שר האוצר של מדינת ישראל, יאיר לפיד, הכריז שלשום (ב') בעמוד הפייסבוק שלו בעליצות על קיצוץ קצבאות הילדים וכתב שם, בין השאר, ש"כשאדם מביא ילדים לעולם, הוא זה שאחראי עליהם. לא המדינה אמורה לפרנס אותם, גם לא הורים אחרים." לפיד, כהרגלו, קשקש. הוא אמר שבמשפחות שבהם שני ההורים עובדים, העוני ירד אל פחות מחמישה אחוזים; בפועל, בעשור האחרון – מאז שבנימין נתניהו שימש כשר אוצר והגביר את ההילוך במלחמת המעמדות – שיעורן של המשפחות העניות שבהן שני ההורים עובדים יותר והוכפל, והוא עלה משני אחוזים ל-4.6%. הביטוח הלאומי מעריך שהגזירות של לפיד ידרדרו עוד עשרות אלפי ילדים אל מתחת לקו העוני. גם כך, שיעור הילדים העניים בישראל עומד על כ-33%; בעקבות גזירות לפיד, השיעור יעלה לכ-37%.

לפיד מסווה את המהלך הזה כחלק מהמלחמה שלו בחרדים. בפועל, הפגיעה של המהלך תהיה רחבה הרבה, הרבה יותר: החרדים מהווים כעשרה עד 12% מהאוכלוסיה, תלוי את מי שואלים ואיך סופרים. כ-83% מכלל המשפחות שייפגעו מגזירות לפיד מגדלות רק שלושה ילדים ומטה. בניגוד לשקרים של לפיד, קצבאות מונעות עוני, ובאבוה. ועוד לא דיברנו על כך שבעקבות הקדנציה באוצר של אויב העניים האחר, נתניהו, הקצבאות בישראל הן מהנמוכות ביותר ב-OECD: רק אלו של צ'כיה, סלובקיה ופולין נמוכות יותר.

אבל אני לא רוצה לדבר על המספרים. גם השמחה לאיד של לפיד, על כך שהוא מצליח, מעשה מוגאבה, להוריד את ילדיהם העניים של אויביו הפוליטיים לעוד קצת תת תזונה מבלי לוודא שלהוריהם יהיו בכלל מקומות עבודה לתפוס, מחליאה ככל שתהיה, איננה הנושא. הנושא הוא נתון אחר.

מרכז המידע והמחקר של הכנסת דיווח לפני כשבוע שכ-14 אלף חיילי צה"ל נידונו לתקופת מאסר בשנה האחרונה, כ-70% מהם בשל עריקות. כשזוכרים ש(על פי פרסומים זרים) מספר חיילי הסדיר בצה"ל עומד על מעט יותר מ-100,000 איש, הנתון הזה הוא לא פחות ממדהים: אחד מכל עשרה חיילי צה"ל ערק או נפקד בשנה האחרונה. לשם השוואה, יחידה צבאית שספגה 10% אבידות נחשבת ליחידה שספגה אבידות כבדות, ויחידה שסופגת 20% אבידות נחשבת ללא ראויה לקרב.

רוב מקרי העריקות בצה"ל, על פי החיילים, נובעים מעוני. גם הקצונה מודה בכך שרוב גדול של העריקים מגיעים מרקע סוציו-אקונומי נמוך. שיעור העריקות בקרב חיילים יוצאי אתיופיה, אחת הקבוצות הסוציו-אקונומיות הנמוכות בישראל, עומד על שיעור מזעזע של כ-50%. רבים מהם נכנסו לכלא משום שהם ניסו לפרנס את המשפחות שלהם. צריך לזכור שני דברים: קודם כל, שחיילי צה"ל מקבלים תשר מחפיר (אי אפשר לקרוא לו "שכר" מבלי לצחוק), בזמן שהם משמשים עובדי כפיה של המדינה, בעלות – מבחינתם – של מאות אלפי שקלים; ושנית, שהנתונים האלה מתייחסים רק לחיילים שנכלאו בשל עריקות. מי שמכיר את הצורה שבה צה"ל פועל מבין שהשיעור האמיתי גבוה יותר, אולי גבוה הרבה יותר, משום שבמקרים רבים הסיפורים האלה נסגרים בתוך היחידה.

ושני הדברים קשורים. ישראל העניקה בשעתו קצבאות ילדים גבוהות יחסית לא בגלל החרדים, אלא משום שהיא תמיד היתה אחוזת אימה מפני ה"מאזן הדמוגרפי" ומשום שהיסטורית, היא נזקקה לבשר תותחים. בן גוריון אפילו חילק מענקים לאמהות שילדו עשרה ילדים עבור הרמטכ"ל – קשה לדעת עד כמה הוא היה מודע לכך שמענקים דומים מאד חולקו בגרמניה הנאצית לאמהות מצטיינות שהולידו חיילים קטנים עבור הפיהרר.

מטבע הדברים, מאחר ויש קשר מובהק בין ילודה גבוהה ובין עוני, עידוד הילודה פגע בעיקר בשכבות המוחלשות ממילא. הן קיבלו קצבה נמוכה יחסית עבור רתימת הרחם המשפחתית לעגלה הציונית. הילדים שנולדו למשפחות מרובות ילדים נולדו לעתים קרובות לחיי עוני. מדיניות שפויה יותר היתה פועלת אחרת: היא היתה מקצצת חדות את הקצבאות אחרי הילד השלישי. עוני נקשר לדת, והאתוס הדתי היהודי מדבר על הבאת ארבעה ילדים לפחות לעולם, רצוי שני בנים ושתי בנות, כדי להכפיל את הדור הקיים. הילדים האלה אמורים להיות חיילים. הם גם אמורים להיות, על פי התפיסה של לפיד, עניים. אחרי הכל, "כשאדם מביא ילדים לעולם, הוא זה שאחראי עליהם. לא המדינה אמורה לפרנס אותם, גם לא הורים אחרים."

וואלה. זו היתה יכולה, בספק, להיות תפיסה סמי-לגיטימית במדינה מערבית שאין בה גיוס חובה, שאיננה משיתה חובת שירות כפוי שהיא מצד אחד הפיכת המשרת למטרה מותרת לפגיעה מצד חיילי אויב ומצד שני שווה ערך של מס עצום על אדם צעיר שבקושי נכנס לשוק העבודה. לזה יש להוסיף את שלילת החירות של אנשים, שאינם מסוגלים – בניגוד לכל כללי השוק החופשי – לפעול בחופשיות במשך שלוש שנים, שנמצאים תמידית בסכנת כליאה בשל גחמותיו של מש"ק זה או אחר, וכמובן נמנע מהם לפתח את עצמם במשך שלוש השנים הללו. לדעתי זו לא היתה תפיסה לגיטימית; אנחנו חברה, לא אסופה של אטומים, לא להק צרכנים, לא יחידות יצור.

אבל מה שאי אפשר לעשות הוא לנסות להחזיק את החבל הזה משתי קצותיו. גם לקצץ את השירותים החברתיים עד לבשר החי (ההוצאה של ישראל עליהם, על פי נתוני דה מארקר שהובאו בתחילת הפוסט, היא הקטנה בקרב מדינות ה-OECD), גם לדרוש ילודה גבוהה לצרכי צבא (ראו היללות הקבועות מכיוון צה"ל על קטינת שנתון המתגייסים), גם לקצץ את קצבאות הילדים, גם לתת לחיילים תשר במקום שכר וגם להכניס אותם לכלא כשהם מנסים לאפשר להוריהם לשרוד במדינת לפיד-נתניהו – זה לא. עד כאן.

לפיד רוצה חיילים? שישלח את הבנים שלו לצבא. איך זה עבד לבן של נתניהו, כבר ראינו. מישהו צריך להגן על מדינת הטייקונים? שיהיו אלה הטייקונים ויורשים. מי שאין לו חלק בעוגת ההכנסות הלאומית, אין לו על מה להגן. שיתייצב בנו של לפיד, יעטה שכפ"צ, וילך להגן על איזה מאחז בלתי חוקי. שיתייצבו בני 18 המשפחות להגן על מה שהפך לנחלתם.

אשר לשאר האזרחים? לאהליך, ישראל! מה לכם חלק ביאיר, לא נחלה בבן טומי. כן, המדינה יכולה לכפות עליכם גיוס. שקרו לו. העמידו פני חולים ומשוגעים. הציפו את המערכת. ואם יגייסו אתכם בכוח למרות זאת, אל תסתפקו בהליכה שקטה לכלא בעוד הוריכם מנסים לדחות את הנושים. חבלו בנוגשי העבדים שכופים עליכם שירות ללא תמורה. אתם תמצאו את הדרך.

איך אמר האויב הגדול של החברה הישראלית? "יתנו, יקבלו. לא יתנו, לא יקבלו." להתחמקות כזו משירות יש היסטוריה מפוארת, החל מהפרישה ל"הר הקדוש" של הפלבאים הרומאים עד שהאוליגרכיה נאלצה לחלוק איתם את המדינה. עד שמי שהפר את החוזה החברתי בישראל יבין שהפרה כזו לא יכולה, אסור לה, להשאר חד צדדית. עד שישראל תעבור חזרה מידי המאיון העליון שלה לידי אזרחיה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(קצת באיחור, כן.)

לא הגעתי להפגנה השנה של האחד במאי. בשנה שעברה חרגתי ממנהגי והלכתי, והתוצאה היתה שנתקלתי במטושטשת כלשהי עם כובע קומיסרים, וזה הספיק לי כדי להסתובב וללכת (ולחטוף האשמות בסקסיזם בשל עצם פרסום התמונה, שלא לדבר על האשמות ב"חוסר סולידריות".)

