החברים של ג'ורג'

פנינו אל השמש העולה

או: לא קלה דרכנו. סוג של מניפסט לרגל הבחירות במרצ

אנחנו ישראלים וסוציאל-דמוקרטים. כל אחד מאיתנו מחזיק גם בשלל זהויות אחרות. חלקנו יהודים, חלקנו פלסטינים, חלקנו בדואים. חלקנו אתאיסטים, חלקנו יהודים מאמינים על שלל גווניהם, חלקנו מוסלמים ונוצרים. אבל מה שמחבר אותנו הוא ישראליות וסוציאל-דמוקרטיות.

שתי זהויות בעייתיות, אבל הכרחיות. להיות ישראלי הגון, פירושו לדעת שנוצרה כאן מולדת שלא התקיימה קודם, ושהיא באה על חשבון אסונו של עם יליד. פירושו להישיר מבט אל המהפכה שממנה נולדנו ולדעת שהיא היתה טרגדיה איומה, לכל המעורבים בה; להישיר מבט אל האסון ולדעת שאת הנעשה אין להשיב ושהמשימה שלנו היא תיקון וריפוי. לדעת שזו תהיה עבודה ארוכה, מייסרת, מתסכלת – אבל שאין לנו את הזכות המוסרית להשתמט ממנה.

להיות סוציאל דמוקרט משמעו לדעת שהחברה שבה אתה חי איננה צודקת; שהיא מפלה אנשים על רקע כלכלי שברובו נובע מהמצב בו נולדו; שהיא משרתת קבוצה של אוליגרכים מושחתים – ובו זמנית להרתע מן החלום המפתה של מהפכה אלימה. כי מהפכה אלימה, לצד כל הטרגדיות שתביא עמה, פשוט תוליד מעמד עליון חדש, ואלימותה תכשיר את המשך האלימות. איכשהו, אף מהפכה לא הצליחה לצאת מהשלב של הדיקטטורה של הפרולטריון, שתמיד התגלתה כדיקטטורה של האליטה המהפכנית.

הנדרש מאיתנו הוא הכבד מכל: לשכנע את הציבור שדרכנו צודקת ושעליו להצטרף אלינו, לדפוק כל יום את הראש בקיר ועדיין לקום ולעשות זאת שוב למחרת. ואם אתם מרגישים שהראש שלכם לא עומד בזה, זה בסדר. צאו לחופשה. לא תועיל לאיש אם תשרפו. אבל אנא, חזרו אלינו בכוחות מחודשים אחר כך. יש לנו פריבילגיות רבות; אין לנו את הפריבילגיה להתייאש.

אנו יודעים כי יש לנו אומה. אנו יודעים כי יש לנו מולדת. ואנחנו צריכים לעשות הכל כדי להשאיר אותה טובה יותר לבאים אחרינו. לאט, בנחישות, יום אחרי יום, קרב פרלמנטרי בעקבות הפגנה. ויהיו תבוסות. לא מעט מהן. ויהיה תסכול. ואף על פי כן, אין לנו ארץ אחרת ואין לנו דרך אחרת.

ביום חמישי הקרוב ייערכו בחירות לוועידת מרצ. אני מבקש את אמונם של חברי סניף פתח תקווה בבחירות. ביחס לשאלה הבוערת שבפנינו: אני בעד פריימריז פתוחים. ביחס לדברים שהם בנפשנו – ובכן, הם למעלה.

(יוסי גורביץ)

מרקדים לפני הפריץ

למה הפרקליטות מחפה על העריצות של נתניהו?

ביום שישי האחרון, סמוך לכניסת השבת, יצר ראש הממשלה בנימין נתניהו קשר – ככל הנראה טלפוני, על כל פנים לא מתועד – עם מנכ”ל חברת הרכבת והורה לו להפסיק את העבודות בשבת. פעולה זו בוצעה ללא כל סמכות חוקית, ולמרבה הדאגה הפרקליטות – שאמורה להיות אמונה על שמירת החוק – מסייעת לראש הממשלה להתחמק מאחריותו לכך.

כיממה לאחר ההחלטה של נתניהו, הגישה מרצ עתירה דחופה לבג”ץ בדרישה להורות על החזרת העבודות לאלתר. הבקשה לצו ביניים נדחתה, אבל המדינה והרכבת נדרשו למסור את תגובתן.

בתגובתה לעתירה, הביכה הרכבת את נתניהו קשות: היא כתבה כי נתניהו עצמו, כשר הכלכלה, אישר לה לעבוד בשבת לפני כשנה; היא ציינה כי עד אתמול (ב’) היא לא קיבלה כל מסמך כתוב מנתניהו, ועל כן היא לא מסוגלת להבין מה היו השיקולים של נתניהו בהחלטה שקיבל; ובהתאם, אין לה יכולת להתגונן בפני העתירה. כתוצאה מכך, ביקשה המדינה ארכה של יום למסור את תגובתה; היום מסרה אותה, והיא מביכה במיוחד.

בתשובת המדינה יש שני סעיפים מהותיים. סעיף 4 טוען שהעתירה היא תיאורטית ושבג”ץ לא דן בעתירות תיאורטיות. מדוע העתירה תיאורטית? משום שהיא מתייחסת לעבודות שבוטלו בשבוע שעבר. זה עבר ובטל, לא ישוב עוד להטרידנו – ובהתאם, טוענת המדינה, העתירה שדנה בפעילות לא חוקית של ראש הממשלה צריכה להמחק. היא, כמובן, לא מתייחסת לשאלה מה יקרה בשבת הקרובה.

הסעיף הבעייתי הרבה יותר הוא סעיף 5. אני מצטט אותו מתוך תשובת המדינה לבג”ץ שהועברה לי על ידי מרצ:

“למעלה מן הצורך, נציין כדלקמן: לרכבת ישראל ניתן ביום 16.8.16, בהמשך לבקשת רגבת ישראל, ‘היתר מיוחד להעסקת עובדים במנוחה השבועית על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951’ (להלן: ההיתר), לצורך עבודות פיתוח ותשתית שמעוניינת רכבת ישראל לבצען בשבתות, במהלך חודש ספטמבר 2016.

כעולה מן ההיתר, הוא ניתן לבקשת רכבת ישראל, שנבחנה בהתאם להוראות סעיף 12 [לחוק האמור – יצ”ג]. המדובר בהיתר חודשי, להעסקת עובדים במנוחתם השבועית במהלך חודש ספטמבר. ההיתר ניתן לכלל החודש, וביכולתה של רכבת ישראל באילו שבתות לנצל ההיתר, וכיצד. מן המשיבים [נתניהו, שר התחבורה כץ ושר העבודה כץ – יצ”ג] נמסר כי ההיתר לא בוטל או הותלה והינו בתוקף, ומשכך רשאית רכבת ישראל לעשות בו שימוש כל עוד לא הותלה או בוטל. עוד נמסר מן המשיבים [נתניהו, כץ וכץ – יצ”ג], כי ככל שתהיה כוונה לבטל את ההיתר או להתלותו, הרי שהדבר יבוצע על ידי בעל הסמכות […] [שר העבודה כץ – יצ”ג] או מי שהואצלה לו הסמכות מטעמו, על פי כל דין, ובהתאם לכל כללי המנהל החלים.”

ההדגשות במקור.

Screenshot_090616_023906_PM

אז מה קרה פה בעצם? נסדר את זה כרונולוגית.

16.8.16 – רכבת ישראל מבקשת ומקבלת, בנוהל, אישור עבודה בשבת.

השבוע האחרון של אוגוסט-תחילת ספטמבר: קרבות קשים בגזרת נתניהו-ישראל כץ.

2.9.16 – ללא כל סמכות, ראש הממשלה נתניהו פונה למנהלי הרכבת ודורש את הפסקת העבודות.

3.9.16 – העתירה של מרצ.

5.9.16 – תשובת הרכבת, שאומרת שעד כה היא לא קיבלה כל אישור בכתב; המדינה מבקשת דחיה של יום.

6.9.16 – תשובת המדינה, שמטרתה לסלק את הענן מעל נתניהו.

מה אומרת המדינה? היא מבצעת גניבת דעת. היא אומרת: אין לנו מושג על מה הרכבת מדברת. יש לה היתר חוקי, שנמסר לה כדין והוא בתוקף. לנו אין שמץ של מושג מדוע הרכבת, מסיבותיה שלה, החליטה פתאום, כמה דקות לפני כניסת השבת, להפסיק להשתמש בו. ובכל מקרה ההיתר בתוקף, אז נא למחוק את העתירה.

בקיצור, מה שהמדינה רוצה הוא שבית המשפט לא יתעסק בשאלה המעיקה מי נתן את ההוראה להפסקת העבודות, כי התשובה לשאלה הזו די ברורה, ועוד פחות בכך בשאלה האם היתה לו סמכות לעשות זאת, כי גם התשובה לשאלה הזו ברורה. המדינה רוצה שבית המשפט יעמיד פנים, כמוה, שכל מה שקרה בסוף השבוע פשוט לא קרה.

זה יכול לעבוד, אגב. לגמרי יכול לעבוד. בניגוד לתדמית שטיפח לעצמו, בית המשפט ממש לא אוהב לשאול את המדינה שאלות קשות, ואם היא נותנת לו תירוץ חצי מתקבל, או אפילו כמו במקרה שלנו שווה ערך של “תראה, ציפור”, הוא יעדיף למחוק את העתירה בתירוץ מנהלי כלשהו. ויש. תמיד יש. כשלא רוצים לעשות משהו, תמיד אפשר למצוא נימוקים.

כשראש ממשלה מורה לגוף ציבורי לבצע פעולה, או להמנע מפעולה, ללא סמכות חוקית, הוא מבצע פעולה של עריצות. הסמכות שמוקנית לראש הממשלה היא הסמכות שמוקנית לו בחוק בלבד. אין לו סמכות פרט לזו שמופיעה בחוק. כשהוא מחליט לעבור על החוק, לנצל את מעמדו כדי להטיל אימה על פקידים ולגרום להם שלא לבצע את תפקידם, הוא עושה שימוש במעמד שהעניק לו החוק כדי לבטל את החוק. המדינה זה הוא.

אף אחד לא מופתע מהפעולה של נתניהו. זה האיש. מה שעדיין מדהים הוא שיש פקידים, עורכי דין, אנשים שנשבעו לשמור על החוק ולקיימו, שמקבלים משכורת ציבורית לשם קיומה של שבועה זו; אנשים שאמורים לעמוד לצד שלטון החוק בדיוק נגד פקידים ושרים שקמים עליו, ושמתקפלים כך מול ראש ממשלה. שהם מוכנים ללכת לבית המשפט ולומר דברי הבל לא כדי להצדיק איזושהי מדיניות, אלא כדי לחלץ עריץ מהמבוכה שאליה קלע את עצמו.

אני לא יודע איך האנשים האלה מסתכלים על עצמם בראי בבוקר. אני מכיר את התירוצים, אבל נשבר לי מהם מזמן. ואני יודע שכאשר יקום כאן שלטון חדש, משרתי העריצות האלה יהיו הראשונים שיצטרכו לעוף. אי אפשר היה להשחית כך את המדינה בלעדיהם.

עדכון: לפני זמן קצר קיבל בג”ץ את העתירה של מרצ, וקבע כי “ניתן בזאת צו ביניים המתלה את הוראה המשיב מס’ 1 [נתניהו – יצ”ג] למשיבה מס’ 4 [הרכבת – יצ”ג] מיום 2.9.16, ככל שהוראה זו עודנה בתוקף.” בג”ץ גם קבע שייערך דיון בעתירה, למרות בקשת המדינה לדחות אותה, בהקדם.

