.
מדוע אני. זה לא בשבילי. גדול עלי.
קום קרא. קום והודעת לעם הזה.
אתה יכול. אני הבורג, המכונאי,
הטכנאי. אתה כן. אתה הסוכן החשאי
של העם הזה. אתה העיניים של המדינה.
סוכן מרגל גלה מה ראית. גלה
לנו מה מבינים, החכמים, מסתירים מאיתנו.
אם אין אתה לנו תהום לנו.
שואה לנו. אתה ורק אתה יושב
על ההגה ורואה את התהום.
אין לי ברירה. אני קטן, אזרח, עמך
אבל אני אמלא את חובתי. אני שמעתי
את קולו של מצפוני. ואין לאן לברוח."

קרוסמן שוחרר מהכלא באפריל 2004, לפני כמעט מעשור. שוחרר? טכנית, כן. בפועל, הוא הפך לאסיר ציון. אין לו מה לעשות בישראל. הוא שנוא על רוב האוכלוסיה המוסתת. מבחינת היהודים הישראלים, הוא בגד פעמיים: פעם כשהעביר מידע שרוב האוכלוסיה לא יודעת מהו ולא רוצה לדעת מהו, ופעם כשהמיר את דתו. קשה לחשוב על מעשה קיצוני יותר בישראל מאשר המרת דת – ועוד לנצרות. הפרובוקטור הגדול פרופ' ישעיהו ליבוביץ', ששמאלנים רבים העריצו מבלי להבין, גרם למעריציו תדהמה כשחירף וגידף את קרוסמן – מבחינתו, מי שהמיר את דתו היה חלאה. המעריצים המובכים העלימו את האמירה הבעייתית. קרוסמן שב ומבקש לצאת מישראל, כדי שיוכל לחיות את מה שנותר מחייו בשלווה ובקרב אנשים שאוהבים אותו. לשווא.

המעשה של קרוסמן היה, במהותו, מעשה שנולד מאימי המלחמה הקרה. והוא נכשל טוטאלית. האוכלוסיה הישראלית ("זה לא בשבילי, גדול עלי. קום קרא! קום הודע לעם הזה!") לא רצתה לדעת. עדיין איננה רוצה. בכך היא נכשלת לחלוטין במבחן שהעמיד לה קרוסמן. הוא ציפה ממנה להיות פוליטיאה, קרי חבר אזרחים עצמאי, חושב, שמסוגל לחקור בכוחות עצמו ומסרב להיות עדר שמואכל בכפית על ידי האליטה; הוא ציפה שהיא תתעורר, ותשאל לאן כל זה הולך, האם יש נהג לרכבת הזו. הוא הסתובב יותר מדי בחוגים רדיקליים, כמסתבר. הוא שכח איפה הוא ואיפה ה"עם."

במהלך שנות המלחמה הקרה, שבה ידענו כולנו – ידענו ממש, והדחקנו כדי להמשיך לחיות – שסופנו עתיד לבוא או בחטף של פיצוץ פטריה או בהרעלה הגדולה שתבוא אחריה, הנושא הגרעיני לא ירד מסדר היום של המדינות החופשיות. הוא עורר אי נחת אפילו בברית המועצות, שנאלצה להתמודד עם ממציא פצצת המימן שלה, אנדריי סחרוב, כשזה החליט להפוך לאויב קולני של הנשק ושל תפיסת ההשמדה הכוללת המובטחת (mutually assured destruction, MAD). בישראל, הנושא כלל לא היה על סדר היום. הוא לא יכול היה להיות: הצנזורה לא אפשרה זאת. בישראל, לכאורה מדינה דמוקרטית, הנושא החשוב שבחשובים נסגר בחדרי חדרים. לאזרחים או לנבחריהם לא היתה כל אמירה בנושא. אפשר להתווכח האם הצבא הישראלי נמצא תחת פיקוח אזרחי או לא; אין שום אפשרות לטעון שהנשק הגרעיני הישראלי, שקיים (פתח מנטרה מפגרת) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה מפגרת) נמצא בפיקוח.