מהבחינה הספציפית הזו, אני כנראה לא יצוגי במיוחד, כי מזה עשרים שנים בערך שאני בולע ברעבתנות ספר אחרי ספר על הרודנות הקומוניסטית, ועם כל ספר חדש (המוצלח ביותר בשנה האחרונה הוא Iron Curtain: The Crushing of Eastern Europe, 1944-1958 של Anne Applebaum) הסובלנות שלי כלפי אפולוגטיקה זולה כלפי המשטרים הללו מתפוגגת עוד קצת. אני יודע כנראה יותר ממה שבריא לי על טיהורים, משטרות חשאיות, ריסוקן של חברות לחלקים האטומיים שלהן, וכמובן – ההכחשה העיקשת של כל זה, שמתחילה מיד עם הקמת הגולאגים, בשנות העשרים. אני מכיר את היסטוריית האקורדיון של המפלגות הקומוניסטיות המערביות, שמנהלות ריקודי זיגזג בהתאם לקו המפלגה של מוסקווה, לא רע; וכל זה מפעיל אוטומטית את החישנים שלי כשהגרסה המקומית של המשת"פים הללו פוצחת במה שנראה כמו ריקוד משלה.

אבל מעבר להיסטוריה האישית שלי, יש היסטוריה אחרת. אני מגיע מבית רוויזיוניסטי. סבי נלחם בשורות האצ"ל. האנשים האלה הודחו רשמית מהשתתפות בחיים הקיבוציים בישראל, כשמפא"י ניסתה ליצור גרסה של מדינה שכפופה למפלגה, תחת השם האורווליאני "ממלכתיות." אני מכיר את הסיפורים על האנשים שלא הצליחו להתפרנס – במשק שחלקו הניכר מופעל על ידי הממשלה, כלומר על ידי המפלגה – משום שלא החזיקו בכרטיס הנכון, אנשים שנדחו ממשרה אחרי משרה בגלל העמדות שלהם. אבי, כקבלן חשמל צעיר, עמד באירוע של ההסתדרות ב-1977, וכשהמזכיר המקומי קרא בהתרגשות לעובדים להתגייס לקראת הבחירות, וצעק ש"האויב בשער," הוא זוכר איך רכן לעברו אחד העובדים, ולחש "בוא אויב, בוא."

האחד במאי היה הסמל הגדול של המדכא; לא במקרה, יטיח בגין מעל בימת הכנסת – ב-1981, כמדומני – בפרס ש"רק שלושה משטרים הפכו את האחד במאי לחג רשמי: הנאצים בגרמניה, הקומוניסטים, ואתם." תחת מפא"י, הופעל לחץ כבד על כל המעסיקים להעניק יום חופש באחד במאי לעובדיהם, כדי שאלה יוכלו להשתתף בעצרות – שכמובן, היו עצרות גיוס של מפלגת השלטון. לחלק ניכר מן המעסיקים, ולחלק ניכר מן העובדים, היתה בעיה עם זה, אבל רבים לא העזו לדבר על כך. לא לגמרי בלתי מוצדק, כשזוכרים שעד ימי לוי אשכול, ישב איסר הראל כאחראי על השב"כ בישיבות מפא"י, ושרק לוי אשכול הורה על השמדת הארכיון הענקי של השב"כ שאסף מידע על מתנגדים פוליטיים. כיום, כמובן, פרס מכחיש שמפלגת העבודה היתה סוציאליסטית אי פעם; אבל בשנות השמונים הליכוד נהנה להציג אותו צועד בראש מצעדי האחד במאי, בסרטונים בהילוך איטי, שהדגישו את הנלעגות.

והרוויזיוניסטים וצאצאיהם – והם לא מעטים – לגמרי לא לבד בתפיסה של האחד במאי. ליוצאי ברית המועצות יש, בצדק, נוגדנים ניכרים ליום הזה. האוכלוסיה שהגיעה מארצות האיסלם מעולם לא התחברה אליו ובשל היחס של מפא"י כלפיה, היא אימצה פחות או יותר את העמדה הרוויזיוניסטית כלפיו.

כלומר, אפשר להניח שרוב אוכלוסיית ישראל חשה רגשות שנעים בין אדישות במקרה הטוב לעוינות לוהטת במקרה הרע כלפי האחד במאי. היחידים שמרגישים משהו חיובי כלפיו הם אנשי שמאל ותיקים וצאצאיהם, כלומר מי שגדלו עם רגשות חיוביים כלפי היום. אפשר לומר דבר חיובי אחד על המפלגה הקומוניסטית: היא יבלית עיקשת מאד, שהמשיכה לפעול כפי שהיא תחת משטרים עוינים. מצד שני, בשום מדינה בעולם היא לא זכתה אף פעם לתמיכת רוב האוכלוסיה. במקום שבו היא הגיעה לשלטון, היא עשתה זאת בכוח הנשק – כמעט תמיד כתוצאה מסיוע פעיל מאד של ברית המועצות.

אנשי שמאל ותיקים נוטים לשכוח את העובדות האלה, ואת העובדה שברית המועצות היתה ונשארה אחד המשטרים השנואים בהיסטוריה. הם, אחרי הכל, גדלו על מסורת של התכחשות לפשעים הקומוניסטיים.

הנסיון, אם כן, להפוך את האחד במאי ליום של סולידריות של עובדים כנגד המשטר האוליגרכי לוקה בבעיות קטלניות מתחילתו. אי אפשר לדבר על האחד במאי בלי לדבר על ברית המועצות. זה לא יקרה. האימוץ בין השניים חזק מדי. הדרישה לא לדבר על המלחמה של ברית המועצות כנגד האוכלוסיה שלה, הדרישה להעלים עין מהפשעים שבוצעו תחת הסמל הזה, היא דרישה לטיהור של ההיסטוריה; זו דרישה לא מפתיעה, בהתחשב באנשים שמשמיעים אותה, אבל זו דרישה חסרת סיכוי. יתר על כן, מהיותה חסרת סיכוי, היא מעמידה מעל כל המאמץ לבניית סולידריות חברתית עננה של שקר – ושקר מטומטם במיוחד. היא מעניקה כלי נשק בידי מתנגדי התנועה הסולידרית, שיכולים מעתה לצבוע את כל המפגינים באדום של הנ.ק.וו.ד.

אז אם אנחנו צריכים סמלים, וניתן לטעון שתנועות צריכות סמלים, ראשית כדאי להפטר קודם כל מסמל שהוא אזיק ושלשלת על הרגל שלנו. ואחר כך, אם אנחנו חייבים יום, הגיע הזמן שנבחר אחד משלנו. הבחירה המתבקשת היא ה-14 ביולי, היום שבו החלה המחאה החברתית הרצינית נגד משטר הקפיטליזם החזירי בארץ. ה-14 ביולי, כידוע, נושא עמו מטענים מהפכניים כבר יותר מ-200 שנה. הם לא נטולים בעיות, אבל עם "חירות, שוויון, אחווה" והפלת הבסטיליה אפשר לעבוד הרבה יותר מאשר עם היום שנוכס טוטאלית על ידי הבולשביקים. יתר על כן, ההחלטה המודעת לאמץ יום סולידריות חדש תהיה שבירה פומבית של הקשר עם הממסד הקומוניסטי הישן ועם כל מה שהוא מייצג, שבירה שהיא הכרחית אם אנחנו רוצים שמסרים סוציאליסטיים ומסרים של שוויון יצליחו לחדור אל מעבר למעגל ההולך ומצטמצם של אנשי שמאל ותיקים וכאלה שבאו מבתים ותיקים, אם אנחנו רוצים להשתחרר מלפיתת המוות של לנין וסטאלין.

קשה לראות את זה קורה, כי סמלים מחזיקים בבני אדם לא פחות משבני אדם מחזיקים בסמלים, ושמאלנים מהזן הישן יתקוממו על עצם הרעיון להעביר את האחד במאי ליום אחר בדיוק באותה המידה שחרדים יתקוממו על הרעיון שאפשר להיות יהודי טוב גם בלי להתלבש כמו אציל פולני מהמאה ה-18. אבל הנה ההצעה לפניכם. עשו בה כטוב בעיניכם.

(יוסי גורביץ)

לא בכל יום שר בכיר בממשלה מודיע בגאווה שהוא עבד על רוב הציבור, שהוא העלים נתונים, ושהוא העדיף ציבור אחד על פני ציבור אחר כשהוא יודע שאף אחד לא יעלה על זה. אבל זה בדיוק מה שאמר אתמול (ב') שר האוצר יובל שטייניץ.

שטייניץ, שאמור היה לקבל אמש את אות "יקיר ההתיישבות" – המתנחלים כבר לא קוראים לעצמם מתנחלים, הם הבינו שהמותג הזה שרוף כמו שדות של פלסטינים בקרבת התנחלות – אמר אתמול לאיזה רדיו מתנחלים ש"הצלחתי והצלחנו, וזה לא רק במילים אלא מעשים, להכפיל, אני אומר באופן הברור והמפורש ביותר, להכפיל את התמיכה הכלכלית והכספית ואת העברות הממשלה להתיישבות… עשינו אותה בפרופיל נמוך, בהסכמה עם ראשי ההתיישבות, עם ראשי ערים, המועצות, ראשי מועצת יש"ע, מתוך הנחה שאם הדברים האלה ייעשו בפרופיל גבוה ותוך כדי פרסום, אז יהיו גורמים, גם בארץ וגם בחו"ל, שינסו למנוע את הדברים האלה, שיקימו קול צעקה." הקלטה של השר המאמין שפיות קיימות (היי, אפשר לחשוב עליהן, משמע הן קיימות) אפשר לשמוע כאן, וגם לחתום על עצומה.

