לפני כחודש וחצי, כתב בן דרור ימיני, בעוונותינו פרשן פוליטי מוביל, את הדברים הבאים על ההפיכה במצרים: "אפשר לקרוא לזה הרבה דברים. דמוקרטיה לא הייתה שם. כשהמונים יוצאים לכיכרות, וגורמים להדחת נשיא נבחר, זו לא דמוקרטיה. כשהצבא, פעם נוספת, מגיע לארמון הנשיאות כדי להדיח את הנשיא, זו לא דמוקרטיה. כשנשיא נבחר של מדינה נלקח למעצר בית, זו לא דמוקרטיה […] עם כל הכבוד לקהל הכיכרות, זה הקהל העירוני. זה לא הקהל שמייצג את מצרים. כמובן שמדובר בציבור עם הרבה מאוד כוח, הרי קריינים ופרשנים הצטרפו למהפכת הכיכרות וקראו לסילוקו של מורסי. האם זה מה שהעם המצרי רוצה? פעם אחת כבר התברר שזו הייתה אשליה." מותר לתהות מדוע הציבור העירוני מייצג פחות את מצרים מאשר הציבור הכפרי, ולתהות האם ימיני נופל כאן למלכודת הרומנטית הקלאסית שאומרת שהעיר היא מושחתת ותלושה בעוד שהכפר הוא אותנטי וישר, אבל בתחילת יולי הוא דייק.

היום חוזר ימיני להשתוללות הרגילה שלו. עכשיו הטבח שמבצע המשטר באחים המוסלמים הוא משהו אחר לגמרי, הוא קו ההגנה האחרון על המערב. "המשטר הזמני של מצרים הוא רעה גדולה, אבל הוא האלטרנטיבה היחידה לרעה הרבה יותר גדולה. כך שאניני הטעם יכולים לעקם את האף ללא הפסקה. הבעיה היא שהאנינות הזאת תגרום להנצחת השליטה של האסלאם הרדיקלי במדינה הערבית החשובה ביותר. במקום איראן אחת נקבל שתיים. במקום חמאס ששולט על 1.3 מיליון איש, נקבל חמאס ששולט על למעלה מ-80 מיליון , מצויד באחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון. זה לא יהיה ניצחון לדמוקרטיה. זה יהיה ניצחון לאידאולוגיה רצחנית, גזענית ודכאנית. […] לעולם החופשי הייתה הזדמנות להתייצב באופן חד-משמעי לצד המחנה החילוני. לא משום שהוא הטוב ביותר, אלא משום שהוא הטוב ביותר שיש. אובמה, מנהיג העולם החופשי, ומדינות אירופה מתעקשים להחמיץ אותה."

ככה מצדיקים כל דיקטטורה. הרי תמיד יכולה להיות אלטרנטיבה גרועה יותר. אז בואו נתמוך באנשים שחיסלו את הדמוקרטיה, כלאו את הנשיא הנבחר ואמורים לשחרר בשעות הקרובות את הדיקטטור הקודם מכלאו. בואו נתמוך בחזרתה לשלטון של הכת הצבאית ששלטה במצרים מאז 1952 ביד חזקה ובטרור גדול.

וזה הרי בטוח יעבוד. אחרי הכל, גל הדיכוי הגדול של נאצר הוא שהוליד את הרדיקליזציה של האחים המוסלמים בשנות החמישים והשישים ואת האידיאולוגיה של הג'יהאד האיסלמי, אידיאולוגיה שהמשטר הנאצריסטי הקפיד לספק לה את מנת הקדושים המעונים שהיא נזקקה לה. אחר כך בא הכשלון הגדול של הנאצריזם, מלחמת ששת הימים, והציג את הלאומנות הצבאית הערבית במלוא נביבותה הנלעגת. ומהכשלון ההוא, עלה כפניקס מן האפר האיסלם הרדיקלי. המדינה המערבית-לכאורה – הסתכלו על המדים של הקצינים המצרים; הסתכלו על הטנקים האמריקאים שלהם – נכשלה; הנסיון להתמערב, שבוצע בהיסוס ובאופן חלקי מזה כ-150 שנה, קרס סופית; אם אנחנו רוצים לחזור אל ימי הגדולה שלנו, אנחנו צריכים לאמץ את ערכי האיסלם המסורתיים. ועזבו את זה שאנחנו דומים למוסלמים המקוריים בערך כמו שהחרדים דומים לפרושים של בית שני.

וראה זה פלא: ימיני מזכיר לנו שבדיוק כזה כשלון עומד בפנינו. מצרים, הוא אומר, נמצאת על סף קריסה: "מצרים היא מדינה חולה. הכסף לקניית חיטה, המזון הבסיסי והעיקרי, הולך להסתיים. מורסי עיכב את היבוא בתקווה, או פנטזיה, שיצליח להסתדר עם אספקה עצמית. התוצאה היא התקרבות מדאיגה לקו האדום. במדינה שרבע מתושביה חיים על פחות מ-1.64 דולר ליום, הקריסה היא רק עניין של זמן." וכשהרעבים ימותו בהמוניהם ברחובות, כי הרי ידוע שמה שמעניין את כת הקצינים המנותקת של מצרים הוא הפלאח או הפרולטר מהנקרופוליס של קהיר, אין ספק שהם יאמצו את הפתרון הפחות גרוע שמציע להם ימיני – אותו פתרון עצמו ששלט במצרים כבר 60 שנים בהצלחה מסחררת כל כך.

וכשהכל ייגמר, ויאספו את מאות אלפי המתים של הרעב של א סיסי – אתה תפסת את השלטון, זה הרעב שלך – האחים המוסלמים יחזרו, חזקים יותר. והפעם, אם יהיו בהם פלגים מתונים שיפצירו ברעבים הזועמים לנסות את הפתרון הדמוקרטי, הם יזכו בבוז מוצדק: כבר ניסינו את זה. כבר הלכנו לבחירות וניצחנו בקלפי, ואז האליטות והצבא בגדו בנו, מייצגיו האמיתיים של העם המצרי, והפעילו את הנשק שאמור היה להגן על העם נגדו. איך אפשר יהיה לשכנע את האחים ללכת שוב אל הקלפי, לנסות שוב את דרך האי-אלימות, כשהצבא טובח בהם והליברלים של מצרים עומדים לצידו או זזים הצידה?

ככה זה. אין קיצורים בדרך לדמוקרטיה. הפיכה צבאית היא אף פעם לא הפתרון. האדם שתומך בחופש יתייצב תמיד נגד זה שנוהג בטנק. כל התפיסה של "הם לא מבינים/לא בשלים/לא מסוגלים/התרבות שלהם לא ערוכה" לדמוקרטיה היא תמיד תפיסה של אליטה מדכאת, בדרך כלל חונטה צבאית. האחים המוסלמים ניצחו בבחירות; מן הראוי היה לתת להם להתמודד עם משבריה של מצרים בלי לעצור את הנשיא שלהם ובלי לטבוח בהם ברחובות.

אם הם היו מצליחים, אז כל הכבוד. הם הצליחו, הם ניצחו, הם הרוויחו ביושר את בחירתם מחדש. אם הם היו נכשלים, אז היו בועטים אותם בקלפי. או שהם היו עושים מעשה יאיר לפיד, מוליכים שולל את הבוחרים שלהם ונבחרים שוב. זה עדיין היה דמוקרטי. כנראה שמה שהיה קורה היה סוג של פשרה: ברית בין האחים המוסלמים ובין הכוחות שלהם הם היו נזקקים כדי לשרוד את המשבר. ככה זה אמור היה לעבוד.

אגב, הפנטזיה המזועזעת של ימיני על "במקום איראן אחת נקבל שתיים. במקום חמאס ששולט על 1.3 מיליון איש, נקבל חמאס ששולט על למעלה מ-80 מיליון , מצויד באחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון"? האחים המוסלמים היו בשלטון במשך שנה. הם לא הגבירו את הדיכוי הדתי במצרים באופן ניכר – היא לא היתה חברה ליברלית גם קודם לכן – ואיך לומר, הם לא בדיוק שלטו על "אחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון."

הליברלים והחילונים של מצרים, כל אלה מהם שלא התייצבו נגד ההפיכה, עומדים בצד הלא נכון של ההיסטוריה. הם ביצעו את הבגידה הקלאסית: הקריבו את חירותה של האומה כדי לשמור על מעמדם. החשש מעלייתם של המעמדות הנמוכים מילא אותם בכזו אימה, עד שהם עשו את מה שניבא אורוול שיעשה ליברל טוב אחרי מגע אמיתי עם השכבות הנמוכות: ירוץ ישר לזרועותיו של הפאשיזם.

אין, כמובן, בכל זה לתמוך באחים המוסלמים, במטרותיהם, בטבח הנתעב שהם מבצעים בימים האחרונים בנוצרים שבמצרים; רק להצביע על כך שזכויות אדם וחופש אינם מוענקים רק לדומים לנו או לאלה הנושאים חן בעינינו, אלא לבני האדם כולם.