המצב היה יכול להשתנות. קרוסמן העניק לישראלים את המפתח. הם יכלו לדרוש דיון. הם יכלו לצאת לרחובות במאות אלפיהם ולדעת מה נעשה בשמם באחד מכלי הנשק המסוכנים ביותר שידועים לאדם. עד היום אנחנו לא יודעים מה מערכות הבקרה על הנשק הגרעיני שיש לישראל (פתח מנטרה מגוחכת) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה מגוחכת). מי אחראי להפעיל אותו? עם מי הוא אמור להתייעץ? כמה אנשים מעורבים? כמה מהם מגיעים מחוץ לאותה מערכת סגורה? מה בעצם קרה באותם רגעים מעורפלים במהלך מלחמת יום הכיפורים? היתה שעת רצון, אבל זה לא קרה. הישראלים העדיפו להסב את מבטם, לראות במי שניסה להפוך אותם לאזרחים מודעים בוגד.

אותם האזרחים עצמם גם הסבו את מבטם, במקרה הטוב, או הפטירו "כמו שצריך," כשמערכת הבטחון הפכה ללעג ולקלס את המושג של "ריצוי עונש." קרוסמן ריצה את עונשו – והיא ממשיכה להעניש אותו עשור ויותר אחר כך. היא עושה זאת בתמיכה מלאה של רוב הישראלים, שלא יבינו למה הוא בעצם חי ויאמרו לך בלי למצמץ שב"מדינה מתוקנת" הוא היה מוצא להורג, אם בכלל היה מגיע לבית משפט. ברור למה מערכת הבטחון עושה זאת: היא מתנהלת כלפי קרוסמן כפי שמערכת הבטחון האמריקאית מתנהלת כלפי צ'לסי (לשעבר ברדלי) מאנינג וכפי שהיא מריירת להתנהל כלפי אדוארד סנודן. המערכות הללו נקמניות תמיד כלפי מי שמעז לחשוף את ערוותן. הן חייבות להתנהל כך: הן חשופות יותר מכל לאיש החושב שבא מתוך המערכת. הן צריכות, בו זמנית, אנשים אינטליגנטיים במיוחד – אבל רק כאלה שחושבים בנתיבים ברורים מראש. אם כל האנשים הנבונים שפועלים במערכות האפלה שלנו יפתחו מצפון, המערכות הללו יחוסלו תוך זמן קצר, או על כל פנים יאלצו לעבור מהפכה שתשנה אותן מן היסוד. אז הן עושות את מה שהן יודעות לעשות – מטילות אימה.

על מערכת הבטחון אין טעם לכעוס. מדובר בעקרב. טיבו ידוע. אבל לא רק הציבור הישראלי נכשל במבחן שהעמיד לו קרוסמן: נכשלה גם מערכת המשפט הישראלית. החל מהפרקליטות שהגישה כתב אישום כנגד קרוסמן, דרשה את המעצר הסודי שלו בראשית הדרך ומייצגת את מערכת הבטחון גם כיום, וכלה בבתי המשפט. החל מהפסיקה האיומה של שמגר, שהופכת העברת מידע לעיתונאי ל"ריגול חמור" – במקום, נניח, להפרת אמון או להוצאת דבר שלא בסמכות – ועבור בשופטים ששוב ושוב מסכימים לקבל "חומר סודי," ומשחקים את התפקיד שהמערכת דורשת מהם.

המשמעות של "חומר סודי" היא שלאדם הנפגע אין כל אפשרות להתגונן מפני הטענות נגדם. יש כאן בעיה נוספת: גם לשופטים אין את היכולת להתמודד עם ה"חומר." השופטים צריכים לקבל, למעשה, את טענותיה הבלתי מבוססות של מערכת שכבר הוכיחה שהאמת איננה נר לרגליה ושהיא מנהלת מסע רדיפה כנגד קרוסמן.

בית משפט שלא היה מזנה את תפקידו היה אומר למערכת הבטחון דבר פשוט מאד: האיש כבר ריצה עונש מאסר של 18 שנים. היו לכם 18 שנים להפוך את המידע שלו למיושן ולא רלוונטי. לא עשיתם את זה? התעוררתם בבהלה כמה חודשים לפני שהגיע מועד שחרור? וואלה. ביקשתם וקיבלתם מניעת יציאה מהארץ למשך שנה. למה לא דאגתם להפוך את המידע ללא רלוונטי במהלך השנה הזו? או, לצורך העניין, בתשע השנים שחלפו מאז?

