החברים של ג'ורג'

אבל אשמים אנחנו על אחינו

ליצמן צריך להיות בכלא, אבל צריך לזכור שהוא לא מייצג אף אחד פרט לעסקונה מושחתת, ששואבת את כוחה מהמדינה הציונית

בנימין נתניהו היה ברוב שנות העשור האחרון שר הבריאות, אבל למזלו יש לו את השעיר לעזאזל המוצלח ביותר למחדליה של מערכת הבריאות: יעקב ליצמן.

בימים האחרונים אנחנו שומעים הרבה על התנהלותו של ליצמן, שהכניס לבידוד את ראש הממשלה (נאחל לו החלמה, כדי שיוכל להזדקק בעתיד לשירותי הבריאות של בית המשפט בהאג) וחלקים ניכרים מהנהגת המדינה. ליצמן סירב פעמיים לבדיקת חום בכנסת, והתגנב לתפילות במניין גם לאחר שמשרדו אסר רשמית על כך. זה היה, צריך להזכיר, אחרי שליצמן נאבק במשך שבועות כנגד סגירת בתי הכנסת, בדגש על סגירתם בפורים. אפידימיולוגים מעריכים (הכל כרגע, צריך להזכיר, הערכות) שהדחיה של הסגר עד לאחר פורים הובילה להתפשטות ניכרת של הנגיף.

אבל האשמה על כך שחסיד גור בור מנהל את משרד הבריאות צריכה לנוח על כתפיו של בנימין נתניהו. הוא זה שמינה אותו. ליצמן מילא את משרד הבריאות בעובדים שגם הם חסידי גור, ועל כן הוא נאבק להשאר בתפקיד. לליצמן אין שום תפיסה של שירות ציבור: הוא שב ואמר לאורך שנותיו בתפקיד שיש לו פריימריז של אדם אחד, הרעבע מגור (ונראה כרגע שהוא מפסיד בו). ליצמן היה מעורב בהטבות ניכרות לאשת האדמו”ר כשחלתה, והוא חשוד בלחץ על פסיכיאטרים כדי שיעכבו את הסגרתה של הפדופילית החרדית מלכה לייפר.

על המהלכים שלו בפרשת הקורונה, בעיקר סביב התפילה במניין כשהוא עצמו אסר על כך, ליצמן צריך לשבת בכלא על סיכון הציבור. אבל הסיפור הוא לא העסקן המאוס יעקב ליצמן.

בימים האחרונים, בעקבות התפרצות המגפה בבני ברק ובירושלים, הרשת עמוסה בביטויי שנאה ואיחולי מוות לחרדים. ליצמן הוא דמות שמוזכרת שוב ושוב בהקשר זה. חלק ניכר מהאמירות מגיעות מכיוון המרכז-שמאל, מאנשים טובים שצריכים לדעת טוב יותר. זו הזדמנות לומר כמה דברים ברורים.

אנחנו הומניסטים, וחרדים הם בני אדם. יש לנו ויכוחים עמוקים איתם, פחות או יותר בכל מישור אפשרי. הם לא משנים את העובדה שאנחנו מדברים פה על כמיליון איש, שנמצאים בצרה גדולה. לאחל למותם או שיידחרו אותם דה פאקטו לגיטאות זה עוול עמוק. האנשים האלה הם לא אויבים. הם חולים.

הבעיה היא לא החרדים, אלא הנהגתם. הליצמנים, בהכללה לאנשי החצרות החרדים (ביניהם “גדולי דור” כמו קנייבסקי, לא רק רבנים חסידיים), פשעו כלפי הציבור שלהם בכך שבמשך כמעט כחודש הם נמנעו מלדווח להם על המגפה וקראו להם להתנהל כרגיל.

ההנהגה הזו, הן ברמת העסקנים (המקורבים לרבנים) והן ברמת חברי הכנסת, לא מייצגים אף אחד. הם מעולם לא נבחרו על ידי איש, ויש עליהם ביקורת עצומה בציבור החרדי. כן, החרדים מצביעים כבלוק על פי הוראת רבניהם, אבל הנבחרים לא מייצגים אותם אלא את הרבנים, ואם לדייק – את העסקנים המקורבים לרבנים.

(כאן, כהערת אגב, מן הראוי להבחין ביו החרדים ובין המצביעים הפלסטינים הישראלים: באפריל שעבר, כשהרשימה המשותפת התפרקה, המצביעים הפלסטינים הפגינו את אי שביעות רצונם מהנהגתם בהפחתת ההצבעה ובהצבעה עבור מרצ.)

בעיית ההנהגה החרדית היא בעיה שיצרו כל ממשלות ישראל. עוד קודם לקום המדינה, קיבלה המדינה הציונית לעתיד את התכתיב של אגודת ישראל דאז ביחס לסטטוס קוו. עם הקמת המדינה, נוצר הנוהל שבו החרדים מקבלים כסף, תומכים בממשלות, ובתמורה מקבלים סוג של אוטונומיה.

