החברים של ג'ורג'

מצור לאין קץ

מה אפשר ללמוד מדבריו של נתניהו על האין-מדיניות של ישראל כלפי רצועת עזה

רצועת עזה, שבה חיים כ-1.8 מיליוני בני אדם, נמצאת תחת מצור (”סגר”) ישראלי מזה 11 שנים. תחילתו, לא כנהוג לחשוב, לא בחטיפת גלעד שליט אלא בעליית חמאס ברצועה, מספר חודשים קודם לכן. ואם להסתמך על דבריו של הדיקטטור הצבאי של הפלסטינים, בנימין נתניהו, המצור לא יסתיים בעתיד הנראה לעין.

נתניהו נאלץ להופיע בכנסת ולהתייחס לדו”ח המבקר על מבצע “צוק איתן.” כדי להמנע מדיון ציבורי בנושא, הביא איתו נתניהו את משרתיו הנרצעים, דוד ביטן ומיקי זוהר; הללו הקפידו להתכסח עם הורים שכולים והעימות הזה תפס את כל תשומת הלב. השטיק עבד, כמו תמיד. ובכל זאת, צריך להתייחס לנושא – שאיננו הבריונות של ביטן, האפסות של קיומו של זוהר, או הפגיעה במעמדם המקודש מדי של הורים שכולים. הנושא הוא מדיניות כלפי מיני-מדינה בגבולה הדרומי של ישראל.

במערכת הבחירות של 2009, טען נתניהו שממשלתו תפיל את משטר החמאס. זה כמובן לא קרה, ומהסיבות שהבלוג הזה מנה מזמן: אין, אמר נתניהו, למי למסור את הרצועה. שימו לב לאופציה שהוא כלל לא העלה: שליטה ישראלית ישירה ברצועת עזה. למוטט את משטר חמאס יהיה קל יחסית. שליטה ישראלית בעזה היא בלתי אפשרית – הן מבחינה צבאית והן מבחינה דיפלומטית. יותר מהכל, נתניהו לא רוצה להחזיק את רצועת עזה כשזו תקרוס.

והיא תקרוס. על פי ההערכות של האו”ם, בשנת 2020 רצועת עזה לא תהיה עוד ראויה למגורי אדם. חלק הארי מהאחריות לכך נופל על ישראל: היא שלטה ברצועת עזה בין השנים 1967-2005, והקפידה שלא לפתח אותה. זמן קצר לאחר שיצאה ממנה, היא הטילה עליה מצור. סבבי הלחימה מול רצועת עזה פגעו שוב ושוב, בזדון מכוון, בתשתיות של רצועת עזה; מדיניותה של ישראל בין סבבי הלחימה מנעה שיקום.

נתניהו, כמובן, מוליך שולל בכל מה שקשור להתדרדרות למלחמה ב-2014. הוא אומר בנשימה אחת שהוא יצא למבצע נרחב נגד התשתיות של חמאס בגדה המערבית – ובו זמנית אומר שהוא רצה להמנע ממלחמה. נזכיר: המבצע נגד החמאס בגדה נוהל בטענה של “חיפוש” אחרי שלושת החטופים שהממשלה כבר ידעה שהם נרצחים. הציבור לא עודכן על כך שנתניהו ניצל את ההזדמנות כדי להכנס בחמאס – ושהמחיר של המבצע האופורטוניסטי הזה עשוי להיות מלחמה מול רצועת עזה. הממשלה, כזכור, ניסתה להפיל את החטיפה על החמאס ברצועת עזה, עד שהתברר בשלב מאוחר מאד שמדובר בפלג שפועל בכלל מטורקיה. אם נתניהו לא רצה במלחמה, הוא לא ידע איך לבלום אותה.

דו”ח המבקר מציין שנתניהו ויעלון (לא שמעתם מהנחש בנעליים הגבוהות לאחרונה? זה לא במקרה), שעה שמידרו את שאר הקבינט וניהלו את המלחמה בינם ובין עצמם, לא בחנו שום חלופה מדינית. נתניהו טען שחלופה מדינית היא “הזיה”. זה קשקוש והונאה.

לא צריך היה לפתוח נציגות ישראלית ברצועת עזה ולקבל שגריר של החמאס בירושלים. צריך היה להגיע למודוס ויוונדי מול הנהגת החמאס. נתניהו עצמו אומר שלחמאס היתה מטרה ביציאה למלחמה – הסרת המצור מעל הרצועה. מעבר לתהיה האם לא כדאי היה שגם לישראל יהיו מטרות בלחימה, הטענה הזו של נתניהו חותרת תחת הטענה שלו. הוא לא נדרש להכיר בחמאס; הוא נדרש לתת לאוכלוסיה העזתית לחיות. לאפשר תנועה חופשית של סחורות בין הרצועה ובין העולם ותנועה כלשהי של בני אדם. זה מה שרצה חמאס; נתניהו העדיף להעלות לקורבן 73 חיילי צה”ל (ואלפי עזתים, ביניהם כ-500 ילדים, אבל אותם אף אחד לא סופר פה) כדי להמנע מכך.

יש עוד קשקוש של נתניהו שראוי לתשומת לב: הדרישה שלו לפירוז של רצועת עזה. זה לא הולך לקרות משום שזה לא יכול לקרות. אף גוף לוחם לא הוריד את נשקו בלי ערובות, וישראל מסרבת לספק כאלה. החמאס יודע שהדבר היחיד שמונע מישראל להשתולל בעזה כאוות נפשה הוא החשש מתגובה שלו – זעומה ככל שתהיה. מעבר לשאלת הגאווה, מה יגן על החמאס מפני רצח של מנהיגיו על ידי ישראל, אם לא יהיה לו נשק? האם נתניהו יהיה מוכן לפרז את דרום ישראל כמחווה של רצון טוב עובר חמאס? הרעיון הזה נראה לכם מגוחך? הוא מגוחך כמו פירוז הרצועה.

שימו לב, אזרחי ישראל: המשך המצור על רצועת עזה שווה לממשלה שלכם 73 חיילים כל כמה שנים. מה המטרה? לכאורה, אין מטרה הגיונית. נתניהו הרי אוהב לדבר מדי פעם על כך שכלכלה יוצרת שלום. אז למה הוא לא מניח לכלכלה העזתית לפרוח? נניח עכשיו לשאלה של יבוא לעזה – נניח שנמל בעזה מצריך פיקוח. מדוע ממשלת ישראל עושה הכל, כולל שקרים בשם הבטחון, כדי למנוע יצוא מעזה? רגע, למה בעצם לא מנהלת הממשלה שום דיון על המדיניות כלפי רצועת עזה – והיא לא מנהלת דיון כזה מאז שנת 2009?

יש לכך שלוש סיבות עיקריות. קודם כל, זרועות הבטחון ובהתאם הממשלה התאהבו ברעיון של “כיסוח דשא”: שאין בעצם בעיה מדינית, יש רק בעיה של זרועות בטחון עוינות שמדי פעם צוברות כוח ואז צריך להוריד להן את הראש. זו תפיסה צבאית במהותה: כזו שמשמרת עימות, לא פותרת אותו. שנית, משום שאין מחיר ציבורי על המדיניות מול רצועת עזה. אף ממשלה לא תיפול בגלל שהיא גררה את המדינה לעוד מלחמה ששיתקה חצי ממנה במשך חודשיים. כל זמן שצה”ל יוכל להרוג יותר ילדים פלסטינים משהוא יאבד לוחמים, ובלהרוג ילדים צה”ל ממש טוב, הציבור לא יתלונן יותר מדי. כשאין מחיר על העדר מדיניות, התוצאה היא העדר מדיניות.

ושלישית, ישנה המטרה הסמויה של המשך המצור: להבדיל בין רצועת עזה ובין הגדה המערבית, שני החלקים של המדינה הפלסטינית המיועדת. מדיניות הבידול, כפי שקרא לה צה”ל, לא מובילה לפתרון מול רצועת עזה – הרעיון שמצרים תקח מחדש אחריות על הרצועה צריך היה להביא לכליאת הגנרלים שהזו אותו, כי הם בעליל מעשנים חומרים אסורים בעודם במדים – אבל היא לכאורה מורידה את הלחץ הדמוגרפי על ישראל, היא מרגילה את העולם לקיומם של שני חלקים של פלסטין, והיא מאפשרת לישראל להמשיך את הכיבוש של רצועת עזה בעודה מעמידה פנים שאין כזה. זו העמדת פנים שפועלת רק כלפי אוכלוסייתה-שלה, כמובן, כי העולם לא מכיר בסיום הכיבוש ברצועה משום שזה רק שינה צורה. בקצרה, כרגיל, המטרה היא שימור ההתנחלויות בגדה המערבית על ידי העלאת מסך עשן כביכול אין בעיה דמוגרפית – עזה הרי, לכאורה, לא נספרת.

אבל יש 1.8 מיליוני עזתים, הם לא הולכים לשום מקום, והם חיים באזור ששועט לקראת אסון הומניטרי. ההחלטה של הרשות הפלסטינית להפסיק לממן את החשמל ברצועה (אגב, שמתם לב שהטענה שישראל מממנת את החשמל שם היא שקר מוחלט?) צפויה לדרדר את המשבר הזה מהר יותר. מה שאומר שיש לגמרי סיכוי שעוד חודשיים נהיה בעוד סיבוב מול הרצועה.

אלו מכם שצפויים לעלות ברולטה של ההרוגים, אותם כמה עשרות ישראלים שהממשלה מוכנה להקריב כדי שנמשיך לא לדבר על הרצועה, מתבקשים לעשות משהו במהירות.

ומילה אחת אחרונה: מדיניות המצור של ישראל על רצועת עזה היא פשע מלחמה שגובל בפשע נגד האנושות. מצור הוא כלי צבאי שיש לו מטרה: השגת הכרעה. ההנחה היא שלתושבים יהיה ממש רע אבל זה ייגמר תוך זמן קצר. המצור על עזה נמשך 11 שנים עד כה, ונתניהו הבהיר שככל שזה נוגע לו, הוא מתכוון להשאיר את האוכלוסיה העזתית תחת מצור כל עוד הוא יכול – ושאין לו כל כוונה להכריע את המערכה, כי המחיר של הכרעה יהיה גבוה מדי. גם את זה צריך לזכור, ולקוות שיגיעו ימי שפוט השופטים בעגלא ובזמן קריב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חקירת פשעי מלחמה: מ.ש.ל

במשך שבועות בנתה מערכת ה-hasbara תפאורה שאומרת שישראל חוקרת את עצמה – ואז געה שר הבטחון

במהלך מבצע “פאלוס זקור” (זוכרים אותו?), נקטו שני ארגוני זכויות אדם, בצלם ויש דין, בפעולה חריגה: הם פרסמו הודעה שבה הם אומרים שאין לישראל כל כוונה לחקור פגיעות בפלסטינים, ושמערכת החקירות הצבאית שבורה לחלוטין. הארגונים (גילוי נאות: הח”מ כותב בלוג בתשלום עבור יש דין) ציינו, בין השאר, את העובדה שאין שום אפשרות שחקירת מצ”ח תוכל להגיע לדרגים האחראים למה שהתרחש בעזה. מצ”ח יכולה, בדוחק, לחקור את מח”ט גבעתי, ואולי, אולי, את אלוף הפיקוד; היא לא יכולה בפועל לחקור את הרמטכ”ל, והיא לא יכולה – ובצדק היא לא יכולה, זה לא בסמכותה – לחקור את הדרג המדיני. המשפט הבינלאומי קובע שלבכירים יש אחריות למעשי הזוטרים מהם. החקיקה הצבאית הישראלית לא מכירה בעקרון אחריות המפקד, והחוק הישראלי כלל לא מכיר בקונספט של פשעי מלחמה, כלומר (בהפשטה גסה) פשעים שבהגדרה ענישתם חמורה יותר וקשה הרבה יותר לקבל עליהם התיישנות. יש דין הוציא דו”ח מצוין בנושא, שאפשר לקרוא כאן (הקפידו לקרוא את הדו”ח המלא).

