החברים של ג'ורג'

אל תפילו את התיק הזה על החרדים

בעיית הגיוס, ככל שיש כזו, איננה באחריותם של החרדים אלא של המחוקקים החילונים

בג”ץ פסל אתמול (ג’) 8:1 את חוק הפטור לחרדים מגיוס, וכל הדיון בנושא צפוי להעלות גל אנטי חרדי חדש. לפני שנדון בפסיקה עצמה, צריך לעמוד על כך שהבעיה הזו היא, אפעס, לא בעיה של החרדים.

חוק האי-גיוס החדש הוא ריאקציה לחוק הגיוס שדחף יאיר לפיד, שהיה צריך איזשהו הישג לנפנף בו בפני בוחריו. החוק של לפיד אמור היה לפתור בעיה לא קיימת: צה”ל לא סובל ממחסור בחיילים אלא בעודף בהם. העקרון של הרחבת הגיוס לחרדים היה “דפקו אותי, אז ידפקו גם אותך.” החוק של הח”כים החרדים, בתגובה, היא חוק עין תחת עין. הם רצו להשפיל את לפיד עד עפר.

הבעיה במהותה כפולה, והיא לא בעיה של הציבור החרדי בכללותו אלא של האוליגרכיה שלו, ראשי הישיבות. מדינת ישראל, תחילה בימי בן גוריון ובמשנה שאת מימי מנחם בגין, הפכה את האוכלוסיה החרדית לבת ערובה של האוליגרכיה שלה. החרדים היו פטורים מגיוס, אבל הפטור הזה היה קללה: הוא אסר עליהם, במקביל לאי השירות, גם לעבוד.

המטרה היתה פוליטית מלכתחילה: אם הם לא משרתים, ובכך יוצרים כלפיהם זעם במדינה שהצבא הוא לב קיומה, לפחות לא ניתן להם לחיות טוב. התוצאה היתה נזק משולש. מצד אחד, החברות בחברה החרדית נקבעה על פי אי-שירות בצבא. הדבר השחית את מוסד הלימוד החרדי, משום שהוא כפה על אנשים שלא רצו בכך לעסוק בו. האוליגרכיה של ראשי הישיבות, שהתקיימה עוד קודם, קיבלה מעכשיו כוח כפיה: היא יכלה להכריז בפועל על נידוי לכל מי שלא סר למהותה. ראש הישיבה יכול היה לגרש תלמידים לצבא, ובכך לפגוע לא רק בהם אלא גם בבני משפחותיהם. התוצאה, כמתבקש, היתה השחתה של הישיבות ושל רבניהן. כוח משחית, במיוחד כוח שבהגדרה אין עליו ביקורת.

התוצאה השניה היתה רישוש החברה החרדית וחיסול הזרם העובד שלה. הרישוש נבע מכך שהעיסוק היחיד לגברים עד גיל 40 היה לימוד. חלק ניכר מהם שלח ידו גם בעבודות שחורות, אבל אלה תמיד עבודות חלטורה. הן לא משלמות כראוי וכמובן שאין מה לדבר על תשלום הפרשות חברתיות. פעם, לפני שמודל “חברת הלומדים” התקבע, היו מפלגות חרדיות של פועלים – פועלי אגודת ישראל המנוחה, למשל. עבודה הפכה לדבר גנאי – למרות שכל חרדי חושב, ומדובר ככל הנראה ברובם, יודע היטב שכל שאינו מלמד את בנו אוחנות, מלמדו ליסטות. עם הבטלה מאונס באה גם תחושת ההשפלה שמלווה כל מובטל, כל מי שצריך להשען על אחר לפת לחמו ולבגדי ילדיו.

התוצאה השלישית היתה חיסול ההשכלה החרדית. ההתרוששות לא היתה רק כספית, אלא גם מנטלית. “חברת הלומדים” היא מושג חדש. חרדים תמיד למדו גם דברים אחרים. כן, בהגדרה – החרדים הם זרם חדש ביהדות, תולדת ההשכלה והאמנציפציה – החרדים עמדו מול ההשכלה, ואף על פי כן הם למדו. ואם לא למדו, למדו אומנות.

