החברים של ג'ורג'

מחר נפטר סוף סוף מגבי אשכנזי, שיילך לעשות לביתו (גלנט, כשיפטור אותנו מנוכחותו, ודאי ילך לעשות לטירתו), ובדיוק עכשיו מתחילים להתחוור כמה אמיתות לא נעימות באשר לאשכנזי.

שני עיתונאים, אחד מסוג החנפים והמקורבים לשררה (דן "החבר המאוכזב" מרגלית) ואחד חופר שו-שו ותיק, שכבר מצא את עצמו בצד הלא נכון של מנגנוני האופל (רונן ברגמן), חושפים בספר חדש הרבה מהמוגלה של ימי אשכנזי. הם מעלים מספר טענות נגדו: שהוא הסתיר את הקשרים ההדוקים בינו ובין בועז הרפז, מזייף המסמך; שהוא גונן על הרפז, שאותו הוא ממשיך לטעון שהוא כלל לא מכיר, במשך שנים; שאשכנזי "לא אמר אמת" לוועדה שבדקה ב-2005 את שאלת הסיווג הבטחוני של הרפז; שהרפז שימש כחפרפרת של אשכנזי בלשכתו של שר הבטחון אהוד ברק; והם רומזים למעורבות עמוקה הרבה יותר של אשכנזי בזיוף מסמך הרפז – בין השאר, הם טוענים שאשכנזי ביקש שהרפז "יעלה את המידע שהשיג על הכתב", ושכנראה שאשכנזי הכיר כמה גרסאות של המסמך.

התגובה של דובר אשכנזי – בניהו איננו דובר צה"ל, לא באמת; הוא האיש מאחורי מסע הפרידה המתוקשר מאד של אשכנזי מצה"ל, כנראה מסע הפרידה הארוך ביותר אי פעם – ראויה לציטוט: "הרמטכ"ל וצה"ל אינם מוצאים לנכון לשתף פעולה עם פרסום דיבתי ומגמתי זה, אשר מכוון לפגוע ברמטכ"ל ערב פרישתו מצה"ל ולהוציא דיבתו רעה. ברור ונהיר כי 'הספר' מונע מרוח גבית של גורמים אינטרסנטיים, והוא נכתב בחופזה על ידי כתבים שכבר הביעו את עמדתם הברורה והבלתי מאוזנת". שתי הערות: קודם כל, שאפו ל"הארץ" על כך שהתייחסו לתגובה הזו כאל "טענה" של דובר צה"ל; יש לקוות שיקפידו על כך בעתיד. שנית, מאחר ובניהו טוען שספרם של מרגלית וברגמן הוא "דיבתי", יש לקוות שכתב תביעה בנושא יוגש בימים הקרובים. אם זה לא מה שיקרה, והניחוש שלי הוא שזה לא יקרה, הנחת היסוד צריכה להיות שמרגלית וברגמן אומרים אמת. ראוי גם לציין שמהתגובה של בניהו נעדרו שני דברים: איום מפורש בתביעה – והכחשה.

נקודה נוספת שהעלה יואב יצחק בסוף השבוע היא החקירה המחודשת, והחשאית, שהורה היועמ"ש, יהודה "עובד זר? אצלי בבית? וואלה?" וינשטיין, לנהל בנושא. בכירים בפרקליטות אמרו שלא מדובר בפרשת המסמך עצמו; יצחק טוען שמדובר בקשרים עסקיים בין "משפחת אשכנזי" ובין הרפז, שקידמו עסקאות בטחוניות מפוקפקות. אשכנזי, נזכיר, פרש מצה"ל, עבר לעסקים, חזר לשמש כמנכ"ל משרד הבטחון ורק אחר כך מונה לתפקיד הרמטכ"ל. לאשכנזי, כפי שחשף דה מרקר ב-2009, יש דמיון עם שר הבטחון שהוא מתעב ועם שר החוץ: גם לו יש בן מוצלח, איתי, בן 30 בסך הכל וכבר מתווך בעסקאות בטחוניות ומקשר בין אביו לסוחרי נשק אחרים. אשכנזי לא דיווח על הקשרים העסקיים הענפים של בנו – למרות שהוא עבד בחברות שעומדות בקשרים עסקיים עם צה"ל. לאשכנזי יש גם חברת "יעוץ", שהוא מסרב לומר מה נעשה בה.

רמטכ"לים מאבדים את שכבת הטפלון שלהם מיד עם שחרורם. במקרה של אשכנזי, מתקבל הרושם, הציפוי נסדק כמה עשרות שעות מוקדם מהרגיל. המשך יבוא. תזכורת: מעולם לא היה רמטכ"ל שאותרג כל כך על ידי כלי התקשורת, שקשרו לו כתרים ותיארו אותו – בלי שום סיבה נראית לעין, פרט למערכת היח"צ המשומנת שלו – כ"משקם צה"ל". אשכנזי נמנע עד כמה שיכול מלהתראיין במהלך כהונתו. כנראה שהוא ידע למה.

(יוסי גורביץ)

כן, הם יכולים: אתמול, לאחר פארסה קצרה בליל חמישי, הבין חוסני מובארק שהמשחק נגמר, והגיש את התפטרותו. המחליף שלו לא יהיה רב המענים של מצרים, עומר סולימאן – היורש המועדף על החונטה הישראלית – אלא המטה הכללי של הצבא. הרודנות ה"יציבה" ביותר במזרח התיכון, זו שראש אמ"ן הבטיח לפני פחות משלושה שבועות שהיא לא הולכת לשום מקום, הגיעה לקיצה. כל זה, תוך שימוש במינימום אלימות מצד המתקוממים. אתמול, על פי הדיווחים, יצאו 20,000,000 מצרים לרחובות, כלומר אחד מכל ארבעה. גם אם הדיווחים מוגזמים פראית, ומספר המפגינים היה עשרה מיליונים "בלבד", קרה כאן משהו שספק אם נראה בתולדות האנושות.

מצרים הלכה בעקבות טוניסיה, ואם הרודנות המצרית קרסה בתוך פחות מחודש, כל הכסאות באזור מתחילים להתנדנד. בימים הקרובים צפויות הפגנות גם בנסיכויות ובאיראן; הבוקר התחילו להגיע דיווחים על הפגנות גדולות באלג'יר. אבל אם הפחד נעלם, ואם כוחות הצבא לא יהיו מוכנים לבצע טבח רחב היקף, אנחנו עומדים לראות גרסה של 1989 בעולם הערבי.

סוף חלק א': בכיכר תחריר חגגו אתמול, ובצדק, ולא רק שם. אבל העבודה האמיתית מתחילה עכשיו. אחרי 60 שנות דיקטטורה, מנאצר והלאה, מצרים מפגרת מאחור באופן משמעותי. הביזה של משטר מובארק דפקה את המדינה עד העצם. עבודת השיקום נראית מייאשת עד מאד. היום שאחרי המהפכה, כשצריך לאסוף את השברים ולהתחיל לבנות, תמיד נראה מייאש יותר.