כשבוע לאחר מכן, הוציא בצלם הודעה חריפה אף יותר: הוא אמר שהוא לא מאמין שהחקירות של צה”ל על שהתרחש בעזה יובילו למשהו שהוא מעבר לטיוח, ועל כן בצלם לא ישתף פעולה עם החקירות של צה”ל. שתי ההודעות לוו בצווחות היסטריות של הימין היהודי: איך מעיזים לומר שצה”ל ביצע פשעי מלחמה. ובכן, הוא ביצע לא מעט מהם. העובדה שהימין היהודי לא מכיר בהם, כפי שהחקיקה הישראלית לא מכירה בעצם הקונספט של פשעי מלחמה, לא משנה את העובדות. והעובדות הן קבועות, כמעט חוק טבע: הצבא משחרר את החיה שבאדם ואז מאבד עליה שליטה.

בשבועות האחרונים, כלי התעמולה של המדינה היהודית – בראשם, כמובן, העיתונות היהודית, שפחות ופחות מעזה להתמודד עם צה”ל אלא בשאלות של בזבוז ותקציב – סיפרו לנו בהתלהבות שיש חקירת מצ”ח חדשה ונוקשה, ושכל מיני קצינים מהמלחמה האחרונה מתחילים לשקשק. צה”ל חוקר את עצמו, פרסמו העיתונים בגאווה את ההודעה ששלח להם דובר צה”ל “לפרסום בשם הכתב,” והוא עושה עבודה מצויינת. ולא לשכוח, הוסיפו שם, כדי להרגיע את הנמר המיליטריסטי, שהמטרה של החקירה היא שאפשר יהיה להראות לעולם שחקרנו, מה שיגן על הפושעים. או, במילים אחרות, מה שאמר בצלם כבר בספטמבר: שהמטרה של החקירות היא טיוח.

ספק, אגב, אם הטיוח הזה יועיל. כדי למנוע העמדה לדין בחו”ל, החקירה הישראלית צריכה להיות חקירה אמיתית. מי שרוצה לראות איך נראית חקירה של מצ”ח, יוכל לראות דוגמא מוצלחת בפוסט הזה, שנכתב עבור יש דין. שימו לב במיוחד לאופן שבו התחקיר הצבאי משמש כתואנה לדחיית החקירה ולמריחה שלה. לארגוני זכויות האדם יש די ראיות כדי להוכיח, משפטית, שהחקירה הצבאית היא במקרה הטוב בדיחה ובמקרה הרע שיתוף פעולה שקט עם הפושעים. וזה המצב, כפי שציינו הארגונים בהודעתם בספטמבר, כשמצ”ח חוקרת חיילים במצב רגיל. אין לה שום סיכוי במצב לחימה.

אבל צה”ל הודיע שהוא חוקר ושיהיה בסדר, והעיתונות היהודית ציטטה אותו בצייתנות. מי שטרח להרים את הראש, יכול היה לראות את הקרחון מתקרב במהירות: “יום שישי השחור” ברפיח, שבו הוריד צה”ל אש בלתי מבחינה על אוכלוסיה אזרחית בנסיון שאין לכנותו אלא כמטורף לרצוח חייל שלו ובלבד שלא יהפוך לשבוי. יותר ויותר מידע צץ על כך: לפני כשבועיים, צצו הקלטות – חלקיות וערוכות – מרשת הקשר של אחד מגדודי גבעתי. המדליף, כמובן, בחר את הקטעים שהודלפו. והצנזורה אישרה את הפרסום. מותר להעריך שאם היה שם משהו מפליל באמת – לכו תדעו מה יש במקור – התקשורת היהודית לא היתה מפרסמת אותו. זוכרים את הסרטון שפרסמה התקשורת הפלסטיני של הקרב בחוף זיקים? הקרב שבו הסתבר שהצבא החזק ביותר במזרח התיכון נזקק לשריון, סיוע אווירי וירי ארטילרי מהים, הכל מלווה על ידי מפעילי מל”טים, כדי להרוג ארבעה חמושים נועזים ונחושים, שנלחמו כמו שצה”ל היה נלחם פעם? הוא היה מביך מאד והתקשורת העדיפה להתעלם ממנו עד שכל העולם ראה אותו. (בהערה מוסגרת, הסרטון היה מביך במיוחד בשל ההתייחסות הראשונית של דובר צה”ל לנושא, בסרטון משלו, שבו כהרגלו שיקר.)

ואז בוגי פתח את הפה.

אתמול (ה’) הודיע שר הבטחון, לגמרי במקרה האיש שממנה את הפרקליט הצבאי הראשי, שהוא ממש לא רוצה שתהיה חקירה של מה שקרה ברפיח. יעלון אמר ש”מתרוצצות עכשיו הרבה מאוד שמועות והרבה אמירות, למשל באירוע של חטיבת גבעתי באותו יום שישי ברפיח. האירוע הזה לא נמצא בחקירת מצ"ח. אני מקווה שאף אחד לא יחליט להכניס אותו לחקירת מצ"ח. זה אירוע מבצעי שהתקבלו בו החלטות כאלה ואחרות, זה לא משהו שבודקים אותו בכלים פליליים. צריך לתחקר אותו בכלים פיקודיים כדי להשתפר בפעם הבאה.”

כלומר, שר הבטחון, האיש שאחראי פיקודית על הטבח ברפיח ושלגמרי מועמד עכשיו לביקור בהאג – האו”ם הודיע שפלסטין תצורף לבית הדין הבינלאומי באפריל, והפלסטינים כבר הגישו תלונה על אירועי רפיח – מורה למשטרה הצבאית החוקרת מה אסור לה לחקור. פה, הוא אומר להם, אסור לכם לגעת. ואם תגעו, הוא לא צריך לומר, אתם תצטרכו לחפש ג’וב אחר.

יעלון הבהיר בדבריו את מה שארגוני זכויות האדם כתבו כבר בספטמבר: שמצ”ח לא יכולה לחקור את פשעי המלחמה של צה”ל. היא לא יכולה, כי אם היא תטפס גבוה מדי – יותר ממ.פ., נניח – יעצרו אותה. ולפעמים ההחלטה לעצור את החקירה מגיעה בשלבים הרבה יותר נמוכים: האלוף דורון “לונדון לא מחכה לי” אלמוג הפסיק את חקירת מצ”ח, כשזו חקרה את הנהג שדרס את רייצ’ל קורי. וכאמור, לרמה של יעלון היא לא יכולה להגיע בכלל.

אבל.

אבל אם אלוף הפיקוד, או המח”ט, או האוגדונר, ירגישו את מר החקירה מתקרבת אליהם, אם יסתבר שהפצ”ר שייך למסדר מתאבדים חשאי ושהוא מורה לחוקרים לעשות את תפקידם, אז ישנה הסכנה הסבירה לגמרי שהכדור יגולגל למעלה. מה אתם רוצים, יאמר האלוף, השר אישר את הכל. אני? אלי אתם באים? יזדעק האוגדונר, הנוהל הזה תוכנן מראש בישיבות עם השר. הרי אתם לא חושבים שלא דנו באפשרות הזו מלכתחילה. עכשיו באים? יאמר המח”ט, בעסה, הפריימריז של הבית היהודי נגמרו לפני חודש. אבל אם אנחנו כבר פה, אולי כדאי שתדעו – השר קיבל עדכון בזמן אמת.

רגע, מישהו חושב שיעלון לא קיבל דיווח בזמן אמת? מישהו חושב שאפשר היה להפעיל כזו כמות של אש על רפיח בלי אישורו? ומישהו באמת חושב שהעדויות הפוטנציאליות האלו של הבכירים יישארן במצ”ח? אפשר להוציא ממנה את המידע הזה. זה יצריך בג”צ, כן, אבל זה לגמרי יהיה שווה את זה. וברגע שזה ייצא, יעלון יהיה בבעיה אמיתית. מי יודע, אולי אפילו יהיה מספיק לחץ חיצוני שישלול ממנו את התפקיד הכיפי עם הטיסה החופשית במסוקים.

אז מה יש לנו פה? מערכת צבאית שלא מסוגלת לחקור אבל מייצרת מצג שווא שכן, בסיוע נלהב של התקשורת, ושר בטחון שהוא בעצמו חשוד פוטנציאלי שפועל בפומבי לשבש את החקירה, שעשויה להגיע אליו.

מ.ש.ל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, אני רוצה להודות לכל מי שאיחלו לי בהצלחה בפריימריז הבאים. אשתדל שלא לאכזב אתכם.

(אני אורגניזם לומד. מהר.)

(יוסי גורביץ)

אמרנו לכם

ישראל מודה בתבוסה מול החמאס, ומערכת הבטחון מודה שהמצור על רצועת עזה הזיק יותר מאשר הועיל

זוכרים איך, באמצעות היועץ המשפחתי לממשלה, סיים בנימין נתניהו את המלחמה האחרונה בעזה בלי ששרי ממשלתו יוכלו לדעת מה תנאי הפסקת האש? אז מסתבר שהיה לו מה להסתיר, כי על פניו ישראל מיישמת כעת כמעט את כל דרישות החמאס.

הללו, כזכור, היו:

* הרחבת תחום הדיג של הרצועה לשישה מילין ואח”כ לתריסר מילין

* יציאה של מתפללים מרצועת עזה לאל אקצה

* הסרת המצור על עזה

* הפיכת מעבר רפיח למעבר בינלאומי

* אפשרות לחקלאים העזתים לעבוד סמוך לגבול

* שחרור האסירים שישראל עצרה במהלך מבצע “שובו אחים”

* הקלה בתנאי האסירים האחרים

* המנעות מהתערבות בפוליטיקה הפנימית הפלסטינית

מי שעקב אחרי התקשורת הפלסטינית, יכול היה לראות מדי פעם ידיעות על שחרור של אסירי “שובו אחים.” אמנם, לא בגלים גדולים ולא בתופים ובמחולות, אלא בטפטוף ובשקט, אבל שחרור. השבוע, דווח ש-500 עזתים הגיעו לראשונה לתפילות באל אקצה, דבר שהעזתים היו מנועים ממנו שנים רבות.

והיום מדווח רון בן ישי על שורה של שינויים נוספים:

* ישראל תאפשר הכנסה מסיבית של חומרי בניה לרצועה. היא תנסה לפקח על כך, אבל היא מודעת לצורך לבנות מחדש את הרצועה, ולראשונה מזה חודשים, קבלנים פרטיים יוכלו לקבל חומרי בניה.

* ישראל תאפשר לעזתים לדוג עד מרחק שישה מילין מן החוף, “עם אפשרות להרחבה” בעתיד.

