החברים של ג'ורג'

אל תפילו את התיק הזה על החרדים

בעיית הגיוס, ככל שיש כזו, איננה באחריותם של החרדים אלא של המחוקקים החילונים

בג”ץ פסל אתמול (ג’) 8:1 את חוק הפטור לחרדים מגיוס, וכל הדיון בנושא צפוי להעלות גל אנטי חרדי חדש. לפני שנדון בפסיקה עצמה, צריך לעמוד על כך שהבעיה הזו היא, אפעס, לא בעיה של החרדים.

חוק האי-גיוס החדש הוא ריאקציה לחוק הגיוס שדחף יאיר לפיד, שהיה צריך איזשהו הישג לנפנף בו בפני בוחריו. החוק של לפיד אמור היה לפתור בעיה לא קיימת: צה”ל לא סובל ממחסור בחיילים אלא בעודף בהם. העקרון של הרחבת הגיוס לחרדים היה “דפקו אותי, אז ידפקו גם אותך.” החוק של הח”כים החרדים, בתגובה, היא חוק עין תחת עין. הם רצו להשפיל את לפיד עד עפר.

הבעיה במהותה כפולה, והיא לא בעיה של הציבור החרדי בכללותו אלא של האוליגרכיה שלו, ראשי הישיבות. מדינת ישראל, תחילה בימי בן גוריון ובמשנה שאת מימי מנחם בגין, הפכה את האוכלוסיה החרדית לבת ערובה של האוליגרכיה שלה. החרדים היו פטורים מגיוס, אבל הפטור הזה היה קללה: הוא אסר עליהם, במקביל לאי השירות, גם לעבוד.

המטרה היתה פוליטית מלכתחילה: אם הם לא משרתים, ובכך יוצרים כלפיהם זעם במדינה שהצבא הוא לב קיומה, לפחות לא ניתן להם לחיות טוב. התוצאה היתה נזק משולש. מצד אחד, החברות בחברה החרדית נקבעה על פי אי-שירות בצבא. הדבר השחית את מוסד הלימוד החרדי, משום שהוא כפה על אנשים שלא רצו בכך לעסוק בו. האוליגרכיה של ראשי הישיבות, שהתקיימה עוד קודם, קיבלה מעכשיו כוח כפיה: היא יכלה להכריז בפועל על נידוי לכל מי שלא סר למהותה. ראש הישיבה יכול היה לגרש תלמידים לצבא, ובכך לפגוע לא רק בהם אלא גם בבני משפחותיהם. התוצאה, כמתבקש, היתה השחתה של הישיבות ושל רבניהן. כוח משחית, במיוחד כוח שבהגדרה אין עליו ביקורת.

התוצאה השניה היתה רישוש החברה החרדית וחיסול הזרם העובד שלה. הרישוש נבע מכך שהעיסוק היחיד לגברים עד גיל 40 היה לימוד. חלק ניכר מהם שלח ידו גם בעבודות שחורות, אבל אלה תמיד עבודות חלטורה. הן לא משלמות כראוי וכמובן שאין מה לדבר על תשלום הפרשות חברתיות. פעם, לפני שמודל “חברת הלומדים” התקבע, היו מפלגות חרדיות של פועלים – פועלי אגודת ישראל המנוחה, למשל. עבודה הפכה לדבר גנאי – למרות שכל חרדי חושב, ומדובר ככל הנראה ברובם, יודע היטב שכל שאינו מלמד את בנו אוחנות, מלמדו ליסטות. עם הבטלה מאונס באה גם תחושת ההשפלה שמלווה כל מובטל, כל מי שצריך להשען על אחר לפת לחמו ולבגדי ילדיו.

התוצאה השלישית היתה חיסול ההשכלה החרדית. ההתרוששות לא היתה רק כספית, אלא גם מנטלית. “חברת הלומדים” היא מושג חדש. חרדים תמיד למדו גם דברים אחרים. כן, בהגדרה – החרדים הם זרם חדש ביהדות, תולדת ההשכלה והאמנציפציה – החרדים עמדו מול ההשכלה, ואף על פי כן הם למדו. ואם לא למדו, למדו אומנות.

מדברים איתנו הרבה על הברכה והתועלת שיביאו החרדים לכלכלה הישראלית, תועלת כה גדולה עד שהחברה הישראלית צריכה להתכווץ עבורם, לצמצם עבורם את זכויות הנשים. אני כופר בהנחה הזו: שני הדורות האחרונים והדור הקרוב של החרדים הם דורות אבודים. הם לא למדו דבר, וכשתבעו כמה יוצאים בשאלה את המדינה על כך שהיא מנעה מהם חינוך ראוי, המדינה בחוצפתה ניסתה לתבוע את הוריהם. האנשים האלה לא כשירים לשום עבודה אלא לעבודת כפיים או שירות. הם לא יודעים אנגלית, הם לא יודעים מדעים, והעברית שלהם משובשת. חרדי בן 30, אם למד רק במערכת החינוך החרדית, יודע ככל הנראה פחות מבן 15 בוגר החינוך החילוני. לא, לימוד גמרא הוא לא תחליף לכלום.

החוק שהעבירו חברי הכנסת של הימין לבקשת הח”כים של האוליגרכיה החרדית הוא חוק מתועב. מטרתו איננה, בסופו של דבר, למנוע את גיוסם של החרדים הצעירים, אלא להשאיר אותם כמה שיותר זמן תחת שליטתם של ראשי הישיבות. לצורך כך יצרו “יעד גיוס” פיקטיבי, שברגע שהוא מושג מדי שנה אין עוד צורך בגיוס חרדים. ראשי הישיבות היו מוכנים להקריב את ה”שבאב” שלהם – כך הם מכונים שם – כדי לשמור על כמה שיותר אנשים. אחד התרגילים המזוהמים ביותר (סעיף 26 ו’ בחוק) קבע כי “עלה על 1,000, בשנת גיוס מסוימת, מספר המתגייסים לשירות סדיר עד גיל 20 כלוחמים, יראו, לצורך יעדי הגיוס, כל שני מתגייסים נוספים עד גיל 20 כשלושה.” ההדגשה שלי.

מי שכתב את הסעיף הזה כנראה תכנן שהחוק ייפסל. קשה להסביר אי סבירות כזו, והיא אכן הותקפה בכמעט כל פסקי הדין. הנשיאה היוצאת נאור ציינה שהמדינה שיחקה ללא הרף במספרים; המשנה לנשיא היוצא רובינשטיין והנשיא הנדל תקפו שניהם בחריפות את סעיף 26 ו’. אף שהשופטים החילוניים היו קרים ומחושבים ביחס, אצל רובינשטיין והנדל – שניים משלושת חובשי הכיפה – ניכרת סערה נפשית גדולה. שניהם מדברים שוב ושוב על על הבדל בין דם לדם, ושניהם מצטטים את האמרה התלמודית “מה ראית שדמך סמיק טפי”, כלומר מה ראית שדמך סמוק משלו; הנדל מצטט את המשנה (סנהדרין ד’ ה’):

“לפיכך נברא האדם יחידי בעולם… שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך…. להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא: שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, מלך מלכי המלכים טובע את כל האדם בחותמו של האדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם.”

רובינשטיין והנדל מתפלמסים עם החרדים, שכלל לא נוכחים באולם: רובינשטיין מעיר על כך שמן הראוי שהם היו במשיבים, והיו מקשיבים להם; אבל זה הדבר האחרון שהאוליגרכיה של ראשי הישיבות היתה רוצה. השטח תוסס ממילא. אם היו קמים כמה חרדים ודורשים להשמע בבית המשפט, אין לדעת מה הם היו אומרים. הנדל תוקף את הנחות היסוד ההלכתיות של תפיסת חברת הלומדים: באופן מביך למדי לראשי הישיבות, הוא מצטט חיבור קדום של החפץ חיים שדן בשאלה כיצד צריך חייל חרדי להתנהג – כשהוא בגיוס חובה בצבא זר.

הנדל ורובינשטיין גם מלינים על כך שהכנסת השליכה לפתחם את הבעיה שהיא לא רצתה לדון בה: רובינטיין (ח’) כותב ש”הממשלה והכנסת כופות על בית המשפט, בידיעה, הכרעות שלא היינו רוצים לקבלן ושברי להן כי הן פגומות משפטית, מוסרית ומעשית.” הוא גם מתייחס (ה’) למהירות יוצאת הדופן שבה הועבר החוק (קריאה ראשונה ב-16.11.15, דיון מרתוני בוועדה שלושה ימים אחר כך, וקריאה שניה ושלישית שמונה ימים אחרי הקריאה הראשונה). חוסר השוויון המובהק, והלעג הבלתי מוסווה של קואליציית הימין לעקרון השוויון, אילץ את בית המשפט להתערב.

צריך להדגיש את הנקודה הזו: לא “החרדים” העבירו את החוק. לש”ס יש שבעה מנדטים, וליהדות התורה שישה. החוק הזה הועבר בזכות קואליציה חילונית ברובה, כמו תמיד. כמו תמיד, נציגים חילונים שיעבדו את צעירי החרדים לרבנים שלהם. זו עסקה צינית ומצחינה, וצריך לומר את הדברים בבירור: החרדי מן השורה לא נהנה ממנה כלל. הוא קורבן שלה.

מה הפתרון? לגדוע את הקשר הגורדי. לבטל את גיוס החובה. לכולם. לבטל באחת את הגורם שהופך את החרדים למושא שנאה על ידי ביטול הטינה. כל צעיר יחליט בגיל 18 על בחירה באחד משלושה מסלולים: שירות צבאי, שירות לאומי או יציאה לשוק העבודה. המדינה תקפיד לתגמל יותר את המשרתים בצבא והמשרתים בשירות הלאומי. ירצה צעיר ללמוד בישיבה בגיל 18, יעשה את זה כמו שעשו זאת בחורי הישיבה לפני 100 שנים: ימצא לו “בעל בית” לכרות איתו הסכם יששכר וזבולון.

היה ותרצה המדינה יותר חיילים, היא תצטרך להציע להם הצעה טובה. היה ויחליט הציבור לוותר על שירות צבאי במידה כזו שהצבא יצטרך לצמצם את יחידותיו הקרביות, יהיו לכך שתי משמעויות: האחת, שהציבור לא מאמין שהוא נתון בסכנה, כפי שרוצה הצבא שיאמין; והשניה, שהוא איננו מוכן לסכן את נפשו עבור היעדים שמציבה לו הממשלה. תפקידה של זו יהיה לשכנע את הציבור שעליו להתנדב לשירות צבאי, כי ראוי שאזרח במדינה חופשית יישא בעול הגנתה. ירצו, ישכנעו את הציבור כי חלקו העולה בגורל חייב להתגייס, וכי מחויבי הגיוס יקבלו פיצוי הולם.

