החברים של ג'ורג'

ואתה תשופנו עקב

עתידו של הנחש בנעליים הגבוהות מאחוריו, אז הוא עושה את מה שהוא יודע: להכיש

אחד האנשים המסוכנים והבזויים ביותר שהחזיקו אי פעם בתפקיד רשמי בישראל, בוגי “משה” יעלון, פתח הבוקר (ב’) שוב את לועו והודיע ש”היה צריך לחקור את נתניהו בפרשת הצוללות. זה לא קרה כי גורמי אכיפת החוק לא עושים את עבודתם.”

הח”מ איננו, בלשון המעטה, ממעריצי מערכת אכיפת החוק בישראל, אבל רבאק ערס. בוגי יעלון היה שר הבטחון בזמן שעסקת הצוללות בוצעה. לפני כשבועיים הוא הכריז שאם לא יוגשו כתבי אישום, הוא “יספר את כל מה שהוא יודע.”

הלו! נראה לי שהתבלבלת. אתה לא חבר במאפיה. אתה נבחר ציבור. הנאמנות שלך אמורה להיות לציבור. אם אתה יודע משהו על שחיתות במשרד הבטחון, חובתך הציבורית היא ללכת קוממיות למשטרה ולדווח על כך. לא לחכות שיבואו אליך, על אחת כמה וכמה לא לאיים שאתה יודע משהו ושאתה עשוי – כשזה לא יהיה רלוונטי יותר – לחשוף אותו.

עכשיו אנחנו צריכים להחליט איזו משתי האפשרויות גרועה יותר: שבוגי ידע על שחיתות בקנה מידה עצום בפרשת הצוללות אבל העדיף לסתום את הפה כדי להשאר בתפקיד שר הבטחון, או שהוא לא ידע שום דבר ושהוא מנסה עכשיו להכיש את האיש שפיטר אותו.

מנסיוננו עם הנחש בנעליים הגבוהות, ובהתחשב בכך שהוא כנראה הגנרל המפוטר ביותר בהיסטוריה של ישראל, ההנחה הסבירה היותר היא שיעלון משקר. יש לו היסטוריה, אחרי הכל. כשפוטר בפועל על ידי שרון – רשמית, שרון פשוט נמנע מלהעניק לו שנה רביעית בתפקיד הרמטכ”ל – הוא התלונן על שחיתותם של שרון ושל סובביו. הוא לא אמר מילה על כך כשהיה בתפקיד, וכמובן שהוא לא מסר עדות כלשהי במשטרה. אחרי מלחמת לבנון השניה, שבה התמודד צבא הבט”ש שהותיר יעלון ליורשו בתפקיד עם מיליציה ונכשל טקטית, הוא מיהר להתגולל על חלוץ ולטעון שהצבא לא מאומן. מי אחראי לזה, נחש קטן שלי?

אז עכשיו, אחרי שהוא פוטר גם על ידי נתניהו; אחרי שהתברר לו שכרגיל, הוא שגה בהערכת עצמו ושאף אחד לא מתגעגע אליו, ושאין לו קיום בפני עצמו, הוא מנסה להכיש נשיכה אחרונה. עוד חודשיים, אחרי הכל, השם “בוגי יעלון” כבר יהיה פריט טריוויה.

יעלון תמיד היה צדיק בעיני עצמו, ותמיד הוכיח את עומק שחיתותו. מי שסדרתית יודע – לטענתו – על שחיתות, אבל איננו עושה דבר אלא לילל לאחר שהודח מעיד שאין לו בעיה עם השחיתות או עם המושחתים, אלא עם העובדה שהם לא רוצים אותו יותר בחברתם. ספק אם יש דוגמא ממאירה יותר להתנהלות של איש ציבור מאשר כזה שבכשלונו מעמיק את חוסר האמון הציבור במערכת שממנה אכל כל חייו.

כל זה לא אומר, כמובן, שאין שחיתות בפרשת הצוללות. סביר מאד שיש. אבל אף שהמושחתים הגדולים הם בני חוגו של נתניהו ואולי נתניהו עצמו, עצם העובדה שיעלון מנצל את הפרשה לצרכיו בעוד שלא אמר דבר עליה כשהיה בתפקיד מעידה על שחיתותו-שלו. קטנה ביחס, כנראה, אבל עדיין ראויה לציון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הגנרל הישראלי קסטנייטס

למה נזעקו שלושה גנרלים בכירים להודיע לנו שאין איום קיומי על ישראל? כי כת הקצינים חשה איום קיומי על עצמה

שלושה גנרלים – ברק, יעלון וגנץ – הודיעו ב-48 השעות האחרונות שאין איום קיומי על ישראל.

הם כנראה צודקים. הבעיה היא שכמו תמיד עם גנרלים, הם נזכרים לומר לנו את האמת רק אחרי שהם לא במערכת. זוכרים את התקופה שבה ישבנו ברצועת הבטחון בלבנון, איבדנו שני חיילים מדי חודש (לא כולל אסון מסוקים פה ושם), וכל החנרלים הופיעו בטלוויזיה בפרצוף חמור סבר ואמרו שהנוכחות של צה”ל שם חיונית? זוכרים איך כל החנרלים האלה הופיעו, פונקטליש חודש אחרי השחרור, בכותרת של “אני לא יודע מה בעצם אנחנו עושים שם”?

אז ברור, התפקיד של הגנרלים הוא לא לחלוק על המדיניות של הממשלה בציבור. אבל אם אכן הם חושבים שהממשלה עובדת על הציבור, שיואילו בטובם להודיע שאם הממשלה רוצה לעשות דאווינים, שתשלח לאולפן את אקוניס. שיפסיקו להשאיל את הדרגות שלהם לעמדות שהם לא מאמינים בהן.

המקרה של ברק חמור במיוחד, כי לפני עשרה חודשים הוא הדליף את העובדה שהוא, כשר בטחון, עמד להוציא את מדינת ישראל למלחמה באיראן בשנת 2012. זו היתה התקופה, אתם עשויים לזכור, שבה ארי שביט כינה אותו “מקבל ההחלטות”, ושבה תכניות סאטירה התבדחו על כך שלא כדאי להכין תכניות לקיץ, כי ברור שתהיה מלחמה.

איכשהו, ואני מעלה מדי פעם מנחה למפלצת הספגטי המעופפת בכל פעם שאני נזכר בזה, חמקנו מהמלחמה ההיא. אבל רק לפני שנה, שוב, ברק אמר שהוא רצה להוציא את ישראל למלחמה שהיו לה סיכויים יפים מאד להתפתח למלחמה אזורית.

אם אין סיכון קיומי על מדינת ישראל, אז למה לעזאזל רצית להוציא אותנו למלחמה עם מעצמה אזורית?

השאלה הזו מופנית במלוא החדות לברק, שכן הוא זה שהתלונן על כך שהצבא קשר את ידיו, אבל היא צריכה להיות מופנית לכל השלושה. רבותי, אתם התבכיינתם עם כל עונת תקציב. מהצבאות ההיסטוריים שאיימו על ישראל, הצבא המצרי יצא מהמשחק; הירדני הוא בעל ברית; העיראקי מנהל מלחמת אזרחים, לא התאושש מ-2003 ולא יתאושש ממנה בעתיד הנראה לעין; הצבא הסורי הצטמק לכדי מיליציה להגנת משטר אסד, והיכולת שלו לנהל מלחמה תוקפנית לא קיימת, ולא תתקיים בשנים הקרובות. ולאחרונה אמר ראש אמ”ן שהחיזבאללה איבד בסוריה כ-1,500 איש, כלומר כ-75% מהסד”כ הלוחם שלו לפני עשור. אף אחד לא הזכיר ש”בכיר בצה”ל” איים עלינו לפני שנתיים שהחיזבאללה מסוגל לכבוש נתחים מהגליל.

אין איום קיומי? אין איום בכלל. לא, הפלסטינים הם לא איום. יש להם שלוש חטיבות, אם להיות נדיבים. וחמאס הפגין יכולת לחימה ברמת המחלקה, לכל היותר. יש מטרד, וטרור הוא מטרד, אבל אין איום. הוא יכול לזנב בנו, אבל הוא לא יכול להכריע אותנו.

אז אחרי שאנחנו מברכים את ה”ה ברק, יעלון וגנץ על כך שהם מצביעים על מה שהבלוג הזה מצביע עליו כבר עשור בערך, מגיע שלב השאלה הזהה: אז למה זייפתם איום במשך זמן כה רב? למה שתיתם את האוצר של מדינת ישראל? למה צריכים עוד צוללות ועוד ספינות ועוד מטוסים ועוד טנקים? למה אנחנו עדיין קונים טייסות של הכשלון היקר בהיסטוריה של התעופה, ה-F35? איפה בתי החולים שלנו, הרופאים שלנו, סל התרופות שלנו, מערכת החינוך שלנו?

איפה הם? אתם חיסלתם אותם. אתם העברתם את האוצר שלנו לכיסיכם ולכיסים של שותפיכם לחונטה, כשאתם במדים ועוד יותר מכך כשאתם בקריירה השניה שלכם, כשאתם יודעים כל הזמן שהאיום שעליו אתם מדברים לא באמת קיים. הוא טוב כדי לארגן לכולכם פנסיות נאות, והוא סולם מועיל לתפקיד יועץ או סוחר נשק אחרי פשיטת המדים; אבל כשהוא מתחיל להפוך לאיום על השאיפות הפוליטיות שלכם, הוא מתפוגג.

ולגמרי לא במקרה, אתם יוצאים עכשיו נגד הפיקציה של “איום קיומי” משום שהמנפנף בה, נתניהו, מעז לאיים על החונטה שלכם. הוא החליף את שר הבטחון שבא משורות החנרלס, הוא נזף פומבית בסגן הרמטכ”ל, והוא מראה סימנים שאין לו שום בעיה לזרוק את הקצינים לאספסוף. זו הנקודה הקריטית שבה נזכרתם שרגע, בעצם אין דבר כזה, איום קיומי.

כלומר, כל זמן שהפיקציה הזו שירתה אתכם ואת המעמד שלכם, תמכתם בה. עכשיו כשהיא משמשת את אויב המעמד, אתם נגדה. אז אתם אולי אמיצים מול פני האויב (אני מחריג את בוגי מהטענה הזו), אבל אתם פחדנים ציבוריים. זה המקרה הטוב. המקרה הרע יותר הוא שאתם מועלים באמון הציבור, קצינים ששבועתם שבועת שווא.