* ישראל תשמור לעצמה רצועה של מאה מטרים בתוך הרצועה בה היא רשאית לפעול. בשאר השטח, הפלסטינים יוכלו לפעול בחופשיות. בפועל, מדובר בהקטנת שטח ההרג סביב הרצועה (המקום בו חמושי צה”ל מרשים לעצמם להרוג פלסטינים ללא התראה) מ-300 מטרים ל-100 מטרים.

* מעבר רפיח יועבר לשליטת אבו מאזן מצד אחד והמצרים מצד שני. זה לא בדיוק מעבר גבול בינלאומי, אבל זה די קרוב.

* אשר לדרישה להמנעות מהתערבות בפוליטיקה הפלסטינית – ישראל הפסיקה בפועל את דרישתה למנוע את קיום ממשלת האחדות הפלסטינית. זו התכנסה לאחרונה בעזה, בהסכמתה – גם אם בחירוק שיניים – של ישראל. יש להזכיר שישראל יכלה, מכוח שליטתה על המערבים, למנוע את כניסת ממשלת האחדות לרצועה. היא לא עשתה זאת.

במקביל, החמאס דורש נמל בינלאומי ברצועת עזה וישראל דורשת את פירוז כל הרצועה. ההנחה של מערכת הבטחון היא ששתי הדרישות הללו יקוזזו. במקום העזתים, הייתי עומד על הדרישה לנמל: יש לה תמיכה בינלאומית נרחבת וממשלת נתניהו תתקשה לצאת למלחמה בעטיה.

וואלה. אז בטור פרשנות של מוסמך מערכת הבטחון, אומרים לנו בשקט שישראל קיבלה את הרוב המוחלט של הדרישות שהעלה חמאס במהלך המלחמה. למצב שבו אתה מפעיל כוח צבאי עודף, ובסופו של דבר מקבל את הדרישות של האויב, יש שם אחד: תבוסה.

זה מה שקיבלנו אחרי שהרגנו למעלה מ-2,100 עזתים ואיבדנו יותר מ-70 ישראלים, ביניהם ארבעה אזרחים. ואת זה מחביאים לנו בטורי פרשנות וכותרות מתחמקות. הכותרת צריכה להיות ברורה: ממשלת נתניהו הובילה את ישראל לתבוסה ברצועת עזה. צה”ל הפסיד לחמאס. נתניהו ויעלון צריכים ללכת הביתה.

* * *

אבל זה לא הכל.

בטור שלו, כותב בן ישי שבמערכת הבטחון אומרים עכשיו שהמצור על עזה היה הדוק מדי וגרם יותר נזק מתועלת. וואלה! כי את החוכמה המאוחרת הזו, אומרים בשמאל ובארגוני זכויות האדם כבר כמה וכמה שנים. ארגון “גישה” מוביל את המאבק נגד הסגר ונגד הגבלות התנועה בין הרצועה והגדה (אליבא דבן ישי, חלקן אמורות להיות מוסרות בקרוב). חברי כנסת ממרצ העלו פעם אחר פעם שאלות לגבי ההגיון של מדיניות המצור. הבלוג הזה התייחס שוב ושוב למדיניות הישראלית כלפי הרצועה, מימי “מדיניות הכמעט רעב” של עמוס גלעד שבוטלה אחרי המרמרה, דרך הרשעויות הקטנות של היומיום של השליטה הישראלית ברצועה (שלא פסקה מעולם), עבור במדיניות הבידול שמתעטפת באצטלת הבטחון לשווא, דרך השקרים של דובר צה”ל ועד המלחמה האחרונה.

רוב מוחלט של הישראלים, מצד שני, עשו כמיטב יכולתם כדי לא לדעת שיש כאן בכלל ויכוח. הם, כמו שר האוצר שלנו, תמיד קיבלו את עמדתה של מערכת הבטחון. אולי עכשיו, כשמערכת הבטחון מודה בחצי פה שהמדיניות שלה פשטה את הרגל ושהיא הובילה למלחמה מיותרת, יתחילו הישראלים להטיל ספק בהצהרות הפסקניות שלה?

בואו לא נטפח יותר מדי ציפיות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

“כשחוטפים לך חייל, כל האמצעים כשרים”

הישר מפי הסוס: מפקדי צה”ל מודים בביצוע פשעי מלחמה

אם יש משהו חריג ב”צוק איתן,” הרי זו העובדה שדוברי צה”ל, רשמיים ולא רשמיים, כבר הפסיקו להעמיד פנים כאילו הצבא נמנע מביצוע פשעי מלחמה. הם מודים בהם בלי למצמץ. המקרה המובהק ביותר הוא זה שבו הודיעו שורה של דוברים של הצבא שהם הפכו את בתי אנשי המשפחה של אנשי חמאס למטרות מותרות בפגיעה. שני מקרים מובהקים אחרים היו הפעלת “נוהל חניבעל” בסג’עיה וברפיח. על סג’עיה, ועל ההפגזה שספגה בעקבות מה שנראה כמו נסיון לחטוף את גופתו של אורון שאול, כמעט לא מדברים; על רפיח, שההרוג בה מוכר יותר – הדר גולדין, שחטיפת גופתו האפילה על מותם של עוד שני חיילים באותה התקרית – מדברים יותר.

מדברים כל כך הרבה, למעשה, שפוסט מופתי של אורי משגב מראה איך קציני חטיבת גבעתי פולטים לא רק את העובדה שנוהל חניבעל הוא בדיוק מה שחשבנו ובדיוק מה שהוכחש על ידי צה”ל – קרי, נסיון מכוון להרוג את החמוש החטוף; והם לא רק מוציאים את אסא כשר, מטהר האוויר הרשמי של צה”ל, כאידיוט מועיל; הם גם מודים, כמשיחים לפי תומם, בביצוע פשעי מלחמה.

עם היוודע עובדת חטיפת גופת גולדין, אומרים הקצינים, הם הפעילו אש כבדה כלפי רפיח, כולל הפצצה ממטוסי קרב. המג”ד ג’ינו מצוטט כאומר “כשחוטפים לך חייל, כל האמצעים כשרים, גם אם זה יגבה מחיר. חטיפה זה אירוע כבד מדי.”

כלומר, מבחינת קציני גבעתי, העובדה שהכוח שנלחם מולם העז לבצע פעולה צבאית שגרתית למדי – נסיון לקיחת שבוי – אומרת שמבחינתם, הוסרו כל ההגבלות, ומעכשיו “כל האמצעים כשרים, גם אם זה יגבה מחיר.”

כשהמג”ד ג’ינו אומר “גם אם זה יגבה מחיר, חטיפה זה אירוע כבד מדי”, למי הוא מתייחס? הוא לא מתכוון לחמושי האויב; דמם ממילא מותר. גם קשה לראות אותו מתייחס כאן לגולדין. המשמעות היחידה שיש לדברים הללו היא שאת המחיר, ישלמו אזרחי האויב.

והם שילמו ועוד איך. הנסיון למנוע את חטיפת גופת גולדין כלל אמצעים שהיו מבטיחים את מותו אילו היה חי – אבל זה באמת עניינם של צה”ל ושל הציבור שמשרת בו. הירי הפראי, הבלתי מבחין, שביצעה חטיבת גבעתי ברפיח אחרי אירוע גולדין הביא למותם של כ-120 מתושבי רפיח. האזרחים הבלתי מעורבים הם אלה ששילמו בדמם את מחיר התפיסה של צה”ל, על פיה הוא חייב להרוג את החיילים שלו בטרם יפלו בשבי.

משגב מצטט גם את המח”ט הצלבן של גבעתי, אל”מ עופר וינטר, כאומר ש”מי שחוטף צריך לדעת שהוא ישלם מחיר.” אבל לא החוטפים שילמו את המחיר: תושבי רפיח הם ששילמו אותו.

והעובדה שהפקודות הללו מגיעות מהמח”ט והמג”ד הן אלה שמעידות מעל לכל, שאסור להניח לצה”ל לבצע את פסאדת החקירה שלו – נוהל חקירה כושל מראש, שמטרתו היחידה היא טיוח. אין אף גורם בגופי החקירה של צה”ל שמסוגל לחקור מח”ט, לא ברצינות. והפרקליטות הצבאית, שאישרה פחות או יותר את כל המהלכים של צה”ל ב”צוק איתן,” לא מסוגלת לחקור את עצמה ולשאול את עצמה האם היא טעתה או שמא צדקה. החקירה צריכה להיות חיצונית. ולא, היא לא יכולה להתבצע על ידי מבקר המדינה המבוית של נתניהו.

ועל העובדות הללו לא יכסו שקרים בלים מזוקן על “הצבא המוסרי בעולם,” גם אם הם נאמרים בפרצוף חמור סבר באו”ם וגם אם הם מופיעים על כותרת החינמון של הקריקטורה האנטישמית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כשבנט צדק

כמו בכל סיפור שבוגי יעלון מעורב בו, מסתבר שהוא הנבל. הפעם הוא ניסה לשחק את תפקיד שרון במלחמת לבנון

אני מניח שאני לא צריך להסביר שאני מתעב את נפתלי בנט, ועוד יותר מכך את אביחי “מעיקר הדין אסור להעניק טיפול רפואי לשבוי” רונצקי. אבל בעימות האחרון של השניים עם בוגי “משה” יעלון, בנט צודק.

מוקד הסיפור הוא כזה. במהלך דיוני הקבינט הבטחוני בעת “צוק איתן,” בנט טען פעם אחר פעם ששר הבטחון ממדר את השרים ממידע חשוב, והציג מידע כזה. זה העלה את חמתו של יעלון להשחית, והשבוע הודיעו מקורביו שרונצקי, שמקורב מאד לבנט, הוא זה שהדליף לו מידע ושעל כן הוא הודח. רונצקי, שהוא בכלל איש מילואים, מכחיש בתוקף שהדיחו אותו ואומר שלא נעשה לו כל שימוע. יעלון ותומכיו כבר התחילו לתאר את בנט כמי ש”מקבל הדלפות” מהצבא ועושה בהן שימוש לא נאות. מזל שלבנט יש חסינות, אחרת יעלון כבר היה מעלים אותו כמו את ענת קם.

וזה, כמובן, בולשיט. נתחיל מהחלק הפשוט יחסית, זה של רונצקי. על פי שורה של מקורות, רונצקי הסתובב במהלך המבצע כשהוא על מדים בכל מיני מפקדות, למרות שאף אחד לא גייס אותו למילואים. זו בפני עצמה עבירה על החוק, עבירה של התחזות, אבל ספק גדול אם רונצקי אכן סיפק מידע כלשהו לבנט. זה האחרון גיחך ואמר שמה רונצקי כבר יכול לדעת, מה מצב אספקת הקיגלים ביחידות? לא במקרה יעלון לא פתח בהליכים רשמיים נגד רונצקי, זה היה נגמר בעליבות חריגה אפילו ביחס ליעלון.

אז מה קרה שם? די פשוט. השרים התלוננו פעם אחר פעם שיעלון ונתניהו מעלימים מהם מידע. נתניהו, כזכור, אפילו לא הביא את הפםקת האש להצבעה בקבינט – הוא ידע שיש סיכוי שהיא תובס. בכך, ביצעו יעלון ונתניהו סוג של פוטש.