ראויה לציון ההחלטה להקפיא את הנחיית ראש הממשלה, ככל שיש כזו, למרות טענת הפרקליטות שאין הנחיה כזו. כלומר, אם נתניהו ינסה לחזור על התרגיל בשישי הקרוב, הרכבת תוכל לומר לו בנימוס שהוא מפר צו בג”ץ. לדעתי בהחלטה הזו משתמע אי אמון עמוק (ומוצדק) בטענת הפרקליטות ונתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

גם הם במדחיקים

מפלגת העבודה ממשיכה לבגוד בכל מי שחשב שהיא מפלגת שמאל. עכשיו היא צריכה, כמו הימין, להתמודד עם השאלה: לאן הלאה?

הכנסת הצביעה אתמול (ד’) על הצעת חוק של ראשת מרצ, זהבה גלאון, שקראה לבטל את חוק החרם. הצעת החוק נדחתה, וזה היה די צפוי. רשמית, אמנם, הקואליציה של נתניהו מונה רק 61 חברי כנסת, אבל בפועל במקרים כאלה היא מקבלת תמיכה די אוטומטית של שרון גל ושאר מזילי הריר של ליברמן. מה שהיה פחות צפוי היה הרוב: 74 מול 14. 67, אם הקואליציה היתה מתאמצת, היתה תוצאה הגיונית. מאיפה הגיעו עוד שבעה?

מיש עתיד, אלא מה. ומהמחנה הציוני. אלה שמות חברי המחנה הציוני שהצטרפו לקואליציה בתמיכה בחוק שמהותו היא סתימת פיות ואיסור על פעולת מחאה בלתי אלימה:

בוז’י “יצחק” הרצוג, מיכל בירן, חיליק בר, איתן ברושי, מנואל טרכטנברג, אראל מרגלית, קסניה סבטלובה, רויטל סויד, דניאל עטר, מיקי רוזנטל, איציק שמולי, והאכזבה הגדולה – סתיו שפיר. 11 חברי כנסת של המחנ”צ, כמעט מחצית מהסיעה, הצטרפה לנתניהו ולליברמן. כנראה שגם בנושא הזה – כמו בנושא איראן, עזה, ועמדות מערכת הבטחון באופן כללי – אין קואליציה ואין אופוזיציה.

ההצבעה הזו איננה יוצאת דופן. איציק שמולי מנסה כבר כמה זמן להיות השרון גל של מפלגת העבודה, ומשתיק בצעקות כל ח”כ פלסטיני שעולה לדבר. חיליק בר מצהיר בכל הזדמנות שמפלגת העבודה צריכה לפנות ימינה, לסוג של סוציאליזם לאומי. ומה שאמורה היתה להיות נבחרת מבטיחה במיוחד, כזו שגרמה לך לחשוב לרגע שאולי הפעם מפלגת העבודה לא תתנהג כמו מפלגת העבודה, הפכה לאכזבה מרה מהרגיל.

לפני כשבועיים השתתפתי בוועידה אידיאולוגית של מרצ, שהמטרה שלה היתה לבחון מחדש את דרכה של המפלגה ולשנות מה שצריך לשנות. היו דיונים שנעו בין חריפות חדה ליגיעה של דברים שכבר נאמרו אינסוף פעמים. התהליך בתחילתו ואין לי מושג איך הוא יסתיים, אבל מרצ בוחנת את דרכה. השתתפתי בדיון שעסק בשאלה מה עושים בנושא שתי המדינות. העמדה שלי היתה שהתוכי הספציפי הזה הצטרף למקהלה השמיימית ודוחף שם פרחים מלמטה ושצריך להתחיל לחפש פתרון אחר; אחרים לא הסכימו. מאד לא הסכימו, לעתים. יהיה המשך.

זה משהו שמפלגות אמורות לעשות בעקביות. הדיונים סביב המצע, סביב דרכה המוצהרת של המפלגה בבחירות, הם לעתים קרובות חדים ומרים. אנשים ששייכים לבית אחד רבים על מה שהם רואים כנשמתו. מפלגות אחרות בישראל כבר לא עושות דברים כאלה. הליכוד, כידוע, יצא לשתי מערכות בחירות בלי להציג מצע בכלל. במפלגות הלפידיסטיות והליברמניות אין משקל לדעתם של מי שאינם ראשי המפלגה. בש”ס וביהדות התורה יש פסאדה של היוועצות במועצת רבנים. המצע של הבית היהודי הועתק מהמצע של האיחוד הלאומי כמעט בלי שום שינוי, אם כי בדרכה המוגבלת מאד יש במפלגה הזו ויכוחים סוערים. עד הימים האחרונים של מערכת הבחירות אי אפשר היה להוציא מהרשימה המשותפת מצע משותף, כי לא היה כזה. היו נקודות למצע, חלקן נועזות למדי, אבל לא מצע, וכמובן שלא היתה ועידה אידיאולוגית משותפת. להגנתה של הרשימה המשותפת ייאמר שלא היה לה די זמן, ושנסיון לארגן ועידה כזו ערב הבחירות היה יכול להוביל לפיצוץ. חד”ש, למשל, מחזיקה בעמדה של שתי מדינות לשתי עמים, שהיא העמדה של החלטת החלוקה ב-1947; לגמרי לא במקרה, זו היתה העמדה של סטאלין. בל”ד, מצד שני, נראית קרובה הרבה יותר לרעיון המדינה האחת.

אני מתקשה להזכר בוועידה אידיאולוגית שערכה העבודה שמשכה תשומת לב מאז 1992, כשאברום בורג הצליח להעביר החלטה בעד “הפרדת הדת מהפוליטיקה.” הנחת היסוד מאז 1993 היתה שהעבודה מתייצבת מאחורי הסכמי אוסלו ורעיון שתי המדינות, אבל יש פחות ופחות סימנים לאיזשהו עניין שלה בנושא.

העובדה שהסכם אוסלו נכשל היא אולי האלבטרוס הכבד ביותר סביב צווארו של מה שנשאר מהשמאל הישראלי. עד שהוא לא יתמודד עם העובדה שההסכם הזה נכשל, ושצריך להציב משהו אחר במקומו – לא, ובהתמודדות אני לא מתכוון ל”אבל נתניהו והימין אשמים” – הוא לעולם לא יצליח לשוב לשלטון. במפלגת העבודה מעדיפים להתעלם מהנושא הזה, להעמיד פנים שהוא לא קיים, ושאם הם יחקו את הימין, יצווחו שהם דווקא ציונים, וינסו להתעלות על מופע הקופים המעופפים של ינון מגל, הם ייתפסו בציבור כ”ימניים.”

הבעיה היא שהציבור לא מטומטם (זוכרים? זה הבסיס לשיטה הדמוקרטית.) הוא יכול להיות עיוור, הוא יכול להתפס להתקפי לאומניות מטורפים, אבל הוא לא טיפש. הוא מזהה זיוף מקילומטר והוא יודע שכל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנו. במשך 25 שנים מפלגת העבודה אומרת לעצמה שהיא צריכה לשקר לציבור. זה שקר אציל, היא לוחשת לעצמה. הבעיה היא שהציבור לא קונה אותו.

לחיליק ברים יש טוטם: יצחק רבין. הם מנופפים בו כאילו הוא רלוונטי למשהו. הם אומרים שהוא איגף את שמיר מימין ב-1992 וכך ניצח. ובכן, הם משקרים קודם כל לעצמם. רבין ניהל קמפיין כוחני מאד ב-1992, כן, אבל הוא לא ניסה לעקוף את שמיר מימין. היתה לו סיסמה אחת והוא הלך עליה בכל הכוח: אנחנו כאן, הם שם. הוא החל להשתמש בה אחרי הרצח של הלנה ראפ בבת ים והמהומות שבאו בעקבותיו. צריך להוציא את עזה מישראל, הוא שב ואמר.

מה שקרה עם המדיניות הזו אחר כך – היא יושמה במידה ניכרת – הוא מחוץ לטווח של הפוסט הזה. אבל לרבין לא רק היתה מדיניות: הוא היה משהו שלמפלגת העבודה לא יהיה עוד לעולם. הוא היה גנרל מנצח. הוא היה האדריכל של מלחמת ששת הימים. זה, הרבה יותר מהעבר שלו כראש ממשלה ושר בטחון, היה מה שהוביל לנצחון שלו.

לא יהיה עוד כזה, משום שצה”ל לא מנצח יותר. הוא לא מנצח יותר בדיוק משום שמפלגות כמו מפלגת העבודה הזניחו את חובתן לומר לציבור הישראלי שאנחנו בסכסוך עממי, סכסוך שאין לו פתרון צבאי.

שימו לב: הימין כבר לא מדבר על פתרון. מה שיש כרגע – הריצה המדינית במקום, הדיכוי הצבאי הנמשך בשטחים – הוא מבחינת הימין היהודי המצב האופטימלי. אין לו הצעה טובה יותר. לא יכולה להיות לו, מסיבה אחת: הוא לא יכול לוותר על יהדותה של ישראל (כלומר, על היותה מדינת האדונים היהודים) והוא לא יכול להסיר התנחלויות. כל מה שיש לו הוא מלחמות ברמה נמוכה לנצח נצחים, או עד שהוא יצליח להשלים את הטרנספר השקט שלו. עכשיו מצטרפת למקהלה הזו, בינתיים ככינור שני, גם מפלגת העבודה.

אז למפלגת העבודה לא יהיה עוד רבין פשוט משום שלא תהיה עוד מלחמת ששת הימים. המקסימום שהיא יכלה לקבל הוא גבי אשכנזי, לוחם ברוטלי שטוב בלהרוג אזרחים אבל לא ניצח מישהו אי פעם (למעשה, הוא הוציא תיקו מול החמאס, ומול חיזבאללה הוא הובס.) השאלה, חברים, היא לאן הלאה.

מה הפתרון שלכם? אתם יכולים להצטרף ללהקת הזאבים של הימין. זה כנראה יקנה לכם עוד כמה שנים. אבל רבאק, אתם לא אמורים להיות אוסף עסקנים נוסח הגמדים של לפיד או המריונטות של ליברמן. אתם אמורים להיות מעל לציניות הזו, להציג איזשהו חזון.

ולא, אתם לא יכולים להציע מדינת כיבוש נצחי עם שגשוג ליהודים בלבד. זה לא יחזיק עוד הרבה זמן. ההוצאות של הכיבוש גדלות כל הזמן והצבא גם ככה גדול מדי על ישראל. מה גם שאיך לומר, יהיה לכם קשה מאד להציג את זה בעולם; ואתם הרי משווקים את עצמכם כמי שמסוגלים לדבר איתו, בניגוד לנתניהו. אתם יכולים ללכת על מה שציפי לבני אהבה – לזייף תהליך שלום כדי להרגיע את העולם בזמן שהכיבוש נמשך כסדרו – אבל גם זה כבר לא כל כך מחזיק. הכל מצריך יותר מאמצים.

אז מה אתם רוצים, חברים? אתם לא יכולים רק לומר “אנחנו נעשה עבודה טובה יותר.” כן, זה כנראה נכון, כי רבאק – בצד השני יש לנו את דני דנון ומה-שמו מזוז ואת הסרסור וסוחר הסמים חזן. אתם צריכים לומר מה אתם רוצים לעשות. רבין, שאתם מתיימרים לחקות, אמר “אני אנווט, אני אחליט.” לכם אין את האומץ להחליט ולנווט.

הציבור הישראלי עסוק בהדחקה עמוקה. הוא לא רוצה לראות לאיפה הוא הגיע. התפקיד שלכם הוא לא להיות enablers שלו בפסיכוזה הזו, אלא להתוות דרך החוצה. אם אתם לא מסוגלים, אם כל מה שאתם יודעים להיות או – גרוע מכך – רוצים להיות הוא ליכוד ב’, עשו לנו טובה ורדו סוף סוף מהבימה ההיסטורית. אתם לא חלק מהפתרון, אתם חלק מהבעיה.

