החברים של ג'ורג'

פותחים מחדש את 1948: ישראל עשתה צעד נוסף לקראת מדינה דו לאומית היום, כשבג"צ העניק לגיטימציה לזכות השיבה. כמובן, זה לא מה שהוא התכוון לעשות, אבל זה מה שיצא.

בג"צ פסק – למרות מה שנראה על פניו כראיות לא רעות בכלל, בכלל זה תשלומי חכירה – שחלק ניכר משכונת שייח' ג'ראח שייך לתושבים יהודים שהתגוררו שם לפני 1948. האפוטרופוס הכללי של הנכסים ועמותות מתנחלים שונות מתכוונות לפנות משפחות שיושבות שם מזה עשורים כבר בימים הקרובים.

המשמעות היא שאם עד עתה, ישראל התווכחה על השטחים שנכבשו ב-1967, מעכשיו גם שטחי 1948 פתוחים לדיון. אחרי הכל, אם יהודים – יורשים או שלא – יכולים לקבל אדמות יהודיות שאבדו ב-1948, אז תוצאות המלחמה ההיא לא חלוטות: מן הצדק הוא שגם הפלסטינים יתחילו לדרוש את הרכוש שנגזל מהם. רמז למקבלי ההחלטות בירושלים: הם איבדו הרבה, הרבה יותר.

כמובן, ישראל לא תאפשר להם לקבל את האדמות שלהם בחזרה. יש שורה של חוקי עושק וגזל שקובעים שהאדמות הללו אבדו, יחד עם רוב האדמות של הפלסטינים הישראלים אחרי 1948. אלו חוקים שמבוססים על מה שגולדה כינתה בשעתו "צדק יהודי". הוא לא שכנע הרבה אנשים אז והוא ישכנע הרבה פחות אנשים היום. אבל אם ישראל הרשמית – במזרח ירושלים ובעצרת האו"ם – מתעקשת לשמוט את שאריות הלגיטימיות של המשטר הציוני, מי אני שאתווכח?

מילה על האפוטרופוס לנכסי נפקדים. האפוטרופוס הירדני עשה את מלאכתו נאמנה: הוא לא אישר את מכירתם של נכסים, אלא רק את חכירתם. זו עוד פרצה שבזכותה מגורשים כעת תושבי שייח' ג'ראח: היה קשה הרבה יותר לגרש אותם אילו בוצעה רכישה ולא חכירה. לאפוטרופוס הישראלי לא היתה בעיה כזו: הוא מעל בתפקידו ומכר חלק ניכר מהנכסים עליהם היה מופקד. ליהודים, כמובן.

כן, לצעוד: בג"צ אישר את קיומו מחר (ד') של מצעד מחאה של נשים בשכונת מאה שערים, לאחר שהפרימיטיביים המקומיים, מעודדים מההצלחה של קווי המהדרין, ניסו לאכוף הפרדה מיזוגנית גם בשכונה.

פעילות פמיניסטיות סיפרו שנתקלו בשכונת מאה שערים בהתנהגות הפוגרומיסטית הרגילה – אלימות מצד הבהמות המתגוררות בה ואדישות מצד המשטרה. עכשיו הורה בג"צ למשטרה למנוע את הפיכתן של נשים המגיעות למקום לאזרחים סוג ג'. נראה אם משטרת כ"ך, כפי שכינה חיים חפר לפני שנים את משטרת ירושלים, המשטרה שמזדרזת כל כך לעצור מפגינים בשייח' ג'ראח או בסוכתו של ראש העיריה, תפעיל אותה מידה של חוסר סובלנות כלפי האלמנטים האנטי-אנושיים בישראל.

היג"עים, כמובן, כבר זחלו מתחת לסלעים שלהם וצווחו שמדובר בפרובוקציה שמאלנית. כן, מצעד הוא פרובוקציה. לא, אין שום דבר פסול בפרובוקציה. במקום שיש עוול, יש לחשוף אותו. במקום שבו נשים מושפלות באופן שיטתי, יש לארגן מצעד של נשים. וכאן, שוב, המקום לחזור על מילותיו של מנקן, שיש לדחות את התפיסה ש"אדם הנלחם באמונה תפלה צריך להיות מנומס מאד כלפיה. זו, חוששני, שטות; הדרך להיאבק באמונה תפלה איננו נימוס, אלא לתקוף אותה במלוא הכוח, להניס אותה, להטיל בה מום, ולהפוך אותה לבזויה ונלעגת לנצח. ואם, במקרה, היא יקרה לליבם של אנשים שצריכים היו לדעת יותר? אז יש להוקיע את ערוות טיפשותם לאור השמש, שם תוצג בכל כיעורה עד שינוסו ממנה, מסתירים את ראשיהם בבושה". בעדה החרדית היה כבר מי שאמר ש"אנו לא הולכים להגיב. אנו מעדיפים לחבוט בערבות מאשר בנשים הפרוצות". כולן, הרי, פרוצות. בתועבה הזו, בזוהמה המחשבתית הזו אנחנו נאבקים, ואף על פי שאין ברירה אלא להפגין כלפיה סובלנות, אסור להעניק לה לגיטימציה. לא לה, ולא למחזיקים בה.

השקרים הרגילים: לוחמינו האמיצים השתלטו היום ללא נפגעים, במבצע מהולל שוודאי ייכנס למור"ק של חיל הים, על ספינה לא חמושה של פעילי שלום, ה"איירין". כל האנשים שעל הספינה, ששמותיהם היו ידועים, הודיעו מראש שהם לא יפעילו כל אלימות. אף על פי כן, כדי לחמם את הציבור, אמר אתמול "גורם צבאי" ש"מי שישתמש באלימות, נשיב לו באלימות." הפעם, ראוי לציין, מיהר דובר צה"ל להוציא את התמונות והסרטים לתקשורת – בפעם שעברה, אנחנו יודעים היום, הוא איחר לעשות זאת ב-12 שעות כי הרמטכ"ל התלבט אם לאשר לשידור את תמונותיהם של חיילי השייטת המושפלים. כאן המקום להזכיר שוב שדובר צה"ל מעולם לא שחרר את כל החומר שצולם על המרמרה: ראינו שוב ושוב (ושוב, ושוב) את תמונתו של הלוחם שמושלך מסיפון אחד לאחר, אבל את התמונות של ירי קטלני בתשעה אנשים ואת הירי בעוד כ-50 איש, לא ראינו וכנראה גם לא נראה.