מדברים איתנו הרבה על הברכה והתועלת שיביאו החרדים לכלכלה הישראלית, תועלת כה גדולה עד שהחברה הישראלית צריכה להתכווץ עבורם, לצמצם עבורם את זכויות הנשים. אני כופר בהנחה הזו: שני הדורות האחרונים והדור הקרוב של החרדים הם דורות אבודים. הם לא למדו דבר, וכשתבעו כמה יוצאים בשאלה את המדינה על כך שהיא מנעה מהם חינוך ראוי, המדינה בחוצפתה ניסתה לתבוע את הוריהם. האנשים האלה לא כשירים לשום עבודה אלא לעבודת כפיים או שירות. הם לא יודעים אנגלית, הם לא יודעים מדעים, והעברית שלהם משובשת. חרדי בן 30, אם למד רק במערכת החינוך החרדית, יודע ככל הנראה פחות מבן 15 בוגר החינוך החילוני. לא, לימוד גמרא הוא לא תחליף לכלום.

החוק שהעבירו חברי הכנסת של הימין לבקשת הח”כים של האוליגרכיה החרדית הוא חוק מתועב. מטרתו איננה, בסופו של דבר, למנוע את גיוסם של החרדים הצעירים, אלא להשאיר אותם כמה שיותר זמן תחת שליטתם של ראשי הישיבות. לצורך כך יצרו “יעד גיוס” פיקטיבי, שברגע שהוא מושג מדי שנה אין עוד צורך בגיוס חרדים. ראשי הישיבות היו מוכנים להקריב את ה”שבאב” שלהם – כך הם מכונים שם – כדי לשמור על כמה שיותר אנשים. אחד התרגילים המזוהמים ביותר (סעיף 26 ו’ בחוק) קבע כי “עלה על 1,000, בשנת גיוס מסוימת, מספר המתגייסים לשירות סדיר עד גיל 20 כלוחמים, יראו, לצורך יעדי הגיוס, כל שני מתגייסים נוספים עד גיל 20 כשלושה.” ההדגשה שלי.

מי שכתב את הסעיף הזה כנראה תכנן שהחוק ייפסל. קשה להסביר אי סבירות כזו, והיא אכן הותקפה בכמעט כל פסקי הדין. הנשיאה היוצאת נאור ציינה שהמדינה שיחקה ללא הרף במספרים; המשנה לנשיא היוצא רובינשטיין והנשיא הנדל תקפו שניהם בחריפות את סעיף 26 ו’. אף שהשופטים החילוניים היו קרים ומחושבים ביחס, אצל רובינשטיין והנדל – שניים משלושת חובשי הכיפה – ניכרת סערה נפשית גדולה. שניהם מדברים שוב ושוב על על הבדל בין דם לדם, ושניהם מצטטים את האמרה התלמודית “מה ראית שדמך סמיק טפי”, כלומר מה ראית שדמך סמוק משלו; הנדל מצטט את המשנה (סנהדרין ד’ ה’):

“לפיכך נברא האדם יחידי בעולם… שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך…. להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא: שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, מלך מלכי המלכים טובע את כל האדם בחותמו של האדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם.”

רובינשטיין והנדל מתפלמסים עם החרדים, שכלל לא נוכחים באולם: רובינשטיין מעיר על כך שמן הראוי שהם היו במשיבים, והיו מקשיבים להם; אבל זה הדבר האחרון שהאוליגרכיה של ראשי הישיבות היתה רוצה. השטח תוסס ממילא. אם היו קמים כמה חרדים ודורשים להשמע בבית המשפט, אין לדעת מה הם היו אומרים. הנדל תוקף את הנחות היסוד ההלכתיות של תפיסת חברת הלומדים: באופן מביך למדי לראשי הישיבות, הוא מצטט חיבור קדום של החפץ חיים שדן בשאלה כיצד צריך חייל חרדי להתנהג – כשהוא בגיוס חובה בצבא זר.

הנדל ורובינשטיין גם מלינים על כך שהכנסת השליכה לפתחם את הבעיה שהיא לא רצתה לדון בה: רובינטיין (ח’) כותב ש”הממשלה והכנסת כופות על בית המשפט, בידיעה, הכרעות שלא היינו רוצים לקבלן ושברי להן כי הן פגומות משפטית, מוסרית ומעשית.” הוא גם מתייחס (ה’) למהירות יוצאת הדופן שבה הועבר החוק (קריאה ראשונה ב-16.11.15, דיון מרתוני בוועדה שלושה ימים אחר כך, וקריאה שניה ושלישית שמונה ימים אחרי הקריאה הראשונה). חוסר השוויון המובהק, והלעג הבלתי מוסווה של קואליציית הימין לעקרון השוויון, אילץ את בית המשפט להתערב.

צריך להדגיש את הנקודה הזו: לא “החרדים” העבירו את החוק. לש”ס יש שבעה מנדטים, וליהדות התורה שישה. החוק הזה הועבר בזכות קואליציה חילונית ברובה, כמו תמיד. כמו תמיד, נציגים חילונים שיעבדו את צעירי החרדים לרבנים שלהם. זו עסקה צינית ומצחינה, וצריך לומר את הדברים בבירור: החרדי מן השורה לא נהנה ממנה כלל. הוא קורבן שלה.