עוד דבר אחד: נושא בתי דריינוף עולה לכותרות בימים האחרונים והוא צפוי להיות לוהט למדי בשבוע הקרוב. הנה פוסט שכתבתי עבור יש דין בנושא, שמסכם את כל הנקודות שהתקשורת היהודית מעלימה: שמדובר באדמה פלסטינית פרטית; שמדובר בהעברת שטח שנתפס תפיסה צבאית לשימוש פרטי יהודי; ושהמדינה שינתה את עמדתה שוב ושוב כדי לרצות את העבריינים. כל מה שרציתם לדעת על הקנוניה לפיצוי נוכלי גבעת האולפנה ולא היה לכם את מי לשאול.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הגזלנים בפאניקה

הימין היהודי בהיסטריה מהאפשרות של סימון מוצרי התנחלויות, והוא יוצר ערבוב מכוון בין חרם על ההתנחלויות ובין חרם על ישראל

ההיסטוריון הרומאי טקיטוס היה ידוע בשנאתו לקיסרים, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך היא התיאור שלו של נירון השורף את רומא ומנגן בנבל. אחרי שתי פסקאות ארוכות ומושכות לב, כותב טקיטוס בקצרה שלהד”מ, כי הקיסר לא היה בכלל בעיר באותו הזמן. אבל אם אתם בכלל מודעים לקיומו של נירון, מירב הסיכויים הם שתזכרו את תמונת הקיסר הפסיכי על הגג. היא הרבה יותר מוצלחת מאשר ההכחשה.

ישראל הראל, תועמלן ימני, ביצע שטיק דומה לפני מספר ימים: הוא פרסם מאמר ב”הארץ” ל, ובו תיאר מצב נוסח “הפרוטקולים של זקני ציון,” בו בכירי BDS נפגשים ומציינים בסיפוק שדווקא בישראל רושם ה-BDS הישגים. אחרי שתי פסקאות, הראל מציין שלהד”מ. מה הטריד את הראל? מה שהטריד את אביגדור ליברמן: הצעת חוק של מרצ, שקובעת שעל כל מוצר שמופץ בישראל, יצוין הישוב שבו הוא מיוצר. הסיבה לכך פשוטה: הנוכלים מההתנחלויות – ועצם קיומם של המתנחלים נשען על נוכלות ושקר – מודעים לכך שיש ציבור ניכר שלא מוכן לרכוש את המוצרים שנוצרו באמצעות גזל, ועל כן הם מסתירים את מקום היצור. אחד הבולטים שבין הנוכלים הללו הוא העבריין הידוע לשמצה אברי רן, שמשווק את המוצרים של המאחז הבלתי חוקי שלו, גבעות עולם, באמצעות חברת ל.י.ב. שיושבת בכלל במושב עדנים, ובאמצעות חברת הרדוף.

במילים אחרות, הצעת החוק של מרצ היא שוות ערך להצעת חוק שאוסרת על הונאה בכשרות: לציבור שלא מוכן לקנות מוצרי עוול מותר לדעת איפה מיוצרת התוצרת שהוא קונה. כפי שנחשף בדו”ח שמשרד האוצר ניסה להסתיר, 350,000 הישראלים שהתנחלו בשטחים הכבושים אחראים בסך הכל ל-1.47% מהיצוא הישראלי לאיחוד האירופי, שותף הסחר הגדול של ישראל. את המעט שהם מייצרים שם – רובם הם עובדי ציבור, כי המגזר הציבורי שם גדול משמעותית מזה שיש בישראל גופא; ממשלה רזה זה בשבילכם, לא בשבילם – הם משווקים פה.

זכותם של ישראלים בעלי מצפון לא לקנות מוצרים של גזלנים לא צריכה להיות שנויה במחלוקת. אז איך משווק הימין את ההתנגדות שלו להצעת החוק הזו? הוא מבלבל, במכוון, בינה ובין חרם על מוצרים ישראלים בכלל, ומאשים את התומכים בחרם על ההתנחלויות בכך שהם תומכי BDS.

מה שמעלה גיחוך מריר על פיו של מי שמכיר את הוויכוחים האינסופיים עם פעילי BDS, שפעם אחר פעם טענו בזעם קדוש שאין טעם בחרם על התנחלויות אלא שיש צורך בחרם על ישראל כולה, ושכל מי שתומך בחרם על התנחלויות בלבד פוגע במאבק. סביב החרם על מוצרי ההתנחלויות יש קונסנסוס בינלאומי – עד כדי כך שישראל מפצה את המתנחלים על כך שהתוצרת שלהם איננה זוכה לפטור ממכס באירופה. הממשלה העדיפה לפצות את המתנחלים – או, במילים אחרות, לסבסד אותן עוד קצת בכספי המסים שלנו – משום שהיא ידעה איך תסתיים התנגשות עם האירופים סביב השאלה הזו. הבלגאן האמיתי יגיע, והוא יגיע, כשיתחיל החרם לא רק על מוצרי ההתנחלויות, אלא על כל החברות הישראליות שפעילות בהתנחלויות. פתאום בנקים ישראלים יצטרכו להסביר למה הם מעניקים משכנתאות בשטחים כבושים.

כלומר, ממשלת ישראל אומרת דבר אחד לעולם – היא מכירה בשתיקה בכך שההתנחלויות אינן חלק מישראל ובהתאם מוצריהן לא זכאים לפטור ממכס – ודבר אחר לתושבי המדינה. פה, הממשלה צווחת בקול גדול שחרם על מוצרי ההתנחלויות הוא חרם על ישראל, מה שהיא יודעת שהוא שקר.

למה זה קורה עכשיו? אולי כי בקרוב, צפוי האיחוד האירופי להכריז על סימון מוצרי ההתנחלויות. כשזה יקרה, יהיו שני תהליכים מקבילים: הנוכלים מהגדה יגבירו את מאמצי הזיוף שלהם, וכתוצאה מכך יתחיל חרם אמיתי על מוצרים ישראלים, פשוט כי לבעלי עסקים באירופה לא יהיה כוח לברר מאיפה באמת מגיע מוצר. שניים-שלושה מקרים מתוקשרים של זיוף יעשו את זה. כלומר, אם ממשלת ישראל רוצה למנוע חרם על מוצרים ישראלים, היא דווקא צריכה לתמוך בסימון מוצרי התנחלויות – אבל אין לה את האומץ הפוליטי לעשות את זה. היא מעדיפה להעלות את הישראלים לעולה על מזבח טובת המתנחלים. בנוהל.

הצעת החוק של מרצ הוציאה מהחורים את האוטו-אנטישמים של ועד מתנחבלי השומרון, שמיהרו לשלוח מכתב איום לח”כ זהבה גלאון, יו”ר מרצ, ובו ביצעו נסיון סחיטה: הם הודיעו לגלאון שאם מרצ לא תמשוך את הצעת החוק שלה, הוועד ושורה של מפעלים בגדה יפטרו את העובדים הפלסטינים שלהם. כלומר, העובדים הפלסטינים הפכו לבני ערובה של ועד מתנחבלי השומרון; הכל נהיה הגיוני יותר כשזוכרים שהוועד הוקם על ידי גרשון מסיקה, האיש שהמציא את הרעיון של “תג מחיר”, כלומר הפעלת טרור כלפי פלסטינים כדי להעניש על םעולות ישראליות נגד מתנחלים.

skhita

הסחטנים, כמובן, משקרים כשהם אומרים שהפלסטינים שעובדים שם מקבלים זכויות שוות תנאים סוציאליים מלאים, והם משקרים כשהם אומרים שהם יפטרו אותם. הם לא ימצאו עובדים אחרים בקות. בני עם האדונים שמעבר לקו הירוק לא אוהבים לעבוד, ועל כל פנים הם דורשים שכר הולם. על כל פנים, צריך לזכור את האיום הזה בפעם הבאה שהמתנחלים מייללים שהם מקדמים “דו קיום.”

מה שאנחנו רואים בהיסטריה הזו הוא פשוט: המתנחלים וגרורותיהם בממשלה צריכים לרוץ מהר יותר כדי להשאר במקום, כדי להשאר איפה שהיו לפני שנתיים. וזה לא מחזיק. לא לאבד תקווה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים יש לא מעט רעש סביב ספרו החדש של מייקל אורן, שמאשים את ממשל אובמה בכל מיני האשמות משונות. משום מה מתייחסים אל אורן כאל אדם בעל משקל ולא כאל המינוי האישי של נתניהו בוושינגטון, שמעולם לא היה נטול פניות ותמיד היה איש hasbara שהאמת לא היתה נר לרגליו. לרוע מזלו של אורן, תשומת הלב שהוא מושך גורמת לכך שאנשים בודקים את מה שהוא כותב – ותופסים אותו בקלות בשקר מטומטם. אורן טוען בספרו שהניו יורק טיימס פרסם מאמר של אבו מאזן, שבו כתב אבו מאזן שהפלסטינים קיבלו את הצעת החלוקה של 1947 אבל סירבו לתת לאורן זכות תגובה. בדיקה של המאמר של אבו מאזן מגלה שאין בו שום התייחסות להצעת החלוקה; בדיקה נוספת העלתה שימים ספורים לאחר מכן אמר אבו מאזן שדחיית הצעת החלוקה היתה טעות הסטורית. איך יודעים שאיש hasbara משקר? הוא פותח את הפה. (אני רוצה להודות לליסה גולדמן על ההפניה.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שני גויים בבטנך

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואנחנו צריכים לבחור באיזו דרך אנחנו צועדים: דרך ההסתגרות והשנאה, או דרך ההתגברות, ההחלמה והכבוד

(לשולמית אלוני. אמי, אמי, רכב ישראל ופרשיו.)

לפני 50 שנים, ב-15 במארס 1965, נשא הנשיא האמריקאי לינדון ביינס ג'ונסון נאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס, שבו אימץ את התנועה לזכויות האזרח וקרא לכל האמריקאים להתייצב מאחוריה.

ג'ונסון לא רצה לנאום. הוא שנא את הרעיון של הנאום, הוא חש שהמנהיגות השחורה מאלצת אותו לשאת נאום ולדחוף את הקונגרס לרפורמה כשזה עוד לא מוכן. אבל המשטרה של סלמה, אלבמה, לא השאירה לו כל ברירה: שלושה ימים קודם לכן, ראו עשרות מיליוני אמריקאים את האלימות הפראית שהפעילו הקלגסים של אלבמה כלפי צועדים שלווים שבסך הכל דרשו את הזכויות שהעניקה להם החוקה – זכויות שארה"ב העדיפה להעלים מהן עין במשך מאה שנים כמעט, אחרי שההתקוממות הרצחנית הדרומית הידועה כ-Redemption דחקה לאחור את הזכויות שהעניקה מלחמת האזרחים. לבנים ליברלים טובים, מהסוג שמרטין לותר קינג זיהה כסכנה האמיתית לזכויות האדם – אנשי ה"כן, אבל לא עכשיו" – התבוננו מבועתים בלובשי מדים, פניהם מעוותות משנאה, משסים כלבים ומפעילים אלות במוחים לא אלימים.

סלמה היתה פרובוקציה, כמובן, פרובוקציה במובן הנעלה של המושג: היא אילצה את הממסד הלבן להתבונן בתוצאות המדיניות שלו, אילצה אותו להגיב. סלמה לא נבחרה במקרה; השוטרים שלה הפעילו אלימות משולחת רסן כלפי "מסע הצלב של הילדים," שנתיים קודם לכן, ואף שמפקד המשטרה הידוע לשמצה– ידוע לשמצה גם כיום – בול קונור הועבר מתפקידו, היה ברור שמדובר שהמשטרה שלה תגיב בצורה חריגה. אלימות חריגה, בוטה, כזו שלא מורידה אשד של שפה משפטית על העוול, היתה מה שהמוחים רצו. אף שהקלגסים הרשמיים לא הרגו אף אחד מהמוחים ב"יום ראשון העקוב מדם," יומיים לאחר מכן, לקראת המצעד השני שם, רצחה מיליציה לבנה בלתי רשמית את ג'יימס ריבּ, כומר אוניטארי ואיש זכויות אדם שהגיע מהצפון לתמוך בצועדים.