בית משפט שלא עומד על זכויותיו של אדם שהורשע וריצה את עונשו, בית משפט שלא דורש ממערכת הבטחון לעשות גם היא את חלקה, בית משפט שמקבל חומר סודי ושכופף את ראשו מול גחמותיה של מערכת הבטחון שנה אחרי שנה, מוציא שם רע לחותמת הגומי. הוא מוכיח לנו משהו שהיינו צריכים לדעת כבר מזמן: ששלטון החוק, גם בישראל בגבולות 49', נגמר כשזה מגיע למערכת הבטחון. כשהוא נושק לגבולה, פתאום הכללים משתנים. פתאום יש חומר סודי ותקנות חשאיות ומידע שהציבור לא אמור להיות מודע לו. פתאום הכל מתעוות, פתאום לכמה פקידים שלעולם לא נדע את שמם – ואם נדע, לא נוכל לפרסם – יש כוח להרע שאין דומה לו אלא במדינות משטרה.

וזה עוד שירות שסיפק ג'ון קרוסמן לאנשים המעטים החיים בישראל שאפשר לקרוא להם ציבור. וגם כעונש על כך, תמשיך מערכת הבטחון – גם בשנה הבאה ובשנים שתבואנה אחריה, עד שיבוא קץ לקרוסמן עצמו או למדינה המאמללת אותו – לוודא שקרוסמן ימשיך לשאת את צלבו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הקבינט המדיני-בטחוני אישר אתמול (ה'), פה אחד, תוספת תקציבית של 2.75 מיליארדי שקלים לגוף היקר והבזבזני ביותר בישראל, צבא הגנה לישראל. ההחלטה התקבלה אחרי שהצבא, שדרש תוספת של 4.5 מיליארדים, הפעיל שורה של צעדי איום כנגד הממשלה, עד כדי איום שהיא – ולא הוא – תהיה אחראית לכל כשלון צבאי, כי כידוע יעילות צבאית איננה פונקציה של אימונים או של תורת לחימה, אלא רק של כסף. בגלל זה צה"ל זכה לנצחון גדול כל כך על החיזבאללה – בגלל שהיה לו הרבה יותר כסף. אה, לא?

לאיומים הללו, שהיו חריפים מהרגיל, נלוו לפחות שני מקרים של שימוש לרעה במודיעין לצרכי לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור: בנאום שנשא גנץ הוא "התנבא" שהאויב עשוי להשתמש במנהרה – ושבוע אחר כך "חשף" צה"ל את המנהרה, שהיתה מוכרת לו קודם לנאום. באותו הנאום, דיבר גנץ על האפשרות של התקפה על "מתקפה קיברנטית על אתר שמספק שירותים יומיומיים לאזרחי ישראל – הרמזורים יפסיקו לפעול." השבוע טענו גורמי בטחון כי בתחילת חודש ספטמבר – כלומר, קודם לנאום של גנץ – ספגו מנהרות הכרמל התקפת סייבר. לא ברור אם זה אכן מה שקרה; מה שברור הוא ששוב, היה כאן נסיון להשתמש במידע שעד לאותו הרגע היה סוד כמוס כדי להטות את השיח ולהראות שלטענות הרמטכ"ל על איומים עתידיים יש על מה לסמוך.

במדינה שבה הממשלה היא לא רק הזרוע המדינית של הצבא, גנרל שהיה עושה תרגיל כזה – מנהל מלחמה פסיכולוגית תוך שימוש במודיעין כנגד הממשלה שהקציבה לו תקציב מסוים, כדי להגדילו – היה עף הביתה. בישראל, שהיא מדינת קסרקטין ושבה הצבא תמיד יותר פופולרי מהממשלה, הצבא ניצח.

ועוד לא ראיתם כלום: בשבע השנים האחרונות, צה"ל התרגל להוסיף לתקציב שלו תשעה מיליארדי שקלים מדי שנה בממוצע. 2.75 המיליארדים שקיבל אתמול היו רק הסיפתח. התקציב הרשמי של צה"ל יעמוד על כ-60.4 מיליארדים – כסכום התחלתי זה סכום שיא. הוא מגיע כאשר האיום הבטחוני על ישראל נמוך מאי פעם: סוריה מחוץ לזירה בפועל (ואיבדה את הנשק הכימי שלה); הכת הצבאית המצרית חתמה על שלום ואיננה מעוניינת במלחמה – היא רוצה את הכסף האמריקאי; ירדן חתמה על הסכם שלום; לבנון מעולם לא היוותה איום, אלא לכל היותר מטרד, ויציאה למלחמה עם ישראל תפגע קשות בלגיטימיות של החיזבאללה; עיראק עוד לא התאוששה ולא תתאושש בשנים הקרובות מהכיבוש של 2003. צה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון – על כל פנים, כלפי חסרי ישע. אתם הרי צריכים לשלם על כל רימוני ההלם והגז האלה, שלא לדבר על הפנסיות המנופחות (שאת נתוניהן הצבא ממשיך להסתיר) והמשכורות לקצינים ונגדים שאין בהם צורך.

