החברים של ג'ורג'

"אומת סטארטאפ"? אומת ישראבלוף

ב-15 השנים האחרונות, תועמלניה של ישראל – ועיקר התעמולה שלה, ה-hasbara, תמיד מופנית פנימה – מנסים לטפח את הדימוי שלה כמדינת הייטק חדשנית. מכאן הומצא, בתחילת העשור הקודם, הביטוי "אומת סטארטאפ" (Startup Nation), וכתבי טכנולוגיה התחילו לדבר על הסקטור המצומצם מאד של עובדי ההייטק בישראל בכינוי המתפעם "סיליקון ואדי." אינספור כתבות דיברו על אנשי ההייטק כ"חוד החנית" של הכלכלה הישראלית, ה"קטר" לכאורה שלה, דיברו עליהם כמי שימשכו אחריהם את הכלכלה הישראלית כולה.

הכיצד, בהתחשב בכך שעל פי החישובים האופטימיים ביותר אנשי ההייטק מהווים כ-10% מכלל העובדים בישראל? ובכן, על פי תיאוריית כלכלת הוודו הידועה ככלכלת הזרזוף: אם ניתן הטבות לאנשי ההייטק, הם יצרכו יותר. כשהם יצרכו יותר, כל הכלכלה תצמח. אנשי הייטק מיהרו להודיע שיש בזה משהו, כי התנאים המופלגים של עובדיהם משרתים שורה של תעשיות ושירותים: חברות רכב, חברות מזון, יועצים לשלל מטרות מופרכות ומיותרות, ועוד.

כן, אין ספק שלתעשיית ההייטק יש את מי שמספקים לה את תוצרי הלוואי, כמו גם כמה תעשיות טפילות. ספק אם די בכך כדי למשוך את הכלכלה הישראלית מן המצולות. השכר החציוני בישראל הוא כ-5,800 ₪. המשמעות היא שמחצית מן העובדים הישראלים מרוויחים פחות מכך. ההייטק הישראלי לא מייצג כלום.

יש, עם זאת, משהו משותף לעמק הסיליקון ולסיליקון ואדי: המיתוס על כך שהם בנו את עצמם במו ידיהם הוא שקרי, ושקרי במכוון. תחום ההתמקצעות האמיתי של חברות ההייטק הגדולות בארה"ב הוא העלמת מס חוקית. רובן ככולן משתמשות בתרגילים נוסח ה"סנדוויץ' ההולנדי" כדי שלא לשלם מס אמת. אפל, שמכניסה יותר מכולן, גם מצטיינת יותר מכל השאר בתרגילים שלה: בשימועים שנערכו לאחרונה בסנאט התחוור שלמרות שהיא מצהירה שעשרות מיליארדים שלה נמצאים באיזו חברת קש שפתחה לצרכי הונאה באירלנד, בפועל הכסף מוחזק בבנקים בניו יורק. הוא רק רשום באירלנד. כשניסה לאחרונה ה-OECD להתמודד עם הבעיה הזו ולאלץ את חברותיו להעביר תקנות חריפות נגד תרגילי מס כאלה, בלמה ממשלת ארה"ב את המהלך. למה? כי לחברות הטכנולוגיה יש השפעה עצומה על הממשל באמצעות תרומות (לשתי המפלגות), זה למה.

בסיליקון ואדי לא משתמשים בתרגילים מסובכים כמו סנדוויץ' הולנדי. למה לשלם הרבה כסף ליועצי מס ממולחים כשאפשר להשען על אויביו המושבעים של הציבור, קרי פקידי האוצר? תרגיל אחד הוא תרגיל הרווחים הכלואים: האוצר נתן לחברות הענק לברוח עם 27 מיליארדים, כשלאורך כל הדרך הוא משקר על שיעור המס שהן משלמות. בהתחלה טענו שמדובר ב-7.9%, אחר כך נאלצו לרדת ל-3.3%, ולאחרונה למדנו שטבע, חברת התרופות שהועלתה על נס כדגל ישראלי, שילמה ב-2012 רק 0.3% מס.

זה תרגיל אחד. תרגיל אחר הוא הטבות המס שמחלקת המדינה. במשך שנים נלחמו באוצר כדי שלא לחשוף את המוטבים; השבוע הם נאלצו, בחירוק שיניים, לחשוף חלק ממקבלי הטבות. חלק – רק את החברות הציבוריות. רשימת החברות הפרטיות שמקבלות הטבות מס מהמדינה עדיין חשאית. למה? באוצר אומרים שזה כדי "לא לפגוע באסטרטגיה" שלהן.

שתלך האסטרטגיה שלהם לחפש את החברים שלה. אם אתה מקבל כסף מהמדינה, אתה לא יכול להחביא את זה מהאזרחים שנתנו אותו. בין החברות הפרטיות שקיבלו הטבות מס מהמדינה – הטבות שאנחנו לא יודעים עדיין כמה הן – אפשר ככל הנראה למצוא את חברת ישקר. זוכרים אותה? ההיא שכשהיא נמכרה לבאפט אמרו לנו שהעסקה תכניס למדינה המון מסים? אז כנראה שהרבה פחות.

אבל בואו נסתכל רגע על החברות הציבוריות שקיבלו הטבות מס. אפשר למצוא שם את החשודים הרגילים – בז"ן וכיל של האחים עופר – אבל גם את טבע, שבין 2006 ו-2011 קיבלה הטבות בשווי 11.77 (!) מיליארדי שקלים מהמדינה, ואת חברת ההייטק הישראלית צ'ק פוינט, שהצליחה לגרום למדינה לוותר לה על מסים בשווי 1.649 מיליארדי שקלים. סך הכל, בשש השנים הללו חמש החברות הציבוריות שזהותן נחשפה הצליחו לקבל הטבות מס בשווי 16 מיליארד שקלים. הוסיפו לזה את 27 המיליארדים של הרווחים הכלואים, ואתם מקבלים סכום נאה למדי של 43 מיליארדי שקלים. אם זה נראה לכם דומה באופן חשוד לסכום של הגרעון, שנע סביב כ-40 מיליארדי שקלים, זה כנראה לא מקרי.

הזעם הציבורי עוד לא הספיק להתעורר, וגיל שוויד, מנכ"ל צ'ק פוינט, כבר מיהר לאיים על האוצר. "זה שאנחנו בוחרים למקם את מרכז הפעילות שלנו כאן זה לא מובן מאליו," אמר בעת הצגת הדו"ח הרבעוני של החברה שלו. או, במילים אחרות: סיליקון ואדי נחמד יש לכם כאן, לא חראם שנלך מפה? חמוד מצידו.

שוויד, ורבים מבני מעמדו – עסקת אינטל הידועה לשמצה עדיין זכורה – סבורים משום מה שהציבור הישראלי צריך לשלם להם כדי שיעבדו. תשתית לא צומחת מאפס: חברה שרוצה לפרוח צריכה משק יציב, משטרה מתפקדת, בתי משפט שיודעים לעשות את העבודה שלהם, אספקת חשמל יציבה, ומערכת חינוך שמצליחה להעמיד בוגרים ששווים משהו.

כל אלה עולים מסים. השופט אוליבר וונדל הולמס אמר בשעתו ש"אני אוהב לשלם מסים. אני קונה בהם תרבות." אזרחות טובה צריכה להתחיל בתשלום מס אמת. אבל מי ילמד אותנו את הלקח הזה? שר האוצר, שהקים חברה כדי להתחמק בדיוק מכך? ראש הממשלה, שהקים עם אשתו את "ב.ש. נתניהו" לפני שנים ארוכות?

הסיליקון ואדי הישראלי, כמו המקור שטוף תאוות הבצע מקליפורניה, חושב שהציבור צריך לעבוד בשבילו ולממן אותו. כי זה בדיוק מה שקורה כשצ'ק פוינט מקבלת הנחת מס מסיבית, בעוד שמוסך, מכולת שכונתית או סתם פרילאנסר צריכים לשלם את מלוא המס. הציבור הישראלי הכללי הוא שיסבסד את הרווחים של בעלי חברות ההייטק וההנהלה שלהם. הוא זה שישלם מכיסו על התשתיות שהן צורכות, בזמן שהחברות מתחמקות מלשלם את חובתן. יש להבהיר: הכוונה היא לא לרוב הגדול של עובדי ההייטק הישראלים, שיש להם קשר לציבור הכללי, אלא לשכבה המצומצמת שמנהלת את החברות הללו וסוחרת בהן, שהתנתקה ממנו מזמן – אותה שכבה שמקבלת את הרוב המוחלט של הרווחים.

למה זה כדאי לנתניהו, לפיד ובכירי האוצר? מאד פשוט. הם מסתובבים באותו המילייה החברתי של ההנהלה. הם לא מכירים אנשים אחרים. בכירי האוצר עוד יהיו יום אחד סמנכ"ל לענייני כלום בחברה שהם העניקו לה פטור חשאי ממסים – וכשהוא חשאי, אנחנו אפילו לא נוכל לדעת על ניגוד האינטרסים הזה. כשהם יעברו אליה, הם יקבלו משכורת טובה בהרבה מזו של מהנדס תוכנה מן השורה, שיוצר את המוצר האמיתי. הם בהנהלה, אחרי הכל, והם שם לא בשביל היכולת שלהם – טרם זוהתה כזו; ראו את מקרה המבחן של ניר גלעד – אלא בשל הקשרים והנסיון שרכשו על חשבון הציבור. במילים אחרות, הון-שלטון נקי.

וכל המיליארדים החסרים האלה אומרים לא רק שאנחנו מסבסדים את גיל שוויד ודומיו; הם אומרים שרמת השירותים בישראל צונחת. כי האוצר לא רק מעלה את המסים על העובדים, הוא גם מקצץ בעקביות בשירותים. הוא מקצץ בתשתיות, בחינוך, במשטרה; הוא מסרב בעקביות להגדיל את מספר השופטים ותורם בכך לדחיקת מערכת המשפט לאחור; הוא נלחם מלחמת מאסף נגד תחבורה ציבורית ובניית תחנות חשמל. בקיצור, הוא עושה הכל כדי להפוך את ישראל למדינה שתוך זמן לא רב כלל לא תהיה אטרקטיבית לחברות הייטק.

אפשר היה לצפות, במצב כזה, שחברות הייטק ישראליות יעמדו בראש החזית נגד הנסיון להפוך את החברה הישראלית לכזו שמפורדת לאטומיה, לכזו שבה משגשגים רק אלו שיש להם – או, אם לדייק, אלו שניתן להם. אבל מהיותן מוטבות מובילות של המדיניות הזו, ומתוך התפיסה הליברטריאנית המובנית אצל הרבה מאד אנשי הייטק – השקר הנוצץ של התנגדות לכל פעולה ממשלתית בעודך נשען על תמיכה ממשלתית מסיבית או נהנה מהעלמת עין ממשלתית מהעלמת המס שלך – הן משתפות איתה פעולה, ותורמות בכך את חלקן לקריסת החברה הישראלית.

ועוד דבר אחד: ביממה האחרונה, קיבלנו שני תזכורות למשטר שתחתיו אנחנו חיים. המקרה הראשון היה זה שבו רשות השידור ביטלה במפתיע פרסומת על כתבה לא מחמיאה שעסקה בשרה נתניהו; רשות השידור נשלטת על ידי הזוג הקיסרי כבר די הרבה זמן, הרבה באמצעות יואב הורוביץ, מי שהיה איש הקשר גם עם "אם תרצו." במקרה השני, אנחנו למדים שהקריין באירוע הפתיחה של המכביה נזף בקהל על כך שלא קיבל בהתלהבות מספקת את הזוג הקיסרי. נמסר ששגרירות צפון קוריאה שוקלת תביעת הפרת זכויות יוצרים נגד בני הזוג נתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המנותקים

שר האוצר כתב היום עוד מנשר למצביעיו. כרגיל, הוא נשלח במייל, וכרגיל הוא הכיל שורה של אמירות מופרכות. ננסה לטפל בכמה מהן.

ראשית, צריך לשים לב לפורמט הכללי: המיילים נשלחים על בסיס שבועי או יותר מכך. לפיד בעליל פועל מתוך תפישה שמערכת הבחירות אף פעם לא נגמרת ושצריך להמשיך ולעמוד בקשר עם הבוחרים. שזה כמובן לגיטימי לגמרי – אבל צריך לזכור את זה כשלפיד מטיף לאנשי האופוזיציה, כפי שהוא עושה תכופות, לסתום את הפה ולהכיר בענווה שהעם לא בחר בהם. זה נכון, אבל חובתם של אנשי האופוזיציה היא לנהל קמפיין קולני משלהם ולהבהיר לעם שהוא טעה.

