החברים של ג'ורג'

מי היה מאמין, היודו-נאצית גם אנטישמית

לציפי חוטובלי נפלטה היום אמירה אנטישמית מובהקת. איך זה קרה?

היודו-נאצית ציפי חוטובלי נמצאת בבעיה חמורה, שעשויה לשבש את הקריירה שלה: היא נתפסה אומרת באנגלית את מה שהיא אומרת בעברית, והשמיצה את יהודי ארה”ב בטענה שהם רכרוכיים, ושלא באמת אכפת להם מהכותל, ושהם לא לוחמים – אז שיצאו לנו מהוורידים.

מאחר וחוטובלי יידתה את האבן הזו ראשונה – ורק מהסיבה הזו – נציין שחוטובלי היא משתמטת. היא השתמשה בקומבינה של המגזר שלה, המכונה שירות לאומי, כדי להתחמק משירות צבאי. בזמן שבני גילה אכלו חול והיו נתונים למרותם של שיכורי כוח בני 20, חוטובלי עשתה תפקיד-כלום כ”מדריכה” בבית הרב קוק בירושלים. היום אמרה חוטובלי את המשפט הבלתי ייאמן, “שבוע מחיי הקרבתי על סיור בארה”ב”; אז נזכיר שכצעירה, חוטובלי “הקריבה” שנה שלמה מחייה בתפקיד כלשהו מטעם הסוכנות באטלנטה. שמעתי שממש מסוכן להחזיק שם קו.

אבל אלה הבוטנים. הדברים האלה רק מציגים את חוטובלי בנביבותה הנלעגת, מצבה הטבעי. הדברים החמורים באמת שאמרה הם אלה: “[יהודי ארה”ב הם] אנשים שמעולם לא שלחו את ילדיהם להלחם עבור ארצם. לרוב היהודים אין ילדים שמשרתים כחיילים, הולכים למארינס, לאפגניסטן או לעיראק.”

מבזק לחוטובלי: גיוס החובה בוטל בארה”ב בשנות השבעים. לרוב מוחלט של האמריקאים אין ילדים בכוחות המזוינים האמריקאים, וזו בעיה שעולה שוב ושוב בדיון על יחסם של האמריקאים לצבאם: פחות ופחות אמריקאים מכירים את הצבא, או אנשים שמשרתים בכלל. בצבא, מצידו, נוצרת בעיה של אתוס מתבדל מהאוכלוסיה הכללית, תפיסה שמזכירה את האמירה של בוגי יעלון שהחברה האזרחית היא החוליה החלשה. כשמשלבים את זה עם צבא מקצועי, עשויה לצמוח בעיה שצריכה להדאיג כל דמוקרטיה.

ושוב, זו לא הבעיה. מה שחוטובלי פלטה פה הוא האמירה האנטישמית הקלאסית: שליהודים לא אכפת מארצם ושהם לא משרתים אותה. הפעם הראשונה, ככל הנראה, שהטענה הזו הועלתה רשמית היתה ב”ספירת היהודים” של צבא הקייזר ב-1916, שהביכה את הצבא כשהסתבר ששיעור היהודים בצבא גדול משמעותית משיעורם באוכלוסיה. זה לא הפריע למפלגה הנאצית להפוך את המיתוס הרעיל הזה לחלק בסיסי מארסנל ה-hasbara שלה.

עובדתית, חוטובלי טועה. בפעם האחרונה שצבא ארה”ב פילח את חייליו על פי קטגוריה דתית – אמנם, לפני עשורים – שיעור היהודים בצבא ארה”ב היה גבוה משיעורם באוכלוסיה. זו, אגב, התנהגות קלאסית של מיעוטים: היכולת לומר ששירתת בצבא תשמש אותך אחר כך, כשתצטרך לדלג מעל משוכות בלתי נראות אך אמיתיות מאד של אפליה.

אז למה חוטובלי פלטה עלילה אנטישמית על יהודי ארה”ב? בדיוק משום שהיא יודו-נאצית.

התפיסה היודו-נאצית מתחברת עם התפיסה של הגל הלאומני העולה בעולם, שהוא במידה ניכרת אנטישמי. שימו לב לתכונות הבאות: נשיות, חוסר שורשים, חוסר נאמנות, הומוסקסואליות, קומוניזם, העדר אמונה באל, תאוות בצע בלתי מרוסנת, הנכונות למכור את ארצך לזרים עבור חופן דולרים, קוסמופוליטיות, אוהבי זרים/שחורים/ערבים/מוסלמים.

כל התכונות הללו שויכו בעבר ליהודים. כשהימין האנטישמי נאלץ להבליע את האנטישמיות שלו אחרי השואה, הוא ביצע העתקה של התארים הללו והעביר אותם לליברלים. אם אמרת “ליברל” בשנות ה-50 בארה”ב, זו היתה שריקה בוטה שאומרת שאתה מתכוון ליהודים או למי שמתרועע עם יהודים.

יהודי ארה”ב שמעצבנים את חוטובלי – בין השאר, שהם מסרבים להגיע לכאן ולשמש כבשר תותחים בתכנית הדמוגרפית שלה לסיפוח – הם בעיקרם ליברלים. בהתאם, היא מייחסת להם חוסר נאמנות, נהנתנות, חוסר שורשים. היא לא ידעה מה מספר היהודים שמשרתים בצבא ארה”ב או מה חלקם באוכלוסיה; זה גם לא היה חשוב. הטופוס האנטישמי פשוט היה במוחה, והחליק החוצה.

אנחנו יודעים כבר שנים שהיודו-נאצים נורא משתוקקים להיות נאצים, אבל מפחדים. השנתיים האחרונות חוללו שינוי ניכר: שני הצדדים קרובים הרבה יותר. זכרו את האושר של חוטובלי כשנבחר לנשיאות ארה”ב האיש שאמר שהוא רוצה שיהודים עם כיפה יספרו את הכסף שלו. כבר אי אפשר להבדיל בין החזירים ובין בני האדם.

או, כמו שאומרים אצלנו, משהו חדש מתחיל.

עדכון: מאז פרסום הפוסט, הדיילי שטורמר – בטאון הפלג הנאצי שלא מוכן לקבל יודו-נאצים – ציטט בהתלהבות את דבריה של חוטובלי. סביר להניח שזה מוריד את סיכויי הפיטורין שלה, כי אחרת תהיה לנתניהו בעיה בבית. הדיילי סטורמר פרסם בהתלהבות גם את גמאל נתניהו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

זה נשמע לי כמו אוי אוי אוי

היודו-נאצית ציפי חוטובלי הואכלה בתרופה שלה, וצווחות הימין עלו השמימה

הביצה הימנית כמרקחה: אחת הדוברות היותר מגונות של ישראל, ציפי חוטובלי, רצתה לנאום בהלל בפרינסטון. שורה של יהודים פרוגרסיבים הפעילו לחץ, והלל ביטלו את הנאום של חוטובלי. ליהוויסטית המסכנה לא נותרה ברירה אלא לנאום בפורום של תנועה יודו-נאצית, חב"ד.

המתנגדים לנאום של חוטובלי נימקו את התנגדותם היטב: חוטובלי, ציינו, היא גזענית, שתומכת בשלילת זכויותיהם של הפלסטינים, מתנגדת לזכויותיהם המדיניות, וטוענת שאין להם היסטוריה. כמו כן, הגוף שבו אמורה היתה חוטובלי לנאום, ה-CJL, אוסר “על קידום גזענות או שנאה מכל סוג.” ה-CJL, בתגובה, ביטלו את הנאום של חוטובלי עד שיוכלו לבדוק את העובדות.

הימין והמרכז הישראלי – ככל שיש עדיין הבדל ביניהם – התחרפנו, עלו על הגגות, קרעו את בגדיהם ושמו אפר בראשם. הם טענו שסתמו לחוטובלי את הפה. שזה, במחילה, בולשיט. לחוטובלי יש יותר יכולת ביטוי מלרובנו. היא חברת כנסת. היא יכולה באמצעות חסינותה המהותית לומר דברים שיביאו להשלכת דובר מן השורה לכלא. ובצדק. זו המטרה של חסינות: שחבר כנסת יוכל לומר את הדברים המקוממים ביותר מבלי לשלם על כך מחיר פלילי.

אבל בלי מחיר ציבורי? רבאק. אף אחד לא שלל מחוטובלי את זכות הביטוי שלה. שללו ממנה במה, ואף אחד לא חייב לתת ליודו נאצית במה. יהודים פרוגרסיביים פשוט אמרו שמבחינתם, חוטובלי לא ראויה לבוא בקהל.

האם הם צודקים? חד משמעית כן.

* בפברואר 2011, הזמינה חוטובלי – אז חברת כנסת – את בנצי גופשטיין, איש ארגון הטרור להב”ה, לנאום בוועדה לקידום מעמד האשה של הכנסת. חוטובלי הזמינה את גופשטיין בשל “מאבקו בהתבוללות.” איך קשורה החיה המיתולוגית של התבוללות לוועדה הזו? ובכן, אליבא דחוטובלי, “אחת המטרות החשובות של הוועדה לקידום מעמד האשה היא הזהות היהודית. לצערי, התופעה של נישואי תערובת מתרחשת בעיקר מהצד הנשי, כשיהודיות נישאות למוסלמים.” גזענות ושנאה? צ’ק.

* חוטובלי שוללת את זכויות הפלסטינים למעמד מדיני. על כך מיד.

* חוטובלי נאמה בכנסת ביולי האחרון, האשימה את הפלסטינים בכך שהם “גונבים את ההיסטוריה היהודית”, ונופפה בספר-גימיק של איזה לוזר, שנקרא “ההיסטוריה של העם הפלסטיני” ושדפיו ריקים.