ישראל, על פי פעילי השלום, החרימה את הפרוטזות שהיו על הספינה בתואנה שמדובר ב"כמות מסחרית", אבל טענה בנשימה אחת שהציוד המועט שהועבר בספינה "ראוי לזלזול"; מחתה על הפלגתה של הסירה מפמגוסטה, אבל הודתה בשקט שאם היתה יכולה היתה מונעת את הפלגתה משם; ועשתה המון רעש סביב ההפלגה מפמגוסטה השנויה במחלוקת שבקפריסין הטורקית, תוך שהיא מקווה שאף אחד לא יזכור שבזמן המשט במאי, היא הפעילה לחץ כבד על קפריסין היוונית, וזו אכן מנעה הפלגה משטחה. יצוין שלראשונה אחרי שנים, נזכרה ישראל שיש כיבוש טורקי בקפריסין. זה מזכיר את התהליך המהיר שבו נזכרו בחצי השנה האחרונה כאן בקיומה של השואה הארמנית, שישראל הכחישה במשך חמישים שנה. בקיצור, עוד יום של Hasbara.

צה"ל מחזיר בתשובה: הרב הצבאי הראשי לשעבר, אביחי רונצקי – ההוא שהזכיר לנו שההלכה לא תומכת בטיפול רפואי בשבויים – כבר הצהיר בגלוי שיש מקום להחזרה בתשובה בצה"ל, ואמר כי הוא עצמו פעל ליישום השלב הראשון של חזרה בתשובה: הקניית "כבוד וחיבה" ליהדות. כלומר, משלמי המיסים פעלו להפיכתם של אנשים מן הישוב לחוזרים בתשובה, היינו כאלה שהם או צאצאיהם יוציאו את עצמם ממעגל משלמי המיסים. רק בישראל.

במהלך כהונתו, ניסה רונצקי להרחיב בכל אמצעי את תחומי ממלכתו, ובשל כך התנגש ארוכות עם חיל החינוך. עכשיו אנחנו למדים שחיל החינוך שולח חיילים להכשרות במרכז מפוקפק של חב"ד, תנועה שכל מטרתה היא החזרה בתשובה. המרכז כל כך מפוקפק, שחיל החינוך ניתק איתו מגע מספר פעמים, ושב לעבוד מולו למרות הכל.

מחב"ד אומרים ש"אנחנו מנסים להפיץ יהדות. החזרה בתשובה אינה חלק מהלקסיקון, אנחנו מלמדים יהדות ומלהיבים אנשים", מה שנשמע באופן חשוד כמו "הקניית כבוד וחיבה" ליהדות. מצה"ל עצמו נמסר ש"חיזוק הזהות הישראלית-יהודית הוא חלק מהפעילות הערכית שמוביל החיל בכלל יחידות צה"ל ואוכלוסיות הצבא." מדובר בהכחשה רפה למדי: מה שבצה"ל נקרא "חיזוק הזהות הישראלית-יהודית" נשמע דומה מאד ל"הפצת היהדות" של חב"ד ו"הקניית הכבוד והחיבה" של רונצקי. על הבלבול הכרוני בין "ישראלי-יהודי", ועל המשמעות של כך לחייל שלומד שישראלי הוא יהודי, לא כאן המקום להרחיב.

הערה מנהלתית: "קרן הטבק והאלכוהול" הוזכרה היום בקפטן אינטרנט, וזמן קצר לאחר מכן התקבלו כמה תרומות. אני רוצה לשוב ולהודות לתורמים. היום גיליתי שפייפאל מאפשר שליחת פתקים מהתורם אלי; אני קורא אותם אחורה, ומודה גם על ההערות.

הערה מנהלתית #2: איתמר שאלתיאל הגה ונועם רותם קידד, והתוצאה היא אפליקציית האנדרויד Buy No Evil, שמאפשרת למצוא את רשימת מוצרי ההתנחלויות במקום נגיש. הורידו אותה לפני שהיא תוצא אל מחוץ לחוק!

(יוסי גורביץ)

לפני הרבה – הרבה יותר מדי – שנים, היה עבדכם חלק מהמחזור הראשון של מגמת התקשורת בישיבת נחלים. היינו כתריסר תלמידים, מרכז המגמה היה העיתונאי הוותיק מיכאל טוכפלד, והמטרה היתה מוצהרת מלכתחילה: להכשיר אנשי תקשורת שיחדירו את הקול הדתי לתקשורת הישראלית. הימים היו ימי הארבה של יצחק שמיר, הימים שטרם ומיד אחרי פריצת האינתיפאדה הראשונה. התפיסה היתה של תקשורת עוינת, מבצר שיש להחדיר אליו סוכנים.

זה לא כל כך עבד. עד כמה שידיעתי מגעת, אני היחיד מבני המחזור שאכן עוסק, בסופו של מסלול מפותל למדי, בתקשורת. אבל כמו שאפשר להבין מהבלוג הזה, ספק אם הנוכל הוותיק שעמד בראש הישיבה, יוסף בא-גד, היה מגדיר את זה כהצלחה. לגמרי לא במקרה, אני – שוב, עד כמה שידיעתי מגעת – גם היחיד שלא המשיך את המסלול המיועד, ולא הגעתי לישיבת הסדר.

השבוע התפרסם מחקר שמעלה ששיעור קציני ×”×—×™"ר שמגיע ממוסדות דתיים זינק בחדות: אם ב-1990 הוא עמד על 2.5% בלבד, עד לשיא של 31.4% – כעשרה אחוזים יותר משיעורם באוכלוסיה – באחת השנים האחרונות (הכתבה לא מציינת את השנה המדויקת). הכתבה לוותה בקריאות שבר ובחשש מהפיכה צבאית. אני מעיז לומר שזה כנראה חשש מוגזם.

מצד אחד, בהחלט נראה שיש כאן יד מכוונת: הזינוק בשיעור ההולכים לקצונה מתחיל בקרבה חשודה להסכם אוסלו, ומהיכרותי את העולם הדתי-לאומי אני כלל לא אתפלא אם שורה של רבני ישיבות תיכוניות הגיעו להכרה שקטה שיש לכבוש את הצבא כדי למנוע פינוי, וביצעו את השינוי שנראה להם מתבקש (ועל כך מיד). אליקים לבנון, מדבר בגלוי על "הפיכה אמונית" שתושג, בין השאר, על ידי השתלת מספר גדול של סוסים טרוייאנים חובשי כיפות סרוגות בדרגים הבכירים של צה"ל.