למצרים יש עוד סיבה לדאגה: האהדה האוטומטית של ההמונים לצבא. כמו בישראל, מעלים על נס גוף שמן, בזבזני עד למאד, שמאז 1973 לא ניהל מלחמה אמיתית ושימש בעיקר ככלי דיכוי. כמו צה"ל, הצבא המצרי גדול על מצרים. אבל למשטר הצבאי החדש תהיה בעיה אחת, אם ינסה להפוך לדיקטטורה צבאית ולא למשטר מעבר: החיילים המצרים כבר הראו חוסר נכונות להפעיל אלימות כדי להגן על משטר מובארק מפני העם. הצבא כרגע מתהדר – כנראה שלא בצדק, כי הוא עינה מאות ואלפי מפגינים – שהוא לא היה אחראי לאלימות כנגד המתקוממים, שהאחראים לה היו הבריונים של המשטר. אחרי הצהרות כאלה, המטכ"ל המצרי יתקשה לפתוח באש על ההמון – פשוט משום שסביר מאד שהחיילים לא יצייתו לפקודה. נוהגים לדבר על "הצבא"; שוכחים שהוא מורכב מכמה עשרות גנרלים, מאות קולונלים – ומאות אלפי חוגרים וקצינים זוטרים. אם החיילים לא היו מוכנים לירות על האזרחים כדי להגן על מובארק, שהיה שליט מצרים כל ימי חייהם, אין סיבה להניח שהם יעשו זאת כדי להגן על טנטאווי.

ההימור הכושל של החונטה הישראלית: לאורך כל המהומות, החונטה הישראלית – בכירי צה"ל, הזרוע המדינית של צה"ל (הממשלה), והמזרחנים שתקועים בתקשורת על תקן פרשנים – הבהירו היטב איפה הם עומדים: לצד מובארק ומול ההמון, אותו תיארו או כאספסוף מוסת או ככלי שרת של האחים המוסלמים.

חוסני מובארק התפטר וברח לשארם א שייח', מקום שספק אם היה יכול להגיע אליו בבטחה אלמלא שיתוף הפעולה של החונטה, שאישרה לו להכניס לשם כוחות צבא, תוך עקיפת הכנסת. כתוצאה מכך, כשתקום ממשלה עממית במצרים, לא תהיה לה שום סיבה להתייחס באהדה לממשלת ישראל. מאליה תעלה גם השאלה איך מוציאים את כוחות הצבא המצרי שאישר ברק להכניס לשארם, בניגוד להסכם השלום, אם הממשלה החדשה לא תרצה לעשות זאת – וספק אם יש ממשלה חדשה שאחד הצעדים הראשונים שלה יכול להיות, מבחינה ציבורית, נסיגה צבאית. ההחלטה הממאירה הזו של ברק עשויה להפוך למשבר הראשון מול מצרים החדשה.

מגף על הפנים, לנצח: מבין פרשני ההבל שלנו זכורה לגנאי מיוחד סמדר פרי, שקוננה על העוול שנעשה למובארק ושתהתה בקול בשידור רדיו למה הוא לא ירה במפגינים כשהכל התחיל. מבחינתה של פרי, מותם של כמה אלפי מצרים והמשך הדיקטטורה – לנצח, כנראה – הם הדבר שנכון לעשותו.

האמירה הזו מזכירה את התהיה שרווחה מאד בציבור הישראלי במהלך האינתיפאדה הראשונה, מדוע לא הרג צה"ל כמה מאות פלסטינים ביום הראשון שלה ובכך בלם את המשכה. הציבור הישראלי מסכין מזה עשרות שנים עם אלימות פוליטית כלפי אנשים "שצריך" לדכא. אם מישהו היה זקוק להוכחה נוספת, הוא קיבל אותה מבכיר החונטה הפורש, גבריאל אשכנזי. הלז אמר לידיעות אחרונות אתמול ש"במזרח התיכון, עדיפה יציבות על דמוקרטיה". או, במילים אחרות, החונטה סבורה שאם על ישראל לשרוד, על הערבים להשאר מדוכאים. אם זה המחיר, עדיף לפרק את ישראל.

משתלבים במרחב: פעם, נהגו בישראל לטעון שאין בעצם עילה לאיבה בין ישראל למדינות ערב, ושהאיבה הזו היא תוצאתה של תעמולה שמיועדת להסיח את דעת הערבים מכשלונות המשטרים שלהם, שמעדיפים צעצועים צבאיים על רווחה.

השבוע, יומיים לפני שבנימין נתניהו נאלץ להודיע על נסיגה מהגזירות החדשות שלו – המילה הפעילה כאן היא "להודיע"; בהתחשב בנסיון העבר, ספק אם הן אכן תבוטלנה – בלע צה"ל עוד 700 מיליוני שקלים, מהרזרבה של 2010, מבלי כמובן להסביר למה הם מיועדים. לא ×”×™×” דיון של ממש. לשם השוואה, עדכון סל התרופות לשנת 2011 עומד על 300 מיליונים בלבד, התקציב הנמוך ביותר מזה חמש שנים לדברי ×—"×› רחל אדטו – ומהתקציב שלו מימנו השנה גם דלק מטוסים.

אם החונטה לא מרוצה מהמצב במצרים, היא יכולה להתנחם בדבר אחד: הוא יאפשר לה להמשיך ולהגדיל את צה"ל בזמן שהציבור בולע כל לוקש. למצרים אין כוונה ואין יכולת לנהל מלחמה עם ישראל; זה לא מפריע לצה"ל לסמן את מצרים כאויב הבא שמצריך את קיומו, אחרי הקריסה המאכזבת של החזית המזרחית.

(יוסי גורביץ)

אתמול נערכה עסקת טיעון במשפטה של ענת קם, והיא הודתה בעבירות שבעליל ביצעה – החזקת מידע סודי ומסירתו ללא היתר. התביעה נסוגה בה מהכוונה להאשים אותה בכך ש"התכוונה לפגוע בבטחון המדינה", דבר שהיה מאפשר לגזור עליה מאסר עולם. היום הקל בית המשפט את תנאי מעצר הבית שלה, ואיפשר לה לצאת ממנו. כנראה שהשתכנעו שם שהיא לא תנצל את ההזדמנות לפרוץ למחשב של עוד אלוף.

צריך לזכור איך כל זה התחיל, לפני כעשרה חודשים: בצו איסור פרסום על צו איסור פרסום. קם נחקרה, והשב"כ החל לנהל מרדף אחרי עיתונאי "הארץ" אורי בלאו, מבלי שאפשר יהיה לומר על כך מילה אחת. בבלוגוספירה ובטוויטרספירה, גם בבלוג הזה, התנהלו משחקי חתול ועכבר עם הצווים. מי שרצה לדעת מה קרה, היה צריך לקרוא על כך באתרים מחוץ לישראל.