אז הימין נעמד על הרגליים האחוריות. הדובר הרהוט ביותר שלו, כרגיל, היה בן דרור ימיני. הוא כתב שהוא לא מצא שום גזענות אצל חוטובלי. כנראה שהוא לא טרח לעשות חיפוש גוגל בסיסי. אחר כך התעלה ארכיבישוף תעשיית השקרים על עצמו וכתב “חוטובלי, אגב, תומכת בסיפוח שיוביל לאזרוח.” האמנם?

את מה שחוטובלי חושבת בנושא אפשר לקרוא כאן. לדברי חוטובלי, יש להתייחס אל הפלסטינים – רק בגדה המערבית, אלה ברצועה לא בתמונה – כאל “גרי תושב.” כלומר, במקרה הטוב, אזרחים סוג ב’; במקרה הרע, המשמעות היא כפיית “מצוות בני נוח” עליהם. הפתרון של חוטובלי כולל “זכויות כלכליות ומוניציפליות”, אבל תוך שישראל משתלטת על מערכת החינוך הפלסטינית, כי “המחשבה שהם יכולים לחנך להסתה נגד הישות הציונית בתוך מערכת חינוך היא מחשבה שצריך לסלק אותה מסדר היום שלהם, ובעצם יש לשלוט על התכנים של סדר היום החינוכי של בתי הספר הפלסטינים.”

חשוב לציין שהטענה של חוטובלי על הענקת “זכויות כלכליות” לפלסטינים לא כוללת את זכותם לרכוש: חוטובלי הצביעה בעד חוק ההפקעה, שהופך לחוקי את גניבת הקרקעות של פלסטינים עבור יהודים, והיא כמובן לא מוכנה לדבר על הקפאת ההתנחלויות כדי להשאיר לפלסטינים שטח מחיה.

רגע, מה בקשר לאזרוח של הפלסטינים, שעליו דיבר ימיני? ובכן, חוטובלי מבהירה שהיא מדברת על תהליך ארוך טווח, של דור, שבו היא איכשהו תשכנע מיליון יהודים להגיע לישראל, הפלסטינים יפסיקו ללדת, ואז “שייך לדבר על אזרחים שמוכנים להתאזרח באופן מלא ולקבל גם זכויות הצבעה, וזה רק אחרי שמדינת ישראל מעגנת בחקיקת יסוד את זכותו של העם היהודי על ארצו ואת העובדה שמדובר במדינה יהודית שאינה יכולה להיות בשום אופן מדינה דו לאומית.” חשוב לשים לב: חוטובלי לא מדברת על אזרוח כל הפלסטינים כתוצאה מהסיפוח, אלא “שייך לדבר” על אזרוח של חלקם – במדינה שקובעת שאין להם זכויות לאומיות. שזה כל מה שמגיע לאנשים שחוטובלי הצהירה בפומבי שאין להם היסטוריה.

בקיצור, מה שחוטובלי רוצה הוא למשוך את משטר האפרטהייד היהודי בגדה עוד שנות דור, ולעשות רעשים של פתרון עתידי. שזה, בעצם, מה שרוצה בן דרור ימיני.

ועל כל זה צריך לומר: זדיינו. אתם, במיוחד בן דרור, מקדמים חרם על מתנגדים פוליטיים כבר שנים. ימיני מנהל מאבק נגד ארגוני זכויות אדם שנים, ודורש לצמצם את יכולת הפעולה שלהם. חוטובלי יושבת בממשלה שמנסה למנוע משוברים שתיקה או בצלם לערוך אירועים בארץ ובחו”ל. ראש הממשלה הישראלי נמנע השנה מלפגוש את שר החוץ הגרמני, מאחר והאחרון סירב לבטל את פגישתו עם נציגי בצלם ושוברים שתיקה. ממשלתו של נתניהו, בתמיכתה של חוטובלי, העבירה את חוק החרם, שסעיף שלו שנפסל על ידי בג”ץ קבע שעצם הקריאה לחרם על מוצרי ההתנחלויות – זכות ביטוי פר אקסלנס – תוביל לקנס אפריורי ללא הוכחת נזק. עכשיו מנסה הממשלה שחוטובלי היא שרת החוץ סגנית שר החוץ שלה להעביר חוק זהה, עם קנס של 150,000 ש”ח ללא הוכחת נזק לכל מי שקורא להחרים את תוצרת ההתנחלויות.

בקיצור, אחת הדוברות היותר דוחות של ישראל, ויודו-נאצית עם תעודות, הואכלה בתרופה שלה-עצמה: החרימו אותה. וכל מה שהיה לימין לומר הוא אוי אוי אוי.

ועוד דבר אחד: בהמשך לפוסט הקודם, זה נראה יותר ויותר כאילו ראש הממשלה חרירי מוחזק בריאד בניגוד לרצונו. האזינו לתגובתה שומטת הלסתות של דוברת מחלקת המדינה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הציונים שכחו מה זה להיות יהודים

תומך נאצים יושב בבית הלבן, וציונים מספקים לו תירוצים. הגענו לשלב האד היטלרי של הציונות

סר רונלד סיים (Syme) ניסח, ב-The Roman Revolution שלו, כלל היסטורי פשוט: יש לשפוט אנשים על פי מעשיהם, לא על סמך הכוונות המיוחסות להם. אף אחד לא יכול לדעת מה בליבו של אדם. יש לשפוט אותו על פי דבריו ומעשיו. כל העולם, פחות או יותר, הבין אחרי השבוע האחרון שבבית הלבן יושב תומך נאצים. ובאופן בלתי נתפס, המדינה שחרתה על דגלה את הסיסמה “לעולם לא עוד” מגמגמת.

כמה דברים מצריכים הבהרה. קודם כל, לא מעניין אותי למה טראמפ התייצב לצד הנאצים. לא מעניין אותי אם הוא עשה זאת משום שהוא לא מסוגל פסיכולוגית להודות בטעות, או – מה שסביר הרבה יותר, לאור ההיסטוריה שלו – משום שהוא תמיד היה לאומן לבן. אין לי מושג מה טראמפ חושב – בדיוק כמו לכל אחד אחר – ואני שופט אותו רק על סמך מה שהוא אומר ועושה. אני משווה את הדברים שהוא אומר ועושה עכשיו לדברים שאמר ועשה כאשר היו, למשל, התקפות טרור מוסלמי.

טראמפ גם לא כל כך מעניין אותי. כלומר, אתה יושב ובוהה בדבר הזה כמו בתאונת דרכים ומחשב לאחור את קיצה של תקוותו (הבעייתית מאד, אני יודע) של העולם החופשי. טראמפ הוא לא הבעיה שלי. הוא הבעיה של האמריקאים. בהתאם, אני גם לא מאשים את נתניהו על ההצהרה החיוורת שלו בנושא. בסופו של יום, נתניהו – כפי שמעשיו מוכיחים – הוא לא ראש הממשלה של יהודי העולם, הוא ראש הממשלה של ישראל. וישראל, שנשענת לקיומה על תמיכה דיפלומטית, פיננסית וצבאית של ארה”ב, לא יכולה להרשות לעצמה להתנגש בנשיא ארה”ב. בוודאי כשמדובר במנהיג שלא נראה כמוהו, במקרה הטוב, מאז ווילהלם השני ובמקרה הרע מאז נירון קיסר. כן, נתניהו הרשה לעצמו ללכת ראש בראש עם הנשיא הקודם, אבל אני לא מתכוון לגנות אותו כשלשם שינוי הוא נוקט בזהירות.

וזה אומר שאת הרטוריקה על כך שישראל היא מדינת כל היהודים צריך לאפסן. במקרה המבחן, כאשר נאצים צעדו עם דגלי צלב קרס והצדיעו במועל יד מול בית כנסת, ממשלת ישראל הקפידה לשמור על האינטרסים שלה, לא על שלהם. שוב, אני לא יכול למתוח ביקורת על ההחלטה הזו, אבל יש לה משמעות ביחס לצורה שבה ישראל מדברת וחושבת על עצמה. למשל, חוק הלאום שמקדמת הממשלה קובע ש”המדינה תפעל למתן עזרה לבני העם היהודי הנתונים בצרה ובשבי בשל יהדותם.” את הסעיף הריק הזה אפשר לגנוז אחרי השבוע.

עד כאן ביחס לראש הממשלה ולממשלת ישראל עצמה. אבל מה שקרה השבוע מבחינת הימין הישראלי היה הרבה יותר חשוב. לדוברי הימין יש את החופש שאין לנתניהו או לממשלה. ופעם אחר פעם, הם התייצבו לצד הנאצים. כלומר, תוך איזה גינוי רפה, אבל מיד אחריו הגיע ה-what aboutism: אבל מה ביחס לשמאלנים. בדיוק מה שאמר טראמפ. לא כולם הגיעו לשפל המוסרי שאליו הגיע אריאל שנבל, כותב בתקשורת האדלסונית, שטען א. שהיתה אלימות שמאל בווירג’יניה וב. שהנאצים פעלו כחוק כי מותר בארה”ב להניף דגל נאצי. צריך לב מושחת ועין עיוורת, במיוחד מצד יהודי, כדי לתמוך בנאצים מול המפגינים נגדם מתוך איזה לגאליזם ריק.

אבל שנבל הוא עבד נרצע של נתניהו, ושל תנועת הימין שגורסת שלמען עמונה מותר להקריב את העם היהודי לנאצים. במןסף השבת של ידיעות היום (ו’) כתבו שני אנשי ימין, בן דרור ימיני ויועז הנדל, שנחשבים בדרך כלל ל”מרכזיים” יותר. שניהם כתבו בערך אותו הדבר: נאצים זה נורא, אבל אנטיפה ו-Black Lives Matter.

כלומר, מילה במילה מה שאמר טראמפ.