מה הפתרון? לגדוע את הקשר הגורדי. לבטל את גיוס החובה. לכולם. לבטל באחת את הגורם שהופך את החרדים למושא שנאה על ידי ביטול הטינה. כל צעיר יחליט בגיל 18 על בחירה באחד משלושה מסלולים: שירות צבאי, שירות לאומי או יציאה לשוק העבודה. המדינה תקפיד לתגמל יותר את המשרתים בצבא והמשרתים בשירות הלאומי. ירצה צעיר ללמוד בישיבה בגיל 18, יעשה את זה כמו שעשו זאת בחורי הישיבה לפני 100 שנים: ימצא לו “בעל בית” לכרות איתו הסכם יששכר וזבולון.

היה ותרצה המדינה יותר חיילים, היא תצטרך להציע להם הצעה טובה. היה ויחליט הציבור לוותר על שירות צבאי במידה כזו שהצבא יצטרך לצמצם את יחידותיו הקרביות, יהיו לכך שתי משמעויות: האחת, שהציבור לא מאמין שהוא נתון בסכנה, כפי שרוצה הצבא שיאמין; והשניה, שהוא איננו מוכן לסכן את נפשו עבור היעדים שמציבה לו הממשלה. תפקידה של זו יהיה לשכנע את הציבור שעליו להתנדב לשירות צבאי, כי ראוי שאזרח במדינה חופשית יישא בעול הגנתה. ירצו, ישכנעו את הציבור כי חלקו העולה בגורל חייב להתגייס, וכי מחויבי הגיוס יקבלו פיצוי הולם.

לא עמדו הפוליטיקאים בכך? כשלה הפוליטיאה. ומוטב לה כך משתתקיים על שעבודם של צעיריה בניגוד לרצונם. חברה הקושרת את בניה למזבח ברצועות ואבזמים בעל כורחם איננה חברה חופשית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

11 תגובות על ”אל תפילו את התיק הזה על החרדים“

  1. Eli Gilad הגיב:

    פשוט מאמר מעולה!

  2. Avrum Rotem הגיב:

    שאפו גדול. מאמר מאיר עיניים. הלוואי שמישהו היה באמת מקשיב…
    אגב, לי נראה שכל ההתלהמות החרדית היא קרב מאסף. אי אפשר לשלוט על בועה מנותקת מהוויה הכלכלית – חברתית הכללית. אמנם השינויים איטיים עד בכי, אך המגמה ברורה. לשם כך זקוקים גם לשינוי מהותי בכל תפיסת הדת הפולחנית היהודית… אך גם זה יגיע.

  3. Tom Elkayam הגיב:

    מצויין

    • varagor הגיב:

      דווקא אתה משבח את גורביץ? עכשיו ראיתי הכל (למרות שאתה לגמרי צודק כמובן).

      • Tom Elkayam הגיב:

        לפעמים אני מסכים עם גורביץ,
        החרדים לא אשמים בעובדה שהמדינה לא מסוגלת להכיל שום אורח חיים שאינו בורגנות ממארת, צרכנות אובססיבית או חינוך שכל כולו לתעשיה וניהול. מי שחושב שלימודי מתמטיקה חשובים רק כדי לספק עובדים להייטק הוא אדם שלא מבין כלום במתמטיקה וכנראה לא אוהב אותה יותר מדי.

        השנאה של הלפידים ושאר הבורגנות התלאביבית לחרדים היא מחלה ששולמית אלוני ויוסי שריד ניצלו באופן הגס ביותר בכדי לקושש קולות. השנאה ללפיד בשמאל היא על כך שהוא גנב את הטריק הדוחה הזה מהם.

  4. Reuven Abramovich הגיב:

    מאמר מצויין וגם הפתרון שמוצע בסוף.