הרוצחים והקלגסים כופפו את ידו של ג'ונסון. אף שהוא קיבל חינוך דרומי והיה נחשב בימינו לגזען מחריד, הוא היה אחד מאותם ליברלים טובים שעליהם קבל קינג. הוא תמך בזכויות אזרח – הסיפורים ששמע מאחד המשרתים שלו על הצורה שבה חיו השחורים זעזעו אותו עד עמקי נשמתו כבר עשור קודם לכן, והוא נדר לפעול, והוא היה איש פעולה – אבל תמיד היה משהו דחוף יותר. ב-15 במארס, הורה ג'ונסון להכין נאום דחוף, ובחר לשם כך בכותב הנאומים ריצ'רד גודווין; את בחירתו הוא הסביר ב"כלום אינך יודע שיהודי ליברלי חש בדופק של אמריקה?"

גודווין עבד במלוא המהירות, ומנע מג'ונסון מלתקן את הנאום. ההשלמה שלו היתה כה קרובה לשעת הנאום הנשיאותי, שלא היה זמן להעלות את הנאום על הטלפרומפטר. ג'ונסון עלה על הבמה שהכיר כה טוב, ואז מילאו מילותיו של יהודי ליברלי לא רק את היכל הקונגרס, אלא גם את בתיהם של 70 מיליוני אמריקאים:

"אני מדבר בפניכם הערב בשם כבוד האדם ויעודה של הדמוקרטיה. אני מפציר בכל חבר באחת משתי המפלגות, באמריקאים בני כל הדתות ומכל הגוונים, מכל חלקי הארץ, להצטרף אלי למען מטרה זו. […] הגיבור האמיתי של מאבק זה הוא השחור האמריקאי. מעשיו ומחאתו, האומץ שלו בסכנו את בטיחותו ואף את חייו, עוררו את מצפונה של אומה זו. הפגנותיו נועדו להפנות תשומת לב לעוול, נועדו לעורר שינוי, נועדו לעורר תיקון. הוא קרא לנו להגשים את הבטחתה של אמריקה. […] אין לנו בעיה שחורה. אין לנו בעיה דרומית. אין לנו בעיה צפונית. יש רק בעיה אמריקאית. […] משום שאין אלה רק השחורים, החובה מוטלת למעשה על כולנו: להתגבר על המורשת מטילת המום של גזענות ועוול."

נאומים, בפני עצמם, אינם משנים מציאות; לכל היותר הם מצביעים על המציאות המשתנה, על ההיסטוריה המהססת בצומת דרכים ועל דחיפה בכיוון מסוים. כמובן, אנחנו זוכרים את הנאומים שהצליחו. זה היה אחד מהם. ימים ספורים לאחר מכן, נערך המצעד השלישי בסלמה; הפעם הוא אובטח, בהוראת הנשיא, על ידי חיילים פדרליים. זמן קצר לאחר מכן, דחף ג'ונסון דרך הקונגרס את חוק זכות ההצבעה.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות. 50 שנה אחרי סלמה, עמד שם נשיא שחור ודיבר על הקורבנות, על המאמץ, על המחיר, והכיר בכך שכוח המשטרה של פרגוסון – ולא רק הוא – לא שונה כל כך הרבה מכוח המשטרה של סלמה בימי קונור. הוא עמד גם על העובדה שבאותם הימים, האנשים שאנחנו מכירים היום כגיבורים תוארו אחרת לגמרי: "אז קראו להם קומוניסטים, בני תערובת, מתסיסים מן החוץ, סוטים מינית ומוסרית, ושמות גרועים יותר – כל שם פרט לזה שנתנו להם הוריהם." מרטין לותר קינג הוא היום גיבור ממסדי, אבל אז הוא היה מושא למעקב ולקמפיין השחרה של ה-FBI, שאף ניסה לסחוט אותו ולהביא להתאבדותו. עיתונות הימין – והמרכז – התייחסה אליו בערך כפי שהעיתונות היהודית מתייחסת לחנין זועבי.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות, אבל הם חלק משינוי המציאות. לפני 50 שנים, כשמילים של יהודי ליברלי מהדהדות מגרונו, תפס לינדון ג'ונסון את המציאות, בכל הכוח שהאיש הוולקני הזה היה מסוגל לו, ואילץ אותה לסטות לנתיב אחר.

זה לגמרי יכול היה להגמר אחרת. ג'ונסון, נשיא דרומי, יכול היה לבחור במסלול שבחר בו גראנט, מאה שנים קודם לכן: הוא יכול היה לתת לדרום הלבן להטביע את המחאה השחורה בדם ואש, כשהוא מעמיד פנים שזה אינו מעניינו, עד שהטרור יעשה את שלו. חלקים מרכזיים בממשל שלו – ביניהם ג'יי אדגר הובר – חשבו שזה מה שהוא צריך לעשות. לממשלה הפדרלית היתה היסטוריה ארוכה של חרפה בהתעלמות מלינצ'ים. ג'ונסון בחר אחרת, והבחירה הזו שינתה את המציאות של ארצו.

[]

אבל המטרה של הפוסט הזה, שנכתב ערב בחירות, איננה שיעור היסטוריה. אנחנו ניצבים היום בפני אותה בחירה שבפניה ניצבה ארה"ב: בין משטר דיכוי גזעני, שפורמלית מעניק זכויות לנתיני הגזע הלא נכון, אבל בפועל הופך אותם למשיסה. אנחנו מגיעים לבחירות אחרי אולי הקמפיין הבזוי ביותר מאז 1981. ראש הממשלה הישראלי מזהיר שוב ושוב מפני האפשרות שאזרחי ישראל הערבים יצאו להצביע; אתמול, המפלגה שלו (למטה יש צילום מסך שהופץ ברשת) איימה עלינו בכך שראש האופוזיציה הבטיח למנות שר ערבי. יש, אומרים לנו בליכוד, פלח אוכלוסיה בגודל 20% שאסור לו להיות חלק מהשלטון. ואם נתניהו משחק פה את תפקיד הסנאטור השמרני, מאותם אבני נגף בדרכו של ג'ונסון, אז יש גרועים הרבה ממנו: שר החוץ של ישראל איים לאחרונה לערוף את הערבים שאינם מסכימים עם דרכו בגרזן. אם ראש הממשלה גינה את האמירה הזו עד כה, הגינוי חמק מעיני. מה הוא צריך להסתבך.

minister

ואמירות כאלה, משנאמרו ואין עליהן תגובה חדה, משתרשות, נכנסות לתודעה, הופכות לרגילות. למדינה היהודית יש בעיה היסטורית עם הפלסטינים: העוול שלה כלפיהם, כשמביאים בחשבון את הבדלי סדרי הגודל, איננו בהכרח קטן מזה של המדינה האמריקאית כלפי השחורים. המדינה היהודית טבחה באזרחיה הפלסטינים בשלוש הזדמנויות בולטות – טבח כפר קאסם, יום האדמה, ואירועי אוקטובר 2000 – והיא מנהלת נגדם מלחמה מלוכלכת מאד, שהיתה מוכרת ללא ספק לבריונים במדים של קונור ולשופטים מטעם של אלבמה, גם כיום, תוך שהיא עוטה עליה אצטלת משפטית. כל זה, כמובן, מבלי לדבר על מלחמת הנישול שהיא מנהלת כלפי הפלסטינים שאינם אזרחיה.

כשנתניהו מצהיר פעם אחר פעם שלישראל יש ערכים משותפים עם ארה"ב, הוא מתכוון לארה"ב של בול קונור והקו קלוקס קלאן. אתמול התייצב נתניהו לעצרת שבה השתתף גם השותף הטבעי שלו, נפתלי בנט, אבל גם – לראשונה, עד כמה שידיעתי מגעת – ברוך מרזל איש כ"ך. נתניהו לא יכול יותר להתנער מהחיבוק עם הכהניסטים. מי שראה את העצרת, שם לב שהיו בה בעיקר חובשי כיפות. הימין השפוי, ופעם היה כזה, קרס אל תוך עצמו. קשה עד בלתי אפשרי להיות, בישראל של 2015, איש ימין והגון; ומאחר וקשה להביט במראה, כל מה שנותר הוא לחבק את הגזענות, לדחות את האפשרות לשוויון, ולומר שמדובר בפראים שלא מסוגלים לשלוט בעצמם וצריכים שמישהו אחר ינהל אותם, מישהו נוקשה אך הוגן.

ואנחנו יכולים, וחייבים, להיות אחרים. אנחנו יכולים לבחור, בסלמה הבאה, לעשות את המעשה הנכון. ולשם כך, אסור לנו להכנע – אבל כדי לא להכנע, אנחנו צריכים לדעת קודם כל שאנחנו נאבקים ועל מה אנחנו נאבקים.

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואני מבקש ממכם לבחור במפלגה היחידה בכנסת שלא שכחה לרגע על מה אנחנו נלחמים, המפלגה שהמייסדת שלה בנתה למעשה את תנועת זכויות האדם בישראל, המפלגה שנאבקת על שוויון, המפלגה שנאבקת על זכויות נשים, על זכויות מבקשי המקלט, המפלגה שמשמיעה את קולו של מי שאין לו קול; אני מבקש ממכם לבחור במרצ, המפלגה שמייצגת בישראל את רוח סלמה.

הסיבות מוכרות לעייפה ונמנה אותן שוב. למפלגת העבודה יש היסטוריה ארוכה מדי של מכירת נשמתה עבור האשליה של שינוי מבפנים, ואל תגרמו לי לדבר על ציפי לבני, שנותנת פייט יפה לשמעון פרס במאבק על פרס האופורטוניסט הפוליטי. קול למחנה הציוני בהחלט יכול להיות קול לממשלה הבאה של נתניהו; לבני והרצוג סירבו להתחייב שלא ישבו בממשלתו. על הליצן הריק מ"יש עתיד" אני מסרב להכביר מילים. כחלון הוא איש ימין קיצוני ותומך פייגלין לשעבר; אני לגמרי לא בטוח, בלשון המעטה, שמה שישראל צריכה כרגע היא מפלגה לאומית-חברתית.

יש לי הרבה אמפטיה לרשימה המשותפת, ואני נוקט כלפיהם בעמדה שנקטה שולמית אלוני כלפי אדם ששאל אותה, ב-1988, מדוע לא להצביע למפ"ם אלא דווקא לרצ: אם אתה מתכוון להצביע למפ"ם, היא ענתה, אני לא אריב איתך. אבל הרשימה המשותפת היא שעטנז בעייתי למדי של סוציאליסטים ואיסלמיסטים. לבל יהיה ספק, אני לא מאשים אותם בכך: הפלסטינים הישראלים אולצו על ידי נתניהו, לפיד וליברמן להתאחד או להתפוגג, בעוד אחד מהשטיקים החוקיים (באישור בג”צ, כמובן) שמיועדים לוודא שיש להם זכויות פורמליות אבל לא מעשיות. הם בחרו באחדות, ובחרו בכך למעשה באזרחות ישראלית כשיכלו לבחור בבדלנות; זו לא היתה בחירה של מה בכך. ולרשימה המשותפת יש שורה של נציגים ראויים מאד: אחמד טיבי, דב חנין,

אבל אני לא יודע עד כמה אברהים צרצור, למשל, מחויב לזכויות נשים או לזכויות גאים, ואני לא יודע עד כמה מסעוד גנאים מחויב לחופש הביטוי. כשאני מצביע מרצ, אני יודע בדיוק מה אני מקבל: מפלגה עם רקורד בלתי מתפשר של תמיכה בזכויות אדם וזכויות חברתיות. לא מפלגה מושלמת – אין כאלו – אבל כזו שאני יכול לחיות איתה ב-90% או יותר, ומפלגה שמנהלת ויכוחים בלתי פוסקים, לעתים מתישים, על דרכה.