שנית, יש לנו את המשפט החצוף הבא: "ידעתי, כמובן, שיש אנשים המפגינים בחוץ בטענה שאסור לייצא גז (אני לא רוצה לפגום בהתלהבות הדמוקרטית שלהם, אבל הם צריכים לדעת שעוד לא נולד המגפון שישמעו אותו בתוך ישיבת הממשלה.)" לפיד, כמובן, יכול היה לצאת אליהם. הוא היה יכול לדבר איתם. הוא העדיף להשתחץ בפני קוראי רשימת הדיוור שלו שהאנשים האלה לא רלוונטיים, שהוא אפילו לא שומע אותם. הדמוקרטיה אליבא דלפיד, כפי שעולה גם מנאומיו בכנסת, מתרחשת ביום הבחירות. אחר כך, הנבחרים רשאים לעשות כרצונם. מי שחושב אחרת, כפי שאמר לפיד בארה"ב על אנשי המחאה החברתית – אלה שאת הקהל שלהם גנב בהצלחה, תחת הסיסמה של "אחי העבדים" – הוא תמים. בהתבטאות אחרת, טען לפיד שהמתנגדים לייצוא הגז הם "אנרכיסטיים הזויים ושוליים." התבטאות זלזלנית שלישית הוא פלט היום: בהתייחסו לנגיד בנק ישראל המיועד, הכלכלן הכושל והנוכל יעקב פרנקל, מי שחיסל את AIG ונאלץ להחזיר מאות אלפי שקלים שקיבל שלא כדין, אמר לפיד ש"הוא גם שכן שלי וגם ידיד שלי כך שהמפגינים יוכלו לתפוס את שנינו ביחד." הבנתם את זה, אנשים שאכפת להם? מבחינתו של לפיד, אתם בדיחה. קוראים לזה פוליטיקה חדשה.

שלישית, לפיד פותח את המייל שלו בקצת name dropping, ומתמוגג על הפגישה שלו עם ביל קלינטון. האחרון, לדבריו – ראינו כבר בעבר שללפיד יש בעיה עם תפיסת המציאות – אמר לו שתפקיד שר האוצר הוא "ג'וב." בהתחשב במה שקרה לפוליטיקאי הישראלי האחרון, אולמרט – מישהו שלפיד אמור להכיר היטב – שאמר שתפקידו כפוליטיקאי הוא הג'וב שלו, קצת מפתיע שלפיד משתמש בתיאור הזה. טוב, אולי הוא שכח – כפי ששכח לציין שביל קלינטון הוא לוביסט בתשלום של חברת נובל אנרג'י, השותפה הבכירה של יצחק תשובה בשוד הגז הישראלי. מי שוודאי לא שכח הוא קודמו של לפיד בתפקיד, יובל שטייניץ, שציין לרעה את תפקידו של קלינטון בקמפיין האגרסיבי מאד נגד ועדת ששינסקי. טוב, על שטייניץ היה צריך להפעיל לחץ. על לפיד, כמסתבר, לא.

זה האחרון התמסר בהתלהבות לתפקידו כאיש של הטייקונים, שמעביר להם את אוצרות הטבע של ישראל. על ההחלטה שקיבלה הממשלה הוא כתב כך: "זוהי טענה [שאין לייצא גז – יצ"ג] שאין מאחוריה בסיס עובדתי. אחרי שהשארנו לעצמנו מספיק גז לכל צרכי השוק המקומי אפילו לפי ההערכות הכי נדיבות, מדוע הם מעדיפים שנקבור מיליארדי קוב גז מתחת למים לעוד שלושים שנה, במקום למכור אותם ולהשתמש בכסף הזה כבר היום לחינוך, לבריאות, ובעיקר כדי להוריד את יוקר המחיה לכל אזרח ישראלי?"

אני שמח לשמוע שלפיד אימץ את השקפתו של שאול מרידור, סגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר, שאמר לוועדת צמח שאין טעם לשמור על גז ליותר מ-30 שנה, כי "היום אני אקנה גז ל-30 שנה? מה אני השתגעתי? אני יודע מה יהיה עוד 30 שנה? אני לא יודע אם תהיה מדינה." אם ההערכה שלך היא שהמדינה לא תשרוד 30 שנה, ההחלטה לייצא 40% מהגז – לגמרי במקרה, לא ציין לפיד, זו בדיוק הכמות שדרש תשובה – נשמעת סבירה לגמרי. אם, מצד שני, אתה חושב שהיא תמשיך להתקיים, אתה לא תרצה להגיע למצב שבו אזרחי המדינה צריכים לשלם ביוקר כדי לקנות מחדש את הגז שלהם עצמם, שהממשלה החליטה לייצא.

לפיד אמר שמכירת הגז לייצוא תאפשר הכנסות של כ-60 מיליארדי שקלים ב-20 שנה. אלה הערכות של האוצר, צריך להזכיר, והוא טעה לא פעם. כמו כן, לפיד נמנע מלציין את העובדה שישראל התחייבה להגן על הגז של תשובה: חיל הים יאבטח את הרווחים של תשובה. על פי החישוב של עידו לנדו, השקעותיה של ישראל באבטחתו של תשובה תעלה כ-17 מיליארד – והרווחים הוודאיים של ישראל, אלה שמבוססים על גז שידוע שהוא קיים ולא גז שמעריכים שהוא קיים, עומדים על 20 מיליארד בלבד. כלומר, נערים ישראלים ישפכו את דמם כדי להעמיק את כיסיו של תשובה, והאזרחים יקבלו את השטרונגול. 60 המיליארדים של לפיד הם הערכה. חשוב לציין שכשישראל התחייבה לאבטח את תשובה והגז שלו, ההערכה שמכרו לממשלה היתה שהאבטחה תעלה 20 מיליוני דולרים בשנה בלבד.

אני לא מצפה מיאיר לפיד לדעת את זה. אני לא מצפה ממנו לדעת כלום. אני מצפה, עם זאת, שלאדם שאמר במערכת הבחירות ש"מסקנות ועדת צמח על ייצוא הגז הן אכן שגויות ועתודות הגז צריכות להיות מופנות לטובת אזרחי מדינת ישראל , לא לייצוא יקר שמשרת רק כמה טייקונים" יישארו כמה שאריות של בושה ושהוא לא יכנה את המתנגדים למהלך שהוא עצמו התנגד לו רק לפני ארבעה חודשים "אנרכיסטים הזויים" או טמבלים שלא מבינים שאל הבועה המנותקת שהוא בחר לחיות בה, המגאפון שלהם לא יכול לחדור.

נקודה רביעית: לפיד מדווח בהתלהבות שהוא הגיש הצעת חוק שתשמור על זכויותיהם של עובדי הקבלן, והוא כותב ש"ההצעה הזו, אגב, לא המציאה דבר ולא חידשה דבר. מדובר בהרחבת היישום של החלטה קודמת, שאותה איש לא טרח לבצע. עד שביום ראשון האחרון ממשלת ישראל הודיעה להם שהם לא שקופים, שאכפת לנו מהם, שיש להם זכויות ואיש אינו רשאי לקחת אותן מהם." ההדגשה שלי. וואלה. יאיר לפיד מצפה שנאמין שהממשלה תתייחס יותר ברצינות להחלטה הנוכחית שלה, שהוא היה בין מעביריה, מאשר להחלטה הזהה הקודמת שלה בנושא. אשרי המאמין.

ונעבור לנקודה הכואבת באמת. לפיד לא התאפק והוסיף למייל שלו גם את התוכן של נאום שנשא השבוע בוועידת הנשיא. הוא כותב ש"לישראל יש את היכולת הזאת. להשתנות בדרך לא אלימה. יש לנו את היכולת להמציא את עצמנו בכל פעם מחדש. עשינו את זה ב-1948, כשקומץ פליטי שואה הפכו לאומה של לוחמים שהקימו מדינה; עשינו את זה בשנות החמישים ושוב פעם בשנות התשעים כשמיליוני עולים הציפו את ישראל ושינו את הדמוגרפיה שלה כמעט בבת אחת; עשינו את זה במעבר מאומת התלמוד לאומת הקיבוץ, מאומת הקיבוץ לאומת ההשכלה, ומאומת ההשכלה לאומת הסטרט-אפ."

איפה להתחיל? נתחיל מכרונולוגיה בסיסית: השרשרת הנכונה היא "אומת התלמוד"-> "אומת הההשכלה" -> "אומת הקיבוץ" -> "אומת הסטארטאפ." אפשר גם לתהות כמה היסטוריה ישראלית יודע ה"ישראלי מכולם", אם הוא חושב שלוחמי תש"ח היו "קומץ פליטי שואה" ולא יוצאי המסגרות הצבאיות שנבנו בהקפדה בשנים שקדמו לתש"ח, או אם הוא חושב שאפשר ברצינות לטעון שמה שהלך כאן בשנות ה-50 היה "שינוי לא אלים." איך לומר, אזרחי ישראל הפלסטינים צפויים לחלוק עליו בנקודה הזו. אבל אנחנו כבר יודעים שהוא לא סופר אותם.

הבעיה האמיתית היא בתפיסה של לפיד על מהות העם. היהודים מעולם לא היו "אומת התלמוד": שכבה מצומצמת יחסית של תלמידי חכמים למדה את התלמוד. הם היו קרובים יותר להיות אומת ההשכלה, במיוחד במערב אירופה, אבל גם בסוף המאה ה-19, המוני היהודים במזרח אירופה היו בחלקם הגדול נבערים, ואם כי מצבם היה טוב יותר מזה של שכניהם, זה לא אומר הרבה. שיעור זניח של הישראלים היו אי פעם חלק מ"אומת הקיבוץ," וכוחה של זו תמיד היה גדול יותר בתודעתם של הישראלים מאשר במציאות.

וגרוע מכל, ספק אם יש 10% מהישראלים שעובדים בשוק ההייטק. כשאנשי Hasbara מדברים על "אומת הייטק", נו – הם מוכרים לעולם עוד שקר, ואחד מהפחות גרועים שבארסנל שלהם. כששר האוצר מדבר על "אומת הייטק", כשהוא דורש מהישראלי הממוצע להצטרף אליה, הוא אומר בעצם שהוא שר האוצר של 10% מהאוכלוסיה – ולגמרי לא במקרה, העשירון העליון של האוכלוסיה. כל השאר, קרי הרוב המוחלט של הישראלים, הם מבחינתו בטלנים, אנרכיסטים ואנשים שפשוט לא מעניינים אותו. הוא לא סופר אותם. הם לא חלק מהסיפור שלו. הם יכולים, מבחינתו, להתחיל לעמוד עם מגאפון מחוץ למשרדי הממשלה.

זה לא צריך להפתיע אותנו. היינו צריכים להיות הרבה יותר מופתעים אם לפיד, מולטי-מיליונר ומי שמאז גיל 25 בערך הסתובב בקרב אנשי האליטה הכלכלית והחברתית של ישראל, כשאביו פותח עבורו את הדלתות, היה מסוגל להבין ישראלי שאיננו שייך לעשירון העליון.

המחלה הזו לא מוגבלת ללפיד: היא פושה בקרב סיעת "יש עתיד." יעקב פרי, מי שעשה יותר ממאה מיליוני שקלים מאז שעזב את השב"כ – בעיקר באמצעות פשיטת עורם של הישראלים בחברת סלקום – אמר במהלך מערכת הבחירות שהוא רואה בעצמו חלק ממעמד הביניים. לאחרונה נתפסה רות קלדרון, שנותנת ללפיד פייט יפה על תואר הזיוף הגדול ביותר בסיעה, כשהיא צורחת על נכה שקצבתה קוצצה שהיא עצמה מתקשה להתקיים משכר נטו של 24,000 ₪, ואתמול היא כתבה שהתרגשה לפגוש את המעצבת דונה קארן, "האשה והמוסד, זו שנתנה לכולנו, נשים עובדות עם ותק, בגדים נשיים קלי תנועה ומלאי עוצמה. יפה לראות את החברות בין שתי הנשים הגדולות הללו [השניה היא ב. סטרייסנד – יצ"ג]. ענבי הגפן בענבי הגפן." רוב מוחלט של הנשים הישראליות לא יכולות להרשות לעצמן "בגדים נשיים קלי תנועה ומלאי עוצמה", כי הם עולים יותר מאלף דולר. קלדרון מחקה ככל הנראה את הסטטוס הזה, אולי משום שהבינה שהיא יצאה יותר מדי Poseur איפשרה לנו לחגוג על הנביבות שלה (ענבי הגפן בענבי הגפן!), והממיסטים לא האמינו למזלם הטוב.  

פוליטיקה חדשה? הונאה חדשה. וכמה מהר היא מתפוררת. עכשיו על כולנו לומר, בעקבות שלונסקי,

"קונם אם לריק יעבור ליל הזעם,

קונם אם לבוקר אחזור לסורי,

ומאום לא אלמד גם הפעם."

ואחר כך, להביא את השחר, ולהשליך את לפיד וסיעת המנותקים שלו, האנשים שמכרו ברמיה את העמלים בישראל לנתניהו ולטייקונים, אל המקום הראוי להם – פח האשפה של ההיסטוריה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ושר האוצר נתן ב"מבט" ראיון

שר האוצר, יאיר לפיד, נראה חיוור ולחוץ במסיבת העיתונאים שארגן אמש (ד’), יחד עם יו"ר ההסתדרות עופר עיני. אפשר להבין אותו: לאורך כל חייו נהנה לפיד לחשוב שהוא זוכה לאהבת העם. במשך שנים הוא היה המאמי הלאומי. האגו שלו הסתחרר במיוחד בתום הבחירות, כשהשאיר אפילו את אביו באבק. היומיים האחרונים היו קשים מאד ללפיד: לראשונה בחייו, הוא נאלץ לשמוע – במדיום הנבחר שלו, פייסבוק – עד כמה אנשים לא מרוצים ממנו.