בימים כתיקונם, ואפילו בשעות מלחמה, כת הקצינים מסוכסכת מאד בינה ובין עצמה. זכורה לרעה “מלחמת הגנרלים” של מלחמת יום הכיפורים, העוינות בין פלג אשכנזי ופלג ברק של הכת חצתה כנראה את קו הפלילים, ורק לאחרונה ייבב גל הירש שבזמן מלחמת לבנון השניה קצינים “שכחו את ערך הרעות” ולכלכו עליו בתקשורת. הוא העדיף לשכוח שהוא עשה בדיוק את זה. מצרים? סוריה? איראן? חיזבאללה? זו לא סיבה להפסיק את המלחמה הפנימית. מחאה חברתית שמסכנת את ההכנסות? גנרל שרוצה רפורמה בצבא? ראש ממשלה שמתחיל לנשל את הכת מעמדות הכוח שלה? עצרו הכל, חניבעל בשער!

צריך לזכור את זה, ולא לשכוח, גם כשהסערה הנוכחית תחלוף. ישראל לא מעניינת את כת הקצינים. בטחון אזרחיה לא מעניין אותם. הם “החוליה החלשה”, כפי שהיטיב לבטא הפחדן המאובטח בוגי יעלון. כל מה שחשוב לה הוא המשך קיומה-שלה. זכרו את הרגע הזה: הוא מראה לנו עד כמה צה”ל מתפקד בעצם ברמות משטרתיות.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מגע המידאס המהופך של נתניהו

כל מי שמשתף פעולה עם ראש הממשלה, מזדהם לבלי הכר

הנחש בנעליים הגבוהות, בוגי “משה” יעלון, שהתפטר מן הממשלה לפני כחודש לאחר שהתחוור לו שלנתניהו אין בו עוד תועלת פוליטית והעדיף התפטרות על עוד פיטורין, יצא היום בהכרזה דרמטית. לדבריו, אין כל איום קיומי על ישראל ועל כן “ראוי שההנהגה תחדל מלהפחיד את האזרחים ולומר להם שאנחנו על סוף שואה שניה.” באותה ההזדמנות, האשים יעלון את נתניהו בהסתה, פלגנות ויצירת קרע בעם. לגמרי במקרה ובלי שום קשר, צצה היום ידיעה על כך שנתניהו התכוון להזמין את הוריו של הרוצח מחברון, אליאור אזריה, לבית ראש הממשלה, אך גנז את התכנית בשל התנגדותו של יעלון. המממ. מאיפה יכולה ההדלפה הזו לבוא, ודווקא היום?

מעבר למגושמות הפוליטית של יעלון, ומעבר לעובדה שהוא תככן ושקרן במסווה של צדיק ידוע, ליעלון יש בעיה פוליטית קרדינלית. הוא זוהם על ידי שנים של שיתוף פעולה עם נתניהו. הרי את ההודעה שלו צריך לנסח מחדש כך: במשך שנים הוליך ראש הממשלה שולל את העם, הפחיד אותו בשואה שניה ובאיומי סרק אחרים, ואני עמדתי לצידו כל הזמן הזה ותמכתי בו עד שלשום. על כן, לאחר שמעלתי באמונכם ושיתפתי פעולה עם הונאת הציבור, אני מבקש ממכם לבחור בי.

לא כל כך משכנע, נכון? יצריך בערך 30 שניות עבודה לא מאומצת מצד צוות התגובות של הליכוד, נכון? למרות שהוא מאויש בעיקר בחברים הלא יוצלחים של היורש, יאיר נתניהו.

וזו לא רק בעיה של בוגי. בוגי הוא מקרה מובהק במיוחד, כי לאורך שבע השנים של כהונתו הנוכחית של נתניהו, בוגי היה בתפקיד בכיר לצידו. אבל זה נכון כמעט לכל אחד אחר. זה נכון ליאיר לפיד, שכל פעם שהוא פותח את הפה הוא נשאל, בצדק, איך קורה שהוא אומר שנתניהו הוא אסון ושהוא ישב בממשלתו שנתיים. זה נכון לגבי ציפי לבני, שרצה לבחירות עם התנועה המגונה בטענה שהיא לא תשב עם נתניהו, והיתה הראשונה לקפוץ לממשלתו. זה נכון לגבי כחלון, שפשוט מתאייד לנגד עינינו ומשאיר מאחוריו רק חיוך. זה נכון לגבי בוז’י הרצוג, והוא אפילו לא ישב עם נתניהו, רק רייר על כך.

לגבי מי זה לא נכון? רק לגבי מי שהקפיד לאורך כל שיתוף הפעולה עם נתניהו לתקוף אותו. בנט לא זוהם מהמגע עם נתניהו, כי מלכתחילה הוא בנה יחסים לעומתיים ביניהם. בנט יודע שהוא צריך לרקוד ריקוד עדין מאד מול הציבור שלו: הוא לא יכול להיראות כמי שהפיל את ממשלת נתניהו, אבל מצד שני גם לא יכול לתת לנתניהו לחבק אותו. לנתניהו יש מגע מידאס מהופך: כל מה שהוא נוגע בו הופך לזבל. הסתופפת איתו יותר מדי? הלך עליך.

יש לשים לב לתגובה האוטומטית של הימין על עוד כל פרשת שחיתות: למה אתם לא בודקים את שמעון פרס. האירוניה של ההיסטוריה היא שפרס ייזכר ככל הנראה בתור עלה התאנה של תומכי נתניהו. אבל מה אומרת הטענה הזו? זו טענת הגנה מן הצדק. נתניהו מושחת, מודים תומכיו, אבל אסור לדבר על זה כי זו צביעות, כי “כולם” מושחתים.

שטות מוחלטת, כמובן. בני בגין לא מושחת. רובי ריבלין איננו מושחת. כשיצחק שמיר גסס, משפחתו התחננה לסיוע ממשלתי בסיעוד. לא היו לו מיליונים עלומים. מנחם בגין מת ברחוב צמח.

תומכיו של נתניהו לא יכולים לומר בעצם שום דבר לזכותו, להוציא שהוא “טוב ליהודים”, כלומר רע לפלסטינים ולתומכי המשטר הדמוקרטי. כמו פוטין, כמו ארדואן, גם תומכיו יודעים שהוא מושחת. הם גם לא כל כך יכולים להסביר למה דווקא הוא, אבל הם יודעים שהוא סמל. סמל למה? לא ברור ולא חשוב. האיש הצליח לרוקן את המדינה מתוכנה. המדינה זה הוא.

ואנחנו כל כך צריכים שהוא יילך, אבל כל מי שאי פעם הושיט לו יד לא יוכל להדיח אותו. לקח לאופוזיציה הישראלית, או למה שנשאר ממנה.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלת ישראל קיבל טובות הנאה ממאפיונר צרפתי ששמו נקשר בחטיפה ורצח, שרת המשפטים קיבלה תרומות מסוחר סמים, שר החינוך קיבל תרומות שנראות באופן חשוד כאילו הגיעו מאחד המורשעים בפרשת קומברס, ועל שר הבטחון לא כדאי להרחיב את הדיבור. ספרו לי עוד כמה התרומות לעמותות זכויות האדם מסכנות את ישראל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לשבור את שוברים שתיקה, השלב המשפטי

ההכשה האחרונה של יעלון: האם בית המשפט יורה לשוברים שתיקה לחשוף את העדים שלהם?

מחר (א’) יתייצבו אנשי שוברים שתיקה לקרב משפטי חשוב, אולי החשוב בתולדות הארגון: התמודדות עם הנסיון של הממשלה, באמצעות צה”ל והפרקליטות, לחסל את היכולת של הארגון לגבות עדויות.

כמובן, צה”ל והממשלה לא קוראים לזה ככה. בינואר האחרון, בסיבוב ציד המכשפות שהתחיל עם עד כאן (אנחנו זוכרים שצה”ל סייע בהסוואת זהותו של השתול של עד כאן בתעאיוש, איציק גולדווי, נכון?), פנה צה”ל באמצעות הפרקליטות לבית המשפט בדרישה לחשוף את זהותו של אחד העדים של שוברים שתיקה. לטענת המדינה, האיש מחזיק במידע קריטי לחקירה.

השאלה המשפטית כאן פשוטה: האם שוברים שתיקה הוא ארגון עיתונאי, ועל כן יש לו חסינות? הארגון טוען שהוא כזה מיום הקמתו. בשנת 2004, ניסתה הפרקליטות הצבאית של הרמטכ”ל בוגי יעלון לתפוס את חומרי העדויות של הארגון; בית המשפט גילה ספקנות ניכרת ביחס למהלך הזה, והפרקליטות נסוגה.

אבל אנחנו כבר לא ב-2004. הרבה הגנות נעלמו. יעלון עצמו תקף את הארגון – הנחש בנעליים לא שוכח אף ונדטה – וטען שהוא בוגד; הוא נאלץ לחזור בו אחר כך, אבל את מה שהוא רצה לומר, הוא כבר אמר. אגב, הטענה הזו של יעלון? היא נשענה על נסיון מגושם של “עד כאן”, באמצעות השתול רועי פלד, להעביר לשוברים שתיקה מידע אסור – כלומר, העברת מידע סודי צבאי החוצה. פלד לא הועמד לדין ולא נחקר; כך גם לגבי המפעילים שלו מ”עד כאן.” בינואר, כאמור, הוא עמד מאחורי הנסיון לחסל את פרויקט גביית העדויות של שוברים שתיקה.

כי זה בדיוק מה שזה. אולי הדבר המרעיל ביותר שמייצרת החוויה הצבאית הוא התפיסה של רעות, והביטוי הבסיסי שלה הוא אומרטה, שבועת השתיקה של חברי כנופיה. מעבר לתפיסה שאסור לומר את האמת על חבריך לנשק, אין חייל שלא יודע שאם הוא יחשוף מה באמת קורה ביחידה שלו, כבר ימצאו את הדרך לטפל בו.