זו הטרגדיה. הפארסה, כרגיל, שייכת לשר האוצר לפיד. הוא כתב אתמול (ה') שהוא "חשב – ואמר" שיש מה לקצץ בצה"ל. זה נחמד. האיש שבתחילת השבוע הצביע נגד הצעת חוק שתעניק חופשת לידה לאבות, הצעת חוק בעלות זניחה של 40 מיליוני שקלים, בתואנה החצופה שזה "לא הכסף של אמא שלכם", והתגולל על האופוזיציה כשהוא מאשים אותה בחוסר אחריות… הצביע בסוף השבוע בעד תוספת של 2.75 מיליארדי שקלים – סכום גדול פי 68.75 – לתקציב הצבא. הוא אפילו לא טרח להצביע נגד, שלא לדבר – למשל – על שימוש ב-19 הח"כים הממושמעים שלו כדי ליצור משבר קואליציוני. אנחנו מדברים, נזכיר, על האיש שאמר לנו שתקציב הישיבות, כ-909 מיליוני שקלים – כשליש מהסכום שהוא העביר אתמול לגדודי האבטלה הסמויה של גנץ – הוא איום קיומי, ובנה עליו קמפיין שלם. אגב, גם הקיצוץ שתכנן לפיד שם לא יקרה.

לפיד ניסה, להגנתו, לומר שלא יהיה צורך להעלות מסים או לקצץ בשירותים נוספים, משום שמדובר בעודפי מסים, ונפל עוד יותר עמוק. אם יש עודפי מסים, אדוני שר האוצר, מה היה כל כך דחוף לך לקצץ את השירותים לאזרח? אם יש עודפי מסים, למה הם הולכים למגזר הכי פחות יצרני בישראל ולא לחברה הישראלית? ואם אנחנו כבר שם, למה המשרד שלך מתעקש, שנה אחרי שנה, להסתיר את עודפי גביית המסים – כפי ששנה אחרי שנה הוא מתעקש לקצץ את השירותים לאזרח?

שר הבטחון יעלון, האיש שהביע את הבוז העמוק ביותר לחברה הישראלית – הוא כינה אותה "החוליה החלשה" – ממרומי מעמדו כאישיות מאובטחת, היה, כחבר בכיר בכת הצבאית, משת"פ שלה ולא של הציבור בעת דיוני התקציב. הוא כופף את לפיד – וזו הפעם השניה שהוא עושה זאת תוך זמן קצר. בפעם שעברה, הצליח יעלון לשנות את חוק הגיוס שמתכנן לפיד כך שיאפשר בפועל לשר הבטחון למנוע את גיוסם של החרדים על פי שיקול דעתו.

לצה"ל יש כוח השפעה יוצא דופן על התקציב שלו – כפי שראינו, הוא לא בוחל מלבצע מניפולציות מודיעיניות כדי להגדיל אותו. יש לו כוח יוצא דופן לכפות יציאה למלחמות – הוא ביים תקריות גבול כדי לקדם את מלחמת 1956, איים על הממשלה ערב מלחמת ששת הימים, הציג לשרים מפות שגויות במכוון לקראת מלחמת לבנון הראשונה, והסתיר מראש הממשלה את העובדה ששני החטופים נהרגו כמעט בוודאות בתחילת מלחמת לבנון השניה. שני הנושאים הללו – החלטה על התקציב ועל יציאה למלחמה – הם הנושאים החשובים ביותר שממשלה עוסקת בהם. בישראל, לכאורה המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, השפעת הצבא עליהם גדולה הרבה יותר מהמותר למדינה דמוקרטית.

היסטורית, צבאות הם הגורם המסוכן ביותר למשטרים דמוקרטיים. צה"ל אמנם עוד לא ביצע הפיכה. הבעיה היא שהוא לא צריך. ישראל עברה, כביטויו של דורון רוזנבלום, הפיכה צבאית מרצון.

(יוסי גורביץ)