חוק יסוד: הצבא קובע שהממשלה היא המפקדת של הצבא. הממשלה, לא שר הבטחון ולא ראש הממשלה. שר הבטחון הוא רק “הממונה מטעם הממשלה” על הצבא. אף ששר הבטחון הוא הממליץ על המיועד לרמטכ”ל, כלומר שאי אפשר למנות רמטכ”ל בניגוד לרצונו, הממשלה היא זו שמאשרת את המינוי.

נתניהו התגאה בכך שהוא כינס את הקבינט הבטחוני כמעט מדי יום במהלך “צוק איתן.” כל האוויר יצא מהבלון הזה, כשהוא נמנע מלכנס אותו כדי להחליט על הפסקת אש, ולא התיר – בעוד עצת חושי הארכי של היועץ המשפחתי לממשלה – לשרים להצביע על כך. מכאן אפשר להבין איזו רמת מידע קיבלו השרים בדיונים האלה, שנוהלו כך שאפשר יהיה לומר לוועדת חקירה שהם נוהלו.

בנט הוא, כאמור, לא אדם סימפטי, אבל הוא שר בממשלה וחבר בקבינט. כשהוא חשד ששר הבטחון מעלים משרי הקבינט מידע, הוא עשה את חובתו והלך והשיג מידע שהשר לא רצה לספק. לא זכותו: חובתו. בנט לקח ברצינות את האחריות הקולקטיבית שלו כחבר הקבינט הבטחוני. העובדה שהוא עשה זאת ואף אחד אחר מהשרים לא עשה כן, היא אות קלון לכולם.

אבל עיקר הקלון צריך להיות שמור לשר הבטחון יעלון, שאין סיפור שהוא מופיע בו אלא בתפקיד הנבל. יעלון עשה לשרי ממשלת נתניהו השלישית את מה שעשה אריאל שרון לשרי ממשלת בגין השניה: לקח אותם למלחמה ואז העלים מהם מידע חיוני. גם במלחמת לבנון הראשונה, שר שהיה מקושר לקצינים בכירים ושהבין בניהול הצבא – מרדכי ציפורי, תא”ל במיל’ – היה זה שעדכן את השרים במה שמתרחש בשטח. ממשלת בגין השניה היתה אמיצה יותר כלפי שרון מאשר שרים כמו לבני ולפיד: עוד קודם להדחתו של שרון על ידי ועדת כאהן, שרי הממשלה שללו ממנו את סמכותו להפעיל את חיל האוויר.

אלא שלקשר של שרון היה שותף, הרמטכ”ל רפאל איתן; ויעלון לא היה יכול למכור צ’יזבטים לשרים, בלי תמיכתו של ראש הממשלה נתניהו. שניהם הפרו את חובת האמון שלהם. במדינה שאיננה מתייחסת לחוקי היסוד שלה כאילו הם המלצה לא מחייבת, הפרשה הזו היתה הופכת לשערוריית-ענק – כשבמרכזה לא בנט, כפי שניסה לעשות יעלון בספין המגושם שלו, אלא יעלון עצמו ונתניהו.

בניגוד לשטויות של יעלון, שרי הקבינט אינם מרגלים או בוגדים. אין שום סיבה עלי אדמות שקציני צה”ל לא ידברו איתם ולא יענו על שאלותיהם. אלה האנשים שאמורים לקבל את ההחלטות הבטחוניות – כן, בוגי, הם ולא אתה – והם צריכים לקבל כל מידע שהם חושבים שיועיל להם. שר בטחון שמונע משרי הממשלה לקבל את המידע שלדעתם הם זקוקים לו, צריך ללכת הביתה בקלון – מיד אחרי ראש הממשלה שמאפשר זאת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מטייחי הפשעים

בן דרור ימיני ויועז הנדל יוצאים למתקפה נגד חקירת פשעי מלחמה. הם יודעים למה

הטור האחרון של בן דרור ימיני ב”ידיעות אחרונות” הכיל שקר גס מהמקובל, אפילו אצלו.

ימיני כותב ש”ביקשתי מדוברת ‘יש דין’ מידע על החקירות שמבצעות מדינות כמו ארה”ב ובריטניה, שראוי לישראל להדמות להן. […] קיבלתי תשובה מעורפלת על כך שעו”ד ספרד לא התכוון לבריטניה וארה”ב.”

ben dror

או שלא. לגמרי במקרה, הייתי במשרדי ‘יש דין’ – הדיסקליימר הקבוע: אני מקבל מהארגון שכר עבור כתיבת בלוג – ושמעתי את התגובה בזמן שנשלחה. עו”ד מיכאל ספרד מביא אותה כאן במלואה:

“שלום,
האייטם אתמול לא עסק בהעמדות לדין ובענישה אלא בחקירות וגם מיכאל לא התייחס לארה"ב אלא לבריטניה.
בבריטניה החקירות בנוגע לפעילות של כוחות הביטחון בעירק נעשות החל מ-2005 על ידי גוף שבראשו עומד אזרח, החל מ2010 יש גם גוף עצמאי חיצוני ייעודי החוקר את פעילות הכוחות הבריטיים בעירק בשם – Iraq historic allegations team. לגבי העמדות לדין בארה"ב ובבריטניה אין לנו נתונים אך אנו כן יודעים שעשרות חיילים הועמדו לדין כולל באשמת רצח גם בנוגע לעירק וגם בנוגע לאפגניסטן.
מקווה שהמידע הזה עוזר.
ערב טוב,
רעות”

ההדגשות שלי. “תגובה מעורפלת על כך שעו”ד ספרד לא התכוון לבריטניה וארה”ב,” אה? אחת משתיים: או שימיני נכשל בקריאה בסיסית של טקסט, או שהוא מסלף את הטקסט לצרכיו, מתוך אמונה שאם הוא שובר את הכללים המקובלים של המשחק העיתונאי, אף אחד לא יחשוף את ערוותו.

אז האם ימיני הוא טמבל או סלפן? לאור ההיסטוריה שלו, שתועדה כאן לעייפה, אני יודע במה אני בוחר. אבל אחרי שעמדנו על כך שימיני מסלף את העובדות לצורכי הונאת קוראיו, נתייחס גם לטיעון שלו.

חשוב לציין: ימיני מקבל במשתמע את הטענה שצה”ל לא חוקר כראוי את פשעי המלחמה שלו; הוא רק אומר שהדרישה מצה”ל לחקירה נאותה היא צביעות, משום שארה”ב ובריטניה מבצעות גם הן פשעי מלחמה והם לא נחקרים כראוי. יש להניח שלא במקרה בחר ימיני את בריטניה וארה”ב כדוגמאות שלו – אם כי את המקרה הבריטי, כפי שעולה מהתשובה שקיבל, הוא לא מכיר כיאות, מה שלא צריך להפתיע – ולא, למשל, את הולנד. זו, בעקבות פשע המלחמה שביצע צבא אחר – הסרבי – בסרברניצה, תוך שכוח שלה עומד בחוסר מעש באזור, חקרה את הנושא במשך חמש שנים ובסופו של דבר, התפטר ראש הממשלה שלה.

כאן נוקט ימיני באחד התרגילים הקבועים שלו. במשך עשור, הוא מאשים את ארגוני זכויות האדם בסיוע לאיסלם הרדיקלי. למשל, כאן:

“הבעיה איננה האיסלאם הרדיקלי. אפשר לחיות עם הנחש הזה ומדי פעם לקצץ את ראשו. הבעיה היא עם התמיכה שמקבלת השנאה הזאת, גם במוסדות בינלאומיים, גם על ידי ארגונים שונים, בחסות שיח "זכויות האדם". […] הבעיה היא עם האחרים. הנאורים. המתקדמים. נציגי העולם החופשי. הם הבעיה. משום שהם לא רוצים לדעת.”

וכאן:

“הטמטום המערבי שמתיר לפשיסטים, גזענים ואיסלאמיסטים להפיץ את מרכולתם באקדמיה המערבית (וגם הישראלית) פועל שעות נוספות גם אצלנו. מצעד הגזענים הכהניסטים קיבל הכשר מטעם בג"ץ לצעוד היום באום אל-פאחם.
הנימוקים מוכרים לעייפה מתחום שיח הזכויות. הם דומים, אם לא זהים, לנימוקים שמעלים ארגוני זכויות אזרח כאשר הם עותרים היום בעניינו של רמדאן: חופש הביטוי בלה בלה בלה. “

הכותרת של המאמר הזה, אגב, היא “הסכנה המעוורת של שיח הזכויות.” כותרות המשנה שלו כוללות, בין השאר, אמירות כמו “הטמטום הליברלי” ו”כששיח הזכויות הופך לסכנה.”

אז במבט הרחב היותר, זה שבו הוא רואה מלחמת תרבויות עם האיסלם, ימיני מאשים את ארגוני זכויות האדם בשותפות לצד האיסלמי, מרצון סמוי או מעיוורון. על זה הוא בנה את עצמו. אבל כשימיני צריך להגן על פשעי המלחמה של הצבא היהודי, אז פתאום הוא מאמץ את השיח של ארגוני זכויות האדם: ההצבעה שלו על פשעים בריטיים ואמריקאים נשענת על המחקר של ארגונים כאלה – אותם ארגונים עצמם שכאשר הוא לא צריך להגן על פושעי המלחמה היהודים, הוא מגנה כאידיוטים מועילים של האיסלם הרדיקלי, שעצם החשיפה שלהם מחלישה את “המאבק” ואת “ההסברה.”

אגב, כשימיני מפנה את הזעם שלו כלפי ארגוני זכויות האדם הישראלים, ומנופף בכך שהצבא האמריקאי ממש גרוע בלחקור את עצמו, האם הוא שם לב שארגוני זכויות האדם האמריקאים אומרים דברים דומים מאד על הצבא שלהם לאלה שאומרים ארגוני זכויות האדם הישראלים על צה”ל?

הנה Human Rights Watch, כשהוא תובע לחקור את הפשעים באפגניסן:

“The US has a meager record of investigating and prosecuting human rights abuses allegedly committed by its forces during its 12-year military presence in Afghanistan, Human Rights Watch said. Although several high-profile cases have resulted in convictions and substantial punishments, many other serious cases have resulted in minimal or no charges, or in disproportionately light punishments.

“The Nerkh incidents should be investigated rigorously, impartially, and transparently,” said Andrea Prasow, senior counterterrorism counsel and advocate at Human Rights Watch. “While it is clear that crimes occurred, US authorities need to establish what exactly happened and who is responsible.”

הנה אמנסטי על צבא ארה”ב, באוגוסט האחרון:

“In a report published on Monday, Amnesty said it had gathered evidence of "a deeply flawed US military justice system that cements a culture of impunity" in dealing with Afghan civilian deaths and injuries caused by US-led Nato operations since 2001.”

“מערכת צדק צבאי פגומה עד הבסיס, שמעגנת תרבות של העדר ענישה” ביחס למותם ופציעתם של אזרחים – זה אחד לאחד מה שאמרו בצלם ויש דין על מערכת החקירות הצבאית. וכאן ההבדל בין אנשים ששואפים לצדק ובין בן דרור ימיני: אדם שרוצה צדק לא מתרץ פשעים בכך ש”כולם עושים זאת.” זה מוסר של מאפיה. מי שרוצה בעשיית צדק, נאבק עליו, לא אומר ש”ככה זה.” ימיני, בעשור האחרון, הוא אחד המגוננים הבולטים ביותר על פושעי מלחמה; בלשון הזהב של אלתרמן,

כי בנים ובנות ואנחנו איתם,

מי בפועל

או בטפיחות הסכמה,

נדחקים במלמול של “הכרח” ו”נקם”

לתחומם של פושעי מלחמה.