לפיד יכול להאשים רק את עצמו. הצעת התקציב המתועבת שהגיש השבוע, שהפכה אותו לאויב כל מי שיודע לקרוא נתונים, היא בדיוק אותה הצעת התקציב שאותה אמור היה נתניהו להגיש לפני כחצי שנה, ושכדי להמנע ממנה הוא העדיף ללכת לבחירות. אבל לפיד אימץ אותה, הגיש אותה, והפך אותה לשלו.

התקציב – אפשר לראות את ההצעה שלו כאן (זהירות, מסמך) ולזכור שמדובר רק בהצעה – הוא כנראה התקציב הגרוע ביותר לאוכלוסיה החלשה ולאוכלוסיה העובדת שהוגש כאן אי פעם. גיא רולניק כתב שלשום שאם שטייניץ היה מגיש תקציב כזה, התקשורת היתה עושה ממנו קציצות. ללפיד יש לה עדיין סנטימנטים. אם לשפוט על פי עמוד הפייסבוק של לפיד, לשאר האוכלוסיה כנראה שאין.

לפיד התחיל את מסיבת העיתונאים עם ההשתחצות הרגילה, על כך שהוא מצטער שהוא לא פתר את כל בעיות המדינה בחודש וחצי. לא ברור עד כמה היא הועילה לו הפעם. התקציב הזה, לטוב ולרע, הוא התקציב שלו. כשטען לפיד שלשם שינוי גם השכבות העשירות משלמות, הוא לא פירט איך בדיוק הן משלמות, כנראה משום שהוא ידע למה. הנה דוגמא אחת (עמ' 236): מס הקניה על יאכטות ומטוסים פרטיים יהיה 15% על פרוות, ג'קוזי וריהוט עתיק, לא בדיוק תחומי הקניה של המעמדות הנמוכים, הוא יהיה 20%. על אופנועים וקטנועים כבדים, מצד שני, הוא יהיה 85%.

הנה רשימה קטנה של סעיפים שבהם בחר לפיד לקצץ: הסיוע הממשלת לשיפוץ מבנים כך שיעמדו ברעידת אדמה, חסכון לאוצר המדינה של 60 מיליוני שקלים (עמ' 203). לפיד כנראה מניח שלא תהיה רעידת אדמה בשנתיים הקרובות. באותה הזדמנות, הוא מקצץ את התקציבים לישובים הדרוזים והצ'רקסיים ב-30.6 מיליונים לשנה (עמ' 204). מצד שני, בתקציב של ההתנחלויות – החטיבה להתיישבות, שהמסמך שהגיש לפיד מגדיר אותה כ"זרוע ביצוע איכותית של הממשלה" – הוא מקצץ רק 30 מיליונים (עמ' 206). מעניין לציין שהטקסט אומר שתקציב הבסיס של החטיבה הוא 60 מיליוני שקלים אבל ש"במהלך השנה מקבלת החטיבה מאות מיליוני ₪ נוספים." יהיה מעניין לראות אם איזה עיתונאי יוכל להרים את הסיפור שוודאי יש פה. על כל פנים, מאות מיליונים להתנחלויות כן, עשרות מיליונים לדרוזים ולצ'רקסים לא. זה סדר העדיפויות של לפיד.

עוד לא ברור אם יהיה בכלל קיצוץ בתקציב הבטחון – לפיד בונה על קיצוץ של ארבעה מיליארדים, ואני חושד שההתקפה האחרונה על דמשק היתה מיועדת לא פחות לטבלאות האקסל של לפיד מאשר לטילים של החיזבאללה – אבל את תקציב המל"ל, שאמורה לספק חוות דעת חיצונית לזו של צה"ל, לפיד מקצץ בחמישה מיליונים (עמ' 211). ואיך, יש להודות, יוכל לפיד לדרוש ממערכת הבטחון לקצץ בתקציבה, כשהוא עצמו כבר אמר בעבר שהוא מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון?

באותה הזדמנות, דוחה לפיד את התכנית הלאומית לצמצום גזי חממה מ-2013 ל-2016 (עמ' 234). נו, מה, אתם רוצים שנגמור כמו ספרד ויוון? מה זו איכות הסביבה לעומת איכות הצמיחה?

ואלה רק דוגמיות. יש הרבה, הרבה יותר. במהלך מערכת הבחירות האחרונה – היא הסתיימה לפני פחות מארבעה חודשים – נשבע לפיד פעם אחר פעם שהוא לא יעשה דבר כדי לפגוע במעמד הביניים והוא לא יעלה את המסים עליו. שלשום הוא כבר העלה, מהיום למחר, את המסים על סיגריות; בקרוב יעלה המע"מ באחוז נוסף; והחל מהשנה הבאה, יעלה מס ההכנסה של כולנו באחוז וחצי. אם לפיד לא ידע, כשנתן את הצהרות הבחירות האלה, מה מצבה הכלכלי של ישראל ושזו תהיה התגובה שלו, מסע הבחירות שלו היה חסר אחריות באופן נפשע. אם ידע, מסע הבחירות שלו היה הונאה נפשעת.

נכון, אף אחד – כולל לפיד עצמו, שרצה את התפקיד הנוח של משרד החוץ, שם הוא יכול היה להמשיך ולהיות פרזנטור – לא חשב שלפיד יהפוך לשר האוצר. ברור שנתניהו – שכנראה זכר היטב איך לפיד, כמגיש טלוויזיה, אמר לו לפני כעשור שהוא, לפיד, לא מבין בכלכלה – הכניס את לפיד לתפקיד הזה כדי לעשות לו את אותו התרגיל שעשה בשעתו שרון לנתניהו: להפוך אותו לאויב העם ולחסל את התמיכה הציבורית שלו. עם נתניהו זה עבד נהדר: בבחירות שלאחר מכן, הליכוד בראשותו קיבל רק 12 מנדטים. הנצחונות של נתניהו אחר כך הגיעו רק כאשר לא התמודד מולו אף אחד (במקרה של בחירות 2009, ציפי לבני).

העניין הוא שזה לא חייב היה לעבוד כך. גם אם לפיד נאלץ לקבל על עצמו את תפקיד שר האוצר, הוא יכול היה להודיע שהוא הבין שהבעיה בגרעון היא לא הוצאות הממשלה, אלא הירידה בהכנסות שלה, ושעל כן הוא נאלץ בצער רב וביגון קודר לבטל את כל ה"רפורמות" של נתניהו. הוא היה מעלה את מס החברות חזרה ל-36%, מחזיר את מס ההכנסה למה שהיה, ומוריד במקביל את המסים הישירים. הוא היה מכריז על יצירה, לראשונה בישראל, של מס עזבון, כשהוא מזכיר שלכולם ברור שעידן עופר עוזב את ישראל כדי לא לשלם מסים על מכירת ים המלח, אבל שהוא יחזור לישראל בערוב ימיו כדי להעביר את רכושו לילדיו, ושישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם המערבי שאין בה מס ירושה. הוא היה מודיע שהוא מפסיק את המצב הזה שבו חברות ענק משלמות 0.3% מס וגומז את כל הנושא של הרווחים הכלואים.

כל זה, כמובן, היה מעורר התנגדות איומה במשרד האוצר, ולפיד היה מדיח פקיד אחרי פקיד, תוך שהוא שב ומצהיר שהוא פה כדי להחזיר את המדינה לאזרחים, לא למכור אותה לטייקונים. אם מזלו של לפיד היה מאיר לו, לנתניהו לא היתה ברירה אלא לפטר אותו, ואז לפיד היה הולך לבחירות על תקן של טריבון עממי שיצא נגד השיטה המושחתת והודח על ידי ראש הנחש, גורף 40 מנדטים ומחסל לא רק את הקדנציה הנוכחית של נתניהו, אלא גם מטביע עליו אות קין עממי, שלא היה מאפשר לו להבחר שוב – מה שהיה קל במיוחד לאור ההיסטוריה הבעייתית בתחום הכלכלה של נתניהו.

אם אני מבין את זה, אני מניח שגם לפיד מסוגל לכך. או שלא: או שהוא כל כך בשר מבשרה של האוליגרכיה, שהוא באמת חושב שמה שטוב לה, טוב גם לעם. או שלא: כפי שכתב במייל ששלח לתומכיו, "גם אני הייתי מעדיף לעמוד כאן ולהגיד איזה סוכריות החלטתי לחלק לעם, אבל זו בדיוק ההתנהגות שגרמה לבור התקציבי שאיתו אנחנו צריכים להתמודד." לפיד כנראה שכנע את עצמו שמישהו חילק לאוכלוסיה סוכריות; שהבעיה היא לא הירידה בהכנסות, ירידה שנובעת ישירות מהורדת המסים על החברות ועל העשירים, אלא מהרחבה של תכניות ציבוריות. האם הוא יהיה מסוגל להצביע על אחת כזו? כנראה שלא, אבל זה לא משנה. האם אתם מרגישים שמישהו חילק לכם סוכריות, או, בלשון ביטוי אחר של לפיד, שהייתם חלק מאיזו מסיבה גדולה?

במהלך קמפיין הבחירות של לפיד, אמר אחד הטאלנטים שהוא הביא איתו, יעקב פרי, שהוא חושב את עצמו למעמד הביניים. פרי גרף בשנים האחרונות יותר מ-100 מיליוני שקלים. הצהרה חלשה יותר של המועמד הרפובליקני בבחירות האחרונות לנשיאות, מיט רומני, שממנה ניתן היה להבין שהוא חושב שמעמד הביניים מתחיל ב-200,000 דולרים בשנה (השכר החציוני בארה"ב הוא 50,000 בשנה), גרמה לו נזק ניכר והוא ניסה להתחמק ממנה כמיטב יכולת הכזבים שלו. מותר להניח שכמו פרי – ובמידה מסוימת כמו לפיד – רומני כלל לא מסוגל להבין אנשים שמרוויחים פחות מ-200,000 דולרים בשנה. לפיד עצמו הסתבך כאשר טען שהכנסת מעמד הביניים היא כ-20,000 שקלים בחודש; זה שם את המשפחה הממוצעת שלו בקצה העליון של העשירון התשיעי.

לפיד ככל הנראה באמת מאמין בכנות – כמו נתניהו – בכלכלת הוודו שאומרת שאם נוריד את המסים על העשירים, איכשהו העושר יחלחל למטה ויגיע גם אל העניים יותר. נתניהו כבר ביצע את הניסוי הזה בבני אדם, לפני עשור, ועכשיו לפיד רוצה לחזור על הניתוח. התיאוריה הזו לא עובדת, והיום אנחנו כבר יודעים את זה אמפירית. כדי לשבור את הפרדיגמה של המעמד שאליו נולדת, כדי להזדהות עם המעמדות הנמוכים יותר, צריך כנראה להיות אדם גדול כמו פרנקלין ד. רוזוולט. לפיד, שמעולם לא הביע מחשבה מקורית ושהתכונה העיקרית שלו היא שביעות רצון עצמית, היה מתאים הרבה יותר להיות שר אוצר באיזו רפובליקת בננות.

גם לפיד וגם נתניהו מנהלים מלחמת מעמדות כנגד המעמדות העובדים, מלחמה שמטרתה חלוקה מחדש של העושר כדי להעביר כמה שיותר ממנו מאיתנו אל קבוצת ההתייחסות של נתניהו ולפיד. התרגיל שמבצע נתניהו ללפיד, כדי לחסל את התמיכה הפוליטית של האחרון, לא צריכה להסתיר מאיתנו את העובדה הזו. נתניהו, שוב, היה מעביר את אותו התקציב עצמו. הוא רק מעביר אותו כעת על גבו של יריב פוליטי שסופג עבורו את עיקר האש. במוצאי שבת תיערך הפגנה בכיכר הבימה, במחאה על התקציב.

הגיעו לשם. הוכיחו ללפיד ולנתניהו שהציבור הרבה פחות מטומטם ממה שהם חושבים. הגיע הזמן לתת לסירה הזו ניעור רציני.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב' (ארוך): אני שמח להכריז שמפגש הבלוג הראשון ייערך ביום ראשון, ה-26 במאי, במסעדת "התרנגול," ברח' שארית ישראל 4 ביפו. מידע על המסעדה אפשר למצוא כאן.

כל האנשים ששלחו לי את פרטיהם מוזמנים להגיע, ולאשר במייל הזה את הגעתם. אנשים שלא עשו זאת מתבקשים להתייעץ איתי יומיים קודם לאירוע, משום שמספר המשתתפים ש"התרנגול" יכול להכיל מוגבל ואנחנו מתקרבים מאד להגבלה הזו. עידו ברגר, צבי הסנס, ואילן בכר, אני לא מצליח לשלוח לכם מייל; אנא אשרו הגעה או אי הגעה בעמוד האירוע בפייסבוק או שלחו מייל נוסף.

המגיעים למפגש מתבקשים להזמין ארוחה, או לפחות בירה. הארוחות מוצלחות מאד, יש להם תפריט מגוון וניתן לקבל גם מנות טבעוניות.

לוח זמנים:

19:30: התכנסות ובדיחות גרועות

20:00 – הרצאה, "ג'ורג' אורוול, בגידת האינטלקטואלים, ועיוורון מרצון"

21:00 – הרצאה קצרה, "החברים של ג'ורג' – שבע השנים הראשונות, שבע השנים הבאות."

21:20 – שאלות מהקהל

22:00 – התפזרות לפני הגעת המשטרה

אשמח לראות אתכם שם.

(יוסי גורביץ)

מה ישראלי בעיניך? שלח לחמך

(בתודה לאהרן פורת, עורך ידוע סבל.)