אז תבוא הפיכה, כי היא חייבת לבוא. כי למשטר הצבאי במצרים, למרות התמיכה של בן דרור ימיני והממסד הישראלי במשטר א סיסי ("ישראל מתכננת קמפיין שיבהיר למערב שהיציבות במצרים דחופה יותר מדאגה לזכויות אדם" – טוב, בזה יש למערכת ה-Hasbara נסיון רב שנים בישראל עצמה) אין לגיטימציה. רוב העם מתנגד לו, והשכבה הדקיקה שתומכת בו היא בדיוק השכבה שלא תלחם עבורו עד המוות. האיסלמיסטים דווקא ילחמו. בעיה נוספת של המשטר הצבאי הוא ההרכב שלו: הקצינים והחיילים בצבא מצרים באים ממעמדות שונים לגמרי, וזו רק שאלה של זמן עד שהחיילים יקלטו שיש הרבה יותר מהם מאשר קצינים. ושלקצינים אין סמכות מוסרית, רק מקל. ושלחיילים יש יותר מקלות. ובבוא הרעב, הם ייזכרו שהצבא הוא לא מגן האומה, כמעט לעולם איננו מגן האומה; כמעט תמיד הוא שותה את דמה. הם ייזכרו בכך שהצבא המצרי הוא קודם כל מועדון חברים סגור, קודם כל מפעל שמוכר את כל טוב מצרים לשאר העולם, ומכניס את ההכנסות לא לכיסו של העם אלא למספר כיסים מצומצם מאד. ואם הם לא יזכרו בכוחות עצמם, יהיה מי שיזכיר להם.

ואז יגיע ליל סכינים ארוכות של ממש, ובהתאם גם משטר איסלמיסטי מטורף מהרגיל – כמו שהוא צפוי להיות, אחרי שהתגבר במלחמת אזרחים על אנשים שבצדק נתפסים כבוגדים. וכן, המשטר הזה יזכור את העובדה שבעת צרה, ישראל חברה למשטר הבוגדים ופעלה למענו במדינות זרות, כשהיא מנסה להקנות לו את הלגיטימציה נוסח עדיף השטן שאתה מכיר. השגריר הישראלי יגורש, הסכם השלום ייקבר, וימיני והממסד הישראלי יתכווצו לתנוחה החביבה עליהם, העוברית, וייללו על הברברים שמעבר למדבר, שלא הסכימו לקבל על צווארם את מגפו של משטר קצינים – משטר שהם כבר למדו להכיר היטב. אבל מה זה משנה, הרי הם ערבים. וכידוע, שלא כיהודים ושאר בני אדם מפותחים, אין להם עיניים; אין להם ידיים, איברים, מידות, חושים, חיבות, רגשות; הם אינם ניזונים מאותו המזון, אינם נפגעים מאותם כלי הנשק; אם דוקרים אותם, לא ידממו; אם מדגדגים אותם, לא יצחקו; וכאשר עושים להם עוול, לא ינקמו.

כבר היינו בסרט הזה. קראו לו ההפיכה של 1953 באיראן – לגמרי במקרה, ה-CIA שחרר היום (ב') את התיקים של ההפיכה – ובה הודח מועמד פופולרי, מוסאדק, בהפיכה צבאית של מועמד פרו-מערבי לכאורה. זה לקח זמן, אבל התוצאה היתה המהפכה האיסלמית של 1979. כשישראל רותמת את צווארה לכרכרה של החונטה של א סיסי, היא מציבה את עצמה כאויבת העם המצרי. בסיבוב הקודם, ראש אמ"ן העריך שמשטר מובארק יציב שלושה ימים לפני שקרס; ההיסטוריה של אמ"ן מלמדת שלא נקבל הערכה טובה יותר שלושה ימים לפני שמשטר א סיסי יפול אל פח האשפה של ההיסטוריה. כך, בן דרור ימיני, יוצרים את איראן 2.

ההמונים המצרים עוינים לישראל, על כך אין ויכוח; הממסד הישראלי, ושופריו בתקשורת, פועלים להפוך אותם לאויביה. בזה, לשם שינוי, הם כנראה צפויים להצליח.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

או: למה ממשלת ישראל מתעקשת לשחק לידי האנטישמים?

אחת מתיאוריות הקונספירציה היותר מצליחות בהיסטוריה היא זו של הפרוטוקולים של זקני ציון. המדובר בזיוף שבוצע להזמנת השירות החשאי של הצאר, האוחרנה, ושהתבסס על ספר שכתב באמצעה המאה ה-19 ברנש בשם אז'ן סי (Eugene Sue), שתיאר בכלל קונספירציה של הישועים נגד העולם החופשי. הספר של סי עבר אחר כך עיבוד על ידי עיתונאי מוריס ז'ולי (Joly), שהשתמש בו כדי לתקוף את נפוליאון השלישי. הספר של סי היה להיט קצר ימים בקרב שונאי הישועים (שנאה שבניגוד לכל דבר אחר, הישועים הרוויחו ביושר); הספר של ז'ולי הצליח לעניין בעיקר את המשטרה החשאית של נפוליאון השלישי, והוא ישב בעטיו בכלא. ה"פרוטוקולים" בגרסת האוכרנה, מצד שני, הם אחד מרבי המכר של כל הזמנים. הם עדיין יוצאים במהדורות חדשות, בעיקר בעולם הערבי ובאסיה (שם, כך נטען, הספר נקרא לא ככלי פרנואידי-אנטישמי אלא כמדריך לסודות ההצלחה היהודית.)

הפרוטוקולים היו זיוף כל כך מוצלח, שהטיימס הלונדוני – בשעתו, כשופר הממסד הבריטי, כנראה העיתון החשוב בעולם – תהה אם יש בהם משהו במאמר ידוע לשמצה ב-1920, שבו קישר אותם למהפכה הבולשביקית, שרבים ממנהיגיה נולדו יהודים. שנה אחר כך, היהודי האנגלי האנטי ציוני לוסיאן וולף (שכבר הוזכר בבלוג הזה) פרסם בטיימס את הראיות הראשונות לכך שמדובר בזיוף, ובסוף 1921 הטיימס כבר פרסם ראיות חד משמעיות לכך שמדובר בזיוף. כמובן, העובדה שזיוף מוכח כזיוף לא שוללת את הכוח שלו; ראו את הדוגמא של התנ"ך. מי שרצה להאמין בתיאוריית הקונספירציה – או, במילים אחרות, מי שרצה למצוא אחרים אפלים ונסתרים שאשמים בחוסר ההצלחה שלו – מיהר, כמובן, להצביע על עצם חשיפת הקונספירציה כחלק בסיסי שלה.

מנהיגי הציונות, בהיותה דמות ראי של האנטישמיות, דווקא ראו בפרוטוקולים לא פעם כלי מועיל: הם ניצלו את החשש הבריטי העמום מפני קנוניה יהודית עולמית (עם שלוחות בברה"מ המהפכנית) כדי לרמוז שהם-הם נציגיהם של "זקני ציון" ושהם נושאים ונותנים עם הבריטים כשווים אל שווים, בהיותם נציגיה של מעצמת סתרים. לימים, אחרי מלחמת העולם השניה והקמת ישראל, ינסה נחום גולדמן – ראש הארגון הריק מתוכן, הקונגרס היהודי העולמי, שלא ייצג איש פרט לגולדמן – לרכב גם הוא על הגל הזה ולקושש ממנו קצת פרסטיז'ה.

זה לא באמת נגמר. הגרסה המודרנית של הפרוטוקולים טוענת שישראל שולטת בעולם באמצעות שליטתה בארה"ב. הניאו-נאצים בארה"ב מדברים על ZOG, Zionist Occupied Government, כתיאור למצב שבו הקונגרס שרוע פרקדן בפני הלובי הישראלי שם. כבר דנתי באופן שבו ההתנהלות הישראלית בארה"ב, במיוחד ההתנהלות של ממשלת נתניהו, גורמת לביטוי הזה להשמע לגיטימי.

הבוקר קיבלנו עוד דוגמא. מקורות בארה"ב מדווחים שישראל הודיעה למשטר סיסי במצרים, שעסוק בטבח באזרחים מצריים שמתנגדים להפיכה הצבאית שהוא ביצע, שאין לו ממה לדאוג: למרות הקולות שנשמעים בארה"ב, היא לא תפסיק את הסיוע הצבאי למשטר סיסי.

על פי החוק האמריקאי, אסור לממשל לספק סיוע צבאי למדינה שבוצעה בה הפיכה צבאית, ואף אחד לא יכול לטעון מבלי להקרע מצחוק שמה שקרה במצרים – הדחתו של נשיא נבחר ומעצרו על ידי כוחות הצבא; האשמה שלו בקשר מופרך עם חמאס; והרג סיטוני של תומכיו המפגינים ברחובות – לא היה הפיכה צבאית. לארה"ב יש כמובן בעיה פה: אין לה מנופי לחץ על הצבא, ומאחר והסיוע הצבאי למצרים הוא חלק מהסכמי קמפ דיוויד, אפשר לסמוך על תומכי ישראל בארה"ב שייעמדו על הרגליים האחוריות כדי למנוע את הפסקת הסיוע הזה, שישמיט סיבה חשובה מבחינת הצבא המצרי לקיום הסכם השלום.

מה קרה פה? פשוט מאד. ישראל אמרה למשטר סיסי, בשחצנות אופיינית, שאין לו מה לחשוש מהליברלים בארה"ב שדורשים את הפסקת הסיוע הצבאי למבצעי ההפיכה, כי לארה"ב אין מדיניות חוץ עצמאית במזרח התיכון; המדיניות שלה שם מוכתבת על ידי ישראל. איפא"ק התייצבה נגד הצעה להפסקת הסיוע והסנאט דחה אותה ברוב גדול. למה בעצם איפא"ק מנהלת דיונים על סיוע למצרים? כי הוא מקרין על ישראל. תומכי תיאוריית הקשר של ZOG לא יכלו לכתוב זאת טוב יותר. פלא שהאחים המוסלמים במצרים טוענים שהמצב שם הוא תוצאה של קשר של ישראל וארה"ב?