נתניהו התווה לנו דרך אחת, דרך השנאה והפלגנות, דרך האזרחות הריקה, דרך האתנוקרטיה שנידונה לדכא חלקים גדולים והולכים מאוכלוסייתה, עד שתקרוס הקליפה הדמוקרטית שלה; ג'ונסון הראה לנו שיש דרך אחרת, קשה ומיוסרת ומייאשת וקורעת לב, אבל מובילה למעלה. מחר הולכים לקלפיות; מחר שולחים את מחרחר השנאה נתניהו ואת חקיינו הגרוע ממנו הביתה; מחר מצביעים בעד המפלגה שהתייצבה בעקביות בצד זכויות האדם.

ובחרתם בחיים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

"בסופו של דבר אני צריכה להשמיע את הקול של מי שאין לו קול"

ראיון עם ח"כ מיכל רוזין

בשבוע שעבר נפגשתי לראיון קצר עם חברת הכנסת מיכל רוזין, מקום רביעי ברשימת מרצ לכנסת ה-20. רוזין היא אחת מחברות הכנסת היותר יעילות של מרצ, אולי היותר יעילות בכלל, אבל מהיותר נחבאות מעיני התקשורת. בקרב מצביעי מרצ, עם זאת, יש לרוזין לגיונות של מעריצים, מה שהוביל אותה להצלחה ניכרת בפריימריז. מטבע הדברים, או צוק העתים, הראיון היה פוליטי במהותו.

ספרי לנו על עצמך. מי את, איפה גדלת?

"גדלתי ברמת גן, בשכונת מעמד ביניים הכי קלאסית של פעם: רוב האנשים עסקו במקצועות חופשיים. זו היתה שכונה – בית מגורים משותף, שכנים שמכירים זה את זה, ילדים שנכנסים לקחת סוכר, שעושים קיטנה משותפת בבית. הכי חיים של ישראל בשנות ה-70-80.

מה דחף אותך לפוליטיקה?

"אני חושבת שזה שני דברים. קודם כל, חוש צדק מאד גדול, האפליה והקיפוח תמיד עצבנו אותי, בין אם זה ילד בכיתה שנעשה לו עוול מצד ילדים אחרים או מורה שלא התנהגה כמו שחשבתי שראוי לפי אמות מידה של צדק. שזה כמובן מוביל לצורך לשנות וליצור חברה טובה יותר.

"מצד שני, תמיד עניינה אותי פוליטיקה, היחסים בין אוכלוסיה אחת לשניה, איך פועלות קבוצות הכוח בחברה ואיך האינטרסים עובדים ומה מקדפ מדיניות. מגיל מאד צעיר הייתי צופה בתשדירי תעמולה: אז זו היתה חוויה אמיתית, עם הגשש וספי ריבלין.

וכל הזמן התעניינתי: אז  מה הם אומרים, מה רוצה המפלגה הזו, מה המצע שלה בעניין הזה. זה תמיד עניין אותי, תמיד רציתי לחקור. למדתי הרבה על דתות שונות, הינדואיזם ובודהיזם ואיסלם ויהדות – השקעתי הרבה בלימודי יהדות, דווקא בגלל שלא זה בא לי מהבית.

"תמיד ראיתי פוליטיקה בכל דבר: ועד בניין, ועד כיתה בוודאי. אז למה לא להיות במקום שהכי משפיע, הכי משנה, ושם לעשות את השינוי? ואני חושבת שהתמזל מזלי כי אני חושבת שרוב האנשים מוצאים את עצמם צועקים על הטלוויזיה או הרדיו, ואני יכולה באמת לצעוק על נתניהו ובנט ולומר להם מה אני חושבת."

במובנים אמריקאיים, את מה שמכונה stealth candidate. את פועלת כמעט תמיד מתחת לפני השטח. לא שומעים אותך מוציאה הצהרות גדולות. ובכל זאת היתה לך הצלחה פנומנלית בפריימריז של מרצ. את סוגרת דברים בוועדות, לא מול מצלמות.

"אני חושבת שכדי להיות פרלמנטרית טובה, צריך כמה דברים. צריך להיות מאד חרוצים, ללמוד ולהכיר את החומר, לא רק ברמה שטחית ופופוליסטית. והדבר השני שנדרש מפוליטיקאי טוב זה יחסי אנוש טובים. כשיש לך יחסי אנוש טובים, אתה מצליח ליצור חיבורים מתוך פוליטיקה והסכמות עם אנשים שיש לך לפעמים תהום אידיאולוגית פעורה מולם, אבל אפשר למצוא את הדברים שבהם אפשר לשתף פעולה. אני חושבת שזה מפתח.

"אני חושבת שזכיתי להרבה מאד הערכה בכנסת כי נלחמתי על העקרונות שלי, עמדתי עליהם. אני לא מסכימה איתך שלא היו לי הצהרות גדולות: לא היה מי שדיבר על נושא מבקשי המקלט כמו שאני דיברתי. גם בנושאים אחרים לא ברחתי: דיברתי על הנושא המדיני, על הנושא הכלכלי, דיברתי על זכויות אזרח.

"לצערי לא תמיד העשיה בכנסת מתרגמת להופעות בתקשורת, ואולי כי פעם אמר לי מישהו משפט חכם: יש כאלה שמוכרים את עצמם ואת מוכרת עשייה.' ואולי אני צריכה להשתפר גם בלמכור את עצמי.

אחת הטענות שאני שומע הרבה מאד, מהרבה כיוונים לאחרונה, היא שמרצ נמצאת על סף אחוז החסימה. יכול להיות שהיא לא תעבור אותו. אנחנו צריכים להצביע טקטית, או – לפי השואל – או לרשימה המשותפת, או לגבנ"צ כמו שמתחילים לקרוא לזה. ובתור מי שנמצאת בקצה, מה את אומרת על זה?

"אני זוכרת בדיוק את אותה התקופה, חודש לפני הבחירות בקמפיין הקודם, היינו על שלושה מנדטים, בחלק מהסקרים ירדנו לשניים. רביב דרוקר אמר שמרצ לא עוברת את אחוז החסימה, והכפלנו את כוחנו והפתענו עם שישה מנדטים.

mr 1

"אני שומעת את האמירות האלה שלוש פעמים ביום בפאנלים וחוגי בית; אני שומעת מאנשים שאומרים שהם מאמינים במרצ, אבל הפעם אצביע אסטרטגית כדי לחזק את בוז'י. אני חושבת שזה הולך ומתמסמס. אני שומעת את זה פחות ופחות. אנשים משתכנעים להצביע מרצ – גם הנשיא עזר לנו, בתגובה שלו לראש הממשלה בעניין הזה – כי מבינים שהמצג שמי שיקבל הכי הרבה מנדטים הוא שיהיה ראש הממשלה הוא מצג שווא.

"הדבר השני שהציבור מתחיל להבין, גם בעזרתנו, הוא שגם אם חס וחלילה לא יהיה מהפך, והרצוג לא ירכיב את הממשלה, אז הרצוג ישב עם ביבי באותה הממשלה. והציבור שלנו לא רוצה לראות ממשלת אחדות, לא רוצה לראות ממשלה בראשות נתניהו.

"בוז'י כבר היה שר הרווחה בממשלה כזו [ממשלת נתניהו ב-2009 – יצ"ג]. איזו תפיסת עולם אתה יכול לשנות בתוך ממשלת נתניהו, שלא רוצה תהליך מדיני, ולא רוצה לשנות את התפיסה הכלכלית שלו – הוא חושב שהיא הדבר הכי נכון בעולם? ועם ראש ממשלה נהנתן, שחי בקיסרות כש-700,000 עובדים קמים בבוקר וחוזרים הביתה מתחת לקו העוני; כשיש 900,000 ילדים עניים במדינת ישראל. אני חושבת שלשבת בממשלה כזו, זה לחטוא לרצון הבוחרים שבחרו בהרצוג.

"ולכן, מי שרוצה את הרצוג כראש ממשלה, הקול שלו למרצ הוא קול בכספת. כשהרצוג הולך לנשיא, הוא לא הולך רק עם המנדטים שלו; הוא הולך גם עם המנדטים של מרצ. מרצ היא היחידה שהמליצה על הרצוג לראשות הממשלה מראש. והנשיא יודע שמרצ הולכת עם הרצוג לממשלה.

"אבל אם לא תהיה אפשרות כזו, אם הרכבת הממשלה לא תוטל עליו, אנחנו לא נלך עם הרצוג לשבת עם נתניהו. ולכן הקול שלך יהיה בטוח בין אם הרצוג יהיה ראש ממשלה ובין אם הרצוג יילך עם נתניהו, שאז הקול שלך יישאר בשמאל. כשאני מסבירה את זה לאנשים, 99% משתכנעים."

למה מרצ הולכת על קמפיין שלילי הפעם? בדרך כלל יש לנו קמפיין חיובי.

"אני מזכירה לקוראים שדווקא התחלנו עם קמפיין חיובי, עם אותו ג'ינגל שחטפנו עליו רבות עם המסיבה. בסך הכל מה שרצינו עליו לומר הוא שמרצ רוצה להפיח בכם תקווה למדינה טובה יותר, לעתיד טוב יותר. מהר מאד ראינו שאנשים אומרים 'אתם הכי נהדרים, אנחנו אוהבים אתכם' – במהלך הקדנציה ראינו את המנדטים שלנו עולים לתשעה עד עשרה – 'אין כמו מרצ בעשיה, אתם הכי ירוקים, הכי שקופים, אנחנו יודעים עליכם הכל. בלב אנחנו אתכם, אבל צריכים לחשוב אסטרטגית, איך אני מייצר פה מהפך.'

"ואז הבנו שאנחנו צריכים בעצם להסביר לבוחרים שלנו משהו חשוב מאד. הבנו שמאחר ובוז'י וציפי מסרבים להצהיר שהם לא ישבו בממשלת נתניהו, שאנחנו צריכים לומר לבוחרים שלנו 'הקול שלך להרצוג יכול להעלות בסופו של דבר את נתניהו.' יש שם אנשים נהדרים. הרצוג כבר בפנים. לבני כבר בפנים. סתיו שפיר כבר בפנים, איתן כבל כבר בפנים. השאלה היא אם אתה מכניס את מקום 23-24-25 של העבודה, או את גבי לסקי, אבי דבוש ומוסי רז. זו השאלה.

"ובסופו של דבר, כשאתה שואל את הבוחרים של מרצ, אתה רואה שאנשים שמצביעים מרצ לא מתחרטים שהם הצביעו מרצ. הם לא מרגישים שרימו אותם, הם לא מרגישים שלקחו את הקול שלהם למקום לא נכון. הם מרגישים שהם קיבלו תמורה בעד האגרה.

היה רגע אחד, הגירוש של אנשי החמאס ללבנון.

"נכון. 1992-3. נכון. אבל אף את זה אף אחד לא זוכר, לא מעלים את זה מולי. קדימה קיבלה ב-2009 28 מנדטים, ובאו ב-2012 ובדקו איפה המנדטים של קדימה, והגיעו לכך שרק שישה מנדטים מהנסקרים אמרו שהם הצביעו קדימה. לאיפה נעלמו 22 מנדטים? אנשים התביישו לומר שהם הצביעו לקדימה."

זה קורה עכשיו גם עם יש עתיד.

"נכון. ומצביעי מרצ לא מתביישים. הם אומרים 'אני הצבעתי לכם, אתם נהדרים, אבל…' ואז עולה השאלה הטקטית. ואנחנו אומרים: אל תשנה את ההצבעה שלך. היא קול בטוח להרצוג כראש ממשלה וקול בטוח נגד ביבי."

הנה שאלה שמגיעה מקורא. מה קורה עם חוק ההתיישנות?