שטייניץ שבר כאן שיאים של חוצפה מצד נבחר ציבור. הוא הודיע לנו שזה לא ענייננו מה הוא עושה עם הכסף שאנחנו משלמים כמסים. שקיפות? זכות הציבור לדעת? זכות הציבור לפקח על ממשלתו? פיקוח פרלמנטרי? תשכחו מכל זה. כל אלה עשויים "להרים קול צעקה," ולהפריע לשטייניץ לשפוך את הקופה הציבורית על המתנחלים. ומאחר ולא יעלה על הדעת שציבור שלא מסכים למדיניות הממשלה גם יקבל את ההזדמנות להתנגד לממשלה הזו, אז לא נספר לו מה אנחנו עושים עם הכסף שלו. לזה שישראל משקרת בעקביות למדינות זרות על ההשקעה שלה באימפריה במזרח כבר התרגלנו; אבל כשהממשלה מודה בגאווה שהיא עושה את זה גם לאזרחיה – זה כבר באמת נדיר.

עכשיו, אומרים לי ששטייניץ עשוי לשקר. אחרי הכל, יש פריימריז והוא צריך את קולות המתנחלים. אבל זה לא נראה כמו שקר: האיש עומד לקבל את פרס יקיר ההתנחלויות, אחרי הכל. והוא מציין עדים ושותפים לפשע: ראשי ערים, מועצת יש"ע. אם הוא היה משקר, מישהו מאלה כבר היה פותח את הפה. הרוצה לשקר, ירחיק עדותו.

אבל אפילו אם נניח ששטייניץ משקר, מה הוא אומר לנו בעצם? שבשביל לקנות את חיבתם הזמנית של המתנחלים, הוא מוכן להעמיד פנים כמי שהוליך שולל ממשלות זרות ואת הבוחר הישראלי. זה אומר כל מה שצריך לומר על סדר העדיפויות של שטייניץ: גם אם הוא נמנע מלתת למתנחלים את העתיד הכלכלי שלנו, הוא יודע שהוא צריך להיראות כאילו עשה את זה.

יש כמה דברים שממשלת ישראל מעדיפה שלא לתקצב. למשל, אין תקציב למרכזי תמיכה בקורבנות אונס. למשל, אין תקציב לשיפוץ בתי חולים פסיכיאטריים, למרכזי טיפול בנפגעי נפש ובטיפות חלב. אין, כמובן, תקציב למיגון מבנים בדרום – משרד הבטחון לא רוצה להעביר כסף משלו, כי אחרי הכל מה לו ולהגנה על תושבי ישראל, הוא בכלל לא במשחק הזה, אז הממשלה הודיעה שהיא תאשר מיגון אבל לא תתמן אותו – מהלך מחשבתי שמתאים ככפפה ליד לשר אוצר שמאמין שליליות גונבות את זרעם של גברים (היי, הוזי הקבלה העלו את הדבר על דעתם, ועל כן הוא קיים). אין על מה לדבר על תקציב לניצולי השואה – היחידות הלא רווחיות האלה כבר גמרו מזמן להכניס כסף לאוצר המדינה, וגם התועלת ההסברתית מהן יורדת והולכת. שימותו בשקט ויעזבו אותנו. ואם לניצולי שואה אין כסף, על אחת כמה וכמה שאין כסף לנערים במצוקה. ואם גורלם לא שפר עליהם, שיאשימו את האוסטרו-הונגרים. לכל זה אין, אבל למתנחלים תמיד יש.

ואם כל זה נשמע לכם נורא, עוד לא ראיתם כלום. הראיון של שטייניץ סוגר קדנציה של שר אוצר שהקפיד בקנאות על כך שהציבור לא יידע מה הוא עושה. המהלך שבו שטייניץ מתפאר יותר מכל הוא המעבר מתקציב חד שנתי לתקציב דו שנתי. רק מדינה אחת אחרת בעולם נוקטת בשיטה הזו, אבל שטייניץ – כאותו נהג שנוסע נגד כיוון התנועה ומשוכנע שכולם אידיוטים – בטוח שהוא צודק. תקציב דו שנתי מצמצם דרסטית את יכולתה של הכנסת לפקח עליו, ואין בו שום תועלת. והתקציב של השנה הבאה בכלל חשאי: נתניהו הרי הלך לבחירות כדי שלא יצטרך להגיש תקציב ולומר לנו איפה בדיוק הוא מתכוון לחתוך בבשר החי שלנו, והוא מתעקש שלא להציג את התקציב המתוכנן לשנה הבאה; ארגון "שומרי משפט" כבר פנה לבתי המשפט בדרישה לחשוף את המסמך הבסיסי הזה.

התקציב הוא מפת הדרכים האמיתית של הממשלה. עזבו אתכם מההצהרות: מה שהממשלה רוצה לעשות הוא מה שהיא מקציבה לו כסף. שטייניץ הראה לנו מהן מטרותיה האמיתיות של ממשלת ישראל. הוא גם הראה לנו שהוא מוכן לזייף את המסמך החשוב ביותר של הממשלה, ולהעביר בעורמה כספים למקום שלא אליו הם מיועדים – משהו שקל הרבה יותר לעשות בתקציב דו שנתי, כשהפיקוח רופף הרבה יותר – ולהציג לאזרחים דבר אחד בעודו עושה דבר אחר. במדינה נורמלית, היועץ המשפטי היה פותח בחקירה מיידית, אבל בישראל מדובר בקונסיליירי של ראש הממשלה שעסוק בהסתתרות מאחורי הסינר של אשתו בפרשת העסקת עובדת זרה. לא סתם ממנים פרנס על הציבור שיש לו קופת שרצים.

ישנו, כמובן, הצד השני של המשוואה: מקבלי הכסף. למתנחלים אין שום בעיה לקבל הרבה יותר כסף מסתם אזרח ישראלי. אין להם, ולפרנסיהם, שום בעיה עם כך ששלוחי הציבור שלהם מעוותים את החוק ואת הסדר כדי שערימת הזלוטס שלהם תהיה גבוהה הרבה יותר. זוכרים איך תקפו המתנחלים בשצף קצף את מחאת הצדק החברתי? הם ידעו למה. הם ידעו שאותם שטייניץ כבר סידר, ושאם הספרים ייפתחו מחדש, ואם נברר לאיפה באמת הלך הכסף, החיים הטובים ייגמרו מהר מאד. זכרו את זה, בפעם הבאה שהם ידברו על "אהבת ישראל": הם אוהבים את היהודים האחרים, באמת, כל זמן שהם בדעתם ולא מתנגדים להם – אז הם הופכים תוך שניות לערב רב – אבל את ממון הם אוהבים יותר.

זוכרים איך אמרו לנו שאסור לערב בין המחאה החברתית ובין הכיבוש? אז אמרו. שומעים את המחאה האיומה של מפלגת העבודה על דבריו של שטייניץ? גם אני לא. מנהיגת המפלגה סינדלה את עצמה כשאמרה שהיא בעצם בעד המתנחלים. עכשיו היא לא יכולה לצאת נגד שטייניץ בלי שמיד יזכירו לה שהיא בעצם מצביעת חד"ש בתחפושת. מפלגת אופוזיציה אמיתית היתה רוכבת על האמירה של שטייניץ לנצחון בבחירות: היא היתה מוציאה כספים על פרסום שיוודא שאין אזרח בישראל שלא יהיה מודע לאמירות האלה, ולמשמעות שלהן.

אבל היא לא יכולה, כי היא מכרה את נשמתה. כי היא התעקשה שיש רק דבר אחד, צדק חברתי, ושהוא מנותק מכל השאר. אבל לא יהיה צדק חברתי כל זמן שיהיה כיבוש; מדינת צדק של אדונים לא תוכל להחזיק. ולא יוכל להיות צדק חברתי בישראל כל זמן שמדיניות מדינת הרווחה של ישראל היא להקים כזו בשטחים. ולא יוכל להיות צדק חברתי בישראל בלי קיצוץ מסיבי בתקציב הבטחון. יחימוביץ' איבדה את היכולת לדבר על כל זה. ולכן שטייניץ לא פוחד לדבר בחופשיות כזו: הוא יודע שלדיבורים האלה אין מחיר אלקטורלי, כי היריבה העיקרית לא מתעסקת בכל זה.

וכך מפסידים בחירות.

ועוד דבר אחד: רשות הטבע והגנים יצאה בתכנית ערמומית וחשאית – ממשלת ישראל מתנהלת ככנופיה בכל מה שקשור להתנחלויות – להריסת מבנים של פלסטינים במזרח ירושלים במסווה של הגנה על "פארק לאומי." כדי שאף אחד לא יוכל לטעות באשר לכוונות שלה, התכנית נקראת "לא ידעו ולא יבינו 2012." כנראה ש"עוצו עצה ותופר" היה תפוס. המציאות נראית כמו גרוטסקה של עצמה. מנכ"ל רשות הטבע והגנים הוא, כמובן, מתנחל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בבוקר יום שישי האחרון הגיעו שכירי חרב של חברת BTS של אל"מ במיל' בני טל, ופירקו באלימות את "מגדל צדק", מאחז שהקימו אנשי התנועה החברתית על אדמות קיבוץ יקום. הקיבוץ דווקא רצה שהמאחז יישאר שם, מתוך תמיכה במאבק החברתי, אבל הוא קיבל פקודה חד משמעית ממנהל מקרקעי ישראל: המאחז חייב לעוף. אז עם שחר הגיחו הבריונים של טל, הכו את מי שהכו, הרסו את מה שהרסו, והלכו.

בישראל של בנימין נתניהו אין מקום למאחז מחאה, גם אם הוא מוקם על אדמה פרטית, בהסכמת הבעלים. כאן מיהר מנהל מקרקעי ישראל לפעול, והפעם – מותר לחשוד שבשל תמימותם של המוחים – לא היה מאבק משפטי שנמשך שנים. רשות העלתה דרישה; קיבוץ מבוהל, שמה הוא צריך צרות עכשיו, נכנע לה; ואז נשאר רק להזמין את שכירי החרב.