מלמול של ‘הכרח’ ו’נקם’.

ובאותו המוסף עצמו (תקשורת שמאלנית, אתם יודעים), יצא יועז הנדל להתקפה על ארגוני זכויות האדם. הלז, כזכור, עומד בראש הארגון המגוחך “זכויות אדם כחול לבן.” האחרון לא מי יודע מה פעיל בשטח, הוא מתעקש שתפקידו הוא לדווח לצה”ל ולא ל”כבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ” – כלומר, לסייע לצבא לטשטש את הפשעים – ולאחרונה עיקר הפעילות שלו היא נסיון לתעד הפרות זכויות אדם… של החמאס, ולשמש בפועל כעוד זרוע hasbara של ישראל. מוקדם יותר, עסק הארגון בנסיון נלעג לגרום לחיילים לספר על מעשים טובים שהם עשו לפלסטינים.

בטורו, כותב הנדל שהחקירות שצה”ל הורה על פתיחה בהן מעידות שהוא “צבא רציני,” ואומר שההגינות באשר ליכולת של צה”ל לחקור את עצמו “מחייבת להבין קודם כל באיזה תוצאות מפקפקים.”

yoaz

ובכן, אילו טרח הנדל לקרוא את הדו”חות של בצלם ויש דין, הוא היה רואה למה יש פקפוק רציני ביכולת של צה”ל לחקור את עצמו – גם בימי רגיעה יחסית ועל אחת כמה וכמה בימי מלחמה.

הנה הנוהל של צה”ל לפתיחה בחקירה במקרה של חשד לפשע בעת רגיעה: קודם כל, יש תחקיר מבצעי, שיכול להמשך הרבה מאד זמן. רק אחרי שהוא מסתיים, מתחילה הפרקליטות הצבאית לשקול האם יש בכלל מקום לחקירה פלילית. הבדיקה הזו של הפרקליטות הצבאית נמשכת שבועות עד חודשים – ואחרי כל הזמן הזה, בכלל לא בטוח שיש עדיין אפשרות לקיים חקירה רצינית. עבר המון זמן, לכל המעורבים היה די זמן לתאם עדויות, על זירת פשע ואיסוף ראיות פיזיות אין מה לדבר. אם החליטה הפרקליטות לפתוח בחקירת מצ”ח, ולא תמיד היא מחליטה על כך, החקירה הזו יכולה להמשך שנים. אחרי החקירה, התוצאות מועברות שוב לידי הפרקליטות הצבאית, שלוקחת את הזמן שלה לחשוב על זה עוד קצת. כאן צריך להזכיר שעל פי חוק השיפוט הצבאי, אפשר לשפוט חייל רק עד שנה לאחר שחרורו. כלומר, מה שיש כאן בפועל היא מערכת שמושכת את הזמן עד שהיא תוכל להודיע בשביעות רצון שהתיק נסגר כי החייל כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. החוק הצבאי הישראלי לא מכיר בקטגוריה של פשעי מלחמה, שעליהם באופן כללי אין התיישנות.

אם מישהו היה צריך דוגמא לאופן שבו פועלת מערכת ה”צדק” הצבאי ביחס לפלסטינים, המקרה של ג’וואהר אבו רחמה הוא דוגמא נהדרת. היא נהרגה, ככל הנראה כתוצאה משאיפת גז שנורה על ידי חמושי צה”ל, בינואר 2010. צה”ל שיקר בפרשה פעם אחר פעם, מה שהיה גורם לכל אדם סביר להורות מיד על חקירה. אבל זה לא קרה: הפרקליטות סירבה בעקשנות לפתוח בחקירה פלילית, ולפני שבועיים – קרי שלוש שנים ושמונה חודשים לאחר מותה של אבו רחמה – הסכים בג”צ שההחלטה לא היתה בלתי סבירה. במילים אחרות, צה”ל נאבק בבתי המשפט כמעט ארבע שנים כדי למנוע חקירה. לא העמדה לדין: פאקינג חקירה. זו מערכת הצדק הצבאי בקליפת אגוז.

וזו עוד מערכת הצדק הצבאי בזמן רגיעה. במצב מלחמה, הנושא מסתבך הרבה יותר. הפרקליטות הצבאית חשודה באישור פשעי מלחמה. האם היא יכולה ברצינות לחקור את עצמה? אל תצחיקו אותי. הנדל כותב ש”באופו מפתיע, דווקא מידע שקיבלו במהלך המבצע מתחקירנים ברצועת עזה – תחת דוברי החמאס – שימש אותם כדי להאשים את צה”ל בפשעי מלחמה.”

אה, לא. קודם כל, ההיסטוריה מוכיחה שבדיווחים על פשעי מלחמה, כדאי מאד להקשיב לאנשים בשטח. פעם אחר פעם, הם צדקו הרבה יותר מהמפקפקים בהם. הנטיה האנושית היא לא להאמין שכוחות רשמיים מבצעים פשעים; זה “לא יכול לקרות” וזה קורה בפועל יום-יום, שעה-שעה.

שנית, מי שהעיד על פשעי המלחמה היה צה”ל עצמו. פעם אחר פעם, הוא התגאה בכך שהוא מפציץ את בתי המשפחות של אנשי חמאס – מטרה שהיא בעליל לא מטרה צבאית, מטרה שבעליל הפגיעה בה מיועדת לנקמה, שהיא הכל חוץ מצורך צבאי. וזה, בלי לדבר על מה שקרה בסג’עיה ורפיח. צה”ל הרשיע את עצמו. הפשעים הללו, נזכיר, בוצעו באישורה של הפרקליטות הצבאית – זו שעכשיו הנדל רוצה שתחקור את עצמה.

וואלה. האם כשימיני מדבר על “ניצול לרעה של שיח הזכויות” הוא מדבר על השכן שלו במוסף? כי הנדל והארגון הנלעג שלו, ארגון hasbara שמתחזה לארגון זכויות אדם, הם אחלה של דוגמא. כרגיל, הימין מבצע בעצמו את מה שהוא מאשים בו את השמאל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

צוק איתן: גלי ההדף מגיעים

המלחמה לא משלמת על עצמה, ויש לה מנצחים. לא מי שחשבתם

מי הפסיד מ”צוק איתן”? כולם, חוץ מהימין הישראלי והימין הפלסטיני: שוב, כמו במקרה של פיגועי שנות התשעים, אפשר לראות איך הליכוד וחמאס פועלים יד ביד.

סקר שנערך בימים האחרונים על יד המרכז הפלסטיני למדיניות ומחקר מצא שהתמיכה בחמאס רושמת שיאים בקרב הציבור הפלסטיני. איסמעיל הנייה גובר על אבו מאזן בסקר לבחירות לנשיאות, בשיעור מרשים: 61:32. כמעט כמו הנצחון של שרון על אהוד ברק. לפני חודשיים, מצאו אותם סוקרים שאבו מאזן מביס את הניה ביחס של 53:41. לראשונה, הנייה מנצח גם את מרוואן ברגותי, ביחס של 49:44.

בבחירות לפרלמנט, החמאס ינצח את פתח בשיעור של 46:31; לפני חודשיים, הפתח נחשב כמנצח בשיעור של 40:32. התמיכה בחמאס בגדה (47%) גדולה מהתמיכה בו בעזה (44%) – בעזה הרגישו היטב את מחיר נצחון החמאס. אבל אולי הנתון המשמעותי ביותר הוא זה שקובע ש-53% מהפלסטינים חושבים שהדרך לנצחון על ישראל היא במאבק אלים, בעוד שרק 20% חושבים שהמאבק הלא אלים הוא הדרך הנכונה – ואפשר לראות את הסיבות לכך בעובדה ש-79% מהפלסטינים חושבים שחמאס ניצח במלחמה.

במילים אחרות, ישראל שוב הצליחה לשכנע את הפלסטינים שהיא מבינה רק כוח, ועל כן היא צפויה לקבל עוד מאותה המנה. בצה”ל ודאי נושמים לרווחה: המאבק הלא-אלים היה הדבר המסוכן ביותר לבהמה הירוקה. פעם אחר פעם, חמושי צה”ל נאלצו לפברק פרובוקציות אלימות, לעתים תוך שימוש במסתערבים, כדי להצדיק את הדיכוי האלים של המחאה הלא-אלימה. אחרי “צוק איתן,” פלסטינים שתומכים במאבק לא-אלים מנהלים מאבק במעלה גבעה: הם צריכים להסביר איך מדינה שמבינה רק כוח תשתכנע ממאבק שלא משתמש בו.

במקביל, מראים הסקרים שגם הליכוד והבית היהודי רושמים עליה בסקרים. המלחמה היתה כשלון, אבל היי – הבאנו הרבה גופות של ילדים, ויש לזה לא מעט קונים בציבור היהודי. בן דרור ימיני נהג לטעון שאין ימין קיצוני בישראל, כי “עוצמה לישראל” ודומותיה לא חוצות את אחוז החסימה; מי צריך את “עוצמה לישראל”, כשאפשר להצביע לבנט ולדנון, שאומרים את אותו הדבר, רק בצורה פרועה פחות?

אבל לכל גופות הילדים האלה יש מחיר, וכולנו הולכים לשלם אותו. אל דאגה: הממשלה תסתיר את המחיר.

* * *

שר הבטחון יעלון אמר היום שמחירו של מבצע “צוק איתן” הוא תשעה מיליארדי שקלים. אמיר שיבי כבר עשה חישוב מהיר ומצא שהריגת כל פלסטיני – הרגנו כ-2,100 מהם – עלתה לנו ארבעה מיליוני שקלים בערך. שזה די שומט את הלסת. (יעלון, אגב, אמר שיש לישראל חימוש מדויק שמונע פגיעה בילדים, ושזו עלות נכבדת מן התקציב. העובדה שהחימוש המדויק מונע פגיעה בילדים מסבירה כנראה את השימוש המסיבי של צה”ל בארטילריה במבצע הזה, אבל הכתבים הצבאיים מאולפים לא לאתגר את נציגי צה”ל.)

מאיפה יגיע הכסף? אל דאגה, צה”ל יקבל את שלו. צה”ל תמיד מקבל את שלו. הממשלה עורכת קיצוצים בבסיס התקציב. המשמעות היא שהקיצוצים האלה הם קבועים, הם יחזרו על עצמם מדי שנה. משרד החינוך יאבד לטובת צה”ל 480 מיליוני שקלים כל שנה. משרד התחבורה יאבד לטובת צה”ל 243 מיליונים כל שנה. ההשכלה הגבוהה תקוצץ לטובת תנאי הרס”רים ב-179 מיליוני שקלים כל שנה. משרד הבריאות יעביר לצה”ל 50 מיליונים כל שנה. אנחנו הולכים לשלם על התענוג של הריגת 500 ילדים עזתים הרבה, הרבה זמן. כמובן, מי שידפק מהקיצוצים האלה, בהתאם למדיניות הניאו-ליברלית של שר החינוך מטעם “יש עתיד,” יהיו התלמידים בפריפריה. אתם יודעים, אלה שהרגע יצאו מחודשיים של הפגזה. אז במשך השנים הקרובות הילדים שלכם יהיו נבערים יותר, התחבורה תרד לרמה של הודו – רכבות מהירות? תשכחו מזה, הכסף יילך למכוניות לקצינים – ומערכת הבריאות תתדרדר עוד יותר, אבל כשאתם נרקבים בחדר המיון, תוכלו לפחות להתנחם בכך שהפכנו את מוחמד דף לאלמן ושהרגנו את בנו הפעוט ובתו. היה שווה!