עם זאת, המידע האמפירי שבידינו אומר שאם זו היתה התוכנית, היא כנראה נכשלה. ההתנתקות היתה רוויה בסירובי פקודה, גלויים ושקטים, אבל אלו היו סירובי פקודה של חוגרים, לא קצינים. יתר על כן, רוב סירובי הפקודה מגיעים מתלמידי ישיבות הסדר או פלוגות "נח"ל חרדי" שהם בעצם נח"ל חרד"לניקי, והקצינים מגיעים מהמכינות הצבאיות.

עד לשנים האחרונות, מסלול חייו של צעיר מבית "נחשב" בציונות הדתית – שהיא בעיקרה תופעה בורגנית לעילא – ×”×™×” מיועד להעביר אותו דרך חממה. הוא ×”×™×” לומד בבית ספר ממלכתי דתי, נפרד מהאוכלוסיה החילונית; משם ×”×™×” עובר לישיבה תיכונית (ומי שלא הצליח בכך, נחשב לכשלון והעטה חרפה על המשפחה), שהיא בעצם פנימיה; משם ×”×™×” עובר לישיבת הסדר, עוד פנימיה, שבמסגרתה ×”×™×” משרת בסך הכל 16 חודשים בצבא, ושלוש שנים נוספות בישיבה עצמה. את השירות הצבאי הוא ×”×™×” מבצע עם החברים מהישיבה, כדי למנוע נשירה ולהשאיר אותו בתוך החממה. מאז ההפיכה השקטה שביצע הרב נריה, שתיאר יפה רכלבסקי ב"חמורו של משיח", החממה הזו – שקיימת מאז שנות החמישים – הפכה ליותר ויותר אידיאולוגית וקיצונית.

כיום, סך תלמידי ישיבות ההסדר עומד רק על כ-1,300, שהם (על פי וויקיפדיה) מעט יותר מ-20% מצעירי הכיפות הסרוגות בגיל הסדר. חלק ניכר מהאחרים מגיעים לצה"ל אחרי שנת הכנה במכינה צבאית. זהו מוסד חדש ביחס, בן 20 שנים בערך, ורשמית הוא הוקם כדי לספק מסגרת לצעירים חובשי כיפות שבזבוז עוד חמש שנים בישיבה הוא מעבר לכוחותיהם; ב-15 השנים האחרונות חל גידול ניכר במספרן. בפועל, אם יצוצו אי פעם הפרוטוקולים של מזוקני ציון שיראו שמטרה נוספת שלהן היתה ליצור קאדר של קצינים שיבצעו יום אחד פוטש אמוני, לא אופתע בכלל.

אבל ספק אם הפוטש יגיע מהקצינים הדתיים. בוגר ישיבת הסדר מגיע לצבא עם חבריו; הוא תחת משמעת כפולה, של המפקדים שלו ושל הרבנים שלו. הלחץ, הקיים גם כך בצבא, לא "לצאת מהשורות", לא לחרוג, לא לפקפק, לא לחשוב, מופעל עליו הרבה יותר. הישיבה שומרת על קשר רציף עם ההסדרניקים, והם שייכים לה גם כאשר הם מושאלים לצבא.

ההומוגניות של יחידות ההסדר לא מאפשרת להם להגיע למגע ישיר עם חלקים אחרים של החברה הישראלית. ראיתי חיילי הסדר שבאופן חריג שירתו ביחידה "רגילה", שלא יכלו להבין את נוכחותם של חיילים דרוזים, שלא לדבר על קצינים דרוזים. אנשי מכינות משרתים ביחידות רגילות, הם נאלצים להכיר שיש אנשים שחושבים אחרת מהם, ועם זה שהם כנראה בזים להם – הם חונכו, אחרי הכל, להאמין שהם אנשי אליטה, אפילו אנשי אליטה מהפכנית – הם נאלצים להסתיר את הבוז הזה. אלה מהם שהופכים לקצינים לומדים במהירות את האופן שבו פועלת הביורוקרטיה של צה"ל, מטבע הדברים הם רוצים קידום, והנאמנות שלהם מועברת באיטיות לצה"ל והרחק מהמכינה, שהופכת לזכרון רחוק, הם מאמצים את האתוס הצבאי-מיליטריסטי של "יהדות הדגמ"ח", והופכים למעין רפליקות קטנות של אליעזר שטרן. שזו לא בדיוק הצלחה גדולה מבחינה דמוקרטית, אבל מהאנשים האלה לא יצא פוטש. הם חלק מהמערכת, וכקצינים מה שחשוב להם הוא ציות.

הם עשויים להסחף בפוטש: אם יופעל עליהם לחץ כבד, למשל של יחידות שלמות שמתמרדות כנגד דרג מדיני שנתפס רופס או בוגדני, הם עשויים להשבר ולהצטרף אליו. בדיוק מהסיבה הזו צריך לפרק את ישיבות ההסדר, או למצער להפסיק את המנהג שלהן לשלוח את חייליהן לצבא כגוש אחד. את זה, אגב, הבין כבר אליעזר שטרן. אם יפרוץ מרד בצה"ל, הוא יגיע מן הקאדרים המהפכניים האלה – ודווקא משום שיש קצינים דתיים בשלל תפקידים בצבא, שהם מצד אחד אנשי קריירה ומצד שני מחזיקים באותן עמדות כמו אנשי ישיבות ההסדר בכל מה שקשור לכיבוש, הוא עשוי להיות מסוכן במיוחד.

אבל הסכנה איננה מגיעה מהקצינים הדתיים והמכינות. היא מגיעה, כמו תמיד, מהישיבות – ומגדודי הנח"ל החרדי, שמייצגים אותה בעיה עצמה, רק בפחות מעצורים. את אלה הגיע הזמן לפרק. אבל, כרגיל, ספק אם יש מישהו בישראל שיש לו את הכוח ואת האומץ.