הרושם המתקבל, כשעוקבים אחרי התגובות בישראל ובמיוחד בממשלתה על האביב הערבי, הוא שישראל איננה יכולה להתקיים אלא אם כל שכנותיה יהיו תחת שלטון צבאי. ישראל קיבלה באנחת רווחה את הפלת משטרו של מורסי, היא מקוננת על היעלמותו האיטית מהמפה של משטר אסד (תוך שהוא כמובן משמש אותה לצקצוק לשון שבע רצון, נוסח "תראו את הברברים האלה"), והיא אחוזת אימה ממה שיקרה אם וכאשר המשטר ההאשמי בירדן יקרוס. לא די לה בדיכויים של הפלסטינים; היא צריכה לדכא את הערבים כולם. אם אלה אכן התנאים לקיומה, ספק אם יש איזושהי אפשרות להצדיק אותו מבחינה מוסרית.

אז למה מתעקשת ישראל לשחק את המשחק המטומטם הזה? למה היא נופלת לבור הזה פעם אחר פעם? למה היא מתעקשת לתדלק את התחושות האנטישמיות? חלק אחד הוא שחצנות. הגנרלים והפוליטיקאים שלנו אוהבים להרגיש שיש להם הרבה יותר כוח משיש להם בפועל. זו בעיה רווחת ולא ייחודית לישראל. גם על טיפשות אין לפוליטיקאים שלנו מונופול, למרות שלפעמים קשה לזכור את זה כשרואים את יאיר לפיד.

אבל חלק אחר, אפל יותר, הוא התפיסה שככל שיהיה רע ליהודים, כך יהיה טוב יותר למפעל הציוני. זה זקוק לאנטישמיות כאוויר לנשימה. היא ממלאת שתי פונקציות: הראשונה היא hasbara שמאפשרת לשכנע ישראלים להשאר במה שהופכת יותר ויותר להיות מדינת קסרקטין שבמקביל לכך שהיא מנהלת מלחמה בלתי פוסקת ומפעילה גיוס חובה, מפרקת את מדינת הרווחה שלה והופכת 99% מתושביה לעניים יותר. במקביל, היא גורמת ליהודים הישראלים לא להסתכל החוצה ולראות צורות רעננות ופתוחות יותר של יהדות. הפונקציה השניה היא הגברת מספר היהודים שמהגרים לישראל ומחזקים בכך את המאזן הדמוגרפי הרופף לקראת הפיכתה של ישראל רשמית למדינה דו לאומית (בפועל, היא כבר כזו.) ח"כ ציפי חוטובלי דיברה, כחלק מתכניתה להקמת מדינה דו לאומית, על יבוא של מיליוני יהודים. איך היא תעשה את זה? המדינה היהודית, כרגע, היא לא בדיוק אטרקציה. צריך שיהיה רע יותר. רוב יהודי העולם, אחרי הכל, לא היו מוכנים מעולם להפוך את עצמם לחלק מהמדינה היהודית. אז נצטרך לשכנע אותם בניגוד לרצונם.

איך אמרה הבדיחה הישנה? אלפיים שנה חיכו היהודים למדינה, ודווקא לי זה היה חייב לקרות.

עוד דבר אחד: זוכרים את הפעלת הטייזר לצרכי עינויים כנגד מתנחל מיצהר, שתועדה בווידאו? אז מפכ"ל המשטרה הורה היום (א') על השעיית השימוש בטייזר עד לבדיקת הנושא. מצלמות, כמסתבר, הן הקריפטונייט לא רק של חמושי צה"ל, אלא גם של קלגסי המשטרה. כמעט לכל אחד מכם יש מצלמה בכיס; למדו להשתמש בה, ואל תפחדו כלל.

(יוסי גורביץ)

או: ארכיבישוף תעשיית השקרים חושף הכל

בן דרור ימיני, המצפן של המרכז הרדיקלי, כתב את אחד המאמרים היותר הזויים שלו היום. מול המהומות המתקרבות למהפכה במצרים, היה לימיני רק דבר אחד לומר: המצרים שונאים את ישראל ואת ארה"ב משום שזו איננה מתנגדת להשמדת ישראל. הוא סבור, משום מה, שישראל עומדת במוקד המהומות במצרים. זו שגיאה ראשונה. שגיאה שניה – שכציוני, איננו יכול שלא לשגות בה – היא הטענה שישראל וארה"ב צחות כשלג ושהן סתם שנואות על ידי ההמונים הערבים.

אתם אשמים בגורלכם, הוא אומר למצרים ולמוסלמים בכלל, "הפסיקו להאשים את כל העולם, את המערב, את הקפיטליזם, את היהודים. כל עוד תמשיכו בהונאה העצמית, כל עוד לא תבינו ששוויון, זכויות בסיסיות, סבלנות וסובלנות, מעמד האשה, אינם 'ערכים מערביים' אלא ערכים אוניברסליים, לא יהיה אצלכם שום שינוי. אתם לא זקוקים לשום סיוע. הרי האומה המוסלמית שולטת במרבצי ההון שמייצרים אינספור דולרים. ברגע שתפסיקו להשתמש בהון האדיר הזה כדי לטבוח אחד את השני, אלא כדי להקים מפעלים [וכן הלאה וכן הלאה – יצ"ג] יהיה לכם סיכוי לצאת ממעגל האימים."

צריך להתחיל איפהשהו בגבב הזה. אני אמשוך בחוט של "הרי האומה המוסלמית שולטת במרבצי ההון שמייצרים אינספור דולרים" ואמשיך משם, כי זה נראה לי חוט השני. נתחיל: המהומות שעליהן כותב ימיני מתרחשות במצרים. היא עשירה בהרבה מאד דברים – הון אנושי, היסטוריה, עתיקות, תיירות – אבל בנפט ("מרבצי הון") היא דווקא לא התברכה. למצרים אין מי יודע מה השפעה על האנשים שמחזיקים את הנפט.

אבל נניח שכן. נניח שהמצרים הם אכן חלק מהפיקציה של ה"אומה המוסלמית", הגרסה המתקדמת יותר – או, אם לדייק, הריאקציונרית יותר – של הפיקציה הפאן-ערבית. מי מחזיק בשאלטרים של הנפט? האם ה"אומה המוסלמית" על כל חלקיה מחזיקה בהם? האם לפלאח המצרי – או, לצורך העניין, לאיכר האינדונזי, בן לאומה המוסלמית הגדולה מכולן – יש איזושהי השפעה על זרימת הנפט? האם יש השפעה כזו לאינטלקטואל העני מקהיר, לבעל העסקים הקטן מאלכסנדריה, לסבל מדאמייטה? לא? וואלה? העולם המוסלמי נחלק גם הוא למעמדות, אתם אומרים? קבוצה קטנה של אוליגרכים שהתמונה שלהם מופיעה כאילוסטרציה לערכים "שחיתות", "רקבון" ו"ניוון תורשתי", שרבים מהם קיבלו את כוחם בירושה, היא זו ששולטת בנפט של ה"אומה המוסלמית"? כדאי שמישהו יספר את זה לבן דרור, כי הוא משום מה חושב שיש מין אורגניזם חי כזה, האומה המוסלמית, שמקבל את ההחלטות שלו כמוח כוורת. אני מניח שאם מישהו היה כותב משפט דומה – "הרי האומה היהודית שולטת בהון העולמי", ימיני היה ממהר – בצדק – להאשים אותו באנטישמיות. מסתבר שכלפי לא יהודים, מותר להחזיק באמונות אנטישמיות לגמרי.

בן דרור ימיני היה סוציאליסט פעם. הוא מתגאה עד היום בכך שהוא היה "עורך העיתון הלוחמני 'הפטיש'." ככזה, הוא עשוי לזכור במעומעם משהו שנקרא קולוניאליזם: השליטה של האומות האירופאיות על אומות מה שלימים יהיה העולם השלישי. הקולוניאליזם בעולם המוסלמי היה אמנם קצר ביחס לזה שבאסיה, אבל המלחמה הקרה – צורה חדשה של קולוניאליזם, הרחבה של ה"משחק הגדול" בין בריטניה ורוסיה לרחבי העולם כולו – ראה את הקולוניאליזם המערבי מתנגש עם הקולוניאליזם הרוסי בכל רחבי העולם. המזרח התיכון היה זירה רוחשת במיוחד של המאבק הזה. במשך 45 שנה, עיקר ההון של המזרח התיכון בוזבז על משחקי המלחמה של שתי המעצמות. ישראל היתה בצד האמריקאי מתחילת המשחק; מצרים, מאז המהפכה של הכת הצבאית ב-1952, היתה – במשך יותר מ-20 שנה – בצד הסובייטי. ירדן היתה בצד הבריטי/אמריקאי (אחת הסיבות שלא מדברים עליהן שהיא וישראל הסתדרו מצוין כל כך אחרי 1967), עיראק נעה מצד לצד. סוריה היתה כמעט תמיד בצד הסובייטי. התוצאה היתה מצב מלחמה כמעט תמידי, ומלחמה מרוששת את העם – כמו גם מעלה את מחירי הנפט. כמו כן, שני הצדדים במלחמה הקרה הקפידו לוודא שלא יווצר מצב של דמוקרטיה של ממש או של שליטים שקשובים לעם; זה יכול היה להגמר רע לשני הצדדים. ההדחה של מוצאדק על ידי ה-CIA והחלפתו בשאח היא המקרה המוכר יותר, אבל היו לא מעט כאלה.