דוגמא אישית: שירתתי במנהל האזרחי בדיר אל בלח. המפקד הישיר שלי (נקרא לו ע.ק., כפי שהופיע אח”כ בתקשורת) נהג להסתובב עם שני בריונים ולהתעלל במקומיים. במקרה אחד, הוא זימן איזה מסכן שנחשד בעבירת בניה (הרחיב מרפסת או משהו – בדיר אל בלח ב-1990, כן?), לקח אותו לחדר החקירות שלו עם שני הבריונים. כעבור כמה דקות הוא התפרץ לחדר המבצעים, חיוור, ואמר שהאיש התעלף לו. רופא של פלוגת המילואים טיפל באיש, וכמובן לא דיווח על כלום. אני התחלתי לכתוב דיווח על התקרית ביומן המבצעים. כתבתי, אבל לא הספקתי להעביר. ע.ק. נכנס לחדר המבצעים, הסתכל על היומן, ופשוט תלש את הדף.

היה ברור לי שאין טעם לדבר עם מפקד היחידה. על מצ”ח לא סמכתי. בצר לי, פניתי ליו”ר רצ בפתח תקווה, עו”ד אבי אורן ז”ל (שנרצח כעבור כמה שנים בידי בן עוולה), וזה ציין בפני שלחייל יש זכות חוקית לדבר עם חבר כנסת. הפנה אותי לדדי צוקר. מסרתי לצוקר את הפרטים על התקרית הזו ועוד כמה. צוקר העביר את המידע לבצלם, שהיה אז בחיתוליו. בצלם העבירו אותו ל”חדשות”; כתבה על זה יפה חנה קים.

לקח להם בערך שעה למצוא את השמאלן היחיד ביחידה, ההוא שניסה לכתוב דיווח, ומכאן זה התגלגל הלאה. היה את הטוויסט הלא צפוי בעלילה, כשע.ק. ניסה לנטוש אותי במחנה הפליטים דיר אל בלאח ואני נאלצתי לדרוך עליו נשק (משום מה, המהלך הזה גרם לרוב החמושים האחרים בבסיס לסלוח לי על עצם ההדלפה), אבל באופן כללי זה היה פגישה עם ראש המנהל האזרחי, שתחקר אותי באריכות, והבטחה שלא אועמד לדין אם אספר כל מה שאני יודע. כזכור, לא ביצעתי עבירה.

סיפרתי.

את ע.ק. הם בחרו לקדם.

אחרי חצי שנה, כשכולם שכחו מהנושא, הם העמידו לדין. סגן ראש המנהל האזרחי הגיע לבסיס באמצע הלילה כדי לשפוט אותי.

אז לא, אני לא סומך על רשויות צה”ל. אף חייל שפוי לא סומך.

[…]

מה המטרה של חשיפת העדויות? להפחיד. להטיל אימה על מי שחושב לשבור את קשר השתיקה ולספר מה הוא ראה. לומר לו שאם הוא יעצבן מספיק את צה”ל ורשויות ה-hasbara, הוא ייחשף ויבואו איתו חשבון. הבטיחו לך אנונימיות? אנחנו נשקיע את כל המשאבים הנדרשים כדי לחדור אותה. עדיין רוצה לדבר? לא חראם? לא כדאי שתצא להודו, או אולי תסתגר בבוטקה בלילה, עם הנשק והמחסנית בהכנס? אנחנו מבטיחים לשמור על הכבוד שלך: נקרא לזה תאונה.

בפרקליטות טוענים שהם צריכים את זהותו של החייל כדי לסגור תיק חיוני. כלבתא, במטותא.

קודם כל, העדויות בצוק איתן (וזה המקרה שלפנינו) מגיעות עם ציון היחידה, המיקום ובדרך כלל גם התאריך. אם המשטרה הצבאית החוקרת לא מסוגלת למצוא עדים אחרים או ממצאים אחרים, יש לה ולנו בעיה. אגב, היא כנראה לא מסוגלת: החוקרים שלה טובים בהפללה של משתמשים בסמים ולא בהרבה דברים אחרים. ראו למשל המקרה הזה, שבו היא נדרשה ל-11 חודשים של אי-חקירה רק כדי לזהות את יחידת צה”ל שפעלה בגזרה הספציפית. אבל אם היא לא מסוגלת, שתשתפר. לא תחסל את היכולת של חיילים לתאר מה הם ראו.

אגב, זו אותה מצ”ח ואותה פרקליטות צבאית שלא מצאו לנכון לחקור את רועי פלד על ההדלפה הלכאורה מסוכנת שלו, וגם לא התעניינו במיוחד בכך שיש ארגון שלם שעוסק בהדלפת המידע הזה. זו אותה הפרקליטות ואותה מצ”ח שעוד לא הצליחו להחליט אם לפתוח בחקירה של הטבח ברפיח בעקבות פקודת חניבעל; אותה הפרקליטות ואותה מצ”ח ששנתיים לאחר מעשה, אחרי פשע מלחמה מובהק שתועד על ידי הפושע ופורסם על ידי צה”ל (!), עוד לא הצליחה להחליט אם להעמיד לדין את סא”ל נריה ישורון. אגב, היא חוקרת את התיק היחסית פשוט הזה כבר שנה כמעט. המגזר של הטרור היהודי מנהל מערכה תקשורתית למען הבן היקיר שלו, ישורון, וזו כנראה אחת הסיבות לכך – אבל מותר לחשוד שסיבה אחרת היא הפחד שישורון יפתח את הפה.

אבל על שוברים שתיקה, פתאום הפרקליטות הצבאית ומצ”ח מגלים אומץ. והם אומרים לנו שמה פתאום, אין פה שום דבר פוליטי, אנחנו רק רוצים לסגור תיק. אם אתם מאמינים לזה, טוב, נו, אתם בטח גם מאמינים ליאיר לפיד.

אבל אם אתם לא מאמינים, מחר ייערך הדיון בנושא בבית המשפט השלום בפתח תקווה (בית המשפט המאולף של מערכת הבטחון; איזו מקריות), ברח’ בזל 1, בשעה 14:00. בואו להראות לאנשים שמתעקשים להדליק נר מול החושך שהם לא לבד.

ועוד דבר אחד: רוני דניאל התפוצץ אתמול (ו’) והודיע שהוא לא יכול יותר, הוא לא היה מתנגד לזה שהילדים שלו יעזבו את המדינה. הטריגר להחלטה הזו, כמסתבר, היה הפגנת מחאה של תומכי גופשטיין מול ביתו של יעלון, שבה הם חגגו את ההדחה שלו. לא שמענו את דניאל כשהגופשטיינים השתוללו בירושלים והכו פלסטינים; לא שמענו אותו כשגופשטיין זומן להעיד בכנסת כעד מומחה לנושאי סכנת ההתבוללות. הפגנה מול בית יעלון, זה מה ששבר אותו. אומר עליו, ועל פלג שלם של דת הדגמ”ח הרבה דברים. רובם לא חיוביים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הנחש המוכש

נהוג לתאר כעת את יעלון כסוג של ימין מתון ושפוי. כדי לעשות את זה, צריך לשכתב את ההיסטוריה

(או: “באבוד רשעים, רינה”)

בוגי “משה” יעלון הודיע הבוקר (ו’) על התפטרותו מתפקיד שר הבטחון, אחרי שראש הממשלה נתניהו נקט בצעד ציני מהמקובל והודיע על העברת התפקיד לאביגדור ליברמן. על כך שהמהלך הזה מעיד שנתניהו מעוניין בהשרדותו על פני השרדות המדינה (כאילו שיש חדש בכך) נכתב המון בימים האחרונים; אני רוצה להתמקד בנסיון לקעקע אגדה שנרקמת במהירות, לפני שתהפוך לאמת מקובלת.

על פי האגדה, בוגי יעלון הוא סוג של ימין מתון, מין בוק שהסתבך עם חצר ראש ממשלה צינית ומושחתת. זה ודאי הנראטיב המועדף על יעלון עצמו, אבל הקשר שלו למציאות רופף.

יעלון איננו אדם ישר. מדובר בשקרן וצדקן, שהתכונה העיקרית שלו היא לראות בכל מה שהוא מאמין בו ברגע נתון את האמת האולטימטיבית, ואת כל מי שניצב מול התפיסה הזו כרשע מושחת – גם אם יעלון עצמו האמין באותו הדבר שלשום.

אומרים לנו שמדובר בימין מתון. בולשיט. ליעלון היתה אסטרטגיה סדורה להגיע לראשות הממשלה: השענות על הימין הקיצוני ביותר. התכנית השתבשה, ועל כך נעמוד בהמשך, אבל זו היתה התוכנית במשך יותר מעשור.

[…]

ב-1996, פולט בוגי יעלון, אז ראש אמ”ן, אמירה על כך שסדרת הפיגועים עליה רוכב נתניהו לשלטון היא נסיון של איראן לבצע מהפך שלטוני בישראל. כמו כולם, יעלון חושב אז שפרס ינצח בבחירות האישיות מול נתניהו. מאחר והוא ראש אמ”ן הוא כמובן טועה, ומיד מחשב מסלול מחדש. בתפקידו הבא, אלוף פיקוד מרכז, הוא מהמתחנפים ביותר למתנחלים. הוא מבין מי הכוח הפוליטי ונצמד אליו. כרמטכ”ל, הוא נכשל פעם אחר פעם בפינוי מאחזים – משימה לא מסובכת במיוחד, אלא אם אתה רוצה להכשל בה.

כסגן רמטכ”ל ורמטכ”ל הוא עושה לעצמו מנהג לנאום בפני רבנים, ואת הנאום הידוע ביותר שלו באותה התקופה – זה של “ההתנתקות היא רוח גבית לטרור” – הוא נושא בפני פורום ראשי ישיבות ההסדר. שנים אחר כך הוא ימכור לכל העולם את הסיפור שהוא היה מרטיר על מזבח מניעת ההתנתקות. כרגיל אצלו, האמת חמקמקה יותר. ב-2004, הוא הודיע לשרון שאם הוא לא יקבל שנה רביעית בתפקיד, הוא יפרוש מתפקידו בסוף השנה השלישית שלו – שישה ימים לפני ההתנתקות. להבדיל מנתניהו, שרון היה איש פלדה ולא היה מוכן לקבל איומים מאף אחד, אפילו אם מדובר ברמטכ”ל. יעלון לא קיבל את השנה הרביעית, אבל קיבל זובור פומבי מאד והכרזה על אובדן אמון הדרג המדיני בו. הוא לא הפסיק ליילל מאז.

אה, והוא היה בתפקידו עד חודשיים לפני ההתנתקות. הוא זה שתכנן את היישום שלה בפועל. נקודה שהוא מעדיף שישכחו, ואשר על כן רצוי להזכיר.