(יוסי גורביץ)

אשכנזי, הביתה: קצת קשה לעשות את זה, זה דורש חריקת שיניים, אבל צריך להודות שאהוד ברק, כאשר הורה על חקירה של פרשת מסמך אשכנזי – שם מדויק הרבה יותר מאשר "מסמך גלנט" – צדק מאד. גם אם היועמ"ש הקפיא את החקירה.

בכלל, כל הפרשה הציגה את הכת הצבאית השלטת באור מביך מהמקובל. אז מה היה לנו: קצין מודיעין מצטיין שהוא גם נוכל שמודח מצה"ל, אבל שומר על קשרים עם לשכת הרמטכ"ל, ויודע איך להחניף לו באמצעות מסמכים מזויפים שאומרים לו בדיוק מה שהוא רוצה לשמוע; ראש לשכת רמטכ"ל שמניח למסמך על קנוניה כנגד הבוס שלו וקצינים בכירים אחרים לצאת מהצבא, ומנסה להעמיד פנים שהוא לא יודע למה המסמך הוצא (אותו ראש לשכה, אגב, שבמשמרתו התרחשה הפרשה המוזרה ההיא, של האקדח שנגנב והוחזר, פרשה שהורדה בזריזות מסדר היום); מקורבים במילואים, שיודעים שמה שהרמטכ"ל צריך הוא הדלפה של המסמך, ומדליפים; רמטכ"ל מכהן שמחזיק את המסמך שאומר שפקוד שלו חותר לתפוס את תפקידו בשקט במשך ארבעה חודשים, ולא מדבר לא עם הפקוד, לא עם הבוס הישיר שלו, ולא עם ראש הממשלה – והכי חשוב, לא מנסה בכלל לערב את רשויות החוק (הוא טען שכן, ונאלץ לחזור בו תוך פחות מיממה; עוד פרשה שהושכחה); רמטכ"ל מיועד שמחקה את משה דיין ושודד אדמות ציבור עוד לפני שזכה בתואר הנכסף; לשכות עמוסות קצינים מיותרים, מלחכי פנכה, שעיקר תפקידם לבחוש בקדרות שונות עבור הבוס, שעתידם תלוי בעתידו – תמונה שהיתה מצמררת גם גנרל אוסטרו-הונגרי.

ככה זה נראה. חשוב מכל: ככה זה נראה תמיד. החצר של דיין לא היתה שונה בהרבה מחצרו של אשכנזי, והווסאלים של בנימין "עסק הביש" ג'יבלי, ראש אמ"ן בשנות החמישים, ידעו כבר אז את רזי זיוף המסמכים. אז היתה צנזורה ותרבות של שתיקה, היום היא כבר לא קיימת. היום כבר כולם יודעים כיצד מעבירים בכירי צה"ל את זמנם.

הנקודה הקריטית היא העובדה שאשכנזי החזיק את המסמך כל כך הרבה זמן מבלי להעביר אותו לרשויות, אבל הראה אותו לכל זב ומצורע בלשכה; אחר כך גם הניח לו לדלוף, באופן שהיה מיועד לפגוע בגלנט ובברק; ואחר כך שיחק אותה מופתע במשך שבוע, כאילו לא ידע במה מדובר, עד שהעקבות הובילו חזרה ללשכתו והוא נאלץ להגיב. התגובה הראשונה שלו, נזכיר, היתה שקר: שהוא פנה לפצ"ר. הוא נאלץ לחזור בו מהשקר הזה אחרי שהפצ"ר הכחיש בתוקף. התנהלות כזו מסריחה מקנוניה, ולא משנה כל כך אם זו קנוניה שבוצעה על ידי עובדי לשכתו של אשכנזי מבלי שהוא יתן להם הנחיות מדויקות; הוא אחראי להם. גם העובדה שהמדליפים פעלו כי חשבו שבכך הם מסייעים לו אומרת דרשני. אשכנזי אחראי גם על האווירה בלשכתו, וזו היתה מורעלת.

אשכנזי הוא פקיד ממונה. אהוד ברק, למרבה האסון, הוא השר ונבחר הציבור. אבל, אף שהוא כנראה האדם המאוס ביותר בציבוריות הישראלית – במידה ניכרת של צדק – הוא עדיין השר ונבחר הציבור. קצינים, בכירים ככל שיהיו, שקושרים כנגד השר שלהם, צריכים להיות מודחים, רצוי באופן פומבי ומשפיל.

לא שהאופן שבו פעל ברק למינויו של גלנט היה ראוי; וגלנט כבר מתחיל לטעום את המגיע לו, כשלראשונה בהרבה מאד זמן – למעשה, אני לא זוכר תקדים – שר, מיכאל איתן הישר מאד, הצביע כנגד מינויו ואף הודיע על כך בפומבי. אבל מעשים לא ראויים של ברק לא צריכים להסיח את דעתנו מהעובדה שהפיקוד של צה"ל מתנהל באופן מבהיל כמו חונטה. לכדי מרד הם עוד לא הגיעו, אבל לכדי קשר נגד הבכירים מהם – הגיעו גם הגיעו.

מה קורה בפרקליטות: משהו משונה קרה היום בבג"צ. נציגת הפרקליטות, יוכי גינסין, הודיעה שמבחינת משרד המשפטים, כל הגיורים שמבצע צה"ל אינם בתוקף, משום שהם אינם מתבצעים על ידי דיינים מוסמכים אלא על ידי רבנים צבאיים.

התוצאה היתה מחול תרנגולת ערופה משעשע למדי בקרב חובשי כיפות לא-חרדיים למיניהם, שזעקו שבהבל פה בוטלו אלפי גיורים. כמי שלא אכפת לו אם אדם גויר או לא, זה בעיקר מצחיק. לפחות במחשבה ראשונה.

במחשבה שניה, זה משונה עד מטריד. הפרקליטות אימצה למעשה עמדה שהיא קיצונית יותר מזו של הרבנות הראשית; זו גילתה שיש לה רבני ערים בעייתיים בנושאי גיור והיא מתכוונת להקים בתי דין שיעקפו אותם, כי כידוע ממשרת רב משחרר רק המוות. והנה באה הפרקליטות, ומתיישרת לצד קיצוני הרבנים החרדים. וכמובן, אמירתה של גינסין תשמש כתחמושת בידי קיצוני הרבנים. היא, ומי ששלח אותה, ודאי ידע זאת.