בשבוע שעבר נשא יאיר לפיד את נאומו הראשון כשר האוצר, והקדיש אותו לריקוד סוער על קברם הפוליטי של החרדים, תוך שהוא מבטיח להם שהוא יקצץ להם את הצורה, ושהוא יגייס את בניהם. לפיד התחמק כמיטב יכולתו מלדבר על הנושא, קרי התקציב, מתוך ידיעה שיש בקרב בוחרים לא מעט אנשים שיסכימו לכך שהוא יטיל בהם מומים, כל זמן שיטיל מומים לא פחותים בשנואי נפשם. כהרגלו, כלל לפיד שגיאה בנאום: הוא טען שממשלת נתניהו השלישית תומכת בפתרון שתי המדינות וש"זה בקווי היסוד של הממשלה. לממשלה יש קווי יסוד וזו הדרך שבה נפעל." הוא לא ידע, או העמיד פני לא יודע, שאחיו, נפתלי בנט, דאג להוציא את הסעיף הזה מקווי היסוד של הממשלה.

לטמבלים שהצביעו עבור לפיד בתקווה שהוא אכן ידאג ל"אחיו העבדים" ויפעל לשינוי המצב החברתי, הנה מבזק: אתמול (א') דחתה ועדת השרים לענייני חקיקה, בתמיכת סיעת "יש עתיד", את הצעת חוק היסוד: זכויות חברתיות, שהעלתה סיעת מרצ. החוק אמור היה לעגן זכויות בסיסיות כמו הזכות לחינוך ובריאות, ולקבע את זכות השביתה, השוויון בעבודה ואת חופש ההתאגדות. כלומר, הממשלה שבה יושב לפיד לא תאפשר לעובדים לחזק את כוחם מול כוחם של בעלי ההון. ההחלטה של ועדת השרים לענייני חקיקה כנראה קברה את החוק. במקביל, ממשיך משרד האוצר של לפיד להדליף דיווחים על כך שהוא מתכוון להעביר בחוק ההסדרים סעיף שיאפשר לו לחסל את זכות השביתה ב"שירותים חיוניים," כלומר לסרס את כוחם של עובדי חברת החשמל והנמלים להתגונן מפני נסיונות למכור אותם לאיזה דנקנר ("למכור אותם לאיזה דנקנר" זו המשמעות המדויקת של המונח המכובס "הפרטה.")

כך ששולחיו האמיתיים של לפיד – האנשים שאיתם הוא מסתובב, האנשים שנקרעו מצחוק כשראו שמספר גדול של ישראלים קונים את הבלוף על כך שהוא "נציג מעמד הביניים" – כבר רואים נחת ממנו. ולא רק במובן הכללי, אלא במובן ממשי מאד.

הבלוג הזה היה הראשון שהזהיר, אם יורשה לנו לנקוט בשפתו של ראש הממשלה, מפני השיטה של לפיד לגיוס כספים ערב הבחירות, לקיחת הלוואות נושאות ריבית משורה של אנשים שיכולים להפקיד סתם כך 100,000 ₪ ומעלה. אנשים זהירים יכלו לראות כבר אז את הנתק בין לפיד ובין האדם מן השורה – התפיסה שלכל אחד יש 100,000 ₪ שהוא יכול לשים על קרני הצבי.

לפיד התחמק בהצלחה מפרסום שמות המשקיעים שלו עד אחרי הבחירות, כשהוא טוען בו זמנית שהוא נוקט ב"שקיפות." רשימה שלהם פורסמה ב"דה מארקר" לפני כחודש. יש בה, כבר עכשיו, שני אנשים מעניינים מאד.

הראשון הוא ישי דוידי. סביר שרובכם לא שמעתם עליו עד כה – אני לא שמעתי עליו עד הפרסום בגלובס – אבל הוא אחד המשקיעים שהשלישו ליאיר לפיד 130,000 ₪, והוא גם הבעלים של קרן ההשקעות פימי. הקרן הזו מנסה לרכוש את השליטה ב"אל על." לפני כשבוע, היה לפיד מעורב בקבלת החלטות בשאלת "אל על" והסכם השמיים הפתוחים. בין השאר, ההסכם נסגר בכך שהממשלה התחייבה לכסות 97.5% מהוצאות האבטחה של "אל על", שהיא כזכור חברה פרטית, שהופרטה ב-2005. שוב פועלת כאן השיטה הקבועה של "הרווח פרטי, ההוצאה ציבורית." אלי ציפורי מגלובס מעריך שההחלטה הזו של לפיד תאפשר לדוידי ופימי לגזור קופון של 111 מיליוני דולרים בשלוש השנים הקרובות – כ-400 מיליוני שקלים. יופי של תשואה על 130,000 שקל, לא? (שווה לקרוא מה יש לציפורי לומר גם על האופן שבו נתנו את הגז שלנו לתשובה, קיבלנו תמלוגים מצומקים אבל במקביל הבטחנו לממן את האבטחה של הגז – חשוב לציין שעידן לנדו כתב את זה קודם.)

השני הוא הלל קוברינסקי. הוא שימש כמנהל מטה הבחירות של לפיד, וגם הוא השקיע ב"יש עתיד" 130,000 ₪. קוברינסקי, לשעבר מנכ"ל AT&T ישראל ותת אלוף בצה"ל, היה המועמד הראשון של לפיד לתפקיד מנכ"ל משרד האוצר. זה לא הסתייע, וקוברינסקי משמש כ"יועץ הכלכלי" של לפיד – מפלצת הספגטי המעופפת יודעת שהוא זקוק לכזה. כ"יועץ הכלכלי" של שר האוצר, שאיננו מועסק רשמית על ידי המדינה, דחף קוברינסקי את עצמו לישיבות הרגישות ביותר של משרד האוצר, בכלל זה דיונים על התקציב.

קוברינסקי הוא איש עסקים פעיל מאד: יש לו אחזקות ב-13 חברות, לא כולן פעילות. שתיים מהחברות שלו עוסקות במסחר בניירות ערך באמצעות אלגוריתמים. המידע שמגיע אליו מישיבות האוצר יכול להפוך אותו לאדם עשיר הרבה יותר ממה שהוא עכשיו. אם יש לקוברינסקי שכל, ולמרות שהוא בכיר בצה"ל בדימוס אין להוציא זאת מכלל אפשרות, זה לא יקרה באופן ישיר, לא יהיה שום דבר שאפשר יהיה למצוא אחר כך: רמזים לידידים על המלצות השקעה, ואלה בתמורה יעבירו כספים לקרן של אשתו, למשל. וכמובן, המצב שבו אתה ה"יועץ הכלכלי" של שר אוצר שהתפרסם כשאמר שהוא לא מבין שום דבר בכלכלה מאפשר לך ללחוש על אוזנו כל מיני דברים מועילים – לך, כמו גם לחבריך. מותר לחשוד שהרבה קיצוצים בתקציב הבטחון לא נראה, כשתא"ל בדימוס הוא היועץ הבכיר של שר האוצר. סביר להניח ש-130,000 ₪ היו, מבחינתו של קוברינסקי, יופי של השקעה. הפוטנציאל לשחיתות ולגזירת קופון על חשבון המדינה זועק כל כך, שאפילו בכירי אוצר הדליפו לתקשורת אי נחת מהשתתפותו של קוברינסקי בישיבות. הם הגדירו זאת "חוקי אבל מסריח."

בנאומו בכנסת, חזר לפיד שוב ושוב על כך שהממשלה בת חודש אחד בלבד. אחר כך הוא הודיע – במייל למנויים שלו – על כך שאין בכוונתו לשאת נאומים חשובים נוספים בכנסת, כי שם הוא חשוף להערות ביניים. לפיד הצהיר על כוונתו להביא לנו "פוליטיקה חדשה": בינתיים, ממה שאנחנו רואים בחודש האחרון זו אותה הגברת בהיעדר אדרת – הקשרים בין הון ושלטון מעולם לא היו עירומים יותר.

ואולי גם זו לטובה. לפיד הודיע בנאומו הכלכלי בשבוע שעבר שבשנתיים הקרובות יהיה רע, ואחר כך יהיה טוב יותר. למעשה, לפיד יגרום למצב להיות רע יותר בתקווה – ההיסטוריה מוכיחה שזו תקוות שווא – שיהיה טוב יותר. אם לפיד היה מצויד בהשכלה כללית ראויה ובכמה גרמים של התבוננות עצמית, הוא היה מבחין בכך שהוא ונערי האוצר אימצו את התפיסה "שיהיה רע יותר כדי שיהיה טוב יותר" – נוסחה שבמקור נכתב על ידי אחד, ולדימיר איליץ' לנין. אולי, כשההמונים שהצביעו ללפיד יגלו שהוא הופך את מצבם לגרוע יותר בעוד שמצבם של העשירים רק מוטב, בזמן שנציגיהם של בעלי ההון שולחים את ידיהם ישירות אל השלטון.

אולי אז תקום שוב הרוח של קיץ 2011, וקיץ 2013 ישוב ויוכיח למי שהתייאש מהאפשרות של שינוי בישראל עד כמה טעה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. פרטים נוספים על אירוע ערב הבלוג המתוכנן יפורסמו בהמשך השבוע.

(יוסי גורביץ)

המועל והשוד הגדול

פעם, היה נער אוצר בשם ניר גלעד. הוא הפך למשל ושנינה כאשר קנה מהאחים עופר את חלקה של החברה לישראל בבז"ן תמורת סכום מופקע, שעל פי ההערכות הכניס לחברה לישראל כחצי מיליארד שקלים. עם פרישתו של גלעד מתפקידו כעובד ציבור, הוא הוצנח מיד לתפקיד מנכ"ל החברה לישראל, חברת הדגל של מה שהיו פעם האחים עופר. קמה צעקה וצווחה, אבל השיטה הכלכלית המשיכה כסדרה, כשבתי המשפט מעמידים פנים שהם לא רואים את מה שהיה ברור לכולי עלמא כשוחד בשיטת "שלח לחמך." ניר גלעד, לשעבר עובד ציבור, מעולם לא הסביר לציבור את ההתנהלות שלו בפרשה ההיא, כי מה הוא כבר חייב לו.

השבוע חרג גלעד ממנהגו והעניק ראיון. הסיבה לכך היא ההתנגדות הציבורית העזה לסיבוב החדש שמנסה עידן עופר לעשות על הציבור. במהלכו, ימכור עופר את כיל לחברה זרה, פוטאש, בעוד הוא עצמו נמלט למקלט מס נוח בבריטניה כדי לא לשלם מסים. כלומר, ישראל מכרה את נכסי הציבור לאוליגרך עופר, וזה מוכר אותם כעת לחברה זרה בעודו נמנע מלהכניס למדינה אפילו את המסים. שר האוצר לפיד כבר הודיע שימנה ועדה.

בראיון לשאול אמסטרדמסקי, שהולך ומסתמן כיורש ראוי לאריה כספי כעתונאי הכלכלי הטוב בישראל, אמר גלעד כמה דברים מדהימים. קודם כל, הוא מאשש את החשד שהוא מעל בתפקידו הציבורי: הוא אומר לאמסטרדמסקי, בתשובה לשאלה האם הוא לא היה משקיע את כל מאמציו בתפקידו כמנכ"ל תמורת שכר נמוך יותר ש"לא בטוח, אני לא יודע להגיד." אם תמורת השכר הנוכחי שלו, שלאות תודה על כשלונותיו הרבים של גלעד שודרג לאחרונה באופציות בשווי 25 מיליונים על ידי חבר המנהלים הכנוע, גלעד לא בטוח שהוא מוכן לעבוד קשה, ברור שתמורת השכר העלוב שמשלם משרד האוצר הוא נתן לנו עבודה חלקית מאד. אם גלעד לא מכר את הציבור לאחים עופר בידיעה שבעתיד יקבל ג'וב משתלם, האם מותר לנו להניח שהוא עשה זאת מתוך רשלנות נפשעת שנבעה מכך שהשכר העלוב של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש לא תמרץ אותו מספיק? שגלעד יבחר. מה שמעניין הוא שנער האוצר לשעבר הזה מוכן לומר היום בלי למצמץ שבשביל פחות מ-23 מיליונים בשנה (נתוני 2010) הוא לא יעשה עבודה טובה – כשבתפקידו כחשב הכללי תחת נתניהו הוא נלחם כארי כדי למנוע את העלאת שכר המינימום לאלף דולרים. אתם יודעים, כי עובדים בשכר מינימום דווקא אמורים להיות שמחים בחלקם.

אבל האמירה הבאמת מטרידה של גלעד היא שאף שהוא ועשירים אחרים שומרים על כספם היטב והם נמנעים מלסכן אותו, הם מצפים שהציבור הכללי, זה שחי מהרבה פחות מ-23 מיליונים בשנה, דווקא אמור לסכן אותו.

זה שווה ציטוט:

"בניגוד לבעלי השליטה, גברת ריקי כהן מחדרה בבסיס שלה מתנגדת לסיכון. בכל השקעה יש סיכון. לבנות קו רכבת, יש בזה סיכון. לבנות תחנת כוח, יש בזה סיכון. לתת הלוואה לניר גלעד, יש בזה סיכון שהוא לא יחזיר אותה. לכן בעלי מניות שאין להם השפעה ולא יכולים ליהנות מהפירות של הסיכון לא ייקחו סיכון. ואנחנו צריכים אנשים שייקחו את הסיכון".