הנקודה הבאה שבה אנחנו שומעים על יעלון היא כשהוא צץ לפתע אחרי הכשלון בלבנון השניה ותוקף ישירות את הפיקוד העליון – כלומר, את הרמטכ”ל שהחליף אותו, חלוץ. ההתקפה, שמסתנכרנת עם ההתקפה של נתניהו והכתומים (כולל מה שיהיה, כעבור שנתיים, “אם תרצו”) על ממשלת אולמרט, מיועדת להשכיח את העובדה שכרמטכ”ל בשנים 2002-2005 יעלון אחראי ישירות להפיכת צה”ל לצבא בט”ש. התנהלות כזו מצד רמטכ”ל לשעבר היא כמעט חסרת תקדים, אבל זה בוגי. לאחרונה אמר הרמטכ”ל דאז חלוץ שהוא דחה כמיטב יכולתו את הפעלתם של כוחות קרקעיים, כי הוא ידע מה הם שווים. זו לא היתה רק שחצנות של יוצא חיל האוויר כלפי כוחות הקרקע; זו היתה הערכה מדויקת של הצבא שהשאיר לו יעלון.

(אגב, בשנת 2004 התנבא יעלון שחיזבאללה לא יעז לחטוף עוד חיילים, מה שהשתלב היטב בתפיסה שלו שהרקטות של חיזבאללה “יחלידו,” כלומר לא ייעשה בהן שימוש. שנאמר, מי שהיה ראש אמ”ן פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה. יעלון לא שילם שום מחיר ציבורי על השטות הזו.)

כלומר, לאורך שנות האינתיפאדה השניה-ההתנתקות-לבנון, יעלון לא פועל כ”מפקד מקצועי” שכל מה שחשוב לו הוא הצבא; הוא חובר ישירות לימין הקיצוני, ואין לו שום בעיה לתקוף קצינים אחרים, אם הוא חושב שהם שייכים לקליקה שהתנכלה לו.

בשנת 2006, יוצא יעלון בעוד התבטאות: הוא קובע שלנוער החילוני אין שורשים, והוא חוזר על מה שהפכה להיות הסיסמה של הרבנות הצבאית החרד”לית – שאין די בפטריוטיות טבעית וברצון להגן על המולדת כדי לשרת בצה”ל, יש צורך ב”תודעה יהודית.” המגזר של חובשי הכיפות, הערכי מכל בעיני עצמו, אוהב לשמוע את הדברים האלה: הם הרי זהים לאלה שהוא אומר על עצמו, ועוד מגיעים מפיו של קיבוצניק לשעבר. שימו לב לדברים האלה: יעלון אומר על הרוב המוחלט (אז) של החיילים בצה”ל שהם לא שורשיים מספיק.

בשנת 2009, כשהוא מתבטל בתפקיד שקרכלשהו (המשרד לאיומים אסטרטגיים) מודיע יעלון ש”הווירוס שהם שלום עכשיו ואם תרצו האליטות – הנזק שלהם גדול מאד.” כדי שלאף אחד לא יהיה ספק, יעלון אומר את הדברים בכנס של פלג הפייגלינים בליכוד, “מנהיגות יהודית.” באותה השנה, הוא מגיע עם מתנחלים לכפר בורקא, היכן שעמדה פעם ההתנחלות חומש, ומטפח את הפנטזיה של המתנחלים לשוב למקום.

בשנת 2010, עדיין בתפקיד ריק מתוכן, יעלון מפליג בשבחיו של האליל הטרי של המגזר, הטרוריסט היהודי יאיר שטרן, ומנצל שוב את ההזדמנות כדי לדבר אל האחים היהודים בשפתם: “לצערי, צאצאיהם הפוליטיים של מנהיגי המדינה מתייחסים לציונות בעירבון מוגבל, ואותה הגבלה חלה גם ביחס למקומה של ארץ ישראל במשנתם הפוליטית.” ב-2011, נושא יעלון דברים לכבודו של דב ליאור, מקיצוני רבני המתנחלים ומי ששמו נקשר פעם אחר פעם בתמיכה בטרור יהודי. הוא נאם שם לצידו של אלי ישי. ב—2012, תבע יעלון להפקיע מידי שר הבטחון ברק את הטיפול בהתנחלויות. ב-2014, יעלון ממשיך להתחנף למתנחלים: הוא שר בטחון והוא רוצה להפריד בין יהודים ופלסטינים באוטובוסים, כדרישת המתנחלים, אף שהצבא והשב”כ אומרים בתוקף שאין שום צורך כזה. חשוב לציין, אגב, שההנחיה הזו בלתי חוקית למשעי, כפי שאומרים לו גם היועצים המשפטיים שלו.

אבל אנחנו באוקטובר 2014, ואנחנו כבר אחרי תחילת הקרע הגדול בין יעלון ובין המתנחלים. האינסטינקט שלו – להתרפס בפני המתנחלים כדי לקבל את קולותיהם – עדיין פועל, אבל זה עומד להגמר. הסיבה: חודש וחצי קודם לכן, במהלך צוק איתן, יעלון מתנגש בכוח עם בנט, הפטרון הפוליטי העיקרי של המתנחלים. בנט רוצה פעולה קרקעית בעזה ומעלה לדיון ציבורי את נושא המנהרות. הוא מצליח, ומאלץ את יעלון להגרר לפעולה קרקעית שהוא לא רוצה – הוא זוכר היטב את 2003-2004 בעזה. יעלון מעדיף לרצוח ילדים ונשים מהאוויר; זה מביא קולות. מותם של חיילי צה”ל באזור עירוני צפוף, לא כל כך.

בנט הביס את יעלון בוויכוח בטחוני, בטריטוריה שלו, ועשה את זה באופן פומבי ומשפיל. זה הרגע שבו יעלון נזכר פתאום שיש משהו שנקרא שלטון החוק; זה הרגע שבו הוא מתחיל להתעמת עם הציבור של בנט, זה שאחריו חיזר במשך עשור, בכל הזדמנות. זה הרגע שבו הוא מתחיל להעמיד פני מתון.

אבל מי שהיה ראש אמ”ן פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה: יעלון עדיין חושב שיש ציבור ימני מתון. הוא טועה. עכשיו הוא מנסה לשכתב את ההיסטוריה לאחור, בסיועם של עיתונאים נלהבים. אסור לתת לזה להצליח.

[…]

אבל, אחרי ההתעסקות עם השקר הגדול, יש עוד כמה נקודות.

קודם כל, מדובר בפושע מלחמה נאלח. יעלון אחראי לצוק איתן ולהרג ההמוני של אזרחים שבוצע שם, והוא לא היסס לנסות לשבש את החקירה – לא שהחקירה הצבאית שווה משהו. יעלון היה האיש שהורה על הפצצת משפחת שחאדה ב-2002, שהובילה להרג 11 ילדים; הוא אמר אחר כך ש”הרשנו לעצמנו להרוג את האשה,” בהתייחסו לאשתו של שחאדה. הוא היה מהוגי הרעיון של מלחמה כלכלית נגד האוכלוסיה של רצועת עזה, ובסוף 2003 הביע את תסכולו מכך שהותר יצוא תותים מן הרצועה, כשהוא תולה בכך את כשלונה של ישראל לדכא את האינתיפאדה. יעלון מדדה מן החיים הפוליטיים כשהוא מרוח כולו בדם ילדים.

שנית, מדובר באדם שחש בוז עמוק לחברה הישראלית. ב-2004, כשהוא רמטכ”ל שמסתובב ברכב ממוגן ומוקף מאבטחים, בעודו נכשל בהגנה על הציבור הישראלי, הוא אומר שהחברה הישראלית היא החוליה החלשה. עשור אחר כך, ב-2014, בעודו מסרב לפנות את ישובי הדרום שנמצאים תחת אש מרגמות שצה”ל לא מסוגל לשתק כי יעלון חושש מאבידות, הוא בורח מהלווייתו של דניאל טרגרמן; הוא אומר שמסוכן שם.

הנשיא ריבלין דווקא הגיע להלוויה. אחד מקודמיו של יעלון בתפקיד, עמיר פרץ, התעקש להמשיך להתגורר בשדרות גם תחת אש קסאמים, למרות התחינות של השב”כ. שר הבטחון דיין הקפיד לסייר בקו התעלה גם תחת הרעשות מצריות כבדות. לא יעלון. מבחינתו הציבור צריך השכפ”ץ שלו. הרי הציבור אינו ערכי או שורשי; הוא טוב רק למימון מסוקים לחתונות. הוא צריך לנשק את הנעליים הגבוהות של יעלון על כך שיעלון מואיל בטובו לפעול למענו.

היום, יש לקוות, הסתיימה הקריירה הפוליטית של אחד מהבזויים ביותר שאי פעם עסקו בה בישראל.

צא, צא, איש הדמים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הם שולטים בעצמם באמצעות הכידונים שלנו

שר הבטחון יעלון פלט לאחרונה מידע שסותר את עמדת ה-hasbara הישראלית, ואף אחד לא שם לב

במציאות שבה נפתלי בנט ואיילת שקד הם שרים בכירים, וחברי הכנסת המובילים של הליכוד הם ענת “פה פה פה” ברקו ומיקי “המוח” זוהר, בוגי יעלון – מהאנשים המסוכנים ביותר בישראל – מתחיל להצטייר כאחד השפויים והמתונים שבהם. בשנים האחרונות, מקדם יעלון את התפיסה שהפלסטינים ממילא שולטים בעצמם ושאין בעצם בעיה של כיבוש ישראלי על הפלסטינים. הוא אמר את הדברים לראשונה ב-2010, עד כמה שידיעתי מגעת, ומאז הוא חוזר עליהם מדי פעם. אשפי hasbara כמו בן דרור ימיני כבר החלו להפוך את הטענה הזו – הפלסטינים שולטים בעצמם, אין כיבוש – למנטרה שהם חוזרים עליה בעקביות.