"איך שנכנסתי לכנסת פעלית לביטול חוק ההתיישנות בעבירות מין בתוך המשפחה. אם בן משפחה פגע בילד או ילדה, קטינים, לא תהיה על זה התיישנות מפני שחולפות עשרות שנים לפני שבכלל מגיעים להכרה במה שקרה, להבנה של מה שקרה, לעבור טיפול כדי שבכלל תהיה מסוגל ללכת ולהתלונן. אני פעלתי לקדם את זה עוד בהיותי מנכ"לית של ארגוני הסיוע לתקיפה מינית.

mr 2

"איך שנכנסתי לכנסת, הגשתי ארבע הצעות חוק שונות לביטול ההתיישנות, גם הפלילית וגם האזרחית, בעבירות מין בתוך המשפחה. למה ארבע הצעות חוק שונות? כי כל פעם שהגשתי הצעת חוק, הפרקליטות אמרה 'לא, זה יותר מדי.' נתתי להם את כל האופציות, כדי שלא יוכלו לומר 'לא תמכנו בהצעת החוק כי רצינו משהו קצת שונה.' אז הגשתי ארבע, רק תגידו באיזו אתם תומכים.

"זה אחד המאבקים החשובים ביותר. למיטב זכרוני רק לאחרונה התאבדה נפגעת גילוי עריות. אני חושבת שרוב הציבור לא מבין עד כמה זו מגפה, עד כמה זה קיים, עד כמה זה נורא ואיום ואין מענה. עד כמה הילדות האלה גדלות בעולם ללא סיוע, שאין מענה עבורן חברתית. המדינה צריכה לקחת אחריות גם על האויב מבית, לא רק על האויב מחוץ. בעצם המדינה כשלה בהגנה על הילדה הזו. היא צריכה לקחת עליה אחריות; היא צריכה לפצות אותה.

"למשל, ביטוח לאומי לא מכיר בפגיעה שלך כסיבה לפצות או לשקם אותך. הוא מכיר בה רק אם יש לך מחלת נפש או דברים כאלה. משרד השיכון, למשל, לא נותן עזרה בשכירות. הם לא מכירים בפגיעה מינית כאחת האופציות. הלם קרב, למשל, כן; אבל פגיעה מינית לא.

למרות שזו לעתים קרובות אותה התופעה, PTSD.

"נכון. אני אמשיך ואלחם על ההתיישנות, ולצערי שרת המשפטים האחרונה לא קידמה את הנושא, וחסמה פגישות איתה, וחסמה נסיונות של ארגונים וחברות כנסת לקדם את זה, ואני רוצה שזה יקרה בכנסת הבאה.

שרת המשפטים המדוברת היא במקרה…

"ציפי לבני. כן."

למה להתעקש כל כך על זכויות הפליטים? מה דוחף אותך לשם? זה לא שהם אלקטורט. לאנשים האלה אין זכות הצבעה ולא תהיה להם זכות הצבעה. את מספר התומכים שלהם אפשר לכנס במסעדה קטנה את מחברות הכנסת היותר פעילות בנושא הפליטים. למה?

"כי אין מישהו אחר שיעשה את זה. הרבה יותר קל להיות חברת כנסת פופולרית ואהובה שעוסקת באיפה הכסף, ביוקר הדיון, יוקר המזון, חינוך, והמון דברים חשובים אחרים שעסקתי גם בהם. הרבה יותר קשה לעסוק במקומות הכואבים, הקשים, שהם לא בקונסנסוס הרך, לא במקום הנעים, שבדרך כלל אתה זוכה לגידופים והשמצות, לעתים התעלמות…

"בסופו של דבר אני צריכה להשמיע את הקול של מי שאין לו קול. בין אם זה בכנסת בין זה ברחוב. זה נשמע כמו סיסמאות, אבל בסופו של דבר יש אוכלוסיות מוחלשות שקולן לא נשמע. מבחינתי, להיות שם זו המשימה שלי. לא אוכל לחיות עם עצמי בשלום אם לא אעשה את זה.

"כולם מגיעים לכנסת עם כוונות טובות, אבל אם אתה לא עושה, ואתה לא משנה, למה אתה יושב שם? למה בחרו אותך?"

את עוסקת יחסית הרבה בקהילה הרפורמית. לישראלים, אתאיזם הרבה יותר מובן מיהדות רפורמית. איך הגעת לכיוון הזה?

"יש פה כמה דברים משולבים ביחד. אנסה קצת להפריד בין הדברים.

"קודם כל, אני מאד אוהבת להרגיש חלק מקהילה. רוב האנשים אוהבים להרגיש חלק ממשפחה, מקהילה, מחברה. ולכן הצורך שלנו בתחושב שאנחנו חלק מהזהות היהודית והישראלית: חשוב לנו להיות חלק מזה. אני הרגשתי חסר, או רציתי להכיר יותר את היהדות שלי ולשאול את עצמי שאלות אמיתיות ממקום של ידע, ולכן הלכתי ללמוד יהדות, ולכן חקרתי.

"זה לא משהו שקיבלתי מהבית. לא מלמדים אותנו את זה בבית הספר. מלמדים אותנו תנ"ך, ובוחרים את הפרקים שבהם אנחנו כובשים ארצות ומשמידים עמים, ויש הרבה דברים חשובים יותר ללמד בתנ"ך שאותם אנחנו בכלל לא לומדים. כשהייתי בבית ספר הביאו רב, והמרחק היה כל כך גדול.

"אני רואה את זה אצל הילדים שלי, שכשרוצים להביא לפני חג מישהו שילמד על המנהגים, מביאים רב אורתודוקסי, עם הזקן והכובע, שיושב ומסביר להם על מנהגי החג ובעצם יוצר נתק אצלם בין מה שהם חווים בבית שלהם, בחיים שלהם, בין אם זה בית מסורתי או בית חילוני, ובין מה זו יהדות. ואז הבת שלי, שהיתה בת שבע, חוזרת מבית הספר ואומרת שהרב הסביר על הפרדת חלב ובשר, והיא אומרת לי 'הם, היהודים, מפרידים בין חלב ובשר.'

"אני, כמובן, נתתי לה מיד את הנאום של 'סליחה, אנחנו יהודים בדיוק כמוהם,' ושאנחנו לא מפרידים בין בשר וחלב, ומה היא תפיסת עולמי; אבל רוב ההורים מרגישים צורך להתנצל. 'נכון, אנחנו לא בדיוק שומרים כמוהם'. כלומר, הם גם יוצרים ריחוק מהיהדות ושלנו מעצמנו; אנחנו מתנצלים על משהו שעליו לא צריך להתנצל.

"הטענה שלי ביחס לכפיה הדתית היא שהחרדים והדתיים הלאומיים מייצרים עוד יותר ריחוק של האוכלוסיה החילונית מהיהדות, בכך שהם יוצרים דיכוטומיה שבה האידיאל הוא שמירת מצוות, ומי שפחות מזה לא מגשים איזשהו אידיאל. ובעיני, וזה אחד הדברים שעליהם נאבקתי בכנסת ובכלל זה מאבק נשות הכותל, הוא להיאבק על הזכות לבחור כיצד אני אהיה יהודיה. אני אבחר אם לאכול כשר או לא כשר, ואני אבחר כיצד להתחתן וכיצד לחגוג את הבר מצווה של ילדי, ואם לחגוג, ואם למול את ילדי – אני אבחר.

"למשל, אחת מחברות הכנסת של יש עתיד שאלה אותי 'מה לך ולנשות הכותל, מה לך ולתפילה'. ואני עניתי לי: סליחה? מי את שתגידי לי שאין לי משהו עם תפילה? אז מה אם אני לא מאמינה באלוהים? את לא תגידי לי מה היא היהדות שלי. התפיסה הזו מאד מקוממת ומכעיסה אותי, ולכן אני מאמינה שכל אדם צריך לבחור מהי היהדות שלו, את ההגדרה שלו מהי היהדות שלו, וכיצד הוא רואה את עצמו חלק ממנה. והתפיסה הזו כוללת רפורמים, קונסברטיבים ובוודאי גם חילונים."

מה את חושבת על הרשימה המשותפת? האם אנחנו צריכים להציע להם להשתתף בקואליציה? כי אני לא בטוח שזה מה שהם רוצים.

"מרצ יצאה בקריאה, מיד עם השקת הקמפיין במגזר הערבי, למפלגות הערביות להצטרפות לשותפות בממשלת מרכז-שמאל, ואמרנו שזה יהיה אחד הנושאים שנשים על השולחן עם הרכבת הממשלה. הרשימה המשותפת החליטה להצהיר כמה ימים לאחר מכן שהיא לא תשב באף ממשלה, לא של בוז'י ולא של ביבי, כי מבחינתם שניהם אותו הדבר.

איימן עודה סירב לאחרונה לאשר או לשלול שהם יתמכו בקואליציה מבחוץ [מאז הראיון, אמרה הח"כית המיועדת עאידה תומא סלימאן שבתנאים מסויימים, הרשימה המשותפת עשויה לתמוך בקואליציה מבחוץ – יצ"ג].

"אני חייבת לומר שמבחינתי, העובדה שהמפלגות הערביות מעולם לא ישבו בממשלת ישראל זו בושה וחרפה, ומעידה על מדינת ישראל שאין בה באמת שוויון. אני חושבת שהגיע הזמן לשבור את העניין הזה ושתהיה להם אופציה לשבת בממשלה – כמובן על פי בחירתם, אני לא אנהל להם את הפוליטיקה שלהם, אבל לא יכול להיות שמראש הם ייחשבו רק עבור גוש חוסם ולא עבור ישיבה רשמית כחלק מהקואליציה.

"היו הצעות כאלה ואחרות להתנות את זה כתנאי להרכבת הממשלה, אבל כמובן שאנחנו לא יכולים לעשות את זה בלי שהם יירצו לשבת בה. על פי מה ששמעתי מהם, הרשימה המשותפת גם תתפרק רגע אחרי הבחירות, ובמידה רבה הם אולצו לשתף פעולה בגלל חוק המשילות, שבעיני היה חוק גזעני ולא דמוקרטי שנועד ליצור מצב שבו המפלגות הערביות לא יעברו את אחוז החסימה.

"דרך אגב, הבית היהודי התנגד לחוק המשילות כי הם הבינו שהוא ייצור אחדות בין הסיעות הערביות והבין שזה יגדיל את הכוח שלהם. זו הסיבה שהם התנגדו. אנחנו התנגדנו כי ראינו בזה סוג של גזענות. זה כמו לומר למרצ וש"ס 'תקימו ביחד מפלגה כי אתם הרי יהודים.' והחיבור הזה, בין מפלגה איסלמיסטית-דתית ובין מפלגה לאומית פלסטינית ובין מפלגה סוציאליסטית שוחרת שלום ושוויון הוא חיבור מאולץ משהו. אני חשה את האילוץ הזה בין הבוחרים.

"אבל אומר משהו חיובי. אני מקווה שזה יעלה את אחוז ההצבעה בחברה הערבית. זה גם יהיה נכון שהכוח של המפלגות הערביות יעלה, וזה גם יעלה את הכוח של השמאל ועשוי לשנות את חלוקת הגושים. אבל אני שומעת גם פוטנציאל גדול למרצ בחברה הערבית – גם בגלל שזה יעלה את אחוז ההצבעה אבל גם בגלל שיהיה מי שיבחר להצביע מרצ ולא להצביע לרשימה המשותפת. אני מקווה שגם הם יעלו וגם אנחנו נעלה בחברה הערבית, ונוכל להמשיך ולשתף פעולה בכנסת ולעשות דברים טובים ונכונים."

איפה את מגדירה את עצמך על הספקטרום הטבעוני-קרניבורי?

"אני אוכלת בשר. עם זאת, אני מנסה להמעיט באכילת בשר, בעיקר כי אני חושבת שהאדם המודרני הפך את האופן של גידול הבשר למשהו לא טבעי, וצריך גידול הוגן יותר ובלתי פוגעני בחיות. יש לנו שלושה טבעונים ברשימה, ויזמנו לא מעט חקיקה להגנה על זכויות בעלי חיים, ואני חושבת שאין סתירה – אפשר להלחם על זכויות בעלי חיים מבלי להיות טבעונית. אני מניחה שיש מי שיחלוק עלי."

את יוצאת שתיל. האם את לא חושבת שיש חשש שהשמאל יתמקד יותר מדי בעבודת עמותות ופחות מדי בעבודה פוליטית פרופר? שהוא זונח את השטח לטובת מאבק משפטי?