המלחמה הקרה יצאה להפסקה ארוכה ב-1989 – היא חוזרת, תודה ששאלתם – ולהוציא ישראל, ערב הסעודית ונסיכויות הנפט, כל המזרח התיכון יצא ממנה מרושש. לערבים יש שלל סיבות לתעב את ארצות הברית: היא השתמשה בהם כפיון; היא תמכה בכל משטר רודני כל זמן שזה מכר לה נפט ועדיין עושה זאת; היא הרשתה לעצמה להפעיל כוח צבאי בלי לחשוב על זה יותר מדי בשלל נקודות במזרח התיכון – היא התערבה פעמיים בלבנון, היא הפציצה את לוב, והיא יצאה לשתי מלחמות בעיראק. ומעבר לכל זה, היא המשענת של ישראל. בלעדיה לישראל לא יהיה קיום.

ימיני לא יאהב את זה, כמו כל ציוני טוב, אבל קשה מאד להסתכל על ישראל אלא כמוצר קולוניאליסטי: קבוצות שוליים של אירופה שמונחתות בפינה נידחת של העולם כדי שלא יפריעו יותר מדי במולדתן, על חשבון האוכלוסיה הילידה. זה מה שעשה קרומוול עם הסקוטים שיישב באירלנד, ושצאצאיהם – הסקוטים-האירים – יושבו אחר כך בצפון אמריקה; זה מה שעשו האמריקאים עם השחורים ששלחו לליבריה; זה, במקרה המפורסם ביותר, מה שעשו הבריטים עם אוסטרליה. רוב מה שמבדיל בין ישראל ובין רודזיה הוא העובדה שלאירופאים ולאמריקאים היו רגשי אשמה על השואה – רצח עם שהיה לגמרי סכסוך פנים-אירופי, שלערבים לא היה בו חלק.

ואף על פי כן, אחרי מלחמת העולם השניה, כפו האירופאים והאמריקאים – בסיוע זמני של הסובייטים – את הקמתה של מדינת ישראל בלב שטח מוסלמי, על חשבון האוכלוסיה הילידה, ולא עשו שום דבר כאשר ישראל כבשה שטחים גדולים משמעותית מאלה שיועדו לה, תוך שהיא מבצעת טיהור אתני בשטחים שהיא כובשת. אחר כך, חימש המערב את ישראל, ויחד עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות אחרות – בריטניה וצרפת – היא ניסתה לכבוש נתחים ממצרים. דוד בן גוריון הכריז אז על "ממלכת ישראל השלישית." 11 שנים לאחר מכן, יצאה ישראל למתקפת פתע כנגד מספר מדינות ערביות, חשפה את ערוותן, ומאז היא ממשיכה להחזיק בשטחים שכבשה אז, כשהיא נאלצת מדי פעם לוותר על חלק מהן. לאורך כל התקופה הזו, זכתה ישראל לסיוע אמריקאי ואירופאי כמעט בלתי מסויג, כשהישראלים ברובם – כמו כל קבוצת מתיישבים קולוניאליסטית – רואים את עצמם לא חלק מהמקום שבו נולדו ("סתם, זה לא נכון, אנחנו לא במזרח התיכון," שר קובי אוז) אלא כחלק ממולדת מדומיינת, באמריקה או אירופה. קבוצת הכדורסל של ישראל משחקת – או נהגה לשחק, עשורים שאינני עוקב – בגביע אירופה; ישראל משתתפת באירוויזיון. ממתי ישראל היא חלק מאירופה?

הלאה. "ברגע שתפסיקו להשתמש בהון האדיר הזה כדי לטבוח אחד את השני" – איזה הון בדיוק מממן את מלחמת האזרחים המדממת בסוריה? אם כבר, ההון המוסלמי הוא לצד המורדים נגד אסד. הוא עצמו נשען על סיוע סוביי… רוסי. איזה הון מימן את רצח העם בדארפור? אה, נכון: הון סיני וחברת נפט צרפתית. הדיכוי בבחריין? אוליגרכיה שממשיכה להחזיק בכוחה בציפורניים, מול העם. עיראק? שרידים אחרונים של הקביעה השרירותית האירופאית של הסכמי סייקס-פיקו. ושוב, גם שם ההון המוסלמי האגדי – מסתבר שכמו אצל האנטישמים של מזרח אירופה, ימיני לא רואה סתירה בין הטענה על הון מוסלמי חסר גבולות ובין העובדה שהמוסלמי הממוצע הוא במקרה הטוב בן מעמד הביניים – משחק תפקיד שולי ביחס.

נמשיך. "שוויון, זכויות בסיסיות, סבלנות וסובלנות, מעמד האשה, אינם 'ערכים מערביים' אלא ערכים אוניברסליים." אני שמח לשמוע. מעניין שהם לא חלים על פלסטינים (על כך מיד), ושישראל מעולם לא קבעה שבין אזרחיה יחול שוויון. למעשה, כשח"כ אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל) ניסה לקבוע שהמדינה תקצה את אדמותיה באופן שוויוני, הממשלה הפילה את הצעת החוק. יתר על כן, ימיני עצמו הוא אחד המתנגדים הבוטים ביותר למדינת כל אזרחיה; מסתבר שהדרישה לשוויון נעצרת בגבול המצרי. מעמד האשה? ימיני רוצה להזכיר לנו איזו מדינה קיבלה כבתי דין חוקיים לגמרי כאלה שבהם נשים כלל לא יכולות לכהן? כאלה שבהן הן אף לא יכולות למנות את הדיינים שרודים בהן? הוא רוצה להזכיר לנו באיזו מדינה במזרח התיכון אשה לא יכולה להתגרש אלא בהסכמת בעלה? איזו מערכת משפט קיבלה רשמית את התפיסה שאשה היא משהו שנקנה בשלושה דברים? סובלנות? הארץ מלאה כתובות "מוות לערבים." תקיפת לא יהודים היא עניין שבשגרה. ימיני לא שמע על כל זה? חשבתי שהוא עוסק בחדשות.

ועוד משהו שלא הבנתי: ההמונים הערבים אמורים שלא לצאת כנגד הקפיטליזם? איזו מערכת כלכלית בדיוק משאירה אותם במצבם המדוכא, משאירה את הנפט שאליבא דימיני שייך ל"אומה המוסלמית" בידי אוליגרכיה קטנה ומושחתת? האם חלוקת העושר של הנפט הזה בין ההמונים, הוצאתו מידי האוליגרכיה, היא לא בדיוק ההיפך מקפיטליזם? לא משנה.

אבל רגע, אנחנו נאלצים בכל זאת לחזור לאחור לנושא הקולוניאליזם. במשך שנים, טען בן דרור ימיני שהוא מתנגד לכיבוש הישראלי בשטחים, ובמיוחד להתנחלויות. ב-1994, הוא היה מסוגל לכתוב ש"מעבר לנתונים היבשים, על הכנסה לנפש ורמת השכלה, שגם הם שנויים במחלוקת, יש ממדים אחרים, שאינם מדידים. מי שלא עבר את חוויית החיפוש, את חוויית המחסום, את חוויית העוצר, את חוויית ההשפלה והרמיסה, את חוויית העמידה בתור לאיזה אישור במינהל הצבאי, ואת הטמטום הצבאי, הכוחני והברוטלי, שמתלווה לחוויות האלו, לא מבין שום דבר. לכן, גם אם הבנק העולמי יגלה בעוד שנתיים שבעזה העצמאית יש ירידה בהכנסה לנפש ורמת החינוך שם ירדה, זו לא סיבה לאף אחד להחליט בשביל העזתים שהם זקוקים לכיבוש." ההדגשה שלי.

אף אחד? אף אחד פרט לימיני עצמו, כמובן. לפני שלושה ימים, הוא כתב (תחת הכותרת "געגועי לכיבוש הציוני") ש"לפי כל מדד אובייקטי כמו תוחלת חיים, תמותת תינוקות [ועוד ועוד ועוד – יצ"ג] מצבם של הפלסטינים תחת שלטון ישראל הוא היציב והמבטיח ביותר לעומת כל ערביי המדינות הסמוכות." מכאן הוא ממשיך להסביר כמה טוב לפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי. מה שב-1994 היה "מדדים אחרים, שאינם מדידים" ו"טמטום צבאי, כוחני וברוטלי" הפך פתאום ל"מחסומים שיש בהם השפלות. מאחזים ופוחזים וחוליגנים שפוגעים בחקלאים פלסטינים. […] הגבלות תנועה פה ושם. מעצרים מנהליים מיותרים. הפקעות קרקע מיותרות. תוואי גדר שגוזל אדמות. ויש עוד. אלה עוולות שצריך להתריע נגדם." אבל פרט לזה, מרקיז, הכל בסדר. "חוויית החיפוש, חוויית המחסום, חוויית העוצר, חוויית ההשפלה והרמיסה" התפוגגו ואינם. טוב לפלסטינים, מסביר ימיני, לחיות תחת כיבוש ישראלי – כיבוש שמבחינתו לא מוגבל בזמן. דרור? זה לא למוסלמים.