ימיני, כרגיל זהיר ומושקע יותר מהשניים, מיהר כמובן להביע הסתייגות מלאה מטראמפ בעודו כותב בדיוק את אותו הדבר. כדי לחפות על עצמו, הוא מיהר להזכיר את העובדה שרוב פיגועי הטרור בארה”ב (74%) מבוצעים על ידי ניאו נאצים, ומיד לאחר מכן תקף בשצף קצף את BLM ואת Jewish Voices for Peace. מספר המילים שהקדיש לשני הארגונים האלה דומה למספר המילים שהקדיש לגינוי הניאו נאצים.

מה עשו Black Lives Matter? ובכן, ימיני לא הקדיש תשומת לב למאבק שהם מנהלים על הזכות הבסיסית שלא להיירות בידי שוטרים משום שהם שחורים; זה לא מעניין אותו, הומניסט שכמותו. לא, מה שמטריד אותו הוא העובדה ש-BLM אומרים שישראל היא מדינת אפרטהייד, ושהם קובעים שישראל מבצעת בפלסטינים ג’נוסייד. כלומר, מול המעשים של הניאו נאצים – מאות הרוגים מפעולות טרור – העמיד ימיני מילים שלא מצאו חן בעיניו (אפשר להתווכח על שאלת הג’נוסייד, לא על שאלת האפרטהייד). JVP אירחו פעילה פלסטינית שלא נושאת חן בעיני ימיני, ושנטען שיש לה עבר טרוריסטי. שוב, מילים לעומת מעשים.

זה לא צריך להפתיע יותר מדי: ימיני מוביל בעשור האחרון את התפיסה המתעתעת שמילים יכולות להיות טרור, וש”דה לגיטימציה” מסוכנת בדיוק כמו פעולות מלחמתיות. בהתאם, העובדה שמישהו אומר משהו שימיני ממש לא אוהב שקולה בעיניו לאלימות. הוא אפילו לא חושב על זה יותר.

ימיני נוטה להגדיר את עצמו כאיש מרכז. הוא לא, כמובן. הוא איש ימין. כבר מזמן. והוא הסמן שמראה לנו איך נכנסה הציונות לשלב האד היטלרי שלה: הרגע שבו היא סוגרת שורות סביב נאצים. הציונים עוד לא משתתפים בהפגנות שלהם, כמובן, לא נעים והכל, אבל הם לגמרי מספקים להם תחמושת תעמולתית. תראו, בלאק לייב מאטרז! תראו, להפגנת הנגד לא היה רשיון! תראו, זה לגמרי חוקי לצעוד עם דגל נאצי! חוקי בדיוק כמו חוקי נירנברג!

אה, רגע.

הסיבה פשוטה ותוארה לעייפה. ישראל היא מדינה גזענית שמנהלת מדיניות גזענית ומדיניות של טיהור אתני מרגע קיומה. המדיניות הזו הופכת לבלתי לגיטימית מיום ליום, אז צריך למצוא בעלי ברית שיהיו בסדר עם זה. בעלי הברית האלה הם, מה לעשות, נאצים. הם צריכים לגיטימציה, והציונים יספקו להם אותה בתנאי שהם יספקו להם לגיטימציה למדיניות הטיהור האתני. שני הצדדים מתמזגים בשנאת המוסלמים שלהם ובשנאת הליברליות והקידמה שלהם.

או, כפי שנתניהו היה מנסח את זה, הציונים שכחו מה זה להיות יהודים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הציונות, צרת היהודים (מהדורת בחירות 2016)

נצחונו של טראמפ בבחירות הראה בדיוק איפה עומדת הציונות המודרנית: בצד של האנטישמים

לפני כשלושה ימים הוכרז דונלד טראמפ כמנצח בבחירות בארה”ב, הפתעה מרעישה לכמעט כולם. בימין היהודי, כאן ובארה”ב, מיהרו לחגוג את הנצחון. נפתלי בנט הכריז שהגיע העת להודיע על סוף המדינה הפלסטינית. טוקבקיסטים אנונימיים מיהרו לרקוד על הדם של הליברלים שעמדו בהלם מול התוצאות.

עבדכם הנאמן לא היה מופתע – הערכתי מזמן שקלינטון בלתי בחירה ושהיא כנראה המועמד היחיד שמסוגל להפסיד לטראמפ, אם כי אחרי קלטת ה”תפוס אותן בכוס” של טראמפ אשכרה האמנתי שיש לה סיכוי – אבל זה עדיין היה אגרוף בבטן. כמו 1996: ללכת לישון עם פרס (מציאה קטנה מאד בפני עצמה) ולהתעורר עם נתניהו.

הפוסט הזה לא עוסק בפוליטיקה אמריקאית, ראשית משום שאני לא מבין בנושא מספיק (אני עוקב פחות) ושנית משום שיש כאן נקודה חשובה יותר: איפה מציבות הבחירות האלה את הימין היהודי.

הקמפיין של טראמפ נשען, לאורך כל הדרך, על שריקות כלבים לימין הגזעני, מה שמכונה היום alt-right. טראמפ סירב להתנער מהתמיכה של דיוויד דיוק, איש הקו קלוקס קלאן הוותיק, ושחרר שורה של מודעות אנטישמיות או אנטישמיות למחצה. הוא השתמש בחומרים של ארגונים אנטישמיים בפרסומים שלו – למשל, במודעה הידועה לשמצה שבה הופיע מגן דוד על רקע כסף. טראמפ טען אחר כך שמדובר ב”כוכב שריף” ולמרבה התדהמה התומכים היהודים שלו החלו לפמפם את התפיסה הזו. בקרב יהודי ארה”ב, המודעה האחרונה של טראמפ נתפסת כאנטישמית או למצער כמכילה שריקות כלבים אנטישמיות. לאורך הקמפיין, תקפו תומכי טראמפ עיתונאים שנתפסו כיהודים, בין השאר על ידי סימונם בתגי “הד”, וחלקם זכו לאיחולי רצח במחנות השמדה, עם תמות נאציות. הקמפיין של טראמפ לא עשה כל מאמץ להתנער מהתומכים הללו. הוא נזקק להם.

יהודים אמריקאים לא מעטים כתבו שלראשונה בחייהם, הם חשים מהי אנטישמיות. טראמפ הוציא אותה מהמרתפים. אחרי הבחירות, שבהן היהודים הצביעו נגד טראמפ במספרים גדולים (68% מהם תמכו בקלינטון, 28% בטראמפ; יהודים הצביעו עבור קלינטון יותר מכל קבוצה אתנית אחרת, להוציא שחורים), הביעו כותבים יהודים רבים חשש מהצפוי להם בארה”ב.

מי שהפיד שלו מכיל הרבה יהודים אמריקאים, שמע את קריאות השבר שלהם בימים האחרונים – במקביל לצהלות השמחה של הימין היהודי. הרבה מאנשי הימין היהודי ציינו את העובדה שבתו של טראמפ יהודיה; היהודים הגאים האלה מוכנים עכשיו לתלות את זכויות האזרח של יהודי ארה”ב בכמה יהודי חצר שמקורבים לשליט. למה שמחו אנשי הימין? כי הם חושבים שטראמפ יאפשר להם, כפי שהציע בנט, לחסל את פלסטין.

כדי לקבל את זה, הם מוכנים להעלים עין ממועמד עם רקורד אנטישמי ותומכים ניאו-נאציים. הברית בין הניאו נאצים ליודו נאצים לא חדשה. הימין היהודי בישראל הביע הערצה למנהיג הניאו נאצי האוסטרי שטראכה, סגן השר איוב “אונסק”ו גורם רעידות אדמה” קרא נפגש איתו, ואתר “מידה” קידם במשך שנים את השרלטן משה טל חרותי, שתחת שם העט “וילהלם רוט” עשה רבות כדי להלבין את המפלגה הניאו נאצית האוסטרית. העורך של מידה דאז, רן ברץ, הוא היום מסבירן בכיר בלשכת ראש הממשלה.

כלומר, כדי לשמור על הקולוניות בגדה המערבית, הימין היהודי מוכן לזרוק את יהודי העולם מתחת לאוטובוס. האנשים שכל כך רגישים לאנטישמיות שהם רואים אותה במקום שאיננה מעלימים עין מאנטישמים מובהקים. הם מעריצים גזענים כי כרגע הגזענים הללו ממקדים את השנאה שלהם במוסלמים. הם תומכים בפוטין כי הוא “מנהיג חזק.”

ויהודי העולם? כאן נכנסת הציונות לתפקיד הישן שלה: להיות השוטר הטוב לעומת השוטר הרע שהוא האנטישמי הנפוץ. גם האנטישמים וגם הציונים חושבים שליהודים אין מקום באירופה או בארה”ב. הציונים היו מאד שמחים אם התנאים של יהודי ארה”ב ואירופה יורעו עד כדי כך שהם יהגרו לישראל, כי יש לנו מאבק דמוגרפי לנהל; וראה זה פלא – זה גם מה שהאנטישמים רוצים. יסודה של הציונות, אחרי הכל, בתפיסה של שלילת הגלות; בתפיסה, שהאנטישמים חלקו בשמחה (כתבי נורדאו, למשל, שימשו את הנאצים) שהקיום היהודי מחוץ למדינה יהודית הוא קיום חולני. שני הצדדים חשבו שהיהודים לא לאומיים מספיק. או, במילים אחרות, תמיד היה בהם יסוד ליברלי חזק מאד.

הגיע הזמן שיהודי העולם יבינו שישראל איננה בעלת ברית שלהם: היא נעה בין טפיל, ששואב את הכסף שלהם אבל לא מוכן לקבל את השפעתם, ובין יריב שאין לו שום בעיה לשתף פעולה עם אויביהם הממשיים מאד של היהודים. צרת היהודים, מבחינת מדינת ישראל, היא יופי של נחמה.

[..]

אה, ואגב טראמפ? הוא דפק את החזיונות של בנט והודיע היום שהוא רוצה הסכם בין ישראל לפלסטינים. לא ברור אם מילה של טראמפ שווה משהו, אבל הוא הצליח להוציא את הימין היהודי אידיוט. גם זה משהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האם שרת המשפטים היא ניאו נאצית?