  5. Meni Zehavi הגיב:

    ואללה. נראה שאצטרך לחרוג ממקהלת המתלהבים. ובכן, ישראל אינה יכולה לבטל את גיוס החובה. כלומר, היא תוכל, כמה שנים אחרי שווייץ, אוסטריה, פינלנד, אסטוניה ודרום קוריאה. גיוס החובה נחוץ לישראל משתי סיבות:
    א) בישראל, לפי מקורות זרים, הצבא הסדיר מונה כ-170,000 חיילים. כיוון שחיילות היא מקצוע מפרך, ובמקרים לא מעטים גם מסוכן, קשה להניח שאנשים ירצו להתמחות בו תמורת שכר מינימום. ניקח את השכר החציוני, כ-6700 ש"ח נכון לשנת 2015. גם בלי לחשב עלויות שכר נוספות (מס בריאות, הפרשות פנסיוניות, וכיו"ב), זה 80,000 ש"ח לחייל בשנה. גם אם נניח שאפשר לקצץ את הצבא הסדיר בשליש – הנחה שאינה מופרכת על פניו – מדובר בכ-10 מיליארד שקל לשנה רק על שכר חיילים סדירים. כדי לקבל חיילים טובים יותר לפחות ביחידות החשובות, נצטרך כנראה לשלם הרבה יותר. מישהו כאן חשב על העלאת קצבאות הנכים? על השקעה ממשלתית בחינוך? בתחבורה? תשכחו מזה.
    ב) הבעיה העיקרית היא אפילו לא שכר. יותר משישראל צריכה צבא סדיר, היא צריכה צבא מילואים גדול ומיומן. כי אנחנו במזרח התיכון, ואללה לבדו יודע עם מי נצטרך להילחם מחר.
    אני לא אומר שהמצב הנוכחי הוא טוב. הצבא מנופח, האתוס המיליטריסטי לא מועיל לחברה באופן כללי, והעדר אלטרנטיבות חוקיות ומעשיות לשירות צבאי עבור מי שהוא פציפיסט (אבל אינו ערבי, תלמיד ישיבה או נערה דתייה) הוא חרפה. אבל אם מדברים על פתרונות, רצוי שהם יהיו מעשיים ולא פנטזיות. חוק הגיוס המקורי של לפיד ושקד דווקא היה לא רע מהבחינה הזאת. מעניין במה יחליפו אותו עכשיו.

    • varagor הגיב:

      "ואללה לבדו יודע עם מי נצטרך להילחם מחר. "

      עם מי בדיוק נצטרך להלחם מחר מלבד פלסטינים חמושים בקלשניקובים? כל המדינות הסובבות את ישראל חתומות על הסכם שלום איתנו או לא מהוות איום צבאי משמעותי. הפונקציה המרכזית של צה"ל כרגע היא לא הגנה על ישראל ממדינות זרות, אלא דיכוי הפלסטינים.

      • Meni Zehavi הגיב:

        גם עם לבנון היה לנו פעם הסכם שלום, היית מאמין?
        אני לא מזלזל בהסכמים עם מצרים וירדן בכלל. חשוב שהם נחתמו. אבל כל מיני תרחישים — כמו, למשל, הפיכה בירדן במסגרתה יוחלף המשטר ההאשמי במשטר פלסטיני, או הפיכתה של מצרים למדינה עוינת — הם אפשריים. וזה עוד לפני שדיברנו על נוכחות הכוחות הרוסיים והאיראניים בסוריה, או על אפשרות הפיכה נגד בית סעוד.
        אלה אינם דברים שיקרו מהיום למחר, אבל מדובר באפשרויות סבירות לגמרי בטווח של כמה שנים. וצבא המילואים הוא בדיוק רזרבה שמאמנים אותה מדי פעם ושומרים אותה ליום סגריר. הצבא הסדיר הוא סיפור אחר, כמובן.

  6. moddy הגיב:

    היה ויחליט הציבור לוותר על שירות צבאי במידה כזו שהצבא יצטרך לצמצם את יחידותיו הקרביות, יהיו לכך שתי משמעויות: האחת, שהציבור לא מאמין שהוא נתון בסכנה

    זה ממש לא נכון. זה אותו העיקרון של "הטרגדיה של נחלת הכלל". מדהים אותי שאתה מעלה טיעון ליברטריאני כזה.

  7. Zeev Ben Amotz הגיב:

    לא הבנתי את הסיפא,כשלה הפוליטיאה,עדיף שהמדינה תחדל להתקיים בגלל שלא היו מספיק מתנדבים לקרבי?אני מאוד תומך בצבא מקצועי אבל צריך לעבור אליו בהדרגה ואולי בסוף נגלה שהוא לא ישים אז נשאר פחות או יותר במצב הנוכחי,זה עובד פחות או יותר.באשר לגיוס החרדים,נכון שהצבא לא צריך אותם,אבל אותם עשרים אחוז שכן הולכים לקרבי בכל מחזור גיוס ואותם מתי מעט שעושים מילואים להם כנראה כן חשוב השיוויון בנטל ואין יותר מוסרי מלשמוע את דעתם,לפחות עד שנשלם להם שכר ראוי
    .