אחרי כך היתה מסיבת העיתונאים של דיסקין, שבה תוארה קם כמרגלת מסוכנת, נפנפו שוב ושוב בסעיף הרשמי של "ריגול חמור", ודיסקין דיבר על הפרשה כאחת החמורות בתולדות המדינה, כשהוא משווה את קם לרעה לטלי פחימה. כבר אז אפשר היה להניח בבטחון שמדובר ברעש לצרכי הפחדה, ושזה ייגמר בעסקת טיעון הרבה, הרבה יותר קלה. דיסקין אמר אז שארגוני אויב היו "יכולים רק לחלום" על המסמכים שהעתיקה קם; הוא ידע אז, וכל מי שעיניו בראשו ידע גם אז, שלקם לא היה שום קשר עם שום ארגון עוין. היא העבירה מסמכים לעיתונאי שכפוף לצנזורה הישראלית, מסמכים שחשפו את העובדה שעלוב הפיקוד יאיר נווה הרשה לעצמו לצפצף על פסיקות בג"צ ולהורות על הריגה בשעה שאפשר היה לבצע מעצר (כן, אני מכיר את הפסיקה של הפצ"ר בנושא. חסכו ממני).

אבל דיסקין, במסיבת העיתונאים שלו, הפך אותה לאויבת האומה, וככזו היא תשאר מבחינת רוב הישראלים עד יומה האחרון, לא משנה מה יהיה גזר הדין. כך ייעשה למי שחושף את ערוות מערכת הבטחון – ועוד חשיפה כפולה: מצד אחד, את ההנחיות של נווה; ומצד שני, את השערורייתיות שבאי ההגנה על המידע במשרד שלו, שאיפשרה לקם פשוט להעתיק את המידע על דיסק ולצאת. מערכת השו-שו התגלתה כאן, כרגיל, ככזו שנעה בין קוטב של שאננות מטומטמת לבין היסטריה רבתי.

ענת קם היא מדליפה, מפיצת מידע, לא מרגלת. היום אנחנו גם יודעים שהיא היתה עוד קורבן למערכת השמצה של השב"כ, כמו טלי פחימה וכמו רבים אחרים. לא שלציבור הישראלי זה ישנה: 52% ממנו, אחרי הכל, סבורים שיש להגביל את חופש הדיבור אם המידע "פוגע בתדמית המדינה", מה שוודאי קרה ובצדק, ו-64% מוכנים להגבלת חופש הביטוי במצב של "איום בטחוני", ויש לנחש שהמונח "איום בטחוני" מקבל משמעות רחבה מאד אצל האנשים שלהם הוא משמש כתירוץ לסתימת פיות.

כדי שלהדלפת מידע תהיה השפעה, צריך חלק ניכר בציבור שיהיה מוכן לקבל את המידע, לזעום, ולעשות משהו בנידון. כשהציבור לא מוכן לשמוע, כשהוא מתייחס אל הגנרלים ואל שוטרי החרש כאל טוטמים, קל להפוך את חושף האמת הכואבת לאויב הציבור.

רק שלא מדובר בציבור, אלא בעדר מבוהל.

(יוסי גורביץ)

אם למישהו עוד היה ספק שיואב גלנט לא ראוי לפיקוד, אז תת אלוף צבי פוגל הסיר אתמול את הספק. פוגל, ראש המטה של גלנט כשהלז שירת כאלוף פיקוד הדרום, אישר בהנאה ש"אנחנו, המפקדים הבכירים" הדיחו את חושף פרשיית גלנט, קלמן ליבסקינד, מתפקיד המילואים שלו.

לדברי פוגל, "למה הוא חיכה שאנחנו, המפקדים הבכירים, נגיד לו 'לך הביתה', ואז הוא התחיל לייבב כמו תינוק או כמו חתול מוכה על זה שאנחנו משלחים אותו? כי אתה לא יכול להיות חייל בפיקוד אצל אלוף הפיקוד, כשאתה כותב שהוא לא יכול להיות אלוף. אתה מבין את המוסר הכפול?"

כלומר, מבחינת יואב גלנט וחבר חנפיו, מותר להם להפעיל את סמכותם הצבאית כדי לפגוע באזרחים שמותחים עליהם ביקורת, והכל מתוך תפיסה שתפקידם של החיילים הוא לשרת את הקצינים. בצבא נורמלי, תפקידם של חיילים הוא לשרת את הצבא, לא את החנרליסמו של אותו הרגע. חיילים, לשיטתו של גלנט, הם וסאלים פאודליים של האלוף, והם נשארים כאלה גם כאשר הם עוברים לאזרחות. הצבא זה אני, אומר האלוף – בקרוב במילואים, יש לקוות – יואב גלנט.

כבר ראינו שלגלנט אין בעיה לשכנע קצינים לשקר לרשויות אזרחיות, עכשיו אנחנו רואים שאין לו בעיה להפעיל את כוחו כדי לפגוע באויבים באזרחות. בצבא נורמלי, הדרגות של גלנט היו נתלשות בגלל ניצול לרעה כזה של כוח כלפי חוגר. אבל צה"ל אף פעם לא היה צבא – ויותר ויותר הוא הופך לחונטה. בעקבות הפרשות האחרונות, פרסמו היום במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" כתבה על תרבות השקר של הצבא. בין הפרטים מסמרי השיער (למשל, קולונל שמודה שדו"חות הערכה על פקודים נכתבות לפי רצון המפקד ולא לפי הערכה אמיתית של יכולותיהם), קבר העיתון פרט חשוב: כנגד החנרל גדי אייזנקוט, ששמו הוזכר שוב כמועמד לרמטכ"לות, חשוד הועלו טענות כי נתן תצהיר כוזב בפרשת עימאד פארס, וכי הוא מכחיש שניהל שיחה איתו ששני חוקרי מצ"ח אמרו שהיו עדים לה.

אם כל המקרים האלה, כמו גם החקירה החדשה והנמרצת בפרשת מסמך אשכנזי-הרפז, תביא לטיהור בצה"ל, ולהדחתם המיידית של כל הקולונלים והחנרלים שניהלו את צה"ל – כלי ציבורי – כאילו היה אחוזה פרטית, עוד יצא מכל זה משהו טוב. אם נמשיך להעמיד פנים ששום דבר לא קרה, החונטה תעמיק את שורשיה. אם גלנט ייצא מהפרשה הזו בלי משפט צבאי, כל קצין בכיר אחר ילמד שאפשר לפגוע בעיתונאים ללא חשש.

אבל על מה אני מדבר? אנחנו עוסקים בצבא, שהקודקודים שלו – ביניהם אייזנקוט – התייצבו להגנתו של קולונל עמרי בורברג, שהורה לחייל שלו לירות באדם כפות ואחר כך ניסה להפיל עליו את התיק, וטענו שזה לא "מעיד עליו כמפקד". ואכן, דרגותיו של בורברג לא נשללו. של החייל, דווקא כן. החונטה יודעת לשמור על אנשיה, ועד שהאזרחים לא יכירו שמדובר בחונטה, שום דבר לא ישתנה.