האוטונומיה הזו, במיוחד מאז עליית הליכוד לשלטון ב-1977, היא קללה איומה. היא יצרה מלכודת לחרדים: הם כלואים בישיבותיהם. כלכלתם על ראשי הישיבות. אסור להם לעבוד, משום שאסור להם להתגייס. כלומר, גורלם של כמיליון איש נמסר לקבוצה קטנה של עסקנים שאין להם בהם כל עניין אלא כפרולטוריון במובן המקורי של המושג: ראשים שנספרים בקלפי.

כתוצאה מכך, היה נוח מאד למדינה הציונית להשאיר את החרדים לעצמם. הם היו בו זמנית אויב נוח מאד, כזה שאפשר להתנגח בו בשל אי גיוסו – וציבור שמעניק לגיטימציה למדינה הציונית כביכול היא אכן מדינה יהודית, ואם היא מדינה יהודית, לכאורה יש לגיטימציה לפשעיה כלפי הפלסטינים.

המדינה, לדרישת מנהיגי החרדים, מנעה מהחרדים השכלה. היא הקפידה לא לאכוף את לימודי הליבה, והשאירה ציבור עני שלא יכול לקבל השכלה בכוחות עצמו. היא אפילו אמרה לבג”ץ שהישיבות הן “טריז בפני המודרניות ואיומי ההשכלה.” איומי ההשכלה.

כלומר, ככל שהחרדים הם “טריז בפני המודרניות ואיומי ההשכלה”, האחריות איננה עליהם: הם מעולם לא היוו פה רוב. האחריות היא על ממשלות ישראל, שלצרכיהן הפוליטיים שעבדו את רוב הציבור הזה.

הצעיר החרדי איננו יכול לרכוש השכלה, אלא בהחבא. הוא איננו יכול לעבוד, אלא בשחור. מדינת ישראל דנה אותו לחיי עוני, הן עוני פיזי והן עוני רוחני, כדי שתוכל לקשור עסקאות עם סופרי הראשים של מגזרו, הגבירים, העסקנים והליצמנים. האנשים האלה אינם האויבים: הם מוסללים לתפקידם, ובמידה ניכרת מוסללים לדעותיהם.

היציאה מהמבוך. כשכל זה יישכך ונשוב לחיים תקינים (ואופתע אם זה ייקח פחות משנה), הלקח הראשון של הקורונה צריך להיות פירוקה של חברת הלומדים. שוב אסור יהיה להגיע למצב שבו יש חלק מהציבור שמנותק מהתקשורת וכבול לרבניו, פשוט משום שמצב כזה הוא, כך ממש, סכנת נפשות.

הממשלה הבאה תצטרך להקים ועדת חקירה למחדל קיומה של חברת הלומדים, שתגיש המלצות על הדרך לפירוקה. הצעד הראשוני יצטרך להיות שחרורם של החרדים מכבילתם הכלכלית והחוקית לרבנים: כלומר, לבטל את שוט הגיוס ולאפשר לחרדים לצאת לעבודה, כשמי שיעבוד מחוץ למרכזי החרדים יקבל בונוס גדול. המטרה שלנו היא השתלבות. זו תמוטט חלק ניכר מחומות הבורות והשנאה – חומות הדדיות.

החקיקה העתידית צריכה לבלום, במקביל, כל נסיון להשיג אחוריה את צעדיהם של נשים. כלומר, לבטל את הנומרוס קלאוזוס שמנסים ליצור באקדמיה, העדפה של גברים על פני נשים משום שחרדים לכאורה לא יכולים ללמוד מהן, או כל נסיון אחר להשיג את צעדיהן של נשים בשוק העבודה. במקביל, יש לאכוף לימודי ליבה בכל בתי הספר החרדיים, כאשר בתי ספר שיסרבו ללימודים הללו לא יתוקצבו בשום צורה על ידי המדינה.