לא עמדו הפוליטיקאים בכך? כשלה הפוליטיאה. ומוטב לה כך משתתקיים על שעבודם של צעיריה בניגוד לרצונם. חברה הקושרת את בניה למזבח ברצועות ואבזמים בעל כורחם איננה חברה חופשית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הציניות חזרה

מאחז העיניים של כל הזמנים בפוליטיקה הישראלית, יאיר לפיד, הכריז שלשום (ה') על כך ש"לפני שעה קלה, בוועדת הכנסת, עבר השיוויון בנטל, כולל החלת חוק שירות בטחון חובה על החרדים, בדיוק כמו שהוא חל עלינו ועל ילדינו. עיוות חוקי והיסטורי שנמשך 65 שנה תוקן מפני שהיינו נחושים." זה כנראה השקר הגס ביותר שאי פעם נאמר בפוליטיקה הישראלית, ולפיד עטף אותו במילים "הציונות חזרה." אם קראתם רק עד שם, אז הוא הצליח לעבוד עליכם.

בהמשך, מנסה לפיד להתחמק מהשקר הזה: "כולם יילכו לבקו"ם, וכולם ישרתו בשירות צבאי או אזרחי, וכולם ישתלבו אחר כך בשוק העבודה ויפרנסו את עצמם ואת משפחותיהם. […] כבר מהחודש הבא כל צעיר חרדי בן 17 ללא יוצא מן הכלל יקבל צו גיוס; כבר בחודש הבא – לאחר שהחוק יעבור בקריאה שניה ושלישית – ישוחררו מיידית לשוק העבודה עשרות אלפי חרדים שעד היום היו כלואים בישיבות וחיו על חשבוננו.
תוך 3 שנים 70% מהחרדים הצעירים כבר יתגייסו. אין יותר התחמקויות, לא למשתמטים חילונים ולא למשתמטים חרדים." ההדגשות שלי.

מה קרה פה? מאד פשוט. הונאה מול עיניכם. החרדים אמנם "ילכו לבקו"ם", בהנחה שהם לא יחליטו לצאת למרי אזרחי, אבל שם הם…. יקבלו דחיית שירות, בפועל עד תחילת 2018 (טכנית, ה-31 בדצמבר 2017; נחום ברנע מדווח ב"מוסף לשבת" של "ידיעות" שלפיד לא היה מוכן להזיז את התאריך לראשון בינואר 2018. "הכל צריך לקרות ב-2017", הוא התעקש.) עד אותו תאריך, חרדים יוכלו לקבל פטור, להשתחרר מעול הרבנים שלהם, ולצאת לשוק העבודה כבר בגיל 22 – שזו אכן התפתחות מבורכת, אבל אין ולו שמץ בינה ובין שוויון בנטל. כן, הם יוכלו גם לבחור בשירות אזרחי. מה בינו ובין "שוויון בנטל"? כלום.

בסוף 2017, יצטרך המגזר החרדי להעמיד 5,200 מתגייסים. זה המספר הנוכחי, שדורשת ממשלה שמפלגת מצב הרוח של לפיד מהווה בה משקל מרכזי; מה יקרה למספר הזה כשהקואליציה הבאה תדרוש את נוכחותה של מפלגה חרדית, אפשר לנחש. אם לא יהיו מספר מתגייסים חרדים כנדרש, אז תצטרך המשטרה הצבאית לפשוט על בני ברק וערים חרדיות אחרות ולגרור בכוח מגויסים.

איך זה ייראה בפועל? בהנחה שהחברה החרדית לא תצא למאבק אזרחי אלים כנגד הגיוס, עד כדי כך שהיא תבהיר לציבור שזו גזירה שהציבור איננו יכול לעמוד בה, אז מה שיקרה הוא פשוט: בתחילת 2018, ראשי הישיבות יזרקו לצבא את נידחי הציבור החרדי. הבעייתיים, החלשים, הלא מקורבים, חסרי הקשרים ייגררו לשרת בצה"ל. הם יהיו עוד יותר מגויסי כפיה מהמגויסים הרגילים: הללו, אחרי הכל, עוברים אינדוקטרינציה אינטנסיבית מגיל הגן שמטרתה לשכנע אותם שהשירות הצבאי הוא, אם לא משאת נפש והגשמת היעוד העצמי, משהו שהכרח לעשות. לחרדים אין אינדוקטרינציה כזו, למעשה יש להם אינדוקטרינציה הפוכה, וצה"ל יקבל כמה אלפי חיילים שהוא א. לא צריך, ב. לא ערוכים לשירות בצבא מודרני, ג. נשואים עם ילדים ועל כן יעלו לצבא הון, וד. מלאים מרמור כלפי החובה הזו, הרבה מעבר לרגיל. אה, כן – הם גם יהיו מאורגנים בקבוצות מסודרות, עם רשתות סיוע הדוקות שמבוססות על הישיבה בה הם למדו. קוראים לזה "פוטנציאל מרד." אפילו לא צריך מרד אמיתי: די יהיה בשמועה על מרד כדי שהצבא ישובש על ידי אלפי המגויסים החדשים. אם נערי הגבעות של חטיבת כפיר עושים לצבא בעיות, עוד לא ראיתם כלום. כל זה, כמובן, בהנחה שהם לא יציפו את הקב"נים של צה"ל בדרישה לפטור בשל בעיות נפשיות – צה"ל מצא לפני כמה שנים שחרדים מהווים 45% מכלל מבקשי הפטור הנפשי. וזה היה לפני שהם חויבו בשירות.

כלומר, החרדים ישמרו על האליטה שלהם ויקריבו את פשוטי העם. סביר להניח שהאליטה הזו, כריאקציה, תהיה הרבה יותר סתגרנית מהאליטה של הדור הקודם. היא תצטרך להוכיח את עצמה במבחן אידיאולוגי, והמבחן יהיה ביחסה לשלטון שמכניס את עצמו לנעלי משטר הצאר. העשור האחרון ראה, בעיקר כתוצאה מלחצים כלכליים, התרופפות מהוססת של החומות בין הציבור החרדי והציבור הכללי; כעת הן צפויות להזדקף שוב.

חשוב לציין שיש עוד קבוצה ששומרת היטב על האליטה שלה: חובשי הכיפות הסרוגות. הם הצליחו לצאת מהמהלך הזה כשקבוצת החוד שלהם, בחורי ישיבות ההסדר, יצטרכו לשרת רק 17 חודשים במקום 16 כבעבר. את ההחלטה הזו, אגב, העבירה איילת שקד בהצבעה בה נכחה היא לבדה; ההחלטה הזו היתה קומבינה עם חברי "יש עתיד", שנעלמו מההצבעה. כנראה שלפיד חושב שלא יזכרו שהוא אישר את השתמטות האליטה של בנט. אגב, כמו בישיבות החרדיות, גם בישיבות של ההסדר לא עושים יותר מדי. 20% מהרשומים בהן לא הגיעו לביקורת נוכחות גם כאשר קיבלו עליה הודעה מראש. אנחנו מממנים את ההשתמטות החוקית הזו. בימים האחרונים, אליטת משתמטי הכיפות הסרוגות חשה במצוקה, ומנסה להסיט את האש. היא טוענת שזה נכון שבחורי ישיבות ההסדר לא משרתים כל כך, אבל שרוב חובשי הכיפות הסרוגות אינם בחורי הסדר והם דווקא משרתים. צחוק מריר: במשך שנים, מספר חובשי הכיפות הסרוגות שאינם בהסדר היה מוקד לכלימה בקרב הקבוצה, והיו השמצות בלתי פוסקות על חברי הקבוצה ששירתו שירות צבאי מלא – כלומר, יצאו בפועל משליטת הקבוצה והרבנים. עכשיו הגלגל התהפך, ואלו שהיו מבוזים אמורים עכשיו לחפות על האליטה. רק שיתנו לה להמשיך בשלה.

אז עם מה נשארנו בסוף כל הטררם הזה? קבוצת משתמטים ברשות שתשרת 17 חודשים; דחיה של גיוס החרדים עד 2018; תליית הגיוס של החרדים במכסת מתגייסים; הסכמה במשתמע שהחרדים יוכלו לבצע גם שירות שאיננו צבאי; כמו כן, המשך הפטור האוטומטי לנשים שמצהירות על כך שהן דתיות.

בחן את עצמך: האם אתה יכול לבחור בין שירות צבאי כפוי מלא של 36 חודשים ובין א. דחיית שירות בארבע שנים ואז פטור בתנאי שקבוצת ההשתייכות שלך כבר גייסה מספיק אנשים, ב. שירות של 17 חודשים ובטלה רווחית על חשבון הציבור? האם את יכולה להצהיר שבשל אמונותיך את מנועה מלשרת בצבא? אם לא, אתם שייכים לקבוצת היהודים סוג ב', כפי שהגדיר אותה יאיר לפיד תחת השם האורווליאני "שוויון בנטל."

ולמען הסר כל ספק: אני מתנגד לכל צורה של שירות צבאי כפוי. אני לא מאמין שלמדינה יש זכות לדרוש מאזרחיה לסכן את נפשם עבורה, ולבישת מדים הופכת את הלובש למטרה מותרת בפגיעה. אני ודאי לא מאמין בשירות כפיה בצבא שעיקר הפעילות שלו היא דיכוי שאיפות החירות של עם אחר. אני מאמין ששירות צבאי משחית כמעט את כל מי שהוא נוגע בו, על כן אני מאמין שצריך לבטל את גיוס הכפיה לכולם, ושיש לעבור למודל של צבא מקצועי. אם לא ימצאו די משרתים, סימן שאזרחי המדינה אינם מוכנים לשלם את המחיר של קיומה כפי שהיא, ולמדינה אין זכות לחייב אותם לשלם את המחיר: זה הרגע שבו היא הופכת למשעבדת ולאויבת של תושביה.

פעם היה עיתונאי חריף בשם עפר שלח, שכתב ספר שלם ("מגש הכסף") על הצורך במעבר לצבא מקצועי ועל הנזקים שבצבא כפיה. השבוע הוא הצביע בעד חוק הגיוס של לפיד. בכך הוא השלים את ההתקרנפות שלו.