אולי נכון להשאיר את השאלה הזאת לחוסכים. למשל, אולי נכון לתת לחוסכים מעין שאלון העדפות ערכי, כדי שיגדירו איפה הם רוצים שהכסף שלהם יהיה מושקע ואיפה לא.

"לא, כי החוסכים יושבים בחוסר מידע. אם תשימו שאלון כזה אנשים יגידו שהם לא רוצים השקעות בחברות הימורים, רוצים להיות ירוקים, רוצים להיות יפים, לא רוצים זה ולא רוצים את זה. התוצאה תהיה שהם יקבלו תשואה ששואפת לאפס, כי הם יגידו שהם רוצים להחזיק את הכסף בבלטה".

[…]

ככל שאתה פחות עשיר אתה לוקח סיכון גדול יותר?

"ודאי, אתה חייב. זה מה שאנשים לא מבינים. רוב רובו של העושר הגדול של השחקנים הגדולים, ההון העצמי שלהם, מושקע באפיקים סולידיים".

וריקי כהן, אתה אומר לה להשקיע את מרבית ההון שלה באפיקים מסוכנים?

"כן. ככל שהיא צעירה יותר".

אז ניר גלעד רוצה שאתם והחסכונות שלכם תושלכו לאריות, כדי שלו ולעשירים האחרים יהיה כסף להמר בו. על שלהם, אחרי הכל, הם מעדיפים לשמור. ניר מסביר בנחת שאי החזרת חובות היא דבר סביר לגמרי, כי בכל חוב יש סיכון. איכשהו, אני חושד שהטיעון הזה לא יעבוד לי כשאני אבקש מהבנק לוותר על קצת אוברדרפט, שהרי הוא כבר אמור להכיר אותי והיה אמור לדעת שיש סיכון בכך שהוא נותן לי כסף. לא, הפריווילגיה הזו שמורה רק לאלה שחיים על חשבון הציבור, לא לחברי הציבור עצמם.

אבל הדבר המטריד ביותר בדברים של גלעד הוא שהם מתארים במדויק את מה שמכונה רפורמת בכר. זה הרי המהלך שהיא ביצעה: היא הוציאה את קופות הגמל משליטתם של הבנקים והעבירה אותם לכל מיני חברות. המטרה היתה ליצור "תחרות" בתחום, כשתנאי ה"רפורמה" אסרו על קופות הגמל להשקיע רק באפיקים סולידיים כמו אגרות חוב של המדינה, ואילצו אותן לקנות גם אג"ח מטיפוסים מפוקפקים כמו יצחק תשובה, הגביר השביר לב לבייב, נוחי דנקנר וטיפוסים דומים. כפי שציין כבר גוליית, התוצאה המיידית של רפורמת בכר היתה העלאת שיעור דמי הניהול בקופות הגמל (מממוצע של 0.73% בשנת 2005, שנת ה"רפורמה", לממוצע של 1.16% בשנת 2009), תוך ירידה בתשואות שלהן (מ-13.07% ל-5.33%, בשנים המקבילות.)

מה קרה פה? שר האוצר בנימין נתניהו החליט להמר על הפנסיות של כולנו. יש להניח שנתניהו ידע היטב, כפי שיודע גלעד – הוא היה החשב הכללי כשהתחילו את הדיונים על הרפורמה, נזכיר – ש"בעלי מניות שאין להם השפעה ולא יכולים ליהנות מהפירות של הסיכון לא ייקחו סיכון. ואנחנו צריכים אנשים שייקחו את הסיכון." אז נתניהו ונערי האוצר החליטו שהרצונות של החוסך הקטן לנהל את הפנסיה שלו באופן הזהיר ביותר לא מעניינים אותם, ושמה שצריך הוא סיכון שייכפה על החוסך הקטן, מרצונו או שלא מרצונו. אחרי הכל, נתניהו ובני מעמדו – כפי שמעיד גלעד, והוא צריך לדעת – שומרים על הכסף שלהם מכל משמר. הסיכון אמור לחול על האנשים הקטנים, שלא מבינים בשוק ההון ודווקא בשל כך רוצים להמנע מלחשוף אותו לסיכון.

וכיוון שתשואה גבוהה, כפי שמציין גלעד, מצריכה סיכון גבוה, ומאחר ובונוסים למנהלים תלויים בתשואה גבוהה – או, על כל פנים, אמורים היו להיות תלויים; גלעד עצמו הוא הוכחה מובהקת לכך שאין קשר בין תפקודו של מנהל ובין רמת התגמול שלו – הרי שנוצר מצב שבו למנהלי החסכונות יש תמריץ לסכן את כספי הציבור כדי להשיג תשואה גבוהה. את התשואה הם לא השיגו, אבל הסיכון היה גם היה. ואת המחיר של הסיכון הזה אנחנו משלמים פעם אחר פעם. לתשובה, לגביר השביר לב לבייב, לדנקנר, כל שאר האוליגרכיה. אגב, במהלך הרפורמה עצמה, כנראה שאלפי חוסכים איבדו את כספם בכאוס המאורגן של המעבר; אחרים לא יודעים כיצד למצוא אותו. תוך כמה זמן, אם הם לא יפעלו במהירות, הכסף שלהם יהפוך לכסף אבוד ויועבר אל החברות. קשה להאמין שנראה את נתניהו וגלעד חורקים שיניים.

כך כשאתם חורקים שיניים בפעם הבאה שטייקון מבקש שהציבור ימחק את חובותיו בזמן שהוא עצמו חי באחוזה מפוארת ומחזיק ביאכטה ומטוס או שניים, שהם פרי חלוקת בונוסים נדיבה מחברה שעוד שנה הוא יודע שיבקש תספורת על חובותיה, זכרו: זה לא מקרה, זו לא טעות, זה לא צירוף מקרים. זו שיטה, שהמוטו שלה הוא שהרווח צריך להיות פרטי אבל הסיכון ציבורי. ולשיטה הזו יש בעלי ברית בממשלה ובקרב עובדי הציבור.

כלל הברזל של האוליגרכיה אומר שקבוצות שליטות לא מוותרות על כוחן עד שמאלצים אותן לעשות זאת. בדרך כלל באמצעות שימוש בכלי ברזל. כדי לנתק את האוליגרכיה הערפדית הקיימת מהצוואר שלנו, אנחנו צריכים קודם כל להבין שהיא קיימת, ומי הם בעלי בריתה. כפי שראינו השבוע במקרה של דנקנר והמשת"פית שלו רוסק-עמינח, זעם ציבורי יכול לעבוד. הערפדים מודעים לכוחו של המון זועם עם קלשונים ולפידים. הגיע הזמן שנהפוך לכזה, ושהניתוק של דנקנר מהצוואר שלנו יהיה רק הסממן הראשון למהפכה של הציבור המתעורר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות לתורם ולאחל לו שיחיה בעידן שבו דנקנר, גלעד וכל השאר ייהנו מאירוח קבוע של שירותי הכליאה של המדינה.

(יוסי גורביץ)

מעשה הנבלה של יאיר לפיד

שר האוצר, יאיר לפיד, כתב היום (ג') סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, שבו טען שאיש לא תכנן להעלות את שכר הלימוד לסטודנטים, בניגוד לפרסומים בתקשורת הבוקר. הוא הוסיף בצדקנות שאם היה תכנון כזה, הוא עצמו היה מפגין נגדו. הידיעה התבססה על הצהרות של התאחדות הסטודנטים, שלדבריה פקיד בכיר באוצר דיבר עם אנשיה על העלאה של 20% בשכר הלימוד. לפיד כתב ש"אין שום אולטימטום באוויר," ושכשנאלץ להסביר מדוע התאחדות הסטודנטים תוקפת כוונה בלתי קיימת להעלות את שכר הלימוד, הוא כתב את הטקסט הבא: "אז למה נציגי התאחדות הסטודנטים כתבו את זה? כדי שאני איאלץ להכחיש ואז הם יוכלו לומר שהם כופפו אותי. זה קצת עצוב שדווקא נציגי הציבור הכי צעיר במדינה משתמשים בטריקים של הפוליטיקה הכי ישנה." ההדגשה שלי.

כלומר, לפיד מאשים את נציגי הסטודנטים בכך שהם פיברקו גזירה לא קיימת כדי לעשות עליו, ועל הסטודנטים, סיבוב (כך הוא פותח את הטקסט שלו.) משזו ההצהרה שלו, היו כמה אפשרויות:

א. לפיד משקר.

ב. הסטודנטים משקרים.

ג. פקיד האוצר ששוחח עם הסטודנטים שיקר.

ד. לפיד הפריח בלון ניסוי, ונבהל מהתוצאות שלו.

ה. פקידי האוצר, שבזים בצדק לממונה האזרחי עליהם, מנהלים מדיניות עצמאית ולהם אין כל בעיה עם העלאת שכר הלימוד.

ו. ללפיד אין מושג מה קורה במשרד שלו, מספרים מעייפים אותו והוא נרדם מולם, ואין לו ראש לפרטים הקטנים.

התשובה הנכונה, כמסתמן, היא ה', או שילוב בין ה' לו': היו שיחות רשמיות בין סגן ראש אגף תקציבים, יוני רגב, ובין יו"ר התאחדות הסטודנטים. בשיחות האלה, אכן, העלה רגב את האפשרות להעלות את שכר הלימוד או לקצץ את תמיכת המדינה בהשכלה הגבוהה. רגב הדגיש שמדובר בהצעה בלבד, שעוד לא קיבלה את "אישורו" של השר. אף אחד לא יופתע לדעת אם הנושא הוגש ללפיד בסעיף 264 באיזה מסמך שהוא לא טרח לקרוא.

נניח לרגע לבעיות התקשורת הקשות בין השר הטרי ובין הפקידות הבכירה שלו. מה היה הצעד הראשון של לפיד, כשהבין שמאיימים על הפופולריות שלו? להוציא את דיבתם של מנהיגי הסטודנטים, לטעון שהם משקרים לציבור שלהם ושהם קושרים נגד נבחר ציבור בכיר. זה היה הדבר הראשון שהוא עשה. לפני שהוא טרח לברר מה בעצם קרה: כתבו נגדו משהו, והוא מיד מיהר להשפריץ בפומבי שמדובר בקנוניה.

אני לא יודע אם לפיד לא ידע על תוכן הפגישה בין רגב ובין ההתאחדות כי הסתירו ממנו את המידע, או משום שהוא היה רשלני ולא טרח לעבד את החומר שהוגש לו. זה חמור כך או כך: במקרה הראשון, פקיד בכיר שמנהל מו"מ על סעיף שהוא יודע שהשר שלו מתנגד לו ומנסה להסתיר את העובדה הזו ממנו צריך להתפטר. במקרה השני, יש לנו בעיה חמורה יותר, כי נתקענו עם שר אוצר אידיוט ולא כשיר. שר אוצר אידיוט ולא כשיר, נזכיר, שהאינסטינקט הראשוני שלו הוא להאשים מישהו אחר במעשי נבלה.

הבעיה של לפיד היא שהוא כותב סולו. זה כל מה שהוא היה כל חייו. הוא התעקש שלא יערכו אותו. הח"מ שונא עורכים. מדובר בעם פדנטי ורע מזג, שדורש תיקונים, מתעקש על דקויות, שם דגש על עובדות לפני להט, ובאופן כללי עושה מאמצים ניכרים שלא לאפשר לכותב לצייר את עצמו כקשקשן יהיר, למרות המאמצים הניכרים שהוא משקיע בתחום. אני מדבר, כמובן, מנסיון אישי מר.

ללפיד אין עורכים, והשגיאות שלו – בהנתן גזירת הגורל שהפכה בדרן שנראה טוב לשר בכיר – חמורות הרבה יותר. סביר להניח שבתפקידו החדש, עצם הרעיון שהוא יצטרך להעביר את הטקסט שלו דרך דובר המשרד נראה לו מופרך. הוא הרי יודע הכל טוב יותר.

אבל אם הטקסט הזה של לפיד היה עובר דובר ראוי לשמו, סביר להניח שהוא לא היה מתפרסם. הדובר היה אומר "אה, רגע, לא כדאי שנרים טלפון או שניים ונברר מה בעצם קרה שם?" שום דובר שפוי לא היה מאשר את הטקסט של לפיד על "גברת כהן", ואני חושד שהסיבה שהוא שוחרר באמצע החג השני של פסח היא בדיוק זו: כדי שלפיד לא יצטרך להעביר אותו דרך עובדי הציבור שאחראים, בין השאר, על כך שמשרד האוצר ייראה סולידי, מכובד ומחובר למציאות.

וזו השגיאה הרביעית שפולט לפיד בארבעה ימים, שזה מרשים. בהספד שכתב על אמנון דנקנר, אחד האנשים הבזויים שפעלו אי פעם בתקשורת הישראלית, הוא דיבר על דון קיחוטה שרוכב על דולצינאה; זו היתה אהובתו של קיחוטה, לא הסוסה שלו. לסוסה קראו רוסיננטה. נו, למי יש כוח להשקיע 30 שניות בבדיקת העובדה הזו. שלשום, ציטט לפיד שלושה צווים שהם לקח מן השואה: אל תהיה קורבן, אל תהיה שותף לפשע, ולעולם אל תעמוד מן הצד. זה נחמד, רק שלפיד ייחס אותם לוויקטור פרנקל והם נאמרו על ידי חוקר השואה יהודה באואר. לפיד טען עוד שהדברים חקוקים על קיר מוזיאון השואה בוושינגטון. הם לא. לפיד כבר שגה בייחוס הטקסט הזה בעבר, והיה מי שתיקן אותו. לשווא, כמסתבר.