כמובן, אם המאחז הזה לא היה מוקם בשטח קיבוץ אלא על איזו גבעה גנובה בשטחים, משטר נתניהו היה עושה הכל כדי לוודא שהוא היה נשאר על מכונו. ראשית כל, הוא היה מחבר אותם מיד למים וחשמל, ושכירי החרב של טל היו נתקלים, בבואם, בכוח צה"ל נחוש להגן על התושבים. נתניהו היה מסביר שיש צורך בטחוני, שאין להעלות על הדעת שילדיהם של יהודים יאולצו, רחמונס, להשתחרר מעטיני ההורים ולגור הרחק מהם, שזו ארץ אבות, שהפלסטינים הם ממשיכי דרכם של הנאצים. הוא היה מעניק את כל האישורים, חוקיים או לא, בגניבה או בקריצה; הוא היה מטריד את בתי המשפט בדרישה אווילית אחת אחרי השניה שלא לקיים את פסקי הדין שלהם-עצמם, היה מתחנן בפניהם לפעול לפנים משורת הדין.

רוצים דוגמא? כולם מכירים את פרשת גבעת האולפנה. שם גניבת הקרקע היתה ברורה וחדה, ואף על פי כן, הממשלה לא רק תפצה את הגנבים וזייפני המסמכים, היא גם תנסר את הבתים של התושבים, ותעביר אותם – בעלות פסיכוטית של עשרות מיליונים – אל הקרקע המיועדת החדשה של הגזלנים.

עוד דוגמא? מגרון אמורה היתה להיות מפונה עד תחילת אוגוסט, אבל נתניהו שלח את הפרקליטות כדי להשיג דחיה – עוד דחיה – וגם הצליח. התירוץ הפעם היה חוסר השליטה של הצבא על המאחז, והחשש שתושביו או תומכיהם יציתו מסגדים. עכשיו, במדינה נורמלית, מי שהיה מאיים להצית רכוש כדי לאפשר לחבריו לגזול קרקעות היה מוגדר כחבר בארגון פשע ומקבל את היחס המתבקש. מאחר ומגרון נמצאת בשטח צבאי, לצבא לא היתה שום בעיה להכריז על עוצר במגרון – או בכל התנחלות שעליה יש מידע מודיעיני שתושבים בה מתכננים פעולות "תג מחיר." אבל מאחר וכנופיות תג מחיר הן בעצם זרוע צבאית משנית של קבלן הביצוע של הממשלה, המתנחלים – הן מאפשרות לממשלת נתניהו לומר שהיא צריכה להתמודד עם "קיצונים", מבלי לציין את העובדה שהיא גם זו שמממנת אותם – נוח מאד לממשלה ולצבא להתיישר על פי הדרישות שלהם, ולבג"צ נוח מאד לעצום עיניים. מי שזוכר, אגב, יזכור שהפרקליטות רצתה במארס האחרון לדחות את פינוי מגרון עד 2015.

אז אם מישהו היה צריך עוד הוכחות שלממשלת נתניהו אין כל עניין באזרחי ישראל אלא אם הם חיים מחוץ לגבולותיה, הוא רק צריך להשוות בין האופן שבו היא פעלה במגרון וביקום. זה צד אחד של המשוואה. הצד שני עוסק בשכיר החרב בני טל.

טל התפרסם כאשר הציע לעיריית תל אביב את שירותיו כדי לגרש את הפליטים מדרום תל אביב. הוא כמעט רייר על המסמך, כשכתב ש"הפעולה צריכה להיות מאד אלימה." הוא גם הפיץ את השקרים המוכרים על אלימותם לכאורה של הפליטים, כשהוא טוען שהמקורות שלו – שכמובן לא צוינו – טובים מאלה של המשטרה. הוא טען אז שהוא לא מכיר מקום אלים יותר בעולם מאזור התחנה המרכזית בתל אביב. כנראה שהקולונל בדימוס לא שמע את אזהרותיה מקפיאות הדם של הפרקליטות על האלימות הצפויה מתושבי מגרון ועוזריהם.

לאכזבתו של טל, החברה שלו לא זכתה בסופו של דבר בהזדמנות להפעיל אלימות נגד פליטים חסרי ישע בחסות תקציב ציבורי, אבל הפרופיל של החברה מציין בלשון חלקות שאחד מתחומי ההתמחות שלה הוא "סיוע בעיתות משבר בין הנהלה לעובדים," שם קוד לפינוי אלים של עובדים שמתבצרים במפעלים אחרי שההנהלה מעלה באמונם ומתכוונת להשאיר אותם לאנחות בעודה מחליקה הלאה על מצנח מוזהב.

וזה הצד השני של משטר נתניהו: האלימות שאמורה להיות מופנית כלפי מי שהוגדרו כאויבי הציבור איננה מבדילה בין אזרחים ללא אזרחים. התנגדת למשטר? אתה לא צריך להיות "מסתנן." עצם ההתנגדות מספיקה. שכירי החרב של הקולונל בני טל כבר יגיעו אליך. לאכזבתו, וכנראה לאכזבתם – שכירי חרב הם תחתית החבית האנושית – הם יוכלו להפעיל פחות אלימות כלפי ישראלים מהצבע הנכון, אבל הם יסתפקו במה שיש, ויקחו את כספי הציבור לשם כך.

הנה כל ההבדל: על מגרון צה"ל ממשיך להגן, בפקודת הממשלה; את מגדל צדק, שיוצריו ניסו ככל יכולתם לשוות לו חזות ציונית והשתמשו בטרמינולוגיה של חומה ומגדל, הרסו שכירי חרב. שהציונות מתה, יודע כל אזרח חושב; עכשיו אנחנו למדים שאת הגוויה שלה ניתן להציג לראווה, לשם הצגה פוליטית, רק מחוץ לגבולות המדינה הציונית.

(יוסי גורביץ)

זוכרים איך לפני שנה תבעה דפני ליף שנתניהו ינהל משא ומתן פומבי עם המוחים, מול המצלמות? זוכרים איך כל המומחים לעגו לה ואמרו שהשתן עלה לה לראש, מי היא שתעלה דרישות כאלה?

זה היה לפני שנה בערך. עכשיו אנחנו למדים שנתניהו הורה לגנוז את הפרוטוקולים של דו"ח טרכנטנברג, הוועדה שהקים לשם הסחת דעת. בשעתו הוועדה התגאתה בפתיחות ובשקיפות שלה; עכשיו הדו"ח שלה נעול למשך 15 שנה לפחות. למה? זה הדו"ח שלנו. אנחנו שילמנו עליו. הוא רכוש הציבור. אם היו שם דברים חשאיים בתחום הבטחון, מילא, אפשר היה לקבל את הרעיון שצריך לגנוז אותם, אבל זה דו"ח שעוסק בהתנהלות כלכלית עתידית רצויה, לא בסודות של מפעל הטקסטיל בדימונה. אז למה הוא נגנז? כנראה שנאמרו שם דברים לא מחמיאים על החשיבה הכלכלית של נתניהו, ועל התנהלות האוצר. על כל פנים, נתניהו לא רוצה שתדעו מה כתוב שם. אז, בראיה של שנה, מי יצא הטמבל?

נתניהו מחזיק בתפיסה של כלכלת וודו, שאומרת שאם רק נוריד את המסים על העשירים והחברות, ואם לא נפריע להן לעשות את מה שהן עושות, ההכנסות ממסים יזנקו בדרך פלא – כי לעשירים יהיה אינטרס ליצור יותר כדי להכניס יותר, עכשיו שהמסים ירדו והחסמים הביורוקרטים הוסרו – ולכולנו יהיה טוב יותר. כלומר, התפיסה הזו אומרת שצריך להוריד מסים כדי לקבל יותר מסים. אם זה נשמע לך הגיוני, כנראה שאתה, כמו נתניהו, חסיד שוטה של מילטון פרידמן.

במולדת הרוחנית של נתניהו, ארה"ב, כבר ניסו את זה. ג'ורג' וו. בוש קיבל מביל קלינטון קופה עם עודף. הוא מיהר להוריד מסים, במיוחד על חברות ועשירים, והתוצאה היתה שהוא מסר לאובמה גרעון קשה. זה היה ידוע כבר בסוף 2008. נתניהו העדיף שלא ללמוד את הלקח. פקידי האוצר (!) הפצירו בו להפסיק את ה"רפורמות" שלו, שמקצצות מסי חברות ואת מס ההכנסה על העשירים, והזהירו אותו שיווצר גרעון, והוא אמר להם בתגובה ש"אתם מבקשים ממני להמיר את דתי."

התוצאה, כמובן, היתה גרעון. המלצות ועדת טרכטנברג, מזכיר לנו שאול אמסטרדמסקי, היו מאוזנות תקציבית: הן נשענו, בין השאר, על קיצוץ בתקציב מערכת הבטחון. נתניהו העדיף להגדיל את תקציב הבטחון (ורק מפלצת הספגטי המעופפת יודעת למה). היום אישרה הכנסת את חוק הכפלת יעד הגרעון כמו חותמת גומי טובה, כמעט בלי דיון על נושא קריטי; אבל לגמרי לא סביר שהגרעון אכן יעצור בשלושה אחוזים. כלכלנים אומרים שבמקרה הטוב ביותר, הוא יגיע ל-3.7%, ובמקרה קשה במיוחד – כמו שובו של המשבר הכלכלי העולמי; שמעתם על מה שקורה בספרד, נכון? אפילו דירוג האשראי של גרמניה (!) בסכנה – הוא יכול להגיע ל-8.1%. רמות של ספרד ויוון.

