הנהגת החברה החרדית עומדת על דם רעיה. זה לא ייסלח ולא יישכח

אנחנו נכנסים לסגר הנוכחי, שאיש איננו יודע בדיוק מהם כלליו, מסיבה אחת בלבד: בנימין נתניהו מחורפן מההפגנות נגדו ורוצה שהן תפסקנה. הוא החליט על סגר כולל בניגוד להמלצת המומחים, והתעסק שעות בנושא ההפגנות. התרומה של ההפגנות לתחלואה, ככל שיש כזו בכלל, אפסית. נתניהו, כהרגלו, עוסק ב-gaslighting לאומי.

משהתעמולה של נתניהו ירדה מעל הפרק, צריך לציין שמעבר למסך התעמולה יש בכל זאת עובדות. והעובדות מדברות על תחלואה יוצאת דופן בערים ובעיירות החרדיות. בבדיקות קורונה שנערכו לאחרונה בבני ברק, 490 מתוך 600 יצאו חיוביות. כל זה מגיע על רקע הזנחה פושעת של ההנחיות בקרב המגזר החרדי: בבני ברק ממשיכים בתי ספר לפעול למרות שמערכת החינוך סגורה. ואנחנו עדיין לא יודעים מה יהיו התוצאות של ראש השנה.

על רקע זה, אפשר היה לצפות מהנהגת הציבור החרדי (ולא, אני לא מתייחס לרבנות הראשית – זה בסדר, אף חובש כיפה לא מתייחס אליה, זו הרבנות לענייני חילונים) שתצא מגדרה ותורה להפסיק מיד את ההתקהלויות. זה לא מה שקורה. החרדים העלו בשבועות האחרונים את הטענה שאי אפשר שלא להתפלל בבתי כנסת בראש השנה ויום הכיפורים. גם אחרי ההודעה על הסדר, יעקב ליצמן – למרבה החרפה, הוא הפסיק להיות שר מרצונו; לנתניהו לא היה האומץ לפטר אותו – קרא לאנשים להגיע לבתי הכנסת להתפלל ביום כיפור.

אין שום ציווי הלכתי שדורש תפילה בבית כנסת ביום כיפור. כן, על אדם יש חובה לעשות מאמץ להתפלל במניין, אבל עכשיו לא זמנים רגילים. פיקוח נפש דוחה את יום הכיפורים. יש מצווה של “לא תעמוד על דם רעך.” אם ראשי הציבור החרדי היו רוצים למצוא סיבות לאסור על תפילה בבתי הכנסת, יש להם די והותר בסיס הלכתי לשם כך. הם היו יכולים, אילו היו רוצים, להורות על מניינים במקום פתוח, בהפרדה של שני מטרים מאדם לאדם.

ואתם יודעים מה? יכול להיות שהם רוצים. יכול להיות שאלה מהם שעדיין בקשר עם המציאות ולא מהווים זומבים של גבאים מבועתים מהבחירות שאליהן נדחפו. אבל אין להם האומץ להתמודד עם הציבור שלהם. נושא בתי הכנסת הפך לסמל. איסור אכילת חזיר איננו הגרוע שבאיסורים ביהדות (אכילת שרימפס גרועה ממנו), אבל הוא הפך לסמל. וככזה, אכילתו הפכה לדחיה של היהדות. כך הפך נושא בתי הכנסת.

הציבור החרדי חי בתחושת מצור. זה מה שמגדיר אותו: מצור מול העולם המודרני, מול המודרנה עצמה. חדש אסזר מן התורה. אם היתה להלכה איזושהי משנה סדורה ביחס למגפות, אולי אפשר היה להשתמש בה כדי לפזר את תחושת המצור. אבל אנחנו יודעים על חידקים רק מסוף המאה ה-19, וזה קרה אחרי שהחרדים בחרו להתנתק מהעולם. התורה שלהם לא יכולה להגמיש את עצמה. חדש אסור מן התורה.

ושוב, יש דרכים לעקוף את זה. הנחיה רבנית חד משמעית לציית לרופאים היתה עושה את זה. אבל הרבנים פחדנים. תמיד היו. והתוצאה של הפחד מקהלם-שלהם תוביל לכך שהחל ממחר בערב, מאות אלפי אנשים יידחקו לבתי כנסת דחוסים גם כך. יום וחצי לאחר מכן, הם ילכו לפגוש אנשים שלא היו בבתי הכנסת. חלק ניכר מהם ישאו איתם את חידקי המגפה.

שוב, אם היינו רוצים להשתמש במונחים הלכתיים, היינו מתייחסים לנשאי המגפה האלה כאל אנשים שחל עליהם דין רודף. רודף שלא יכול לומר שהוא בלתי מודע לכך שהוא רודף. האנשים האלה מפירים בריש גלי את הנחיות רשויות הבריאות.

אבל הם עושים זה את בהסכמה, למצער הסכמה בשתיקה, של מנהיגות הציבור שלהם. ועל כן הדם שיישפך יהיה על ידיהם של הרבנים שלא קראו לבני קהילתם להשאר בבתיהם או להתפלל בחלל פתוח. הוא על ידיהם של הגבאים שלא נעלו את בתי הכנסת.

ויום אחד המגפה תחלוף. וכשהיא תיעלם מחיינו, אנחנו נזכור איך התנהלה הנהגת הציבור החרדי בזמנים של איום ממשי על חיינו. איך היא הפרה בפומבי את “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”, ואיך, כדי לשמור על המבנה החיצוני של מצוות דתה, עמדה על דמנו.

נזכור, ולא נשכח. ואם החרדים חושבים שהם שנואים עכשיו, אין להם מושג מה מחכה להם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)