היום ערכה הכנסת דיון בגזירות המתרגשות עלינו. למרות שכל האופוזיציה חתמה על הבקשה לדיון המיוחד, לפיד הרשה לעצמו להתחמק ממנו. אחרי הכל, בדיון בכנסת הוא לא יכול סתם לשלוח פוסטים לפייסבוק, ולמחוק את מי שמצביע על השגיאות שלו. בדיון בכנסת הוא יצטרך להתמודד עם אנשים רציניים כמו זהבה גלאון ודב חנין, שלא מפחדים ממספרים ולא מתעייפים ממסמכים, אנשים שכמו שאמרה גלינה, "הוא יודע שהם יקרעו לו את הצורה וירכבו לו על הדולצינאה." ברור שהוא לא יתייצב לעימות כזה.

אבל עימותים כאלה, לא ליצנות פייסבוק חסרת אחריות, הם נשמת אפה של הדמוקרטיה. בנאום ההספד שלו על "דוד" אמנון דנקנר, שיבח לפיד שוב ושוב את הרשעות שלו. הצורה שבה הרשה לעצמו, ללא היסוס, להטיח רפש בפניהם של אנשי התאחדות הסטודנטים מלמדת שאת המידה הזו הוא אימץ גם לעצמו.

עדכון: מקורבי לפיד מוסרים שהוא בכלל לא ידע על הפגישה ועל מה שנידון בה, והבין מה קרה רק אחרי שערך פגישה עם רגב. נניח שזה אכן המצב. מדוע, אדוני השר, היה האינסטינקט הראשון שלך לטפול עלילה על הסטודנטים? האם תפרסם פוסט התנצלות?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו ממשלה שנראית פחות כמו מושב ליצים.

(יוסי גורביץ)

על התלישות

יאיר לפיד הצליח לכתוב אתמול (ב') את אחד הטקסטים היותר תמוהים שנכתבו בישראל אי פעם. אם עוד לא קראתם, וכמות הציטוטים של הטקסט הזה מתחרה רק במופרכות שלו, תוכלו לקרוא אותו כאן.

בקצרה, לפיד מתאר ישיבה שלו עם בכירי האוצר – ישיבה שאני מוכן להתערב שלא היתה ולא נבראה – שבה, אחרי ש"על השולחן הארוך היו פזורות כוסות קרטון עם קפה שהתקרר מזמן, ועל המסך הגדול הוקרן עוד טור אינסופי של מספרים," דרש לפיד מהנוכחים ש"ידברו על גברת כהן."

גברת כהן, אליבא דלפיד, מכניסה יחד עם בעלה 20,000 ₪ בחודש או קצת יותר, גרה בדירה ששייכת לבני הזוג בחדרה, היא עצמה מורה, הוא איש הייטק. לפיד טען בהתרגשות שתפקידו של משרד האוצר הוא לא "לאזן גליונות אקסל", אלא "לעזור לגברת כהן." זו האחרונה, לדבריו, היא סלע קיומו של המעמד הבינוני, היא המייצגת שלו, ודי נמאס לה מכך שהיא לא זוכה לשירותים ראויים לשמם: לא בתחום התחבורה (אם כי הדוגמא של לפיד משונה משהו), לא בתחום הבריאות, לא מהמשטרה, לא ממערכת החינוך, לא משום דבר בעצם.

אני לא יודע באיזה יקום מקביל חי יאיר לפיד, אבל בזה שאנחנו חיים גברת כהן היא לא בדיוק מייצגת של "מעמד הביניים." כפי שאפשר לראות מהטבלה שמצורפת כאן באדיבות "חדר המצב," כהן – הדמיונית; ריקי כהן אמיתית למדי, למעשה שתיים מהן, מחו על כך שלפיד השתמש בשמן, תוך שהן מציינות שהן מקבלות הרבה, הרבה פחות מ"ריקי כהן" שלו – יושבת יפה מאד בעשירון התשיעי. כלומר, 80% מהאוכלוסיה הישראלית משתכרת פחות ממנה.

lapid

יש כמה וכמה הגדרות, רובן לא מספקות, למונח "מעמד הביניים." אבל יש הסכמה כללית שמה שהוא לא יהיה, אם הוא בכלל קיים – ויש יסוד לסברה שמלחמת המעמדות שניהל בנימין נתניהו, במסגרתה העביר את העושר הלאומי למספר מצומצם עוד יותר של בעלי הון, חיסלה את מעמד הביניים הישראלי – הוא לא יכול להתייחס לעשירון העליון וקצת של האוכלוסיה.

נהוג לדבר על ממוצע השכר. הוא עומד על כ-9,022 ₪ ב-2012. מהבחינה הזו, נראה שהשכר של כהן ובעלה טיפה יותר טוב מהשכר הממוצע. אבל לשכר הממוצע יש מעט מאד קשר למציאות. כפי שהוכיחה חגיגת החזירות של בכירי החברות. שכר גבוה של בכיר, שמרוויח פי 50 ויותר מהשכר הממוצע של עובדי החברה שלו, לא מעיד על שום דבר.

כדי לקבל תמונת מצב אמיתית יותר על מצבו של מעמד הביניים, אנחנו צריכים להסתכל על השכר החציוני, קרי השכר שכ-50% מהעובדים מקבלים פחות ממנו. פה התמונה מזעזעת: לפני כשנה, השכר החציוני עמד על כ-5,340 ₪. בהנתן שחלקים ניכרים מהכלכלה הישראלית הם "שחורים", כלומר לא מדווחים (הבנק העולמי העריך לפני שנתיים וחצי שמדובר בהיקף של 21.8% מהתמ"ג), צריך להניח שהשכר החציוני נמוך יותר. אף אחד, להוציא אולי מספר זניח של פושעים בכירים, הרי לא מקבל משכורת של 9.000 ₪ ב"שחור."

אם יאיר לפיד מחפש את מעמד הביניים, כאן הוא צריך לחפש אותו: בתפר שבין השכר החציוני לשכר הממוצע. קרוב הרבה יותר לשכר החציוני. לפיד, כמובן, לא מסוגל להבין את זה. אפשר להבין את האיש שלפני כעשור הכריז שהוא לא מבין כלום בכלכלה – מה שלא הפריע לו להביע עמדות ניאו-ליברליות כבר אז – והיום משמש כשר האוצר: אחרי הכל, אחד הבכירים במפלגתו, יעקב פרי, אמנם הרוויח 100 מיליונים מתפקידיו השונים, אבל זה לא הפריע לו להכריז שהוא "יותר מעמד ביניים מאלפיון." אדם תמיד מודד את עצמו ביחס לסביבתו, ובהתחשב בסביבה של יאיר לפיד, אין פלא שהוא חושב שמשק בית שמרוויח 20,000 וקצת בחודש נמצא במעמד הביניים.

אחרי הבחירות, הואיל לפיד בטובו לחשוף את רשימת המשקיעים של המפלגה שלו, האנשים שבאופן חסר תקדים בהיסטוריה הפוליטית הישראלית העניקו ערבות למפלגה של לפיד ויקבלו על כך ריבית סבירה. יש 79 מהם, וחלק ניכר מהם העלו ערבות של 130,000 ₪. כשיש לך כאלה חברים, מי צריך תרומות מהאוכלוסיה הכללית? סך הכל גייסה "יש עתיד" בתרומות כ-90,000 ₪ – פחות מערבות ממוצעת שקיבלה המפלגה. "יש עתיד" היא במובהק מפלגה של אנשי הון. אם לשפוט על פי התגובות הזועמות בעמוד של לפיד אחרי הפוסט של אתמול, הרבה מאד מהבוחרים שלו גילו את זה רק עכשיו.

אבל רגע, התלישות של לפיד היא רק פן אחד של הבעיה, ולא הבעייתי שבהם. אחת המטרות של לפיד היא להוריד את השכר במגזר הציבורי; הפוסט שלו כבר שימש את עובדי חברת החשמל, שמקבלים שכר גבוה למדי. הם מיהרו להודיע שהם מברכים את לפיד על ההגדרה החדשה של מעמד הביניים. יש להבהיר: בניגוד ללפיד, עיני אינה צרה בשכרם של עובדי חברת החשמל ואני חושב שהם מקבלים שכר ראוי. הבעיה היא לא בשכר שלהם: הבעיה היא בשכר הנמוך מדי של שאר האוכלוסיה. אבל זו אינה, כמובן, עמדתו של לפיד – וכשהוא ינסה להוריד את שכרם, הפוסט השמנוני שלו יעמוד לו לרועץ.

מכל בחינה פוליטית כמעט, מדובר בגול עצמי. מה קרה פה? מה שקרה הוא שלפיד משתעמם מהג'וב שלו. לפני שהוא דיבר על "הטור האינסופי של המספרים," כזכור, לפיד כתב רק לפני שבוע וחצי שהוא נרדם מול החומר שהכינו לו פקידי האוצר. ניחוש: ללפיד לא היה מי יודע מה לתרום לישיבות שבהן הוא השתתף, והוא גם לא הבין אותן יותר מדי, וכמי שלא מסוגל להודות בטעות או להיות במצב שבו הוא לא כוכב הערב, הוא גם נעלב מאנשי האוצר. אז הוא הלך וכתב פוסט, שלא עבר בדיקה של אף איש מקצוע במשרד (שכן אנשי המקצוע היו פוסלים אותו), שבו הוא יוצא התותח והם האפסים הקטנים והמתנשאים.

מדובר בנערי האוצר, כך שלשם שינוי לפיד עשוי לצדוק; לאור מה שהם האכילו אותנו במשך שני העשורים האחרונים, אני לא אזיל דמעה על מר גורלם; אבל מדובר בהתנהלות לא ראויה, בלשון המעטה, מצד שר כלפי הדרג המקצועי שלו. לפיד רוצה לקונן על ההתנשאות והסגירות של פקידי האוצר? שייקח מספר ויצטרף לתור, אבל רק אחרי שיעזוב את משרד האוצר. הוא החליט לקבל החלטה הפוכה, שהגיע הזמן לטהר את משרד האוצר מנערים מיותרים? לך בכוחך זה. אבל להיות בתוך האוהל ולהשתין פנימה, זה קצת מוגזם.

אבל הבעיה הגדולה מכולן היא שלפיד לא מבין על מה הוא מדבר. הוא רוצה שנערי האוצר יחשבו על הצרות של הגברת כהן, שלא מצליחה לקבל שירות ציבורי כמו שצריך. כמה ימים קודם לכן, הוא הודיע שהוא מתכוון להוריד את הגרזן על השירות הציבורי, כדי לחתוך בגירעון. גברת כהן רוצה שירותי בריאות? שתמכור כליה כדי לממן את זה, כי לפיד יוודא שתקציב הבריאות יקוצץ. היא רוצה שירותי תחבורה טובים יותר? אני ממליץ על קניית קורקינט ממונע, כי לפיד מתכוון לקצץ את ההשקעה בתשתיות. היא רוצה שירות טוב יותר מפקידי ממשלה? אולי כדאי בכלל לעבור מדינה, כי קשה להאמין שקיצוץ השכר של עובדי המגזר הציבורי – לקיחת שכר מאנשים שהתרגלו לקבל אותו – תגרום להם להפוך לעובדים להוטים יותר. יש שיאמרו שהדבר אפילו יגביר את המרמור בקרבם. למעשה, בהנתן שגברת כהן היא עובדת ציבור בעצמה – מורה, כזכור – הייתי ממליץ לה למשוך רטרואקטיבית את הצבעתה ללפיד. לא נשמע לכם מעשי? נשמע לי מעשי לא פחות מהתפיסה שאם נקצץ מסים, ההכנסות ממסים יעלו. שזו התפיסה הכלכלית שלפיד מחזיק בה.

המפחיד באמת בלפיד הוא שהוא לא מסוגל להבין שהפנטזיה שהוא בנה – "גברת כהן" – פשוט לא עומדת בקנה אחד עם המציאות כפי שהוא עצמו בונה אותה. לא ברור מה גרוע יותר: שהוא ינווט על ידי נערי האוצר וישמש חותמת גומי שלהם, או שינסה את כוחו במדיניות של ממש. מצד שני, בהתחשב בקצב פליטות הפה האלה – והפוסט של אתמול היה בדיוק זה – כנראה שהתכנית של נתניהו לעשות ללפיד את מה שניסה שרון בהצלחה לעשות לו, קרי להפוך אותו לדמות שנואה שאחראית לגזירות, תשיג את מטרתה (קריסתו הציבורית של לפיד) מוקדם מהצפוי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה במיוחד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חוזרים לנושא

ופתאום, בבום, חזרנו לנושא האמיתי של הבחירות הללו: התקציב שהממשלה תצטרך להעביר אחרי הבחירות, התקציב שבנימין נתניהו כל כך לא רצה להעביר שהוא העדיף להקדים את הבחירות. עד כה הכל עבד מצוין מבחינת נתניהו: דיברו על איראן, דיברו על המריבות בגוש המרכז, דיברו בכלל הרבה על עניינים אישיים, ולא דיברו על הנושא העיקרי, הפיל הלבן של הבחירות האלה. נראה שזו היתה הסיבה שנתניהו התעקש על בחירות מהירות כל כך, כמעט בניגוד לחוק (הוא נאלץ לדחות אותן אחרי שיו"ר הכנסת אמר לו שלא ניתן ללכת לבחירות בפחות משלושה חודשים): הוא רצה שכולם יהיו עסוקים בהתארגנות ובדיווחים מתנשפים על מרוץ הסוסים, ולא יהיה זמן לדבר על הדבר האמיתי. אבל, שבוע לפני הבחירות, התרגיל התפקשש לו. הסיבה: הגרעון של שנת 2012 כפול כמעט מגודלו המיועד, והוא יעמוד על כמעט 40 מיליארדי שקלים במקום כ-20.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, העדיף להמשיך ולהרדים אותנו. הוא אמר בתגובה לידיעה על עליית הגרעון שהוא "לא ישפיע על האזרחים." בפעם האחרונה שנתניהו נאלץ להתמודד על תפקיד ראש הממשלה כמי שמגן על כסאו, הוא לא הפסיק לדבר על הגרעון. עכשיו הוא לא רוצה שנדבר עליו.