ספק אם הכיבוש מועיל לפלסטינים. ספק אם הוא מועיל לישראל, אבל ברור שהוא מועיל לקבוצה רחבה של ישראלים, שנהנית ממנו. והנה, המעגל הושלם: בן דרור (!) ימיני ממליץ לנו על קולוניאליזם חדש. זה יהיה, כמובן, קולוניאליזם נאור. הוא ישתמש בכל הטיעונים של הקולוניאליזם, במיוחד זה האפריקאי: הם לא כשירים לשלטון עצמי, הם צריכים אותנו. הוא יהיה טוב כלפי הנשלטים שלו,

Your new-caught, sullen peoples,

Half-devil and half-child,

אבל מי שיעיז לטעון שישראל היא קולוניאליסטית, יגונה מיד על ידי ימיני כאנטי-ציוני, אנטישמי ומכחיש שואה. את המנגינה הזו הגיע הזמן להפסיק.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קבוצה של מבקשי מקלט אפריקאים כלואה מזה חמישה ימים בצדה המערבי של הגדר שבנתה ממשלת נתניהו באזור סיני. הם נמצאים בפועל בשטח ישראלי, והם מסרבים לחזור למצרים. בעבר, חיילים מצרים ירו בפליטים.

מדובר בכ-20 איש, ביניהם שתי נשים, אחת מהן הרה. הם התחמקו מאימי המשטר שלהם, הצליחו שלא להתפס, להיענות ולהיאנס על ידי שבטי הבדואים של סיני, והגיעו לשטח ישראל. זו האחרונה לא רק שלא מאפשרת להם להכנס לשטחה, היא גם מסרבת להעביר להם מזון. מים היא מעבירה, אבל במשורה: החיילים במקום מדווחים כי הם קיבלו הוראה להעביר "כמה שפחות מים" לפליטים. אם לשפוט על פי התגובות, האספסוף (אוי לנו אם זהו "ציבור") היהודי משוכנע שהרעבתם של פליטים היא הדבר הנכון לעשות. אחרת הם עוד ייכנסו לכאן, יפרו את המאזן הדמוגרפי, יקחו לנו את מקומות העבודה ויחשקו בנשותינו. זרועותיה הרשמיות של ישראל צופות בשלווה צוננת בעשרים בני אדם, כל אחד מהם עולם ומלואו, גוססים ברעב ובצמא – בתוך שטחה. מחוץ לגדר, אבל בתוך שטחה.

האסוציאציה הראשונה שלי היתה הגירוש שביצעה גרמניה הנאצית של יהודים שמצב אזרחותם לא היה ברור: באוקטובר 1938 אספה הגסטאפו כ-12,000 יהודים שלטענתה היו אזרחים פולנים, והשליכה אותם אל מעבר לגבול. פולין, מצידה, טענה שמדובר באנשים שאזרחותם פקעה לפני שנים, וסירבה לקבל אותם. הם נתקעו בין הגבולות, מבוזים וקופאים מקור. במקרה שלהם, לפחות הצלב האדום הפולני טרח להאכיל אותם (עובדה שמופיעה בוויקיפדיה האנגלית אך לא, למרבה הפלא, בוויקיפדיה העברית); עד כה, למיטב ידיעתי, מד"א לא טרח להושיט סיוע ל-20 אנשים, ביניהם אשה הרה, שנמצאים בשטח ישראל. טוב, נו, זה מגן דוד אדום, לא צלב אדום; וכבר אמרה יפה שולמית אלוני שההבדל בין הנצרות ליהדות הוא שבנצרות יש חמלה.

איתמר שאלתיאל הגדיר את זה היטב: ככל שהמדינה מנסה להיות יהודית יותר, כך היא הופכת יותר לקריקטורה אנטישמית. הלורד רוטשילד הבין, עוד בימיו של הרצל, לאן חייב הפרויקט הציוני להתקדם, הוא כתב לו במכתב שהתנועה הציונית הצניעה במשך עשרות שנים ש"אומר לך בגילוי לב, שאני רואה באימה הקמת ישוב יהודי, והנימוק הוא פשוט וברור. ישוב כזה יהיה מתנשא בבחינת אני ואפסי עוד (התרגום של שולמית אלוני, המקור אנגלי כמובן – יצ"ג). זה יהיה גטו עם כל הדעות הקדומות של גטו. זו תהיה מדינה יהודית קטנה, אורתודוקסית ולא ליברלית, שתבודד ותפלה לרעה את הגויים ואת הנוצרים [ושתפעל] … על פי העקרון 'עשה לאחרים את שנעשה לך.'" לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה שנאבק בהצהרת בלפור, חזה כבר אז שהמדינה הציונית "לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים; ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת."

אברי גלעד, שטען לאחרונה שהאריתראים הם אסוננו, ניסה להגן על הטענה הזו היום בגל"צ (דקה 37:45 בערך, עמכם הסליחה על התועבה; האשימו את אסף רזון, ששלח לי את הקישור). הוא התחיל בטענה שהאיסלם משתלט על שוודיה באמצעות אונס (כך!) ושמהגרים מוסלמים אחראים לרוב מעשי האונס והרצח במדינה. גלעד חוזר, בשגיאה – בדרך כלל מייחסים את העניין הזה לנורווגיה – על עלילת דם ניאו נאצית, שהמקדם העיקרי שלה בישראל הוא, כמובן, בן דרור ימיני. למשטרת אוסלו, איך לומר, היו נתונים אחרים: רוב מוחלט של האנסים היו אירופאים. גלעד טען עוד שמוסלמים אחראים לרוב מעשי הרצח בשוודיה – שוב, הטעות היא שלו. ראוי לציין את רוצח ההמונים הציוני הלהוט אנדרס ברינג ברייוויק, שטבח בצעירים שהיו במחנה נוער של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בנורווגיה, כמי שאחראי להרבה יותר פשעי שנאה מאשר כל המוסלמים במדינה.

גלעד מתייחס עוד ל"כמות מדאיגה של מעשי אונס מצד אריתראים" – אין לכך שמץ של בסיס. על הנושא הזה כבר כתבתי כאן. רוב מעשי האונס בישראל מתבצעים על ידי יהודים כלפי יהודיות. גלינה וקס ציינה לאחרונה נקודה מעניינת: כשהשמרנים היהודים ממהרים להצביע על כל מקרה אונס או חשד לאונס מצד זר, הם שומטים את הטענה הרגילה שלהם, של "מה היא עשתה שם בלילה" ו"מי יודע מה היא לבשה." מבחינת הגזענים היהודים, כמו הגזענים בכל מקום, הוואגינה הנשית נמצאת בבעלותם ויכולה לשמש אותם כנשק.

עוד אמר גלעד ש"ישראל לא יכולה במצבה המזעזע להכיל קבוצות אוכלוסיה מתרבויות אלימות ופרימיטיביות." וואלה. האם התרבות האריתראית "אלימה ופרימיטיבית" יותר מזו האתיופית? כי אתיופים, כל זמן שהם יהודים או ספק יהודים (כולם, כזכור, עוברים כאן גיור לחומרא), ישראל דווקא שמחה לקבל. אפשר לומר ללא היסוס שישראל הוציאה סכומים עצומים על קליטה – כושלת במידה ניכרת – של יהודי אתיופיה, וזאת למרות "מצבה המזעזע." עובדה מאד לא נכונה פוליטית, למשל, היא השיעור הגבוה מאד ביחס של רצח נשים על ידי מהגרים מאתיופיה. ועדיין, אני לא רואה את גלעד מתייחס לתרבות שלהם כאל "פרימיטיבית ואלימה." פרימיטיביות ואלימות הן מנת חלקן של קבוצות לא יהודיות, כפי שהגדיר אותן כבר התלמוד – וההלכה היהודית (שולחן ערוך, יורה דעה, קנג' ב') עדיין אוסרת על גברים יהודיים ל"התייחד עם עובדי כוכבים, משום שהם חשודים על שפיכות דמים", ועל נשים יהודיות (שם, ד') נאמר ש"לא תתייחד ישראלית עם עובדי כוכבים, אפילו הם רבים ונשותיהם עמהם." אני רואה כאן תרבות פרימיטיבית ורוויות אלימות כבושה, אבל אני בכלל לא בטוח שזו התרבות האפריקאית.

גלעד הוסיף ש"רוצים, מסיבות שאני לא מבין, לאזרח קבוצת אוכלוסיה שלא תורמת דבר למדינה האומללה וגם לא יתרמו… הפכו לתקוות השמאל הקיצוני לעצירת הימין…". קודם כל, לא שמעתי אף אחד מדבר על אזרוח. מדברים, לכל היותר, על הענקת תושבות ובדרך כלל רק על הענקת מעמד פליט. שנית, כל האריתראים כולם בישראל הם כ-35 אלף איש, ואיכשהו, במדינה שיש בה שבעה מיליוני תושבים, אם "השמאל הקיצוני" חושב שהם יעצרו את הימין, כנראה שה"שמאל הקיצוני" מעשן חומר טוב במיוחד. גלעד, כמובן, חוזר כאן על עלילה של הימין היהודי: הם כל כך לא מסוגלים להבין איך מי שהם רואים כיהודים יכולים לחרוג מן החינוך היהודי ולגלות אנושיות פשוטה, שהם משוכנעים שיש כאן איזו קונספירציה דמיקולו.

