החברים של ג'ורג'

על המשמר

הפיגוע האחרון מצד פושעי עדי עד מדגיש שוב את הצורך לאפשר לפלסטינים לעמוד על נפשם ורכושם מפני רודפיהם

כמדי שבת, יצאו אתמול מתנחלים לפרוע בפלסטינים. בדרך כלל, זה נגמר בפציעות או נזק לרכוש, שאינם מגיעים לתקשורת הישראלית; הפעם, כשיצאו מתנחלי עדי עד לפרוע בקורבנותיהם הקבועים מאל מועייר, זה נגמר בהרוג – חמדי טאלב נעסאן.

כפי שתיארו תושבי אל מועייר את האירועים בפני תחקירני יש דין, הם התחילו כך: מתנחלים חמושים תקפו קבוצה של חקלאים שעבדו באדמותיהם עם טרקטור, ניקבו את צמיגי הטרקטור ושברו את שמשותיו. החקלאים נמלטו מהמקום אל עמדה סמוכה של צה”ל, שם אמרו להם החיילים שאינם יכולים לעשות כלום ושעליהם להתקשר למשטרה. זה לא נכון: לחיילים יש סמכות מלאה לעצור פורעים. אבל מפקדיהם מקפידים שלא ידעו על כך, כי אחרת מי מהם אשכרה יעשה זאת, ומה אתה צריך עכשיו להסתבך עם הפסיכים האלה.

בעקבות סירוב החיילים לסייע להם, נטשו החקלאים את הטרקטור בשטח ונסו אל הכפר. המתנחלים רדפו אחריהם לתוך הכפר, ואז פתחו בהתקפת ירי שנמשכה כשעה וחצי. תחקירני יש דין מצאו במקום היום עשרות קליעים. רוב הכדורים פגעו בבתים ובמיכלי מים – לא בדיוק מקרי. נעסאן עצמו נורה בגבו, עשרה מטרים מביתו – בתוך שטח הכפר.

זה לבדו צריך לשים קץ לשקר של הפורעים, כביכול הם הגנו על עצמם מהמון זועם שעשה את הדבר הנכון ובא להחריב את המאחז שלהם. הירי בוצע שלושה קילומטרים מעדי עד. כפי שהאגדה על אונס נשים לבנות על ידי שחורים שימשה את הפורעים הלבנים בימי הלינצ’ים, כך האגדה על הסתערות פלסטינים על מאחזים משמשת את הפוגרומצ’יקים היום.

כמה מילים על עדי עד: מדובר במאחז בלתי חוקי למשעי, שהוקם על אדמותיהם הגזולות של ארבעה כפרים פלסטיניים – אל מועייר, ג’אלוד, תורמוסעיא וקריות. בין השנים 2005-2013 מצא דו”ח של יש דין (עמ’ 77) 96 עבירות שבוצעו על ידי מתנחלי המאחז כנגד שכניהם, שמתוכם 21 מקרי אלימות, 47 מקרים של פגיעה ברכוש, בעיקר רכוש חקלאי; ו-28 מקרים של נסיון השתלטות על אדמות. מהנתונים שגיבש יש דין בעקבות הפרעות אתמול, בין ינואר 2015 וינואר 2019 קיבל הארגון דיווחים על 51 מקרים של עבירות מצד מתנחלי עדי עד, ביניהם 11 מקרים של אלימות ו-30 מקרים של פגיעה ברכוש. יצוין שברוב המקרים הפלסטינים לא טרחו להגיש תלונה במשטרה: הם יודעים שזה בזבוז זמן במקרה הטוב ויוביל להתנכלות במקרה הרע (בקרב פלסטינים רווחת האמונה, שעד כה לא נמצאו לה הוכחות מספקות, שתלונה במשטרה תוביל לפגיעה באישוריו של המתלונן).

ההתקפות על הישובים שלרוע מזלם מתנחלי עדי עד פלשו לאדמתם איננה מקרית ואיננה חד פעמית. מדובר בקמפיין מתוכנן של טרור חקלאי, שמטרתו לגרום לחקלאים לנטוש את אדמותיהם, הן משום שהמתנחלים ישמידו את היבולים (”מי שאוהב את הארץ, לא שורף אותה”), והן משום שהשהיה באדמות החקלאיות תהיה כרוכה בסכנה יומיומית של אלימות. משיפסיקו החקלאים לעבד את אדמותיהם, פרקליטים שוחרי רע ברגבים ובפרקליטות הישראלית, ככל שיש עדיין הבדל, יתחילו לספור לאחור עד לרגע שבו המדינה תוכל לתפוס את האדמות בתואנה שהן בלתי מעובדות, ותכריז עליהן כעל אדמות ציבור. זה העקרון, זה הרציונל.

אבל אני רוצה להתעכב שניה על החיילים.

יש משהו שכל אלופי פיקוד המרכז לא הבינו, ובהתאם – גם חייליהם לא הבינו. תפקידו הבסיסי של צבא בשטח כבוש – וצה”ל שואב את סמכותו בשטחים הכבושים מן החוק הבינלאומי ביחס לתפיסה לוחמתית – הוא להגן על התושבים המקומיים ועל רכושם, עד שהשטחים יוחזרו לבעליהם. כל שמותר לו לעשות, הוא עושה מתפקיד ההגנה שלו (מפני מתקפת אויב) ומפני חובתו להגן על התושבים המוגנים.

זה לא היה מובן אז וזה לא מובן גם היום. זה לא ממש חדש: יש דין הוציאו לפני מספר שנים דו”ח בנושא, יחד עם שוברים שתיקה. חיילים אמרו שוב ושוב שלא היה להם מושג שהתפקיד שלהם הוא להגן על פלסטינים; הם שם כדי להגן על מתנחלים. רובם המוחלט לא ידע שיש להם סמכות כלשהי כלפי מתנחלים.

יש להם, כמובן. המפקד הצבאי הוא הניצב בנעלי הריבון בגדה המערבית. אבל, כידוע, קשה מאד לשכנע מישהו במשהו אם משכורתו תלויה בכך שלא יבין. לגנרלים של צה”ל יש אינטרס מובהק לא להבין את חובתם. כשזה המצב, קשה להאשים את החיילים בכך שאינם מבינים את מה שהמפקדים שלהם משתדלים להדחיק.

[…]

ומכיוון שכך, מאחר ו:

א. הצבא לא מסוגל להגן על הפלסטינים, אף שזו חובתו החוקית;

ב. מאחר והוא מגן אינסטינקטיבית על הפורעים (שיש להניח שלא היו שורדים יממה ללא נוכחותו);

ג. ומאחר והמצב לא השתנה ב-30 השנים האחרונות ואיננו צפוי להשתנות;

הרי שיש להעביר את השליטה על שטחי סי ובי, שם נמצאים השטחים שהמתנחלים מנסים לגזול, מידי צה”ל לידי המשטרה הפלסטינית. יש להציב בכל כפר פלסטיני שמותקף דרך קבע על ידי מתנחלים כוח חמוש של המשטרה הפלסטינית, שמטרתו תהיה להדוף כל נסיון פלישה של פורעים יהודים לשטחיהם.

היה וממשלת ישראל תתנגד לכך, כצפוי, יש לדרוש את הצבתם של כוחות בינלאומיים. אי אפשר להאמין לממשלת ישראל, ודאי לא לממשלה הנוכחית, שיש לה יכולת או רצון להגן על חייהם ורכושם של פלסטינים הנתונים למשיסתה.

ואם זה לא יתרחש, חסכו ממני את היללות כשתבוא פעולת הנקם. כי אם אין צדק, יהיה נקם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: הרצח המועיל של שלי דדון

הימין היהודי שב ועושה את מה שהוא מתמחה בו: ריקוד על הדם. פוסט שני בפרויקט 300

לפני כעשרה ימים יצאה שלי דדון מביתה בעפולה לראיון עבודה במגדל העמק, אליו היא לא הגיעה. גופתה נמצאה כמה שעות אחר כך בחניון במגדל העמק. וזה כל מה שאנחנו יודעים על הנושא בינתיים. הפרשה נמצאת תחת צו איסור פרסום.

המשטרה והשב”כ, שחוקרים את הרצח, אומרים שהם לא יודעים האם המניע לרצח הוא לאומני או פלילי. זה לא הפריע לימין היהודי לצאת ממאורתו ולספח את דדון, בטרם הושלמה החקירה, לרשימת הנרצחים על ידי פלסטינים. ראש האחים היהודים, השר נפתלי בנט, מיהר לבקר את משפחת דדון ביקור ניחומים ובאותה הנשימה לדרוש מראש הממשלה שלא לשחרר רוצחים – כאילו שזה עומד על הפרק. בנט הוסיף ש”הגיע הזמן שהיהודים יפסיקו לפחד מהרוצחים ושהרוצחים יפחדו מהיהודים.” יופי של תקבולת: יהודים =/= רוצחים, מדובר בשני הפכים.

כידוע, רוב מקרי הרצח בישראל מתבצעים על ידי יהודים, מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שהם רוב מוחלט של האוכלוסיה. מקרי הרצח, יש לציין, הם ברובם המכריע פליליים. העובדה שמישהו הוא יהודי לגמרי לא אומרת שהוא לא רוצח – במיוחד אם הוא אח יהודי. שליח הציבור של האחים היהודים, יגאל עמיר, רצח ראש ממשלה. יש גם רבים אחרים, ומי כבנט יודע זאת: אחד מיועציו של בנט, נתן נתנזון, הוא מחבל יהודי בדימוס.