לא מסובך מדי להתמודד עם הטענה הזו. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, עד שאין להם יכולת להחליט איזה דיפלומט ייכנס לגבולם. הם כל כך שולטים בעצמם, עד שאין להם שליטה על כספי המסים שלהם וישראל נהנית להתעלל במקבלי המשכורות הפלסטינים על ידי הקפאת משכורות – שיטה מובהקת לבניית האמון שלהם. הם כל כך שולטים בעצמם, שצה”ל חולש על רישום האוכלוסין של הפלסטינים וברצונו מגרש מהגדה פלסטינים בתואנה שהם בעצם גרים בעזה כי כך נכתב פעם – ומדי פעם, מואיל בטובו לעשות מחווה לפלסטינים ולהכיר בכמה מהם שמרכז חייהם בגדה למרות שפעם גרו בעזה ככאלה. הפלסטינים כל כך שולטים בעצמם, שהדווחים המיוחדים של האו”ם שעוסקים בעניינם לא יכולים להגיע לגדה המערבית ולדווח על המצב בעצמם. כל כך שולטים בעצמם, שגם נציגים של בית הדין הבינלאומי בהאג לא יכולים להגיע לגדה (ואחר כך, כמובן, כשהם נשענים על דו”חות של ארגוני זכויות אדם ישראלים, הללו מואשמים בבגידה.) כל כך שולטים בעצמם, שמדי לילה – שימו לב לדיווחי דובר צה”ל בנושא – עוצרים חמושים ישראלים עשרות פלסטינים ומעבירים אותם למתקני חקירה וכליאה ישראלים. כל כך שולטים בעצמם, שלפני מספר שבועות הטילה ישראל מצור על רמאללה וקבטיה.

בקיצור, אין לפלסטינים שליטה על הגבולות שלהם, על המסים שלהם, על פאקינג רישום האוכלוסין שלהם, על התחום האווירי שלהם, על התחום האלקטרו-מגנטי שלהם, על המים בגדה המערבית, והם חשופים לפשיטות ישראליות יומיומיות – ולזה קוראים התועמלנים הישראלים “שליטה עצמית.”

ואז בא בוגי ובלי לשים לב ירה לטיעון הזה בראש. “הפלסטינים ביהודה ושומרון תלויים בנו, הם לא יכולים לשרוד יום אחד בלי תיאום בטחוני,” הצהיר השר לפני כשבוע. הוא אמר עוד ש”אנחנו עושים 80% מהעבודה כדי למנוע מהחמאס והג’יהאד האיסלמי להשתלט על הגדה.”

מותר לפקפק באמינות ההצהרה הזו. יעלון הרי לא יוכל לאמת אותה: הוא יתחמק ויאמר שמדובר ב”סוד בטחוני.” אבל אם ניקח את דבריו של השר כפשוטם, אז אפילו אליבא דישראל הרשמית, הפלסטינים לא שולטים בעצמם.

לדברי יעלון, רוב הפלסטינים רוצים להפיל את המשטר שלהם. הם כל כך רוצים להפיל אותו, שבלי סיוע של חמושים ישראלים הוא לא ישרוד יממה. מדובר במשטר נעדר לגיטימיות, ששנוא על עמו, ושמוחזק בכוחם של כידונים ישראלים. אין “שליטה עצמית” פלסטינית: יש דיקטטורה פלסטינית חלשה, שנשענת לקיומה על בוגי וחמושיו.

בוגי אומר איפוא, כנראה בלי לחשוב על זה יותר מדי – אומרים שאריאל שרון אמר עליו ברשעות החיננית שלו שהוא ההוכחה שרמטכ”ל לא חייב להיות אינטליגנט – שבגדה יש דיקטטורה ישראלית, אבל כזו שמופעלת על ידי שליח, והיא ממש לא טובה בזה ולא תשרוד בלי תמיכה ישראלית.

כמובן, העובדה שהרש”פ היא משת”פ ישראלי היא בדיוק מה שמערער את הלגיטימיות שלה בעיני הפלסטינים. כאן המקום להזכיר שישראל טירפדה בעבר בחירות בגדה, כשלא הסכימה להשתתפותו של חמאס בהן – וצריך לתהות האם בכך היא לא עשתה בעצם את מה שרצה המשת”פ הפלסטיני שלה. יש לציין עוד את המקרה של שובת הרעב מוחמד אל קיק: הוא נעצר על ידי חמושים ישראלים ברמאללה (השטח שלכאורה נשלט על ידי הרשות הפלסטינית) ומקורות פלסטיניים ציינו שהמעצר שלו על ידי ישראל הגיע מיד אחרי מעצרו הרביעי על ידי הרשות. כלומר, נרמז שישראל מחזיקה אדם במעצר מנהלי כדי לרצות את המשת”פ שלה. כמובן, לעולם לא נראה את הראיות לכאן או לכאן, כי אנחנו חיים במדינה דמוקרטית ושקופה.

נקודה נוספת שיש לעיין בה בדברי בוגי הוא הטרוניה שלו על כך שאבו מאזן לא הסכים להעברת נפט קטארי לרצועת עזה, כי הוא רצה לקבל על כך מסים וישראל העדיפה שלא לתת לו אותם. אבו מאזן, האיש החולה מהמוקטעה, ניסה במילים אחרות להראות סממנים של עצמאות ולקחת אחריות על גביית מסים. ישראל העדיפה שלא לאפשר לו את זה – כי לישראל בסופו של דבר הרבה יותר נוח עם משטר חמאס בעזה.

למה? כי כל זמן שחמאס שולט בעזה, קשה הרבה יותר לדבר על מדינה פלסטינית וישראל יכולה להמשיך וללעוס את הגדה, ולהפוך את המצב שם למצב של סיפוח בפועל.

לישראלים כל כך לא אכפת ממה שנעשה בשמם, ששר הבטחון שלהם יכול להגיע בפומבי למצב של doublespeak, קרי לומר (וכנראה להאמין) לשני דברים סותרים בו זמנית: שהפלסטינים שולטים בעצמם ושהם לא יחזיקו יממה בלעדינו.

וכמובן, כשהישראלים תוקעים את הראש בחול ולא מתייחסים לסתירה בדבריו של בוגי או למצב בגדה בכלל, הם מקדמים את הפיצוץ שחייב לבוא. ובפיצוץ הזה, הם ולא בוגי יהיו הקורבנות.

לבוגי יש שומרי ראש ורכב משוריין. לכם אין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הטמבל עם האצבע על ההגה הגרעיני

יש דברים ידועים, יש דברים שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים, יש דברים שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים, אבל דבר אחד ברור: בוגי יעלון הוא טמבל חסר אחריות

אלפי ישראלים התעוררו בחרדה השבוע והבינו שמה שהיה עד כה חשד עמום הפך לידיעה ודאית: שר הבטחון שלהם הוא טמבל. אמנם, יעלון לא נחשד מעולם בתבונה עודפת (שרון, בחוש ההומור המרושע שלו, אמר שהוא ההוכחה שרמטכ”ל לא צריך להיות אינטליגנטי), אבל השבוע הוא סיפק ראיות חותכות לכך שהוא בצד הלא נכון של עקומת גאוס.

יעלון אמר בכנס סגור לכאורה של מםלגתו שמערכת הבטחון יודעת מי ביצע את רצח המשפחה בדומא, אבל לא תעמיד אותם לדין כדי למנוע חשיפת מקורות. באמירות אחרות, פיזר יעלון עמימות סביב השאלה האם הרוצחים נמצאים במעצר מנהלי; הוא רמז שכן, אבל נמנע מאמירה מדויקת. יעלון אמר עוד שיש קשיים ראייתיים בהגשת כתבי אישום.

מבזק לשר הבטחון: אם אין לך ראיות לכך שמישהו ביצע פשע, אתה לא יכול לומר שאתה יודע שהוא ביצע אותו. לכל היותר, אתה יכול לומר שאתה סבור כך או שבעיניך הוא חשוד. חשד או סברה אינם ידיעה (כל זאת, מבלי להכנס לשאלה המציקה עד כמה יש לנו יכולת בכלל לדעת משהו או לומר משהו בוודאות. אנחנו עוסקים בבוגי, אחרי הכל.) כלומר, כל הבלגאן התחיל משום שיעלון בלבל בין ידיעה ובין חשד.

מכאן אפשר להסיק כמה דברים. קודם כל, כמובן, שיעלון לא ראוי לתפקידו. הרי בעצם האמירה הפומבית שמערכת הבטחון “יודעת” מי האחראים לרצח בדומא אבל אין לה ראיות, הוא שיבש את החקירה. הוא הבהיר לנחקרים (ככל שאכן יש כאלה) שאין ראיות נגדם ושמה שהם צריכים לעשות הוא לסתום את הפה ובסופו של דבר הם יילכו הביתה. השיטה הזו, יש לציין, עובדת לחשודים בטרור יהודי פעם אחר פעם; הנה דוגמא מעצבנת במיוחד. (ההנחה עד שיוכח אחרת היא שיעלון טמבל וששיבש את החקירה שלא בזדון, גם כי חזקת החפות עומדת לו וגם כי, נו, מדובר בבוגי.)

יתר על כן, הוא הוציא מידע סודי ביותר לציבור. אם קצין זוטר או רב”טית היו מוציאים מידע כזה החוצה, למשל כדי לטעון שמערכת הבטחון לא עושה מספיק כדי להתמודד עם טרור יהודי, הוא היה צפוי לעמוד לדין על ריגול או סעיף דומה. ליעלון זה לא יקרה. מי יגיש נגדו כתב אישום? וינשטיין? (הערה לעו”ד איתמר בן גביר: הנה ערר עם סיכויי הצלחה לא מבוטלים, לפחות מבחינה תקשורתית.)

גם מבחינה עקרונית הדברים של יעלון מופרכים. גופי חקירה שומרים על מודיעין, כן, אבל בניגוד למודיעין חוץ – למשל, סוכן במטכ”ל הסורי – המטרה שלהם בסיכול טרור היא לא איסופית גרידא; היא העמדה לדין. הגיוני לא לחשוף את המקור שלך, אם החשיפה הזו תביא להרשעה של דג רקק. אבל האם יש פשעים חמורים משריפתה של משפחה שלמה בשנתה? האם יש פשע שמצדיק יותר את חשיפתו של מקור? וכאמור, יעלון כבר חשף את קיומו של המקור בעצם הדיבור עליו.

ואיפה דיבר יעלון? בכנס סגור של הליכוד. כלומר, בכנס של אנשים שהם בוחריו, שהם האחראים לבחירתו מחדש. הוא היה צריך להצדיק את כשלון המערכת שהוא מופקד עליה מול בוחריו, ועשה זאת על ידי חשיפת מידע. נהדר. ואם הוא חשב שבעידן הסמארטפון יש דבר כזה “כנס סגור,” אז זו עוד ראיה שמוכיחה עם איזה טמבל יש לנו עסק.