ועוד דבר אחד: משטרת ירושלים זימנה לחקירה צלם בשם אמיר עבד רבו, תושב מזרח העיר, בחשד שכתב בחשבון הפייסבוק שלו שניר ברקת הוא "ראש עיריית הכיבוש." כך נראית הדמוקרטיה הישראלית בירושלים. אני מזמין את משטרת ישראל לעצור גם אותי לחקירה, שכן גם אני רואה בברקת את ראש עיריית הכיבוש ולמעשה יש לי כמה מילים חריפות יותר לומר עליו. אני מודע לכך שמעצרי וחקירתי עשויים להיות לנטל על המשטרה, שכן הם ימנעו זמנית מאנשיה מלהפגש עם רבנים חשודים בפלילים ויגזלו זמן מהפללתם של אזרחים אחרים, אבל מפציר בה לעשות את המאמץ. היא הרי לא תרצה לטעון שעבד רבו נחקר רק בשל מוצאו האתני.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: לפני שיהיה מאוחר מדי

הפיד שלי בפייסבוק הוא בדרך כלל עם אוריינטציה שמאלנית, חילונית ותל אביבית למדי. השבוע, באבחת פוסט אחד שהעלה חבר, התעדכנתי גם שמיקי חיימוביץ' תעלה בקרוב עם תכנית תחקירים חדשה, וגם שהפרומו לתחקיר הראשון הוא לא פחות מ"גזעני נגד החרדים על גבול האנטישמי", כפי שכתב אותו חבר. מיהרתי לבדוק במה דברים אמורים, ומיד הכל התבהר.

חיימוביץ' תעלה בקרוב עם תכנית תחקירים חדשה בשם "המערכת" בערוץ 2, ומושא התחקיר הראשון שלה יהיה ניסיונות ההשתלטות של חרדים על ערים חילוניות, במסווה של השתלבות וחיים ביחד. הפרומו חושף את תוצאותיו הצפויות והבלתי-מפתיעות של התחקיר: מרבית הניסיונות המאורגנים של ארגונים חרדיים לשנות את אופי המרחב הציבורי באותן ערים לא-חרדיות (כמו בית שמש, קריית גת, חיפה, חדרה, טבריה, עפולה, ואפילו רמת אביב), מביאים לתוצאה רחוקה מאוד מהשתלבות או חיים ביחד, אלא למחיר יקר מדי שנאלץ הציבור החילוני לשלם (כמו גם אלו בציבור החרדי שמתנגדים להקצנה), בדמותן של משמרות צניעות, הפרדת נשים וגברים במרחב הציבורי ובשירותי העירייה, ועיוות בהקצאת משאבים עירוניים.

צריך להפריד בין האידיליה הרומנטית של קיום רב-תרבותי משותף לבין מגמות מאורגנות לשינוי המרחב הציבורי באופן בו הערכים החילונים-הומאניסטיים מוקרבים לטובת שליטה של עילית דתית, כלכלית, ופוליטית, שלמרבה הצער עודנה אוחזת במושכות ההנהגה של רוב הציבור החרדי.

אותו פוסט שזעק נגד התחקיר ה"גזעני" כביכול, שייך למשפחה מסוימת של הלכי רוח שהולכים ומתרבים בשיח החילוני לאחרונה. אותם הלכי רוח שאפשר היה לפגוש, למשל, בעליהום חסר הפרופורציות נגד הקמפיין המוניציפאלי של מרצ בירושלים שביקש לשמור על העיר מההתחרדות. במקרה הזה זכה הקמפיין לכינויי "אנטישמי" ו"שונא חרדים", לא מצד החרדים עצמם, כי אם מצדם של אנשים חילוניים וליברלים מירושלים ומחוץ לה, שבמעין פרץ נאורות מלאכותית קבעו שהמאבק על המרחב הציבורי של העיר הוא מאבק נגד החרדים כפרטים או כציבור, ושמרצ עושה עוול לציבור שלם.

ניתן להבין את הבלבול. קל מאוד להציג את המאבק בהתחרדות כמאבק אישי בחרדים, כי באנשים בשר ודם עסקינן, וכדי ששנים ידורו יחדיו, צריך פשרות. ככה זה בחיים. אבל נראה שבזוגיות הזו רק צד אחד נדרש להתפשר, ואלו החילונים.

אותם קולות שמדברים היום נגד התחקיר החשוב של חיימוביץ, זיכרונם קצר מכדי להיזכר במסכת ההתעמרויות שעבר ועובר הציבור החילוני בירושלים למשל, בדמות אלימות של חרדים כלפי הצועדים במצעד הגאווה בעיר, ודקירת שלושה מהמשתתפים בו בשנת 2005; אוטובוסי ההפרדה בהן נשים נאלצות לשבת בירכתי האוטובוס; הדרתן של נשים מרחבת הכותל; הצתת מועדון ה"שושן", ועוד.

יתרה מזאת, אותם מגונני הרב-תרבותיות מתעלמים מהעובדה שגם בתוך החברה החרדית מתקיימים מאבקים ומתחים פנימיים אינסופיים בשאלה איך צריך לנהל את חיי הקהילה החרדית ויחסיה עם המדינה. תופעות כמו מפלגת "טוב" של חרדים עובדים, או מפלגתו של הרב אמסלם, הן רק סנונית למגמה הולכת ומתרחבת בציבור החרדי שמאסה בהקצנה. חוד החנית של תהליך זה הן נשים – שרבות מהן סובלות במיוחד מהסדר הקיים בחברה החרדית, ושאחדות מהן אף התמודדו לראשונה, חרף איומים וגילויי אלימות, כמועמדות בבחירות המקומיות האחרונות במספר ישובים בארץ.

התחקיר של חיימוביץ' נשמע כמו תחקיר אמיץ שפותח צוהר לשיח חשוב מאוד, שאינו מקבל מספיק ביטוי, ומושתק בטענות לגזענות כביכול. הגיע הזמן להסתכל באומץ על יחסי הכוחות בחברה הישראלית, ולהבין שהסטטוס קוו שהתקבע לאורך השנים ומוטה באופן מובהק לטובת אורחות החיים הדתיים במדינה, הוא לא רק למורת רוחם של רבים מהחילונים שמוותרים למשל על תחבורה ציבורית יום וחצי בשבוע, ונאלצים להיוולד, להתחתן ולהיקבר על-פי הנחיותיהם של אנשי דת, אלא שהוא גם למורת רוחם של החרדים, המעוניינים בהמשך הטיית הכף לעבר מדינת הלכה במסווה של "השתלבות".

אפשר לבחור לעצום עיניים ובשם הרב-תרבותיות להשתיק את הדיון הזה, אבל אפשר גם לומר באומץ ובלב שלם שכדי לייצר סטטוס קוו והשתלבות אמיתיים, הציבור החרדי יצטרך להציג פשרות כלפי הציבור החילוני, אחרת ההטמעות תהפוך להשתלטות, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

(דרור מזרחי)

הקואליציה הסחו-ציונית (*)

או: רצון הרוב הוא שהמיעוט יכין לנו תה

ממשלת נתניהו הצליחה להעביר שלשום (ד') בקריאה ראשונה את חוקי המשילות, שירמסו עוד יותר את היכולת לקיים אופוזיציה בישראל. שיטת השלטון הישראלית היא שיטה מרובת מפלגות; תמיד היתה. היא נועדה לאפשר לסיעות הרבות שהיו קיימות בתקופת הישוב להמשיך ולהתקיים. מעתה, אומרת ממשלת נתניהו-ליברמן-לפיד-בנט, יהיו רק סיעות בינוניות וגדולות. הקץ לסחטנות, הם קוראים.

שלוש הערות. קודם כל, זו לא סחטנות. הסיעות הקטנות בכל זאת מייצגות ציבור, ובכל זאת רוצות נתחים – לא גדולים במיוחד, חשוב לציין – מהתקציב. דמוקרטיה איננה משחק סכום אפס; כל הציבור ראוי לייצוג והשפעה, כמו גם לנתחים מהעוגה. הסיעות הקטנות הערביות, שכנגדן מכוון החוק, לא מסוגלות אפילו למה שמקבלות הסיעות החרדיות.

שנית, אלה מונחים שהיו שמישים, אם בכלל, לתקופה קצרה מאד שנגמרה מזמן: שתי הממשלות של בגין והממשלה הראשונה של שמיר. ממשלות האחדות של 1984-1990 חיסלו במידה ניכרת את כוח ה"סחיטה" של המפלגות הקטנות. החרדים האשכנזים לא הצליחו "לסחוט" שום ממשלה מאז. ממשלות רבין ופרס ויתרו עליהן מראש, והנזק שהן גרמו לממשלת ברק – פרשת המשחן המפורסמת – היה אפסי. ברק נפל משום שהקואליציה שלו לא היתה סבירה מלכתחילה ומשום שהוא היה ברק. לחרדים לא היה שום כוח "סחיטה" מול שרון, לא הם הפילו את אולמרט, והם לא היוו שום בעיה לממשלת נתניהו השניה. ש"ס היא סיפור אחר – אבל מאז 1996 ש"ס לא ירדה מעשרה מנדטים ובדרך כלל קיבלה יותר. היא לא מפלגה קטנה בשום קנה מידה והיא לא הולכת לקטון.

המקרה היחיד שבו אפשר לדבר על "סחיטה" הוא פרשת התרגיל המסריח ב-1990, כשפרס ניסה – בסיוע זמני מאד של ש"ס, שחזרה בה – לפצל את הסיעות החרדיות ולהביא לכך שהכנסת תמנה אותו במקום שמיר. הממשלה ההיא היתה הממשלה היחידה שנפלה בהצבעת אי אמון – וגם אז, צריך להזכיר, לא רק הסיעות החרדיות שיחקו תפקיד: זכורות היטב דמעותיו של שמיר בקריאה "אברשה, שוב הביתה!". 'אברשה' היה אברהם שריר, בכיר ליכוד מאוכזב. על כל פנים, קצת משונה לטעון שמשבר פוליטי בן 23 שנים, ששמיר התאושש ממנו במהירות והוביל ממשלה יציבה לעוד שנתיים, הוא מה שצריך להכתיב את שינוי חוקי המשחק.

שלישית, אנחנו לא בחברון ואף אחד לא מכוון נשק לילד בן חמש (נראה לי כמו אידיום עדכני יותר מאשר 'אנחנו לא בשיקאגו של שנות העשרים'), ואי אפשר לסחוט מפלגות. אפשר, אולי, לסחוט פוליטיקאים, אבל זו עבירה פלילית וזה לא מה שאנחנו מדברים עליו. במכוון, השיח של המפלגות הגדולות לא מדבר על "לחץ פוליטי לגיטימי" אלא על "סחיטה." מפלגות לא נסחטות, הן מסכימות לפשרות. אם מפלגה חושבת שהדיל שנדרש ממנה לא לגיטימי, היא לא חייבת להסכים לו. במקרים מסוימים, היא אפילו יכולה לגרוף הון פוליטי ניכר מאי הסכמה כזו. כשהיא מסכימה, היא לא נסחטת. היא אומרת שהמחיר תמורת העסקה גבוה אולי משציפתה, אבל היא מוכנה לשלם אותו.

וכאמור, החוקים האלה לא מכוונים אל המפלגות החרדיות. יהדות התורה/אגודת ישראל נעה בין שישה לשבעה מנדטים, ש"ס תמיד מעל עשרה. הן לא בסכנה. המטרה הן המפלגות הערביות, שרק לעתים נדירות עוברות את קו ארבעת המנדטים. מהן דורשים להתאחד או להיעלם, מתוך ציפיה שוקקת שייעלמו.