אז מה קורה פה? נזכיר שזו הפעם השניה בתוך ארבעה ימים, שבה נציגי הפרקליטות מאמצים, אחד לאחד, את עמדתם של הרבנים החרדים. בפעם שעברה, הם קיבלו עליהם את ההיסטוריוגרפיה החרדית, שבמרכזה עומד המאבק נגד ההשכלה, והפכו אותה לעמדת המדינה. צריך לתהות – צריך לברר, אם יש אפשרות להשיג מסמכים כאלה – עד כמה עומד מאחורי ההחלטה יעקב נאמן, שכבר התחייב בפומבי להשכנת חוק ההלכה בישראל.

גם זה יהיה משונה, כי לפני כעשור עמד נאמן בראש ועדה שניסתה להביא לליברליזציה מסוימת בתנאי הגיור; אבל קשה מאד להאמין שהפרקליטות אימצה עמדה שהיא בו זמנית קיצונית מזו של הרבנים הראשיים ומנוגדת לעמדתו של שר המשפטים. מצד שלישי, נאמן עמד בשעתו על העקרון שכל גיור בישראל יתבצע בבית דין רבני, ורבנים צבאיים אינם דיינים. צריך עיון.

(יוסי גורביץ)

בסמיכות זמנים משעשעת הוצגה השבוע הנהגת המדינה במערומיה. מדליף מסמך גלנט לערוץ 2 עשה לנו שירות חשוב, כשהציג את צמרת צה"ל בפומבי כקן הצרעות שתמיד היתה, ואם יסתבר שאכן דובר צה"ל בעצמו הוא החשוד העיקרי – כך יואב יצחק אמש – אז בכלל יצא משהו חיובי מכל העסק; פגיעה באמון הבלתי מוצדק שרוחש לו הציבור. מהבחינה הזו, בהחלט יתכן שבניהו יצליח להכנס להיסטוריה, אם כי כנראה לא כפי שרצה.

במקביל, נגררה הטרויקה הקבועה של הצמרת – ראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ"ל – אל מול ועדת טירקל. כל אחד מהם נתן תשובה גרועה מקודמו. נתניהו הודיע שהוא אחראי, ומיד גלגל את האחריות אל שר הבטחון ברק; הלז הודיע שהאחריות היא כמובן אצלו ורק אצלו, אבל האחראי לפאשלה הזו הוא הצבא; אחר כך הופיע אשכנזי והודיע שהוא אחראי, אבל שהפתרון שלו הוא הפעלת צלפים מהאוויר, עוד קודם לנחיתת הכוחות על הסיפון – כלומר, הלקח שהפיק הקודקוד הצבאי הבכיר ביותר מאחד האסונות הדיפלומטיים הגדולים ביותר שהמיט צה"ל על ישראל הוא שלא הופעל מספיק כוח קטלני כנגד פעילים לא חמושים. רק על זה צריך היה לשחרר אותו מתפקידו על רקע אי התאמה.

חשוב להתייחס לאופן שבו פעלו כל השלושה: הם הצהירו על קבלת אחריות – אבל לא עשו שום דבר בנידון. אף אחד מהם לא התפטר וסביר שאם היו שואלים אותם אם בכוונתם להתפטר, התשובה היתה מבט תוהה. למה מה?

השטיק ×”×–×” – קבלת אחריות תוך התנערות מהמשתמע מכך – חדש יחסית. האב המייסד הוא כנראה יצחק רבין: אחרי נסיון השחרור הכושל של נחשון וקסמן ב-1994, שהסתיים ברציחתו של בן הערובה ובמותו של סרן ניר פורז בידי אנשי חמאס, עלה רבין לשידור, מדוכא וכבד שפה – פרשנים כתבו אז שהוא נראה בהלם – ואמר שהוא "מקבל אחריות" לפרשה. הוא ×”×™×” שר הבטחון. לצידו ניצב הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, שהיה לדעת רבים האחראי האמיתי: הוא התעלם מתחינותיהם של אנשי הימ"מ, שחילוץ בני ערובה הוא ההתמחות שלהם, והטיל את המשימה על סיירת מטכ"ל, שממנה בא.

ההצהרה הזו של רבין בכהונתו השניה – בכהונתו הראשונה הוא דווקא ידע להתפטר – פתחה עידן של אחריות מהפה ולחוץ. שני עשורים קודם לכן, כאמור, רבין התפטר; ראש הממשלה שלפניו, גולדה מאיר, אולצה להתפטר; ראש הממשלה שיבוא אחריו, מנחם בגין, עזב את תפקידו באומרו "אינני יכול עוד" וגזר על עצמו (כפי שכתב תומאס פרידמן) מאסר עולם בביתו; שניים משריו הבכירים של בגין, משה דיין ועזר וייצמן, התפטרו במחאה על מסמוס הסכם השלום עם מצרים (תכנית האוטונומיה); יצחק שמיר, ראש הממשלה שקדם לרבין, נקט באקט נדיר של אחריות: כשהפסיד בבחירות 1992, הוא פשוט הלך הביתה. אחרי ההכרזה ההיא של רבין הורגלנו, שנה אחרי שנה, בהצהרות ריקות על אחריות, עד שהמילים נשמעות חלולות עוד בטרם נאמרו. הם אפילו לא מבינים מה לא בסדר כאן.

* * * * *

התופעה איננה מוגבלת לפוליטיקאים: לפני כחצי שנה התפרסמה העובדה שנציגי חובשי הכיפות הסרוגות עשו דין לעצמם והשתיקו סיפורים על תקיפות מיניות במגזר. הם הקימו פורום מיוחד, "תקנה" שמו, שאנשיו מיהרו להסביר לנו עד כמה הם אנשים אחראים ועד כמה הפתרון שלהם מוצלח יותר מזה שמקובל סתם בחברה שומרת החוק – השלכתו של החשוד לחסדיהם המועטים של אנשי אכיפת החוק.

הסיבה לחשיפה היתה העובדה שרב-ידוען, מוטי אלון, הואשם בניצול מיני של תלמידיו. למדנו השבוע שהמשטרה, שנכנסה לתמונה אחרי התפוצצות הפרשה, הגיעה למסקנה שיש די ראיות להעמיד את אלון לדין על מעשים מגונים בכוח ומעשים מגונים בקטינים. בפורום תקמה אמרו שהם שמחים שהמשטרה אישרה את החשדות שלהם.