אני מניח שעל “חלאה” אין כל כך ויכוח. אבל האם איילת שקד היא ניאו-נאצית?

אתמול (ב’) רעשה הארץ: מרצה באוניברסיטה העברית, עופר כסיף, פרסם סטטוס שבו כינה את מי שבעוונותינו מכהנת כשרת המשפטים, איילת שקד, “חלאה ניאו-נאצית.” כסיף, ייאמר לשבחו, סירב לחזור בו מאמירותיו. ועל כן עלינו לבחון אותן: האם איילת שקד היא חלאה ניאו-נאצית?

החלק של ה”חלאה” פשוט למדי. התשובה היא בעליל כן. שקד מתקיימת מהפצת שנאה. בשנת 2014, בעודה סתם חברת כנסת, היא פרסמה סטטוס שבו טענה שמוסלמים הציתו בית קברות יהודי. זה היה שקר מוחלט, כמקובל אצל שקד, ותוך זמן קצר היא נאלצה למחוק את הפוסט ולפרסם הכחשה מגומגמת, שהעלימה את עלילת הדם שלה. שימו לב לזמן: תחילת יולי 2014, לפני צוק איתן אבל אחרי רצח שלושת הנערים ורצח אבו ח’דיר. הכל רותח, ולאיילת “ישראל שלי” שקד בוער לשפוך דלק על המדורה.

שקד לא למדה את הלקח, ובאוגוסט 2015 – בשלב הזה היא כבר שרת המשפטים, צריך להזכיר – היא פרסמה סרטון שבו, לטענתה, רואים “פליט סודני תוקף נערה בלב תל אביב.” גם כאן, הזמן חשוב: יום לפני שבג”צ – השפיץ של הפירמידה המשפטית ששקד לכאורה אמונה על הגנה עליה – פרסם את החלטתו בגרסה השלישית של חוק מחנות הריכוז לפליטים. וגם הפעם, שקד פרסמה עלילת דם: הסרטון שלכאורה נלקח מ”לב תל אביב” צולם בכלל בטורקיה. שקד העלימה אותו, אבל לא מסרה דין וחשבון על ההתנהלות הזו.

את הקריירה שלה, נזכיר, התחילה שקד בהפצת תמונות הסנאף של משפחת פוגל. מועצת יש”ע לא רצתה ללכלך את הידיים שלה בחומר הזה, אז הזרוע למבצעים מלוכלכים שלה – “ישראל שלי” של איילת שקד – לקחה על עצמה את המשימה.

בקיצור, איילת שקד היא מפיצת שנאה סדרתית, וככזו הכינוי “חלאה” בהחלט במקומו. אבל האם שרת המשפטים של ישראל היא ניאו נאצית?

זו שאלה לא פשוטה שהגיע הזמן לנהל בה דיון פומבי. אני סבור שכן, אבל יכול להיות שאנשים הגונים יחשבו אחרת. הבה נציג את מיצג התביעה מס’ 1.

בראשון ביולי 2014 פרסמה שקד סטטוס בחשבון הפייסבוק שלה. הזמן – יום לפני רצח אבו ח’דיר. שקד מחליטה לפרסם מאמר שאורי אליצור – התומך בטרור יהודי שנשכר על ידי בנימין נתניהו לכתיבת נאומים – גנז, לדבריה, תריסר שנים קודם לכן. אפשר היה לטעות ולחשוב ששקד רוצה לחלוק כבוד אחרון לאליצור, שאכן מת מוקדם יותר באותה השנה, אבל אליצור מת ב—22 במאי, כמעט חודש וחצי לפני ששקד העלתה באוב מאמר גנוז שלו והפכה אותו לשלה.

למה עורר הפוסט הזה של שקד סערה? כי הוא כלל את הטקסט הבא:

“ובמלחמה שלנו זה נכון שבעתיים, כי חיילי האוייב מסתתרים בתוך האוכלוסיה ורק בגלל תמיכתה הם יכולים להלחם. מאחורי כל מחבל עומדים עשרות אנשים ונשים, שבלעדיהם הוא לא היה יכול לחבל. […] עכשיו זה כבר כולל גם את האמהות של השאהידים, ששולחות אותם לגיהינום בפרחים ונשיקות. הן צריכות ללכת בעקבות בניהן, אין דבר צודק מזה. הן צריכות ללכת, וגם הבית הפיזי שבו הן גידלו את הנחש. אחרת יגדלו שם נחשים קטנים נוספים.”

יש כאן מה שנראה בעליל כמו קריאה לרצח עם. לאורי אליצור היה מספיק שכל לגנוז את המאמר הזה. לשקד בער משהו לפרסם אותו דווקא בתחילת יולי 2014.

כמובן שכרגיל, כאשר פרצה הסערה שקד מחקה את הפוסט. אבל הוא נשמר.

אז, שוב: בשיא המתח, כשכל אדם שפוי היה מנסה להוריד את הלהבות, איילת שקד מפרסמת קריאה שנשמעת מאד כמו קריאה לרצח עם. היא תולה את הקריאה הזו באורי אליצור, אבל נאלצת להודות שהוא עצמו גנז את המאמר ובכל מקרה, מדובר במשהו ש(לא) פורסם לפני 12 שנים.

אז האם איילת שקד היא ניאו נאצית? לא יודע, אבל אם המשמעות של “ניאו נאצי” היא “אדם שמחזיק בדעות כמו-נאציות לאחר הוצאתה אל מחוץ לחוק של המפלגה הנאצית”, אז איילת שקד דומה באופן חשוד להגדרה הזו. זה ודאי לא נעים, אפילו מביך, אבל אם זו המציאות, צריך להצביע עליה.

אגב, יש עוד נקודה שראוי לציון. לאחרונה, הביעה שקד תרעומת על כך שסרטון חתונת הדמים של נערי הגבעות שודר בכלל. זה לא עושה לנו טוב בעולם, אמרה שרת המשפטים.

את יודעת מה, איילת? יש עוד דברים שעושים לנו לא טוב בעולם. למשל, נאום בפרלמנט האירי שבו מצטטים את שרת המשפטים הישראלית קוראת למה שנשמע באופן חשוד כמו רצח עם. הנה, כאן, תראי. דקה 4:24 והלאה.



ספרי לי עוד, איילת, על גרימת נזק בחו”ל. אבל לפני זה, ברשותך, רק תשובה לשאלה אחת: האם את ניאו נאצית?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה שאם תרצו ורונן שובל מעדיפים שתשכחו

פסק הדין הסופי בפרשת אם תרצו השבוע הוא נצחון לחופש הביטוי – והוא מזכיר לנו שהתנועה הזו נקטה מלכתחילה בבריונות וסתימת פיות

תאונת הרכבת הארוכה של רונן שובל הסתיימה השבוע. הוא היה רוצה שתאמינו שהכל בסדר ולא קרה כלום. כמו תמיד אצל השרלטן הפוליטי הזה, הוא משקר.

בית המשפט העליון נתן השבוע פסק דין סופי בתביעת הדיבה של הארגון הפולקיסטי אם תרמו נגד קבוצת הפייסבוק “אם תרצו תנועה פאשיסטית.” פסק הדין, שניתן במה שנוהג בית המשפט לכנות “הסכמת” הצדדים והיה בפועל כיפוף יד פרוע מצד השופטים, הוצג על ידי אם תרצו כנצחון.

רק שהעובדות, כרגיל, לא בצד של שובל ואם תרצו.

עובדות:

שני הצדדים ערערו על הפסיקה של בית המשפט המחוזי. זו, כזכור, מצאה א. שיש סממנים פאשיסטיים באם תרצו,ֶ ספציפית בהגותו של רונן שובל, וב. שהאמירה שאם תרצו היא תנועה נאצית היא דיבה ואיננה חוסה תחת הגנת “אמת דיברתי.”

אם תרצו ערערו על הקביעה שהם פאשיסטים. הנתבעים ערערו בעיקר על העדר פסיקת ההוצאות, שהיו מבחינתם כבדות מאד, אבל גם על הקביעה שקישורה של אם תרצו לתורת הגזע הוא דיבה.

בית המשפט העליון מחק את פסק הדין כולו, לשני צדדיו, תוך שהוא פוסק שמלכתחילה לא היה צריך לדון בתביעה של אם תרצו. בדיון, אמרו השופטים שוב ושוב שבית המשפט המחוזי טעה כשבכלל הסכים לדון בתביעה, כי לא היה לה מקום; השופט עמית אמר שהתביעה של אם תרצו נראית כמו תביעת SLAPP, שזה כמובן מה שהיא.

אם תרצו הסכימה למחיקת ההליך, תוך שהיא מתחייבת לשלם 30,000 ש”ח לעמותת “תנו לחיות לחיות.” למה דווקא “תנו לחיות לחיות”? כמו בבדיחה ההיא על “למה חתול”, כי במקור היא אמורה היתה לשלם למעון לנשים מוכות, אבל אז החליטה אם תרצו שלא לעשות זאת, כי מעונות לנשים מוכות נתמכים על ידי הקרן החדשה לישראל ולא היה להם כוח למצוא מעון לנשים מוכות שלא זוכה לתמיכה כזו.

אז עם מה נשארנו? אם תרצו טוענת שנמחקה הפסיקה שאומרת שהיא פאשיסטית. זה נכון – אבל בו זמנית נמחקה הפסיקה שאומרת שלומר עליה שהיא נאצית זו דיבה. אפשר מעכשיו לקרוא לאם תרצו בשמה הנכון – פולקיסטית, כלומר לא כזו שמעריצה את המדינה, אלא כזו שחושבת שהמדינה צריכה להעניק זכויות יתר לבני קהילת הדם – בלי חשש תביעה.