ברור לנו מה חושבים בנט, נתניהו וליברמן על המפלגות הערביות. צריך לזכור, עם זאת, שליאיר לפיד כבר היתה התבטאות על ה"זועביז", והוא כבר כתב ש'[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלסטינים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום אל פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו." נו, אז אחרי התקציב של לפיד, כשברור שאי אפשר יהיה לתקן את הביוב באום אל פאחם, לא נותר אלא להתארגן ל'התמודדות עם ערביי ישראל."

אלא שההתבטאות הבאמת מעניינת של לפיד היא דווקא זו על ה"זועביז". והיא מעניינת, כי החוק הזה לא היה עובר בלי סיעת יש לפיד, שהפגינה אתמול התנהלות דיקטטורית לעילא בכל פרשת ההתנצלות האיומה של ח"כ עדי קול. הסירוב לדבר עם ה'זועביז' – יש להניח שלפני כמה שנים הוא היה מדבר על ה"בישארים" – נובע מדרישה חוזרת ונשנית: הפסיקו להיות פוליטיקאים פלסטינים, הפכו להיות פוליטיקאים מקומיים. טפלו בביוב של אום אל פאחם, לא בנושאים לאומיים; ובשום פנים אל תדברו על ההיסטוריה, על רוחות הרפאים שלנו ושלכם, על העובדה שבנינו כאן מדינה על בית קברות, על כך שמחקנו את הכפרים והערים שלכם, על כך שמתחנו שלמת בטון ומלט על ההיסטוריה שלכם. מדוע אינכם יכולים לקבל את ספרי ההיסטוריה שלנו, ולדקלם כאלג'יראים כנועים את המנטרה על "אבותינו הגאלים"? מדוע אתם מתעקשים להמשיך ולדבר כאילו הקבר עדיין פתוח? אנחנו לא רואים דבר ולא מריחים דבר. אין ריח נבלה בבית הזה. הסכימו, אם כן, למחיקת זהותכם, ואנחנו בתגובה ניתן לכם ביוב באום אל פאחם, ומי יודע, אם תהיו אחמדים קטנים ונחמדים ותגישו לנו חומוס כמו שרק אתם יכולים להכין, אפילו נכיר בכמה כפרים בלתי מוכרים שלכם. לא בכולם, בואו לא נסחף – אנחנו צריכים את האדמות לחוות בודדים – אבל בכמה מהם. אולי. רק העמידו פנים שאתם חיים במדינה דמוקרטית ולא במדינת כל יהודיה.

אה, אתם לא מוכנים להעמיד פנים? אתם לא מוכנים לשחק את המשחק, שבו אתם עלה התאנה הדמוקרטי שלו, זה שאנחנו מרשים לו ברוב חסדנו לשבת בבית הנבחרים תוך הקפדה שלעולם לא יהיה בידיו כוח, שלעולם לא יהיה שותף בשום קואליציה? אתם מתעקשים שנפרע את השטר שכתב נתן אלתרמן,

ובכן, מיהו תופיק טוּבּי? הוא חבר הכנסת,

הוא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים

יושב הינו בזכות מלאה ולא בחסד…

כבר עת אולי לזכור זאת, חברים.

ואין הוא חב בזה כל חוב על גודל-נפש.

ישיבתו היא חוק.

היא צו.

היא אל"ף-בי"ת.

לא! אין הפרלמנט צריך ביד מונפת

לזרוק לו מדי פעם את הגֵט.

ואין הפרלמנט, בשום פנים ואופן,

צריך לקרוא: אתה דובר בְּאֵין מחריד

מפני שטוב אני… נדיב… דוגל בחופש…

אין זה הולם אפילו מְסִבָּה פרטית.

עת להחליט סוף-סוף: ככל צירי הבית

גם טובי בו יושב בתוקף המשטר!

ואם זה רציני, אין צורך כל יומיים

על זו הפריבילגיה להגיש לו שטר.

זה טיב הדמוקרטיה. אין נושאי-כֵּלֶיהָ

נוֹשים תודה באיש. חֶלקה אולי לא קל,

אך אם היא לא תהיה מובנת מאליה,

היא לא תהיה מובנת לנו כלל!

שטר שנכתב כבר בשנת 1949? אם כן, אתם לא מותירים לנו ברירה אלא לקרוע אותו. זה טיב הדמוקרטיה, היא איננה מובנת מאליה, היא איננה מובנת לנו כלל.

והכל, כמובן, חוקי. הרי העברנו חוק שקובע שאין לכם זכות מעשית בפועל להבחר. זה דמוקרטי לגמרי, בדיוק כמו הסעיף שקובע שהאופוזיציה לא יכולה להעלות הצבעות אי אמון אלא פעם בחודש, בדיוק כמו הדרישה שהיא תשיג רוב מראש להעלאת הדיון. כי דמוקרטיה היא שלטון הרוב. והמיעוט? המיעוט יצטרך להכין לנו תה ושיגיד תודה שלא אילצנו אותו, כמו במשטרים אפלים מתקופות שאנחנו לא רוצים לדבר עליהם, לפרסם התנצלות משפילה בפומבי. וכמובן, לא מעבירים חוק שאומר שלא ציוני לא יכול להבחר: זו לא הדרך הישראלית. חקיקה ראשית לעולם איננה ברורה עד כדי כך. לא, היא תיתלה בסעיף טכני כדי להשיג את התוצאה הרצויה. יש hasbara לחשוב עליה ואנחנו בכל זאת צריכים לתרץ לעצמנו את מה שאנחנו עושים. ואם בית המשפט יפסול את החוק, מה שסביר – כך אומרים לי – בהתחשב בפסיקותיו של גרוניס, מה טוב: נוכל לזעוק בראש חוצות שאין דמוקרטיה, שהרי בית המשפט פסל החלטה של הכנסת וקבע שיש לשמור על זכויות המיעוט.

החלק האופטימי שבי אומר שאנחנו רואים עכשיו את פרפורי הגסיסה של הציונות. אנחנו רואים כעת את הקואליציה הסחו-ציונית, שאומרת שכל מי שאיננו שותף לדת הדגמ"ח לא רק שהוא לא חלק מהמיינסטרים, אין לו זכות ביטוי בכלל. אנחנו רואים איך המרכז הרדיקלי – הממשלה הזו והחוק הזה הם הרי חלומו הרטוב של בן דרור ימיני – מבהירים שמי שלא ציוני, לא יכול להיות חלק מהמשחק.

ובהתאם, שמדינת ישראל לא יכולה להיות מדינה דמוקרטית כל זמן שהיא מדינה ציונית. הציונים תמיד היו רוב, מאז הקמת המדינה, אבל לצידם תמיד פעלו זרמים א-ציונים, פוסט ציונים ואנטי ציונים. אנטי ציונות של ממש אסורה בחוק: מפלגה איננה יכולה להבחר לכנסת אם היא שוללת את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. הסעיף הזה תמיד היה צל על הטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית; זו, כידוע, מאפשרת את החלפת המשטר. הרוב הציוני, הגס, שפטריוטו הצווחנית ("עזוב אותי משטויות! גיוס, בעד או נגד!" פלט הבהמה בן כספית בעת שידור עפ מותו של אלישיב) היא תעודת הזהות שלו, כבר לא יכול להסתכל במראה. הוא חייב לנפץ אותה.

הלא-ציונים תמיד היו החלק המעניין והחשוב של החברה הישראלית, זה שמאתגר את הקונסנסוס שלה. וראינו אתמול דברים מדהימים: בזמן שהמכבש של הסחו-ציונים – אלה שחושבים שלגליזציה של סמים היא דבר אסור משום שהיא מנוגדת לחוק בעוד שאין להם בעיה עם המאחז הבלתי חוקי עפרה – דהר קדימה, חברי כנסת חרדים בירכו את עמיתיהם הערבים בערבית, ואלה השיבו להם באידיש. הרוב הציוני יאלץ גם את מרצ להפוך לציונית אלא בקליפתה בלבד, שכן אדם הגון לא יכול עוד להיות ציוני – והוא יגלה שאנחנו לא בשנות החמישים. הציונים עדיין רוב, אבל יש מיעוט א-ציוני ופוסט ציוני גדול, והקואליציה הנוכחית עשויה לגבש אותו למשהו נחוש הרבה יותר. משהו הרבה יותר חד ואכזרי מאשר משענת הקנה הרצוץ המכונה בוז'י הרצוג.

ואם אכן יעבור החוק הזה, על ערביי ישראל להודיע שהם יוצאים מהמשחק: הם מחרימים את הבחירות ומסירים את שרידי עלה התאנה הדמוקרטי. יחד איתם, צריכות לפרוש מרצ ומה שנשאר באגף השמאלי של מפלגת העבודה. שחקו את המשחק שלכם לבד.

מי שרוצה לשלול את זכותם של אזרחים לבחירה, שלא יתפלא אם הוא מדרדר אותם אל עבר מלחמת אזרחים – ושומט בכך את שאריות הלגיטימיות שלה. העולם עדיין קונה, בקושי, את הבלוף על ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שמחזיקה עם שלם תחת כיבוש"; הוא לא יקנה את הבלוף על הדמוקרטיה האתנית שמחזיקה מיליוני אזרחים לשעבר תחת משטר צבאי.

(*) מלשון סחי, קרי מרובע, שמרן, סגור.

ועוד דבר אחד: מדינת ישראל מנמקת את עקירתם של 1,300 תושבים בשמונה כפרים בדרום הר חברון – מהעלובים והנדכאים שבתושבי הגדה – בכך שעקירתם תחסוך לחמושי צה"ל זמן וכסף. אני לא צוחק, אם כי כל מי שהשתתף באימון מילואים ודאי יצחק כשישמע את הביטוי "חסכון בזמן."

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עולם הפנטזיה הדל של יאיר לפיד

שר האוצר שלנו כתב היום עוד טקסט מביך. הוא פרסם אותו לרגל מה שהוא הגדיר כנצחונו בקרב על ה"שוויון בנטל." האם הוא ניצח, זו שאלה אחרת (התשובה היא "לא", יעלון השיג את מה שרצה מלכתחילה, קרי הסמכות לא לגייס חרדים; לפיד מעדיף שלא נשים לב), אבל ראוי להתייחס לצורה שבה לפיד מדבר אל החרדים.

קודם כל, הוא פונה אליהם בתור "אחי." זה צריך לגרום לכל בן אדם שפוי להתפוצץ מצחוק ופשוט להתעלם מכל מה שבא אחר כך. כשלפיד כותב "אחי החרדים," הוא לא פונה אל החרדים. הסרקזם כאן בולט. הוא מדבר אל ציבור הבוחרים שלו, הציבור ששונא את החרדים ושיודע שבעצם הדיבור על "אחי החרדים" הוא עושה, מבחינתם, סיבוב נצחון.