"אני חושבת שהעמותות זה השטח. ניהלתי עמותה במשך חמש שנים שפעלה בשטח, שפעלה ברחבי הארץ, בחברה החרדית, בחברה הדתית לאומית, בחברה הערבית. לצערי הרב, המדינה הפריטה את השירותים החברתיים שלה לעמותות ולכן מי שעושה היום את העבודה בתחום הרווחה והחינוך הם בהרבה מקרים העמותות.

"זה נכון שעמותות השמל שפועלות בנושא זכויות אדם וזכויות אזרח פועלות הרבה בכלים משפטיים, אבל קודם כל גם עמותות הימין למדו לעשות זאת; ושנית, אני חושבת שאנחנו לא יכולים לוותר על שום זירה, לא הפוליטית, לא המשפטית, לא החוץ-פרלמנטרית וודאי לא על השטח.

(יוסי גורביץ)

הודעה מנהלתית (הצהרת כוונות)

בבחירות הבאות, בכוונתי להתמודד בפריימריז של מרצ לכנסת

בתחילת השבוע, אישרה ועידת מרצ את חברותי ברשימה המרכזית שלה, ובעוד כשבועיים אלך לבחור את חברי הכנסת של המפלגה.

מאחר וכמה וכמה עיתונאים קפצו לאחרונה למפלגות, ונמתחה ביקורת על כך שהם ניצלו את המעמד שלהם והסתירו את העובדה – שומו שמיים – שיש להם דעות פוליטיות, אז כדי למנוע לזות לשון, ולהמנע מלהכנס לרשימה מפוקפקת שכוללת את יאיר לפיד ושרון גל, אני רוצה להודיע כבר עכשיו שבפריימריז לקראת הבחירות הבאות (לא הקרובות) בכוונתי להתמודד בפריימריז במפלגת מרצ.

למה אני רוצה להתמודד? כי אני חושב שיש לי ידע ונקודת מבט שצריכות להיות מיוצגות בכנסת. אני רוצה לשאול את חברי הממשלה שאלות נוקבות. אני רוצה לאלץ את נציגי צה”ל לענות אל שאלות שהתקשורת היהודית לא מציגה להם, כשיכולת ההתחמקות שלהם מוגבלת. וכמובן, להתמודד עם הגל החדש של הדמגוגים ומנצלי הזכרון הקצר, מיאיר לפיד ועד רונן שובל, על ידי הזכרת עובדות לא נוחות.

התפקיד המרכזי של הפרלמנט הוא פיקוח על פעולות הממשלה, לאו דווקא חקיקה; וחקיקה בישראל ממילא מבוטלת לעתים תכופות מדי על ידי משרד האוצר באמצעות חוק ההסדרים. ואני מאמין שאהיה קוץ יוצא דופן בבשרו של המשרד, ושאוכל להביא לציבור פריטי מידע שהוסתרו ממנו. במילים אחרות, לקחת את מה שאני עושה בבלוג ולהרחיב אותו לבמה רחבה הרבה יותר; להשתמש בכנסת כפי שאורי אבנרי השתמש בה.

אז לא, זה לא יקרה מחר, אבל זה יקרה וצריך להיערך לשם כך. אז הנה, הודעה מראש. במסגרת זו, אני רוצה להצהיר שעישנתי גראס כמה פעמים, ולא אהבתי את זה במיוחד; שהסמים המועדפים עלי, בסדר יורד של שימוש, הם קפאין, טבק ואלכוהול; שבמסגרת השירות הצבאי שלי לא הרגתי אף אחד, ושהסיווג הבטחוני שלי נשלל אחרי שהדלפתי לארגון בצלם את העובדה שהמפקד שלי מתעלל בפלסטינים (הקצין קודם); שלפני שלוש שנים נחקרתי – בעקבות תלונת שווא של ארגון ימין – בחשד להסתה; ושאם אבחר לכנסת, אפרסם הצהרת הון.

זהו, בינתיים.

הערה מנהלתית ב’: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הבוקר שאחרי: הערות פזורות

היה שווה? הכשלון הגדול ביותר של מערכת הבחירות הזו, להוציא אולי בנימין נתניהו, הוא שלי יחימוביץ'. היא קיבלה מפלגה של 13 מנדטים, מול ראש ממשלה לא אהוד בלשון המעטה, אחרי תקופת מחאה חברתית בולטת מאד, והצליחה להגדיל את מספר המנדטים בשניים בלבד. (כן, אני יודע שבקרב תומכיה נהוג לטעון שהיא העלתה את מספר המנדטים משמונה, כשהם סופרים את מספר המנדטים שערקו עם ברק; תרשו לי לא להתייחס להבל הזה, כי לעצמאות מעולם לא היה קיום משלה והיא אף לא התמודדה בבחירות.) היא התעקשה לגרש את הגרעין השמאלי מהמפלגה שלה, ואחר כך עשתה סיבוב פרסה והודיעה שהיא לא תשב עם נתניהו. התוצאה היא שיחימוביץ', למרות תנאי פתיחה מצוינים – קדימה התפרקה לרסיסים – הצליחה לקבל פחות קולות משקיבל בשעתו עמיר פרץ. אירונית, יש מצב שאפילו הסכם העודפים שלה עם "יש עתיד" – הסכם שיחימוביץ' התעקשה לחתום למרות שהיסטורית ההסכם נחתם עם מרצ; עד כדי כך היא רצתה להוכיח שהיא לא שמאלנית – שיחק לרעתה. על פי הדיווחים שמגיעים בעת כתיבת הפוסט, מפלגת העבודה כבר מתחילה בנוהל גמל שלמה הקבוע שלה, קרי אכילת הראש של ראש המפלגה בעקבות בחירות.

המלך מת, יחי…: הכינוי של "טיים" לנתניהו, "קינג ביבי," כנראה עלה לו לראש. הוא הצליח לאבד בין 11 ל-12 בעקבות האיחוד עם ליברמן. זו היתה, במידה רבה, הצבעת אי אמון של הציבור הישראלי בראש הממשלה שלו. כאן חשוב לציין שתי נקודות: ש-31 המנדטים (ואני מעריך שהליכוד יאבד מנדט לבנט או ללפיד בעקבות קולות החיילים) של הליכוד הם לא באמת 31 מנדטים. בקרוב, ליברמן יודיע על פיצול הרשימה, כפי שאמר שיעשה עוד קודם לבחירות, ונתניהו יישאר עם 20 ח"כים, פלוס מינוס. הליכוד איבד שבעה מנדטים, ליברמן איבד חמישה – וכנראה היה מאבד יותר אם לא היה מגיע לדיל מוצלח כל כך מבחינתו עם נתניהו. הסכינים צפויות להשלף גם בליכוד בקרוב, במיוחד אחרי שנתניהו כפה על המפלגה את הדיל עם ליברמן. במצב רגיל, ההתקפה העיקרית היתה כנראה מגיעה מכיוון גדעון סער, אבל הוא מסובך עד ראשו בכשלון הקמפיין הזה, כך שתפקיד הסכינאי תפור דווקא על בוגי "משה" יעלון. כלומר, כשנתניהו מגיע להרכבת קואליציה, הוא מגיע עם מפלגה שהגודל שלה שווה, פחות או יותר, לזו של לפיד. מה שמוביל אותנו ל…

אם לא עכשיו, אימתי? את המחלה של הפוליטיאה הישראלית אפשר כעת לאבחן בקלות: תסמונת יאיר לפיד. בין 19 ל-20 מנדטים, כשישית מהאלקטורט, הצביעו לאדם שמעולם לא החזיק בעמדה שהוא לא יכול היה לסתור, שרוב החברים ברשימה שלו לא מוכרים לציבור, שתיאר את עצמו כנציג המעמד הבינוני בעודו יושב היטב בתוך האלפיון העליון. הציבור, שרצה מזור מהגזירות הניאו-ליברליות, בחר באדם שרוצה להפריט אפילו את מערכת החינוך. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.

בסופו של דבר, לפיד קטף את קולות המרכז: את הפירות העזובים של קדימה, אלה שלא נאספו על ידי ציפי לבני. הוא הצליח לעשות את מה שלא הצליחה לעשות יחימוביץ': לפנות לאנשים שלא היו מוכנים יותר להצביע לנתניהו. אמנם, הטמבלים האלה יגלו בקרוב שהם דווקא הצביעו נתניהו, אבל זה כבר סיפור אחר.

השאלה הגדולה היא האם לפיד ינסה בעצמו להקים ממשלה: האם ידרוש מהעבודה, מלבני וממה שנשאר מקדימה (אם יישאר ממנה משהו אחרי קולות החיילים) להודיע לנשיא שהוא האיש שעליו הם מטילים את הקמת הממשלה. מצד אחד, זו ממשלה בלתי אפשרית. ללפיד אין ממשלה בלי הערבים, ומר קונסנסוס לא יהיה מי שישבור את הטאבו ארוך השנים שאוסר על צירופם לממשלה. מצד שני, לנתניהו אין ממשלה בלעדיו. מצד שלישי, לפיד צריך לדעת שלא יישאר ממנו דבר אם הוא יילך לאופוזיציה. אם הוא ייכנס לממשלה, הוא יישחק גם שם, ונתניהו – שיודע לעשות רק דבר אחד בחיים, וזה לפרק את המפלגות של יריביו – יאכל את המפלגה הלא ברורה והלא מגובשת שלו תוך חצי שנה. הוא לעולם לא יקבל מספר כזה של מנדטים, לעולם לא יגיע כל כך קרוב לראשות הממשלה. האגו של לפיד גדול מספיק כדי שהוא יחליט להמר על זה, למרות שלא ניהל מימיו דבר. ניחוש: הוא ינסה להגיע לדיל רוטציה עם נתניהו. נתניהו יסכים, וילך לבחירות בתואנה כלשהי לפני שיגיע תורו של לפיד. בדרך, השניים ירמסו עוד קצת ממה שנותר ממדינת הרווחה הישראלית. "יש עתיד" תתרסק

יום כיפור? הייתם רוצים: הסוקרים, כרגיל, פספסו את התוצאות. אף אחד לא חזה את העליה של לפיד או את הירידה של הליכוד. זו לא הפעם הראשונה. ב-2009, כל הסוקרים חזו נצחון לליכוד; קדימה של לבני זכתה במספר המנדטים הגדול ביותר. ב-2006, הסוקרים לא ראו את הגימלאים עד יום או יומיים קודם לכן – ולא חזו נכון את ההצלחה שלהם. על מה שקרה ב-1996 אני אפילו לא רוצה לדבר.

בכמעט כל מערכת בחירות, הסוקרים שלנו טועים. כשהם טועים, הם גם מטעים. הם יוצרים ציפיות ואומרים למי יש סיכוי ולמי אין. בחלק גדול מהמקרים הם לגמרי לא מדויקים. הסוקרים הישראלים הם לא נייט סילבר, הם לא מתקרבים לשמץ מן המדעיות שלו. וכשטעויות כאלה קורות פעם אחר פעם, זו לא הפתעה, זה לא "יום כיפור של הסקרים": זה אז'ינקורט, טבח מסיבי וידוע מראש בגלל שימוש באותן שיטות שנכשלו פעם אחר פעם בעבר. התקשורת הישראלית צריכה לשקול ברצינות להפסיק להשתמש בסקרים, עד שהם יראו שהם השתנו בצורה ניכרת. כרגע אין להם תמריץ לזה.

התשקורת: אבל מי שנמצא במצב גרוע יותר מהסוקרים, היא התקשורת הממסדית הישראלית. הפרשנים שלה, פחות או יותר בכל עיתון, האכילו אותנו במשך חודשים בבולשיט על כך שהבחירות הללו מכורות מראש, "משעממות," שהנצחון של נתניהו ידוע מראש, שאין כאן מה לראות, לכו הביתה. אם העיתונאים היו עושים את תפקידם ולא מתמכרים מראש לנראטיב של נתניהו, כי זה בדיוק מה שזה, יכול להיות ששיעור ההצבעה אכן היה גבוה יותר. לא היה צריך הרבה: רק עוד חמישה-שישה אחוזים, והמפה הפוליטית היתה יכולה להתהפך.