זה נצחון גדול לזכות הדיבור בישראל, ונצחון עוד יותר גדול למאבק בבריונות המאורגנת. ספק אם יש הרבה יותר מעשים של בריונות מאשר הגשת תביעה על סך 2.6 מיליוני שקלים כנגד קבוצת פייסבוק בטענה שהיא קראה לך בשם לא יפה; המטרה של התביעה הזו שהגיש רונן שובל היתה הטלת אימה.

וזה נגמר. לא יהיו יותר תביעות כאלה. הפסיקה של העליון מחסלת אותן: היא קובעת ש”בית משפט זה מביע עמדתו כי ראוי לתביעה כגון דא שלא היתה מוגשת מלכתחילה, וראוי, כהנחיה נורמטיבית לעתיד, כי בתי המשפט יתנו דעתם לנושט ההוצאות בתביעות כגון דא.” בפעם הבאה שרונן שובל ירצה להטיל אימה על מישהו באמצעות תביעת דיבה, דרכו תהיה חסומה.

וצריך להזכיר עוד משהו שאם תרצו ושובל מעדיפים לשכוח: שהטלת אימה היא חלק בלתי נפרד מדרך הפעולה של אם תרצו מראשיתה. לפני ששובל תבע את קבוצת הפייסבוק, הוא איים בתביעה על ויקיפדיה העברית, אם זו תעז לכתוב שאם תרצו היא תנועת ימין; ויקיפדיה נבהלה, ובדין נבהלה. זה מפחיד. זה הרבה כסף.

אבל היו גיבורים שלא נבהלו, או – ליתר דיוק – נבהלו גם נבהלו, אבל בלעו את הפחד; ידעו שאומץ לב איננו העמדת פנים שהפחד לא שם, אלא התגברות עליו; ונכנסו לקרב שכלל לא היה ברור איך יסתיים. הגיבורים האלה – רועי ילין, ארי רמז, יובל ילין, עידן רינג, דוד רמז, נעם לבנה, טל ניב ואחרים – נחלו השבוע נצחון למען כולנו מול בריונות פוליטית.

הבריונות הפוליטית של אם תרצו לא הסתיימה בתביעה שהגישה: כנגד הח”מ, הגישה התנועה שתי תלונות שווא במשטרה. שום דבר לא יצא מזה. אבל להגיד שזה לא היה מפחיד? זה יהיה שקר. ואני לא היחיד. זה לא נעצר בתלונות שווא: שובל נאלץ להודות בבית המשפט שהוא שכר חוקרים פרטיים ושיסה אותם ביריביו. עד היום לא ברור איך מימנו אותם, אגב.

אבל מעל לכל, המשפט הזה הוא האסון הגדול של השרלטן רונן שובל. הוא התחיל אותו כאינקוויזיטור הגדול ומטיל האימה, ואז חטף נוקאאוט כשהוא הוכרז כפאשיסט. כן, הפסיקה הזו איננה בתוקף יותר – אבל, כפי שאמר הקיסר קלאודיוס כשהעניק חנינה לאדם אשם, הסימן נשאר. בדרך, הגיש שובל תקציר שקרי לבית המשפט כשאמר שאם תרצו היא תנועת מרכז – וגילה שהשקר הזה שב לרדוף אותו בפריימריז של הבית היהודי, שם מיהרו יריביו לנפנף בשקר הרשמי של שובל כדי לטעון שאיננו ימני מספיק. שובל התרסק בפריימריז, לא לפני שהפסיד שם 150,000 ש”ח מהכספים שלו ושל פאפא שובל. זה היה זמן קצר אחרי ששובל דילג לבית היהודי מישראל ביתנו.

חמש שנים אחרי התביעה, אם תרצו היא תנועה גוססת, מפרפרת; שובל הוא שרלטן שהצליח להכתים את שמו לנצח כאדם היחיד בישראל שבית משפט קבע שהוא פאשיסט, ושנאךץ השבוע לחגוג על פסק דין שקבע שמותר לקרוא לו נאצי; וחופש הביטוי בישראל זכה לנצחון ניכר. מותר לשמוח קצת.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

כשהיודו-נאצים והניאו-נאצים מגרדים זה את גבו של זה

ארגון ימין ישראלי, "צעד ימינה" – הוא מגדיר את עצמו כארגון שמטרתו היא "עיסוק בפעולות הסברה וקירוב בין הציבור הישראלי והימין המסורתי" – פרסם בימים האחרונים הודעת תמיכה נלהבת במפלגת החירות האוסטרית ובמועמדה, היינץ כריסטיאן שטראכה. ההודעה כוללת צילום של שטראכה כשהוא מצטלם, מחויך, עם חמושי צה"ל. אתם עשויים לזכור את מפלגת החירות האוסטרית כמפלגתו של יורג היידר. בשנת 2000, כשהיידר נכנס לממשלת אוסטריה, ישראל החזירה את השגריר להתייעצויות, הכריזה על היידר כאישיות בלתי רצויה, אמרה שממשלת אוסטריה מכילה "אלמנטים ניאו נאציים," והגדירה את כניסתה לממשלה כ"יום שחור לדמוקרטיה האוסטרית ויום עצוב למשפחת האומות החופשיות." גם האיחוד האירופי קיבל בחוסר הבנה את כניסתה של מפלגת החירות לממשלת אוסטריה, והטיל שורה של סנקציות על אוסטריה, שבסופו של דבר אילצו את היידר להתפטר, אך האיחוד הודיע כי לא יסיר את הסנקציות עד שהמפלגה תוצא מהקואליציה.

מפלגת החירות, כמובן, איננה מפלגה ניאו-נאצית באופן רשמי; החוק האוסטרי (והגרמני) אוסר על מפלגות כאלה להתמודד בבחירות. היא התחליף הרך והחוקי למפלגה ניאו-נאצית. שטראכה עצמו נתפס בעבר בהצבעה במועל יד (הוא טען שהוא בסך הכל הזמין בירה), ומאוחר יותר נכח בקהל שבו היו מספר תומכי מפלגה גלוחי ראש שהשמיעו קריאות "הייל היטלר" (הוא טען שאלו היו פרובוקטורים שהוזמנו על ידי עיתונאים.) שום דבר מרשיע, בינתיים – אבל למה דמות בעייתית בלשון המעטה הופכת למושא הערצה בחלקים של הימין הישראלי?

תמיכה בתנועות פרוטו-נאציות או עם הקשרים ניאו-נאציים לא מוגבלות ל"צעד ימינה," שהיא על פי כל הסימנים תנועה קיקיונית, אם היא בכלל קיימת מחוץ לפייסבוק. הימין היהודי מפלרטט עם הימין הקיצוני האירופי כבר די הרבה זמן. כפי שכבר ראינו, הימין הישראלי הביע תמיכה ב-English Defense League, אף שמנהיגת הפלג היהודי שלו התפטרה משום שהארגון הכיל אלמנטים ניאו נאציים. והמהלך הזה לא מוגבל לסתם ארגוני ימין: שר החוץ ליברמן הביע בעבר שאיפה ליותר שיתוף פעולה עם מפלגות הימין האירופאיות, וסגן השר איוב קרא אף נפגש עם שטראכה עצמו, מה שקומם עליו את יהודי אוסטריה. אבל מה הם מבינים. שגריר ישראל באו"ם, אשף ה-hasbara רון פרושאור, נפגש עם מנהיגת הימין הקיצוני בצרפת, מארין לה פן – יש לציין שלה פן עצמה מתונה משמעותית מליברמן, למשל, והיא כבר אמרה שאם היתה אומרת חלק מהדברים שהימין היהודי מרשה לעצמו, היא היתה בכלא – ואחר כך טען שזו היתה אי הבנה. כנראה שהוא לא הבין עם מי הוא מצטלם, או שהוא חושב ששאר העולם מטומטם.

מה קורה כאן? איך הפכה מפלגת החירות האוסטרית בתוך עשור ומשהו ממוחרמת רשמית על ידי ישראל למושא ערגה של חלקים מהימין היהודי, שמנסה לספק לה לגיטימציה? חלק מזה, כמובן, הוא הרצון למצוא בעלי ברית. הניאו נאצים האירופאים זקוקים ללגיטימציה; היכולת שלהם לומר ברצינות שחלק מחבריהם הטובים ביותר הם יהודים מספקת כזו. בתמורה, הם מביעים תמיכה בעמדותיו של הימין היודו-נאצי בישראל. זה, מצידו, יכול לטעון בפני שאר הציבור הישראלי – או ליתר דיוק היהודי – שמה שהוא עושה זוכה ללגיטימציה באירופה.

שימו לב לרטוריקה של "צעד ימינה": המדובר במאבק שיקבע "אם אירופה תיפול לידי מהגרים בלתי חוקיים אשר מנסים לפרק את התרבות היהודית נוצרית ביבשת לטובת אידיאולוגיה דתית אסלאמית או שזו תשמר את ערכי הליברליזם והמוסר המערביים." כי אין שימור טוב יותר של ערכי הליברליות והמוסר המערביים מאשר במפלגות החזית של הניאו-נאצים. "צעד ימינה" בלעה את הרטוריקה של הימין האוסטרי ולא נודע כי בא אל קרבה.

לימין היהודי, לפחות לחלקו, יש בעיה. הוא נורא רוצה להיות נאצי, אבל אסור לו. אחרי הכל, הוא מחזיק בעמדות נאציות: הוא משוכנע שיש גזע עליון ("עם נבחר"), שיש לו זכויות עליונות על פני אחרים, שהם כלל אינם בני אדם ושאין כל מקום להתחשב בזכויותיהם, שכן אין להם כאלה כלל והם אף אינם בגדר של בני אדם. ניתן לראות זאת בקלות, למשל, בשמחה הזולגת מעמודי הימין ברשת על מותם של פלסטינים, סורים, או עובדים זרים. חשוב לציין שלחלק מהימין היהודי אין כל בעיה: הפלג הדתי תמיד היה פרוטו-נאצי בחלקו הגדול. לכותבי "תורת המלך" לא היתה שום בעיה לאמץ עמדות נאציות, ולאחים היהודים לא היתה שום בעיה עם קרבה עם אנשי "תורת המלך."