אחר כך מגיע הטקסט עצמו. כאן מגיע הקטע המדהים באמת: לפיד לא מכיר חרדים. אפילו לא אחד. הוא צריך לפנטז לו חרדים. הוא יוצר לנו את אשר, בן 28 עם חמישה ילדים שלא יודע איך לארגן להם חיים טובים יותר. הוא בורא לנגד עינינו את חיים מבני ברק, נער בן 16, שטוב במספרים אבל משום מה חושש שאלוהים נתן לו מתת מפוקפקת.

אחר כך מגיע הבולשיט הרגיל, על כך שישראל צריכה, חייבת, דווקא את הצעירים החרדים עם נשק ביד. לצה"ל יש יותר מדי חיילים, שר הבטחון לא רוצה את החרדים, בגיל 21 הם לא יועילו לאף אחד – שוב, כל זה כבר ידוע, מוכר וטחון לעייפה. אני רוצה להתמקד בפנטזיה של לפיד.

עבדכם הנאמן משחק משחקי תפקידים, הו, משהו כמו 25 שנים (אני מתפגר, אני יודע.) אם הוא היה מגיע עם אפיון דמויות כל כך צולע, כל כך לא מעוגן במציאות, למשחק רציני, המנחה היה עורך איתו שיחה שאומרת בקצרה "תשקיע יותר." למשל, במחקר. קרא קצת על הנושא, רצוי זכרונות של מישהו או ספר היסטוריה טוב.

אני לא מחבב את החרדים כקבוצה, אבל אני חושב שיש לי היכרות טובה למדי איתם. מה שיאיר לפיד מציג לנו הוא קריקטורות של חרדים; חרדים כפי שלפיד יכול (לא) להבין אותם בשל הפרשי המעמד והחיים ביניהם.

נתחיל עם אשר, האב המודאג. לפיד פשוט לא מסוגל להפנים את האפשרות שיש אנשים שבאמת ובתמים מאמינים שזה שילדים שלהם תהיה דירה גדולה יותר זה לא הכל בחיים; שהם באמת לא רוצים את הסמארטפון האחרון, את הצעצוע היוקרתי שהמפרסמים מנסים לשכנע אותנו שבלעדיהם חיינו אינם חיים. לפיד באמת לא מבין שיש אנשים, ומספר גדול שלהם, שמאמינים בכל הרצינות שמה שחשוב הוא שהילדים שלהם יחיו חיים טובים, לפי קודים ברורים ונוקשים מאד, ושרווחה כלכלית היא משהו שנחמד שיהיה, אבל הוא לא בחמישיה הפותחת של הדברים שאתה רוצה.

בקיצור, אם ניקח את הקריקטורה של אשר, לפיד מאמין שכל החרדים שמדברים על "חברת הלומדים" מזייפים את זה. יש, בלי ספק, לא מעט צביעות ולא מעט זיוף בחברת הלומדים: היא לא באמת מריטוקרטית ו"ייחוס", כלומר מוצא, יכול לחפות על חוסר יכולת (עד גבול מסוים), והיא הרבה יותר אוליגרכית מאריסטוקרטית. אבל היא באמת ובתמים מבטיחה שאם יש לך כשרון, בהנחה שמישהו ישים אליו לב, אתה תטפס כמטאור. והמטרה הזו, הרצון להנציח את עצמך כשם שיוזכר עוד דורות כתלמיד חכם גדול בדורו, היא האידיאל שמפעם בלב התפיסה הזו. והאידיאל הזה אמיתי לגמרי.

כמובן, כמו כל אידיאל, רוב האנשים לא מתאימים לו. לרוב מוחלט של האנשים שנמצאים היום בישיבות אין את היכולת, גם אם רצו, להיות רבנו תם או אפילו "גדול" מודרני שלגביו התיאוריה של ירידת הדורות דווקא עובדת, כמו ש"ך או אלישיב. הבעיה של עולם הישיבות כפולה: מצד אחד, הרשת רחבה מדי, והיא אוספת יותר מדי אנשים לא מתאימים, דנה אותם לחיים של תסכול ואומללות; מצד שני, בסיוע נמרץ של מדינת ישראלשבגדה באוכלוסיה החרדית שלה במשך שני דורות ויותר – החינוך שהם מקבלים מוודא שהיכולת שלהם להשתלב בחברה פוסט תעשייתית מודרנית נמוכה מאד.

עכשיו, לפיד היה יכול לומר את זה – וחרדים אומרים את זה, לעצמם ובשקט, כבר שני עשורים ויותר. הקולות האלה התגברו בעשור האחרון והרבנים מתירים בחשאי את הרסן, שולחים יותר ויותר אנשים להכשרה מקצועית; הם יודעים שהבור איננו יכול עוד להתמלא מחולייתו. רק שלפיד כנראה לא מסוגל להבין את זה. הדמיון של צר מדי. אם החרדי הוא לא כמו יאיר לפיד, אם אותם הרצונות ואותם התאוות, רק בבגדים משונים ועם רבנים מעליו, לפיד לא מסוגל להבין אותו.

ילדים בבני ברק, ינואר 2011. לפיד לא מסוגל לדמיין אותם

נעבור לחיים. כדי להאמין ברצינות שיש משהו בהוויה החרדית שאוסר על אנשים טובים להבין במספרים, צריך להכיר את העולם החרדי דרך הבדותות העבשות על סדין עם חור. אין שום איסור חרדי על עיסוק במתמטיקה; מעולם לא היה. אנשים שמבינים במספרים והצליחו כסוחרים הפכו לגבירים, סוג לגיטימי לגמרי של טיפוס חרדי. בצורת החיים החרדית הנוכחית, חיים יושמט בשקט מחיי הישיבה אחרי שנתיים או שלוש, יהפוך למאכער ואחר כך לסוחר, כשהוא יודע שתפקידו הוא לנצל את היכולת שלו בכספים כדי לסייע לקהילה שלו – מה שיקנה לו לגיטימציה. קשה להבין מאיפה הגיע לפיד לרעיון הזה; אולי הוא קרא רומנים דלוחים על ימי שלטון הכנסיה הקתולית ואולי הוא התבלבל בין הסירוב החרדי ללימודי ליבה – שנובע מסירוב אידיאולוגי לתת למדינה לקבוע את מערכת הלימוד שלך, משהו שליברלים צריכים להעריץ – ובין התפיסה שיש משהו פסול במתמטיקה בפני עצמה. מבזק: פחות או יותר כל חרדי יודע שהגאון מווילנה נחשב גם לגאון במתמטיקה. לפיד, כנראה, לא.

ושוב, ושוב, ושוב: כל הסיפור של "שוויון בנטל" הוא הסחת דעת. לפיד נמלט היום לחו"ל, כדי שלא יצלמו אותו מצביע בעד העלאת המע"מ באחוז מהיום לעוד שלושה ימים. הוא נסע, לדברי מקורביו, לוועידה של ה-OECD. רק שלשום בבוקר הוא הודיע שהוא טס לוועידה הזו במחלקת תיירים ויישן בחדר פשוט במלון; אחר כך הודיע שהוא לא נוסע, כדי שיוכל לפקח על שיחות ועדת פרי. כלומר, זנח את תפקידו כשר אוצר כדי לקושש קולות. עכשיו הוא טס שוב. כנראה שהוא הבין שכיף לא יצא לו ממליאת הכנסת היום; אפילו הח"כים החברתיים של הליכוד נמנעו מלהגיע לאולם המליאה. (ומעניין יהיה, אגב, לברר אם הוא אכן טס במחלקת תיירים.)

בסופו של דבר, הגזירות של לפיד רק יקבעו את העוני בקרב החרדים. הן פוגעות במיוחד בשכבות הנמוכות, והחרדים הם ברובם הגדול עניים. אז מה יש לנו? יש לנו מולטי-מיליונר, צאצא למשפחת אצולה ישראלית, שמרום מעמדו מטיף לאחת האוכלוסיות העניות ביותר בארצו, אוכלוסיה שאת צורת חשיבתה הוא לא מסוגל אפילו לדמיין, שהיא לא עושה מספיק – שעות ספורות שהוא עולה על מטוס כדי להתחמק מפוטו-אופ עם הגזירות שלו.

להקיא.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פטור לכולם: הפתרון הסביר לבעיית הגיוס

אחד הנושאים המסעירים את הדיון הציבורי בימים האחרונים הוא נושא הגיוס, בעיקר לחרדים אבל גם של צעירים ערבים, שהעלה שוב את ראשו המכוער. אני לא מתכוון להתייחס לסכסוך דמיקולו בין מופז ונתניהו – מופז כנראה קלט שהוא מחוסל פוליטית מה שלא יעשה, וכמה מחברי קדימה כבר החלו בהליכי פרישה – אלא לשאלת הגיוס עצמה.

האם יש אפשרות מעשית לגייס את המוני החרדים ללא הסכמתם? לא, ואני מניח שכולם יודעים את זה. גובי מסים לא נכנסים לבני ברק בלי סיוע משטרתי כבד. הנסיון לגייס את בחורי הישיבות ללא הסכמת הרבנים שלהם צפוי להוביל לאינתיפאדה חרדית, והעובדה שאפילו עו"ד ויינרוט – שכהרגלו, מיצב את עצמו בתור הנציג החרדי לעולם החילוני – פרש מוועדת פלסנר כשהוא אומר שאין להסכים לסנקציות אישיות על בחורי ישיבה בשל אי גיוס, אומרת שבלי כוח זה לא יילך.

האם יש אפשרות מעשית לגייס את הישראלים הפלסטינים, עילת פרישתו של ליברמן מוועדת פלסנר? לא, ואני מניח שכולם יודעים את זה. נסיון כזה צפוי לגרור אינתיפאדה גם הוא. בשני המקרים יצטרך המשטר להפעיל כוח צבאי כנגד אוכלוסיה שאיננה אוהדת אותו ושמאוגדת בחוסר אהדה זה, רק כדי לכפות עליה התחמשות – התחמשות שתתרחש זמן קצר אחרי אלימות מצד המשטר, שתלווה כנראה במשטר צבאי זמני, עם כל העוולות והאלימות הכרוכות בו. האבסורד שבגיוס וחימוש של אנשים שמוכנים להיאבק כנגד גיוס כזה מובן, ככל הנראה, לקברניטי המדינה.