מכאן הניכוס של דדון על ידי הימין היהודי הושלם. מותר לשער שהניכוס של דדון היה קל כל כך, למרות שזהותו של הרוצח לא ידועה, משום שהיא אשה צעירה. הימין היהודי רוכב כאן על הדימוי הקבוע של הזר המאיים, האונס, הרוצח נשים. כן, זה דימוי קו קלוקס קלאני – כמו חלק ניכר מעולם הדימויים של הימין היהודי. וכמו אצל החברים חובשי הברדסים מהדרום, העובדות לא באמת משחקות תפקיד. כמו כן, צריך לעמוד על כך שלא היו הפגנות המוניות אחרי שבעל יהודי כשר רצח את אשתו במגדל העמק, לא הרחק מהמקום שבו נמצאה גופתה של דדון; חיסול פלילי של סתם גבר באותה העיירה, גם הוא לא הוציא את הימין היהודי לרחובות; וגם לא “סתם” ירי פלילי בגבר. כשהימין רוקד על הדם, הוא נוהג לומר שאכפת לו מהקורבנות; אבל אכפת לו רק מסוג מסוים מאד של קורבנות. (אני רוצה להודות לפליטת מגדל העמק שסיפקה לי את הקישורים האלה.)

בסוף השבוע היתה התפרעות של אספסוף יהודי בעפולה, כשבין השאר הוא צר על מסעדה שבה ישבו מספר פלסטינים וגורם נזק לרכוש של פלסטינים. התפיסה שדדון נרצחה על ידי פלסטינים כבר הפכה לנחלת הכלל, עוד לפני שלמשטרה יש עצור או חשוד או משהו. חשוב לציין שגם אם בסופו של דבר יסתבר שהפשע היה לאומני, הקפיצה למסקנות לא התבססה על מידע. היא התבססה על תחושה – ועל פמפום מכוון של התחושה הזו.

מובן למה נוח למשפחת דדון לחשוב שמדובר בפיגוע. הבת שלהם הופכת באחת מסתם סטטיסטיקה של פשיעה פלילית למישהי שנפלה, גם אם לא ברצונה, על הגנת העם והמולדת. זה ודאי מנחם הרבה יותר, עד כמה שנחמה אפשרית.

אבל מובן גם למה הימין היהודי, במיוחד בנט, מיהר לרוץ עם הסיפור הזה לפני שהתברר על מה הוא בכלל. כי כשאנחנו מדברים על דדון – למרות שאנחנו לא יודעים כלום – אנחנו לא מדברים על היודו-נאצים מהגבעות, שהיו יותר מדי בכותרות לאחרונה. כשאנחנו מדברים על דדון, אנחנו לא מדברים על כך ש-44% מתושבי יצהר נעדרו מהצבעה על השאלה האם מותר לפגוע בחיילי צה”ל. כשאנחנו מדברים על דדון, אנחנו לא צריכים לשאול את עצמנו מי שותל את ערוגות הרעל שמהן יוצאים העשבים השוטים, ומי מקפיד לטפח אותן.

טוב לבנט ולאחים שיש רצח לא מפוענח של צעירה יהודיה. בלעדיו, הם היו במצוקת יח”צ. עכשיו, סוף סוף נמצא להם קצת דם לרקוד עליו.

הערה מנהלתית: זה היה הפוסט השני בסדרת פרויקט 300, במסגרתו אני אכתוב במשך חודש פוסט בן 300 מילה או יותר. ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אופס, הגולם קם על יצהרו

הפוגרום האחרון של מתנחלי יצהר מזכיר לנו את מה שצה”ל לא רוצה שנזכור – שהוא לא מסוגל לבצע את תפקידו הבסיסי בגדה המערבית

המתנחלים של קן הצרעות ביצהר – הם נוהגים לאיים בתביעות דיבה, אז בואו נראה מה אתם שווים – יצאו לעוד פוגרום הלילה. הפעם, במקום לפשוט על כפר פלסטיני, הם פשטו על מוצב של צה”ל והרסו אותו. אלו היו הדיווחים המזועזעים הבוקר (ג’).

ההתקפה על המוצב הגיעה לאחר שהלילה הגיעו חמושי מג”ב ליצהר והרסו שם כמה מבנים. הם עשו את זה, כך דווח, בתגובה על כך שלפני כמה ימים השפילו תושבי יצהר את הכבוד של המח”ט המקומי ופינצ’רו לו את הרכב. מי שמכיר את הצורה שבה מתנהל צה”ל בגדה, יודע שהוא נמנע בעקביות מהריסת מבנים בלתי חוקיים של מתנחלים. צה”ל, משרד הבטחון והפרקליטות אף פעם לא מכחישים את העובדה שמדובר במבנים בלתי חוקיים – הם פשוט אומרים שהפינוי שלהם יתבצע “על פי סדר העדיפויות” של כוחות הבטחון. פתאום, יומיים אחרי שהכבוד של המח”ט נמרח על הבוץ של יצהר, סדר העדיפויות השתנה בחדות. וואלה. מישהו עוד עשוי לחשוב ש”סדר העדיפויות” הוא בעצם שם נרדף ל”מה שרוצה אלוף הפיקוד בכל רגע נתון.”

ואז, אחרי הצהרים, הגיעה הפאדיחה האמיתית: לא רק שהמתנחלים הצליחו לפרוץ למוצב צה”ל ולהחריב אותו, הם גם עשו את זה ללא כל התנגדות מצד החמושים שם. דבריו של הקצין ראויים לציטוט:

“בתשובה לשאלה אם כוח החיילים עמד מנגד, אמר הקצין: "אני לא יודע מה זה עומדים מהצד. אם צריך להפיק לקחים, נפיק. חיילי עמדו בסיטואציה שלא אני ולא הם דמיינו. הם לא היו ערוכים לתקיפה על ידי יהודים, ואני לא הכנתי את ששת חיילי המילואים האלה להתמודדות עם 40-50 פורעים יהודים". כשנשאל מה היה קורה אילו התוקפים היו פלסטינים, אמר קצין המילואים כי "המשימה שלי היא להגן על יהודים. הסיפור הפלסטיני הוא סיפור אחר".”

וואלה.

ארגוני זכויות אדם מדווחים בשנים האחרונות על תופעה שמכונה “עמידה מנגד”: פוגרומצ’יקים מהגבעות יורדים לפרעות בכפרים פלסטיניים, כשאליהם מתלווים חמושי צה”ל. החמושים לא מונעים מהמתנחלים לפרוע, ולמעשה מאבטחים אותם מפני תגובה של הפלסטינים. לפני מספר חודשים, אירוע מסוג זה תועד בסרטון וידאו חד משמעי. הארכיונים של “יש דין” (גילוי נאות: אני הבלוגר של “יש דין” ואני מקבל על כך תשלום) מכירים עשרות, אם לא מאות, מקרים של “עמידה מנגד.” אל תטעו: המקרים שמצוינים פה הם רק אלה שהיה לי זמן לכתוב עליהם פוסט.

עכשיו אנחנו רואים שני דברים. קודם כל, שחמושי צה”ל לא מסוגלים אפילו להגן על עצמם מפני מתנחלים. מכירים את האגדה הישנה על כך שחיילים מפחדים לצאת לשטחים בלי עורך דין? אז היא אף פעם לא היתה נכונה לגבי פלסטינים. משנת 2000 ועד 2013, רק שישה חמושי צה”ל הורשעו בעבירות שקשורות להריגת פלסטינים – שיעור אפסי של הרשעות לעומת תלונות. באף אחד מהמקרים לא היתה הרשעה של רצח או של הריגה. לגבי המתנחלים, מצד שני, האגדה הזו לגמרי מוצדקת. החיילים מפחדים מהם, ובצדק. טוב, אולי לא החיילים עצמם – אבל חיל ורעדה אוחזים את הקצינים. הם רוצים קידום, אחרי הכל, והמתנחלים כבר הוכיחו את עצמם כאויבים יעילים מאד של קצינים שלוקחים ברצינות את חובתם החוקית (על החובה הזו, מיד.) כאן יש לשאול שאלת קל וחומר: אם החמושים לא מסוגלים להגן על עצמם מפני המתנחלים, האם אפשר לקחת ברצינות את הטענה של צה”ל שדווקא על הפלסטינים ורכושם הם שומרים כמיטב יכולתם?

ההערה השניה פשוטה ומרה יותר. המשפט הבינלאומי קובע שכוח כובש, וצה”ל מתנהל בגדה המערבית ככוח כובש ומוכר ככזה הן על ידי פקודותיו-שלו הן על ידי פסיקות בג”צ, מחויב בהגנה על האוכלוסיה הכבושה ועל רכושה. זו חובתו העיקרית של צבא כובש. שימו לב לתשובה של הקצין: “התפקיד שלי הוא להגן על יהודים. הסיפור הפלסטיני הוא סיפור אחר.”

אז זהו, שלא. החובה החוקית היחידה שיש לקצין הזה היא להגן על פלסטינים. נוכחותם של אזרחים ישראלים בגדה המערבית היא בלתי חוקית והיא פשע מלחמה. היחידים שמערערים על כך הם פושעי המלחמה ותומכיהם. ההגנה של הקצין על יצהר היא עצמה פשע מלחמה.

אבל הוא לא מבין את זה, ויש שתי סיבות טובות לכך שהוא לא מבין את זה – ושבהתאם, חמושיו לא מבינים את תפקידיו. הראשונה היא התעלמות מוסדית, שורשית, היסטורית של צה”ל מחובותיו החוקיות, תוך שיתוף פעולה הדוק עם פשע המלחמה של התנחלויות. צה”ל לא רוצה לדעת מה החובות החוקיות שלו. מישהו עוד יכול לשאול שאלות לא נעימות.

השניה היא פסיכולוגית. המצב שבו אדם נדרש להגן על אוכלוסיה שהיא עוינת – והפלסטינים, מהיותם בני אדם, עוינים את הכובשים שלהם ועוד איך, ובצדק – הוא בלתי אפשרי. זו הסיבה שכיבוש אמור להיות מצב זמני, קצר מאד. המצב שבו צבא כובש נדרש להגן על האוכלוסיה שכבש סותר את מהותו של צבא. הוא מוביל, כמעט בהכרח, לפשעי מלחמה.