כל זה יצטרך להיעשות בעדינות מירבית, כדי לאפשר לעסקונה החרדית להסיט את המשבר הממשמש ובא עליה כלפי “המדינה הדורסנית.” הסיכוי שמשהו מזה יקרה בממשלות ישראליות, שתמיד נזקקות לסיוע של עסקנים חרדים, נמוך למדי; ואף על פי כן, הנושא הזה חייב להיות על סדר היום, והוא חייב שלא להיות “מלחמה בחרדים” נוסח טומי לפיד אלא מלחמה בעוני ובהסללה.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר נתפס כשהוא מחזיק במניות של חברות – של בן דודו, אלא מה – שמכרו ציוד גרעיני ללוב, בשנים 2007-2008. בקרוב נשמע שגם הפעם בנימין לא ידע, הוא לא ידע, על הבגידה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו תרומות רבות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מענים בשם ה-hasbara

ממשלת נתניהו מתכוונת לענות עצירים פלסטינים כדי למנוע נזק למעמדה של ישראל. זה הגיונו הסופי של טירוף ה-hasbara

באחת הסצינות החזקות ביותר בסרט “הקרב על אלג’יר,” שלגמרי לא במקרה נאסר להקרנה בישראל עד אמצע שנות השמונים, נשאל המג”ד הצרפתי מת’יה האם אנשים עוסקים בעינויים. הוא משיב בחדות: “עינויים הם לא ביטוי שאנחנו משתמשים בו,” ומיד מסביר שוודאי, אנשיו עוסקים בעינויים. אי אפשר לנהל את מלחמת הגרילה אחרת. מה אתם חושבים, הוא שואל את העיתונאים ההמומים, איך אתם חושבים שאפשר לעשות את זה אחרת? כשאתם תומכים במלחמה, אתם צריכים לדעת מה המחיר שלה. מת’יה דוחה בזעם את הטענה שהוא ואנשיו סאדיסטים או דומים לנאצים: חלק מאיתנו יוצאי רזיסטאנס, הוא אומר, חלק מאיתנו שורדי בוכנוולד. אנחנו לא סאדיסטים, רק עושים את המטלה שלנו. המטלה שאתם שלחתם אותנו לבצע. וכמובן, כפי שמראה יפה רגע השיא של “שלטון החוק”, גם השופטים מודעים לעובדה שהעצירים שמובאים לפניהם עברו עינויים – ואין להם ברירה אלא להעלים עין.

זו החוקיות האכזרית של מלחמת גרילה: היא יוצרת ברוטליזציה, מכוונת או לא, של הצדדים הלוחמים. לא פעם יבחרו המתקוממים לעשות מעשה ברבריות כדי לגרות תגובת-יתר של החמושים שניצבים מולם. זה לא מסובך במיוחד, וברבריות-הנגד של הכובשים תשמש כאמצעי גיוס כלפי אותו חלק של האוכלוסיה שבחר לעמוד מן הצד, מרצון או מפחד, ובמקביל תחסל את הלגיטימיות של הכובש. ובהתאם, עינויים – שרשמית הם אמורים להוציא מידע, אבל תמיד נלווה להם צד של הטלת אימה, של הבהרת הסכנה שבהתנגדות – הופכים לשגרתיים. אם פעם בוצעו עינויים על ידי השב”כ בלבד, לפני כחמש שנים אמר מפקד חטיבת כפיר (חטיבת הדיכוי היעודית של צה”ל), איתי וירוב, לבית משפט צבאי שהוא התיר לחייליו לענות כדרך שגרה. בתגובה, הוא קודם, כמובן לאחר שהעיד עדות שקר.

אז הישראלים כבר התרגלו לכך שהכיבוש מצריך עינויים כדרך שגרה, וכבר לא מדברים על זה. לא מדברים על מה שמת’יה התכחש לו: שגם יוצאי מחנות ריכוז וגם מי שסיכנו הכל במלחמה בכובש מסוגלים, תוך זמן קצר להדהים, להשחית את עצמם. אבל עכשיו מורידה אותנו ממשלת נתניהו, בהנהגת השר לבטחון פנים, לעניינים אסטרטגיים ולהסברה גלעד ארדן – חי נפשי שלא המצאתי את התואר הזה – לשפל חדש. היא אישרה אתמול (א’) את הצעת החוק שתדרוש מרופאים להזין בכפיה שובתי רעב.

הסתדרות הרופאים מיהרה להודיע שהיא אוסרת על רופאים לשתף פעולה עם החוק הזה, משום שהזנה בכפיה היא עינויים והם אסורים, בין השאר, על פי הצהרת טוקיו. בתגובה הודיע סגן שר הבריאות ליצמן – כן, יש לנו שר hasbara אסטרטגי, אבל אין לנו שר בריאות – שזה לא יעלה על הדעת, כי “קריאה פומבית לסירוב חוק מהווה פגיעה אנושה בשלטון החוק.”

שווה להתעכב בקצרה על הגיחוך שבהצהרה. ליצמן הוא סגן שר הבריאות ולא שר הבריאות כי המפלגה שלו, יהדות התורה – היורשת, אחרי כמה התפצלויות אמבה, של אגודת ישראל ההיסטורית – לא מוכנה להכיר בלגיטימיות של המדינה הציונית, ובהתאם לא מוכנה לקבל תפקיד של שר. אז הנציג של המפלגה שלא מוכנה להכיר בלגיטימיות של ישראל מטיף לנו על שמירת חוק. הנוכחות של ליצמן בממשלה, אגב, צריכה לשים בפרופורציות את המאבק של ממשלת נתניהו ב”דה לגיטימציה”: היא מכילה בכיף נציג של מפלגה שמעולם לא קיבלה את מדינת ישראל כלגיטימית.