אבל רגע, האם אתם מרגישים שאתם בטוחים יותר בעקבות "צוק איתן" וההוצאה עליו. האם באמת היה שווה?

ואל תדאגו לצה”ל: הוא לא יעצור בהחזר הוצאות “צוק איתן.” הוא ידרוש עוד. הוא תמיד דורש עוד. אמנם, לא נותרו מדינות אויב: החונטה הצבאית של מצרים היא בעלת ברית של החונטה שלנו, ירדן היא בעלת ברית כבר שני עשורים ויותר, ללבנון אין צבא ראוי לשמו והחיזבאללה מעולם לא ניסה לערוך מבצעים של ממש בשטח ישראל, הצבא הסורי התפרק בפועל – אבל, ממהרים בצה”ל לומר, יש את דאע”ש. וואלה.

אמנם, בהתחשב בביצועים העגומים של צה”ל נגד חמאס, אולי זה לא יהיה רעיון כל כך טוב שהוא יילחם בדאע”ש – שמתם לב, אגב, איך ככל שמספר חובשי הכיפות בצבא עולה, כך חלה ירידה מקבילה ביכולת שלו? – אבל בסופו של דבר, דאע”ש היא מיליציה איסלמיסטית ולא יותר. כדי שהיא תוכל לפעול, היא צריכה קרקע של תומכים. בעיראק, היא נשענת על המשולש הסוני – האזורים הישנים של המיליציה של אבו מוסאב אל זרקאווי מלפני עשור, שדאע”ש היא היורשת שלו. בסוריה… אף אחד לא ממש סגור מה היא עושה בסוריה, אבל צריך להיות ברור שגם אם דאע”ש תוכל לכבוש מוצב של צה”ל, היא לא תוכל להחזיק בו.

זה לא מפריע לצה”ל, ולראש הממשלה, להמשיך לצייר אותה בתור איום קיומי. הרי אנחנו צריכים איום קיומי – איום כלשהו. אחרת, ממה נפחד? אחרת, למה שנעביר את הכספים שלנו לצה”ל, תוך שאנחנו מקדמים מבלי דעת את החזון הניאו-ליברלי של חיסול הממשלה פרט להוצאות צבאיות? שמתם לב, אגב, שהשטן הגדול של העשור האחרון, איראן, פתאום נעלם ממפת האיומים של לשכת נתניהו? שם זה דאע”ש לארוחת בוקר, דאע”ש לארוחת צהרים, ודצ”ך דאע”ש באח”ב לארוחת ערב. עוד דחליל.

רגע, למה בעצם אנחנו מקצצים את התקציב? יש שתי דרכים לממן מלחמה: קיצוץ תקציב או העלאת מסים. המונח “קיצוץ תקציב,” אף שהוא מדויק, מטעה: המשמעות שלו היא “קיצוץ שירותים לאזרח.” למה אנחנו מקצצים שירותים?

כי העלאת מסים מנוגדת לתפיסה הניאו ליברלית, שבה מחזיקים הן ראש הממשלה הן שר האוצר, ומשום שהשניים יודעים שאם תהיה דרישה להעלות את המסים, האנשים שייפגעו מכך הם האוליגרכים: טייקונים וחברות ענק שמשלמות מס מגוחך. חברת טבע, למשל, שהמנהל שלה בישראל – אבינועם ספיר – הוא ממייסדי “יש דיווידנד,” משלמת מס בשיעור 0.3%. אם תהיה דרישה להעלות מסים – ואין ספק שעל מלחמות צריך לשלם – החברים של לפיד ונתניהו יהיו הראשונים שיצטרכו לשלם. אז הם מעבירים את התשלום אליכם. אחרי הכל, חברי האוליגרכיה לא ירגישו את הקיצוצים במערכות הממשלתיות: הם משתמשים במערכות פרטיות כבר מזמן.

צריך לשים לב לשאלה הזו, כי יש סיכויים טובים במיוחד שהבחירות יוקדמו. שמתם לב שלבני עושה קולות של פרישה? שמתם לב שלפיד תוקף בפומבי את ההחלטה לספח 4,000 דונמים בגוש עציון? או. לפיד יודע שאסור לו להגיע לבחירות אחרי שהוא יגיש לנו תקציב גרדומים, אז הוא מחפש דרך להגיע לבחירות לפני התקציב.

וכפי שמציין עידן לנדו, התרגיל הזה רווח בישראל בעשור האחרון: בכל פעם שהממשלה ניצבת בפני תקציב אסוני, שנובע ברוב המקרים מפיטום הבהמה הירוקה, היא הולכת לבחירות – ומי שאחראי לתקציב היא הממשלה הבאה. זו נוהגת להטיל את האשמה על קודמתה – אף שבמקרה של ממשלות נתניהו, הממשלה “הקודמת” מונהגת על ידי ראש הממשלה הנוכחי. זוכרים את התרגיל שעשו לנו נתניהו ושטייניץ, כשהכחישו שיש גירעון של 40 מיליארדים לפני הבחירות ולעגו למופז, שחשף אותו? אז שימו לב, הולכים לעשות לנו תרגיל דומה.

איך אמר את זה ג’ורג’ בוש? דפקת אותי פעם אחת, אשמתי. דפקת אותי פעם שניה… זה לא יקרה. הישראלים אוהבים להעמיד פנים שהם לא פראיירים; הגיע הזמן להעמיד את הטענה הזו למבחן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בחרתם במלחמה, ונחלתם חרפה

מלחמת עזה השלישית, פוסט מורטם ראשוני

זוכרים את הסיסמאות של נתניהו? חזק מול החמאס? רק הוא יודע להלחם בטרור? אז פחחחחחח. נתניהו מוצא את עצמו, 50 ימים אחרי תחילת מבצע “פאלוס זקור,” במצבו של אולמרט אחרי מלחמת לבנון השניה. רק שלמזלו, לראש האופוזיציה קוראים בוז’י וכל מה שהוא רוצה הוא לזחול לממשלה, ולמזלו אין מולו תככן נוסח נתניהו, שהיה מנסה להפיל את הממשלה באמצעות כסף זר.

“צוק איתן” נראה כעת כמו קריסה טוטאלית של ממשלת ישראל וצבאה, כשהיא מתבטאת במספר מישורים: המישור המדיני, החוקתי, הצבאי והערכי.

במישור המדיני, ישראל נאלצה – עד כמה שאנחנו יודעים, נתניהו לא פרסם את תנאי הפסקת האש – להיענות לרוב התנאים של חמאס. על פי מה שפורסם, בעיקר ממקורות פלסטיניים, ישראל תאפשר דיג עד שישה מיילים ימיים מחוף עזה, כשהוא יורחב אחר כך ל-12 מילין; ייפתחו המעברים לרצועת עזה להעברה מיידית של בני אדם וסחורות, בכלל זה מעבר חומרי בניה; ובעתיד, ישראל תשא ותתן על שחרור העצירים שלכדה במבצע “שובו אחים” – האנשים ששחררה בעסקת שליט ושבה ועצרה רק כדי להוכיח שאין להאמין למילה שלה – תמורת גופות. בעתיד, ישראל תצטרך לשאת ולתת גם על אישור לבניית נמל בעזה; זה קורה אחרי שאובמה כבר אמר שאי אפשר יהיה להשאיר את עזה סגורה. בינתיים, כבר נודע, מעבר ארז אכן אפשר הבוקר את יציאתם מעזה לא רק של מקרים הומניטריים, אלא גם של ביקורי משפחות – לראשונה מאז חודש יולי. לקשקשת על “פירוז עזה” אין כל זכר בהסכם.

את כל זה יכולנו לתת לעזתים במתנה. את כל זה יכולנו לתת לאבו מאזן. את כל זה יכולנו לעשות מרצוננו, יכולנו להסיר את עניבת החנק מעל צווארם של העזתים מבלי להעניק תשורות לחמאס. אבל אז, חשש נתניהו, הוא היה נראה חלש.

אז כדי שהדוכס דה לה פיסטוק לא ייראה חלש, רצחנו יותר מ-2,000 עזתים, רובם הגדול בלתי מעורבים, ביניהם כמעט 500 ילדים; הפכנו מאות אלפים לחסרי בית; איבדנו כ-70 מאנשינו אנו, ביניהם חמישה אזרחים (אחד מהם ילד בן ארבע); ריסקנו את מה שנשאר מהלגיטימציה שלנו לפעולה צבאית בעולם; ערערנו את היחסים עם הממשל האמריקאי, פחות או יותר הממשלה בעלת חשיבות היחידה שעדיין תומכת בישראל. על הדרך, חיזקנו את החמאס, נתנו לו שוב להוכיח שהוא מסוגל להוביל התנגדות, והחלשנו את המתונים בקרב הפלסטינים. שוב היינו חייבים להוכיח שאנחנו מבינים רק כוח.

במישור החוקתי, מה שקרה אמש התקרב קרבה מסוכנת לפוטש. נתניהו סירב להניח לקבינט להצביע על הפסקת האש; הוא אפילו לא היה מוכן לומר מהם תנאיה המדויקים – לא לאזרחים שלו ולא לשרים שלו. אחרי הכל, אם היינו שומעים מה התנאים, היינו נזכרים שאלו כמעט אחד לאחד התנאים שהציע קרי לפני כחודש – אם כי האחרונים היו טובים יותר, משום שבאופן בלתי נתפס הם התירו לישראל לפעול ברצועה נגד מנהרות.

איך העז נתניהו לעשות דבר כזה? פשוט: היועץ המשפטי המשפחתי שלו, יהודה וינשטיין, כתב חוות דעת סודית – כמובן סודית – שאומרת שזה חוקי. רביב דרוקר אומר על כך את כל מה שצריך לומר כאן. למרות שהשרים הצביעו פעם אחר פעם על מהלכי המלחמה, בבוא הפסקת האש, נתניהו לא נתן להם להצביע.

הסיבה? סביר מאד שנתניהו היה מובס בהצבעה הזו. אז הוא פשוט מנע מעצמו תבוסה על ידי תרגיל משפטי מפוקפק. ממשלת ישראל היא ממשלה קבינטית; ראש ממשלה שהובס בהצבעה, או חושש שהוא על סף תבוסה כזו, צריך ללכת הביתה. הוא איבד את אמון שריו. אבל נתניהו העדיף לקמט את החוקה-למחצה שלנו ולא לשלם את מחיר כשלונו. בפועל, בחסות הקונסיליירי וינשטיין, עברנו אתמול בפועל לשלטון יחיד, ללא כל בקרה.

