יש קולונל ואיציק בר שמו, שפיקד פעם על חטיבת שומרון, שנורא נעלב מכל מיני כרוזים שנכתבו עליו. אז, מאחר ואת מפיצי הכרוזים די קשה למצוא, וגם אם היו מוצאים אותם זה היה מסבך את בר עם אוכלוסיה שנשיכתה קשה כנשיכת חמור – הבוסים האמיתיים שלו, המתנחלים – אז הוא החליט להתלבש על הכתב שפרסם את הידיעה, יהושע בריינר מוואלה. עכשיו בריינר נחקר בהאשמה של "העלבת עובד ציבור", כי פרסם ידיעה על כך שהעליבו עובד ציבור. מותר לחשוד במשטרה ובבר שהם נטפלו לבריינר דווקא כי הוא כתב וואלה, ארגון שכוחו התקשורתי מועט יחסית. בספק אם היו מעיזים, בינתיים, לעשות דבר כזה לכתב הצבאי של ידיעות אחרונות, נניח.

כשזה מגיע לאנשי צבא, המערכת המשפטית – בתוך עמה היא חיה – נוטה להתכופף. לא שהיא זקופה כתומר בימים כתיקונם: מרב מיכאלי כתבה הבוקר דברים נכוחים בנושא, במאמר שאני מעז לומר שהוא הטוב ביותר שפורסם ב"הארץ" ב-2011. בג"צ, שנזקק לשנים ארוכות כדי לאסור שימוש במגנים אנושיים, הוא משענת קנה רצוץ לדמוקרטיה הישראלית.

הבוקר ימצאו את עצמם שלושה שופטי בג"צ במצב בלתי אפשרי: הם יצטרכו לקבוע האם העובדה שוועדת טירקל לא בחנה את המידע על שקריו ופעולותיו הבלתי חוקית של אחד, יואב גלנט, די בה כדי לדרוש דיון מחודש בהתאמתו למשרה הממשלתית הבאה שאליה מונה. אם גלנט היה ממונה לתפקיד שר, כנראה שלא היתה כאן בעיה גדולה מדי. אם יועץ משפטי היה מגיע לבג"צ עם הטענה המגוחכת שגלנט מגיע אליה – ועדת טירקל אישרה את מינויו בלי לשמוע את טענות הנגד, כי אהוד ברק אמר לה – השופטים היו מגלגלים אותו, בצדק, מכל המדרגות.

אבל יואב גלנט הוא אלוף פיקוד, שכבר נמשח לרמטכ"ל. הוא מיועד למשרה הבכירה ביותר בישראל, חשובה משמעותית יותר מזו של ראש הממשלה. זה האחרון הוא בסך הכל פוליטיקאי נאלח. הרמטכ"ל, מצד שני, מייצג את רחשי לבו של העם. דורון רוזנבלום כבר ערך פעם השוואה בין הטקסטים בעיתונות העברית בעת כניסתו לתפקידו של רמטכ"ל ובין דיווחי התקשורת הבריטית על הכתרה או על חתונה מלכותית. מעל לפוליטיקאים, מעל לחוק, מעל למוסר – הרמטכ"ל הוא המונארך הישראלי. אמש התייחסה כותרת בנרג לעתידו של גבי "מסמך הרפז" אשכנזי כך: "לאן יילך הרמטכ"ל הנערץ לאחר הפרישה?"

רמטכ"לים, כמובן, נשארים נערצים רק כשהם במדים. כשהם פושטים את המדים ונכנסים לפוליטיקה, רוב הזוהר נשאר מאחור. אבל כשהם במדים, אין שום דבר שעומד מולם. שלושה שופטי יתבקשו הבוקר לעשות דבר פעוט ביחס: להחזיר את מינויו של גלנט לוועדת טירקל ולומר לה שהפעם, במטותא, היא צריכה לשמוע לא רק את גלנט והבוס שלו, אלא גם את האנשים עם המסמכים שמעידים שגלנט הוא פושע וגנב.

ספק אם יהיה להם את האומץ לכך. סביר הרבה יותר שמה שנקבל הוא את הטקסט הבג"צי האופייני: אמירות חמורות סבר על כך שהדבר איננו ראוי, בלתי קביל וכו' – ואז אישור של המעשה שכבר נעשה. רק דוד בן גוריון הרשה לעצמו להסתכן בפיטורי רמטכ"ל, והמעמד של האחרון היה אז הרבה פחות מיתולוגי מכפי שהוא כיום. לדרוש זאת מבג"צ, בשעה שכל הצלחה כזו של עמידה במבחן החוק מכרסמת במעמדו הציבורי, יהיה מוגזם.

אבל אם גם לא את המעט הזה, אז בשביל מה, בעצם?  בשביל שישראל תוכל לנופף בעלה התאנה שלה?

(יוסי גורביץ)