על האריתראים עצמם אומר גלעד ש"הם לא פליטים, הם נמלטים מגיוס במדינתם ומייצאים לכאן על הדרך את הנחשלות האפריקאית." שוב, על נושא הנחשלות כבר דיברתי למעלה. על הטענה שהם "נמלטים מגיוס בארצם", אולי כדאי שגלעד יברר את העובדות. הצבא האריתראי משעבד את אזרחיו באופן שהוביל לשורה של סנקציות כבדות על המדינה מצד רוב העולם, כשישראל – למדינה היהודית יש היסטוריה מפוארת של תמיכה במשטרים מצורעים – היא חריג בולט מבחינה זו. אשר לשאלה האם הם פליטים, ובכן, התשובה לכך פשוטה מאד: ישראל לא מנסה לברר בכלל. במדינות אירופה, שיעור האריתראים שמקבלים מעמד של פליט גבוה מ-80%.

הציונים החליטו להקים את מדינתם סמוך לאפריקה. הרצל כתב על מדינה יהודית שתהיה מבצר קדמי של אירופה. ובכן, אנחנו כבר לא חיים בעידן הקולוניאליסטי שאפשר את הקמתה של ישראל. יש בעיית פליטים כלל עולמית, והמדינה היהודית תצטרך לעשות את חלקה – או, במילותיו של לוסיאן וולף, להיות "חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות."

ויהודי ישראל, כשהבדרן אברי גלעד מעודד אותם, בחרו בחרפה. הפנים שלה הם פניה של אשה הרה, מורעבת, מתחננת למים, בשטח מדינת ישראל – ומחוץ לגדר.

עדכון: פעילי רופאים לזכויות אדם פעילים חברתיים ניסו הלילה להעביר מזון לפליטים שכלואים מחוץ לגדר. חמושי הצבא המוסרי יותר מהחמאס מנעו זאת מהם, והציגו להם צו שטח צבאי סגור שהוצא אתמול, לשלושה שבועות. המג"ד במקום אישר כי צה"ל איננו מעביר מזון לפליטים. בא לי למות.תיקון: הידיעה נמסרה לי על ידי הדוברת לשעבר של רופאים לזכויות אדם והנחתי בטעות שהיא מתייחסת אליהם. הטעות כולה שלי.

ועוד דבר אחד: פוגרומצ'יקי תג מחיר הכו הבוקר במנזר בלטרון. זו הזדמנות להזכר, שוב, בכך ששנאת האדם של חסידי הדמון יהוה לא עוצרת בפלסטינים ומוסלמים, אלא כוללת את כל המין האנושי. יש לקוות שהתורמים הנוצרים שמעבירים כספים רבים כל כך להתנחלויות יזכו יום אחד לטעום את נחת זרועם של הנחשים שטיפחו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו דרכון זר.

(יוסי גורביץ)

החדשה המכעיסה של השבוע היא בלוף המימון החדש של צה"ל: עכשיו הוא דורש תוספת של 15 מיליארדי שקלים, בפריסה של חמישה מיליארדים במשך שלוש השנים הקרובות, כדי "לחזור לחזית המצרית."

נניח עכשיו לחוסר האחריות שבדיבור הפומבי על "חזית מצרית," שמערער בפני עצמו את הסכם השלום עם מצרים: אחרי הכל, אם ישראל נערכת למלחמה עם מצרים, מצרים צריכה להיערך למלחמה עם ישראל, ויהיה מי שיעלה את הדרישה הזו.

מה, בדיוק, יעשה צה"ל עם הכסף? האם הוא יקים יחידות חדשות? או שמא יסתפק במפקדות חדשות, על קציניהן עתירי הבזבוזים והמשכורות השמנות? האם צה"ל זקוק ליחידות חדשות? האם הוא מתכוון לגייס עוד אנשים? הוא לא הרחיב את הסד"כ שלו ב-30 השנה האחרונות – וגם לא הקטין אותו אחרי השלום עם מצרים.

בידיעת היח"צ של חנן גרינברג – בדובר צה"ל מעדיפים לקרוא לזה "ידיעה בשם הכתב" – מפורט הסד"כ האימתני של צבא מצרים, על כוח האדם הגדול שלו, כלי השיט שלו, ו-240 מטוסי הקרב שלו מדגם F-16. הכתב מעדיף להתעלם מהיתרון האיכותי של חיל האוויר הישראלי, ומהעובדה שיש לו גם יתרון מספרי: 343 מטוסי F-16 מדגמים שונים. ויש לו עוד.

הצרות של צה"ל, אליבא דגרינברג, היו החזית הצפונית ועזה. בעזה יש ארגון חמושים שבהתנגשות האחרונה שלו עם צה"ל לא הצליח – כנראה גם לא רצה – להביא לקרב בסדר גודל גדול יותר מזה של חוליה. הגזרה הצפונית – מחליפתה של "החזית המזרחית" המיתולוגית – היא בדיחה. צבא סוריה היה גרוטאה, וגרוטאה שערוכה למגננה ולא למתקפה, עוד קודם להתקוממות נגד משטר אסד. ואף שאנחנו לא יודעים איך תגמר ההתקוממות הזו, אפשר לומר בבטחון שצבא סוריה לא יהיה כוח תוקפני בעשור הקרוב לפחות. זה מצריך בניית כוח, ותפקידו של צבא סוריה היה תמיד קודם כל הגנה על המשטר בדמשק. אין סיבה להניח שזה ישתנה בקרוב – ואין סיבה להניח שסוריה העניה תעביר את צבאה מודרניזציה בקרוב. ארטילריה לא מדויקת וצבא גדול של חמושים ברובי סער מספיקים לצרכיה.

אז צה"ל, לצרכי התקציב שלו, צריך אויב חדש. הוא בחר במצרים, כי זה הולך טוב עם הכותרות. הוא יודע שהוא לא יקבל את כל הכסף, אבל זה ישמש אותו ככלי מיקוח עם האוצר – ומעכשיו, כל פעם שמשהו ישתבש בפיקוד דרום, אפשר יהיה להאשים את האוצר, שלא נתן לו את מבוקשו.

צה"ל עדיין נערך, רשמית, למצב של מלחמת יום כיפור שניה: מאבק בו זמני בשתי חזיתות, אולי בסיוע של צבאות ערביים אחרים. לא משנה שהחזיתות האלה כבר לא קיימות. לא משנה שהדבר המטומטם ביותר שמצרים יכולה לעשות הוא ביטול הסכם השלום – היא זקוקה לסיוע האמריקאי עוד יותר מישראל. לא משנה שביטול כזה של הסכם השלום יעמיד כוחות אמריקאים לצד ישראל. לא משנה שלצבא המצרי, שלא מצליח להשתלט על חלקי סיני שבהם הוא פועל, אין יכולת לחצות את סיני ולהגיע לגבול הישראלי בלי להיות מושמד מהאוויר. לא משנה שמהפכה איסלמית במצרים, אם תקרה, צפויה לפגוע אנושות בצבא המצרי – שהוא אויבה הגדול – מה שבהכרח יפגע ביעילותו של הצבא המצרי. לא משנה שעיקר פעילותו המעשית של צה"ל היא שימור הכיבוש.

צה"ל גדול מדי על ישראל. הוא התרגל להוליך שולל את אזרחיה ולהוציא יותר כסף ממה שהם הקציבו לו. התקציב של צה"ל גדל במקביל לירידת האיומים על ישראל. פעם היא היתה צריכה להתמודד עם מצרים, סוריה, ירדן, קצת עיראק; כולן יצאו משדה הקרב. התקציב הצה"לי רק גדל.

והוא גדל על חשבון התקציב האמיתי של המדינה, זה שאמור להיות מושקע באזרחים. ההוצאה הממשלתית האזרחית ירדה משמעותית בעשור האחרון, והיא עומדת על 32% בלבד – אחרי ארה"ב (35%) והרבה מתחת לממוצע של מדינות ה-OECD (44%). כל שקל שהולך לצה"ל, כל שקל שאנחנו נותנים לגנרלים בלי שנטרח לברר מה הם עושים בו (זה סודי, אסור לכם לדעת), הוא שקל שלא הולך לחינוך, לא הולך לבריאות, לא הולך לרווחה. צה"ל ממשיך להתעצם על חשבון החברה האזרחית. השאלה היא כמה זמן אפשר יהיה להמשיך ולהחזיק טפיל כזה – טפיל שמסוכן לה הרבה יותר מהחרדים, למשל.

ועוד דבר אחד: ומאחר וצה"ל הבין מיד שהמחאה החברתית מסוכנת לו – ראו התבטאויות הגנרלים בשנה שעברה – זה לגמרי לא מפתיע שכלי רכב למעקב אלקטרוני הופעל ברחובות תל אביב במהלך ההפגנה במוצ"ש. בצה"ל טוענים שמדובר בכלי רכב של מג"ב, ומנסים שנשכח את העובדה שמג"ב אולי כפוף רשמית למשטרה, אבל מדובר בחלק מהסד"כ הצה"לי לכל דבר ועניין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אחרי שכוחותינו האמיצים חיסלו אתמול מהאוויר רופא, אחיו וילד בן חמש, הודיע חמאס שהפסקת האש מול ישראל נגמרה. מצרים מחזירה את השגריר שלה ותנזוף בשגריר הישראלי, מה שסביר לגמרי בהתחשב בכך שהרגנו – אופס! – חמישה חיילים מצרים במהלך הימים האחרונים. הסיכולים הממוקדים של צה"ל, מסתבר, היו בלתי ממוקדים מהרגיל, אם הוא הצליח להרוג גם חיילי צבא ידידותי, שחטפו פיגוע התאבדות מאותם כוחות שתקפו את ישראל ביום חמישי. הפיגוע הזה, אגב, מחזק את ההשערה שהמידע שזרועות ה-Hasbara של ישראל מפיצות לכל עבר על כך שמקור הפיגוע הוא בעזה הוא שקרי. שימוש שקרי במודיעין, כמובן, הוא לא דבר חדש בישראל: עמוס גלעד הוליך שולל את הציבור עם תזת "ערפאת אשם בהכל" שלו במשך כמה שנים, בהסכמה בשתיקה של שאר אמ"ן.