לפעמים נראה שכמו הפרסומאים של "התנועה" של ציפי לבני, גם נתניהו יצא לקמפיין הבחירות של 2013 מתוך התערבות שהוא יוכל להשתין על ראשיהם של האזרחים וחלק ניכר מהם, על כל פנים מספיק כדי לאפשר את בחירתו מחדש, יאמרו לעצמם שמדובר בגשם. לא רק שנתניהו משנה עכשיו את העמדה ההיסטורית שלו לגבי גרעונות (וזה בסדר, הוא יודע שהתקשורת לא תזכור לו את זה, ושלציבור אין זכרון היסטורי כלל), הליכוד היה המפלגה היחידה שסירבה לענות על השאלה כיצד תטפל בגירעון – והיא גם המפלגה הגדולה היחידה שכלל אין לה מצע. זה הרי מדהים: מפלגת השלטון הולכת לבחירות כשהיא אפילו לא מעמידה פנים שיש לה כוונה להודיע לאזרחים מה יש בדעתה לעשות. נתניהו רוצה שכלל אזרחי ישראל יתנהגו כמו מתפקדי הליכוד, שאישרו את ההסכם עם ליברמן מבלי לראות אותו, ואם הם אכן יפעלו כך הם יוכלו להאשים רק את עצמם.

אחת הסיבות לגרעון היא העובדה שישראל היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם שמתנהלת על פי תקציב דו שנתי. הנתונים של תקציב 2012 תוכננו ב-2010. תקציב דו שנתי לא מאפשר גמישות. במדינה נורמלית, אחרי כשלון כזה, הגאון שעלה על הרעיון של תקציב דו שנתי – שמסרס משמעותית, ולא במקרה, את יכולתה של הכנסת לפקח על הזרוע המבצעת – היה עולה על טיל ונשלח לבלות יותר זמן עם משפחתו. בישראל, האיש שמשגר טילים לוגיים לאלוהים וחזרה נשאר בתפקידו.

יש שתי דרכים לסגור גרעון, כמובן בהנחה שחושבים שהוא דבר שלילי בהכרח. ניתן להעלות מסים וניתן לצמצם שירותים לאזרח, מה שהאוצר מעדיף לכנות "קיצוץ בתקציב," מילים שמסתירות את המשמעות שעבור אותם מסים יקבל האזרח פחות שירותים. נתניהו אמר שהוא מתנגד להעלאת מסים – כל זמן, כמובן, שאלה מסים ישירים. ארבעת העשירונים התחתונים לא מגיעים לרף מס ההכנסה. מס ההכנסה מכביד במיוחד על העשירון העליון – וזו הסיבה שנתניהו מוריד אותו, יחד עם מס החברות (שפעם, לא כל כך מזמן, עמד על 36%). אבל בין הגזירות ששוקלים עכשיו באוצר כדי לחסום את הבור שנפער כתוצאה מכך שהתאגידים והעשירים לא משלמים את חלקם, מדברים על העלאה מיידית של המע"מ ל-18%, אחרי שלפני פחות מחצי שנה העלו אותו מהיום למחר באחוז. מדברים על הטלת מע"מ גם על פירות וירקות – והפעם האוצר מתכוון להתייצב מאחורי העלאת המס הזה עם התרגיל הרגיל שלו, זה של העז.

מע"מ הוא מס רגרסיבי בהגדרה: הוא חל באותה המידה על אלה שיש להם ועל אלה שאין להם. ולאלה שיש להם, בדרך כלל גם יש דרך להתחמק מהמע"מ. הם יכולים, למשל, להפוך את עצמם לחברה. זה מה שעשה זוג ירושלמי שמפעיל חברה בשם נתניהו ב.ש.; הזוג עשוי להיות מוכר לכם. הגבר טען שנסיון לגיטימי לשלוח אותו הביתה בבחירות הוא "נסיון להפיל אותי", האשה אמרה שאם בעלה לא יקבל את הג'וב שכל כך מגיע לו – כנראה לא תפקיד שר האוצר האיטלקי – אז "נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזו תישרף." כשנתניהו התפטר מתפקידו כשר אוצר, הוא טען אחר כך שהוא חי מפנסיה של כארבעת אלפים שקלים ושאי אפשר לחיות מהסכום הזה. התקשורת, כרגיל, לא בדקה את הנתונים וזה היה שקר גס – הסכום היה גדול הרבה יותר – אבל האיש שאומר שאי אפשר לחיות מארבעת אלפים שקלים נעמד על הרגליים האחוריות כדי ששכר המינימום לא יעבור את קו ארבעת אלפים השקלים. וגם על זה התקשורת לא דיברה יותר מדי.

שניה, לא גמרנו. זוכרים את פרשת הרווחים הכלואים? 27 מיליארדים במסים שנתניהו ושטייניץ חילקו במתנה לתאגידים, תוך כדי שנחשפת העובדה שהם שילמו רק 3.3% במסים? אלה 27 מיליארד שקלים, מסתבר, שהיינו די צריכים. עכשיו אנחנו נשלם על ההנחה של התאגידים מהשירותים שלנו.

צה"ל חגג גם השנה, וחרג כהרגלו גם השנה מהתקציב שלו בכעשרה אחוזים. וזה בסדר, אנחנו נשלם. גם על 11 המיליארדים של מתקפת הפנטזיה שלא היתה על איראן. אבל, מבחינת ראש הממשלה, אלה היו 11 המיליארדים הטובים ביותר שהוציא אי פעם: הם אפשרו לו למקד את תשומת הלב של הציבור בדחליל האיראני ולא במה שראש הממשלה עושה לכלכלה או לסיכוי של קיום בשלום עם הפלסטינים.

אגב, זוכרים את הגז שנתנו לתשובה? ההוא שההכנסות ממנו היו אמורות לעבור לקרן יעודית למען עתיד החינוך? אז תשכחו מהכסף. הוא יתחיל להכנס רק עוד חמש שנים. עד אז, אנחנו נממן את ההגנה על הקידוחים שמכניסים כסף רק לתשובה. נשלם על זה 700 מיליוני שקלים. בשלב ראשון, לפחות: חיל הים דורש שלושה מיליארדים כדי להגן על תשובה. כלומר, אנחנו נשלם על ההגנה של תשובה מהכסף שהוא אמור היה להעביר לנו. מבריק, לא? ובסופו של דבר, שר התשתיות עוזי לנדאו ניצח: האיש, שכיהן כשר מטעם סיעת תשובה ביתנו, הודיע בשעתו שישראל תצא למלחמה כדי להגן על הגז של תשובה – אבל הוא יילחם עד חורמה כדי למנוע מתשובה לשלם תמלוגים גבוהים יותר. וזה בדיוק מה שקורה.

ולצד כל אלה, יהיו הגזירות. באוצר מתכננים לא רק להעלות את המע"מ, אלא גם לקצץ את תקציב הרכישות של הממשלה בשני מיליארדי שקלים – מה שאומר שהציוד שיעמוד לרשות הציבור יהיה מיושן יותר וכושל יותר; להקפיא גיוס עובדים חדשים במגזר הציבורי, כך שפחות עובדים יעמדו לרשות הציבור, כי מדי שנה פורשים אנשים לפנסיה; על פי אותו ההגיון, לקצץ משמעותית את מספר עובדי המדינה; לבטל את העלאת השכר שהובטחה לעובדי המגזר הציבורי, כי הבטחות לא צריך לקיים ועובדים ממורמרים שצריכים למלא גם את תפקידם של עובדים שפוטרו הם בהכרח עובדים שנותנים שירות טוב יותר; דחיית סלילת כבישים והנחת מסילות ברזל, כי השקעה בתשתית זה לחלשים; קיצוץ חד בקצבאות הילדים; דחיית תכנית ה"התעצמות" של הכבאים (הולך להיות כיף בקיץ); דחיית גיוס שוטרים וסוהרים, כי היאוש לא צפוי לגרום לעליה בפשיעה; וקיצוץ של שלושה מיליארדי שקלים בתקציב הבטחון. יישום הסעיף האחרון צפוי להיות מלווה במטס חגיגי של חזירים.

זה לא מקרה שכל זה יוצא עכשיו, שבוע לפני הבחירות. נתניהו משוכנע שהציבור איבד את התקווה לשנות, ושאין לו כוח עוד לשמוע על הבחירות. אבל ההיסטוריה רוויה מהפכים, שום דבר לא קבוע מראש, ורבים מהאנשים שהתגרו בגורלם כמו נתניהו שילמו על כך מחיר כבד. בעוד שבוע נלך אל הקלפי, ונשלח את נתניהו ושטייניץ אל מקומם הראוי: פח האשפה של ההיסטוריה. וכדאי שזה יהיה עכשיו, כי אם נתניהו מסוגל עכשיו ללכת לבחירות בלי להציע אפילו מצע, לכו תדעו מה הוא ירשה לעצמו לקראת הבחירות הבאות.

ועוד דבר אחד: והליצן של מערכת הבחירות, יאיר לפיד, כינס היום Screenshot_2013-01-15-11-40-28מסיבת עיתונאים כדי… לדרוש משורה של מפלגות שאף אחת מהן לא תסכים לשלוח לממשלה מישהו בתפקיד סגן שר. לפיד טוען שמדובר בתפקיד מיותר, מה שנכון, ושהוא עולה הרבה כסף, שזה בולשיט. אנחנו מדברים על עשרות מיליארדים ולפיד משחק בבוטנים. הפתרון האחר שלו לבעיית הגרעון היה קיצוץ תקציב הישיבות, שזה היה יכול להיות נחמד אלמלא כל תקציב הישיבות קטן ממיליארד שקלים. לפיד, חשוב לציין, סירב להתחייב שלא לשבת בממשלה שיש בה שרים ללא תיק, מה שהפך את המחווה שלו לפחות מריקה. בנוסף, הוא שלח מכתבים בלשון זכר ("נדע שגם אתה מתחייב לכך…") לזהבה גלאון ושלי יחימוביץ', מה שמעיד על רמת הרצינות שבה הוא רואה את תפקידו. כשזה נחשף, הוא מחק את הפוסטים הללו – והעיד בכך שהוא לא מבין את העידן שבו הוא חי וגם מה הוא חושב על מצביעיו. (צילום המסך באדיבות ערן כץ).

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

השולפים

ביום רביעי יצאתי עם כמה ידידים לשתות בירה. כשחזרתי הביתה, הסתבר שדפקנו את השיטה: שר האוצר שטייניץ העלה את המסים על בירה וטבק לא החל מהשנה הבאה או מהחודש הבא, אלא מאמצע הלילה. ויהי בחצות הלילה.

באותו היום, הודיע ראש הממשלה נתניהו על כך שהוא מתכוון להעלות את המע"מ ל-17%. זה אותו נתניהו שהתחייב ערב הבחירות להוריד את המסים, לא להעלות אותם. למרבה השמחה, נתניהו לא יעלה את המסים כבר מעכשיו, אלא ימתין לחודש הבא, ככל הנראה. אם הוא היה מתנהג כמו שטייניץ, היה צפוי לי כאב ראש גדול מאד, כשהייתי בא לחשב את המע"מ ללקוחות שלי בסוף החודש. 16% או 17%? אגב, נתניהו העלה את המע"מ, על פי שורה של מקורות, מבלי להתייעץ עם שר האוצר שלו. זו לא הפעם הראשונה שנתניהו נוקט פעולה כלכלית חשובה בלי להתייעץ עם הבובה שלו באוצר. יכול להיות שלא היה לו זמן. כמו כן, נתניהו ושטייניץ שוקלים להחזיר את מס המעסיקים הוותיק, שהיה בתוקף בין 1975 ו-2008, אם כי בשיעור נמוך משמעותית יותר (0.5% לעומת 4%). כנראה שזה בהול.

זוכרים את הפיגוע בבולגריה? זוכרים איך נתניהו שלף שמדובר בהתקפה של איראן, ואחר כך אמר שכנראה מדובר בגרורה של איראן, חיזבאללה? זוכרים איך אמרו לנו שאחמדניג'אד בירך על הפיגוע? אז זהו, שלא. הוא אמר דברים אחרים לגמרי. האם ערוץ 2 יפרסם תיקון? האם נתניהו יחזור בו מהצהרותיו? כמובן שלא.