אבל לימין היהודי החילוני זה קשה יותר. אחרי הכל, הוא גדל על התפיסה שמה שהנאצים עשו היה "לא בסדר," והוא למד בבית הספר שהדרך לאושוויץ נסללה בחוקי נירנברג. ספק אם זה נכון – ספק גדול אם ההנהגה הנאצית החליטה על השמדה לפני אוגוסט-ספטמבר 1941 – אבל זה מה שלימדו אותו. והוא יודע שהוא מתקרב מאד לעמדות הנאציות הקלאסיות. והוא זקוק ללגיטימציה כדי לדלג על העכבות שלו.

ואת הלגיטימיציה הזו הוא מקבל מהימין הכמעט ניאו-נאצי האירופאי. אתם בסדר, אומר שטראכה לאנשי הימין היהודי, אתם ואני באותה הסירה. יש לנו אויב משותף וערכים משותפים. אתם לא באמת יודו-נאצים כמו שאני לא באמת ניאו-נאצי. תראו, אנחנו כבר לא שונאים אתכם. יש לנו אויב חדש – כזה שאותו גם אתם יכולים לשנוא בלי להרגיש אשמים עם זה, כזה שאפשר לרדוף בלי להרגיש את סבא שלך מביט עליך בבעתה. אנחנו שונאים מוסלמים וגם אתם; אנחנו חושבים, כמוכם, שעובדים זרים מביאים את קץ הציוויליזיזציה המערבית, והפעם אנחנו ניתן לכם להעמיד פנים שאתם חלק ממנה. ואפילו החלק הליברלי והמוסרי שלה! הנה, אנחנו משחררים אתכם מהטאבו שלכם. היש ידידים טובים מאיתנו?

מעניין, בהקשר זה, להביט על מה שחושב הימין היודו-נאצי על זכויות העובדים. בפוסט של "צעד ימינה," הם כותבים שהמאבק הוא לא רק נגד האיסלם ונגד יהודים שונאי עצמם (כאלה שמסרבים לפתוח סניף של מקדונלדז בהתנחלויות), אלא גם כנגד "האיגודים השמנים אשר הינם תלויים כגופה שמנה על רגלי הכלכלה האירופית." האיגודים, אומרים לנו, הם כלי שבולם את הכלכלה. תראו את גוגל ואפל – שם אין איגודי עובדים, תראו איזו יזמות.

מאיפה להתחיל? אפל לא יזמה דבר מימיה. היא לא המציאה שום דבר חדש. לכל היותר היא לקחה המצאות קיימות – רובן, אגב, פותחו בכספי ציבור – וארזה אותן מחדש עם עיצוב משוכלל. גוגל היא אכן חברה חדשנית במיוחד ואכן אין בה איגוד עובדים. אבל עובדי גוגל זקוקים לאיגוד פחות משאר העובדים משום שהם פועלים בשוק שבו יש מחסור בעובדים (בארה"ב, על כל פנים.) הם מקבלים משכורות יוצאות דופן והטבות חריגות משום שהם יכולים לקחת את עצמם למקום עבודה אחר בקלות. הימין – לא רק הישראלי – מקפיד להביא דוגמאות משוק ההייטק, בדיוק משום שהוא לא מהווה דוגמא לכלום. רוב מוחלט של העובדים פועל בשוק שבו ניתן להחליף אותם בקלות יחסית, וכדי שלא יתדרדרו לעוני הם זקוקים לאיגוד כאוויר לנשימה. ואגב, אולי גם עובדי ההייטק זקוקים לאיגוד: גוגל, אפל, אינטל וערימה של חברות נוספות קשרו בחשאי נגד העובדים שלהן ונכנסו להסכם חשאי שקבע שהחברות לא ידוגו זו את עובדיה של זו, ובכך דיכאו את יכולת המיקוח של עובדיהן. עובד שהיה מחבל במקום העבודה שלו היה הולך לכלא; בוס שקושר מאחורי גבו של העובד שלו כדי שזה לא ימצא מקום עבודה טוב יותר יקבל, במקרה הקיצוני, קנס. מנפלאות השוק החופשי.

אבל, אם לחזור לנושא, כאשר הימין היודו-נאצי מוחה כנגד זכויות עובדים ומנסה לשבור אותן, הוא פוסע במסלול שבו פסעה גם גרמניה הנאצית. זו אילצה את העובדים שלה, מהמאוגדים ביותר בעולם בשעתו, להצטרף לאיגוד ממשלתי שפשוט מכר את הזכויות שלהם למעבידים. הרבה מזה היה תחת האצטלה של בטחון לאומי והצורך לנהל משק בזמן מלחמה, איכשהו, הבוסים הגדולים יצאו מהמלחמה עם הרבה יותר כסף מאשר העובדים שלהם, שאיבדו את הזכויות שלהם במהירות. לגמרי לא במקרה, גרמניה של היום היא אחת המדינות עם האיגודים המקצועיים החזקים ביותר.

ככה זה: האצטלה של דיבור נמלץ על עם אדונים תמיד מסתירה את העובדה שגם במשטר שבו "אם עבד, אם הלך, נוצרת בן מלך", יש מעמדות, יש מי שמרוויח יותר – הרבה יותר – ופשוט אסור לדבר על זה. הרצון לעוצמה של הימין היודו-נאצי לא יוביל אפילו לחברה שבה כל היהודים יהיו אדונים שווים: שימו לב למה שכותבים אורי אליצור ובמיוחד משה פייגלין: הקפיטליזם שלהם חזירי במיוחד. האידיאולוגיה של "עם האדונים," בסופו של דבר, משרתת תמיד את האדונים ולא את העם. צבת בצבת עשויה: מי שמפתה את ההמונים להביא לשלילת זכויותיהם של אחרים, ישלול במהלך הבא גם את זכויותיהם שלהם.

אם ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כתב מישהו, הרי זה משום שלא הקשיבו לה בפעם הקודמת. רצוי שנכרה אוזן. משהו ישן מתחיל כאן.

עדכון: באדיבות הקורא אמיר וקסמן, נחשפתי לקישור הזה, ממנו עולה שכמה פעילים בכירים במפלגת החירות הביעו את דעותיהם האמיתיות במה שאמורה היתה להיות קבוצת פייסבוק סגורה. אין כאן הפתעות, רק אישוש למה שידע כל מי שעיניו בראשו.

(יוסי גורביץ)

חגי הדמים

ביום ראשון לפנות בוקר, יום החג הראשון של פורים, יצא חסן אוסרף לעבודת יומו, נקיונות מטעם עיריית תל-אביב יפו. קבוצה של בליינים שיכורים יצאה ממועדון, קלטה שמדובר בערבי, והחלה להפליא בו את מכותיה. כמאה מפגינים מחו שלשום (ב') בדולפינריום על התקיפה הגזענית הזו. חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) קרא לעיריית תל אביב, שאוסרף הוא אחד העובדים שלה, להקפיא את עבודתה לאות מחאה במשך שעה; הוא קרא למשטרה לבצע את עבודתה נאמנה ובמהירות, ולהביא את האחראים לדין שיגבה מהם "מחיר משפטי מדויק"; והוא קרא לשר החינוך הישראלי להקדיש את שנת הלימודים הקרובה למאבק בגזענות. חנין נקט כאן כנראה בשיטת ההתנגדות של ואצלב האוול: להעמיד פנים כאילו המציאות מצייתת לחוקים הרשמיים, ולפעול לפיהם כאילו אין משטר. ברור הרי לכל ששר כמו גדעון סער לא יעשה שום דבר כזה, אבל גם ברור שזה מה שצריך היה לקרות.

דב חנין בהפגנה בדולפינריום, שלשום

עוד זה מדבר וזה בא: שלשום, יום שני של פורים בירושלים, תקפו קבוצה של חובשי כיפה ושביס אשה ערביה ברכבת הקלה בירושלים. זה כבר לא היה לפנות בוקר, זה היה באור יום. עוברי אורח שנקלעו למקום לא ידעו מה לעשות עם עצמם. על פי העדויות, איש בטחון של העיריה עמד בקרבת מקום וחייך.

מקרים כאלה, כמובן, קרו גם בעבר. היתה התקיפה בכיכר החתולות, שבסיומה היו רק שני עצורים שהואשמו בהסתה לגזענות. היה הרצח של חוסאם רווידי, מקרה שבו למרות שהרוצח הלך ואסף סכין ותקף בו את הקורבן, החליטה הפרקליטות להעמיד אותו לדין רק על הריגה. ולפני כשבוע למדנו שאם אתה יהודי שמעורב בהשלכת בקבוקי תבערה על בתיהם של פליטים, תצא מזה בארבעה חודשים של עבודות שירות. הפרקליטות ובתי המשפט, בעקביות גבוהה, קובעים מחיר נמוך יותר לדמם של לא יהודים.

והמסר מחלחל למטה. יש יותר ויותר פוגרומים, לא רק מצד מתנחלים אלא גם מצד סתם יהודים טובים. ומאחר והמשטרה עצלנית, והפרקליטות בררנית, והפסיקה רחמנית – שהרי בתוך עמו יושב השופט – יהיו עוד הרבה מהם. אחרי הכל, פקידי מדינה – רבנים – כבר למדו שאפשר לקרוא בגלוי לציבור היהודי שלא להשכיר דירות ללא יהודים, או אף להמנע מהעסקת לא יהודים, מבלי שיקרה לך משהו. היו אף רבנים שלמדו שהם יכולים לכתוב ספר על הלכות רצח לא-יהודים, כשהם מדגישים שבמקרים מסוימים יש סיבה טובה לרצוח ילדים דווקא, וגם להם לא יקרה שום דבר. עלון של כמה רבנים מובילים דיבר על הצורך העתידי להקים מחנות השמדה לעמלקים. שור לא געה. הרשות נתונה. הפליטים החיים בדרום תל אביב כבר למדו לפחד.