גיוס של החרדים והפלסטינים, בהתבסס על התקדימים של הנח"ל החרדי, מזמין למעשה יצירה של שלוש כוחות צבאיים בישראל: הצבא ה"רגיל", זה שכולנו מכירים; גדודים חרדיים, שם לא תדרוך כף רגל של אשה וקולה לא יישמע; וגדודים פלסטינים-ישראליים, שאין לי או לאף אחד אחר שמץ של מושג איך הם ייראו. מהבחינה הצבאית הטהורה, צה"ל – שסובל גם כך מעודף כוח אדם ואבטלה סמויה – לא צריך, בלשון המעטה, את החיילים הבעייתיים האלה. בהתחשב בגל האלימות שיגיע קודם להקמתן של המסגרות הצבאיות הכפויות הללו, הן צפויות להיות תחת פיקוח הדוק במיוחד של מה שאין לכנותו אלא כמשטרה פוליטית – ופיקוח כזה, היסטורית, לא משיג שום מטרה פרט לרדיקליזציה של הכפופים לו. משמעה של הפנטזיה של "גיוס לכולם", במושגי ישראל 2012, היא הצתת הפתיל לקראת מלחמת אזרחים.

ועל כן סביר שזה לא מה שמתכננים לנו. כנראה שכל המסיתים – הן כנגד החרדים והן כנגד הערבים – מבינים שזה מחיר גבוה מדי עבור השקטת תחושת ה"דפקו אותי" של המגזרים היחסית מבוססים במגזר היהודי, שרוצים עכשיו שגם אחרים יידפקו. גיוס החרדים והערבים הוא פנטזיה; השאלה היא איך נתניהו וליברמן יורדים מהעץ הזה.

כנראה שינסו להגיע לאיזשהו פתרון של "שירות לאומי," שבמסגרת הישראבלוף הרגיל לא ידרוש מהחרדים שום דבר, ישמש כתירוץ לדפוק את הערבים עוד קצת, ויאפשר למיינסטרים הציוני להמשיך ולפמפם את הטינה כלפי ה"אחרים." יש כמה בעיות עם שירות לאומי, ודאי עם שירות לאומי כפוי. במקרה של הכפיה, הבעיה מובנית מאליה. שירות לאומי הוא, במהותו, עבודות דחק שתופסות את מקומות העבודה של עובדים בדרג נמוך. כלומר, גוזלות עבודה מאנשים שצריכים להתפרנס כדי שהאגו הלאומי ירגיש טוב יותר עם עצמו. וכשעלות התפקידים הנמוכים במדרג כלשהו היא אפס, הדבר מוביל בעקביות גם לירידת השכר והמעמד של שאר העובדים בו – לפחות אלה שאין להם תארים אקדמיים.

השירות הלאומי, כפי שהוא מופעל כעת, מיועד לאפשר לנערות המגזר הדתי לאומי להרגיש טוב עם עצמן על ידי התנדבות בבתי חולים ומקומות דומים אחרים. ערבים שמנסים להכנס לשירות לאומי, שמבחינתם הוא נתפס ככלי לשדרוג מעמדם האזרחי, מגלים שהוא לא רוצה אותם. עכשיו, כל זמן שמספר העוסקות בו הוא נמוך, הנזק לכלכלה ולעובדים הזוטרים נמוך גם הוא ויתכן שיש בו, ככל שהוא מופנה לא אל בנות המגזר הדתי לאומי – שהוא מגזר בורגני קלאסי – אף תועלת מסוימת. אבל אם השירות הלאומי יהפוך ל, ובכן, לאומי, הוא יפגע אנושות באנשים שגם כך נמצאים בשכבות החלשות ביחס של החברה. כיוון שכך, זה בדיוק הפתרון שנתניהו, שמנסה עקרונית לפגוע בכוחם של העובדים מול המעבידים וההון, צפוי לבחור בו. השאלה היא למה אנחנו צריכים לסייע לו לדפוק אותנו.

העובדה שהנושא הזה עולה עכשיו איננה מקרית: בג"צ הורה לממשלה להפסיק את אי השוויון בגיוס עד סוף החודש. ואי השוויון הזה אכן זועק – פחות באשר לערבים ויותר באשר לחרדים. אלה מקבלים מהממשלה לא מעט תקציבים, בעוד שהערבים זוכים לאפליה ממוסדת בתקציבים ולאפליה ממוסדת פחות בקבלה לעבודה. השירות הצבאי לא מסייע להם: אף בדואי או דרוזי עוד לא גילה שקל לו יותר לשכור דירה או למצוא עבודה בגלל ששירת בצה"ל. האפליה כלפיהם היא גזענות יהודית נקיה. היעדרם של החרדים והנשים הערביות משוק העבודה הוא סכנה גדולה הרבה יותר לישראל מאשר העובדה שהם לא מסיידים עצים באיזה בסיס או מעבירים ניירות חסרי ערך מכאן לשם. לא שיציאה שלהם לשוק העבודה – שבכלל לא ברור שהוא ערוך לקבל אותם – תגרור נס כלכלי: בניגוד לתעמולה של בנימין נתניהו, בניכוי הערבים והחרדים ישראל היא עדיין אחת המדינות העניות ביותר ב-OECD. אבל הצורך בהצטרפותם לשוק העבודה דוחק הרבה יותר.

צריך לפתור את בעיית הגיוס הבלתי הוגן, אבל הדרך הנכונה לפתור אותה היא לא באמצעות עקירת עין אחת כדי לעצבן את השניה. הפתרון הוא פטור כללי מגיוס. רק מי שירצה לשרת, וגם יצליח לעמוד בדרישות הצבא, יתקבל. לשם כך, יהיה צורך להציע לו שכר נאות והטבות, כגון הקלות במציאת דיור ועבודה לאחר השחרור, כמו גם בלימודים. זה יהיה צבא מקצועי – והוא בהכרח יהיה קטן יותר מצה"ל הנוכחי, שמשאבי האנוש המוגזמים שלו פוגעים בו וגם בכלכלת המדינה. כל שאר האזרחים יוכלו להתחיל את חייהם בגיל 18. למי שיטען שמצבה של ישראל לא מאפשר זאת, צריך יהיה להצביע על בריטניה שאחרי מלחמת העולם השניה, שעמדה בפני סכנת מלחמת עולם שלישית וניהלה מלחמה בעצימות נמוכה באירלנד, ועדיין נשענה על צבא מקצועי וקטן. נזכיר גם שישראל לא נאלצה להתמודד, ב-30 השנים האחרונות, מול שום צבא עוין.

אלא שהמעבר לצבא מקצועי יצריך דיון כנה בשאלה מה בעצם אנחנו רוצים שהצבא הזה יעשה. זו שאלה אזרחית, לא צבאית. בכלל לא בטוח שהעם בישראל כשיר לנהל דיון כזה, לא אחרי 64 שנים שבהן הבהמה הירוקה היתה עגל הזהב שלו, והשתיקה כל דיון כזה.

מצד שני, לפני שנה חשבו הרבה אנשים שאי אפשר לנהל דיון כלכלי רציני בישראל. התעוררנו בתחום הזה והתנערנו מאשליות. מותר להאמין שזה מה שיקרה גם כאן. ומותר לתהות אם כאשר ארגונים מפוקפקים כמו "אם תרצו" (ת.פ. של לשכת ראש הממשלה, שבשנה שעברה ניסתה להכתים את המחאה ב"שמאלנות" רחמנא ליצלן), עסקני סטודנטים שכבר קיבלו את שלהם מהאוליגרכים, חברים טובים של ההון כמו יאיר לפידוכמה מקוננים מקצועיים על אי השוויון בנטל יוצאים דווקא עכשיו להפגנות, המטרה שלהם איננה הסטת הדיון מהמחאה החברתית למחאה של החבר'ה. מי שרוצה, יוכל להצטרף לצעדת-הנגד במוצ"ש, "צעדת המחאה האזרחית".

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חיילי השוקולד המורעל

צה"ל מפעיל מזה כמה שנים שנקרא שח"ר ("שילוב חרדים") שמיועד, ובכן, לשלב חרדים. השבוע קיבלנו תמונה על התנאים שבו הוא פועל: חייל זועם בשח"ר – זועם על השינויים האחרונים שבוצעו שם – קרא לשאר החיילים למרוד, תוך שהוא מציין את ההבטחות שניתנו לחיילים ושהופרו בוויכוח האחרון בין רב חיל האוויר סא"ל משה ראב"ד והרב הצבאי הראשי. לטענתו, החיילים החרדים קיבלו הבטחות שהם לא יידרשו לשמור בלילות, לא יידרשו להשתתף באירועים "מעורבים" – כלומר, כאלה שיש בהם מבני שני המינים, דרישה שהיא מחמירה אפילו בקנה מידה חרדי – ושהם לא יצטרכו לשמוע הרצאות מנשים. אנחנו לא מדברים על שירה; אנחנו מדברים על עצם דיבורה ועצם נוכחותה של אשה.

האם החייל המרדן דיבר אמת? האם אכן קיבלו חיילי שח"ר הבטחות כאלה? שלחתי שאילתה בנושא לדובר צה"ל ביום ראשון, ואתמול (ה') הגיעה התשובה: "חיילי שח"ר זכאים להקלות בתנאי שירותם, מתוקפן הם אינם שוהים ביחידותיהם בלילות ואינם מבצעים שמירות לילה. מאז הקמת מסלול שח"ר ועד היום, לא חל כל שינוי בסוגיית השתתפות חיילי שח"ר באירועים ובטקסים, חיילי שח"ר אינם משרתים בסביבת עבודה עם נשים ובנוסף לכך, לא משתתפים באירועים שאינם הולמים את מאפייני החברה הדתית."

כלומר, כן, דובר צה"ל מאשר את כל טענותיו של החייל המורד (הוא גם מוסיף, בתשובה לשאלה מה בדעתו לעשות באשר לראיון הממריד, ש"על פי פקודות הצבא כל מגע בין חייל לאמצעי התקשורת הינו באישור דובר צה"ל בלבד וכל העובר על הפקודה צפוי להיענש." וואלה.

אז מסתבר שבלי יותר מדי דיון ציבורי, צה"ל הסכים להקים יחידות מופרדות על רקע מגדרי, שהחיילים שלהן לא שומרים. יש הגיון בכך שהחיילים האלה אינם שומרים: הם בדרך כלל אבות לילדים והם צריכים להיות בבית בערבים. השאלה היא למה לקרוא לאנשים האלה חיילים.

הם לא מבצעים תפקידי לחימה. הם לא שומרים. ספק אם הם יודעים להפעיל נשק. הם, לכל דבר ועניין, פקידים טכניים. אז למה לא לקרוא להם "עובדי צה"ל" ולסגור עניין? למה להכניס אותם לצבא, ועל ידי כך לעוות את דמותו הבלתי מחמיאה ממילא, בכך שמכניסים אליו את הארס הרבני, הרואה כל אשה כטמאה ומפתה? למה יש יחידות בצה"ל, שאליהן נשים לא יכולות להתקבל? וכן, מרוב רצון ל"שילוב ראוי" אנחנו מגיעים לכך ששתי חיילות שמתחבקות אחרי קורס – שתי חיילות, נזכיר, שביחידה שלהן אין כלל חרדים – נענשות על כך. כמו רוב מוחלט של החיילות שצה"ל מפלה לרעה, נזכיר, אלה חיילות חילוניות: דתיות וחרדיות אין מתגייסות; הן פטורות ממילא. החילוניות מתבקשות לשרת, בכפיה, בצבא שמגדיר אותן יותר ויותר כבזויות ולא ראויות לבוא בקהל.