(יוסי גורביץ)

הממשלה תתכנס ביום ראשון, וככל הנראה – אם לא יהיו פאדיחות נוספות – תורה לפתוח בהליך של מינוי רמטכ"ל חדש. מהלוויה הזו, ככל הנראה, אף אחד כבר לא ייהנה. אבל בכל זאת צריך לומר כמה מילים.

אשכנזי חייב ללכת: למי ששכח, אשכנזי היה חלק מרכזי מפוטש הקולונלים שהפיץ את מסמך הרפז-אשכנזי. אשכנזי לא נתן הסבר מניח את הדעת – או, למעשה, הסבר כלשהו – למערכת היחסים שלו עם בועז הרפז, הוא לא הסביר מדוע שמר מסמך מפליל לכאורה במשך חודשים, הראה אותו לקצינים בכירים אחרים – ואחר כך חשב שהיה צריך לגרוס אותו.

מסמך הרפז, על פי גרסתו של כותבו, נכתב למטרה אחת בלבד: להבטיח לאשכנזי שנה חמישית בתפקיד. זו בדיוק הסיבה שבשלה אין להאריך את כהונתו של אשכנזי: אסור לתת לפוטש הזה להשיג ולו חלק ממטרתו.

נווה בעייתי: בג"צ חמק היום בהצלחה ממבחן נוסף, כשדחה את העתירה למנוע את מינויו של יאיר "עזוב אותי מבג"צ" נווה בתואנה שאין הבדל בין התפקיד שאליו מיועד נווה – ממלא מקום הרמטכ"ל – ובין תפקיד סגן הרמטכ"ל. בזה הם צודקים, כי אין בעצם תפקיד של ממלא מקום הרמטכ"ל (ומאחר וכל הפארסה של מינויו הזמני של נווה בוצעה בידיעתו ואישורו של וינשטיין, צריך לתהות על מידת כשירותו לתפקידו של יועמ"ש שלא יודע את הפרט הבסיסי הזה).

על פשעי מלחמה לא מעכבים קידום בישראל; את זה ידענו כבר מעת מינויו של גלנט. אבל כנגד נווה יכולה לעמוד פרשיה אחרת. עמוס הראל כתב שנאמר לברק ואשכנזי שעליהם לבדוק את המועמדים היטב: "אולי העתיקו בבחינה בתיכון, אולי שרטו מכונית שכנה בחניון ולא דיווחו, אולי נגעו באיזו סמלת". על נושא הסמלת הוא חוזר פעמיים.

נטען שמדובר בשובניזם של הראל. יכול להיות, אבל זה נראה כמו עיתונאי שרומז שיש לו מידע שהוא לא יכול לחשוף בשל חוק לשון הרע. בתחילת העשור הוא הואשם על ידי קצינה בכך שהטריד אותה מינית, אם כי זוכה; ראיתי בשעתו כתבה שהיו שתי תלונות נגדו, אם כי אני לא מצליח למצוא אותה. אם הראל רומז לכך שיש עוד נשים שנפגעו מנווה אך חששו להתלונן, הולך להיות כאן קרקס שכמותו לא ראינו מאז ימי איציק מרדכי. נווה מתעקש שהוא רוצה להיות רמטכ"ל. אם אכן יש מתלוננת שניה, כדאי לו מאד לחשוב על זה שוב.

גלנט בכיין: שודד הקרקעות הנגזל יילל מרה בבג"צ שאכלו לו, שתו לו. עכשיו, במהלך שצריך היה להבהיר לכ ו ל ם חוץ מאהוד ברק שהוא לא ראוי, הוא דורש שיכללו גם אותו בסבב המיועדים החדש לרמטכ"לות.

אם לגלנט היה אכפת לצה"ל, הוא לא היה גורר את הפרשה אחרי החלטת היועץ, ומודיע על פרישתו. אבל הוא חניך אסכולת החווה של שרון, שגרסה שאף פעם אסור לוותר מרצון על תפקיד, כך שהוא נאחז בקרנות המזבח. הוא רוצה להיות רמטכ"ל, גם במחיר פגיעה קשה בשמו של מוסד הרמטכ"לות".

מה יש להם, לגנרלים, שהם בכיינים כל כך? זכור לרע בוגי יעלון ויבבותיו על השנה הרביעית שניסה לסחוט ולא קיבל; הבוגד יצחק גרשון, שקיבל פקודה משר הבטחון פרץ לגייס את המילואים של פיקוד העורף במלחמת לבנון וסירב, עתר לבג"צ נגד נסיונו של מבקר המדינה לקרוא להעמדתו לדין צבאי; הוא פרש זמן קצר לאחר מכן. הגנרלים היו נוזפים חמורות, אם לא יותר מכך, בחוגר שהיה מיילל כפי שהם מייללים. למה אין להם את מינימום היושרה לבלוע, להצדיע ולשתוק?

אשכנזי, גלנט ונווה – ועמיתיהם האפורים מהם, ששמם לא אומר דבר לאיש, פרט לשתדלני הלשכות – הם פניו של המטכ"ל בשנת 2011. לא שזה יגרום לציבור להתפכח: מי שיזכה באדרת הרמטכ"ל יהפוך שוב לאדם החשוב ביותר בישראל, אל-שגג, ובאותה מידה, כמלך לשנה המוקרב עם תום תפקידו, ישוב להיות בן תמותה מן השורה כשיעביר את התפקיד למחליפו.

(יוסי גורביץ)

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין – הכנוע ביותר מאז לרצון קוניו מאז יוסף חריש – נאלץ להודיע לאנשים שמינו אותו שאין אפשרות סבירה למנות את יואב גלנט לראש המטה הכללי של צה"ל. להודעה נלוותה השקרנות האוטומטית של נתניהו, שהודיע שקיבל את ההודעה רק הבוקר; וינשטיין מסר שהודיע לו על כך אמש. אהוד ברק, ברפלקס אוטומטי משלו, הודיע שהוא "מכבד" את עמדת היועץ אבל בו זמנית מתעלם ממנה בבוז. הוא אמר ש"האלוף יואב גלנט הוא האיש המתאים ביותר לפקד על צה"ל בעת הזאת… חשבתי ועודני חושב ×›×™ לאלוף גלנט יש את היכולת, הניסיון, קור הרוח והחזון לפקד על צה"ל. צורך ×–×” מתחדד עוד יותר נוכח הזעזועים הפוקדים בשבועות האחרונים את המזרח התיכון."

האמנם?

ברק ותומכיו של גלנט מדברים עליו כאילו היה הביאה השניה של גיאורגי ז'וקוב, או הכלאה בין היינץ גודריאן ואריך פון מאנשטיין בעורו של עומר ברדלי; אבל אם נניח לרגע לשחיתותו של גלנט, ולשחיתותו של האיש שמינה אותו, ונתמקד בביוגרפיה של האלוף – יש לקוות, בקרוב במיל'– יואב גלנט, נמצא שמדובר באיש לוחמה זעירה שלא רשם על שמו שום הישגים גדולים או מקוריים.