כדי לסתום את החור בתקציב, העדיפו נערי האוצר ונתניהו – להוציא שלוש השנים של אולמרט, נזכיר, הוא היה בעמדת שליטה כלכלית בעשור האחרון – להעלות את המסים העקיפים. כלומר, לפגוע יותר במי שהכנסתם נמוכה יותר. זוכרים את החברות עם הרווחים הכלואים, ואת הטבת המס הפנטסטית שהעניקה להן ממשלת נתניהו? עכשיו חשפה זהבה גלאון שהן משלמות הרבה פחות מס ממה שנטען שהן משלמות. האוצר טען שהן שילמו 7.9%, אבל היום הודה סגן שר האוצר שהן שילמו רק 3.3% מס חברות, כלומר פחות מחצי מהשקר הקודם שלו ובערך שביעית ממה שמשלמות חברות רגילות. אם הן היו משלמות את המס שהן אמורות היו לשלם, לא היה גרעון.

אז מה קרה כאן, בעצם? נתניהו ביצע חלוקה מחדש של הרכוש. הוא העביר עושר מידיהם של אנשים עובדים לידיהם של תאגידי ענק. הוא העניק להם, פעם אחר פעם, הטבות מס – שמי שמשלם עליהם הם אנחנו. אין ארוחות חינם, שב ואמר אתמול נתניהו – בחוצפה נדירה; נזכיר שהוא דווקא לא נוהג לשלם על ארוחות – ואכן, אין: אנחנו אלה שמממנים את ארוחות הפאר שנתניהו מגיש לתאגידים ולעשירים.

בעוד שהמסים על התאגידים והעשירים ירדו, האוצר מתכנן להעלות מסים ולקצץ בתקציב. הביטוי "קיצוץ בתקציב" הוא שם קוד לקיצוץ השירותים לאזרח. כלומר, כדי שלחברים של נתניהו יהיה טוב יותר, לכם יהיה רע יותר. מערכת הבריאות על סף קריסה? התחבורה הציבורית מזכירה את זו של טשקנט? זה בסדר, התנחמו בכך שלתשובה, אריסון, בן דב והנוכלים האחרים יהיה טוב יותר.

כאן המקום להזכיר שוב: מעמד הביניים בישראל קורס. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפיצה כל חודש את השכר הממוצע במשק – נתון שאין לו שום משמעות לאדם הממוצע. הנתון האחרון עמד על שכר ממוצע של 8,881 ₪ בחודש – אבל הלמ"ס בעצמה מודה ש-65% מהאוכלוסיה נמצאים מתחת ל"ממוצע" הזה. הלמ"ס לא מספקת את הנתון הקריטי הרבה יותר, השכר החציוני; בדה מרקר ביררו אותו. הוא עומד על כ-6,000 ₪ ברוטו. 75% מהעובדים במשק מקבלים פחות מ-10,243 ₪ בחודש; מחציתם מקבלים פחות מ-5,812 ₪ בחודש; 25% מקבלים פחות מ-3,451 ₪ לחודש – שזה כבר פחות משכר המינימום. זה שמשרד האוצר, שמסרב בעקביות להגדיל את מספר הפקחים של משרד התמ"ס, מתעקש לא לאכוף.

למה הנתון של 10,243 ₪? כי זה הקצה העליון של מעמד הביניים בישראל. הקצה התחתון הוא הכנסה של 3,451 ₪. אין בפועל מעמד ביניים בישראל; הוא קרוב הרבה יותר למעמד התחתון מאשר למעמד העליון. השכר הממוצע והחציוני עלה בשנתיים האחרונות ב-2.8% בלבד. מחירי המזון, הדיור והמחיה זינקו הרבה, הרבה יותר. וחברות המזון כבר מדברות על גל העלאה נוסף במחירי המזון אחרי החגים.

אלו תוצאות המדיניות של האיש שהעיתונות הישראלית העדיפה לכנות "קוסם כלכלי." הוא לא קוסם, הוא מאחז עיניים. ההצלחה היחידה של נתניהו בתחום הכלכלי היא לשכנע את הציבור שהוא מבין בו, ולסמוך עליו.

הציבור מטומטם, ולכן הציבור ישלם. אנחנו משלמים מחיר גבוה מאד עבור חשיפת אי ההבנה של נתניהו בכלכלה. שילמנו את דמי הלימוד; אבוי לנו אם נניח לאיש הזה להמשיך ולקבוע את גורלנו גם אחרי הבחירות הבאות. הוא חייב ללכת.

(יוסי גורביץ)

שלשום (ג') נערכה אחת הישיבות ההזויות ביותר של וועדת הכספים: שלושה חברי כנסת התבקשו לאשר במפתיע, תוך זמן קצר וללא אפשרות להתייעץ, למשרד הבטחון להוציא 6.345 מיליארדי שקלים לאורך 20 השנה הקרובות, לשם רכישת מטוסי אימון מאיטליה. הכסף יגיע בחלקו מהסובסידיה האמריקאית לתקציב הבטחון, אבל ברובו מהלוואה ארוכת טווח. הריבית שתשלם ישראל על ההלוואה הזו תעמוד על סכום צנוע של 200 מיליון יורו, נקודה שמשרד הבטחון העדיף שלא להתעכב עליה. חברי הכנסת היססו לכמה שניות: בכל זאת, כפי שאמר פעם סנאטור אמריקאי, מיליארד ועוד מיליארד ופתאום אתה מדבר על כסף גדול. אבל בסוף – קרי תוך שש דקות – הם אישרו. ברירה היתה להם? אם הם לא היו עושים את זה הם היו מוצגים כבוגדים, מה גם שיו"ר הוועדה בכלל חרדי.

כמה עולה לנו צה"ל? מפתה להסתכל על התקציב השנתי, אבל זו תמונה מטעה. מדי שנה, מבקש צה"ל ומקבל כמעט אוטומטית סכומים אדירים לתקציב. כפי שאפשר לראות מהמסמך הזה (עמ' 2), הקשר בין התקציב המקורי לתקציב המעשי הוא רופף עוד יותר מהקשר בין אהוד ברק לבוחריו.

בשנת 2006, התקציב המקורי של צה"ל היה אמור להיות 45.3 מיליארדים; הוא היה, בסופו של דבר, 59.4 מיליארדים – תוספת של 14.2 מיליארדים ועליה של 9.5%. 2006 לא היתה שנה נורמלית, מלחמת לבנון השניה פרצה בה. אבל ב-2007, למרות שהתקציב המקורי עמד על 50 מיליארדים (עליה של 10% מתקציב 2006 הרשמי), הצבא עדיין סיים אותו עם תוספת תקציב של 9.9 מיליארדים.

תקציב צה"ל הרשמי המשיך לגדול ב-2008, ועמד על 51.1 מיליארדים – עליה קטנה לכאורה של 2.1%. אבל בפועל, הוא קיבל במהלך השנה עוד 9.8 מיליארדים, והתקציב הסופי היה 60.8 מיליארדי דולרים. ב-2009, העמיד צה"ל פנים שהתקציב שלו קטן, והוא עמד רק על 48.4 מיליארדים, לכאורה ירידה של 5.2%; בפועל, צה"ל קיבל עוד תוספת פצפונת של 12.7 מיליארדים, ותקציב 2009 היה גדול מתקציב 2008 – הוא עמד על 61.1 מיליארדי שקלים. בשנת 2010, התקציב הרשמי של צה"ל עמד על 53.1 מיליארדי דולרים, עליה של 9.6% בתקציב הרשמי לעומת 2009 – ועדיין, הצבא בלע עוד 11.9 מיליארדים. סך הכל, הוא קיבל ב-2010 – השנה האחרונה שבה יש לנו נתונים מלאים, כי התקציב הדו שנתי של 2011-2012 טרם הסתיים – 65 מיליארדים. ננסה לסכם את זה בטבלה נקיה יותר:

זה המון, המון כסף. אלה סכומים סובייטיים כמעט, ומה שמוטט את ברית המועצות בסופו של דבר היה שעבוד הכלכלה שלה לצרכי הממסד הבטחוני. בפועל, צה"ל חורג מדי שנה מהתקציב שלו בכ-20%, פלוס מינוס. בפועל, הכנסת לא מצליחה לפקח עליו והממשלה אפילו לא מנסה. צה"ל טוען כל הזמן שיש לו הוצאות חריגות, כמו כיפת ברזל. זה אומר שאו שהוא לא ממש טוב בחיזוי הצרכים הבטחוניים, או שהוא פשוט לוקח עוד כסף כי הוא יודע שאף אחד לא יעצור אותו.

מה עושים בצה"ל עם כל הכסף הזה, שמגיע אליהם מהמסים שכל אחד מאיתנו משלם? ובכן, ממקור בכנסת שטרח להגיש כמה שאילתות בנושא, עולה תמונה עגומה. כל הנתונים הבאים מתייחסים לתקציב 2010.

53% מההוצאות של מערכת הבטחון הן הוצאות שכר, קרי 26 מיליארדי שקלים, שהם שבעה אחוזים מכלל תקציב המדינה. עלויות השכר של מערכת הבטחון גדולות מכלל התקציב הכללי של המשרד לבטחון פנים, משרד המדע, משרד החוץ, משרד ראש הממשלה, משרד המשפטים, משרד התמ"ת, משרד הרווחה ומשרד החקלאות גם יחד.

הלאה. 175,000 מגויסי הכפיה של צה"ל מסתפקים בתקציב של 900 מיליוני שקלים – כלומר, משכורת של כ-430 ₪ בחודש (היא משתנה לפי תפקיד, אבל לא הרבה.) ל-30,000 אנשי הקבע שלו, מצד שני, משלם צה"ל 8.3 מיליארדי שקלים. המשכורת הממוצעת של איש קבע גבוהה פי 50 מזה של מגויס כפיה, כלומר נעה בערך סביב ה-21,500 ₪ בחודש. עכשיו, פה הממוצע מועיל לנו פחות – סגן עולה לצה"ל הרבה פחות מאשר גנרל; ב-2007, שכרו של אלוף עמד על כ-47 אלף ₪ ויש להניח שהוא עלה מאז. אבל אם ניקח את הממוצע, עדיין נגלה שהוא גבוה פי שניים וחצי בערך מהשכר הממוצע במשק, שבאפריל עמד על 8,881 ₪.