יתר על כן, איזה מין "שילוב" זה, שבו החרדים מקבלים את כל התנאים שהם מקבלים בבית, ושבו הם עובדים בסביבה שלא דומה כלל לחברה הישראלית? איזו דוגמא נותנים להם בצבא – שמקום העבודה צריך להתכופף לדרישותיהם? הרי מי שהורגל לתנאים האלה בצבא, ידרוש אותם – ויביא את כל הארסנל החרדי הנלווה – גם במקומות העבודה. למה אנחנו מניחים – ושוב, בלי דיון ציבורי – לחרדים להפוך את החברה הישראלית לחברה מופרדת, מיזוגנית? הרי מה שקורה בצה"ל מקרין גם על האזרחות. הרי הטיעון "אם זה לא נורא לחיילות, זה לא רע גם לעובדות" עוד יגיע.

הבעיה, כרגיל, היא האתוס – ויותר ויותר המיתוס – של צבא העם. אנחנו שמים מדים על החרדים כי אנחנו לא יכולים לומר לעצמנו שיש אנשים שמותר שלא ישרתו בצבא. ואחרי ששמנו עליהם מדים, צריך לספק להם תנאים מתאימים.

צריך לקטוע את הקשר הגורדי הזה. העניקו פטור מוחלט לכל החרדים משירות צבאי, ובו זמנית הודיעו שבתוך חמש שנים תסתיים סופית התמיכה הממשלתית ב"חברת הלומדים." את חמש השנים הללו יתבקשו החרדים להעביר באימון מאומץ לקראת החיים האמיתיים, כשתקציב המדינה מעניק להם סיוע נדיב בהסבה מקצועית. אחריהן, מי שירצה ללמוד בישיבה יצטרך לעשות זאת על חשבון תורמים פרטיים. הישיבות, המקבילות שלנו למדרסות, גורמות נזק עצום למדינת ישראל. הגיע הזמן להחזיר אותן לגודלן הטבעי – גם אם זה אומר שכעשרת אלפי חרדים לא ישרתו בצה"ל. אחרי הכל, השירות שלהם גורם לצבא ולרפובליקה החופשית שהוא אמור לשרת הרבה יותר נזק מתועלת. הגיע הזמן להתעלות מעל הרגש הקמאי שאומר ש"אם דפקו אותי אז צריך לדפוק גם אחרים", ולשחרר אותם ואותנו מהקשר החונק הזה.

ואם זה יביא לדיון כולל בשאלת הגיוס הכפוי לצה"ל, בהפיכתם של עשרות אלפי ישראלים לעובדי כפיה מדי שנה, מה טוב.

הערה מנהלתית: קרן הטבק והאלכוהול שבה לפעולה, סוג של. עקב נהלים חמורים של פייפאל, אני לא יכול לקרוא לה קרן, אני לא יכול לקרוא לתרומות שלכם תרומות, ואני לא יכול עוד לאפשר לאנשים לתת ככל אשר נדבה רוחם, אלא מגביל אותם לסכומים קבועים מראש. הכפתור החדש מופיע בצד שמאל, כמו גם כאן. כמה אנשים כבר העלו תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות להם כאן.

(יוסי גורביץ)

הא בהא תליא

תנועת "ירושלמים", שמייצגת את הזן הנכחד של חילונים בעיר, עתרה אתמול (א') לבג"צ בתביעה להורות לחברות האוטובוסים בעיר להציג פרסומות המכילות תמונות נשים. חברות האוטובוסים מתנגדות לכך, בתואנה שפרסום התמונות עשוי להביא לכך שחרדים ישחיתו את האוטובוסים. זה, נזכיר, היה גם התירוץ שלהן למנוע את פרסומן של נשים בקמפיין של אדי. שם, אחרי לחץ ציבורי, הסכימו חברות הפרסום להציב את תמונותיהן על תחנות אוטובוס, אבל לא על האוטובוסים עצמם.

להתנהלות כזו קוראים כניעה לטרור. המפרסמים חוששים שהאוטובוסים ייפגעו בעת מעברם בשכונות חרדיות, וכדי למנוע פגיעה כספית הם מוכנים להכנע לטרור החרדי. עם הטרור הזה, מדינת ישראל דווקא שמחה לשתף פעולה. משרד התחבורה שלה הוא זה שאישר את הסדרי קווי המהדרין, שעכשיו הוא מעמיד פנים שהוא מתנער מהם. ההסכם, טוענים עכשיו בצביעות במשרד התחבורה, היה מלכתחילה תלוי בכך שלא תהיה כפיה בקווי המהדרין. את הבולשיט הזה הם אולי יכולים למכור לבג"צ, שהתמחותו היא בהתעלמות מהמציאות והתיישרות לימין עמדת הממשלה, אבל לא לאף אדם חושב: אחרי הכל, הבקרים ששלח משרד התחבורה לבדוק את שאלת קווי המהדרין דיווחו בשליש מהמקרים הם נאלצו, כלומר אולצו, לרדת מהאוטובוסים. הפסיקה של בג"צ התקבלה, נזכיר, שבועות ספורים לאחר ש"גדול התורה" של הליטאים, יוסף שלום אלישיב, פסק ש"מותר לבזות אשה בקווי מהדרין" אם זו איננה מצייתת להוראות להעביר את עצמה לחלק האחורי של האוטובוס. ששששש: אל תגידו באולמות בג"צ, אל תספרו במסדרונות משרד התחבורה. הם מעדיפים כמה שפחות מגע עם המציאות. למותר לציין שאלישיב לא נחקר על דבריו אלו, שמהווים – לכאורה, לכאורה – הסתה לגזענות ולאלימות. אחרי הכל, היועץ המשפטי לממשלה כבר הורה שלא להעמיד אנשים לדין בשל הסתה לגזענות, אם הגזענות הזו היא פסק הלכתי ואם היא מגובה בציטוטים מכתבי דת – ולפחות בחלק האחרון, החוק כנראה לצידו.

אנחנו כל כך מורגלים בטרור חרדי, בדחיקה לאחור של זכויות נשים על ידם, שאנחנו כבר לא שמים לב. אנשים מקשיבים לציפי לבני כשהיא מקשקשת על הדרת נשים, ואף אחד לא זוכר שלבני עברה בשתיקה על כך שהתמונות שלה הוסרו מבני ברק במערכת הבחירות האחרונה. לבני, נזכיר, ראתה בעצמה מועמדת לראשות הממשלה. בדרך לשם, היא הסכימה למכור – יחד עם כבודה העצמי – את כבודן של כל הנשים.

כל מיני שמאלנים טובים אומרים לי בימים האחרונים ש"אסור להסית" נגד חרדים, ושזה לא המאבק האמיתי. המאבק האמיתי צריך להיות בהשתלטות של החרד"לים על המרחב הציבורי. על זה צריך לומר כמה דברים.

אני לא מכיר הסתה נגד חרדים. לא שמעתי אנשים אומרים "בואו נעלה על השכונות שלהם ונשרוף אותם." בניגוד לצורה שבה החרדים משכנעים את עצמם שהשלטון והחילונים רואים אותם, גם לא שמעתי על תכנון של מחנות השמדה. אם יש הסתה, היא מגיעה מדבריו שך אלי ישי, שהודה בפומבי שלערים חרדיות אין זכות קיום כלכלית, ושהן צריכות להשען על ערים חילוניות – כלומר, במילים מנומסות פחות, אין לחרדים כציבור זכות קיום אלא כציבור טפיל. נזכיר שוב שהחברה החרדית בישראל היא ייחודית בעולם כולו: אין שום ציבור יהודי בעולם, עכשיו או בכל תקופה שהיא, שלא עבד ברובו למחייתו. מעטים הפכו לרבנים ותלמידי חכמים, והם נתמכו על ידי הקהילה – אבל הקהילה עבדה. בישראל המצב הזה השתבש.

חלק ניכר מהחילונים, אכן, רוצים בשלילת זכויות היתר של החרדים – הזכות שלהם לחיות על חשבונו של הציבור העובד, הזכות שלהם לקבל הטבות במסים על כך שהם לא עובדים, הזכות שלהם לקבל, כציבור, פטור משירות צבאי – מה שצעיר חילוני שהצבא לא מתאים לו לא יכול לקבל בלי לעבור על החוק. הדרישה לשוויון בפני החוק איננה "הסתה."

עכשיו, האם זה המאבק הנכון לנהל כרגע? למה לא? אנחנו לא מנהלים מאבק אחד. אנחנו נלחמים בשורה של חזיתות. אנחנו נאבקים מול הנסיון של המתנחלים והחרד"לים להשתלט על הצבא ואנחנו נאבקים על זכותנו לחיים הוגנים מול האוליגרכיה שמקדם נתניהו.

אבל המאבקים הללו שלובים. החרד"לים מקדמים הדרת נשים בדיוק כמו החרדים, בדיוק מאותן סיבות, ובחלק גדול מהמקרים תוך השענות על אותם הרבנים. תנועות החסידות של חב"ד וברסלב, שהן תנועות החסידות הפעילות ביותר בציבור הכללי (להבדיל מחצרות החסידים החרדיות המסורתיות יותר; אולי העובדה שברסלב וחב"ד נטולות רבנים כריזמטיים מבחינת החרדים אך דוחים מבחינת החילונים מקלה עליהן, אבל זה עניין לדיון אחר) הן גם הגזעניות ביותר, הן כלפי לא יהודים והן כלפי נשים, והן אלה שפעילות במיוחד בקרב נוער הגבעות. זה, אגב, נראה לנו מאיים וחדש, אבל בפועל הוא מפעיל כלפי המדינה את אותן השיטות שבהן השבאב של החרדים פועל כבר דורות. החרד"לים אכן מסוכנים יותר, משום שהם חמושים בחלקם, ומשום שיש להם הרבה יותר משת"פים בשלטון – אבל האחים היהודים, הן חרדים והן חרד"לים, פועלים לשם אותה המטרה: חיסול השלטון הדמוקרטי בישראל. כשהם יגמרו איתנו, הם יריבו ביניהם על איך צריך להיראות השלטון בימים שאחרי. לא שזה ישנה כל כך.