גלנט שימש כלוחם וקצין בשייטת 13, בהפסקות, בין 1979 ל-1984, ואחר כך היה סגן מפקד סטי"ל; הוא פיקד על שייטת 13, ותקף בהצלחה מטרות לא חמושות כמו ספינת השיבה של אש"ף, כמו גם מטרות חמושות מעט יותר בלבנון; אחר כך שימש בשורה של תפקיד מטה ופיקוד על חטיבות ואוגדות, מבלי שנאלץ להפעיל אותן תחת אש; הוא זכה בלוטו כשהפך למזכיר הצבאי של אריאל שרון, ומשם דרכו היתה סלולה. תחת פיקודו, ניהל צה"ל מתקפה גדולה ברצועת עזה כתרגיל אש, וניהל לכל היותר קרבות בסדר גודל של חוליה – כאשר כל קרב חוליה כזה מלווה בסיוע ארטילרי ואווירי.

שום דבר, בקיצור, לא הכשיר את גלנט אי פעם לפקד בקרב על משהו גדול יותר מפלוגה. הוא דוגמא קלאסית לקצין צה"ל ב-30 השנה האחרונות, שנות הכיבוש. קצינים כמו אריאל שרון יכלו לפקד בקלות – בחדווה, בהנאה, בגאונות טקטית – על אוגדות; צה"ל, וגלנט בכלל זה, שכח מזמן איך עושים את זה. בשתי הפעמים האחרונות, בלבנון, שבהן ניסה צה"ל להפעיל יותר מאוגדה אחת, התוצאה היתה התברברות כללית, קריסה מהירה של מערך הלוגיסטיקה, מספר עצום של אבדות מאש ידידותית, וחוסר הבנה של הזירה. שתי המלחמות הללו הסתיימו בתבוסות: צה"ל לא הצליח, במלחמת לבנון הראשונה, לפרוץ את ההגנות הסוריות על קו ביירות-דמשק, ונגרר למלחמת גרילה שבה מלכתחילה לא היה לו סיכוי; במלחמת לבנון השניה לא ברור כלל שלמטכ"ל היתה מטרה צבאית ברורה, ומטבע הדברים היא לא הושגה. במלחמת לבנון הראשונה, התקדם צה"ל במהירות, והגיע תוך פחות משבוע לביירות; במלחמת לבנון השניה, אכול עששת שנות הלוחמה הזעירה, הוא התקדם בקושי עשרה קילומטרים, ולא הצליח לפתוח קו אספקה למרחק של חמישה.

עכשיו, אם גלנט אמור להמשיך ולנהל את מלחמות מוצבי האימפריה של ישראל – בגדה, ברצועה, או בגיחות ללבנון – אז הוא יעשה את זה לא פחות טוב מכל סרן חי"ר אחר. אם צריך לכתר אויבים מבוהלים וחמושים למחצה, ואז להפעיל עליהם – ועל שכניהם עד דור שלישי – כמות חסרת פרופורציה של חימוש, אז כן, הוא יודע לעשות את זה.

אבל, אם כפי שנרמז מדברי ברק, הוא אמור להיות מסוגל גם להפעיל גיס בגבול הדרומי או הצפוני, אז אין לנו שום סיבה להניח שהוא יידע לעשות את זה. אין לו נסיון בכך. בזה, אם להיות הוגנים כלפי גלנט, הוא לא שונה משום קצין בכיר אחר של צה"ל. שלושים שנה של ציד חמושים פלסטינים עשו את שלהן.

כך או כך, מינויו או אי מינויו של גלנט לרמטכ"ל לא ישנו הרבה מבחינת היכולות של צה"ל. סגן הרמטכ"ל נווה ×™×”×™×” מסוגל להתמודד עם פלישה מצרית או סוריות באותה היעילות – או, שמא, באותה חוסר יעילות – בדיוק.

בתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם תחליף. אין ספק שיואב גלנט היה מפקד חוליה אמיץ. למרבה הצער, זה לא מספיק בשביל לפקד על צבא מודרני. ודאי לא לקשור לו כתרים של הגנרל שאין בלתו, בלי שיעשה שום דבר להצדיק אותם.

עדכון: תוך כתיבת הפוסט, הודיעו נתניהו וברק לגלנט ששירותיו לא רצויים עוד. אני חושב שהנקודה העיקרית עומדת, עם זאת, ואקנח בהערה קנטרנית: גלנט מונה על ידי הממשלה. האם נתניהו וברק מוסמכים, על דעת עצמם, לבטל החלטת ממשלה?

(יוסי גורביץ)

כוחות מצריים בסיני: שורה של דיווחים מעידים על כך שכוחות צבא מצריים נכנסו היום לעיר שארם א שייח' שבסיני. על פי השמועות, שם נמצא גם מובארק.

כניסה של כוחות צבא מצריים לסיני אסורה על פי הסכם השלום בין ישראל ומצרים. נסיונות לקבל תגובה רשמית מצה"ל נכשלו; שם אמרו שצריך לדבר עם משרד החוץ. ליסה גולדמן קיבלה מיגאל פלמור, דובר משרד החוץ, את התגובה הבאה: "אנחנו צריכים לבחון את המצב. יש לנו הנחיות ברורות לא להעיר כל הערה על המצב במצרים, לא משנה מה, כך שלא סביר שתהיה לנו תגובה אחר כך. פשוט נצטרך לחכות ולראות". לדברי גולדמן, פלמור נשמע כאילו הידיעה הפתיעה אותו.

קשה מאד להאמין שצה"ל לא מודע לכך שכוחות צבא מצריים נכנסו לסיני, מה שטכנית מהווה פלישה והפרת הסכם השלום. אם הפעולה המצרית בוצעה ללא תיאום, זו ידיעה בטחונית מדאיגה מאד; מהלך כזה, אחרי הכל, הוביל למלחמת ששת הימים. אם היה תיאום, אז מישהו בממשלת ישראל צריך להסביר באיזו סמכות הוא פועל. הסכם השלום אושר, כזכור, על ידי הכנסת ושינוי שלו מצריך הסכמה שלה. יתר על כן, עולה כאן השאלה האם ישראל מסייעת למשטר מובארק מול אזרחיו.

לול או פחחחח? ב-25 בינואר, יצאו המצרים ברצינות לרחובות. התאריך העניק להתקוממות את ההאשטג שלה בטוויטר, #Jan25. באותו היום עצמו, פתח האל האכזר את פי האתון, ראש אמ"ן האלוף אביב "לונדון לא מחכה לי" כוכבי, והוא אמר לוועדת החוץ והבטחון ש"אין כרגע חשש ליציבות השלטון במצרים".