עובדי צה"ל, מהם יש כ-7,400, עלו לנו ב-2010 2.1 מיליארדי ₪, כלומר יותר מפי שניים מכלל ההוצאה על מגויסי הכפיה. העלות הממוצעת של עובד צה"ל גבוהה אף יותר מזו של איש קבע: 24,300 ₪ בחודש, קרי כמעט פי שלוש מהשכר הממוצע במשק. לא רע, לא רע בכלל.

עיקר ההוצאות השכר של צה"ל, כמובן, הן על פנסיה. זה נכון לכל תקציב שכר ממשלתי והסיבה היחידה שראוי להתעכב על כך היא שאנשי קבע – לפחות הקצינים מביניהם; צה"ל מנסה לדחוק את הנגדים למסלול קריירה של "קריירה אחת" מאז 2010 – יוצאים לפנסיה בגיל מגוחך של 45, כלומר 20 שנים לפני שאר האוכלוסיה, והם הצליחו עד כה, למרות ביקורת ציבורית נרחבת, לשמור על הפריבילגיה השערורייתית הזו. כן, אני יודע – תמיד עולות הטענות שאנשי קבע משרתים שעות לא סבירות. חלק מהם עושים זאת, והם מתוגמלים על כך, אבל הקצינים הקרביים, למרות שהם בולטים, הם שיעור קטן מאד מכלל הקצינים (ומכלל החיילים) בצה"ל. רוב הקצינים, כמו רוב החיילים, הם פקידים או טכנאים במדים.

אין עוד תקציב שתופח בצורה הזו, ולשם המטרות האלה. אם אנחנו רוצים שינוי חברתי, אנחנו צריכים לקחת מצה"ל את היכולת שלו להצמיח פלאים את התקציב שלו באופן עצמאי. בשנת 2010, כזכור, צה"ל זכה לתוספת של כ-12 מיליארדים. זה הרבה מאד כסף, ויש מה לעשות עם הכסף הזה. החברה האזרחית צריכה אותו. שינוי חברתי לא יתרחש אם לא ננער קשות את צה"ל.

חברת הכנסת שלי יחימוביץ' מובילה כיום את התפיסה שניתן לבצע שינוי חברתי בישראל בלי לדבר יותר מדי על הכיבוש, מעין צדק חברתי לעם אדונים. שאול אמסטרדמסקי כבר עשה את העבודה הקשה, והראה שהכיבוש משתלם למתנחלים: הם מקבלים 1.7 שקלים בהוצאה לעומת כל שקל שיוצא בממוצע על תושבי ישראל. מדובר בארבעה אחוזים מהאוכלוסיה שמקבלים שבעה אחוזים מהתקציב – לא כולל הוצאות בטחון ותשתית. כאן שווה לעיין בתוספות התקציב שקיבל צה"ל לצרכי דיכוי המאבק הפלסטיני לאורך השנים, על פי נתוני מכון אדווה:

מי שחושב שאין קשר בין היעדרו של צדק חברתי בין המשך השליטה הישראלית בגדה המערבית, והמשך קיומן של ההתנחלויות, יחסל גם את המאבק החברתי בישראל גופא.

ועוד דבר אחד: העיתונות הישראלית הבוקר ביכתה את הטבח בבולגריה, כשמשום מה היא לא עוטה את הבעת הזחיחות הקורצת שלבשה תכופות בעת הפיגועים שביצעה ישראל באיראן בשנים האחרונות, שהרגו אזרחים לא מעטים. כרגיל, הציבור הישראלי רוצה ללכת עם ולהרגיש בלי: את החופש להרוג אנשים במדינות שמעולם לא הכיר, ואז ליילל "אבל מה עשינו להם" כשהם מכים חזרה. רציתם מלחמת צללים? הרעתם להצלחות שלה? התעלמתם ממותם של נשים וילדים בשם מטרה נעלה יותר? קראתם "שונא ישראל" למי שציין את העובדות האלה? אז וואלה, מי היה מאמין, לפעמים הגלגל מתהפך. הצעתם את מיטתכם; שכבו בה. בלי בכי ובלי נהי.

(יוסי גורביץ)

אמש, כשהפגנת המחאה ברחוב קפלן בתל אביב התחילה להתמסמס, יצא משה סילמן מבין שני הבניינים שבין קפלן 11 וקפלן 13. הוא חילק למפגינים במקום מכתב, ובעודם מתבוננים בו שפך על עצמו במהירות חומר דליק והצית את עצמו. הוא פונה לבית החולים ומצבו הוגדר לאחרונה כקריטי.

הצתה עצמית היא צורה נדירה מאד של מחאה, הכלי האחרון שנותר לאדם למשוך תשומת לב למצוקתו. המכתב שחילק סילמן למפגינים הבהיר את מי הוא מאשים: את הממשלה, בראשות בנימין נתניהו יחד עם שר האוצר שלו, יובל שטייניץ; את פקידי הממשלה, ובעיקר את פקידי הביטוח הלאומי.

המעשה, שממנו לא יכול הימין להתעלם, גרר כמה סוגים של תגובות. מתנחלים התחרו ביניהם בנאצות של סילמן. תמהוני בשם אמיר חצרוני, שמתהדר בתואר פרופסור לתקשורת ממכללת אריאל, מיהר לכתוב ש"עצם ההצתה לא עושה עלי רושם, יתכן שאפילו ניצלנו בזול מפרזיט." אחר כך הוסיף ש"בראיה גלובלית, אנשים כמוהו מוסיפים מאד מעט מאד לכלכלה הישראלית, שאני חלק ממנה. נכון, יש חן בידורי מסוים במדורות, אבל כשלוקחים בחשבון את העלות של כיבוי האש – יוצא שכרנו בהפסדנו." ה"מרפאה לרפואה טבעית" בהתנחלות יצהר מיהרה להודיע שהאשמה באירוע היא של "אוכלי האדם מהמחאה החברתית […] הם הצליחו לגרום לאדם תמים וטיפש להצית עצמו ברחובות, סטייל תוניס." ויש עוד. הליצן הדוחה קובי "חזקי, איפה אתה" אריאלי אץ לקבוע ש"המחאה החברתית שרפה את משה סילמן." ישראל היום, שמשמש את נתניהו כפי שתישרין משמש את אסד, פשוט השמיט את השמות שטייניץ ונתניהו מהגרסה של המכתב של סילמן שפרסם. כולם תהו למה; הרי זה שקר אווילי כל כך. זה לא משנה: הסיכון שמי שצורך את החדשות שלו מישראל היום יתקל במקורות סותרים שהוא לא יכול לפטור בקלילות כ"סמולנים" נמוך.

ראש הממשלה עצמו, כמובן, לא יכול היה להרשות לעצמו להתבטא כך. הוא מחויב לממלכתיות מסוימת בהתבטאויותיו הרשמיות. מה שהיה לו לומר הוא ש"מדובר בטרגדיה אישית." המטרה של הספין היתה שקופה: להפוך את ההצהרה הפומבית מאד של סילמן למעשה פרטי של אדם תמהוני.

אלא שזה לא המצב. למרות ההתנשאות של חצרוני על "מוסיפים מעט מאד לכלכלה", סילמן היה, ולא כל כך מזמן, אזרח מועיל מאד, מזה שכל משטר נאור מתגאה בו: בעל עסק לשינוע שהחזיק שלוש משאיות. ואז הוא נפל: הוא היה חייב לביטוח הלאומי 5,000 ₪, וכתוצאה מכך מיהר הארגון להחרים את אחת המשאיות שלו ("שעיקלו לי שלא כחוק ציוד לעבודה משאית," הוא כתב במכתבו האחרון) ואחר כך מכר אותה במחיר מופרך. סילמן ניסה להציל את עצמו: הוא פנה בתביעה לבית המשפט כנגד הביטוח הלאומי – אבל בית המשפט סירב לרשום את התביעה משום שלסילמן לא היה די כסף כדי לשלם את האגרה ("ובית המשפט המחוזי בת"א חסם אותי לקבל צדק, חנן ברנר רשם בית המשפט המחוזי ת"א, שעבר על החוק, ושיבש הליכי משפט, מתוך התנשאות"). לרשם בית המשפט היתה סמכות לאשר אגרה מופחתת, אך הוא סירב לעשות זאת. רשיון הנהיגה שלו למשאית, כלי העבודה שלו, עוקל על ידי ההוצאה לפועל – סמכות שאפילו ההוצאה לפועל עצמה אומרת שהיא לא סבירה. היא מזכירה מאד את בתי הכלא לחייבים של המאות ה-18 וה-19, שהיו כלי נהדר לוודא שהחייב לעולם לא יוכל להחזיר את כספו ורק ישקע עוד ועוד, שהרי הוא כלוא.

ולמרות זאת, סילמן סירב לקרוס. הוא עשה הסבה לנהג מונית, עבר לחיפה כדי להקטין את הוצאותיו – ואז לקה בשורה של אירועים מוחיים, וזו היתה תחילת הסוף. הוא לא היה זכאי לדירה בדיור ציבורי, אפילו אם היה כזה, משום שפעם היתה לו דירה – ולא משנה שהבנק עיקל אותה בזמן. "אפילו סיוע בשכר דירה היא לא נותנת," כתב סילמן על המדינה שהיתה אמורה לספק לו רשת בטחון, "שתי ועדות של משרד השיכון, דחו אותי, אף על פי שעברתי אירוע מוחי, וקיבלתי 100% אובדן כושר עבודה. תשאלו את מנהלת עמידר, בחיפה, ברחוב הנביאים." הוא ביקש סיוע לחודשיים בשכר דירה, והעובד הסוציאלי שטיפל בו לא חזר אליו.