"בצלם" פרסם ביום חמישי סרטון שבו רואים חמוש צה"ל נוגח בפניו של פלסטיני ותוקף אותו, ומאוחר יותר רואים גם חמושים אחרים שמנסים למנוע מהצלם לתעד אותם. תוך כשעה וחצי, מיהר דובר צה"ל לטעון שהחמוש הותקף ושהסרטון ערוך. כמובן, לא היה לו מספיק זמן לברר את הנקודה הזו, וכמובן, דובר צה"ל לא הציג כל ראיות לכך שמדובר בסרטון ערוך. שוב הוא הוכיח שהאינסטינקט הראשון שלו הוא לשקר. וזה, מבחינתו, בסדר: בדובר צה"ל יודעים שהציבור יאמין להם אינסטינקטיבית, ולעזאזל האמת.

נתניהו ממשיך במסע ההשתלטות שלו על התקשורת הישראלית, ומנסה לחסל את התכנית הביקורתית האחרונה ברדיו, זו של קרן נויבך. כדי לשבור את השדרנית העקשנית, ניסו מקורביו של נתניהו שמנהלים את רשות השידור לנעוץ בתכנית שלה מסמר ללא ראש בדמות הליצן הגזען וההומופוב מנחם בן. זה נעשה ללא כל הליך תקין ובקרוב ייערכו דיונים בנושא. בן עף מהתכנית אחרי יומיים, ועכשיו שוקדים בלשכת ראש הממשלה על מציאת עב"מ אחר ש"יאזן" – כלומר, ימנע ביקורת על הממשלה, שהיא תפקידה הראשון במעלה של התקשורת – את נויבך.

נתניהו ושטייניץ מספרים לנו בעשרת הימים האחרונים שהמצב הכלכלי קטסטרופלי וצריך לנקוט צעדי מנע חריפים – כמו אלה שצוינו למעלה. אלה שני האנשים שרק לפני שלושה שבועות אמרו לנו שאנחנו חיים בגן עדן כלכלי ושניצלנו מהמשבר העולמי. שלושה שבועות? רגע, אפילו זה לא. רק לפני שבוע אמר נתניהו ש"הנתונים הכלכליים מצביעים על כך שהמשק הישראלי צמח בשנים האחרונות לעומת משקים אחרים באירופה ורמת החיים בו רק עלתה, אז מה באים עכשיו המקטרגים ואומרים 'לא טוב'?". זה היה ביום ראשון. בערב יום שני, נתניהו כבר השמיע זמירות אחרות: "אין ארוחות חינם. כדי לממן את זה אנחנו צריכים לעשות את התיקונים הדרושים בתקציבים ונעשה את זה כבר ביום שני הקרוב בישיבת הממשלה ואחר כך בהגשת תקציב אחראי. מי שאומר שאפשר להוציא כסף בלי חשבון, בלי כיסוי, למטרות פופוליסטיות – פשוט מסכן את מדינת ישראל ויכול להביא אותה בקלות למצב שראינו בכלכלות מובילות באירופה שנמצאות על סף פשיטת רגל. זה לא קרה פה, אני לא אתן שזה יקרה פה." ההפרש היה יום אחד, אבל התקשורת לא מעמתת את נתניהו עם הדברים ההפוכים שהוא אומר בהפרש קצר כל כך. יום אחד היינו בחגיגה, למחרתו היינו לקראת צנע. אבל מבחינת נתניהו, תמיד היינו במלחמה עם אירואסיה.

סליחה, אמרנו שאנחנו במשבר היסטרי? לא מבחינת משרד האוצר. הוא מתחמק מדיונים בנושא, ועוד לא התחיל להכין את התקציב. הוא הרי יודע שבסופו של דבר הוא יוכל לכפות אותו הר כגיגית על הכנסת, שאפילו לא תבין על מה היא מצביעה. הציבור יתעורר עם שחר עם גזירות חדשות, אבל כבר יהיה מאוחר לעשות משהו בנידון – אלא אם יצליחו לשכנע את משרד האוצר שלא ליישם את החוקים שהוא עצמו העביר. יש לו נסיון רב באי ישום של חוקים שלא מוצאים חן בעיניו.

כמובן, האחריות – כפי שמיטיב לציין גולית – למשבר הגרעון כולה על נתניהו. הוא הגדיל את התקציב בכל שנה, בעיקר את תקציב הבטחון (שכמעט כל שנה חרג מהתקציב שאישרה לו הכנסת); במקביל, הוא הוריד את מסי החברות (והוא מסרב להעלות אותם), ועכשיו אנחנו למדים שחברות ענק כמו אינטל וטבע שילמו לישראל מס של 3.3% – כשביעית ממה שמשלמת חברה קטנה או בינונית.

סטלה קורין ליבר דיווחה על השיחה הבאה, ההזויה, שהתנהלה בין נתניהו ובין שטייניץ ופקידי האוצר ב"אחד השבועות האחרונים", והיא מבהירה כל מה שצריך להבהיר:

ראש הממשלה (כועס): "לא נתתם לנו מידע מצטבר על התוספות ב'טייס האוטומטי' לשנה הבאה, 2013".

– שר האוצר (נבוך): "אבל כל ההחלטות התקבלו בידיעתך, לבקשתך, אחרי דיונים בממשלה".

– נתניהו (רותח): "אני לא מדבר על החלטות, אני יודע הכול. אבל אתם, אגף התקציבים, לא מסרתם לנו מעולם את הצבר המלא של ההוצאות האוטומטיות הצפויות לנו בשנה הבאה".

– שטייניץ (מהסס): "ביקשנו פגישות דחופות, התרעתי שהסכומים מצטברים למצב בלתי אפשרי".

– פקיד אוצר (מגמגם): "אבל אדוני ידע על כל ההוצאות, שום דבר לא היה בלי הממשלה".

– נתניהו (מכה על השולחן): "שמעתי. אני דורש להציב במשרד רה"מ מסוף מחשב שיהיה מחובר לאגף התקציבים באוצר ויעקוב אחריו".

– שטייניץ (מחייך): "אנחנו בעד. צריך להקים מכניזם שיביא לשליטה גבוהה יותר בהתחייבויות לעתיד".

נתניהו (לא מסתכל בעיניים של אף אחד): – "לוקר (הראל לוקר, המנכ"ל), קח את זה לידיים".

ככה זה נראה. ממשרד האוצר עבור בלשכת ראש הממשלה עבור בדובר צה"ל: הכל מתנהל בשליפה. הכל ללא תכנון. כל אמירה לשעתה. שום דבר לא יציב. הציבור הרי לא שם לב ולא עוקב, והכנסת הזניחה מזמן את תפקידה העיקרי – לא, לא חקיקה אלא פיקוח על הרשות המבצעת. זה גורם לפרטצ'יה של אפרים קישון להיראות כמחוז חפץ אבוד. ואם בינתיים זה נראה כמו פארסה, זו רק שאלה של זמן עד שהיא תתברר כטרגדיה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, בבלוג מופיע כעת באנר שמתייחס לפרוייקט ותיק-חדש של עדי אלקין ושלי, "איך נפלו גיבורים." שמחתי לראות רבים מהקוראים במסיבה שנערכה בפאב אוגנדה ביום שישי.

(יוסי גורביץ)

שיטת ההתייבשות עובדת

באמצע החום אתמול, פרצה הפסקת חשמל שפגעה באלפי אנשים. בחברת החשמל מיהרו להרגיע את האזרחים ואמרו להם שזו היתה תקלה, אבל שבשבוע הבא יהיו הפסקות חשמל מתוכננות. עכשיו, כשאני שומע שיש תכנית, אני רגוע יותר.

ישראל מתיימרת – ואולי מדויק יותר יהיה לומר, מעמידה פנים לתצרוכת חוץ – להיות מדינת הייטק. ובכל זאת, בשיא החום, היא מודיעה רשמית שהיא לא מסוגלת לספק לאזרחיה את מצרך הבסיס של מדינה מודרנית, קרי חשמל.

המשבר הזה ידוע מראש: שר האנרגיה עוזי לנדאו הודיע לפני שנתיים שב-2013 ישראל צפויה ל"בצורת חשמל". הוא פיקשש בשנה, והיא מתחילה כבר עכשיו. וזה לא מקרה: האוצר מעכב כבר שנים את בנייתה של תחנת כוח נוספת, משום שהוא לא מוכן שהיא תהיה בבעלות ציבורית, ואחר כך הוא הודיע שהוא לא מוכן שהיא תמומן מכספי ציבור.

מעבר לכך, יש את השערוריה של התנהלותו של הטייקון הכושל יצחק תשובה. אחרי שזכה בזכיון שמן מאד על הגז שלנו, ואחרי שצץ לפתע קמפיין בזוי במיוחד נגד הנסיון לתת למדינה חלק גדול יותר מהרווחים ממה שהוא בסופו של דבר משאב לאומי שלה, החברות שלו ניצלו את משבר האנרגיה של ישראל כדי לסחוט יותר כסף מחברת החשמל – או, במילים אחרות, מהציבור הישראלי.

עכשיו אנחנו למדים שחיל הים דורש תוספת תקציב של שלושה מיליארדים כדי להגן על הגז של תשובה, זה שהוא מנסה למכור לנו במחיר מופקע, כדי לפצות את עצמו על תוצאות ועדת ששינסקי. וראה זה פלא: משרד האוצר, שהחליט שמי שיממן את ההגנה על האסדות הללו לא יהיה תשובה – ההוא שגורף את רוב הרווחים – אלא דווקא הציבור, טען קודם לקבלת חוק ששינסקי שהעלות תהיה 20 מיליוני שקלים בשנה בלבד. כלומר, האוצר נתן לתשובה בונוס של בערך 2.4 מיליארדי שקלים (בחישוב של 20 מיליונים כל שנה במשך שלושים שנה) מכספי הציבור. מבריק. הפקיד שהיה אחראי ל"טעות" הזו כנראה כבר ימצא ג'וב אצל תשובה, כשיפסיק לעשות סיבוב על הציבור.

אז מה היה לנו: קודם כל, העלאה חדה של תעריפי החשמל; אחר כך, שיבושים באספקת החשמל בגלל עיכוב בבניית תחנות הכוח מצד האוצר; אחר כך, חוזה נוח מאד עם אוליגרך, שמפיל את ההגנה על הרכוש שלו על הציבור אבל מבטיח לנו שמדובר בעלות זולה מאד, מה שלא נכון; ומעל לכל, ההודאה של בכיר באוצר – אילן לוין, מי ששלח את הרופאים לעבוד במשרה שניה בעודו מקבל משכורת נאה מאד של 32,140 ₪ בחודש – שמדי פעם, האוצר "מייבש" חברות ציבוריות, כלומר מונע מהן לעשות את תפקידן, כדי להביא להפרטתן.

אני מתקשה מאד להאמין שכל זה הוא צירוף מקרים – לא כשראש הממשלה הגדיר פעם את חברת החשמל כספינה נאצית שיש להטביע. כשיגיעו הפסקות החשמל המתוכננות – והן תגענה – הציבור יפנה נגד חברת החשמל, לא נגד האנשים שהיו אמורים לשרת את האינטרס הציבורי אבל בגדו בו לטובת מספר קטן של בעלי הון. את הצעקה הציבורית הזו ינצלו נתניהו ונערי האוצר כדי להפריט את חברת החשמל, שלכאורה לא מצליחה לעשות את תפקידה. הפרטה כזו כבר החלה, בחסות משבר החשמל.

ואם מישהו חושב שאוליגרכים שכל מה שמעניין אותם הוא השורה התחתונה שלהם ושההתמחות שלהם היא התחמקות מתשלום חובות לציבור (הם מעדיפים לקרוא לזה "תספורת") יעניקו לציבור אספקת חשמל טובה יותר מזו הקיימת כעת, יש לי מילה אחת בשבילו: אנרון. את הפרטת חברת החשמל צריך לעצור, ולמחאה הציבורית צריכה להיות דרישה מרכזית: הלאמת משרד האוצר.

ועוד דבר אחד: לפני כשנה וחצי כתבתי כאן על העוול בפרשת רצח חוסאם רווידי, שהותקף על ידי ארבעה חובשי כיפות, אחד מהם חמוש בסכין, ונדקר למוות. הפרקליטות העדיפה אז להעמיד לדין את הדוקר על הריגה, ולא על רצח. אתמול (ה') פורסם גזר הדין בפרשה: הדוקר נידון לשמונה שנות מאסר ולפיצוי של 5,000 ₪, שישולמו בחמישה תשלומים. השופט התחשב ב"נסיבות חייו הקשות" של הרוצח ונמנע מלגזור עליו את העונש המירבי על הריגה, שהוא 20 שנה. רוצחיו של אריק קרפ, לשם השוואה, נידונו ל-26 שנות מאסר ולקנס של 300,000 ₪ – והם הורשעו ברצח, למרות שבמקרה שלהם לא היתה מעורבת כל סכין. הפרקליטות טענה בתגובה ש"לא ניתן היה להוכיח כי לא' (הדוקר – יצ"ג) היתה כוונה להרוג, או שאפילו יכול היה לצפות כי הנפת הסכין תסתיים במוות." וואלה! מי היה מעלה על דעתו שהנפת סכין יכולה להסתיים במוות? אבל אסור להשוות: אריק קרפ היה יהודי, חוסאם רווידי לא.

(יוסי גורביץ)