ובכל זאת, סמיכות המקרים הזו – שני לינצ'ים ביומיים – איננה מקרית. היא מתרחשת בחג הנקמה היהודי, חג הנהפוכו, החג שבו היהודים שולחים את ידם באויביהם. בעקביות, מברוך גולדשטיין והלאה, הוא הופך לחג שבו לא כדאי – עוד יותר מהרגיל – להיות לא-יהודי בישראל. יהודים בגולה למדו מזמן שיש ימים שבהם לא מומלץ לצאת מהבית, ודאי לא אחרי חשיכה: פסחא היה חג מועד לפורענות. יהודי הונגריה יודעים גם היום שכמה ימי זכרון של הימין הקיצוני הם כאלה שמוטב לא להסתובב בהם יותר מדי בחוץ.

עכשיו גם בישראל יש כאלה. כיף. המיינסטרים הישראלי רעם ביומיים האחרונים בשתיקתו. לא שמעתי את יאיר "זועבי'ז" לפיד או את בנימין נתניהו מגנים את ההתקפות. הם מכירים היטב את נפש בהמותיהם: גינוי כזה יהיה ממש לא פופולרי.

וגם זה סוג של כניעה ליודו-נאציזם.

(יוסי גורביץ)

טירופה של קרני אלדד, נתניהו חייב ללכת (אבל הממשלה לא), והדמיון המפתיע שבין הימין הפלסטיני לימין הישראלי: שלוש הערות על המצב

יחי המוות! את הביטוי הזה, תמצית הפאשיזם בשיא שגעונו, פלט אחד הקצינים של פראנקו, חוזה מילאן-אסטריי. הטור ההיסטרי של קרני אלדד ביום שישי האחרון ב"הארץ" התקרב אליו מאד.

אלדד, נכדתו של פאשיסט יהודי בולט, ניסתה להסביר מדוע היא סולדת כל כך ממחאת הצדק החברתי. היא פלטה את השקרים המקובלים – בין השאר היא טענה שאפשר להגיע מראש העין לאוניברסיטה בחצי שעה, וטענה שהקרן החדשה היא זו שמממנת את המחאה – ואת היללות המקובלות על הפינוק, אבל אז עברה פתאום לדבר על משהו אחר לגמרי.

היא סלדה משלום עכשיו, היא אמרה, בגלל "העכשוויזם המבאיש" שלו, שנובע "מחוסר רצון או יכולת להביט לאופק ולראות את ציר הזמן הרחב." היא לא אהבה את אנשי שלום עכשיו, הסבירה – נראה שהרדודה בכותבות של "הארץ", שצר עולמה כעולם לאטמה, משוכנעת שיש קשר הכרחי כלשהו בין התנועות – ש"גם אז" היא לא האמינה להם. הם לא רצו שלום, היא אומרת, הם רק פחדו למות "בעד ארצנו או בעד משהו שהוא מעבר להם, לכאן ולעכשיו שלהם."

בכלל לא ברור מה עושה הפסקה הזו במאמר של אלדד. היא לא רלוונטית לו בשום צורה. היא שם משום שלאלדד קפץ הצורך לומר את זה. אז מה היא אומרת? היא אומרת שהיא, בניגוד לסתם שמאלנים עלובים, רואה "את ציר הזמן הרחב", ושבניגוד אליהם, היא דווקא לא מתנגדת למות בשביל משהו שהוא גדול ממנה, ספציפית "בעד ארצנו".

כלומר, לאלדד יש יחס חיובי אל המוות, כל זמן שמותו של הפרט משרת איזושהי מטרה שהיא "מעבר לו". הפחד מהמוות, הנסיון למנוע את מותך ואת מותם של אנשים אחרים ללא צורך, מגונה בעיניה – משום שאלדד, בניגוד לקטני האמונה האלה, רואה את "ציר הזמן הרחב". סביר להניח שהציר הזה הוא מה שמכונה בעגת העם "דרך ארוכה", כמו בביטוי "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה."

אלדד, בקצרה, סולדת מכך שאנשי שלום עכשיו לא הגשימו את הייעוד שהיא הציבה להם, ובחרו בחיי קטנות עלובים על פני מות תהילה בשירות קהילת הדם. התפיסה שלכל אדם יש זכות לחיות חיים ארוכים ומלאים על פי תפיסתו זרה לאלדד; אנשים שחושבים כך לא מחוברים לזרם המיסטי של המציאות שהיא ושאר המאמינים בקיום מעבר ליקום הנמדד חושבים שהם חווים והם לכל היותר "פחדנים" שנמלטים מדרישות הגורל.

ספק אם נראתה התגלמות נקיה כל כך של פאשיזם ישן וטוב בשנים האחרונות כמו במאמר האחרון של אלדד. בפעם הבאה, כשאלדד תנסה להטיף לכם, זכרו שני דברים: קודם כל, שהתפיסה של "אנחנו ננצח כי אתם אוהבים את החיים ואנחנו אוהבים את המוות" לחלוטין לא מוגבלת לפאנטים מוסלמים; ושנית, שהיא אוהבת אתכם מתים.

היידה משה: אחת הטענות הקבועות של מתנגדי המחאה היא שמטרתה היא להפיל את ממשלת נתניהו. זה לא מדויק. קודם כל, בגלל שיש הרבה מאד קולות בתוך המחאה. שנית, בגלל שנתניהו חייב ללכת, אבל זה לא אומר שהממשלה חייבת ללכת יחד איתו.

נתניהו חייב ללכת משום שהוא אבי אבות ההפרטה. הדרישה של מחאת הצדק הציבורי היא להקים מדינה סוציאל-דמוקרטית. הוא לא מסוגל לכך. הוא אמר לאנשי האוצר, אליבא דנחום ברנע בסוף השבוע, שהדרישה לשוב ולהעלות את המסים הישירים היא מבחינתו "המרת דת". נתניהו לא יכול לעשות את מה שהמחאה העממית דורשת ממנו; על כן הוא צריך לפנות את מקומו, ורצוי שייקח איתו גם את שר האוצר במשרה חלקית שלו.

אבל זה לא אומר שהליכוד חייב ללכת. הבחירות בישראל, נזכיר, הן לא אישיות: המצביע בוחר ברשימה. הליכוד היא המפלגה עם מספר הקולות השני בגודלו, והיא זו שהצליחה לבנות קואליציה. אם בליכוד רוצים לעשות את מה שדורש מהם העם, סבבה. נדחה את בוא החשבון איתם – וחייב לבוא חשבון, על כשלונות מהדהדים צריכים לשלם – לבחירות הבאות.

יואיל נא נתניהו להתפטר ולחזור להיות אזרח מודאג, ולפנות את מקומו לאיש הליכוד שמתאים יותר ממנו לשעה הזו. אולי משה כחלון, שנתניהו שיבח אותו כל כך לפני מספר חודשים. יש למהלך כזה שפע של תקדימים: שרת ואשכול החליפו את בן גוריון, רבין (בממשלתו הראשונה) החליף את גולדה, שמיר (גם הוא בממשלתו הראשונה) החליף את בגין, פרס החליף את רבין לאחר שהאחרון נרצח, אולמרט החליף את שרון.

אם טובת העם ומפלגתו חשובה לו, יקדים נא נתניהו להתפטר. אם איננו עושה זאת, שלא יילל שהמחאה מיועדת להדחתו – זה, בסופו של דבר, תפקידה של אופוזיציה במדינה דמוקרטית: להחליף את הממשלה הנבחרת.

כתאומים סיאמיים: בשבועות האחרונים, היו שני מחנות שתקפו בשצף קצף את מחאת הצדק החברתי: הימין המתנחל הישראלי – והימין הפלסטיני, שלעיתים קרובות מתחזה לשמאל רדיקלי בינלאומי.

מחאה ישראלית מפחידה את הימין הישראלי והימין הפלסטיני כאחד. ירושלים, שבוע שעבר

מחאת הצדק החברתי היא תנועת המחאה הגדולה ביותר שקמה בישראל אי פעם, והעצרת אמש תוכיח. הפעילים הפרו-פלסטיניים ממש לא מרוצים ממנה. היא גוזלת, לתחושתם, תשומת לב חיונית מהמאבק הפרו פלסטיני – על זה אפשר להתווכח – ויותר מכך, בדיוק כמו קרני אלדד, הם חושבים שמדובר במאבק מפונק. התוצאה היא הרבה קולות נהי ובכי, ומרמור מצד כל מיני אנשים שכותבים מאמרים חוצבי להבות ממקום בטוח על כך שהאנשים, שעד לאחרונה שאפו במקומם גז מדמיע בבילעין והסתכנו בניעלין, נאבי סלאח ושאר מקומות שהישראלי הממוצע לא שמע עליהם, מעדיפים להפנות זמנית את תשומת הלב שלהם למאבק פנים ישראלי שכרגע נראה שאשכרה אפשר לנצח בו.

בקצרה, פעילי הסולידריות הבינלאומית דורשים את הסולידריות של השמאל הישראלי, אבל הם אינם מוכנים – על כל פנים, החלק הקולני שלהם איננו מוכן – לחלוק איתו סולדריות מצידם. בפעם הבאה שהם ינסו לטעון שהם פעילי זכויות אדם או פעילי שמאל, צריך יהיה להזכיר להם שהם פעילים פרו-פלסטינים או פעילי שלום במקרה הטוב, ושאי אפשר לסמוך עליהם אפילו לטיפה של אמפתיה.

ועוד דבר אחד: עליזה כהן, ראש המטה של שר התמ”ס שלום שמחון, הרשתה לעצמה להגיב לפניה תקיפה של מוחה – שהודיע לשמחון, בשל העובדה שהוא הגניב בזחילה, את הנסיון להחזיר את תכנית ויסקונסין, שהוא מפוטר – לומר למוחה שהוא מתבקש לקפוץ לה. כך מתנהלת פקידה בכירה, שפחה כי תמלוך, במדינת ישראל, מבלי שהיא מודעת בכלל למחויבות הנובעת מעצם תפקידה. לזכור.