ואחרי זה, הנקודה העיקרית היא זו: החוק מכוון במפורש כנגד שובתי רעב פלסטינים. רובם הגדול של אלה הם עצירים מנהליים, כלומר אנשים שלא רק שלא הורשעו בדבר, גם לא הועמדו לדין. ארדן, שהתחיל את הקריירה שלו כנער הטריקים המלוכלכים של אביגדור ליברמן ומעולם לא היה הגבינה החדה במזווה, אמר ש”האסירים הבטחוניים מעוניינים להפוך את שביתת הרעב לפיגוע התאבדות מסוג חדש באמצעותו יאיימו על מדינת ישראל.”

שימו לב למעבר על דיבור על מניעת טרור. פתאום, “פיגוע התאבדות” הוא לא מצב שבו אדם מפוצץ את עצמו כדי לרצוח אנשים אחרים; הוא סתם מצב שבו אדם מרעיב את עצמו למוות. הוא לא פוגע באף אחד אחר, אבל במדינה שבה hasbara הפכה למחלת נפש קולקטיבית, עצם הבחירה שלו להתאבד היא “פיגוע התאבדות.” ואם פעם היינו מענים כדי, רשמית, למנוע רצח של אזרחים, עכשיו אנחנו מענים כדי למנוע פגיעה בשמה הטוב של המדינה.

ורק במדינה שאיבדה את זה לגמרי, יכול אדם – אפילו תעודת עניות למין האנושי כמו גלעד ארדן – לחשוב שהדרך הנכונה להציל את שמה הטוב של מדינת ישראל היא להכריז על מדיניות רשמית של עינויים. ספק אם היה גול עצמי מרהיב כזה. אסירים ישבתו רעב, יוזנו בכפיה – אפשר לסמוך על מדינת ישראל שתמצא רופאים שיענו בשבילה; כל משטר מוצא כאלה – ואולי הם לא ימותו, אבל הם יספקו כותרות יומיות על עינויים. ה”אולי” חשוב פה: ישראל הפעילה מדיניות של הזנה בכפיה בשנות השמונים, וחזרה בה אחרי מספר מקרי מוות. כלומר, הזנה בכפיה היא, בשיעור ניכר של המקרים, המתה בעינויים.

ואם מישהו מטומטם מספיק לחשוב שמה שעבר בשנות השמונים יעבור גם היום, אם מישהו חושב שההמתה בעינויים הזו לא תעלה שוב ושוב לכותרות, כנראה שקוראים לו גלעד ארדן.

צריך להבהיר: מי שיישם את המדיניות הזו, ומי שיחוקק אותה, הוא פושע נגד האנושות, וככזה הוא גם יועמד לדין. לא עכשיו, לא בעוד שנה, לא בעוד שנתיים – אבל הוא יועמד לדין. וחובה על כל פטריוט ישראלי, מי שנאבק על נשמתה של ארצו, לספק את שמותיהם של הפושעים הללו למי שיוכל להביא להעמדתם לדין. מי שיקדם את המדיניות הזו, מנתניהו ומטה, צריך לדעת שלא תהיה מחילה, לא תהיה חנינה, לא תהיה חסינות. הוא יירדף. הוא יחיה חיים של פושע והוא צריך להתרגל לכך מעכשיו.

יש לנו שסתום בטחון אחרון. הכנסת תעביר את החוק. יאיר לפיד מנסה הרי לאגף את נתניהו מימין, והסיעה שלו הרי תמכה בחוק גם בגלגול הקודם שלו. החוק יעבור. ואז הוא יגיע לשולחנו של הנשיא, ראובן ריבלין.

סרב לחתום עליו, רובי. סרב לחתום. קנה את עולמך בשעה אחת. אתה אדם הגון. הוכחת לנו את זה בשנה אחת שבה עשית פי שבעה משעשה קודמך בשבע שנים. אל תתן לדמותה של מדינת ישראל להפוך לשילוב של גלעד ארדן ורופא עלום שם מאיזה מחנה ריכוז. במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

ועוד דבר אחד: בימים אלה גוסס בבית החולים אסף הרופא משביתת רעב העציר המנהלי חדר ענדאן. הדרישה שלו היא משהו שכל אדם הגון צריך לתמוך בו: להיות מועמד לדין, או להשתחרר. עוד פרטים אפשר לקרוא כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולהתנצל בפני הקוראים על ירידת קצב הכתיבה בבלוג. עומס עבודה.

(יוסי גורביץ)