“הלהב עצמו מסית לאלימות,” שר הומרוס, לפני 2,800 שנים כמעט; והמצב שבו חייל ניצב, חמוש, מול אוכלוסיה שכבש ואשר על כן הוא בז לה, ונאלץ לבוא במגע מתמשך איתה יוביל, בהכרח, לאלימות. מלחמה מולידה, בהכרח, פשעי מלחמה; מששוחררה החיה שבאדם, היא לא תלמד עוד משמעת. כיבוש מוליד, בהכרח, פשעי מלחמה נגד הנכבשים; אשר על כן, צבא שרוצה להשאר צבא ולא לרדת למדרגת כנופיה, יוודא שהכיבוש שהוא מנהל הוא קצר, שהוא הקדמה מהירה להסכם שלום.

צה”ל, מימיו הראשונים בגדה, לא נהג כך. הוא קשר עם המתנחלים כדי להפוך את הכיבוש שלו לכיבוש של קבע. בעשור הראשון לאחר הכיבוש, עד בג”צ אלון מורה, נשבעו קצינים לשקר בעליצות וטענו שיש בהתנחלויות צורך צבאי. עכשיו הוא מקבל את גורלו הראוי: הוא הפך לכנופיה מבוהלת, שמובסת על ידי כנופיה אחרת.

והמקרה של אמש לא ייחודי: לפני כשנתיים וחצי, תקף כוח מאורגן של מתנחלים – היו מאות מהם, והם הובאו באוטובוסים – את מפקדת חטמ”ר אפרים. בין השאר, נרגמו המח”ט וסגנו באבנים. בתגובה, אמר דובר צה”ל דאז, תא”ל יואב מרדכי, לכרמלה מנשה ש”אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת.” ירי הוא כלפי פלסטינים בלבד. רוב מוחלט של פורעי חטמ"ר אפרים לא נעצרו, על אחת כמה וכמה לא הועמדו לדין.

ולא רק ירי: במקרה מתועד היטב של עמידה מנגד, כשפורעים יהודים תקפו קבוצה של פלסטינים שעמדו בתפילה, בנוכחות כוחות משטרה וצבא, ירו החמושים גז… על הפלסטינים. למה? כי “לא יורים גז מדמיע על ישראלים.” אלא, כמובן, אם הם מפגיני שמאל. ככה נראה צה”ל מודל 2014. זכרו את זה בפעם הבאה ששר הבטחון שלכם יודיע שהוא ינקוט יד קשה כנגד הפורעים.

להתנהלות הזו, של קריטריונים שונים להפעלת אלימות כלפי אוכלוסיות שונות בשל מוצאן, קוראים אכיפה גזענית, או במילים פשוטות יותר: אפרטהייד.

ברוכים הבאים למשטר הישראלי בגדה המערבית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אוי להצלחות כאלה

כלי התקשורת דיווחו הבוקר (ד') בהבלטה על כך שלראשונה, הוגש כתב אישום כנגד מבצעי פעולת טרור נוסח "תג מחיר." ראשיתה של הפרשה במעצרו של יהודה לנדסברג מהמאחז הבלתי חוקי חוות גלעד. לנדסברג הוחזק בבידוד וללא גישה לעורך דין במשך תקופה ארוכה. בסופו של דבר הוא הודה, שחזר את המעשה, והפליל שני מתנחלים אחרים, בנימין ריכטר ויהודה סביר. ריכטר, שהוחזק גם הוא ללא גישה לעורך דין, והודה גם הוא.

ובזה, פחות או יותר, זה נגמר: מהודאה משחרר רק המוות. בישראל, אחרי הכל, מספר משפטי הזוטא שבהם נמצא שעצירים עונו או שהוצאה מהם הודאה בכוח עומד על אפס. עורך דינם של השלושה, עדי קידר, אמר שהשב"כ הטעה את בית המשפט וייחס להם עבירה בטחונית – הם הואשמו בהשתתפות ב"התאחדות בלתי מותרת." נראה שקידר צודק: הסעיף הזה לא קיים בכתב האישום, כנראה משום שהוא בלתי ניתן להוכחה. צריך יהיה להוכיח התאגדות, אחרי הכל, וזה קצת יותר משלושה חבר'ה שמגיעים ביחד לבצע הצתה.

הח"מ איננו משפטן, אם כי הוא מסתובב יותר מדי עם כאלה, אבל על פניו ה"ה לנדסברג, ריכטר וסביר לא עשו אף אחד מאלה: לא הפיצו שנאה כנגד ממשלת ישראל או מי משריה; לא קראו ל"מיגור חוקתה של ישראל או ממשלת ישראל בכוח הזרוע או באלימות" (על איזו חוקה אנחנו מדברים, אגב?), לא הביאו ל"השמדת רכושה של ממשלת ישראל או לפגיעה בו," וודאי שלא היו מעורבים ב"מעשי טרור המכוונים נגד ממשלת ישראל או כנגד עובדיה"; על כל פנים, כתב האישום לא מייחס להם שום דבר מאלה. כך שלכל היותר אפשר להאשים אותם בכך שהם חברים בהתאגדות בלתי מותרת משום ששר הבטחון הכריז עליה כבלתי מותרת. זה כל כך מעגלי שאפשר להבין למה שירותי הבטחון לא רוצים לבחון את זה בבית המשפט.

מותר גם להניח שבחורינו המצוינים ידעו את כל זה, לפני שמכרו לבית המשפט את סיפורי הסבתא על "התאחדות בלתי מותרת", כדי שאפשר יהיה למנוע מהחשודים את הגישה שלהם לעורכי דין.

אז ככה נראית הצלחה של השב"כ ושל מפלג פשל"א (פשיעה לאומנית) של משטרת ש"י: טענות שווא, שלא לומר טענות כזב, בפני בית המשפט, שבתורן מביאות לשלילת זכות יסוד של חשוד, קרי הזכות להיוועץ בעורך דין. יצוין עוד כי מקורביו של לנדסברג אומרים שהוא סבל התעללות קשה בחקירה שלו, אם כי היא לא היתה פיזית – מדובר ביהודי, אחרי הכל, לא בפלסטיני. על פי הטענות, בין השאר החוקרים השמיעו לו הקלטות של ילדיו הבוכים. שימו אדם שאיננו עבריין קשוח במעצר שלא ברור מתי הוא יסתיים, מנעו ממנו גישה לעורך דין – שיסביר לו שמה שהוא לא עושה, אסור לו לחתום על כלום ואסור לו לדבר – ואז השמיעו לו את בכי ילדיו, וברוב המקרים הוא יחתום על מה שתרצו.

בחלק ניכר מהמקרים, מאחר והוא לא מכיר את המערכת, הוא יאמין בתמימותו שאם רק יוכל להגיע לבית המשפט ולהסביר לשופט מה קרה, הכל יפתר על הצד הטוב ביותר. זה לא המצב. כאמור, אם הודית, הסיפור נגמר. הודאה היא מלכת הראיות ובתי המשפט הישראלים מפגינים חוסר התעניינות נפשע באופן שבו היא הושגה.

צריך לומר שאם יצוצו הוכחות לכך שלנדסברג, ריכטר וסביר אכן עשו את מה שכתב האישום מייחס להם, לא אופתע כלל. אבל בינתיים לא ראיתי הוכחות. ראיתי רק הודאה, והדרך שבה היא הוצאה הופכת אותה לראיה טמאה. ככה נראים טובי המוחות של השב"כ – אני לא רוצה לדבר על משטרת ש"י, לטובתי ולטובתם – כשהם מתרגלים להשיג את הראיות על ידי עקיפת דיני הראיות: הם שכחו איך חוקרים. הם יודעים רק להוציא הודאות.

שוחחתי עם עו"ד קידר לפני מספר שבועות, כשהפרשה עדיין היתה חלקית תחת צו איסור פרסום. הוא אמר לי אז שהוא ייצג בעבר חשודים בפשיעה חמורה, בהשתייכות לארגוני פשע. אף אחד לא העלה על דעתו למנוע מהם גישה לעורך דין. זה כבר לא מדרון חלקלק, זה שיפוע. צריך לעצור את ההתנהלות הזו, ומי שחושב שהיא תיעצר בחשודים בתג מחיר, משלה את עצמו. הכיבוש משחית; אולי הגיע הזמן שגם בימין יבינו את זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

קצף על שפתי עוג

(*)

(עוד בעקבות אירועי קוסרא, קצר ביחס)

המשטרה אומרת לנו בחודשים האחרונים שהיא לוקחת ברצינות יוצאת דופן את הלחימה במה שהיא מכנה "פשיעה לאומנית" ומה שצריך לכנות טרור המתנחלים. זה האחרון לגמרי לא מוגבל ל"תג מחיר", וכולל התקפות על בסיס יומי כמעט כנגד פלסטינים ורכושם, במטרה לגרום להם לעזוב – טרנספר שקט, במילים אחרות.

שר הבטחון, בוגי "משה" יעלון, אמר שלשום (ג') בעקבות אירועי קוסרא שהתקפת המתנחלים היתה "טרור", ושהוא לוקח את הנושא ברצינות מוחלטת.

מילים נאות. העובדות, לא כל כך.

המשטרה שחררה את כל הפורעים מקוסרא תוך פחות מיממה. אלו היו אנשים שעל פי הודאת הצבא זוהו יורדים רעולי פנים אל קוסרא על ידי תצפית צבאית, שאחר כך איבדה איתם קשר (למה הצבא לא עשה כלום, זו שאלה אחרת.) עד כה, עד כמה שידוע, לא הוגש נגדם כתב אישום. השוו את זה למקרה של אלדד ציון, שהמשטרה והפרקליטות הזדרזו להגיש נגדו כתב אישום ודרשו את מעצרו עד תום ההליכים, ותראו מה באמת קורה כשהמשטרה לוקחת אותך ברצינות. פורעי קוסרא, נדגיש שוב, אפילו לא במעצר בית.