הערה מנהלתית: אני עובר דירה בסוף השבוע, ועל כן לא סביר שיהיו פוסטים נוספים לפני שבת, או אולי אף יום ראשון. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

ממתינים לתולעים

בדרום תל אביב מתאמנת בימים אלה מיליציה חדשה, בהנהגתו של ברוך מרזל. החניכים עוברים אימון פיזי, יש להם מעין מדים – חולצה שחורה עם מגן דוד כתום שממנו בוקע אריה – והם מצוידים בגז מדמיע. המטרה שלהם פשוטה: למרר את חייהם של הפליטים המתגוררים בתל אביב, עד שיימלטו. הרעיון של הפעלת אלימות לא מפחיד אותם, בלשון המעטה.

כך, אחרי הכל, התחיל מאיר מרטין כהנא את דרכו: כמפקד מיליציה אלימה, ה-Jewish Defense League, בארצות הברית. כשהסתבך בטרור – אחד מאנשיו פוצץ משרד של אמרגנים שעבדו עם ברה"מ, כחלק ממחאה כנגד סירובה של ברה"מ לאפשר ליהודים להגר ממנה הוא נמלט לישראל, מביא איתו את אותן השיטות ואותה הרטוריקה, מוכיח שוב שישראל משמשת, בין השאר, כפח הזבל של הקהילות היהודיות בעולם.

שנות השבעים והשמונים לא היו שנים טובות לכהנא ואנשיו. שנות השמונים מרובות האסונות לא היו אידיאליות בשום מובן; אבל הן היו, במובנים רבים, הפריחה האחרונה של התפיסה הדמוקרטית הישראלית, תפיסה של ישראל כמדינה פגומה שוויונית אך שואפת לתקן את עצמה. שלא במקרה, היא החלה להפריח ניצנים מהוססים משנשברה האחיזה רבת השנים של מפא"י בשלטון. הציבוריות הישראלית היתה הרבה פחות יהודית, הרבה יותר אזרחית. לכהנא לא היה מה לחפש שם. הימין השפוי, בדמותו של מיכאל איתן, הוקיע אותו כממשיך דרכו של היטלר, וערך השוואה אחת-לאחת בין הצעת חוק של כהנא ובין החוקים להגנה על הדם הגרמני והכבוד הגרמני.

ערביי ישראל התחילו להתקרב אל הציבור הישראלי, מגמה שנמשכה עד טבח כפר כנא ופנתה לאחור בחדות אחרי מאורעות אוקטובר 2000. אבל ככל שיותר ערבים ישראלים התחילו להדגיש את זהותם הישראלית, כך החלו יותר ויותר יהודים להבליע אותה, לעמוד על המרכיב היהודי שבזהות שלהם. המגמה היתה ברורה: ככל שהערבים רצו להתקרב, היהודים התרחקו. רוב הציבור היהודי מפחד מזהות אזרחית, הוא מעדיף את הזהות שלו דתית-שבטית, ואם משמעה של הזהות הישראלית הוא שותפות גורל בין יהודים ולא יהודים, אזרחות שווה במדינה פחות או יותר שוויונית, אז רוב היהודים מעדיפים לדחות אותה.

את תוצאותיה של המנוסה הזו מן האוניברסליזם אנחנו מתחילים לראות היום. היודו-נאציזם של כהנא ואנשיו הפך למיינסטרימי: אם ב-1998 רק 18.1% מהצעירים היהודים הגדירו את היהדות כמטרה הלאומית של מדינת ישראל, והיא היתה במקום השלישי, בסוף 2010 היא היתה במקום הראשון, עם 33.2%. במקביל, חשיבות היותה של ישראל מדינה דמוקרטית התדרדרה מהמקום הראשון לשלישי, עם תמיכה של 14.3% לעומת 26.1% בתקופה המקבילה. 55% מהצעירים היהודים שוללים את האפשרות של דו קיום; 46% מהנשאלים היהודים רוצים לשלול זכויות אזרח בסיסיות, כמו זכות הצבעה, מהאזרחים הערבים; כמחצית התנגדו לכך שערבים יתגוררו בשכונה שלהם. 60% מבני הנוער היהודים מאמינים שמנהיג חזק עדיף על שלטון חוק.

כלומר, הגיעה שעתן של התולעים: הן יכולות כעת לצעוד בגאון. המשטרה עצמה לא עומדת בפני המיליציה של מרזל, ואפשר להניח בבטחון שגם לא תעמוד. מרזל ותולעיו מצאו לעצמם נושא שלגביו יש קונסנסוס רחב בציבור היהודי: שהגויים הם אסוננו. דרום תל אביב לא היתה רמת אביב גם לפני שהגיעו אליה פליטי חרב מסודאן. להאשים אותם במצבו של הדרום – זו דמגוגיה נוחה מאד, שמשליכה את כל האשם לפתחם של הלא-יהודים.

אם מישהו חושב שיהיה טוב יותר, הוא כנראה לא חשב על המשמעות של בחירות שבהן ישתתף נוער עילג, מפגר, שהורגל שלא לחשוב ושלא לקרוא וששטוף בלאומנות זולה. החולצות השחורות כבר צועדות בדרום תל אביב; בקרוב יצעדו בערים אחרות. בפרוסיה של רפובליקת וויימאר, לפני הפוטש של פון פאפן, המשטרה אסרה על שימוש בסמלים נאציים, ביודעה את המשמעות של כך. בפני הפרקליטות והמשטרה יש שורה של כלים חוקיים לחלוטין לטפל באנשי כהנא, שארגונם הוגדר באמצע שנות התשעים כארגון טרור. הם לא עושים זאת, ובכך הם עקביים. הם מעדיפים לא להלחם את המלחמה הזו, אולי מתוך תקווה שהגל יחלוף.

הוא לא יחלוף מעצמו. ספק אם יחלוף בכלל. ישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית, אם רוב תושביה מעדיפים להיות יהודים ולא ישראלים, יהודים ולא דמוקרטים. ההיסטוריה תרשום לעצמה שבניגוד לוויימאר, הרפובליקה השלישית הישראלית אפילו לא ניסתה להלחם בקמים עליה, שהיא נכנעה להם מתוך חולשה, אפאתיה, וחוסר אמון בצדקת דרכה. זה לא בהכרח יהיה מרזל: הוא, כמו תמיד, מהווה רק סמן רדיקלי, נשכב על הגדר עבור אחרים. מישהו אחר, מכובד מעט יותר – אם תרצו, למשל – יחתום על תעודת הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים האלה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ג'וואהר אבו רחמה אושפזה ב-31 בדצמבר 2010 לאחר ששאפה גז CS של צה"ל, ומתה יום לאחר מכן. התגובה הרשמית של צה"ל היא שהוא עדיין מנהל תחקיר בנושא. בסוף חודש פברואר, אמר לי דובר צה"ל שהם מקווים לפרסם את התחקיר "בקרוב", אם כי זה כנראה לא יהיה בתוך שבוע. חלף חודש, ושום דבר לא פורסם. בצה"ל כנראה מקווים שנשכח. אז זהו, שלא.

הערה מנהלתית א': הבוקר התקבלה בקרן הטבק והאלכוהול תרומה נוספת. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': לפני כשבוע דיברתי בכנס של שלום עכשיו, בפאנל על השפעת המהפכות הערביות על השמאל. אפשר לראות סרטון של הדברים, באדיבות שלום עכשיו, כאן.

סיכום: תם ונשלם פרויקט 300 במדרון. צריך לומר עליו כמה מילים. קודם כל, לא סביר שאקח על עצמי פרויקט כזה בקרוב, כי הוא הופך אותך במידת מה לעציר בית. החל מהשבוע הבא, קצב העדכונים בבלוג יחזור לסדרו – שניים עד ארבעה פוסטים בשבוע. אני מזהיר מראש – אין מה לצפות לפוסט עד יום ראשון לפחות.

שנית, זו היתה חוויה לא בריאה. בפרויקטים קודמים, יכולתי לבחור לעצמי את התוכן. אפשר היה לשחק את המשחקים הרגילים עם דובר צה"ל ואם תרצו. אפשר היה לצלוף מהיציע בנתניהו, ברק וליברמן. זה קל ומהנה, וזה לא מצריך מי יודע מה מאמץ.

לא הפעם. הפעם, זו היתה שאיפת אדי הרעל של המדרון מדי יום. לא היה שום דבר משעשע בכך. כל יום, עברתי על קטלוג הפשעים, הטיפשות ומעשי הנבלה שמבצעת ישראל, במקרים רבים מאד בשמי. התוצאה היתה הרבה, הרבה מאד זעם – הרבה יותר זעם מבדרך כלל. וזעם, במיוחד זעם חסר אונים, מוביל לרדיקליזציה. הוא גם יועץ גרוע מאד: הוא, כפי שאמר אפלטון, הרצון להסב כאב למישהו אחר.

המדרון הוא אחד הכלים החשובים ביותר ברשת הישראלית היום. הוא קריאת חובה, אם רוצים להבין מה קורה פה הרחק מהאולפנים של ערוץ 2. אני גם מאמין שהוא ישמש חוקרים בעתיד, שינסו לעקוב אחרי קריסתה המהירה של הדמוקרטיה הישראלית. אבל התעסקות עמוקה בו מובילה לזעם וליאוש, לפחות אם הוא משמש כבסיס לכתיבה יומית.

עכשיו, בהחלט יכול להיות שיש מקום לזעם: אם אתה לא זועם, כך אומרים, אתה לא באמת שם לב למה שקורה. אבל המינון הזה, לפחות מבחינתי, היה מוגזם קמעא.

(יוסי גורביץ)