מצבם של השרים לא טוב יותר. אם היתה בבנט וליברמן טיפה של יושרה, הם היו מתפטרים אמש. אבל בנט לא היה מזהה יושרה אם זו היתה תוקפת אותו בשדרה מוארת, וליברמן הוא מהציניקנים שבפוליטיקאים שלנו. נתניהו אוהב להעמיד פני צ’רצ’יל; זה האחרון היה מפטר את שני הליצנים מזמן, לא שופך עליהם את מררתו במסיבת עיתונאים. אבל את צ’רצ’יל לא היו תופסים באמירה ש”חמאס הוא דאע”ש” בזמן שהוא מנסה נואשות להגיע להסכמה עם חמאס, ונתניהו הוא גיבור רק על דני דנון.

וכמובן, עיקר התבוסה היתה במישור הצבאי. שוב הוכיח צה”ל שהוא עושר – מבחינת המחיר שלו, על כל פנים – השמור לבעליו לרעתו. שוב הוכיח צה”ל שהוא גורם לזרוע המדינית שלו בעיקר נזק. שוב הוא הוכיח שלמרות שרוב מה שהוא עושה ב-40 השנים האחרונות הוא לוחמת גרילה נגד פלסטינים, הוא די גרוע בזה. שוב הוא הוכיח שהכוח האווירי שלו לא מסוגל לשתק ירי ארטילרי. זה היה אחרי שאת אותו הלקח למדנו בעופרת יצוקה ובמלחמת לבנון השניה ובמלחמת לבנון הראשונה ושכחתי מה עוד. לעזאזל, זה לקח שמגיע למלחמת העולם השניה. עד יום הלחימה האחרון, צה”ל לא הצליח לשתק את הירי הארטילרי של החמאס. ואף על פי כן, למרות שהיה ברור שצה”ל לא יודע לעשות את זה בלי פלישה קרקעית נרחבת – פשוט כי אין דרך לעשות את זה אחרת – הקבינט נתן לצה”ל לשחק בצעצועים שלו.

שוב, הצבא הציג תיאור איום של המצב אם הוא יצטרך לפלוש קרקעית – זה גם מה שהוא עשה ערב עופרת יצוקה – כי צה”ל מזמן שכח איך מנצחים קרבות: נצחון דורש אבידות. אבל אם יש אבידות, הצבא לא רוצה את הקרב. אפשר היה לכבוש את עזה – אבל, כפי שחזה הבלוג הזה מראש, צה”ל לא יעשה את זה.

אז הוא עשה את מה שהוא עושה תמיד: טבח באזרחים העזתים ללא רחם בתקווה שאם יהרוג מספיק מהם, החמאס ייכנע. הפעם, הוא הפך למטרה לא את אנשי החמאס, אלא את בני המשפחות של אנשי החמאס – פשע מלחמה מובהק שהופך את צה”ל לארגון טרור. בפועל, צה”ל הפך את בני המשפחות של אנשי חמאס לבני ערובה ורצח אותם. צבא הטרור לישראל תקף כך 72 בתים, והרג 547 בני אדם, מתוכם 125 נשים, 250 קטינים, ו-29 קשישים בני 60 ומעלה. כן, הוא גם הרג בהתקפות הללו תשעה מאנשי הזרוע הצבאית. הטובים לטיס!

אלא שהחמאס אכזרי לא פחות מצה”ל – שמתם לב, אני מקווה, שבניגוד מוחלט לצה”ל, החמאס הרג הרבה יותר חמושים מאזרחים, כן? – והוא לא נכנע. יתר על כן, חוסר היכולת של צה”ל לשתק את האש הארטילרית של חמאס הביא לכך שלראשונה, ישובים בדרום ננטשו. כלומר, יצאנו למלחמה נגד יריב שבזחיחות הרגילה הנחנו שהוא על הקרשים, וסיימנו אותה (כצפוי) כשאנחנו מגדלים את חמאס לכדי חיזבאללה. ועל ההצלחה הפנומנלית הזו, צה”ל דורש עכשיו תוספת תקציב של 20 (!) מיליארדי שקלים. לא ברור כמה מהכסף הזה יילך להגנה משפטית על קציני צה”ל מפני כתבי אישום מוצדקים לגמרי על פשעי מלחמה.

ובסופו של דבר, היתה התבוסה הערכית. מעבר לחשיפת הציבור היהודי בישראל כאספסוף צמא דם, במלחמה האחרונה הותקפו מתנגדי המלחמה באלימות, כשהממשלה בולטת בשתיקתה. מחאה היא חלק בסיסי מדמוקרטיה. שופטי בג”צ תהו למה המפגינים רוצים למחות נגד המלחמה בזמן המלחמה. על הפחדן המשמש כשר הבטחון, שלא העז להגיע לנחל עוז המופגזת, כבר כתבתי; על העדרותם של שרי הממשלה מהלווייתו של דניאל טרגרמן, כתבו רבים אחרים, וכאן צריך לתת צל”ש לנשיא המדינה, רובי ריבלין, שמצדיק מדי יום את הבחירה בו, שבהתעלמות מכל התירוצים של בוגי ופחדנים אחרים, דווקא הגיע ללוויה. (מערכת הבטחון, שכזכור הממונה עליה הוא בוגי, טענה באמצעות הכתבים הצבאיים שחמאס מטווח ישובים שאליהם מגיעים בכירים; משום מה, נשיא המדינה לא היה מטרה ראויה מספיק לחמאס. או שבטחון השדה של ריבלין מוצלח יותר מזה של יעלון, והמידע על תנועותיו מוסתר טוב יותר מחמאס?)

אבל זה לא רק בוגי. גם ראש הממשלה בלט בהיעדרו מישובי הדרום. ושר האוצר, שאמר שישראל לא תנטוש ישובים או תארגן את פינויים, לא טרח לעשות את הדבר המתבקש ולהעביר את הלשכה שלו לישוב דרומי בקו האש, כדי להדגים לציבור נחישות מהי. דוגמא אישית? לא מחדלי האישים והאפסים האלה.

וכך זה נגמר. ביבבה ולא במפץ.

* * *

מותר היה לקוות שאחרי תבוסה כזו, יתחילו אזרחי ישראל להבין את גבולות הכוח. אבל הנסיון ההיסטורי המר מלמד שהם ילמדו את הלקח ההפוך: שהם לא הפעילו מספיק כוח. תרחם האלה ותציל מהסיבוב הבא. כי, הרי, אנחנו לא ננצל את הזמן להשגת הסכם. כשאנחנו חלשים, אם להשתמש בניסוח הישן של תומס פרידמן, איך נוכל לוותר? כשאנחנו חזקים, למה לנו לוותר?

ועל כן, יהיו עוד מבצעים. אולי אפשר לקרוא להם מראש “כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי”?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשבוגי ברח: הפחדן המאובטח והחוליה החלשה

האיש שטען שהחברה הישראלית הוא החוליה החלשה לא העז להגיע לנחל עוז. לזכור את הרגע הזה, כשיעלון ינסה להיות ראש ממשלה

שר הבטחון, בוגי “משה” יעלון, אמור היה להגיע בסוף השבוע לפגישה עם תושבי קיבוץ נחל עוז, שבו נהרג שלשום (ו’) הילד דניאל טרגרמן. ברגע האחרון, ביטל יעלון את הביקור בנחל עוז. שר הבטחון לא העז להגיע לישוב המופגז, שלו הוא לא מסוגל לספק בטחון, אבל מסר תירוץ עלוב במיוחד: שהמאבטחים אסרו עליו להגיע.

כלומר, לא היתה כאן פחדנות אחת, אלא פחדנות כפולה. קודם כל, הסירוב של יעלון להגיע לישוב מופגז, שחווה את תוצאות המדיניות שלו; ואחר כך, הנסיון מוג הלב להפיל את התיק הזה על המאבטחים שלו.

לשר הבטחון יש את הזכות, אם לא את החובה, להתעלם מהמאבטחים שלו. שורה של שרי בטחון בעבר הגיעו למקומות מסוכנים לא פחות. שר הבטחון דיין נהג להגיע לתעלה בימי מלחמת ההתשה גם בעת הפגזות, והיה ידוע בכך שהוא מסרב לפתוח בריצה בעת הפגזה, אלא ממשיך ללכת בנחת. שר הבטחון שרון ביקר בלבנון כמה וכמה פעמים, גם במקומות שבהם היתה סכנה. שרי הבטחון רבין ופרס נסעו לגבול לבנון בימי המבצעים “דין וחשבון” ו”ענבי זעם.” שר הבטחון עמיר פרץ התגורר בעיירה שדרות המופגזת תדירות, וסירב לעקור ממנה למרות תחינות המאבטחים שלו. דווקא יעלון צריך להקשיב למאבטחים?

מלשכת יעלון נמסר בתגובה ש”מדובר בסיור שתוכנן עם הרמטכ"ל בני גנץ וסגן הרמטכ"ל גדי אייזנקוט. אלו ביקרו במועצה האזורית שער הנגב ושמעו טענות התושבים, אך טרם ביקורם בנחל עוז התרחש ירי פצמ"רים, שהוביל להיווצרות חשש כי החמאס מודע לנוכחות הרמטכ"ל באזור. אין לפקפק באומץ לבו של שר הביטחון משה יעלון, ששהה במקומות מסוכנים בהרבה במהלך שירותו במערכת הביטחון.” אין לפקפק, הא? אז אם היית במקומות מסוכנים הרבה יותר – דבר, אגב, שעליו אנחנו יודעים רק מעדותך-שלך – למה לא הגעת לנחל עוז?

כי תראו מה אומר לנו יעלון: אתם, האנשים הקטנים של הדרום, צריכים להשאר איפה שאתם. לי, מצד שני, זה מסוכן. אני לא מוכן לקחת על עצמי את הסכנות שאתם לוקחים כתוצאה מן המדיניות שלי. יכול להיות, בעצם, שאתם לא צריכים להיות כאן; יכול להיות שצריך לפנות אתכם. אבל אני, כשר בטחון, לא אקבל את ההחלטה הזו; אתם אלה שתצטרכו לקבל אותה. וואלה. אקט שלישי של פחדנות, הפעם פחדנות אזרחית, חשש מקבלת החלטה. אותה פחדנות עצמה, אגב, מודגמת בכך שיעלון שרבב את שמם של גנץ ואייזנקוט: אתם רואים, לא ברחתי לבדי, גם הם ברחו.

הלו! אתה לא קיביצער. אתה שר הבטחון. אתה האחראי לחייהם ולמותם של אזרחים. אם מסוכן שם – אם מסוכן שם עד כדי כך שאתה-עצמך לא מוכן להסתכן – אז צריך לפנות את הישובים הללו. לדרוש מהתושבים לקבל החלטה בעצמם, כשאתה מתחמק ממנה, פירוש הדבר הוא לדרוש מהם לשלם את המחיר של חוסר היכולת שלך לבצע את מה שהתיימרת לעשות. כן, פינוי של הישובים יהיה נצחון של החמאס. אבל אם יהיו שום עוד כמה קורבנות בנפש, הם יפונו מעצמם, וגם אז יחגוג החמאס נצחון – רק שבין לבין, יהיו כמה גופות של אזרחים. חוסר הנכונות של יעלון להודות בכך שהמדיניות שלו נכשלה, הדרישה המשתמעת שלו שאזרחים ישלמו בחייהם או על כל פנים ימשיכו להסתכן, היא כבר מעבר לפחדנות: זו כבר מעילה באמון.