אוי לשמחה הזו. במשך ארבע שנים ידעו אנשי "תקנה" על טורף מיני – ובמקום להסגיר אותו לרשויות, הם העלימו אותו. הם הוציאו אותו לגלות בתקווה ששם הוא לא יעשה שום דבר, תקווה שאפילו הם היו צריכים לדעת שהיתה תקוות-שווא. כנגד אלון יש כרגע שתי תלונות של קטינים; במקרים כאלה, במיוחד בציבור כזה, סביר שיש עוד כמה קורבנות שעליהם איננו יודעים עדיין. אולי נדע בעתיד, כשהם לא יוכלו יותר לכבוש את הסוד על מה שנעשה בהם.

בשעתו, הסבירו לנו אנשי "תקנה" שהם נהגו מתוך אחריות: שהם לא רצו להכפיש לשווא את שמו של אדם חף מפשע אבל גם לא לאפשר לו גישה לקורבנות. שוב ה"אחריות" הריקה: המעשה האחראי האמיתי היה ירידה לחקר האמת, באמצעים היחידים המקובלים במדינת חוק. במקום לעשות את זה, אנשי "תקנה" העדיפו ללהג על אחריות ולהתנהג כאילו הם בבני ברק. בשם "האחריות" של אי פגיעה בשמו של אלון, וכנראה גם חשש מ"חילול השם" שהיה נלווה לידיעות, הם נתנו לו, גם לדבריהם, גישה פעם אחר פעם לקורבנות פוטנציאליים.

לפעמים אני מתחרט על כך שאני לא מאמין בדמון יהוה, כי במחשבה על מה שמחכה לאנשים ה"אחראים" האלה לאחר מותם יש נחמה מסוימת, הנחמה הפראית שעליה התענג טרטוליאנוס במחשבה על הצפיה בעינויי הנצח של הפגאנים. אבל אין דמון, אין גיהנום ואין גן עדן, ואת הדין עם אלון וסייעניו צריך למצות בעולם הזה. אין אחר.

(יוסי גורביץ)

הפוך, דיסקין, הפוך: ארמון הקלפים שבנה השב"כ במשך חודש כנגד חיים פרלמן קרס היום סופית, כשבית המשפט הורה לשחרר אותו למעצר בית משום שאין בעצם ראיות נגדו. הטריק האחרון של השב"כ היה נואש במיוחד: מסדר זיהוי של פרלמן באמצעות תמונה, וזאת אחרי שתמונתו מתנוססת בעיתונים כבר חודש.

המשטרה מערערת על ההחלטה, אבל גם שם כבר יודעים שמדובר במאבק אבוד. השב"×› יצא היום בהצהרה פומבית נדירה, ובה הודה למעשה שאין לו ראיות כנגד פרלמן: "בשלב ×–×”, לא נתגבשו די ראיות על מנת להעמיד לדין את פרלמן. יחד עם זאת, החשדות כנגדו לא הוזמו, ולהערכת שב"×› פרלמן נותר חשוד מרכזי בביצוע הפיגועים… במהלך החקירה ניתנו לנדון הזדמנויות רבות להציג את גרסתו, אך הוא בחר שלא למסור אותה, ולא הגיב כלל לחשדות שהופנו כלפיו על ידי חוקריו". ההדגשות שלי.

איפה להתחיל? במערכת המשפט שבה אנחנו חיים, אין זה תפקידו של חשוד להפריך את החשדות נגדו; תפקידה של התביעה הוא להוכיח את החשדות. אין זה מחובתו של חשוד למסור גרסה משלו ואי מסירתה של גרסה שכזו איננה מוכיחה בשום צורה את טענת החוקרים. השב"כ טען בשלב מסוים כי פרלמן החשיד את עצמו גם בסיוע לברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. כשמגיעים אליך עם האשמות מופרכות כל כך – פרלמן היה בן 14 ו-15 בהתאמה בעת האירועים – איך לעזאזל אתה אמור להתמודד איתן?

יתר על כן, אם לא היו לחוקרים ראיות – כפי שהם מודים כעת – מדוע עצרו את פרלמן במשך 30 יום, בבידוד, עשרה מהם ללא יכולת לראות עורך דין? האם מטרתם היתה לייצר ראיות? להוציא ממנו הודאה, שממנה איש לא ישוב? אם לא היו לכם ראיות, למה עצרתם אותו? ולמה עכשיו, אחרי עשר שנים? ושאלה אחרונה למערכת המשפט: אם אין כל ראיות כנגד פרלמן, כפי שהשב"כ מודה עכשיו, מדוע – אחרי חודש של מעצר שווא – משחררים אותו רק למאסר בית?

ביצור המיתולוגי ההוא, המדינה המתוקנת – למעשה, גם במדינה שבה מתייחסים ברצינות לבטחון, וחושבים שאין להפקירו בידי פשלונרים – ראש המחלקה היהודית היה שם היום את המפתחות על השולחן. קשה להאמין שזה יקרה.

זה מה שנשאר מאגדה של השב"כ אחרי חודש של חשיפה לתקשורת. זה מה שקורה כשעציר מתוחכם, שיודע שהוא על סף מעצר ומתכונן לכך – פרלמן הרי פרסם את ההקלטות של הסוכן המדיח שלו – מקבל מינימום של סעד משפטי. איזה סיכוי יש לפלסטיני מהשורה בקרב הזה, במערכת של צדק צבאי, שבה כלל איננו יכול לנצח, ללא כל גישה לתקשורת? או, בניסוח אחר, כמה אסירים פלסטינים יושבים לשווא בכלא הישראלי – ואיזו רדיקליזציה גרמו המאסרים האלה ברחוב הפלסטיני?

ושאלה אחרונה: האם התקשורת הישראלית תזכור את הסיפור הזה במעצר המתוקשר הבא של השב"כ?

התרגיל של בניהו: דובר צה"ל שחרר היום (ד') לפרסום סרטון משונה – אפשר לראות אותו כאן – שממנו, טוען צה"ל, אפשר להבין שח"×› חנין זועבי ידעה שיש חמושים על הספינה, ושהיא ניסתה למנוע פינוי פצועים.