עכשיו, להוציא ההתדרדרות עם מצרים, את המהלך הזה – צה"ל תוקף בעזה, הורג אזרחים, מאלץ את החמאס להגיב ולהדליק את כל הגזרה – כל אדם שפוי יכול היה לראות באפס מאמץ. אחת משתיים: או שהמוח האנליטי המפורסם של ברק לא ראה את זה, ואז הוא (יחד עם כל הצמרת הבטחונית שלנו, שלא התריעה על כך) צריך ללכת הביתה ואתמול, או שהוא העריך שזה מה שיקרה, אבל טוב לו עם זה. בהתחשב במצב הפוליטי שמאיים על הדייר המפורסם ביותר במגדלי אקירוב, ההנחה ההגיונית ביותר היא שברק רצה בהסלמה, בהסכמה שקטה של נתניהו.

אז כאשר תקבלו את צו המילואים שלכם, עשו-נא את המעשה הפטריוטי: השליכו אותו לפח, ובמקום להגיע לבסיס צאו לרחובות. הגיע הזמן שהפוליטיקאים הישראלים יבינו שהם לא יכולים לשחק בישראלים כבמריונטות, שאנחנו לא רובוטים שאפשר להכניס לתלם על ידי לחיצה על כפתור "משבר בטחוני מפוברק", שהם לא יכולים להתעלם מבעיותיה של החברה הישראלית על ידי שיגור כמה טילים לא מדויקים לעבר אוכלוסיה אזרחית. אחרת, שום דבר לא ישתנה פה אף פעם. תמיד יהיה תירוץ בטחוני, שתמיד יצדיק את שמירתה של ישראל כמדינת קסרקטין.

אני קורא לסירוב המוני לשירות בצה"ל, כל זמן שישראל לא עושה כמיטב יכולתה להחזיר את הפסקת האש מול רצועת עזה, מהלך שצריך להתחיל בריסון חיל האוויר. הקריאה הזו מופנית בעיקר לחיילי מילואים אבל גם לחיילי סדיר. אהוד ברק רוצה מלחמה? נהדר. שיעלה על אפוד, שייקח איתו את בוגר הסיירת השני בממשלה, ושילכו להלחם בעזה – לבד. המלחמה הזו, אחרי הכל, היא מלחמת שלום הטייקונים. לנו אין חלק בה.

ועוד דבר אחד: כתבתי בשבוע שעבר לכלכליסט אייטם אופטימי על מכשיר אנדרואיד בשם IDEOS, שעושה חיל בקניה. השם של המכשיר נשמע לעורך מוכר, והוא חפר ומצא שהמכשיר נמכר גם בישראל. עכשיו, ה-IDEOS בעליל לא מהווה סכנה למכירות של הגלקסי 2 או האייפון, אבל לצרכיהם של הקנייתים הוא בהחלט מספיק. העוקץ הוא המחיר: בקניה הוא נמכר ב-80 דולרים. בישראל אותו מכשיר עצמו נמכר ב-1,700 שקל, כלומר כמעט פי שש. אם מישהו היה צריך הוכחה למה שעושים לנו הטייקונים בעלי התספורת, הנה היא.

(יוסי גורביץ)

כן, הם יכולים: אתמול, לאחר פארסה קצרה בליל חמישי, הבין חוסני מובארק שהמשחק נגמר, והגיש את התפטרותו. המחליף שלו לא יהיה רב המענים של מצרים, עומר סולימאן – היורש המועדף על החונטה הישראלית – אלא המטה הכללי של הצבא. הרודנות ה"יציבה" ביותר במזרח התיכון, זו שראש אמ"ן הבטיח לפני פחות משלושה שבועות שהיא לא הולכת לשום מקום, הגיעה לקיצה. כל זה, תוך שימוש במינימום אלימות מצד המתקוממים. אתמול, על פי הדיווחים, יצאו 20,000,000 מצרים לרחובות, כלומר אחד מכל ארבעה. גם אם הדיווחים מוגזמים פראית, ומספר המפגינים היה עשרה מיליונים "בלבד", קרה כאן משהו שספק אם נראה בתולדות האנושות.

מצרים הלכה בעקבות טוניסיה, ואם הרודנות המצרית קרסה בתוך פחות מחודש, כל הכסאות באזור מתחילים להתנדנד. בימים הקרובים צפויות הפגנות גם בנסיכויות ובאיראן; הבוקר התחילו להגיע דיווחים על הפגנות גדולות באלג'יר. אבל אם הפחד נעלם, ואם כוחות הצבא לא יהיו מוכנים לבצע טבח רחב היקף, אנחנו עומדים לראות גרסה של 1989 בעולם הערבי.

סוף חלק א': בכיכר תחריר חגגו אתמול, ובצדק, ולא רק שם. אבל העבודה האמיתית מתחילה עכשיו. אחרי 60 שנות דיקטטורה, מנאצר והלאה, מצרים מפגרת מאחור באופן משמעותי. הביזה של משטר מובארק דפקה את המדינה עד העצם. עבודת השיקום נראית מייאשת עד מאד. היום שאחרי המהפכה, כשצריך לאסוף את השברים ולהתחיל לבנות, תמיד נראה מייאש יותר.

למצרים יש עוד סיבה לדאגה: האהדה האוטומטית של ההמונים לצבא. כמו בישראל, מעלים על נס גוף שמן, בזבזני עד למאד, שמאז 1973 לא ניהל מלחמה אמיתית ושימש בעיקר ככלי דיכוי. כמו צה"ל, הצבא המצרי גדול על מצרים. אבל למשטר הצבאי החדש תהיה בעיה אחת, אם ינסה להפוך לדיקטטורה צבאית ולא למשטר מעבר: החיילים המצרים כבר הראו חוסר נכונות להפעיל אלימות כדי להגן על משטר מובארק מפני העם. הצבא כרגע מתהדר – כנראה שלא בצדק, כי הוא עינה מאות ואלפי מפגינים – שהוא לא היה אחראי לאלימות כנגד המתקוממים, שהאחראים לה היו הבריונים של המשטר. אחרי הצהרות כאלה, המטכ"ל המצרי יתקשה לפתוח באש על ההמון – פשוט משום שסביר מאד שהחיילים לא יצייתו לפקודה. נוהגים לדבר על "הצבא"; שוכחים שהוא מורכב מכמה עשרות גנרלים, מאות קולונלים – ומאות אלפי חוגרים וקצינים זוטרים. אם החיילים לא היו מוכנים לירות על האזרחים כדי להגן על מובארק, שהיה שליט מצרים כל ימי חייהם, אין סיבה להניח שהם יעשו זאת כדי להגן על טנטאווי.

ההימור הכושל של החונטה הישראלית: לאורך כל המהומות, החונטה הישראלית – בכירי צה"ל, הזרוע המדינית של צה"ל (הממשלה), והמזרחנים שתקועים בתקשורת על תקן פרשנים – הבהירו היטב איפה הם עומדים: לצד מובארק ומול ההמון, אותו תיארו או כאספסוף מוסת או ככלי שרת של האחים המוסלמים.

חוסני מובארק התפטר וברח לשארם א שייח', מקום שספק אם היה יכול להגיע אליו בבטחה אלמלא שיתוף הפעולה של החונטה, שאישרה לו להכניס לשם כוחות צבא, תוך עקיפת הכנסת. כתוצאה מכך, כשתקום ממשלה עממית במצרים, לא תהיה לה שום סיבה להתייחס באהדה לממשלת ישראל. מאליה תעלה גם השאלה איך מוציאים את כוחות הצבא המצרי שאישר ברק להכניס לשארם, בניגוד להסכם השלום, אם הממשלה החדשה לא תרצה לעשות זאת – וספק אם יש ממשלה חדשה שאחד הצעדים הראשונים שלה יכול להיות, מבחינה ציבורית, נסיגה צבאית. ההחלטה הממאירה הזו של ברק עשויה להפוך למשבר הראשון מול מצרים החדשה.

מגף על הפנים, לנצח: מבין פרשני ההבל שלנו זכורה לגנאי מיוחד סמדר פרי, שקוננה על העוול שנעשה למובארק ושתהתה בקול בשידור רדיו למה הוא לא ירה במפגינים כשהכל התחיל. מבחינתה של פרי, מותם של כמה אלפי מצרים והמשך הדיקטטורה – לנצח, כנראה – הם הדבר שנכון לעשותו.

האמירה הזו מזכירה את התהיה שרווחה מאד בציבור הישראלי במהלך האינתיפאדה הראשונה, מדוע לא הרג צה"ל כמה מאות פלסטינים ביום הראשון שלה ובכך בלם את המשכה. הציבור הישראלי מסכין מזה עשרות שנים עם אלימות פוליטית כלפי אנשים "שצריך" לדכא. אם מישהו היה זקוק להוכחה נוספת, הוא קיבל אותה מבכיר החונטה הפורש, גבריאל אשכנזי. הלז אמר לידיעות אחרונות אתמול ש"במזרח התיכון, עדיפה יציבות על דמוקרטיה". או, במילים אחרות, החונטה סבורה שאם על ישראל לשרוד, על הערבים להשאר מדוכאים. אם זה המחיר, עדיף לפרק את ישראל.