הפורעים יצאו מאש קודש, מאחז בלתי חוקי. לא סתם מאחז בלתי חוקי; מעין ראש נחש, שהיה מעורב בעשרות אירועים כנגד פלסטינים וישובים פלסטיניים בשנות קיומו. ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני כותב עבורו בלוג כפרילאנסר ומחשיב את אנשיו כידידים, חלקם קרובים) מצא 28 תקריות שבהן היה מעורב המאחז בשנתיים האחרונות: 15 מהאירועים היו אירועי אלימות ועשרה היו אירועי פגיעה ברכוש.

אילו יעלון לקח ברצינות את דבריו, אש קודש לא היתה קיימת ביום רביעי בבוקר. כוחות צה"ל היו מגיעים למקום, מפנים את הפולשים – אין מחלוקת על כך שהם פולשים, המדינה מודה בכך – אוספים את רכושם ומוחקים את המבנים. כשהיתה מוגשת עתירה, לאחר מעשה, המפקד הצבאי היה אומר שעקב מצב החירום והצורך להתמודד עם "תג מחיר," היה בכך צורך צבאי דוחק כדי לצרוב תודעה. וזהו.

זה לא קרה, כמובן. יעלון אפילו לא מעלה על דעתו לפנות את אש קודש. הדיבורים שלו מיועדים בסך הכל לאוזני האמריקאים, שלחוצים מאד לאחרונה מהטרור היהודי. יעלון לא הולך להסתבך עם המתנחלים; הם הבסיס הפוליטי שלו. אלה, בצדק לשיטתם, לא יסכימו אפילו לפינוי אש קודש; הם חוששים מתקדים נוסח מדרון חלקלק.

בינתיים, הצליחו הצלמים של "בצלם" ללכוד את המציאות בשטחים: איך חמושי צה"ל מתלווים לפורעים יהודים בתחילת השבוע בכפר עוריף, ואיך החמושים מתעלמים באדישות מרעולי הפנים – עד שהפלסטינים מתקבצים להגן על עצמם ועל בתיהם. אז צה"ל יורה על הפלסטינים גז מדמיע.

ובאחת נחשפה המציאות בשטחים, כפי שמי שעיניו בראשו מכיר כבר שנים: אין הפרדה בין חיילים ומתנחלים, אין הפרדה בין התנחלויות "מוכרות" ובין "מאחזים לא חוקיים," כולם נקודות שונות על רצף סיפוח ציוני, שמצריך טרור מתמיד כלפי האוכלוסיה הכבושה. נערי "תג מחיר" הם כלים בלתי רשמיים של הממשלה; כשהם מוצאים את עצמם בסכנה, הצבא יורה כדי להגן עליהם. כשהם מסכנים פלסטינים, איכשהו התצפית "מאבדת" אותם.

והדיבורים החגיגיים על "מלחמת חורמה" ב"פשיעה לאומנית"? כינוים של הפורעים "טרוריסטים" וההבטחה להלחם בטרור הזה? קצף על שפתי עוג.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לאפשר הגנה עצמית פלסטינית

התסריט אמור היה להיות התסריט הרגיל: אחרי שהמנהל האזרחי עקר כרם של מתנחבלי המאחז הבלתי חוקי "אש קודש," מהפרועים שבמאחזים – כרם שכמובן נשתל על אדמות פלסטיניות פרטיות – יצאה קבוצה של מתנחלים לפעולת "תג מחיר," או, בעברית, פוגרום. המטרה לא היתה צה"ל או המנהל האזרחי – המתנחלים למדו שזה לא עובר טוב בתקשורת הישראלית, ואפילו בחלקים מהציבור שלהם – אלא הכפר הפלסטיני הסמוך קוסרא, שמשמש מטרה קבועה לבריונים של "אש קודש."

בנוהל, הצבא הישראלי – שאמור להגן על הפלסטינים מתוקף תפקידו ככובש במקום, בהתאם לאמנות ז'נבה ולפסיקות בג"צ – לא היה שם. זאת, למרות שהקודקודים שלו צריכים היו לדעת, מנסיון העבר, שכאשר המנהל האזרחי פוגע במתנחלים, יהיה פוגרום. כלומר, אם הם לא הצליחו להבין את זה, אני רועד למען ארצי במחשבה על מה שיקרה כשהקצינים המהוללים האלה יצטרכו להתמודד עם אויב של ממש.

אם התסריט היה מתנהל כמתוכנן, כמה בלוגים שמאלנים היו מדווחים בחרון אף על עוד פוגרום, והתקשורת הישראלית היתה מתעלמת.

למרבה השמחה, זה לא מה שקרה.

הפורעים מצאו את עצמם מוקפים תוך זמן קצר במספר גדול של פלסטינים – המקורות מדברים על כ-100 מהם – והם כותרו, והפלסטינים הפעילו כנגדם מעצר אזרחי והחזיקו אותם במבנה מבודד. כמה מהפורעים התנגדו לכך, ומה לעשות – חטפו מכות. נציגים של "יש דין" (גילוי נאות: אני מספק לארגון זכויות האדם הזה שירותי פרילאנס ורואה בכמה מאנשיו ידידים נאמנים) ושל "רבנים לזכויות אדם" הרגיעו את הרוחות במקום, והזעיקו את הרשויות.

הפלסטינים ניסו תחילה להסגיר את הפורעים לידי המשטרה, אך מאחר והצבא הקדים להגיע, העבירו את הפורעים לידיו. הפורעים התלוננו אחר כך ב"ערוץ 7" שאנשי הצבא אמרו להם "באתם לעשות 'תג מחיר', עכשיו תחטפו."

כמה מסקנות. קודם כל, מספרים לנו שצה"ל מגן על הפלסטינים מפני המתנחלים, ושאם הוא לא יהיה שם, יהיה טבח. זו אגדה שיוצאת בעיקר מחוגי המתנחלים, וכפי שמראה המקרה הזה, מדובר בבולשיט. כשאספסוף מתנחלים נתקל בהתנגדות נחושה, הוא מתנהג כמו כל אספסוף במצב כזה – מתפרק לפרודות פחדנים. הפלסטינים כבר הוכיחו את זה בעבר, כאשר עלו על המאחז "נצח בנימין" ופשוט העלו אותו באש בעוד מוגי הלב נמלטים אל ההתנחלות הקרובה.

שנית, אומרים לנו שפלסטינים, אם הם רק תופסים יהודים, מיד מבצעים בהם לינץ'. המקרה הזה, כמו שורה ארוכה של מקרים אחרים, מוכיחים ששוב, מדובר בבולשיט.

שלישית, בפעם המי יודע כמה, שאם פלסטינים לא מגינים על עצמם, אף אחד לא יגן עליהם, ושצה"ל לא כשיר למשימה הזו. או, אם לסייג, צה"ל לא כשיר למשימה הזו כל זמן שהוא לא דואג לתחת שלו: כשהפורעים מיצהר התחילו לתקוף מתקן מים סמוך לעסירא אל קבליה, שלרוע מזלם של הפורעים נבנה במימון אמריקאי, נזכרו בשגרירות האמריקאית שיש איזה ריבון בגדה וקוראים לו צה"ל, ודרשו שיתערב. הצבא הלך לבקש את עזרתו של גרשון "תג מחיר" מסיקה, והלז אכן הלך לדבר עם תושבי יצהר, אבל ראה זה פלא – זה לא עזר. בצר לו, הציב הצבא מחלקה עם הנחיות ברורות למנוע התקפות על המתקן סמוך לו, ובזה זה נגמר. לשגרירות האמריקאית יש כמה מנופי לחץ על צה"ל שלא זמינים לתושבי קוסרא. המסקנה מפרשת עסירא אל קבליה פשוטה: זה לא שצה"ל לא יכול, זה שהוא לא רוצה.

ולא טבעי שירצה. צה"ל מבצע בשטחים תפקיד בלתי אפשרי: מצד אחד, הוא כובש אוכלוסיה, שמטבע הדברים היא עוינת. מצד שני, הוא נדרש להגן עליה. מצד שלישי, הוא נדרש להגן עליה מפני בני עמו-שלו. מצד רביעי, מחנכים את חייליו מזה דור שזו "אדמה שלנו." פעם צה"ל התייחס לשטח הכבוש כגדמ"ע, הגדה המערבית; מזה כ-20 שנה הוא מדבר על איו"ש, אזור יהודה ושומרון. זו לא היתה הכניעה היחידה שלו למתנחלים, אבל היא אומרת איזה הגיון מדריך את פעולותיו. לדרוש מצה"ל להגן על פלסטינים פירושו לדרוש ממנו לעשות משהו שהוא שכח איך עושים, אם בכלל ידע אי פעם.

המסקנה מכל זה היא שצריך לתת לפלסטינים להגן על עצמם: שיש להציב – הרעיון שייך לעמירה הס – חוליות של המשטרה הפלסטינית בכפרים שסובלים מהתקפות "תג מחיר." צריך לאמן את הפלסטינים בהגנה עצמית: כיצד להקים כיתות כוננות, לזהות את נקודות התורפה ואת הדרכים שבהן מגיעים הפורעים, ללמד אותם להפעיל טקטיקות התגוננות צבאיות כנגד האנשים שמפעילים עליהם טרור יומיומי.

בזמן שהדברים האלה נכתבים, לא ברור איזה פוגרום מתכננים המתנחלים בתגובה לאירועי קוסרא היום. לא ברור מה ילד לילה, לא ברור מה יקרה מחר. עצם אי הבהירות הזו, החשש המכרסם בכפרים הפלסטיניים, מבהיר עד כמה נכשל צה"ל בתפקידו, עד כמה הגיעה השעה לנטוש את התפיסה שהוא מסוגל לבצע אותו, ולהניח לקורבנות הטרור לעמוד על נפשם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מי בעד חיסול הטרור (היהודי), יוריד את ידו

או: אההה, הטמטום! הטמטום! זה שורף!