את הטענה המטומטמת השניה קל לפסול על הסף. ויכוח עם קצין הוא לא "נסיון למנוע פינוי". היא לא תקפה אותו או נצמדה פיזית לפצוע כדי למנוע את פינויו. היא אמרה לקצין שהפצועים מסרבים לפינוי. במובנים רבים זו חובתה ההומניטרית.

הטענה הראשונה בעייתית גם היא. רואים את זועבי עומדת, המומה ואובדת עצות, במסדרון ששני סיפונים מעליו מסתובבים כמה חבר'ה עם מקלות (ב"הארץ" נכתב שהיא "היתה קרוב לאזור בו אוחסנו, ככל הנראה, מוטות ששימשו נגד חיילי צה"ל". נו, באמת!). רוב בני האדם לא היו מגדירים מקלות כ"נשק", ורצוי להזכיר שגם אליבא דבניהו, הנשק הזה היה מאולתר: אמרו לנו שהפעילים השתמשו במשורים חשמליים כדי לנסר אותם עם הגעת כוחותינו המזוינים. אי אפשר לומר שהטענה של זועבי, שהחמושים היחידים שראתה על הסיפון היו חמושי צה"ל, נסתרה.

זועבי מציינת שהסרט ערוך, ודורשת – בצדק – להציג את כולו. דובר צה"ל מחזיק בחומר הזה כבר חודשיים ויותר, ומדי פעם מטפטף מידע שמועיל לו לציבור, תוך שהוא מסרב בעקשנות לשחרר את כל המידע או להציג גרסה קוהרנטית לכל האירוע. מדוע שוחרר הסרטון של זועבי דווקא היום?

שאלה מעניינת. לגמרי במקרה, היום העיד הרמטכ"ל בפני ועדת טירקל לבדיקת המשט. הוא הגיע אליה לאחר שיומיים לפני כן זרק ראש הממשלה נתניהו את התיק על שר הבטחון ברק ויום לאחר שברק, אלוף העולם בהתחמקות מוועדות חקירה, השליך אותו בזריזות לעבר הרמטכ"ל. אשכנזי היה יכול להמשיך במסורת ולהעלות את מפקד חיל הים כקורבן לעולה, אבל הוא בחר לגלות לויאליות לפקודיו (ביודעו מה יהיה גורלו אם יעשה אחרת, איך יהפוך לאויב החונטה כולה).

העדות של אשכנזי היתה אומללה. הוא הודה שלמרות שהיו לו חודשים ארוכים להתכונן, ולמרות שארגון ה-IHH היה במוקד האירוע, צה"ל לא טרח לחפש מודיעין על הארגון. הוא גם הודה במשתמע שלא היה לו מושג שהוא יתקל בהתנגדות כזו. נזכיר שוב, כי אף אחד אחר לא עושה את זה, שקודם למשט עצמו, צה"ל דווקא הפריח שמועות על כך שיש "טרוריסטים" על הספינות ושהוא ישתמש באש חיה "כמוצא אחרון".

כלומר, אשכנזי היה צריך חיפוי יח"צ כבד. וראה זה פלא, דווקא באותן שעות שחרר דובר צה"ל – שיחסיו עם הרמטכ"ל הדוקים – את הסרטון החדש על זועבי, במה שנראה באופן חשוד כמו נסיון להסיט את תשומת הלב. קשה להאמין שדובר צה"ל הכיר את הסרטון הזה שבועות או חודשים, נמנע מלשחרר אותו, ושחרר אותו היום במקרה.

אם זה המצב, הרי שדובר צה"ל מלבה הסתה כנגד חברת כנסת, בנסיון לבצע ספין שיסייע לבוס שלו. זה נחות אפילו ביחס למה שהתרגלנו בימים האחרונים לצפות לו מהמטכ"ל. (ובעניין זה, ספקולציה: מסמך גלנט נכתב בלי ידיעתו של גלנט. הוא נכתב על פי בקשת לשכת ברק, בתיאום עם ליאור חורב מאנשי משרדו של אייל ארד, לא כדי לקדם את מועמדותו של גלנט אלא כדי לאפשר ללשכת ברק להצדיק את המינוי לאחר מעשה ולהשמיץ את אשכנזי). הנה עוד סיבה לחקור את תפקודו של דובר צה"ל.

(יוסי גורביץ)

ההר הוליד עכבר אנורקסי: לפני כחודש, התפוצצו הכותרות ודיווחו לנו על "מחבל יהודי" בשם חיים פרלמן שנעצר על ידי השב"כ, שבידיו כבר יש הוכחות לכך שפרלמן הוא הדוקר הסדרתי מירושלים, לפני כעשור.

הסיפור היה משונה מלכתחילה: ציפו מאיתנו להאמין שפרלמן הפך לרוצח סדרתי בגיל 17 ושהשב"כ, שהפעיל אותו כסוכן, לא הבחין בכך. אחר כך באה הסאגה הנלעגת של ההקלטות, שבהן נשמע סוכן שב"כ ממריץ את פרלמן – בחוסר אחריות מוחלט – להתנקש בראאד סלאח, שלוותה בפשיטה מאוחרת מדי של השב"כ, בחיפוש אחר הקלטות. אם לא היה די בכך, עצר מנגנון החושך אחר כך גם את דוד סיטבון, והאשים אותו בגניבת נשק – תוך שהוא מתעלם באלגנטיות שעל פי הסיפור המקורי, פרלמן נחשד בדקירה. במהלך עשרת הימים הראשונים, הוחזקו השניים בלי גישה לעורך דין. אחר כך נאלצה המשטרה להודות שהיא לא מפקחת על החקירות, והשב"כ ניסה למכור לנו צ'יזבטים על כך שפרלמן סייע לברוך גולדשטיין וליגאל עמיר – כשהוא היה בן 14 ו-15. אחר כך סיטבון שוחרר למעצר בית, סימן מובהק לכך ששום דבר רציני לא יצא מהתיק הזה.

היום, מתקבל הרושם, הסיפור הזה נגמר. בית המשפט מתח ביקורת חריפה על השב"כ, אמר שאין לו כל ראיות סבירות נגד פרלמן, והאריך את מעצרו ביומיים בלבד, במקום שמונה שביקשה המשטרה. עכשיו, אם אני הייתי השופט, והיה מובא לפני עציר שכבר הוחזק 28 יום בתואנות שווא, אני הייתי משחרר אותו. אבל כנראה שיש גבול.