על קצבת הנכות שלו הוא כותב ש"מ-2300 שקל לחדש, אני משלם מס בריאות ועוד עבור תרופות. אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה, ואין לי בכלל להתחיל את החדש. אחרי ששילמתי מיליונים במיסים, עשיתי צבא, ועד גיל 46 עשיתי מילואים

ואני לא אהיה חסר בית, לכן אני מוחה

כנגד כל העוולות שהמדינה עושה לי ושכמותי." ההדגשה שלי.

משה סילמן שירת את המדינה שלו בנאמנות, שילם לה מיליונים במסים, ומזה סכומים עצומים לביטוח הלאומי – שטורף 16% מההכנסות של עצמאים – וכשהוא נפל, היא לא היתה שם בשבילו.

וכולנו, במובנים רבים, משה סילמן. כולנו שני צעדים, שלושה במקרה הטוב, מחורבן טוטאלי שהמדינה לא תנקוף אצבע כדי להציל אותנו ממנו. כלכליסט מצא לאחרונה שרק שליש מהציבור יכול לגייס 8,000 ₪ בלתי צפויים תוך חודש. ל-63% ממה שמוגדר כאן בטעות כ"מעמד הביניים" – אין כזה, בישראל רק העשירונים השמיני עד העשירי סוגרים את החודש – "יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעמוד בהוצאה חד פעמית ובלתי מתוכננת." תאונה אחת, מחלה אחת, ואתם מחוסלים.

אין בן אדם שלא מכיר את הפחד הזה, אין מי שאין לו סיפור דומה. עבדכם הנאמן פסע יום אחד לפני כמה שנים מעדנות אל מחוץ לדירתו, ומצא למרגלותיו פתק. כשפתחתי אותו היתה שם הודעה שחוב ארנונה – שאותו לא קיבלתי, אגב, כי מישהו דאג להפריט את שירות הדואר – של 756 ₪ תפח ל-1,100 ומשהו ₪, ושאם לא אשלם אותו תוך 24 שעות, תעוקל הדירה. המסמך הזה לא נשלח אלי בדואר רשום; הוא לא הושאר בתיבת הדואר שלי; הוא הונח ליד הדלת. הוא יכול היה באותה מידה לעוף ברוח. הביטוח הלאומי דרש ממני בארבע השנים האחרונות, כל שנה, 5,000 ומשהו שקל שלא הגיעו לו. בפעם הראשונה הייתי מטומטם, נפלתי בשיטת המצליח ושילמתי. בשלוש הפעמים האחרות – וזה קרה פעם אחר פעם, בנוהל קבוע – פניתי לרואה החשבון שלי וזה נגמר לא בכסף ששילמתי לבט"ל, אלא בהחזרים שהם שלחו לי.

כאן המקום לציין שלמרות שסילמן סובל מכוויות בשיעור של 92%, הוא לא אושפז ביחידה המיוחדת לטיפול בכוויות – משום שיש רק יחידה אחת כזו בארץ, יש בה רק שמונה מיטות, והן כולן תפוסות. חבר הכנסת דב חנין שאל היום איך, במצב כזה, בכלל חושבים כאן לצאת למלחמה באיראן. אבל זה בסדר: האיש שיוציא אתכם למלחמה באיראן, בנימין נתניהו, הוא גם שר הבריאות שלא דואג שיהיו יחידות כאלה. כשרקטות יפגעו בישראל ומאות אנשים יישרפו, הוא ישלוף איזה סופרטנקר או משהו.

ואם כבר נתניהו, הוא הורה היום לשר הרווחה שלו, משה כחלון, לטפל בנושא. כחלון מחזיק גם בתיק התקשורת (שבו הוא התפרסם). בממשלת נתניהו עמוסת השרים המיותרים, הגדולה בהיסטוריה, אין מקום לשר רווחה או שר בריאות במשרה מלאה.

להוציא המתנחלים והימין הדתי, שהדרישה לשוויון מפחידה אותם פחד מוות הן משום שהיא מנוגדת לאידיאולוגיה שלהם והן משום שמשמעה פגיעה במדינת הרווחה שבנו לעצמם על חשבוננו בגדה המערבית, כשישראלים מן השורה תקפו את סילמן, מותר לנחש שבהרבה מקרים זו היתה הדחקה: הרצון לא להתמודד עם העובדה שדחיפה קלה, ואנחנו כולנו גולשים אחרי סילמן במדרון.

וכשרשת הבטחון החברתית קורסת, כל מה שיש הוא המשפחה. אבל במקרה של חלק מאיתנו, ההורים לא יכולים לתמוך; הם בעצמם נזקקים לתמיכה. וככל שהם מזדקנים, עולות ההוצאות הרפואיות. הדבר נכון במיוחד למהגרים החדשים בישראל, שהגיעו מחבר העמים ומאתיופיה; לצעירים שלהם אין הורים שיכולים לתמוך בהם. אין שום דבר שעומד בינינו ובין התהום.

מי בכל זאת עזר למשה סילמן? עידית לב מ"רבנים למען זכויות אדם." ביום חמישי, דחתה הממשלה את בקשתה של עמותת "רבנים למען זכויות אדם" לקבל החזר מס עבור תרומות למענה. הממשלה העניקה החזרים כאלה לעמותת חננו שעליה ועל העידוד המוסווה למחצה שלה לטרור יהודי כבר כתבתי, לשורה של עמותות שתומכות במאחזים בלתי חוקיים, לשורה של גופי ימין דתיים שמקדמים התנחלויות, לזו ארצנו. ארגונים שמזוהים עם השמאל לא קיבלו את הפטור, בתואנה שמדובר ב"ארגונים פוליטיים." זו המדיניות של ממשלת נתניהו במערומיה: כן לחננו, לא למשה סילמן.

המקרה של משה סילמן איננו "טרגדיה אישית": הוא פשוט התוצאה הסופית של מדיניות מכוונת, שהיד המרכזית בה היא זו של מי שמשמש כיום כראש הממשלה, לפרק את מדינת הרווחה הישראלית כדי לחמוס את אדמותיהם של הפלסטינים ולהקים מדינת רווחה ליהודים טובים שם. לא מעט אנשים התאבדו בשנים האחרונות – ב-2003, השנה שבה הפך נתניהו לשר האוצר, חלה גאות במספרם – בשל מצבם הכלכלי. בשיטה שנתניהו מעדיף, עדיף להיות איש עסקים כושל כמו אילן בן דב או יצחק תשובה, שמפילים את חובות המיליארדים שלהם על הציבור, מאשר להיות חייב 5,000 ₪ לביטוח לאומי.

ואת השיטה הקניבלית הזו, שרואה בבני אדם יחידות יצור שמטרתן לשרת את "קברניטי המשק" ותו לא, צריך לעקור מן השורש – כהגנה עצמית, לפני שהיא תחסל אותנו.

הערב, בשעה 20:00, תיערך מחאה מול משרדי הממשלה בפינת קפלן ובגין בתל אביב. כל מי שיכול לבוא, שיבוא.

ועוד דבר אחד: עירית תל אביב הודיעה היום על נוהל מס' 834 שלה, שבו היא מפקיעה את המרחב הציבורי והיא דורשת ש"הפגנה, עצרת, טקס, אירוע סולידריות, אירוע התרמה, אירועי חג וכל פעילות אחרת להבעת רעיון, דעה, ערך, אמונה או תפיסת עולם" ייערכו רק בתיאום איתה. התיאום כולל תשלום החזר הוצאות, צ'ק ערבון ופוליסת ביטוח – והמפגין עדיין צריך את הסכמתה של העיריה, שניתנת באופן סלקטיבי. מהאגודה לזכויות האזרח נמסר בתגובה כי "נדהמנו לקרוא את תגובת העירייה, שמתייחסת לרחובות כאל רכושה הפרטי. עיריית תל אביב מנסה, בניגוד מוחלט לחוק, להפוך עצמה לסמכות עליונה לאישור פעילות מחאה. הטרטור הבירוקרטי של המפגינים, שכרוך גם בהוצאה כספית לא מבוטלת, הוא אמצעי בדוק לדיכוי מחאות. כפי שעולה מהתנהלות העירייה כלפי העותרים השונים, נראה כי היא אוכפת את מדיניותה באופן סלקטיבי, כך שמחאה 'בעייתית' תושתק באמצעות בירוקרטיה."

הערה מנהלתית: תורם שלח לי היום ספר קינדל, Finding George Orwell in Burma. אני רוצה להודות לו בזאת על המתנה.

(יוסי גורביץ)

זוכרים את הקמפיין ארוך השנים נגד ה"השתמטות" שארגן צה"ל, בעיקר באמצעות האתון הרשמית שלו, האלוף אלעזר שטרן? אז מסתבר, כפי שנכתב בבלוג הזה לא פעם ובמיוחד לפני שנה וחצי, שמדובר בקמפיין שקרי.

על פי המיתולוגיה של שטרן, שפומפמה בהתלהבות גם על ידי יורשיו ובמיוחד על ידי התקשורת, יש אוכלוסיה גדולה של חילונים שמשתמטת משירות צבאי. עכשיו, זה היה בולשיט מהתחלה ועד הסוף, כי אין דבר כזה, "משתמטים." בהגדרה, אדם איננו יכול להשתחרר מצה"ל אלא אם צה"ל שחרר אותו. ישנם, כמובן, עריקים, כלומר מי שחייבים בשירות אך נמלטים ממנו, וצה"ל והכתבים הצבאיים עשו כמיטב יכולתם כדי לבלבל בין המושגים – פעם אחר פעם, כתבים צבאיים התייחסו לעריקים כאל "משתמטים" – אבל אין משתמטים. כל מי ששוחרר מצה"ל, או לא גוייס לצה"ל, שוחרר כחוק. הוא לא השתמט, הוא לכל היותר הושמט.