יש לציין, אגב, שבדבריו יעלון עושה עוול לאנשים שמוחזקים במעצר מנהלי. הוא האשים-לא-האשים אותם ברצח של משפחה. אין להם שום דרך להתמודד עם ההאשמה הזו: הם הרי לא יועמדו לדין. בסופו של דבר, הם ישוחררו, מבלי שיעלון יצטרך להוכיח את ההאשמות שלו. הם אפילו לא יכולים לתבוע דיבה: יעלון אולי טמבל, אבל לא עד כדי כך שהוא יסיר את החסינות שלו מרצונו.

צריך להודות ביושר שהפיגועים הללו מציבים אתגר חריף במיוחד למערכת החקירה של השב”כ ופשל”א, מפלג הפשיעה הלאומנית של משטרת ש”י. השב”כ והמשטרה התרגלו להשען על הודאות של נחקרים. אבל האנשים שאיתם הם מתמודדים למדו את הלקח: הם לא מדברים, נקודה. הם יודעים שכל דקה שבה הם שומרים על שתיקה, מקרבת את הרגע שבו המערכת תצטרך לשחרר אותם חזרה כמנצחים אל הציבור שלהם, הרגע שבו יזכו בהון הסימבולי שבשבילו יצאו לכל זה.

יש קושי אובייקטיבי נוסף: הצתה, מטבעה, היא פשע שמשמיד ראיות. השריפה מכלה הרבה מאד, מכבי האש שמגיעים אחריה דופקים את הזירה אפילו יותר, ועד שמגיעים החיילים הראשונים לזירה עובר הרבה זמן – ואין להם מיומנות בשימור זירה. כלומר, משני האדנים של חקירה – גביית הודאה וראיות פורנסיות – בדרך כלל אין לחוקרים כלום.

יש פתרון, והוא לא מסובך במיוחד. האנשים הללו מעטים, מספרם ככל הנראה לא יותר ממאה, ובמניין המאה נמנים ככל הנראה גם אנשי הקשר – המפגעים לא משתמשים בתקשורת סלולרית כך שככל הנראה הם משתמשים בבלדרים כדי לתאם את התקיפות. הפתרון: לקחת גדוד של מג”בניקים, לשים אותו על אזרחי, ולהציב ארבעה מהשוטרים בכל רגע נתון על כל אחד מהחשודים. זה צריך להיות מעקב שלא יטרח כלל להסתיר את עצמו. החשודים צריכים לדעת שהם נמצאים על הכוונת, כל הזמן. כל אדם שהם מדברים איתו, בלי יוצא מן הכלל, צריך לפגוש תוך כמה זמן חוקר שיתשאל אותו על המפגש הזה.

תוך כמה חודשים, יקרה אחד משתיים: או שהחשודים יחושו נרדפים עד כדי כך שהם ישביתו את הפעילות שלהם – וזה כבר ישיג את המטרה. מחתרת שנכנסת להקפאת פעילות של חצי שנה תתקשה להתארגן מחדש. או שהם יעשו טעות, ויושגו ראיות.

אז למה זה לא קורה? מכמה סיבות. קודם כל, למרות כל הדיבורים על כך שישראל נאבקת בטרור היהודי כמיטב יכולתה, מאמץ כזה יצריך הרבה משאבים. שנית, חלק ניכר מהאנשים האלה מקושר פוליטית. בין השאר, לאנשים שאיתם נפגש יעלון על בסיס קבוע. לא יחלפו שבועיים של המעקב האינטנסיבי הזה, והמגזר ישכח שהוא אמור לגנות טרור כי זו לא דרכנו ויתחיל להשמיע זעקה גדולה ומרה על רדיפה פוליטית. ולמגזר יש השפעה יוצאת דופן במרכז הליגוד. אחרי הפינוי של בתי דריינוף ולפני שורה של פינויים אחרים, יעלון רגיש במיוחד ללחץ כזה.

ליעלון, בקצרה, אין את האומץ האזרחי להתמודד עם הטרור היהודי. הוא מעדיף ללהג בפני בוחריו ולדבר על כך שהוא “יודע” מי הרוצחים, כאילו הידיעה הזו, שאיננה מלווה במעצר ומשפט, צריכה לנחם משהו. מהפרשה הזו אנחנו צריכים ללמוד שני דברים: קודם כל, מה שווה “הידיעה” של מערכת הבטחון הישראלית; זכרו את זה בפעם הבאה שהמערכת תטען שהיא “יודעת” שמי שנראה כמו קורבן רנדומלי של חיסול מהאוויר היה ראש נחש מסוכן.

ושנית, ששר הבטחון שלכם הוא טמבל מסוכן. מסוכן, כי יש בידיו הרבה כוח. מסוכן, כי על פי פרסומים זרים הוא אחד משני האנשים עם האצבע על ההדק הגרעיני. מסוכן, כי הלהג שלו בפני חברי מרכז הליכוד מראה מה שווה שיקול הדעת שלו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

במה ישראל דמוקרטית?

ההצבעה החשאית על יציאה למלחמה באיראן מעוררת תהיה: האם המשטר שלנו דמוקרטי בכלל?

בימים האחרונים רגשה הארץ סביב הקלטות של אהוד ברק, בהן הוא נשמע מתאר את המהלכים שכמעט והובילו למלחמה עם איראן בשנים 2010-2012. על פי ברק, שכמובן מוסר כאן את גרסתו לספרי ההיסטוריה ושבימים אלה צריך הסחת דעת מהירה לאור העובדה שהוא חשוד בקבלת שוחד, היו שלושה נסיונות שלו ושל שותפיו לממשלה בשנים האמורות לצאת למלחמה עם איראן.

בשנת 2010, לדבריו, הרמטכ”ל אשכנזי טירפד את המהלך באומרו שהצבא לא כשיר עדיין (צריך לזכור שברק ואשכנזי הם אויבים בנפש שחתרו זה נגד זה.) בשנת 2011, אומר ברק, נערך דיון בשמיניה. הצבא אמר שהמבצע אפשרי – לא קל, אבל אפשרי – והתכנית הוצגה לשמיניה. במהלך הדיון, לדבריו, הוא ראה את השרים שטייניץ ויעלון “נמסים”, והשמיניה דחתה את ההצעה. מאחר והיא דחתה אותה, לא היה טעם להעלות אותה לקבינט.

יש כאן כמה נקודות שראויות לציון. ראשית, הן שטייניץ הן יעלון לא הכחישו את הדברים. הם הביעו הרבה זעם על חשיפת דיונים פנימיים, אבל הם לא הכחישו אותם. יש להניח שהדברים נכונים. שנית, כפי שהתקשורת הישראלית נמנעה ברובה לציין, שניים הם לא רוב מתוך שמונה. היו עוד שלושה חברי קבינט שהתנגדו: בגין, ישי ומרידור. למעשה, השמיניה היתה קרועה בין שתי קבוצות של שלושה שרים (ברק, נתניהו וליברמן מצד אחד, בגין, ישי ומרידור מצד שני). יעלון ושטייניץ היו רק השניים שהכריעו את הכף.

השאלה האם שטייניץ היה מצביע בניגוד לעמדת נתניהו, כלומר האם הוא מסוגל לגבש עמדה עצמאית המנוגדת לזו של נתניהו, פתוחה. אישית, אני חושב – לאור הרקורד של שטייניץ בוועדת חוץ ובטחון, שם הוא העז להתמודד עם אמ”ן וללכת ראש בראש עם רמטכ”ל פוטשיסט, אחד בוגי יעלון – שדווקא כן. אבל השאלה האישית פחות חשובה. מה שעולה כאן הוא שנתניהו הביא לשמיניה להצבעה הצעה על תקיפה, והיא נפלה.

ב-2012, על פי ברק, קרה משהו מעורפל ולא ברור. כביכול, אי אפשר היה לתאם מועד תקיפה שבו לא היו כוחות אמריקאים בישראל, ואם היו כוחות כאלה בישראל בזמן התקיפה אז ארה”ב היתה מסתבכת. זה סיפור משונה, בלשון המעטה. יש פה פרט אחד חסר בגודל בולדוזר.

ב-2010 לא היתה הצבעה, כי לדברי ברק היה ברור לו שאם הרמטכ”ל מתנגד הוא יפסיד. ב-2011, נערכה הצבעה ונתניהו וברק הפסידו. אבל, על פי ברק, ב-2012 הוחלט לצאת לתקיפה והיתה בעיית תיאום עם האמריקאים. מי החליט? האם היתה הצבעה שניה בשמיניה? האם הקבינט התכנס והחליט? אם לא, מי החליט? נתניהו וברק לבדם?

זו, משום מה, נקודה שהתקשורת הישראלית לא התייחסה אליה. יש סיבות טובות לחשוב שברק לא אומר כאן את האמת. קודם כל, מדובר באהוד ברק. שנית, זו היתה שנת בחירות בארה”ב. נתניהו היה מסובך עד צווארו בנסיונות לסייע למועמד של השוגר דדי שלו, הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, לנצח בבחירות. גרירתה של ארה”ב למלחמה עם איראן היתה כנראה צעד אחד יותר מדי. שלישית, התרגיל אמור היה להיערך באפריל ונערך בסופו של דבר באוקטובר. זה אכן קרוב מדי לבחירות. אבל למה רצתה ממשלת ישראל לדחות את התרגיל מאפריל?

אלה, עם זאת, זוטות. יש בסופו של דבר ארבע שאלות: א. האם קיבל הקבינט החלטה לתקוף את איראן? ב. אם התקבלה החלטה מונומנטלית שכזו, למה ההתקפה לא בוצעה? ג. אם לא קיבל הקבינט החלטה כזו, מי הורה לצבא להיערך לתקיפה? ד. למה מסתירים את הנקודה הזו מאיתנו?

שורה של חברי כנסת ועיתונאים (!) קבלו מרות בימים האחרונים על כך שהדברים של ברק בכלל פורסמו. הם חושבים שהצנזורה צריכה היתה לפסול אותם. יש גם טענות, שנראות קלושות למדי, על כך שברק בכלל הפר את החוק.

ואני רק שאלה: אם אזרחי ישראל לא אמורים לדעת שהממשלה שלהם החליטה להוציא אותם למלחמה, והם אמורים לקבל את הידיעה הראשונה על כך כשטילים איראנים יפלו על הראש שלהם, האם אפשר בכלל לקרוא למשטר שלנו דמוקרטי?