מסקנות: א. התקשורת צריכה להפסיק לפרסם קומוניקטים של השב"כ בלי חקירה ודרישה. לכל הודעה של השב"כ צריך להתייחס, במפורש, כטענה ולא כעובדה. בכל הפרשה הזו היא שימשה כלי שרת בידי השב"כ, הגבירה את הלחץ על העצורים וקנתה לשירות עוד זמן. זו לא הפעם הראשונה: הודעות השב"כ בעניינם של טלי פחימה וראאד סלאח הסתיימו בדיוק כך, ותפקיד התקשורת היה להרוס את חייהם של המעורבים גם מבלי שיורשעו. אחרי הכל, השב"כ אמר שהוא מרגל איראני והיא מחבלת.

ב. יש להקפיא את פעולותיה של המחלקה היהודית עד לעריכת חקירה ממצה וגלויה של כל השתלשלות האירועים, שתבדוק מה לעזאזל קרה פה – והאם השב"×› ניסה להתנקם בפרלמן על כך שסירב להמשיך ולשמש כמקור. יש להקדיש תשומת לב מיוחדת לחומר שהגיש השב"×› לשופטים כדי לשכנע אותם למנוע מהחשודים עורכי דין. אם הוא מפוברק, לפרק את המחלקה – היא קטנה למדי והיא די גרועה במה שהיא עושה גם כך – ולהעמיד את כל המעורבים לדין על עדות שקר.

ג. אותו כנ"ל, רק לפרקליטי המדינה שהיו מעורבים בפרשה.

שטנה פרועה: יש אזרח ישראלי ורפרם חדד שמו, שעשה משהו לא ברור בלוב. הוא פעיל שמאל וכנראה ציוני קטן מאד. השב"… אה, סליחה, המשטרה החשאית של לוב עצרה אותו, אחרי שצילם כמה מבנים שם. באמצעות עסקה סיבובית שכנראה שלא כל פרטיה שוחררו, הוא שוחרר אמש אחרי כחמישה חודשים בכלא הלובי.

אתר ynet, ככל הנראה מתוך תאוות קליקים ותו לא, עשה מעשה נבלה: הוא התייחס לחדד תחת הכותרת "השמאלני שליברמן שחרר", ותהה – בכותרת המשנה – האם ליברמן טרח לקרוא את הבלוג שלו. ליברמן לא קרא, כמסתבר, אך מלשכתו נמסר ש"הוא היה מודע היטב לדעותיו השמאלניות".

צורת הכתיבה הזו – לפחדן שכתב את הטקסט נשארו מספיק שרידי בושה כדי שהוא לא יחתום עליו – היתה מיועדת להשליך בשר אדום לאספסוף היג"ע, לומר שהמאמץ הדיפלומטי היה מבוזבז, שכן מדובר במישהו ששכח מה זה להיות יהודי.

העובדה הפשוטה היא שמותר לישראלים לתעב את מדינתם, מותר להם לחכות בכיליון עיניים ליום שבו תאו רעב יכרסם את שר החוץ שלהם (או, באותה מידה, את שר הפנים; התחרות קשה), מותר להם לחשוב שהמדינה שלהם עוסקת בפשעי מלחמה באופן סיטוני ושהיא בנויה על מחיקת זכרונו של עם קודם שישב כאן קודם לכן. ואף על פי כן, המדינה חייבת להם בדיוק אותו שירות שהיא חייבת למי שחושב שהמדינה היא הטוב העליון ושמדי צה"ל הם מדי כהונה.

זה ההבדל בין אזרחות לנתינות: מעמדו של האזרח כלפי המדינה איננו נובע מאישיותו ומהמגע האישי בינו ובינה, אלא מחוזה בלתי אישי. המדינה מתחייבת לספק לאזרח סל שירותים, והוא מתבקש לשלם את המחיר שהשירותים הללו עולים. בין האזרח ובין המדינה מתנהל משא ומתן בלתי פוסק. בשום מקום אין הוא מתחייב להלל ולקלס אותה. להיפך. האזרחים הטובים ביותר הם אלו שמתריעים בפני ארצם כי שינתה את פניה, שהיא צועדת בדרך לאסון, שמנסים לשנות את המסלול הזה. המדינה – כל מדינה – תוכל תמיד לסמוך על אדישותו של הרוב; דמוקרטיה זקוקה לאזרחים עירניים.

Ynet, אתר החדשות המוביל בישראל ובמידה רבה בצדק, נכנע היום וניסה לנחש לאיפה תפנה רוח האספסוף, ולהקדים אותה. זה היה מראה מדאיג מאד.

היה ציוני בביתך ואדם בצאתך: זה, פחות או יותר, המסר של ראש ממשלתנו היקר, שבישיבת הממשלה לפני שבוע שעסקה בילדי העובדים הזרים, אמר שההחלטה היתה "פשרה בין הומניות וציונות".

איך נראית ההומניות של הממשלה שלו ראינו היום, כששר הפנים אלי ישי – איזה צירוף מילים בלתי מתקבל על הדעת – פטר את סבלם של מאות אנשים בלעג: "שההורים יסבירו להם שנגמר הטיול", אמר בנם של שני פליטים אפריקנים שנולד כאן. זו ודאי לא אנושיות; זו כנראה ציונות. כך היא נראית: לעג לרש לגורלם של אנשים אומללים.

אה, אבל הציונות איננה הלאומנות של היהודים, והיהודים האורתודוקסים מעולם לא ראו במי שאינו יהודי אדם. אלי ישי ודאי יזדעזע כאשר ישוו אותו לבניהם של הפליטים; הוא יהודי כשר, אחרי הכל. הוא אדם. הם, הם אינם קרויין אדם. כולם: ישי אמר שהוא איננו מפלה בין ילדים מסודאן לילדים מרומניה. הוא שונא את כולם במידה שווה. ואולי, בכל זאת ולמרות דבריו, מתעב אלי ישי את השחורים מעט יותר: הם, אחרי הכל, צאצאיו המקוללים של חם. והרי ארץ ישראל פה. ארץ קדושה, שאין לטמא אותה בגויים. וכמה שזה מגעיל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, פתחתי בלוג באנגלית – אפשר לראות אותו כאן – ואני מעריך שהדבר יוביל לירידה בתדירות העדכונים בבלוג.

(יוסי גורביץ)