נו. את ההמשך אתם יודעים. עכשיו, לאמ"ן ולמודיעין הישראלי בכלל יש שורה ארוכה של פשלות בחיזוי העתיד, תחום שיש להודות שהוא לא פשוט. ב-1967, אמ"ן העריך שלא תפרוץ מלחמה. על מלחמת יום הכיפורים מיותר להרחיב את הדיבור. בתחילת מלחמת עיראק-איראן, הוא העריך שהיא תמשך מספר שבועות. שמונה שנים לאחר מכן, הוא העריך שהיא תמשך עוד שלוש שנים. היא הסתיימה כעבור מספר שבועות. המודיעין – ספציפית, המוסד – הכניס אותנו ללבנון, מולך שולל על ידי באשיר ×’'ומאייל והפלנגות שלו; אמ"ן לא ×—×–×” את טבח סברה ושתילה. השב"×› לא ×—×–×” את האינתיפאדה הראשונה. או, בעצם, גם את השניה. ערב מלחמת המפרץ הראשונה, ×—×–×” אמ"ן שסדאם חוסיין לא יירה טילים לעבר ישראל. ערב מלחמת המפרץ השניה, הוא הזהיר שיש סיכוי שחוסיין יפעיל, ברגע של יאוש, את כל הארסנל שיש לו כנגד ישראל – מבלי לדעת שאין ארסנל ×›×–×”. מידע שגוי שהעביר אמ"ן לאמריקנים ×”×™×” אחד הגורמים ליציאה למלחמה בעיראק. וכמובן, יש את התחזית השנתית של ראש אמ"ן, על פיה איראן תגיע לפצצה בסתיו הבא.

ועדת אגרנט כבר קבעה שיש להקים מועצה לבטחון לאומי, שתשמש כמעריך לאומי במקום אמ"ן. צה"ל הצליח למסמס את ההחלטה הדי ברורה הזו במשך 37 שנים מרשימות. ועדת שטייניץ, שקמה אחרי הכשלון הקולוסאלי ערב מלחמת המפרץ השניה, קבעה שיש להפוך את יחידת מודיעין האותות של אמ"ן, יחידה 8200, לגוף מודיעין עצמאי, שאינו כפוף לראש אמ"ן. זה כמובן לא קרה. הרמטכ"ל דאז, בוגי "משה" יעלון, שיבש את דיוני ועדת שטייניץ בכך שסירב לאפשר לקצין בכיר באמ"ן לענות לשאלות הוועדה: הוא הורה לו לשתוק.

עכשיו, אחרי שראינו שוב מה שווה המודיעין הצבאי, אולי הגיע הזמן לשלוח את אביב כוכבי לגמלאות, לפרק את אמ"ן – שנזקו לישראל עולה משמעותית על תועלתו – ולהקים יחידת הערכה לאומית חדשה, שלא כפופה לגנרלים ושמסוגלת לחשוב גם על החברה האזרחית. חיל המודיעין, מצידו, יוכל להמשיך לעשות את מה שהוא טוב בו: לעקוב אחרי יחידות האויב.

לא שזה יקרה. אחרי הכל, זה לא קרה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז עכשיו?

(יוסי גורביץ)

לב הפרשה: פרשת שלוס גלנט (*) תפסה את תשומת ליבו של הציבור לאחר שטל כהן פרסם בהארץ את התצלום האווירי של המבנה המפואר. תמונה אחת המחישה במה מדובר. והתמונה הזו אפילו לא קלטה את השטחים הגדולים שסיפח לעצמו גלנט בשלל תואנות (בין השאר, הוא ניסה למנוע את פינוי השטח בטענה שמדובר בשנת שמיטה (!).

אבל המבנה – ששוויו כשבעה מיליוני שקלים וגודלו 500 מ"ר – הוא לא הסיפור, עד כמה שהוא מנקר עיניים. הסיפור האמיתי הוא גם לא הכניעות של מנהל מקרקעי ישראל בפני אלוף דורסני שמכהן בלשכתו של מושחת המושחתים אריאל שרון. הסיפור האמיתי, וכמעט אף אחד לא מתייחס אליו, הוא האופן שבו הצליח גלנט לשכנע את מפקד יחידת המאבטחים של בכירי צה"ל – אז אל"מ אריק אלעזר – לסייע לו.

אחת הצרות שגלנט נקלע אליהן היתה העובדה שהוא פרץ על דעת עצמו שתי דרכים, אחת מהן באורך 120 מטרים, ללא אישור. לאחר שהתברר לגלנט שהוא בבעיה, צץ לפתע מכתב מאת אלעזר, הקובע שיש צורך בטחוני בדרכים הללו: גלנט זקוק ל"דרכי מילוט" למקרה של התקפת מחבלים.

לאף בכיר אחר בצה"ל, כולל אחד שהחיזבאללה כבר התעניין בו – הרמטכ"ל היוצא, גבריאל אשכנזי – אין דרך מילוט כזו, כך שצריך לשאול למה דווקא גלנט זקוק לה, וכמובן, מה הסבירות שתיערך התקפה על ביתו. יתר על כן, המכתב של אלעזר הגיע אל הגופים האזרחיים תוך עקיפה של כל הרשויות הרלוונטיות בצה"ל. כך שיש מקום לחשוד שגלנט, או מי מטעמו, הגיע אל אלעזר, הסביר לו את הבעיה – ואלעזר הרי ידע שאלוף פיקוד עם סיכויי קידום טובים הוא לא בדיוק משהו שיפגע בקריירה שלו. אלעזר גם צריך לדעת שהוא מכסת"ח את גלנט, הרי הדרכים כבר נסללו מבלי להתייעץ ביחידת המאבטחים, שקודם לכן לא הבחינה בסכנה מיוחדת לשלומו של האלוף המבוצר. זה לא מפריע לו יותר מדי.

זו הסכנה: שרמטכ"ל שהתרגל לכך שהוא יכול לקמבן קצינים אחרים לצרכי כל מיני עבירות על החוק, שלא מהסס להפעיל קצינים כדי שירמו את הרשויות לצרכיו הפרטיים. אדם כזה, אסור שיתמנה לכל תפקיד.

קשקושי טירקל: אפשר היה לפטור את מסקנותיה הצפויות מראש של ועדת טירקל בכך שהיו"ר שלה הוא זה שאישר את מינויו של גלנט כרמטכ"ל כי גלנט וברק אמרו לו שזה בסדר ואין מה לחקור, אבל כנראה שצריך להקדיש לזה עוד כמה מילים.