מבין כלל ההחלטות שהציבור במדינה דמוקרטית אמור לקבל באמצעות נציגיו, שתיים הן קרדינליות: התקציב והחלטה על יציאה למלחמה. ממשלת נתניהו לא העבירה תקציב חד שנתי מאז 2009. שתי מערכות בחירות – 2013 ו-2015 – נערכו מבלי שהממשלה הצליחה להעביר תקציב לאותה השנה. אין שום סימן שהכנסת בכלל עודכנה בדיונים על מלחמה.

אז, גם אם נניח עכשיו לשאלה המרכזית של שליטה על מליוני נתינים שלא בחרו בממשלתם, האם ישראל של גבולות 1948 בכלל דמוקרטית? אם הכנסת לא מצביעה על יציאה למלחמה – כנגד מדינה שישראל, נזכיר, לא נמצאת איתה במצב מלחמה רשמי – וההחלטה הזו מתבצעת במחשכים, על ידי אנשים שכמות המידע שלהם מוגבלת, והיא נשמרת בסודיות מפני הציבור, האם זה משטר דמוקרטי?

פורמלית, יש לציין, ההליך ב-2011 הוכיח את עצמו. שמונה שרים התבקשו להחליט על מלחמה, ולמרות לחץ עצום מצד ראש הממשלה ושר הבטחון (את שר החוץ ליברמן אף אחד לא סופר, ובצדק), דחו את ההצעה. ברק צריך להכיר את הסיטואציה: ב-1991 הוא דחף, כסגן רמטכ”ל, לפלישה לעיראק והקבינט דחה את ההצעה במאמץ. אז שיטת האחריות הקולקטיבית עבדה, וזה טוב.

אבל רבאק, אנחנו אמורים לדעת מדברים כאלה. אנחנו, רשמית, חבר הנאמנים שמנהל את המדינה הזו. אם מסתירים מאיתנו את ה עובדה שהממשלה הצביעה על מלחמה ב-2011 ודחתה את ההצעה; אם מסתירים מאיתנו את העובדה שהיא החליטה לצאת למלחמה נגד איראן ב-2012, או גרוע מכך – שראש הממשלה ושר הבטחון שקלו פוטש – איזו משמעות יש לכך שמדי פעם נערכות כאן בחירות? אם אין לנו את המידע המינימלי הזה, שמטיל אור אחר לגמרי על ההתנהלות של ממשלת נתניהו; אם אנחנו לא יכולים להביא אותו בחשבון בעת הליכה לקלפי, מה נשאר מהקליפה הריקה של הדמוקרטיה?

ממשלות דמוקרטיות לא מנהלות מלחמות סתרים. אם ממשלת נתניהו רוצה לצאת למלחמה, אם היא הגיעה להצבעה בנושא, הציבור צריך לדעת מכך, ובהקדם. רצוי להזכיר איך התנהלו הדברים בבריטניה ובארה”ב: הפרלמנט הבריטי דחה לפני כשנתיים את דרישת הממשלה לצאת למלחמה בסוריה, וסביב המלחמה בעיראק התנהלו ויכוחים סוערים ופומביים מאד; בארה”ב, המלחמה בעיראק ב-2003 עמדה במוקד של דיון ציבורי סוער לפניה ולאחריה; ההחלטה לצאת למלחמה בעיראק ב-1991 עברה ברוב דחוק בסנאט. היה דיון, היום אנחנו יודעים שהוא לא היה מספק ושהוא היה רווי מניפולציות, אבל היה דיון. הילארי קלינטון הפסידה את הפריימריז הדמוקרטיים הרבה בגלל ההצבעה שלה אז.

אף חבר כנסת ישראלי, אף שר ישראלי, לא ישלם מחיר על ההצבעה שלו בנושא איראן – הראשונים כי לא נתנו להם בכלל להצביע, האחרונים כי מסתירים מאיתנו את עצם ההצבעה שלהם. זו איננה דמוקרטיה. זו אוליגרכיה עם יחסי ציבור טובים. ועל העיתונאים שמועלים בתפקידם, שהוא ליידע את הציבור – טוב, נראה שכבר התרגלנו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

דחליל הבטחון

עוד נדבך במצור על עזה קרס אתמול, והוכיח שוב שאין שום קשר בין בטחון ובין הרטוריקה הישראלית עליו

הפלסטינים השיגו אתמול (ו’) נצחון במהלך ההצבעה על ההצעות שלהם בפיפ”א: הארגון ידון בשורה של דרישות פלסטיניות ותלונות שלהם על הפרות שמבצעת ישראל. אלו היו הפרות שהפלסטינים מתלוננים עליהן כבר למעלה משנתיים, וישראל מתעלמת מכך. קודם להצבעה, מתוך חשש למפולת דיפלומטית ותחילת גורלה של דרום אפריקה, העלתה ישראל הצעת פשרה. בין שאר ההצעות שלה, היא הבטיחה להנפיק לכדורגלנים פלסטינים תעודות מעבר שיקלו עליהם לעבור בין הגדה המערבית ורצועת עזה ובין הגדה לחו”ל.

הרעש הזה שאתם שומעים הוא קריסת עוד נדבך אחד במצור בן תשע השנים על עזה. במשך שנים, טענה ישראל בעקשנות שהיא חייבת לעכב ולבדוק כל מעבר של אנשים מהגדה לרצועה, כדורגלנים בכלל זה. לכו תדעו מה הם מבריחים בתוך הכדורים אלה, זה סיכון בטחוני. אתמול, כדי להסיר מעל ממשלת נתניהו את מר המוות של בידול בינלאומי שבועיים לתוך כהונתה, הסיכון הבטחוני הזה התפוגג. פתאום אפשר לוותר על הדרישה הזו.

זה לא המקרה היחיד, כמובן. המקרה הבולט הוא זה שמחר נציין חמש שנים להתרחשותו: המשט לעזה של המאווי מרמרה. אחרי הרעש הבינלאומי שנגרם כתוצאה מהטבח (כן, טבח, כולל רצח של לפחות אדם אחד במצב של הוצאה להורג) שביצע צה”ל על המאווי מרמרה, ישראל הסירה את הרוב המוחלט של הגבלות על הכנסת סחורה לעזה. ההגבלות הללו כללו, נזכיר, איסורים על הכנסת שוקולד, צעצועים (!), ריבה, חלבה ועוד. ישראל, בהנהגת פושע המלחמה לכאורה עמוס גלעד, שקדה על תכנית “כמעט הרעבה” של רצועת עזה. כל זה נעשה בשם הבטחון. ופתאום, כמה ימים אחרי המרמרה (כאן המקום להזכיר שוב שצה”ל עדיין לא פרסם את הצילומים שבוצעו עליה, והיו אף טענות שהשמיד אותם), התירוץ הבטחוני הזה התפוגג.

בתירוץ הבטחוני פגשנו שוב בפרשת המשקף. הולנד מימנה שתי מכונות שיקוף ענקיות שהמטרה שלהן היא לעקוף את התירוץ הבטחוני: הן סורקות תוך זמן קצר מאד כמויות גדולות מאד של סחורה, וזו שאין בה שום דבר חשוד יכולה להמשיך הלאה. את מכונת השיקוף שיועדה לרצועת עזה סירבה מערכת הבטחון להפעיל. האסטרטג העליון של ישראל, בוגי יעלון, אמר לכנסת שהוא מפעיל את המשקף לצרכי העברת סחורה לאירופה – סחורה שמועברת דרך נמלי ישראל, כולל נתב”ג – אבל לא מוכן להפעיל אותו לצרכי בדיקת סחורה לקראת העברה לגדה. למה? “בטחון.” למה ארגז מעזה יכול להגיע לנתב”ג אבל לא לג’נין? על זה בוגי לא ידע לענות. הסיבה לכך פשוטה: אין לזה שום קשר לבטחון. ישראל רוצה ליצור מצב שבו התרגלנו לחשוב שרצועת עזה והגדה מנותקות. ה”בטחון” הוא רק תירוץ.

האסטרטג המהולל הנ”ל השתמש בדחליל הבטחון לאחרונה גם בפרשת אוטובוסי האפרטהייד. למרות שהצבא התנגד לתכנית, ולמרות שהשב”כ העניק אישורי כניסה לכל העובדים המעורבים, בוגי יעלון התעקש להפעיל את תכנית האפרטהייד כשהוא טוען שיש בכך צורך בטחוני. הוא היחיד שטען כאן ומותר להניח שכמו בכל פעם שהוא מדבר על בטחון, הוא משקר. הפעם, הצורך של יעלון הוא לשמר את מעמדו בקרב הפסיכים של ועד מתנחבלי השומרון, שהם היוזמים של המהלך הזה. אין לזה דבר וחצי דבר עם בטחון.

למה הם משתמשים בתירוץ הבטחון? משתי סיבות. קודם כל, הם יודעים שאם הם ישתמשו בו, אף אחד לא ישאל יותר מדי שאלות. יש הרי הסבר בטחוני, והסבר בטחוני כבר קרוב מאד לתחום השו-שו ומוטב שלא לשאול שאלות. הסיבה המדכאת יותר היא שמערכת הבטחון כבר למדה שהיא יכולה לעשות לפלסטינים מה שהיא רוצה, והציבור הישראלי יתעלם. לא אכפת לו. הבעיה היחידה היא התקשורת הבינלאומית. זו הסיבה שתירוצי בטחון ותיקים כמו הצורך למנוע כניסת שוקולד לרצועה והצורך לעכב את הספורטאים שלה מתאדים ברגע שיש יותר מדי תקשורת בינלאומית. החונטה יודעת שבחו”ל לא יקנו את הצ’יזבטים שלה בקלות, וברגע שיש תשומת לב תקשורתית, היא מעדיפה לוותר.