לפני כעשור, כשאזרחי ישראל התפוצצו באוטובוסים ובמסעדות, ואמרו בבוקר מי יתן ערב ובערב מי יתן בוקר, בוגי יעלון היה הרמטכ”ל. הוא הסתובב עם מאבטחים כשסתם אנשים מן השורה נאלצו לערוך כל בוקר הערכת מודיעין עצמאית של עד כמה מסוכן לצאת היום לרחוב. אף על פי כן, היתה לו החוצפה יוצאת הדופן – לו, למי שכל ימיו היה אוכל לחמו של הציבור – לומר ש”הציבור הוא החוליה החלשה.”

עשר שנים חלפו, והאיש שלא זז בלי מאבטחים ב-15 השנה האחרונות ממשיך להטיף לנו, תוך שהוא עצמו מתחמק מן הסכנה ודורש מאחרים לשלם את מחיר המדיניות שלו. מנהיגים אמורים לספק דוגמא אישית. הנחש בנעליים הגבוהות, האיש שהתמחה במלחמה בתותים של עזה, הדגים לכולנו בסוף השבוע עד כמה נבובות המילים שבפיו, ואיך מאחורי הפסאדה של מנהיג נחוש וצורב תודעה ניצב פחדן ריקני, שלא היה מזהה דוגמא אישית גם אם זו היתה תוקפת אותו בפצמ”ר בסמטה חשוכה.

זכרו את זה, כשהוא ינסה להיות ראש ממשלה. כי צריך להיות גבול. כי אם נבחר בו, נוכיח שאנחנו אכן החוליה החלשה.

(יוסי גורביץ)

קיצו של אשליין

המלחמה האחרונה ברצועה מוכיחה, בפעם המי יודע כמה, שנתניהו הוא מוליך שולל ממדרגה ראשונה. על מה חיפה הרעש שיצר?

מאז שובו לחיים הפוליטיים, כפוליטיקאי ולא כ”אזרח מודאג”, בסוף 2002, חזר נתניהו שוב ושוב על הסיסמה ש”השנה היא 1938 וגרמניה היא איראן.” בשנים האחרונות, הוא איים פעם אחר פעם לצאת להתקפה צבאית עליה, והדברים הגיעו לפני כשנתיים, כשנתניהו נופף באו”ם בציור הפצצה המפורסם. ההערכות הן שנתניהו הוציא על הכנות לתקיפה באיראן 11 מיליארדי ש”ח.

בשנת 2006, אחרי הקמת קדימה ואחרי שלוש שנים נוראיות כשר אוצר, כמו גם זגזוג פראי בפרשת ההתנתקות – נתניהו הצביע עבורה ארבע פעמים בכנסת ובממשלה, ופרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה, מאוחר מדי – נתניהו עמד לפני התרסקות בקלפי. למזלו, או כך חשב, כמה ימים לפני הבחירות, הפתיע חמאס וניצח בבחירות הפלסטינים. נתניהו ניסה מיד לרכב על הגל: הוא יצא בסיסמה “חזק מול החמאס.” הציבור ציחקק וזרק אותו לאופוזיציה עם 12 מנדטים, מספר המנדטים הנמוך ביותר שקיבל הליכוד מיום הקמתו.

כמה שנים של אולמרט – של תבוסה צבאית, ושל ראש ממשלה מושחת שמחזיק בקרנות המזבח ומסרב להתפטר גם כאשר הפופולריות שלו היתה ירודה מזו של נסראללה – העניקו לנתניהו יתרון ניכר בבחירות 2009. אז, אחרי טבח “עופרת יצוקה” וימים ספורים לפני הבחירות, מיהר נתניהו להודיע שאם הוא יהיה בשלטון, בניגוד לחלשלושים של קדימה, הוא “ימוטט את שלטון החמאס” ו”לא יעצור את צה”ל. זה היה לפני חמש שנים ומשהו. זה לא כל כך עבד לנתניהו: גוש הימין נשא אותו לראשות הממשלה, אבל הליכוד הצליח לקבל מנדט אחד פחות מקדימה.

איכשהו, לאורך השנים, נתניהו בנה לעצמו מוניטין של מומחה ללחימה בטרור. לא ברור איך. בהתקף של זעם על הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הורה נתניהו ב-1997 למוסד לעשות משהו נגד החמאס – לא משנה מה. בסופו של דבר הוחלט על ההתנקשות בחאלד משעל. זו נכשלה קטסטרופלית, ונתניהו נאלץ לשחרר את השייח’ אחמד יאסין. נתניהו, כראש ממשלה, הוא האחראי על פעולות המוסד; האחריות שלו לכשלון היתה אף רבה יותר מהמקובל, משום שהוא לא טרח להתייעץ עם שר הבטחון, ראש השב”כ או ראש אמ”ן. אף על פי כן, הצליח נתניהו להתחמק מכל אחריות לכשלון והפיל את התיק על ראש המוסד דאז, דני יתום. הלז התפטר. ההתנקשות במשעל היתה הפעולה הבולטת ביותר – פעולה, להבדיל מדיבורים – נגד ארגון טרור.

מה קרה לכל הדיבורים על “חזק מול החמאס” ולהבטחות למוטט את שלטון החמאס? מה שקרה לדיבורים על ההתקפה על איראן: הם נשארו בחזקת דיבורים. לנתניהו היתה הזדמנות לחסל בפועל את משטר חמאס במבצע “צוק איתן.” הוא לא ניצל אותה, וכעת הוא מנסה להפיל את התיק על הצבא, שאכן גרר את רגליו – צה”ל, כפי שניבא הבלוג הזה, לא רצה לכבוש את הרצועה. קיימת תמימות דעים שנתניהו הוא שהדליף את מסמך האימים של צה”ל שנמסר לממשלה, על פיו כיבוש הרצועה יהיה האסון הגדול ביותר מאז שג’ינג’יס חאן למד לטפס על סוס.

למה נתניהו הדליף אותו? כדי לומר לציבור: מה אתם רוצים מהחיים שלי, אני, צ’רצ’יל של המאה ה-21, עמדתי לכבוש את רצועת עזה, אבל הצבא הפחדן לא איפשר את זה, ונתן נצחון לחמוק. מה כבר יכולתי לעשות?

אה, להתנהג כמו צ’רצ’יל? הלה הדיח, כששימש כלורד הראשון של האדמירליות, כמה וכמה קצינים שנראו לו כסובלים מ”כאבי בטן,” שם מנומס לחוסר רצון להגיע למגע עם האויב; “כאבי בטן” כאלה נחשבים, למשל, לאחת הסיבות המובהקות לכשלון של הנחיתה בדרדנלים. כראש ממשלה, צ’רצ’יל החליף גנרלים כמו גרביים עד שמצא גנרל כלבבו, מונטגמרי, לפקד על הארמיה השמינית. לא מסובך להעלות על הדעת מה היה צ’רצ’יל עושה לגנרל שהיה מודיע לו שהוא לא יכול לבצע משימה פשוטה ביחס כמו כיבוש רצועת עזה.

אבל, כמובן, עם לקיחת אחריות כזו, באה אחריות. הכשלון בדרדנלים עלה לצ’רצ’יל קודם כל בהתקף דכאון (”יש יותר דם על הידיים האלה מאשר צבע,” אמר אחרי המבצע הכושל לידיד שביקר אותו בעת שצייר) ובהתפטרות מהממשלה. נתניהו ידע שאם הוא יכפה על הצבא מבצע שזה לא רוצה בו, יקרו שני דברים: קודם כל, בסבירות גבוהה, הצבא יכשיל את עצמו. זה מה שהוא עושה כשהוא מקבל פקודות שהוא לא רוצה למלא. שנית, נתניהו יצטרך לקחת אחריות על כל האבידות, ולהסביר לציבור אחר כך למה זה היה שווה את זה.

ומאחר וקודם כל, נתניהו לא מקבל אחריות על כלום; ושנית, משום שהוא לא יהיה מסוגל להסביר לציבור למה הוא כבש את רצועת עזה משום שלו-עצמו אין מושג, נתניהו הניח לצבא למסמס את המערכה.

יובהר כאן מראש: בניגוד למה שכתבתי ב-2008, לפני עופרת יצוקה, הדבר האחרון שאני רוצה הוא שצה”ל יכבוש את הרצועה. אם היו לי אשליות לגבי יכולת הפעולה של צה”ל, הן התפוגגו עם עופרת יצוקה. מדובר בכלי שבור, שהתגובה שלו במקרה של התנגדות היא רצח סיטוני של אזרחים. לא, תודה.

אבל הרי נתניהו לא מחזיק, על כל פנים לא רשמית, בעמדה הזו. נתניהו אמר, לרקורד הציבורי, שהוא יהיה “חזק מול חמאס” ושהוא ימוטט את ממשלת חמאס. היו לו שתי הזדמנויות להוכיח שהוא מסוגל לכך: “עמוד ענן” ב-2012 ו”צוק איתן” עכשיו. הוא בחר, פעמיים, לא למוטט את משטר חמאס.

כפי שהוא בחר לא לצאת למתקפה כנגד איראן. בהתחשב ברטוריקה ההיסטרית של נתניהו, ה-”השנה היא 1938” שלו, ובהתחשב בכך שבשנים 2010-2012 הוא ולשכתו תדרכו כתבים פעם אחר פעם, בעילום שם, שנתניהו רואה בחיסול התכנית הגרעינית האיראנית את משימת חייו, משימה שאם ייכשל בה תחוסל ישראל; בהתחשב בכך שבכירי הלשכה שלו הדליפו שהוא מתייחס לאיראן כאל “עמלק”, חוסר המלחמה עם איראן – שוב, אני מניח שאני לא צריך להסביר שוב שאני לא תומך ברעיון הזה – צריך להפליא עוד יותר. למה בעצם המפציצים שלנו לא התחילו מלחמת עולם שלישית על ידי הפצצת בושהר?

אחת משתיים: או שנתניהו חזק במילים אבל חלש מאד במעשים, מה שלגמרי אפשרי, או שגם הרטוריקה בנושא איראן וגם הרטוריקה בנושא החמאס היו הסחות דעת, שגם זה לגמרי אפשרי. הסחות דעת ממה? משני דברים: מכך שנתניהו פועל ללא ליאות לסיפוח הגדה המערבית לישראל, דונם אחרי דונם, וממסך את הפעולה הזו על ידי רטוריקה מתלהמת כלפי חמאס ואיראן (מלווה בהפצצות על רצועת עזה, ילד הכאפות של ממשלות ישראל), ומכך שנתניהו, בין רעש הפגזים, מרחיב עוד יותר את מכירתה של ישראל לטייקונים.

כך או כך, כשנלך לבחירות בפעם הבאה, התקשורת הישראלית צריכה לשאול את נתניהו שלוש שאלות פשוטות: אמרת שתחסל את משטר החמאס. לא עשית זאת. מדוע? אמרת שתשמיד את תכנית הגרעין האיראנית. לא עשית זאת. מדוע? והאם, אחרי כל זה, יש סיבה כלשהי שנאמין למילה שיוצאת מפיך?

התקשורת לא תעשה את זה, כמובן, היא כנועה ומפוחדת מדי, ולנתניהו יש שליטה ניכרת בה. בשביל זה יש לנו תקשורת חדשה. ואם הציבור ירכוש מנתניהו את אותה הסחורה המקולקלת בפעם הרביעית, הציבור יוכל להאשים אך ורק את עצמו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)