ממשלת נתניהו הודיעה אתמול שהיא מאפשרת לשר הבטחון, בוגי "משה" יעלון, להכריז על "תג מחיר" כעל "התאחדות בלתי מותרת." ראש הממשלה נתניהו דחה את המלצת השב"כ, שרצה להכריז על אנשי "תג מחיר" כעל ארגון טרור, והתיר רק את הגדרתם כ"התאחדות בלתי מותרת." הסיבה, כרגיל אצל נתניהו, היא יחסי ציבור: אף שלדבריו מדובר בארגון טרור, אסור שהעולם יידע שישראל מתמודדת עם טרור יהודי מבית. אי לכך, אסור לומר את המילה "ארגון טרור" ויש לדבר רק על "התאחדות בלתי מותרת." אל תגידו בגת, אל תספרו בחוצות אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים, פן תעלוזנה עמותות ערלים.

אוי. זה גרוע בכל כך הרבה רמות. נתחיל מעצם הדיבור על ארגון טרור. השירותים החשאיים שלנו, והממשלה שלנו, עדיין חושבים על ארגון הטרור הקלאסי בנוסח המאה ה-19, זה שהשפיע גם על ארגוני הטרור של האחים המוסלמים: הוא מורכב מזרוע פוליטית שלצידה, במאבק תמידי מולה, יש זרוע צבאית. לא תמיד ההפרדה בין השתיים ברורה, ובמקרה של ארגונים עם מנהיג כריזמטי הוא מאחד לעתים קרובות את שני התפקידים, אבל בדרך כלל יש הפרדה כזו. מעבר לכך, הארגון בנוי בצורה של פירמידה: יש לו הנהגה ארצית (ובמקרים קיצוניים ונדירים מאד, עולמית), שמתווה הנחיות להנהגה אזורית, שמצידה מורידה הוראות לתאי פעולה, שגודלם יכול להשתנות. במידה ניכרת ארגון הטרור הקלאסי שואב את ההשראה שלו, מבחינת המבנה, מצבא. יש מטה כללי, יש פיקודים, ולפיקודים יש מבני תקיפה וקמב"צים.

מהבחינה הזו, החמאס לדוגמא הוא ארגון טרור קלאסי, ולא במקרה: הוא נבנה על המודל שבנה חסן אל בנה בשנות השלושים, כשארגונים כאלה היו נפוצים מאד. יש לו הנהגה מדינית והנהגה צבאית. רשמית, ההנהגה הצבאית כפופה להנהגה האזרחית – הלשכה המדינית של חמאס – וחמאס חריג בכך שהזרוע המדינית שלו, שמפעילה גם את מוסדות הדעווה (הצדקה) פעילה מאד וחזקה מאד. יש לו פיקודים (גדה, רצועה ובמידה קלושה יותר, גם חו"ל) והם נחלקים למחוזות.

עכשיו, ארגון שבנוי כך משיג יתרונות מובהקים: יש צינורות ברורים של קבלת החלטות וניתן לקבל החלטות במהירות יחסית. מעצם המבנה של הארגון, הוא יכול לאכוף משמעת בקרב חבריו. וכשארגון כזה מוצא את עצמו מתמודד עם צבא מודרני, חלק ניכר מהיתרונות האלה הופכים לחסרונות.

לפירמידות, מטיבן, יש ראש. וראשים אפשר לערוף. כל הדוקטרינה הצבאית האמריקאית אחרי ויאטנם נשענת על התפיסה הזו: מצא את שדרת הפיקוד של הצד השני והשמד אותה. מצא את דרכי הקשר שלו, וחסל אותן. חיסלת את שני אלה, ואתה כבר לא ניצב מול צבא אלא רק עם חלקיו המפורדים. חסל את האוגדונר, את המח"טים, את המג"דים ואת הקשרים שלהם, ואתה לא צריך להתמודד יותר עם אוגדה: אתה צריך להתמודד עם קבוצה של פלוגות, שסובלות בנוסף לכל מדמורליזציה מוצדקת לגמרי. השיטה הזו היתה מיועדת להתמודד עם הצבא הסובייטי, שהיה צבא היררכי במובהק ושדיכא את היוזמה של קציני דרג הביניים שלו. היא פעלה מצוין, פעמיים, נגד הצבא של סדאם חוסיין, שהיה במהותו צבא סובייטי. וכל זמן שאל קאעדה ניסתה לפעול במבנה ארגוני קלאסי כזה – המבנה, כאמור, שתנועת האחים המוסלמים לקחה איתה לכל מקום, ואל קאעדה היא תנועת בת שלה – היא חטפה מכה אחרי מכה. אחרי הפיגוע המסיבי של ה-11 בספטמבר, אל קאעדה כמעט שלא הצליחה להרים פיגועים בעלי חשיבות. היתה לזה סיבה: פיגועים גדולים, ודאי שרשרת פיגועים במקביל, מצריכה ארגון. ובעידן המודרני כל ארגון גדול מספיק מותיר חתימה דיגיטלית. ובימינו, חתימה דיגיטלית אומרת שתוך זמן לא רב, איפה שלא תהיה, יהיה מעליך איזה מל"ט עם השם שלך רשום עליו.

כתוצאה מכך, החל מ-2005 או 2006, נרשמה תופעה חריגה בקרב שלל ארגוני הטרור האיסלמיסטיים בעולם: הם התאימו את עצמם לאויב. מעתה, אין כמעט מבנים בעלי פירמידות. יש מבני אד הוק, שמורכבים מאנשים שמכירים אנשים שמכירים אנשים. הם לא חברים בארגון פר סה, הם משתתפים מדי פעם, על פי שיקול דעתם, בארגון התקפות. אל קאעדה, או מה שנשאר ממנה, מספקת להם השראה ומדי פעם מעבירה להם קצת כסף, אם הוכיחו את עצמם. בשאר המקרים, הם פועלים לבד. יש לכך לא מעט מגבלות, כמו חוסר היכולת לארגן פעולות גדולות, אבל גם יתרונות: משאבת המידע הדיגיטלית שמחוברת למאכלת מתקשה לאתר את הצוואר שלך.

כל ההקדמה הארוכה הזו באה לומר דבר אחד: שמכל מה שאנחנו יודעים, כאשר אנחנו מדברים על קבוצות "תג מחיר," אנחנו צריכים לחשוב על קבוצות קטנות ונחושות של מספר קטן של אנשים, שאין להם כמעט ארגון. מדי פעם כמה מהם נפגשים אד הוק לביצוע פיגוע. הם לא מדווחים לאף אחד מעליהם והם לא מקבלים מאף אחד אישור. הם מבצעים ונמוגים לתוך הלילה. הם יודעים שמכשירי הסלולר שלהם הם בעצם מכשירי מעקב שמדווחים ללא הרף על מיקומם ועל כן הם משאירים אותם בבית. הם לא צריכים הרבה: דלק, צבע, כלי רכב או שניים, נשק למקרה שמשהו מסתבך. הם קנאים, הם לא מדברים – והעדר הסרח העודף של ארגון הופך את המאבק בהם להרבה, הרבה יותר קשה ממה שהשירותים שלנו רגילים בו. העובדה שלאורך השנים הם התנוונו והתרגלו לכך שהם פועלים בסביבה שעליהם יש לה שליטה ניכרת – באמצעות משטר ההיתרים של ישראל – ושהם יכולים לענות את העצירים שלהם גם היא לא שיפרה את יכולות החקירה שלהם. כל כלי הטלת האימה והכאב האלה לא עומדים לרשות השב"כ במאבק מול הטרור היהודי, והוא נכשל פעם אחר פעם. אם זה היה ארגון מסודר, כבר אפשר היה למצוא מישהו שאפשר להפוך, מישהו שיודע משהו על מישהו, מישהו שישמש קצה חוט. איזה בלדר, איזה איש לוגיסטיקה, איזה מגייס. אבל זה לא המצב.

אז אם לא ברור איך היתה ההכרזה על "ארגון טרור" מועילה למאבק מול "תג מחיר", ברור לחלוטין שהכרזה על "התאחדות בלתי מותרת" היא הבל, שטות ורעות רוח. ההכרזה הזו מיועדת לחסל ארגונים מסונפים – הדוגמא הקלאסית היא עמותות הדעווה של החמאס. היא מאפשרת, על פי סעיף 84 לתקנות שעת החירום, לפגוע בתשתית הכלכלית של ארגוני טרור. אפשר לפרק עמותות, אפשר להחרים את הרכוש שלהן, ואפשר לפגוע משמעותית ביכולת של ארגונים כאלה להעביר ביניהם כספים. גם עצם החברות בארגון נושאת עונש, אבל צריך להוכיח חברות כזו. ואם השב"כ והמשטרה עוד לא הצליחו לקשור את מבצעי "תג מחיר" לפיגועים עצמם, קשה לראות איך הם יצליחו לקשור אותם לארגון שלכל דבר ועניין לא קיים.

כדי שתהיה משמעות להליך הזה, צריך שתהיה התאחדות. כלומר, צריך שיהיה איזשהו ארגון שאפשר להפעיל עליו את הסנקציות האלה. וצריך שתהיה יכולת להוכיח שמישהו הוא חבר הארגון. אם אין ארגון, וממילא אין לו חברים – אלא לכל היותר יש כמה קושרים, שמדי פעם מתאגדים – כל ההכרזה הזו לא שווה את הנייר שעליו היא נכתבה. מותר גם לתהות אם היא לא מזיקה, אם היא לא תשלח חוקרים עמוסים וכושלים גם כך למרדף אחרי הרוח, בנסיון להוכיח את קיומו של ארגון לא קיים ובנסיונות לקשור אנשים לחברות בפיקציה הזו.