המאבק החברתי מול האוליגרכיה של נתניהו לא יגיע רחוק, אם הוא לא ישים לב איך נציגי החרדים לוקחים את נכסי הציבור ומעבירים אותם לחרדים. כולנו שמענו על "ערים לחרדים", ואף אחד עוד לא שמע על ערים לחילונים. בערים חרדיות, חילונים לא יכולים לחיות – למעשה, נאסר עליהם לגור שם – וגם לחובשי כיפות סרוגות, כפי שמעיד מקרה בית שמש, לא קל. אי אפשר לדבר על שיפור בתנאים הכלכליים של כל הציבור, כשציבור גדל והולך משמש לו כאבן ריחיים. תנועה לשוויון חברתי חייבת לכלול את הדרישה שהציבור לא יכלכל עוד שכבה רחבה של בטלני בית מדרש – ולו משום שבלי פירוק "חברת הלומדים", לא יהיה כסף לאף אחד.

עכשיו, בראיה הצוננת של הדברים, האדם החרדי הפרטי לא אשם בשום דבר. מדינת ישראל היא זו שבגדה בו, מכרה אותו לרבנים שלו עבור רווח פוליטי קצר ימים, הקפידה שלא יוכל לקבל חינוך שיאפשר לו להתפרנס, נתנה לו קצבאות שמשאירות אותו תמיד סנטימטר מעל גבול הרעב תוך שהיא מעודדת אותו להביא כמה שיותר ילדים לעולם, דאגה שלא תהיה משטרה בערים שלו ובכך הפקירה אותו ל"משמרות הצניעות", ואפשרה לחברה החרדית להתנהל כמו משפחת פשע שבה חלים רק החוקים של הקאפי די טוטי קאפי של "גדולי התורה." במצב הנוכחי, חרדי שירצה להתפרנס בכבוד ימצא את עצמו בעמדת נחיתות איומה אפילו ביחס לבוגר ממוצע של מערכת החינוך הממלכתית. יתר על כן, אם הוא ירצה לעבוד באופן חוקי, הוא יגלה שהוא יאבד את הקצבאות שלו ושההכנסה שלו מעבודה נמוכה מהן – והוא כבר מטופל במשפחה. מה שנותר לו הוא לעבוד באופן בלתי חוקי – כלומר, כדי לעשות את המינימום הנדרש מאב לילדים, להיות מסוגל לכלכל אותם, הוא צריך להפוך לפושע, עם כל הסלידה העצמית והבוז לחוק שמגיעים עם המצב הזה. המכלכלות העיקריות של המשפחות החרדיות הן למעשה הנשים, שפטורות מלימוד – והמתח הזה בין חברה שמרנית ובין העובדה שבפועל תפקידי המינים התהפכו, שהאשה היא המפרנסת העיקרית של המשפחה, עומד מאחורי הרבה מאד מהדרת הנשים. הצורך לדחוק את רגליהן לאחור, להשפיל אותן, נובע מכך שבלעדיהן אי אפשר – וזה מנוגד למה שהחרדים רואים, כתוצאה מהחינוך שנתנה להם מדינת ישראל, כסדר הטבעי.

ההזנחה הפושעת הזו – משהו דומה מאד בוצע גם לאחר הגדול השני של החברה הישראלית, המגזר הערבי – היתה נוחה לכל המפלגות הציוניות במשך עשורים. עכשיו אנחנו מתחילים להרגיש את המחיר.

אז כן, בין המטרות שלנו גם פירוק "חברת הלומדים" הבלתי טבעית ושילובם של החרדים בחברה הישראלית העובדת צריך לעמוד במקום בולט. זה לא יוכל להיעשות בלי מאבק, אבל ספק אם ישראל יכולה לשאת על גבה עוד דור של "חברת לומדים." ולא, אסור לוותר להם: אין ולא תהיה הפרדה בין נשים וגברים במקומות העבודה, אין ולא תהיה הפרדה בין נשים בפומבי. החרדים יצטרכו להתאים את עצמם לעולם המודרני.

ורק כך זה יעבוד: כשהלחץ כבד מספיק, כשקיר הברזל של המציאות לוחץ, הרבנים יודעים, בחוסר ברירה, להתפשר. רבנים בדורות הקודמים ישבו באוטובוס לצד נשים וחרדים לאורך כל הדורות עבדו לצד נשים במקומות עבודה פומביים. יש לרבנים מספיק תקדימים להשען עליהם – אבל כל זמן שאנחנו לא לוחצים לעשות זאת, למה להם?

(יוסי גורביץ)

מקום המשפט, שמה הרשע: שתי הערות

הצעה צנועה: במשרד המשפטים שוקלים הצעת חוק מהפכנית, "חוק חיסיון חומר מודיעיני והגדרת חומר חקירה" שמה, שמיועדת לצמצם את העברת חומר החקירה לידי נאשמים. כפי שהדברים עומדים כעת, כאשר מוגש כתב אישום כנגד אדם, הוא זכאי לקבל את כל החומר נגדו, כדי שיוכל להתגונן.

הצעת החוק החדשה מצמצמת משמעותית את היכולת הזו. מעתה, הנאשם יקבל לרשותו רק את החומר שמשמש את הפרקליטות בכתב האישום הספציפי נגדו; חומר אחר שיש ברשותה כנגדו – למשל, חומר מחקירות קודמות שהובילו לחקירה הנוכחית – לא יועבר לידי הנאשם, למרות שהמידע שם עשוי לסייע להגנתו.

הצעת החוק נכנסת לטריטוריות קפקאיות, כאשר היא קובעת שנאשם לא יהיה זכאי, כפי שהמצב כעת, לקבל את החומר המודיעיני ששימש נגדו. כדי לעשות זאת, הוא יצטרך להוכיח שהחומר המודיעיני רלוונטי להגנה שלו. כלומר, אדם שלא יודע שנאסף נגדו חומר מודיעיני, ולא יודע מהי מהותו של אותו חומר, יצטרך לנמק מדוע הוא צריך לקבל חומר שבכלל לא ידוע אם הוא קיים. יוסף ק. היה מהנהן.

ואם זה לא היה מספיק, אז מגיע הסעיף הבל יאמן הבא: "המשטרה מבקשת להוריד מעליה את החובה לקיים חקירה מעמיקה ולטרוח להשיג עבור ההגנה ובית המשפט מידע נוסף וחיוני שהיא לא מצאה צורך לקבלו במסגרת החקירה הראשונית שנעשתה לפי צרכיה שלה." ההדגשות שלי. המשטרה, בקיצור, לא רוצה שיאלצו אותה לחשוב מחוץ למסגרת החקירה הראשונית שלה. תבינו אותה, קשה לה.

כנראה שבפרקליטות לא מרוצים מהמצב הנוכחי, שבו אחד מכל אלף נאשמים מצליח לחמוק ממלתעותיה, והיא עושה הכל כדי להגיע למאה אחוזי הרשעה. נזכיר שהפרקליטות היא זו שבשורה של מקרים לאחרונה כרסמה משמעותית בזכויות הנאשם, כאשר הגישה בקשה אחרי בקשה למניעת פגישה בין עורכי דין ובין עצורים – שלפחות במקרה של חיים פרלמן התברר כי לא היה לבקשה כזו כל בסיס. נזכיר גם את המנהג המגונה של הצגה, במקרים של חשד לעבירות בטחון, של "חומר סודי".

אז הנה הצעה צנועה לפרקליטות: מספיק עם החצי קפה חצי תה הזה. הראו עמוד שדרה: העבירו חוק חדש – אפשר לקרוא לו "חוק ייעול וזירוז ההליך המשפטי" – שפשוט יבטל את מערכת המשפט הפלילית. הו, השאירו את בתי המשפט, עם שופט או שניים וחותמת גומי, אבל בטלו את כל השאר. בלי עורכי דין, בלי דיונים מעיקים, בלי כל בזבוז הזמן, הכסף והתסכול כאשר הטרף נמלט. השופט יהיה שם, כמובן, כדי שאפשר יהיה להודיע לטריבונלים בינלאומיים שיש אצלנו "פיקוח משפטי".

סביר להניח שרוב העצורים לא ירגישו בהבדל.

מדינת ישראל נ. השכלה: הפרקליטות הגישה היום תשובה שאין להגדיר אותה אלא כמחפירה לבית המשפט העליון, בעתירה שמבקשת לבטל את החוק שפוטר את תלמידי "הישיבות הקטנות" מלימודי ליבה.

הפרקליטות טוענת שאין כל צורך בלימודי ליבה לתלמידי הישיבות הקטנות – 23,280 מהם – משום שהן "לוז החיים הייחודי של החברה החרדית" מזה 200 שנה, וכי משום שהישיבה משמשת כ"טריז בפני המודרניות ואיומי ההשכלה". כלומר, וזה מדהים – מדהים כמעט כמו העובדה שאלי ישי מאמין שהמרת דת גורמת לשינוי פיזיולוגי – בפרקליטות הפנימו את העמדה האידיאולוגית של רבני החרדים עצמם.

מדינת ישראל טוענת, רשמית, שמודרניות והשכלה הם משהו שצריך להגן מפניו, לפחות על חלק מהתלמידים. בהמשך היא תסתור את עצמה ותטען שהחוק איננו פוגע בכבוד האדם ובזכות לחינוך. החליטו, רבותי: זכות לחינוך, או הגנה מהשכלה? השניים אינם דרים בכפיפה אחת.

מעבר לפלצות שהוא מעורר, יש לא מעט רשעות בטיעון הזה. עומד לו פרקליט מלומד, מצויד במיטב ההשכלה שיכלה מדינת ישראל להעניק לו, וביוקרה הנובעת ממנה, ובאמצעות אותה השכלה עצמה הוא מנסה לשלול את זכותם של אחרים – 23,280 אחרים, שלא נשאלו לדעתם – לזכות יום אחד ביוקרה שהוא נהנה ממנה. הוא עומד על זכותם לחיות בעוני מנוול, על זכותם לבזבז חייהם על תפלות מנוונת, על זכותם לצמצם את דעתם, על זכותם להמשיך ולהיות אסיריהם של ראשי הישיבות, על זכותם שלא לצאת מחושך לאור.

הפרקליט מוסיף חטא על פשע כאשר הוא מנסה לאחז את עיני בית המשפט – שיותר ויותר מתחוור כחכם לא הרבה יותר ממלאך המוות במסורת היהודית; כל כך קל לרמותו – ואומר לו שאין סיבה לקבל את העתירה, כי ממילא יש הצעת חוק פרטית בכנסת בנושא. צחוק מר: מי לא יודע מה גורלן של הצעות חוק פרטיות, כאשר הקואליציה מתנגדת להן?

מותר גם לתהות אם תשובה כזו מצד הפרקליטות היתה מוגשת, אם שר המשפטים היה אדם שאיננו חובש כיפה – נניח, טומי לפיד. אני מניח שהעובדה שהיא מגיעה בימיו של יעקב "יש להפוך את משפט התורה למחייב במדינת ישראל" נאמן איננה בהכרח מקרית.

(יוסי גורביץ)