קודם כל, המסקנות אכן היו צפויות מראש: כפי שהראה תום, בשורה של פוסטים מופתיים על עבודת הוועדה ("המופע של טירקל"), חבר הוועדה ראובן מרחב כבר קבע, תוך כדי הדיונים, ש"המדינה קובעת את הדברים האלה והיא מכריזה על סגר ומודיעה עליו והוא חוקי לפי כל אמת מידה, ובית המשפט העליון אישר את זה, וזה עומד בכל אמת מידה של דין בינלאומי לפי הליך בינלאומי מוכר – הודעה לימאים וכה הלאה וכה הלאה – וזה מה שמחייב. זה מה שמחייב." כזכור, חלק מתפקידה של וועדת טירקל היה לבחון אם אכן המצור היה חוקי. בוועדה שלא היתה וועדת ראווה, ראובן מרחב היה הופך לחבר לשעבר, אבל מספיק עם הצחוקים.

שנית, לא ברור אם בפני הוועדה הוצג כל החומר המצולם שנתפס על המרמרה – על פי העדויות, נראה שלא – ולא נראה שהיא ביקשה לראות את החומר. היא טוענת ש-127 מתוך 133 פעולות אלימות של החיילים היו מוצדקות, אבל לא ברור על סמך מה – הרי לא הטורקים ולא הפעילים הבינלאומיים העידו בפניה. כאן המקום להזכיר, שוב, שאחרי שבעה חודשים, צה"ל לא פרסם את החומר המצולם שהחרים, וכנראה שהוא יודע למה.

שלישית, הוועדה קובעת שהמצור היה חוקי, לא היה רעב, והמצב היה בסדר לגמרי ולחלוטין לא ענישה קולקטיבית. כפי שציין מברק אמריקני שכנראה חמק מידיעתה, "Israeli officials have confirmed to econoffs on multiple occasions that they intend to keep the Gazan economy on the brink of collapse without quite pushing it over the edge". למצור צריכות להיות השלכות צבאיות, וככזה הוא אמור להיות קצר; הוא לא אמור להיות כלי פוליטי שמטרתו שינוי משטר. החוק הבינלאומי, כפי שציינה היום עמותת גישה, "מתיר הגבלת תנועה על מנת למלא צרכי ביטחון, תוך שמירה על זכויותיהם של תושבים פלסטינים בעזה לקיים חיים תקינים. אולם הטלת סגר לשם ענישה – אסורה". היא מצטטת, כראיה, את הצלב האדום – גוף בעל מעט יותר יוקרה בתחום מאשר ועדת הטיוח של טירקל.

המצור הישראלי על רצועת עזה הוא עונש קולקטיבי פר אקסלנס, ובניגוד למה שמוכרים לנו כל הזמן, הוא לא היה בשל הבחירה בחמאס: הוא הוטל אחרי שהחמאס תפס את השלטון ברצועה בכוח, יותר משנה לאחר הבחירות.

העלילה של השמאל הלאומי: במוצ"ש הקודם, כזכור, נערכה הפגנה גדולה בתל אביב של הארגונים הפרו דמוקרטיים. ארגון אחד נעלם: השמאל הלאומי. בתשובה לשאלות בנושא, טען הדובר של השמאל הלאומי בטוויטר שהארגון לא השתתף בהפגנה משום ש"מארגני ההפגנה בהובלת דב חנין סירבו להניף דגל ישראל על הבמה". יצוין שההודעה הראשונית של הטוויטר של השמאל הלאומי היתה כנה יותר: "יש לנו בעיה להפגין עם פוסט ציונים, ערבים או יהודים. לכן לא הגענו להפגנה האחרונה בתל אביב." זו עמדה שאפשר לכבד, אם כי גם לא להסכים איתה.

הטענה השניה נשמעה לי יותר מדי כמו הטענה של שלי יחימוביץ' שדב חנין לא עומד בעת שירת התקווה. חנין ודובריו הכחישו בתוקף את הטענה, ואמרו שלא רק שדרישה כזו לא הועלתה, גם לא נראה היה שהשמאל הלאומי מעוניין להשתתף בעצרת, ולא שלח נציגים לדיונים בנושא. שוחחתי עם אחד מעוזריו של עו"ד אלדד יניב, ראש התנועה, אדם בשם תומר שהציג את עצמו כאחד ממייסדי התנועה.

התגובה הראשונה של תומר היתה "דגלים ×–×” סמל, ואם הוא נתן לך את הדוגמה כסמל, ×–×” בגלל שהדיון באינטרנט הוא דיון סמלי… השיח באינטרנט הוא שיח של סמלים". אחרי שהבהרתי לו שמדובר בעלילה, שאי אפשר לעטוף אותה בז'ארגון על סמלים ושמה שהם אומרים הוא עילה לתביעת דיבה, הוא הציג עמדה אחרת: "אנחנו שאלנו אם חלק מהתפאורה ×™×”×™×” עם דגל ישראל, וענו לנו חד משמעית לא", אם ×›×™ לדבריו השיחה הזו לא היתה עם דב חנין אלא עם צד שלישי, אנשי השמאל הלאומי לא נכחו בשיחות, וזו היתה ההתרשמות שלהם ממגעיהם של תנועות שמאל אחרות.

בקיצור, על סמך התרשמות מכלי שני – במקרה הטוב – הרשו אנשי השמאל הלאומי לעצמם לנסות להפוך את הבעיה שלהם (אי הגעתם להפגנה או אפילו לשיחות על ניהול ההפגנה) לבעיה של דב חנין, תוך ניצול החשדנות כלפיו בשמאל הציוני. שזה מסריח.

עדכון: שוחחתי עם נציגת הצד השלישי שלטענת תומר אמרה לשמאל הלאומי שחנין התנגד להנפת דגלי ישראל. התגובה שלה היתה קצרה ובוטה: “שטויות”.

(* הזכויות שמורות ליובל בן עמי)

(יוסי גורביץ)

אמש פורסם בשורה של כלי תקשורת "תחקיר" של צה"ל, בו נטען שג'וואהר אבו רחמה מתה לא כתוצאה מהגז המדמיע שהדו"ח נאלץ להודות שהיא שאפה, אלא כתוצאה מטיפול שגוי שהיא קיבלה בבית החולים. זו הגרסה הרביעית של צה"ל בפרשה; רשימה של כל השקרים של צה"ל בנושא, שערך נדב פרץ, אפשר למצוא כאן.

יש רק שגיאה אחת במה שנדב כותב, והיא לא באשמתו. ה"תחקיר" הוא לא תחקיר רשמי של צה"ל. קריאה מדוקדקת מעלה שהוא מיוחס לא לדובר צה"ל, אלא ל"גורמים צבאיים" עלומי שם.

עשיתי, על כן, את המתבקש והרמתי טלפון לדובר צה"ל. התשובה שלהם היתה חד משמעית: "זה לא תחקיר שלנו, זה לא משהו שאנחנו הפצנו, זה משהו שככה יצא". מבחינת דובר צה"ל, התחקיר בפרשת מותה של אבו רחמה עדיין נמשך.