אז מה עשתה אתמול ממשלת נתניהו? כיאה לממשלה שבה מפלגת האחים היהודים – שאפשר לומר עליה שהיא הזרוע המדינית של "תג מחיר" כפי שהמפלגה הדמוקרטית היתה הזרוע המדינית של הקו קלוקס קלאן – היא שותפה בכירה, הממשלה טחנה מים. זה הכל. היא יצאה בהצהרה חגיגית וריקנית שמטרתה, בו זמנית, לומר לאומות העולם שהיא מטפלת בבעיה, שהבעיה לא חמורה כפי שהיא נראית, ולקרוץ לזרוע הצבאית של האחים היהודים ולומר להם ששום דבר לא ישתנה. זה בסדר, הם יודעים.

ואחרי שאמרנו את כל זה, צריך לומר עוד משהו: "תג מחיר" הוא לא הבעיה הבוערת ביותר בתחום הטרור היהודי. הבעיה הבוערת היא האלימות השגרתית, היומיומית, של מתנחלים ממאחזים כלפי פלסטינים על אדמותיהם ובכפריהם. לאלימות הזו, שבמקרים רבים חוצה את הקו שאנשי "תג מחיר" מקפידים בדרך כלל לא לחצות – תקיפה פיזית של פלסטינים, לא של רכושם – אין כמעט תשומת לב בתקשורת הישראלית, משום שהיא לא עוסקת בהפגנות. לאנשי "תג מחיר" יש מטרה פוליטית מוצהרת: להבהיר לממשלת ישראל שאם היא תעסוק בפינוי מאחזים או התנחלויות, יהיה לכך מחיר בדמות הבערת השטח. גם לטרור היומי והשקט שמפעילים מתנחלי הגבעות יש מטרה פוליטית מובהקת – נישול באלימות של הפלסטינים מאדמתם – אבל זו מטרה שלא מדברים עליה בקול. "תג מחיר" זוכה לגינוי – לא להרבה יותר מזה, אבל לגינוי – מכל גורם רשמי; טרור גזילת האדמות מתרחש, דרך קבע, לנגד עיני חמושי צה"ל שאינם עושים דבר כדי למנוע אותו. המדינה אף הצהירה מספר פעמים שאין לה את כוח האדם הנדרש כדי להגן על פלסטינים שבאים לעבד את מה שאין מחלוקת שזו אדמתם.

אבל על זה לא מדברים, כי הטרור הזה עולה בקנה אחד עם מדיניותן של כל ממשלות ישראל מאז 1967: לנשל כמה שיותר פלסטינים מכמה שיותר חלקים של הגדה המערבית, כדי שאפשר יהיה לספח את החלקים הללו אחר כך. הטרוריסטים האלה, אחרי הכל, הם קבלני משנה של הממשלה והצבא.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קצת קשה, אז שוברים?

תמונות הפוגרומים של שלשום (ג') ברחבי הגדה המערבית אילצו את מערכת המשפט לדבר קצת על תג מחיר. באדיבותו של עומר כץ, קיבלתי את הצילום הזה מתוך "ידיעות" של הבוקר.

price taggers

כפי שאפשר לראות, הכלי הכבד בארסנל של היועמ"ש הוא שלילת זכות בסיסית של העציר: מפגש עם עורך דין. רומזים לנו שזה בסדר, כי עושים את זה גם עם "טרוריסטים פלסטיניים."

ואז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: למה בעצם מועילה מניעת המפגש עם עורך דין? איזו תועלת מפיק החוקר מכך שהנחקר לא יכול להתייעץ עם עורך דין? התשובה לכך פשוטה למדי: הנחקר לא יודע מה הזכויות שלו, וניתן להפעיל עליו לחץ בלתי סביר, שהופך בסופו של דבר ללחץ בלתי חוקי.

השב"כ כבר ניסה את התרגיל הזה בעבר, בפרשת חיים פרלמן. זה, כזכור, נעצר על ידי השב"כ ב-2010 בחשד שרצח פלסטינים כעשור קודם לכן. פרלמן נעצר במשך חודש, כאשר בעשרת הימים הראשונים שופט שנחשב כנוח לשב"כ, אברהם טל, אוסר עליו לפגוש את עורך הדין שלו. פרלמן טען אז שעונה בחקירתו, ואין סיבה טובה שלא להאמין לו: כאן המקום להזכיר שלמרות שוועדת לנדוי מצאה – בשנות השמונים – שאנשי השב"כ שיקרו בעקביות לבתי המשפט כאשר נשאלו האם עינו עצירים, מספר המקרים שבהם מצא בית משפט ישראלי שעציר עונה הוא אפס (0). דווקא בתי המשפט הישראלים הצליחו שלא לראות את מה שיודע כל ילד, את העובדה שהפכה כבר לחלק מההומור הישראלי (בדיחת השפן שמעונה כדי שיודה שהוא דב.)

מגע עם עורך דין מסוכן למענים משתי סיבות: הוא מזכיר לנחקר שיש לו זכויות, ושאם הוא יהיה חזק הוא גם יצליח לשמור עליהן בסופו של דבר. החקירה של השב"כ נשענת על בידוד ויאוש של הנחקר, כמו גם על שיטות שהן עינויים לכל דבר, אם כי הן לא נתפסות ככאלה: כבילה ממושכת ומניעת שינה. זו האחרונה, אני לא נלאה מלהזכיר, נתפסה על ידי האינקוויזיציה ככלי החקירה המושלם: כולם נשברים בסופו של דבר.

הסיבה השניה היא שמגע עם עורך דין מאפשר לנחקר להודיע לקרובים לו מה עובר עליו, והם מסוגלים לעורר רעש תקשורתי. רעש כזה צפוי להגביר את הלחץ על השב"כ לספק לבתי המשפט ראיות – או, אם לדייק, להגביר את הלחץ על השופטים שלא לאשר את המשך המעצר בלי ראיות.

פרלמן שוחרר לאחר כחודש, כשהשב"כ מודה שבעצם לא היו לו ראיות נגדו. מה זה אומר על טל, ששימש כחותמת גומי של המשטרה החשאית הישראלית, ואישר הפרת זכויות בסיסית ביותר של חשוד מבלי לטרוח לברר אילו ראיות יש נגדו בעצם, תחליטו בעצמכם.

יש סיבה מצוינת לעובדה שהשיטה המשפטית שלנו מאפשרת לנחקר מפגש עם עורך דין: הגנה בסיסית על זכויות הנחקרים, הכרה בכך שהיכולת להרחיק אדם – במיוחד אדם "נורמטיבי," כזה שאיננו מורגל במעצרים ובחברת עבריינים – מביתו ולכלוא אותו עוד קודם למשפטו די בה, במקרים רבים, להביא להודאה. בישראל, ההודאה נחשבת ל"מלכת הראיות", והיכולת של נחקר לחזור בו מהודאה כמעט לא קיימת. אני זוכר היטב שוטר ברצועת עזה, אחרי שהבאנו בפניו מקרה משונה במיוחד, פלסטיני שעצר ג'יפ של המנהל האזרחי כדי להתוודות על פשע. השוטר נעץ בנו מבט מלא בוז, ואמר "תכניס אותי איתו לתא לשעתיים, והוא יודה גם ברצח קנדי." מה שיפה בבתי המשפט שלנו הוא שהם כנראה יקבלו את ההודאה הזו.

ובכל זאת, ברגע שחקירה הופכת למסובכת מדי, הדבר הראשון שמערכת המשפט רוצה להעיף הוא הזכויות הבסיסיות ביותר של העציר. קשה מאד לא להאמין לה אחר כך שמה שמעניין אותה הוא פחות מידע ויותר הודאה.

מהבחינה הזו, ההשוואה לנחקרים פלסטיניים – שמערכת המשפט מביאה כתקדים – חוזרת אליה כבומרנג. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות לא זו שהמערכת רוצה שנקבל, שחקירה ללא עורך דין היא חקירה יסודית יותר, אלא ההיפך: שחקירתם של עשרות אלפי פלסטינים היתה חקירת שווא, שמטרתה סחיטת הודאה, ושהכרסום בזכויותיהם לא שיפר את "בטחון האזור," אלא רק את שיעור ההרשעות.

בכל פעם שמדובר בחקירה מסובכת, השב"כ והמשטרה נופלים על הרצפה, מתהפכים על הגב, ובוטשים ברגליהם באוויר. ככה זה, אחרי יותר מארבעים שנים בהם הארגונים האלה התרגלו שיש להם יכולת להפעיל לחץ כמעט בלתי מוגבל על נחקרים: יכולת החשיבה שלהם מתנוונת. לא במקרה, כאשר המשטרה נכשלה בשעתו במאבק בפשיעה האלימה, העלה השר לבטחון פנים צחי הנגבי את הרעיון של שימוש באמצעים מהמלחמה בטרור, כמו מעצרים מנהליים.

בשב"כ טוענים שיש פער ניכר בין המידע המודיעיני שלהם ובין היכולת שלהם להביא ראיות משפטיות. בהחלט יכול להיות. הדרישה, במקרה הזה, לא צריכה להיות לבטל את הצורך בראיות בבית המשפט או המקבילה שלה, היכולת לבודד עציר ולענות אותו עד שהוא יודה; היא צריכה להיות אימון טוב יותר של השב"כ להביא ראיות לבית המשפט.