אל תשכחו, אתם שמממנים את הבהמה הירוקה ואתם שאחראים עליה, אל תשכחו. בפעם הבאה שהיא תקריץ לכם איזה תירוץ בטחוני, שאלו את עצמכם איפה השקר, כי הנחת היסוד צריכה להיות שאף על פי שיש לישראל צרכים בטחוניים לגיטימיים, ברוב מוחלט של המקרים שבו היא מנופפת בבטחון, היא משקרת כדי לחפות על אינטרס אחר. לפעמים המטרה היא שינוי גיאו-פוליטי, כמו מדיניות הבידול שמעולם לא זכתה לדיון ציבורי בישראל; לפעמים המטרה היא שיקול פוליטי גרידא, כמו שמירה על כוחו של יעלון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

חקירת פשעי מלחמה: מ.ש.ל

במשך שבועות בנתה מערכת ה-hasbara תפאורה שאומרת שישראל חוקרת את עצמה – ואז געה שר הבטחון

במהלך מבצע “פאלוס זקור” (זוכרים אותו?), נקטו שני ארגוני זכויות אדם, בצלם ויש דין, בפעולה חריגה: הם פרסמו הודעה שבה הם אומרים שאין לישראל כל כוונה לחקור פגיעות בפלסטינים, ושמערכת החקירות הצבאית שבורה לחלוטין. הארגונים (גילוי נאות: הח”מ כותב בלוג בתשלום עבור יש דין) ציינו, בין השאר, את העובדה שאין שום אפשרות שחקירת מצ”ח תוכל להגיע לדרגים האחראים למה שהתרחש בעזה. מצ”ח יכולה, בדוחק, לחקור את מח”ט גבעתי, ואולי, אולי, את אלוף הפיקוד; היא לא יכולה בפועל לחקור את הרמטכ”ל, והיא לא יכולה – ובצדק היא לא יכולה, זה לא בסמכותה – לחקור את הדרג המדיני. המשפט הבינלאומי קובע שלבכירים יש אחריות למעשי הזוטרים מהם. החקיקה הצבאית הישראלית לא מכירה בעקרון אחריות המפקד, והחוק הישראלי כלל לא מכיר בקונספט של פשעי מלחמה, כלומר (בהפשטה גסה) פשעים שבהגדרה ענישתם חמורה יותר וקשה הרבה יותר לקבל עליהם התיישנות. יש דין הוציא דו”ח מצוין בנושא, שאפשר לקרוא כאן (הקפידו לקרוא את הדו”ח המלא).

כשבוע לאחר מכן, הוציא בצלם הודעה חריפה אף יותר: הוא אמר שהוא לא מאמין שהחקירות של צה”ל על שהתרחש בעזה יובילו למשהו שהוא מעבר לטיוח, ועל כן בצלם לא ישתף פעולה עם החקירות של צה”ל. שתי ההודעות לוו בצווחות היסטריות של הימין היהודי: איך מעיזים לומר שצה”ל ביצע פשעי מלחמה. ובכן, הוא ביצע לא מעט מהם. העובדה שהימין היהודי לא מכיר בהם, כפי שהחקיקה הישראלית לא מכירה בעצם הקונספט של פשעי מלחמה, לא משנה את העובדות. והעובדות הן קבועות, כמעט חוק טבע: הצבא משחרר את החיה שבאדם ואז מאבד עליה שליטה.

בשבועות האחרונים, כלי התעמולה של המדינה היהודית – בראשם, כמובן, העיתונות היהודית, שפחות ופחות מעזה להתמודד עם צה”ל אלא בשאלות של בזבוז ותקציב – סיפרו לנו בהתלהבות שיש חקירת מצ”ח חדשה ונוקשה, ושכל מיני קצינים מהמלחמה האחרונה מתחילים לשקשק. צה”ל חוקר את עצמו, פרסמו העיתונים בגאווה את ההודעה ששלח להם דובר צה”ל “לפרסום בשם הכתב,” והוא עושה עבודה מצויינת. ולא לשכוח, הוסיפו שם, כדי להרגיע את הנמר המיליטריסטי, שהמטרה של החקירה היא שאפשר יהיה להראות לעולם שחקרנו, מה שיגן על הפושעים. או, במילים אחרות, מה שאמר בצלם כבר בספטמבר: שהמטרה של החקירות היא טיוח.

ספק, אגב, אם הטיוח הזה יועיל. כדי למנוע העמדה לדין בחו”ל, החקירה הישראלית צריכה להיות חקירה אמיתית. מי שרוצה לראות איך נראית חקירה של מצ”ח, יוכל לראות דוגמא מוצלחת בפוסט הזה, שנכתב עבור יש דין. שימו לב במיוחד לאופן שבו התחקיר הצבאי משמש כתואנה לדחיית החקירה ולמריחה שלה. לארגוני זכויות האדם יש די ראיות כדי להוכיח, משפטית, שהחקירה הצבאית היא במקרה הטוב בדיחה ובמקרה הרע שיתוף פעולה שקט עם הפושעים. וזה המצב, כפי שציינו הארגונים בהודעתם בספטמבר, כשמצ”ח חוקרת חיילים במצב רגיל. אין לה שום סיכוי במצב לחימה.

אבל צה”ל הודיע שהוא חוקר ושיהיה בסדר, והעיתונות היהודית ציטטה אותו בצייתנות. מי שטרח להרים את הראש, יכול היה לראות את הקרחון מתקרב במהירות: “יום שישי השחור” ברפיח, שבו הוריד צה”ל אש בלתי מבחינה על אוכלוסיה אזרחית בנסיון שאין לכנותו אלא כמטורף לרצוח חייל שלו ובלבד שלא יהפוך לשבוי. יותר ויותר מידע צץ על כך: לפני כשבועיים, צצו הקלטות – חלקיות וערוכות – מרשת הקשר של אחד מגדודי גבעתי. המדליף, כמובן, בחר את הקטעים שהודלפו. והצנזורה אישרה את הפרסום. מותר להעריך שאם היה שם משהו מפליל באמת – לכו תדעו מה יש במקור – התקשורת היהודית לא היתה מפרסמת אותו. זוכרים את הסרטון שפרסמה התקשורת הפלסטיני של הקרב בחוף זיקים? הקרב שבו הסתבר שהצבא החזק ביותר במזרח התיכון נזקק לשריון, סיוע אווירי וירי ארטילרי מהים, הכל מלווה על ידי מפעילי מל”טים, כדי להרוג ארבעה חמושים נועזים ונחושים, שנלחמו כמו שצה”ל היה נלחם פעם? הוא היה מביך מאד והתקשורת העדיפה להתעלם ממנו עד שכל העולם ראה אותו. (בהערה מוסגרת, הסרטון היה מביך במיוחד בשל ההתייחסות הראשונית של דובר צה”ל לנושא, בסרטון משלו, שבו כהרגלו שיקר.)

ואז בוגי פתח את הפה.

אתמול (ה’) הודיע שר הבטחון, לגמרי במקרה האיש שממנה את הפרקליט הצבאי הראשי, שהוא ממש לא רוצה שתהיה חקירה של מה שקרה ברפיח. יעלון אמר ש”מתרוצצות עכשיו הרבה מאוד שמועות והרבה אמירות, למשל באירוע של חטיבת גבעתי באותו יום שישי ברפיח. האירוע הזה לא נמצא בחקירת מצ"ח. אני מקווה שאף אחד לא יחליט להכניס אותו לחקירת מצ"ח. זה אירוע מבצעי שהתקבלו בו החלטות כאלה ואחרות, זה לא משהו שבודקים אותו בכלים פליליים. צריך לתחקר אותו בכלים פיקודיים כדי להשתפר בפעם הבאה.”

כלומר, שר הבטחון, האיש שאחראי פיקודית על הטבח ברפיח ושלגמרי מועמד עכשיו לביקור בהאג – האו”ם הודיע שפלסטין תצורף לבית הדין הבינלאומי באפריל, והפלסטינים כבר הגישו תלונה על אירועי רפיח – מורה למשטרה הצבאית החוקרת מה אסור לה לחקור. פה, הוא אומר להם, אסור לכם לגעת. ואם תגעו, הוא לא צריך לומר, אתם תצטרכו לחפש ג’וב אחר.

יעלון הבהיר בדבריו את מה שארגוני זכויות האדם כתבו כבר בספטמבר: שמצ”ח לא יכולה לחקור את פשעי המלחמה של צה”ל. היא לא יכולה, כי אם היא תטפס גבוה מדי – יותר ממ.פ., נניח – יעצרו אותה. ולפעמים ההחלטה לעצור את החקירה מגיעה בשלבים הרבה יותר נמוכים: האלוף דורון “לונדון לא מחכה לי” אלמוג הפסיק את חקירת מצ”ח, כשזו חקרה את הנהג שדרס את רייצ’ל קורי. וכאמור, לרמה של יעלון היא לא יכולה להגיע בכלל.

אבל.

אבל אם אלוף הפיקוד, או המח”ט, או האוגדונר, ירגישו את מר החקירה מתקרבת אליהם, אם יסתבר שהפצ”ר שייך למסדר מתאבדים חשאי ושהוא מורה לחוקרים לעשות את תפקידם, אז ישנה הסכנה הסבירה לגמרי שהכדור יגולגל למעלה. מה אתם רוצים, יאמר האלוף, השר אישר את הכל. אני? אלי אתם באים? יזדעק האוגדונר, הנוהל הזה תוכנן מראש בישיבות עם השר. הרי אתם לא חושבים שלא דנו באפשרות הזו מלכתחילה. עכשיו באים? יאמר המח”ט, בעסה, הפריימריז של הבית היהודי נגמרו לפני חודש. אבל אם אנחנו כבר פה, אולי כדאי שתדעו – השר קיבל עדכון בזמן אמת.

רגע, מישהו חושב שיעלון לא קיבל דיווח בזמן אמת? מישהו חושב שאפשר היה להפעיל כזו כמות של אש על רפיח בלי אישורו? ומישהו באמת חושב שהעדויות הפוטנציאליות האלו של הבכירים יישארן במצ”ח? אפשר להוציא ממנה את המידע הזה. זה יצריך בג”צ, כן, אבל זה לגמרי יהיה שווה את זה. וברגע שזה ייצא, יעלון יהיה בבעיה אמיתית. מי יודע, אולי אפילו יהיה מספיק לחץ חיצוני שישלול ממנו את התפקיד הכיפי עם הטיסה החופשית במסוקים.

אז מה יש לנו פה? מערכת צבאית שלא מסוגלת לחקור אבל מייצרת מצג שווא שכן, בסיוע נלהב של התקשורת, ושר בטחון שהוא בעצמו חשוד פוטנציאלי שפועל בפומבי לשבש את החקירה, שעשויה להגיע אליו.

מ.ש.ל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, אני רוצה להודות לכל מי שאיחלו לי בהצלחה בפריימריז הבאים. אשתדל שלא לאכזב אתכם.

(אני אורגניזם לומד. מהר.)

(יוסי גורביץ)