השבוע פורסמו נתוני האמת על הגיוס. כ-75% מהצעירים היהודים מתגייסים. מבין 12% שאינם חרדים ואינם מגויסים, שלושה אחוזים כלל אינם גרים בישראל; שלושה אחוזים לא עומדים בנתוני הסף של צה"ל; ושישה אחוזים מקבלים פטור מסיבות רפואיות – בין אם סיבות פיזיות בין אם סיבות נפשיות. למי שעוד לא קלט את זה, אולי הפוסט של ואן דר גראף אחותך – עזבו את שלי ולכו לקרוא אותו – יבהיר סוף סוף שמחלה נפשית היא מחלה לכל דבר. היא לא התחמקות, היא לא השתמטות, היא מחלה.

כלומר, אין תופעה של השתמטות ומעולם לא היתה תופעה כזו. יש אנשים שלא מתאימים לשירות בצה"ל. ככה זה. לא כולם מסוגלים לעמוד בדרישות שלו. יש שיעור ניכר של אנשים שאנחנו יודעים שהם לא מתאימים לשירות בצה"ל רק אחרי שהם משתמשים בנשק שהוא נותן להם כדי להפסיק את הסבל וליטול את נפשם בכפם. לאורך השנים, צה"ל הקפיד לשקר על מספר המתאבדים ומסר נתונים חסרים עליהם, כשהוא מעדיף לסווג התאבדויות כ"תאונות נשק." אף על פי כן, אנחנו יודעים היום שהתאבדות היא סיבת המוות המובילה בצה"ל בשנות שלום.

כאן גם המקום לומר, שוב, שהחרדים אינם משתמטים. הם קיבלו פטור חוקי לגמרי משירות צבאי – אותו פטור בדיוק שניתן לנשים דתיות. אם יש עליה במספר הצעירים שאינם משרתים, היא נובעת מעליה במספרם של החרדים. לא מאיזה גל השתמטות בדיוני בקרב צעירים חילונים.

אז למה ניהלו שטרן ואחרים את קמפיין ההונאה הפומבי הזה? מדוע התחיל הגוף המתוקצב ביותר בישראל, בעל היוקרה הגדולה ביותר, במחול השדים הזה? מדוע סחררו את המדינה במשך שנים בדיון על תופעה שהם ידעו היטב שאיננה קיימת?

בגלל התפיסה הממארת של "ערכים." ספק אם יש אדם ערכי פחות מאלעזר שטרן, מי שעבור המפקד שלו היה מוכן לחפות על הפקרת מדחת יוסף ולומר ש"לא תמיד אפשר להציל פצועים"; מי שתוך עבירה חמורה על ערך הרעות של צה"ל, הדליף ליאיר לפיד פרטים מהתיק האישי של החייל חננאל דיין, שהביך את צה"ל – ואז השאיר את צה"ל לשלם את מחיר העבירה הזו על הקוד האתי שלו.

שטרן, נזכיר, מיקד את הביקורת שלו בתל אביבים – אותם הוא תיאר כתלושים, נהנתנים, "לא מחוברים לעם." אם זה מזכיר לכם את הטענה של בוגי יעלון שהציבור הישראלי הוא "החוליה החלשה בשרשרת," זה לא מקרה. אם זה מזכיר לכם את התפיסה של ממשלת נתניהו וקהל הבית שלה, האוליגרכיה הכלכלית שלנו, שהמוחים נגד המדיניות הציונו-קפיטליסטית הם "מעשני נרגילות ואוכלי סושי," גם זה לא במקרה.

פלג מרכזי בציונות תמיד ראה בנורמליות אויב. תל אביב הנורמלית כל כך – העיר הראשונה שבנו יהודים אי פעם, והם בנו אותה כדי שתדמה לווינה וברלין, שנואות נפשן של הציונות הרומנטית – תוארה על ידי כמעט כל סופר ציוני חשוב כמאורת חטאים. האתוס הציוני, שנשען ברובו על דם ואדמה, היה אתוס פוריטני: עמוס עוז אמר פעם שבקיבוץ מותר היה לאשה לקחת כמה מאהבים, אבל אסור היה לה להיראות כאילו היא נהנית ממין. באותה המידה, התנגד הפלג הפוריטני – ולא במקרה השורשים שלו הם בתנועת העבודה, שממנה מגיע יעלון – לכל התפתחות תקשורתית: הקיבוצים התנגדו למכשירי רדיו פרטיים, כי הם אפשרו האזנה פרטית, ולא קולקטיבית; אחר כך הגיעה ההתנגדות למכשירי הטלוויזיה, והמלחמה המשונה שניהלה הממשלה נגד מכשירי טלוויזיה צבעוניים. מי שגדל בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, עוד יזכור את הטלוויזיות הצבעוניות שעוקרו, באמצעות "מחיקון", לכדי טלוויזיות בשחור לבן, ואת מכשירי ה"אנטי מחיקון" הפיראטיים, ואת תגובת הממשלה קצרת הימים ב"אנטי-אנטי-מחיקון," שהעלים שוב את הצבע מהשידורים.

זה נראה מגוחך להפליא היום – זה אכן היה מגוחך להפליא – אבל המטרה היתה פשוטה: למנוע מהאזרח להתענג על השידורים בצבע שסיפקו המדינות השכנות, להשיב אותו לחיק הקונסנסוס של קול ישראל ורשות השידור, שם הקפידו לא לשדר ביקורת על יסודות הציונות ועל יסודות המשטר.

התביעה להכפיף כל אזרח ישראלי לעולו של הצבא, גם כאשר בעליל הוא לא מתאים לכולם – ואפשר לטעון: גם לא לרובם – של האזרחים, היא נסיון נואש להשיב לאחור את הדומיננטיות של מסר אחד, יהודי-ציוני-פוריטני, מסר שמאוים על ידי כל מסר חופשי. וכאן המקום לומר שוב: השירות הצבאי הוא עבדות. אנחנו לא צריכים לדרוש את הרחבת מסגרת העבדות, אנחנו צריכים לדרוש את הרחבת החופש: את הפיכתו של השירות הצבאי למשהו שאדם לוקח על עצמו מרצונו.

ולא במקרה, האנשים שיצעדו הערב בשם "שוויון בנטל" הם בדיוק האנשים שעומדים נגד כל רעיון של שוויון בישראל, נגד עצם הרעיון של שוויון כלכלי או שוויון בזכויות. לא במקרה, שטרן ויעלון ו"אם תרצו" מדברים באותו בוז על תל אביב שנשמע מפי הציונים הישנים: הם מאמינים באדם שכפוף לקולקטיב, ובהפרשי זכויות בין הקולקטיבים. ובין השורות, מבצבצת גם האמונה בכך שכפי שיש סדר ציוני נכון, יש גם סדר כלכלי נכון; ושכפי שאנשים נולדים אל הסדר הציוני הנכון (ואם הם מוציאים את עצמם מתוכו, הם מכונים "תלושים" או "שונאי עצמם", או כפי שכינו אותם האנטישמים ונתניהו, "קוסמופוליטים"), כך הם גם נולדים אל הסדר הכלכלי הנכון, ושמי שמנסה להפר את הסדר הזה – שגם הוא מוכתב על פי לידה – שבו יש אוליגרכים (הם מעדיפים לקרוא לעצמם "מפרנסים") ופלבאים, הרי שהוא אנרכיסט. כי עצם הרעיון שאפשר לשנות את השיטה הכלכלית, שיתכן סדר שבו העולם לא נחלק למי שיש להם ומי שאין להם, פוגע ברעיון הפוריטני. לא נולדת כדי לחיות; נולדת כדי לשרת. אצל הפוריטנים המקוריים, השירות היה לאלוהים. אצל הפוריטנים הציונים, השירות הוא לאומה. ופוריטנים מכל הסוגים תמיד האמינו שאם אתה עני, זה מגיע לך, כי אתה לא מתאמץ. הרי, כידוע, כל ילד משכונת התקווה, אם רק יתאמץ, יוכל להגיע לאותם הישגים בדיוק כמו כל בן של אוליגרך. מה, לא ראיתם את יוצאי שכונת הארגזים כובשים בהמוניהם את המחלקות הכלכליות באוניברסיטאות, ומשתלטים על הדירקטוריונים של החברות הגדולות במשק?

הרעיון שכל בני האדם שווים בזכויותיהם, ושיש להם גם זכות לשוויון בהזדמנויות, עודנו רעיון רדיקלי. הוא מסכן את הרעיון הציוני, שכולו נשען על התפיסה של עם נבחר, והוא מסכן את האוליגרכיה הכלכלית שהעבירה אליה את רכוש הציבור תמורת כמה חרוזי זכוכית מאז החל תהליך ההפרטה. הא בהא תליא: מי שצועד למען הרעיון הספרטני של "שוויון בנטל", במקום הרעיון של הסרת הנטל, צועד גם עבור הקפאת המצב החברתי. ובכירי צה"ל שהחלו בקמפיין השקרים של ה"השתמטות," הם בשר מבשרו של הממסד הזה. גם הם, אחרי הכל, יפנו לסקטור העסקי אם לא יפנו לפוליטיקה – או שיפנו אליו אחרי שייכשלו בפוליטיקה.

אז הגיע הזמן לומר די לכל זה, ולהתחיל ליצור סדר חדש, כזה שישרת את כל תושבי ישראל – ולא את הממסד שלה. אם אתם תומכים בכך, בואו הערב ב-19:30 לרחבת הבימה.

(יוסי גורביץ)