הפעילו סוכנים – כן, זה ייקח זמן ויהיה שיעור גבוה של כשלונות. ככה זה בחיים. לא באתם ליהנות. אבל למען השם, השקיעו בסוכנים שלכם בדיוק כפי שהייתם משקיעים בסוכן שהיה אמור לחדור לתא של הג'יהאד העולמי, כי זה סוג האויב שאיתו אתם מתמודדים. הפעילו תחבולות, כמו ההיא שבה נחשף החמ"ל של תג מחיר. לכו בעקבות הכסף כדי לברר מי מממן את "תג מחיר" (הנה רמז על חשבון הבלוג: אתם יכולים להתחיל ממועצת שומרון וגרשון מסיקה), והבהירו שמימון פעולות כאלה יכאב מאד כלכלית לגופים שמספקים את המימון. אל תהססו לפעול נגד הרבנים; כעקרון מדובר בפחדנים שמשתפנים מהר מאד כשהם עצמם תחת סכנה. הכריזו על ישיבת יצהר כעל ארגון עוין והחרימו את כל הנכסים שלה – אבל תהיו ערוכים לבסס את המהלך הזה בראיות מוצקות בבית המשפט. תפסו את הבוגדים שמספקים מידע לאנשי תג מחיר מתוך הצבא, והפעילו לחץ בלתי מתון על בתי המשפט הצבאיים כדי שיזמברו אותם לתקופות כליאה ארוכות, כיאה לבוגדים. הפעילו האזנות סתר, מכשירי מעקב GPS, מיקרופונים פרבוליים, או את שלל הכלים הטכנולוגיים האחרים; בקיצור, הבינו שמדובר בפעולה ארוכת טווח נגד אויב ערמומי ומתוחכם ושזה לא ייגמר מחר, אם בכלל.

והפנימו שאת המאבק הזה צריך לנהל בגבולות החוק ובגבולות מה שמתיר משטר דמוקרטי, או שנשפוך את התינוק עם המים. ככה זה. לא מתאים לכם? החזירו את התגים שלכם. נמצא מישהו אחר.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': עדכון מפגש בלוג: הוא ייערך ב-26 במאי, בסביבות השעה שמונה. על המקום אני עדיין עובד ומקווה לעדכן בקרוב. כ-50 איש הביעו עניין להגיע. הפורמט המתוכנן, לאור התגובות שהגיעו במייל, הוא כזה: שעה של הרצאה, ככל הנראה על ג'ורג' אורוול; כרבע שעה של דיבורים על הבלוג ועל ההיסטוריה שלו; וכשלושת רבעי השעה של תשובה לשאלות מהקהל. עדכונים נוספים יבואו בהמשך.

(יוסי גורביץ)

ראיתיכם שוב בקוצר ידיכם: בתום יום עשן ודמים

פלסטיני רצח הבוקר (ג') בדקירה את אביתר בורובסקי, מתנחל מיצהר, ובכך הסתיימה תקופה ארוכה ביחס – מסוף 2011 – שבה לא גבה הכיבוש של הגדה המערבית קורבנות בנפש גם בקרב הכובשים. חשוב לזכור, במיוחד על רקע הפרעות הבלתי פוסקות מצד המתנחלים, ש-2012 היתה השנה הראשונה ב-40 שנים שבה לא נהרג ישראלי כתוצאה מהתנגדות פלסטינית, התנגדות שלעתים קרובות מדי חוצה את הגבול לעבר טרור.

כפי שאפשר היה לצפות, התוצאה היתה פרעות מצד מתנחלים בחלקים ניכרים של הגדה. סמוך לצומת יצהר, רגמו מתנחלים באבנים אוטובוס של ילדות פלסטיניות שהיו בדרכן לקיטנה; על פי הדיווחים, נהג האוטובוס וכנראה גם שתיים מהילדות נפצעו. מתנחלים תקפו חקלאי פלסטיני סמוך לכפר סוריק; הוא פונה לבית החולים במצב בינוני.

האירועים לא פסחו גם על הבירה: במה שנראה כמו פעולת תג מחיר בירושלים, נדקר עובד נקיון ערבי ומצבו מוגדר קשה. מישיבת מרכז הרב – ראש הנחש של הפולקיזם היהודי – הגיחו מספר תלמידים, שוחחו עם שני פלסטינים שנכחו במקום, ואחר שהשתכנעו שמדובר במי שאינם בני ברית, תקפו אותם. לרוע מזלם של הקוזאקים הקדושים, השניים היו בלשי משטרה. המשטרה לא ממש טיפלה בשורה של תקריות דומות בשכונה; אולי עכשיו, אחרי שאנשיה הם הקורבנות, דווקא תטפל. זכרו את התקרית הזו, לפעם הבאה שיסבירו לכם עד כמה החינוך של אחינו חובשי הכיפות מוצלח יותר מזה של מערכת החינוך החילונית.

עם תחילת הפרעות, מתנחלים מיצהר הציתו שדות, ונרשמו הצתות גם סמוך לכפר בורין, מטרה קבועה של הפוגרומצ'יקים, שכזכור מיועדת להניס את הפלסטינים כדי להשתלט על אדמותיהם. מתנחלים רגמו באבנים את בתי השכונה הדרומית של הכפר עוריף, ובתוך כך גם את בית הספר שלו; הפורעים ניסו גם להצית את המסגד המקומי, אך נכשלו בכך והצליחו רק בשבירת החלונות. דווח גם על עקירת עצים מסיבית בסביבות הכפר קריות.

על האירועים, ארבע הערות. קודם כל, צריך להזכיר שוב שציבור המתנחלים הוא בחלקו הניכר ציבור של בטלנים שחי על חשבון הציבור, שקל מאד להקהיל אותו לתקוף פלסטינים בהתראה קצרה; שמדובר בקהילה הרבה יותר קולקטיביסטית משמקובל בישראל החילונית, שמגיבה במהירות לתופי הטם-טם הפנימיים שלה. ככזו, היא הרבה יותר קרובה לקהילה החרדית מאשר לעירוני הישראלי הממוצע.

שנית, שלרבים מתומכיהם של המתנחלים – וראיתי את הטיעון הזה עשרות פעמים היום ברשת – אין בעיה עם הפעולות הללו. הם רואים בכך תגובה הולמת. כלומר, פעולה של אדם בודד מצדיקה פעולת תגמול כנגד אדם שהוא שותף מעורפל מאד לקהילה שלו – גם אם הנפגע לא קשור בשום צורה לפיגוע. בקצרה, חלקים ניכרים של הימין הישראלי מאמצים את ההגיון של "ליל הבדולח" – שפעולה של יהודי אחד מצדיקה פעולה נגד אלפי יהודים רק בשל מוצאם. מי אמר יודונאצים ולא קיבל?

שלישית, שפעולות תג מחיר אינן ספונטניות. הן מאורגנות מלמעלה, על ידי בכירים במועצת יש"ע. שמם של שניים מן הבכירים האלה כבר נחשף: הקושר נגד הדמוקרטיה הישראלית בני קצובר וגרשון מסיקה. שניהם היו מנהיגי המועצה המקומית שומרון, שככל הנראה מימנה את פעולות תג מחיר. מי שמממן את המועצה המקומית שומרון הוא ממשלת ישראל, באמצעות כספי המסים שלכם. כשזוכרים שלפעולות הללו אין דבר עם ספונטניות, אלא שהן מוכוונות מלמעלה, שהן מתבצעות על ידי הזרוע הצבאית של מועצת יש"ע – ה"קיצונים שעליהם אין שליטה" המפורסמים – קל יותר להבין איך "השטח" התפוצץ כל כך מהר הבוקר.

ורביעית, וחשוב מכל: כמעט כל הדיווחים על הפוגרומים היום ציינו את העובדה שחמושי צה"ל ומג"ב כמעט שלא התערבו. שורה של דיווחים – הן של תחקירני "יש דין" והן של רבנים לזכויות אדם – ציינו כי לאחר הצתת השדות סמוך ליצהר, מתנחלים רעולי פנים מנעו גישה לשדות ממשאיות כיבוי פלסטיניות וישראליות. כדי לחסום אותן, רעולי הפנים התערבבו באופן חופשי עם החמושים – שלא עשו דבר כדי לעצור אותם או לסייע לכבאים.מתנחלים חוסמים כביש, שדות בוערים ברקע, חמושי מג"ב לא מתערבים (מוניר קאדוס, "יש דין")

מה שמטריד במיוחד בהתנהלות הזו של המיליציות הישראליות הרשמיות הוא שככל הנראה לא היה צורך בפקודה. אף אחד לא נתן פקודת "אל תפריעו להם לאיים על הכבאים" או "אל תפריעו להם להצית שדות." כל חמוש ישראלי ידע היטב, בלי שהמפקד שלו יגיד לו, מה תפקידו בשעה שפוגרומצ'יקים יהודים מציתים את שדות שכניהם: להסתכל הצידה ולקוות שהפורעים לא יחליטו להתעסק גם איתו.

מהבחינה הזו, צה"ל, מג"ב ושאר המסגרות הישראליות שפועלות בגדה בהזמנת צה"ל – המשטרה פועלת שם מתוקף צו של המפקד הצבאי – הפכו מזמן למשת"פים של המתנחלים. הם היו שם כדי למנוע אלימות כלפי המתנחלים, כלומר להגן עליהם מפני האנשים שהם מדכאים, אבל לא כדי למנוע את האלימות של המתנחלים כלפי המנושלים. יש לקוות שאנשים טובים, אם לא כאן אז בחו"ל, יעשו את כל הנדרש כדי למצוא את זהותם של המפקדים של הכוחות האלה, ולוודא שהם יועמדו לדין על פשעי מלחמה. כי זה בדיוק מה שהם.

תפקידו של כוח כובש הוא להגן על הנכבשים; צה"ל מעולם לא הצליח בכך וקשה יהיה לטעון ברצינות שניסה. צה"ל היה השותף הבכיר של המתנחלים ושיקר יחד איתם לרשויות ולבתי המשפט מימיה הראשונים של תנועת ההתנחלות. העמידה מן הצד של החמושים הישראלים הבוקר צריכה להבהיר לישראלים שצה"ל הפך, סופית, למיליציה שמשרתת את המתנחלים, ושכל אדם מוסרי צריך להדיר את רגליו ממנו ומכל מה שהוא מייצג; ולעולם, שכאשר ישראל אומרת שבכוונתה לסיים את הכיבוש, היא משקרת במצח נחושה.

