מה אפשר ללמוד מפרשת חייל גולני בחברון

יום שישי ושבת האחרונים היו, כמקובל, עוד יום של פוגרום מצד מתנחלים. יותר מששמרו המתנחלים, שמרה השבת עליהם: שבת היא תירוץ נהדר למשטרת ישראל לדחות חקירות עד שלא יישארו ראיות. שהרי אם יבואו לעצור את הפורעים בשבת, תהיה זו עוד הזדמנות לאחרונים להתפרע.

עם זאת, הפוגרום השבועי השתבש הפעם: חייל גולני בחברון הצליח לא להבין מה לימדו אותו, וכאשר ראה קבוצה של פורעים תוקפת פלסטיני, הוא התערב. הוא חילץ את הפלסטיני מהמקום והגן עליו, אף שהותקף על ידי הפורעים בעצמו. המראה הנדיר שודר בהתרגשות בכלי התקשורת: אדם נשך כלב. חייל שהתנהג כפי שמצופה ממנו, כפי שהיינו רוצים לראות את עצמנו.

אבהיר מראש: אני עפר לרגליו של החייל האלמוני הזה (מאז כתיבת השורות, הודיע צה"ל ששמו אפי). הוא, אחד מני רבים, שמר על מצפון ישר. כל חיינו הם הכנה לרגע כזה, למבחן הזה: נתקל ברשעות של בעלי כוח, ונצטרך להחליט האם להביט הצידה ולשוב לענייננו, או לעשות את המעשה האמיץ, הקשה, זה שלרוב יש לו מחיר, ולעזור לקורבן הפשע.

זאת ועוד: החייל הזה הצליח במקום שבו אני נכשלתי. עברתי לשרת במנהל האזרחי בדיר אל בלאח בשיא האינתיפאדה הראשונה מכמה סיבות: שעמום מוחלט מבזבוז הזמן של שירותי בבקו”ם, קצת רצון בהרפתקה, והרבה אמונה שהחייל המצפוני במקום הנכון יכול למנוע מעשי נבלה.

אבל תוך חמש דקות מתברר לך ההגיון של כיבוש צבאי: מעשי נבלה מתבצעים על ימין ועל שמאל. הם מתבצעים על בסיס לילי. אם תחשוף את החיילים שהתעללו בילד, או את ההוא שריסק שולחן זכוכית עם קת הנשק ואמר בחיוך שהוא “מחפש בשולחן”, אז עשית את שלך – ויצאת מהמשחק. לא תהיה הזדמנות שניה. יעבירו אותך למקום שבו אתה לא יכול לדווח על אירועים כאלה. לא כדאי שתשמור את המעשה שלך לרגע חשוב באמת?

והוא בא, ולא ראיתי. בספטמבר 1990 רצחו חלאות את החייל אמנון פומרנץ. הם הציתו אותו בחיים כשהתחנן על חייו. באותו הלילה, הגיע הקפטן של השב”כ עם ילד בן חמש וזקן. הוא הורה לי לשמור עליהם. הילד, הסביר, הוא אחיו של אחד משלושת הרוצחים. ואז הוא הלך לקרוואן שלו לישון קצת.

זה היה הרגע. הייתי צריך להסיר את הפלנלית מעל עיניו של הילד, לקחת אותו ואת הזקן לשער, לפתוח אותו – היתה לי גישה למפתח – ולשחרר אותם. כנראה שהייתי עף לכלא לכמה שבועות. במבט לאחור, זה לא מחיר נורא כל כך. אבל זה לא מה שעשיתי. מילאתי פקודות. הבאתי לילד משהו מהמטבח – איזשהו דג ברוטב עגבניות – והאכלתי אותו כשעיניו וידיו קשורות. הרחתי את השתן שעל מכנסיו.

ואני מריח אותו עד היום. זה היה הרגע, ואני לא זיהיתי אותו.

(לימים למדתי מהתקשורת שהקפטן איים על הוריו של הילד שאם אחיו הרוצח לא יסגיר את עצמו, הקפטן ישלח את בן החמש למחנה מעצר, שם, הבטיח להם, הוא ייאנס. גבי ניצן כינה את הקפטן “אבו מתן”, על שם מתן וילנאי, אלוף הפיקוד שמכוחו כל זה קרה. אבל לא הייתי צריך את הפרט הספציפי הזה כדי להבין שהילד הוא בן ערובה.)

החייל מחברון לא חיכה לרגע הנכון. הוא ראה עוול – וזינק. האינסטינקטים שלו היו בריאים, ולא הושחתו. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם: חיילי צה”ל מתודרכים שוב ושוב, על ידי הדרג הנמוך אך הקריטי (מ”מ, מ”פ) שלחיילים אסור לעצור מתנחלים או למנוע מהם לפרוע. מכאן נובעת התופעה שארגון יש דין נתן לה את השם “עמידה מנגד”: חיילים רואים מתנחלים מבצעים פשע, ולא עושים כלום. במקרה הרע יותר, שהוא נפוץ למדי, הם מתלווים למתנחלים לביצוע הפשע. דו”ח של יש דין, שנשען על עדויות של שוברים שתיקה, “עומדים מנגד”, מתעד את התופעה היטב. (גילוי נאות: הייתי פרילאנסר של יש דין בתקופה ההיא וכתבתי עליו עבורם בהרחבה).

ויש גם אנימציה מועילה.

אתמצת את החלק המשפטי בדו”ח: על צה”ל מוטלת החובה לאכוף את החוק בגדה המערבית, שנמצאת תחת כיבוש, וחלק מרכזי מחובותיו הוא הגנה על הנכבשים, קרי הפלסטינים. בפועל, החייל בשטח מקבל הנחיות שאומרות שבמקרה של אלימות מתנחלים, עליו לקרוא למשטרה. זו אכן מגיעה לעתים. זהו. זה היה החלק המשפטי. הוא פשוט למדי. עכשיו לכו לקרוא את העדויות של החיילים.

כלומר, אנחנו לא צריכים להיות מופתעים – חמש שנים אחרי שדו”ח עומדים מנגד ראה אור – שחיילים לא עושים כלום כשמתנחלים תוקפים פלסטינים לנגד עיניהם. כל מה שמלמדים אותם הוא לא לעשות כלום. אל תסתבכו, אל תדליקו את הגזרה, מה אנחנו צריכים תג מחיר עכשיו או שהמח”ט יצטרך להסביר את עצמו למתנחלים. שהמשטרה תתעסק עם זה. או לא.

ומדי פעם, כאותם נמרים חמקמקים שחיים או לא בעין גדי, אנחנו רואים חייל שחוש הצדק הטבעי שלו חזק יותר מהאינדוקטרינציה, שמשליך את הפקודות לפח ומסתער על פוגרומצ’יק. אז מולו צריך לכרוע ברך, כי התופעה הזו נדירה כל כך.

אבל לצה”ל צריך לומר: זוכרים את הביטוי “אירוע נקודתי”? אז הנה, אחרי כל כך הרבה שנים, יש כזה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)