חשוב לציין שזו לא הפעם הראשונה שהתקשורת משחקת תפקיד כזה. עם כל הדימוי השמאלני שלה, היא היתה לגמרי בצד של שרון בבחירות 2003, כשהיא שרה שירי הלל לדימוי הקילר שלו, ועל מה שקרה עם אולמרט ב-2006 בכלל לא כדאי לדבר. אפילו כלי התקשורת שעיינו את נתניהו, כמו "ידיעות אחרונות," שיתפו פעולה עם התפיסה שהבחירות בכיס שלנו.

למרבה המזל, לא כל הבוחרים שמעו על זה. אבל צריך לזכור את זה בפעם הבאה, כשיציבו לכם נראטיב דומה. והפעם הבאה, בהתחשב בתיקו הנוכחי, יכולה להיות קרובה מאד.

חזרו הביתה: להוציא לפיד, נראה שהמנצחת הגדולה של הבחירות היא מרצ. היא התחילה את הקמפיין כשהיא מתקשה להתרומם מעל שלוש המנדטים שלה, כשיש דיבורים שאפילו אותם היא לא עוברת. היא מסיימת אותם, למרות נפילות מזעזעות מבחינת הקמפיין שלה, עם כוח גדול פי שניים, ועם יושב ראש שהפגינה קור רוח ושליטה לאורך כל מערכת הבחירות. בלי היסטריה, בלי פניות פרסה, ובלי להתפשר על עמדות בסיס No Drama Zahava הצליחה לממש את הסיסמא ולהחזיר את השמאלנים הביתה. לצידה עמדה העובדה שמרצ תמיד היתה, במובנים רבים, מפלגה עם ראשים רבים, וההיעדר המובהק של פולחן אישיות גרם לכך שנוזלים מסוימים לא עלו לה לראש. כך צריך. ועכשיו, לעבודה.

ועוד דבר אחד: שווה מאד לקרוא גם את פוסט פוסט-הבחירות של שלום בוגוסלבסקי, כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שום חדי קרן לא יבואו

מרצ הכריזה הערב (ה') על הסכם עודפים עם התנועה המגונה של ציפי לבני. השמועות על כך רצות כבר יומיים. התגובה הראשונה שלי היתה הלם. אחר כך נחתתי למציאות.

במשך 20 השנים האחרונות, למרצ היה הסכם עודפים עם מפלגת העבודה. אבל מסתבר שמה שהיה מספיק טוב ליצחק רבין, לא מספיק טוב לשלי יחימוביץ', ושבוע אחרי חגיגת הדמוקרטיה בעבודה היא החליטה לחתום על הסכם עודפים דווקא עם הרשימה של יאיר לפיד, שבה החלטות מתקבלות בפה אחד – הפה של לפיד. כמו אצל ליברמן, רק בלי החן הסובייטי.

מה חשבה יחימוביץ' כשהודיעה למרצ שעה לפני החתימה (במהלך שנחמיה שטרסלר הגדיר כתקיעת סכין בגב) שהיא מעדיפה לחתום דווקא עם המועמד היותר ניאו-ליברלי בבחירות האלה? כנראה על המקום שלה בממשלת נתניהו ועל היכולת שלה להודיע לאלקטורט שהיא כל כך לא שמאל, שאפילו אין לה יותר הסכם עודפים עם מפלגת שמאל. בכירים במפלגת העבודה אמרו לבכירים במרצ שזו היתה החלטה אישית של "ראש המפלגה," בניגוד לדעתם.

זה העמיד את מרצ במצב בעייתי מאד, בלשון המעטה. חוקי הבחירות הישראליים מוטים באופן בוטה לטובת מפלגות גדולות יותר. העדר של הסכם עודפים, אמרו לי בכירים במרצ, משמעו אובדן של מנדט. זה כבר קרה. ואחריותם של מנהיגי המפלגה היא קודם כל להשיג את המנדט הזה. ככה עושים פוליטיקה. יתר על כן, בהעדר הסכם עודפים, המשמעות היתה שקולות שהצביעו למרצ היו עשויים להכניס לכנסת את המנדט הבא של הליכוד ביתנו או של זקפה לישראל.

הברירה הטבעית, אחרי העבודה, היתה חד"ש. אבל לחד"ש כבר יש הסכם עודפים – כל מפלגה מוגבלת להסכם אחד כזה – והפעילים שלה שמיהרו לגנות את מרצ על כך שהיא מסייעת ללהקת פליטי קדימה שכחו לציין שהסכם העודפים של חד"ש הוא עם רע"מ-תע"ל, רשימה ערבית מאוחדת שמכילה גם את המפלגה האיסלמיסטית בישראל. אז כן, קול שניתן למרצ עשוי לסייע לציפי לבני להכניס איזה דחליל לכנסת, אבל קול שניתן לחד"ש יכניס את הנציג הבא של האחים המוסלמים לכנסת. לא שיש משהו לא בסדר בזה, כמובן, אבל תזכירו לי להזכיר לכם את ההצבעה הזו בפעם הבאה שתייללו על ש"ס וכפיה דתית. ובין הגרסה האיסלמית של ש"ס ובין הקריקטורה של מפלגת מרכז של לבני, אם אני צריך לבחור, הבחירה ברורה למדי.

מרצ תקפה את העבודה, והעבודה תקפה את מרצ, לאורך כל השנים שבהן היו לשתי המפלגות הסכמי עודפים. יש להניח שגם ה"תנועה" של לבני יודעת שזה חלק מהסכם החבילה: שתי קבוצות שלא מחבבות זו את זו יותר מדי אבל משתפות פעולה בתחום צר כי הברירה גרועה יותר.

ועוד דבר אחד: ברשת מתגלגלת בימים האחרונים מצגת של נפתלי בנט, שכחלק מסדרת "שקרנים, שקרנים ארורים ומתנחלים," מנסה לשכנע אותנו שסיפוח שטחי C הוא הפתרון לכל בעיותינו, תחת הכותרת האורלוויאנית "תכנית הרגיעה." שלום בוגוסלבסקי הוציא את מופת ה-hasbara הזה לשחיטה. על בנט עצמו כל מה שאפשר לומר הוא שכרגיל, ישראל מפגרת אחרי אירופה ב-15 שנים: בתחילת שנות התשעים הטרנד בקרב הפאשיסטים האירופאים היה לעבור מניאו-נאצים מזוקנים לניאו-פאשיסטים בחליפות עם ניחוח הייטקי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שוד הקופה הציבורית

הכנסת אישרה לפני זמן קצר בקריאה שניה ושלישית את החוק שמאפשר לממשלת ישראל להעניק לחברות ענק פטור עצום ממסים. הפרשה הידועה בשם האורווליאני "הרווחים הכלואים" באה על סיומה כצפוי: נתניהו ושטייניץ העניקו לחברות הענק, שגם כך שילמו מס מגוחך, מתנה בשווי 27 מיליארדי שקלים. 21 חברי כנסת התנגדו – באופן משונה, שלי יחימוביץ' לא נאמה וגם נמנעה מהפעלת משמעת סיעתית – ו-38 תמכו. וזהו. 27 מיליארדים התפוגגו.

החרפה הזו מתנהלת כבר כמעט חמישה חודשים, והיא מבהירה לכל מי שעוד לא הבין מה סדר העדיפויות של ממשלת נתניהו: קודם כל התאגידים והעשירים, אחר כך כל השאר. כדי לקדם את התכנית הזו, משרד האוצר שיקר לכנסת: הוא טען שהן משלמות מס של 7.9%. רק אחר כך, כשזהבה גלאון לחצה את סגן שר האוצר, הוא נאלץ להודות שהשיעור האמיתי הוא 3.3%.

אנחנו הולכים לבחירות משום שנתניהו לא העז להציג לכנסת את התקציב שלו, שצפוי לגרור קיצוצים בשירותים לציבור (זו המשמעות של קיצוצים בתקציב) בשווי משוער של כ-14 מיליארדים. כלומר, אלמלא המתנות ששטייניץ התעקש להעביר לתאגידים, היינו ביתרה של 13 מיליארדים, לא בור של 14 מהם. שטייניץ אמר היום שלהערכתו, המינימום שהאוצר יקבל הוא שלושה מיליארדים אבל יכול להיות שזה יגיע עד שמונה מיליארדים. וואלה? אתה לא יודע? חמישה מיליארדים שקל כסף בינך ובינם, מה היא?

זה, נזכיר, הכסף שלנו. החברות קיבלו הטבות ניכרות על מנת שישקיעו כספים בישראל. לא רק שהן לא השקיעו, הן גם מקבלות – ודורשות – הנחות מס מפליגות. בפעם הבאה ששטייניץ או נתניהו ינסו להפחיד אתכם בכך שהעלאת מסי חברות "תרחיק חברות מישראל", זכרו כמה שילמנו כדי למשוך אותן אלינו, וכמה מפוקפקת התועלת שראינו מכך.

הגזירות של נתניהו, שכל כך הפחידו אותו שהוא העדיף ללכת לבחירות בתקווה שתוך כמה שנים הציבור ישכח (הברירה האחרת היתה ללכת לקמפיין אחרי העברת הגזירות), לא הלכו לשום מקום. בפברואר, עם הקמת הממשלה החדשה, הן תשובנה חזרה. אם אתם לא רוצים לשמוע את שטייניץ מסביר אז למה הוא מונע מהילדים שלכם חינוך, מההורים שלכם סיעוד, ממכם עצמכם טיפול רפואי נאות, למה הוא נאלץ לצמצם את מספר השוטרים ברחוב שלכם ולמה הרחוב עצמו לא ישופץ בימי חייכם, למה התחבורה הציבורית שלכם מזכירה מזמן עולם שלישי – ולשמוע אותו עושה את כל זה כשהוא מסביר בחוצפה בלתי מודעת לעצמה שהוא "שר אוצר חברתי" (האיש שחושב שאלוהים קיים כי אנחנו יכולים לדמיין אותו, כמו שאנחנו יכולים לדמיין חדקרן ורוד ומעופף, טען היום שהוא "אויב הטייקונים"), אז כדאי שתעשו משהו בנידון, כל זמן שאתם עדיין יכולים.

רצוי, כמובן, שתצביעו למרצ, כי זו המפלגה שנלחמה על הנושא הזה יותר מכל מפלגה אחרת. היא המפלגה שחשפה את השקרים של האוצר, שיצאה לקמפיין ציבורי בנושא, ושכל חברי הכנסת שלה התייצבו להצבעה. אבל מעבר לזה, בניגוד למה שמוכרים לנו פרשנים בעיני עצמם, אלה הבחירות הכי מעניינות שהיו בישראל לפחות מאז 2006, וההתעניינות בהן רבה. אנשים מדברים על פוליטיקה והם גם מקשיבים. ולמי שמקשיב לכם צריך להעביר מסר אחד חד וברור: רק לא נתניהו. רק לא נתניהו, ורק לא התחליף הנוצץ שלו, לפיד. ויש מספר אחד חד וברור שצריך להתלוות למסר הזה: 27 מיליארדים. 27 מיליארדים. 27 מיליארדים.

כי אם אלה המתנות שהוא נותן לעשירים על חשבונכם ערב בחירות, רק חשבו מה הוא יעשה לכם בעבורם אחריהן.

(ועל המתקפה שלא היתה באיראן נדבר מחר, אם יהיה זמן.)

ועוד דבר אחד: הכינו את הממחטות, וקראו את הפוסט הזה של ואנדרסיסטר, שקורעת כדג את שלמה מעוז, שבאמצעות דיבורים על "אוסטרו-הונגרים" משמש כשליחו של נתניהו לדבר עבירה.

(יוסי גורביץ)