ועוד דבר אחד: דובר צה"ל, שבעבר הודיע לי שהוא לא מוכן לעבוד מולי משום שהשאלות שלי "לא מכבדות את צה"ל, את מדינת ישראל ואת הדת היהודית," מצא הבוקר תירוץ חדש לא לענות לשאלות שלי באשר לעמידת אנשיו מן הצד: העובדה שאין לי תעודת לע"מ. יצוין שדובר צה"ל לא הכחיש את המעורבות הפסיבית של החמושים שלו בפוגרומים. דובר צה"ל הוא מוסד ציבורי, לצערנו, והוא ממומן בכספי ציבור. ההחלטה שלו לעבוד רק עם מי שמתאים לו היתה צריכה לעורר את זעם הציבור, אם היה בישראל כזה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לקראת סופו של השקט המתעתע

מהומות קשות פרצו אתמול (ה') בגדה, סמוך למחנה המעצר עופר. דווח על עשרות פצועים בקרב הפלסטינים; התקשורת הישראלית התעלמה מכך ודיווחה על פציעתם של שלושה עיתונאים ישראלים. במקביל, הבוקר הודיע השב"ס כי שני שובתי רעב פונו לבית החולים בשל חשש למצבם. אתמול, בתרגיל המסורתי שימיו כימי "הזמן הצהוב", החליט בית המשפט כי שובת הרעב סאמר עיסאווי, שנעצר אחרי עסקת שליט משום שיצא מכפרו ונכנס לשטחי הגדה, יישב בכלא שמונה חודשים – לגמרי במקרה, עוד שבועיים הוא כבר יגמור לרצות שמונה חודשי מאסר מנהלי.

בכלל לא בטוח שעיסאווי ישוחרר, עם זאת: ועדת שחרורים מפוקפקת עומדת לדון ב"מידע סודי" שהתקבל עליו, לפיו הוא "שב לפעילות אסורה" – ומבחינת בתי המשפט הצבאיים, פעילות פוליטית גם היא יכולה להיות פעילות אסורה. יצוין שעיסאווי נידון ל-26 שנות מאסר בשל חברות בארגון טרור, אחזקת אמצעי לחימה, סחר בציוד מלחמתי, אימונים צבאיים ומספר נסיונות לגרימת מוות; לשם השוואה, לאחרונה נידון יהודי ישראלי שהיה מעורב בהשלכת בקבוקי תבערה על בתים שבהם התגוררו פליטים לארבעה חודשי עבודות שירות. צדק ישראלי בפעולה. יש לציין שההרשעה של החשוד באספקת בקבוקי התבערה בעייתית מאד; התביעה נאלצה להודות שבעצם אין לה ראיות. בית משפט נורמלי שהיה מתחשב גם בזכויות הנאשם היה דוחה את הסכם הטיעון וזורק את הפרקליטות מכל המדרגות. אבל, כרגיל, זה לא מה שקרה, והרף של ארבעה חודשי שירות על אספקת ציוד לוחמה ששימש לנסיון לרצח של משפחות פליטים התקבע כתקדים.

כלי התקשורת דיווחו בהרחבה יחסית על הצתת מספר מכוניות בכפר קוסרא אתמול (ה'). פעולות "תג מחיר", צריך להזכיר, כלל אינן ספונטניות; הן חלק מאסטרטגיה עליה החליטה הנהגת המתנחלים, אסטרטגיה שהיא גם מממנת. בימים האחרונים נרשמת עליה ניכרת במספר התקפות הטרור הללו מצד מתנחלים. אני לא יודע למה, אבל אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שבהתנחלויות מודאגים מביקורו הקרוב של אובמה ומהלחץ המתחדש להקפיא את הבניה בהתנחלויות, ומבהירים לממשלה שאם היא אפילו תחשוב על זה, היא תדליק לה אינתיפאדה נוספת. מהבחינה הזו, צריך להודות, המתנחלים השתכללו: פעם הם היו מאיימים עלינו במלחמת אזרחים. היום הם מאיימים לפגוע בפלסטינים כדי לשלוח אותם לדרך הטרור.

רכב שהוצת ע"י מתנחלים בקוסרא. צילום: עבד אל-כרים א סעדי, בצלם

ייאמר לזכותם של הפלסטינים שהם למדו היטב את הלקח של האינתיפאדה השניה: פניה לאלימות רק תיתן למשת"פ הבכיר של המתנחלים, צה"ל, את ההזדמנות להפעיל כלפיהם אלימות קטלנית וחריגה. המאבק הלא-אלים, היומיומי והראוי להערצה של הפלסטינים מתחיל לשאת את פירותיו, ודאי אם "חמש מצלמות שבורות" אכן יזכה באוסקר. אז יהיה המאבק הלא-אלים הזה חלק מהדיון המיינסטרימי. ארגוני Hasbara ישראלים, שכנראה לא צפו בסרט, כבר מתחילים לצווח שמדובר בסרט "הסתה," אולי המילה הריקה ביותר במילון הפוליטי הישראלי.

אבל מאבק לא אלים מצריך המון משמעת עצמית. אני קורא הרבה תיקים של "יש דין" בימים האחרונים – הם משמשים כבסיס לבלוג שאני כותב עבורם – ומעשי העוול הם יומיומיים ובלתי פוסקים. אין יום שאין בו מעשה זוועה, אין כפר שלא נפגע מפוגרומצ'יקי הגבעות. צה"ל, שאמור להגן על הפלסטינים – אין למעשה שום בסיס חוקי אחר לנוכחותו בשטחים שנכבשו לפני יותר מ-40 שנים – הוא המשת"פ בהא הידיעה של הפגיעה בהם. המקרה של יאסוף הוא דוגמא מובהקת: תחילה מנע צה"ל מהתושבים גישה לאדמותיהם, אחר כך הקימו המתנחלים מאחז על האדמות – "תפוח מערב" – ובתגובה לכך, בנה צה"ל שער שמונע גישה מהפלסטינים לאזור, כלומר הפך לרשמית את ההפקעה הבלתי חוקית. מי שראה באיזו קלות ובאיזו מהירות פינו חמושי צה"ל את המאחז הפלסטיני בבאב אל שאמס ובבורין, צריך להבין שלא צה"ל ולא הממשלה מעוניינים בפינוי המאחזים היהודיים. צה"ל הוא שחקן מרכזי בסיפוח הזוחל שמנהלת ישראל בגדה מאז 1967. הוא והמתנחלים הם זרועות שונות של אותה המטרה ואותו הגוף.

בהתאם, הצבא מגן על המתנחלים כאשר הם יוצאים לפוגרומים. ללא ההגנה של צה"ל, הפוגרומים האלה היו נגמרים מהר מאד. המשטרה עושה את שלה וסוגרת את התיקים בנושא, כמעט ללא יוצא מן הכלל וכמעט ללא חקירה. כל זה, למותר לציין, לא מגיע לתקשורת הישראלית אלא כאשר יש פיגוע "אסטרטגי", כזה שיכול להפר את השקט, כמו הצתת מסגד, ורוב הישראלים כלל לא מודעים למה שהמתנחלים והצבא עושים בשמם.

נאמר זאת כך: אם אני הייתי פלסטיני שמתנחלים התעללו בכבשיו בעוד החמושים מכוונים אלי נשק ובחיוך מונעים ממני להגן עליהם, אני לא הייתי תומך במאבק לא אלים לאורך זמן. בשלב כלשהו, אני הייתי רוצה מאבק אלים מאד. הייתי מבין רציונלית שמאבק כזה יפגע בי פגיעה אנושה; שהוא יהיה השגיאה החמורה ביותר שאני עשוי לעשות; שהוא יאפשר לחמושים להפעיל נגדי, נגד משפחתי וכלפי הקרובים לי כמות איומה של אלימות בלתי מבחינה; שבקנה המידה הצבוע של העולם האלימות שאני מפעיל תמיד פסולה והאלימות היומיומית של הכיבוש היא משהו שכולם כבר התרגלו אליו; ועדיין יום אחד, כשהיאוש יתגבר על הפחד, כששאריות התקווה יהיו זכרון רחוק, יבוא פיצוץ. והפיצוץ, כשיבוא, לא יבחין בין מתנחלים וסתם ישראלים, בין חמושים ובין לא-לוחמים. זה הטבע האנושי, שחוקי המלחמה הם גדר רעועה – הכרחית מאד אך רעועה – כלפיו. אי אלימות עבדה בהודו, בקושי רב, אבל בהודו לא היו מתנחלים; ואפשר לומר בבטחון שישראל הרגה יותר מפגינים פלסטינים מאשר ההודים שנהרגו על ידי הבריטים בשלושים השנים שמאז טבח אמריצאר, אולי אפילו כולל אמריצאר.

כך שכאשר טרור המתנחלים מתגבר, וכאשר האסירים הפלסטיניים שובתים רעב – וצריך לזכור, כפי שאמר יפה דיסקין ב"שומרי הסף," שמבחינת הפלסטינים אנשי השב"כ גם הם טרוריסטים – וכאשר המרכז הפוליטי הישראלי מתחבר אל הימין המתנחל על סיסמת "אבו מאזן, אבו עלא ואבו אני לא יודע מי" שלו, שאף אחד לא יתפלא אם ממש בקרוב ייקרע השקט המתעתע, זה שמאפשר לישראלים לשכוח שהם כובשים, בקול נפץ עז.

רק אל תגידו "לא ידענו." המידע היה שם, נגיש לכל מי שרצה. בחרתם לא לדעת.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה צריך הוכחות לכך שהגורם העיקרי לדה-לגיטימציה של צה"ל הוא החמושים עצמם, הנה עוד אחת. במדור "מדובר באירוע נקודתי שלא מקרין על ערכי צה"ל" של דובר צה"ל הוכרז מצב חירום.

(יוסי גורביץ)