משתלבים במרחב: פעם, נהגו בישראל לטעון שאין בעצם עילה לאיבה בין ישראל למדינות ערב, ושהאיבה הזו היא תוצאתה של תעמולה שמיועדת להסיח את דעת הערבים מכשלונות המשטרים שלהם, שמעדיפים צעצועים צבאיים על רווחה.

השבוע, יומיים לפני שבנימין נתניהו נאלץ להודיע על נסיגה מהגזירות החדשות שלו – המילה הפעילה כאן היא "להודיע"; בהתחשב בנסיון העבר, ספק אם הן אכן תבוטלנה – בלע צה"ל עוד 700 מיליוני שקלים, מהרזרבה של 2010, מבלי כמובן להסביר למה הם מיועדים. לא היה דיון של ממש. לשם השוואה, עדכון סל התרופות לשנת 2011 עומד על 300 מיליונים בלבד, התקציב הנמוך ביותר מזה חמש שנים לדברי ח"כ רחל אדטו – ומהתקציב שלו מימנו השנה גם דלק מטוסים.

אם החונטה לא מרוצה מהמצב במצרים, היא יכולה להתנחם בדבר אחד: הוא יאפשר לה להמשיך ולהגדיל את צה"ל בזמן שהציבור בולע כל לוקש. למצרים אין כוונה ואין יכולת לנהל מלחמה עם ישראל; זה לא מפריע לצה"ל לסמן את מצרים כאויב הבא שמצריך את קיומו, אחרי הקריסה המאכזבת של החזית המזרחית.

(יוסי גורביץ)

התקשורת הישראלית דיווחה הערב, מפי מקורות בטחוניים עלומים שדיברו עם סוכנות הידיעות AP, על כך שכוחות מצריים נכנסו לסיני, באישורו של משרד הבטחון הישראלי.

השאלה המתבקשת – מעבר לשאלה למה התקשורת הישראלית מאחרת עם הידיעה הזו ב-24 שעות – היא באיזו סמכות פעל משרד הבטחון. הסכם השלום עם מצרים אושר על ידי הממשלה והכנסת. הנושא בעליל לא הובא לדיון בכנסת. האם הוא הובא לדיון בממשלה? והכוונה היא לממשלה כולה, לא לאיזו שביעיה, כי לממשלה יש אחריות קולקטיבית להחלטות כאלו? או שההחלטה התקבלה ברמת בכירים במשרד הבטחון, שקיבלו את הנהון השר, ששוחח עם ראש הממשלה?

זו שאלה חשובה, כי אם אנחנו מקבלים את ההנחה שמשרד הבטחון והעומד בראשו הם גוף שיכול בהינף יד לשנות את ההסכם המדיני החשוב ביותר שחתמה עליו ישראל, בלי דיון מעמיק, ושזה בסדר כי "המצב לחוץ", אז אין בעצם שום דבר שמשרד הבטחון לא יכול לעשות, ותמיד אפשר להודיע לתקשורת שהשעה דוחקת. מי שעוצם עין כששר הבטחון, או במילים מפורשות יותר אהוד ברק – שלא היה כמוהו לבוז לציבור ולדעת הקהל – מרשה לעצמו לדלג על נהלים בסיסיים של ממשל בישראל, שלא יתפלא ולא יתלונן כשהוא ימשיך לעשות את זה, גם בדברים קטנים יותר.

ועוד הערה: התיאום הבטחוני הזה, יחד עם המברק ששלח ליברמן, ההתבטאות של פרס, כמו גם זו של נתניהו מבהירים באיזה צד ניצבת ישראל. היא כבר לא מנסה להסתיר את עמדתה. באוקטובר 1956, קשרה ישראל נגד מצרים יחד עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות דועכות, בריטניה וצרפת. היום היא שוב קושרת נגד העם המצרי עם כוחות העבר. וגם הפעם, אחד הקושרים הוא שמעון פרס.

(יוסי גורביץ)

כוחות מצריים בסיני: שורה של דיווחים מעידים על כך שכוחות צבא מצריים נכנסו היום לעיר שארם א שייח' שבסיני. על פי השמועות, שם נמצא גם מובארק.

כניסה של כוחות צבא מצריים לסיני אסורה על פי הסכם השלום בין ישראל ומצרים. נסיונות לקבל תגובה רשמית מצה"ל נכשלו; שם אמרו שצריך לדבר עם משרד החוץ. ליסה גולדמן קיבלה מיגאל פלמור, דובר משרד החוץ, את התגובה הבאה: "אנחנו צריכים לבחון את המצב. יש לנו הנחיות ברורות לא להעיר כל הערה על המצב במצרים, לא משנה מה, כך שלא סביר שתהיה לנו תגובה אחר כך. פשוט נצטרך לחכות ולראות". לדברי גולדמן, פלמור נשמע כאילו הידיעה הפתיעה אותו.

קשה מאד להאמין שצה"ל לא מודע לכך שכוחות צבא מצריים נכנסו לסיני, מה שטכנית מהווה פלישה והפרת הסכם השלום. אם הפעולה המצרית בוצעה ללא תיאום, זו ידיעה בטחונית מדאיגה מאד; מהלך כזה, אחרי הכל, הוביל למלחמת ששת הימים. אם היה תיאום, אז מישהו בממשלת ישראל צריך להסביר באיזו סמכות הוא פועל. הסכם השלום אושר, כזכור, על ידי הכנסת ושינוי שלו מצריך הסכמה שלה. יתר על כן, עולה כאן השאלה האם ישראל מסייעת למשטר מובארק מול אזרחיו.

לול או פחחחח? ב-25 בינואר, יצאו המצרים ברצינות לרחובות. התאריך העניק להתקוממות את ההאשטג שלה בטוויטר, #Jan25. באותו היום עצמו, פתח האל האכזר את פי האתון, ראש אמ"ן האלוף אביב "לונדון לא מחכה לי" כוכבי, והוא אמר לוועדת החוץ והבטחון ש"אין כרגע חשש ליציבות השלטון במצרים".

נו. את ההמשך אתם יודעים. עכשיו, לאמ"ן ולמודיעין הישראלי בכלל יש שורה ארוכה של פשלות בחיזוי העתיד, תחום שיש להודות שהוא לא פשוט. ב-1967, אמ"ן העריך שלא תפרוץ מלחמה. על מלחמת יום הכיפורים מיותר להרחיב את הדיבור. בתחילת מלחמת עיראק-איראן, הוא העריך שהיא תמשך מספר שבועות. שמונה שנים לאחר מכן, הוא העריך שהיא תמשך עוד שלוש שנים. היא הסתיימה כעבור מספר שבועות. המודיעין – ספציפית, המוסד – הכניס אותנו ללבנון, מולך שולל על ידי באשיר ג'ומאייל והפלנגות שלו; אמ"ן לא חזה את טבח סברה ושתילה. השב"כ לא חזה את האינתיפאדה הראשונה. או, בעצם, גם את השניה. ערב מלחמת המפרץ הראשונה, חזה אמ"ן שסדאם חוסיין לא יירה טילים לעבר ישראל. ערב מלחמת המפרץ השניה, הוא הזהיר שיש סיכוי שחוסיין יפעיל, ברגע של יאוש, את כל הארסנל שיש לו כנגד ישראל – מבלי לדעת שאין ארסנל כזה. מידע שגוי שהעביר אמ"ן לאמריקנים היה אחד הגורמים ליציאה למלחמה בעיראק. וכמובן, יש את התחזית השנתית של ראש אמ"ן, על פיה איראן תגיע לפצצה בסתיו הבא.

ועדת אגרנט כבר קבעה שיש להקים מועצה לבטחון לאומי, שתשמש כמעריך לאומי במקום אמ"ן. צה"ל הצליח למסמס את ההחלטה הדי ברורה הזו במשך 37 שנים מרשימות. ועדת שטייניץ, שקמה אחרי הכשלון הקולוסאלי ערב מלחמת המפרץ השניה, קבעה שיש להפוך את יחידת מודיעין האותות של אמ"ן, יחידה 8200, לגוף מודיעין עצמאי, שאינו כפוף לראש אמ"ן. זה כמובן לא קרה. הרמטכ"ל דאז, בוגי "משה" יעלון, שיבש את דיוני ועדת שטייניץ בכך שסירב לאפשר לקצין בכיר באמ"ן לענות לשאלות הוועדה: הוא הורה לו לשתוק.

עכשיו, אחרי שראינו שוב מה שווה המודיעין הצבאי, אולי הגיע הזמן לשלוח את אביב כוכבי לגמלאות, לפרק את אמ"ן – שנזקו לישראל עולה משמעותית על תועלתו – ולהקים יחידת הערכה לאומית חדשה, שלא כפופה לגנרלים ושמסוגלת לחשוב גם על החברה האזרחית. חיל המודיעין, מצידו, יוכל להמשיך לעשות את מה שהוא טוב בו: לעקוב אחרי יחידות האויב.

לא שזה יקרה. אחרי הכל, זה לא קרה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז עכשיו?

(יוסי גורביץ)