במהלך השיחה עם דובר צה"ל, הודתה החיילת בצד השני מבלי משים במה שפורסם כאן לראשונה: שמי שניהל את התדרוך לכתבים הצבאיים ולבלוגרים נבחרים, בו נטען שאבו רחמה מתה מסרטן ולא היתה כלל בהפגנה, היה אלוף פיקוד המרכז אבי מזרחי. לגמרי לא במקרה, המידע שפורסם אתמול כתחקיר רשמי של צה"ל היה "מידע שהוצג לאלוף פיקוד המרכז".

צה"ל, כפי שציינו בעבר, ממשיך לנהל מלחמה פסיכולוגית בשני ראשים: ראש אחד, זה של פיקוד מרכז, ממשיך להפיץ שלל גרסאות שמטרתן להרחיק מצה"ל את האחריות; האחר, זה הרשמי של דובר צה"ל, דובק בעמדה הרשמית על פיה הכל עדיין בבדיקה. יצוין שהעמדה הרשמית של דובר צה"ל לא גורמת לו לצאת לתקשורת למחות על הפצת השמועות הזו ולחזור על עמדתו הרשמית; נוח לו ככה.

כאן צריך, שוב, להזכיר שהכתבים הצבאיים מהווים הרבה יותר מדי צינור תעמולה של "גורמים צבאיים", מבלי להציג את ההסתייגויות הנדרשות – על כל פנים, לא בזמן. הם אפילו לא טרחו לוודא את ההצגה החדשה שנמסרה להם מול דובר צה"ל.

זכורים לרע התועמלנים הקטנים שכל כך התרגשו לקבל תדרוך מקציץ בכיר, עד שהם חזרו על השקרים שלו – מתה מסרטן, לא היתה בהפגנה – כאילו היו תורה מסיני, והפיצו אותם בעולם. מעניין איך הם הרגישו הבוקר, כשמזרחי השליך אותם כאילו היו טישו משומש והפיץ גרסה שונה לחלוטין – היא היתה בהפגנה, היא נפגעה מגז, היא לא מתה מסרטן – תוך שהוא מחסל את אמינותם וחושף את ערוותם כאנשי Hasbara קטנים.

צה"ל מקדיש הרבה יותר מדי מאמץ תעמולתי לשאלת מותה של אבו רחמה. כל כך הרבה, שעולה השאלה על מה הוא מנסה לחפות.

(יוסי גורביץ)

יש קולונל ואיציק בר שמו, שפיקד פעם על חטיבת שומרון, שנורא נעלב מכל מיני כרוזים שנכתבו עליו. אז, מאחר ואת מפיצי הכרוזים די קשה למצוא, וגם אם היו מוצאים אותם זה היה מסבך את בר עם אוכלוסיה שנשיכתה קשה כנשיכת חמור – הבוסים האמיתיים שלו, המתנחלים – אז הוא החליט להתלבש על הכתב שפרסם את הידיעה, יהושע בריינר מוואלה. עכשיו בריינר נחקר בהאשמה של "העלבת עובד ציבור", כי פרסם ידיעה על כך שהעליבו עובד ציבור. מותר לחשוד במשטרה ובבר שהם נטפלו לבריינר דווקא כי הוא כתב וואלה, ארגון שכוחו התקשורתי מועט יחסית. בספק אם היו מעיזים, בינתיים, לעשות דבר כזה לכתב הצבאי של ידיעות אחרונות, נניח.

כשזה מגיע לאנשי צבא, המערכת המשפטית – בתוך עמה היא חיה – נוטה להתכופף. לא שהיא זקופה כתומר בימים כתיקונם: מרב מיכאלי כתבה הבוקר דברים נכוחים בנושא, במאמר שאני מעז לומר שהוא הטוב ביותר שפורסם ב"הארץ" ב-2011. בג"צ, שנזקק לשנים ארוכות כדי לאסור שימוש במגנים אנושיים, הוא משענת קנה רצוץ לדמוקרטיה הישראלית.

הבוקר ימצאו את עצמם שלושה שופטי בג"צ במצב בלתי אפשרי: הם יצטרכו לקבוע האם העובדה שוועדת טירקל לא בחנה את המידע על שקריו ופעולותיו הבלתי חוקית של אחד, יואב גלנט, די בה כדי לדרוש דיון מחודש בהתאמתו למשרה הממשלתית הבאה שאליה מונה. אם גלנט היה ממונה לתפקיד שר, כנראה שלא היתה כאן בעיה גדולה מדי. אם יועץ משפטי היה מגיע לבג"צ עם הטענה המגוחכת שגלנט מגיע אליה – ועדת טירקל אישרה את מינויו בלי לשמוע את טענות הנגד, כי אהוד ברק אמר לה – השופטים היו מגלגלים אותו, בצדק, מכל המדרגות.

אבל יואב גלנט הוא אלוף פיקוד, שכבר נמשח לרמטכ"ל. הוא מיועד למשרה הבכירה ביותר בישראל, חשובה משמעותית יותר מזו של ראש הממשלה. זה האחרון הוא בסך הכל פוליטיקאי נאלח. הרמטכ"ל, מצד שני, מייצג את רחשי לבו של העם. דורון רוזנבלום כבר ערך פעם השוואה בין הטקסטים בעיתונות העברית בעת כניסתו לתפקידו של רמטכ"ל ובין דיווחי התקשורת הבריטית על הכתרה או על חתונה מלכותית. מעל לפוליטיקאים, מעל לחוק, מעל למוסר – הרמטכ"ל הוא המונארך הישראלי. אמש התייחסה כותרת בנרג לעתידו של גבי "מסמך הרפז" אשכנזי כך: "לאן יילך הרמטכ"ל הנערץ לאחר הפרישה?"

רמטכ"לים, כמובן, נשארים נערצים רק כשהם במדים. כשהם פושטים את המדים ונכנסים לפוליטיקה, רוב הזוהר נשאר מאחור. אבל כשהם במדים, אין שום דבר שעומד מולם. שלושה שופטי יתבקשו הבוקר לעשות דבר פעוט ביחס: להחזיר את מינויו של גלנט לוועדת טירקל ולומר לה שהפעם, במטותא, היא צריכה לשמוע לא רק את גלנט והבוס שלו, אלא גם את האנשים עם המסמכים שמעידים שגלנט הוא פושע וגנב.

ספק אם יהיה להם את האומץ לכך. סביר הרבה יותר שמה שנקבל הוא את הטקסט הבג"צי האופייני: אמירות חמורות סבר על כך שהדבר איננו ראוי, בלתי קביל וכו' – ואז אישור של המעשה שכבר נעשה. רק דוד בן גוריון הרשה לעצמו להסתכן בפיטורי רמטכ"ל, והמעמד של האחרון היה אז הרבה פחות מיתולוגי מכפי שהוא כיום. לדרוש זאת מבג"צ, בשעה שכל הצלחה כזו של עמידה במבחן החוק מכרסמת במעמדו הציבורי, יהיה מוגזם.

אבל אם גם לא את המעט ×”×–×”, אז בשביל מה, בעצם?  בשביל שישראל תוכל לנופף בעלה התאנה שלה?

(יוסי גורביץ)