שלושה אירועים מהימים האחרונים מבהירים למה הממשלה הזו חייבת ללכת, לפני שהיא תגרום עוד נזק

בתבהלתו, הודיע בתחילת השבוע ראש הממשלה נתניהו – כשלידו יושב כעציץ ישראל כץ, רשמית שר האוצר – על כך שהממשלה תעביר סכומים מגוחכים (750 ש”ח לרווקים, כמה אלפים למשפחות עם ילדים) לאזרחים, כדי שאלה יוכלו לשרוד איכשהו. הפאניקה שמאחורי המהלך היתה מובהקת; לרוע המזל, עיקר הביקורת על המהלך היתה על עצם חלוקת הכסף, לא על העובדה שהסכומים היו נלעגים. מה תעשו עם מענק חד פעמי של 750 ש”ח? אם אתם מובטלים, או מחזיקים כעת בהיקף משרה חלקי בגלל המגפה, הוא פשוט ייבלע במינוס שלכם.

אם נתניהו היה רוצה להועיל במשהו, הוא היה מודיע על העברת סכום קיום לכל האוכלוסיה (כפי שעשו בספרד) או על סכום משמעותי יותר (אפילו דונלד טראמפ העביר 1,200 דולרים לכל אזרח). הצעד הזה היה מיועד להקל על מצוקתפו הפוליטית של נתניהו – לשחד את העם. הוא נכשל. נוכח הביקורת החריפה מכל עבר, הודיעה הממשלה שבעצם, היא לא תעלה את זה להצבעה ביום ראשון.

נתניהו הולקה, אכל את הדגים המבאישים, וגורש מהעיר. אבל זה לא נגמר שם. ביום חמישי האחרון, קיים נתניהו ישיבת ממשלה בשעה 20:30 (כל הישיבות שהוא עורך בנושא הקורונה נערכות בשעות לא סבירות), ויצא עם גזירה חדשה: סגירה מיידית של המסעדות החל מיום שישי (אתמול). קמה סערה: מסעדנים הבהירו שהם לא מתכוונים לציית להנחיה כזו מעכשיו לעכשיו, כי הם כבר קנו אוכל והם לא יזרקו. אז בשעות הצהרים של יום שישי – אחרי שחלק מהמסעדנים סגרו את המסעדות שלהם וזרקו או תרמו את האוכל – הממשלה הודיעה על אחורה-פנה, ומעכשיו סגירת המסעדות תתרחש מיום שלישי והלאה.

במקביל, ישראל כץ – האיש שנמצא בפוליטיקה 40 שנה ואף אחד לא זוכר למה או יכול להצביע על הישג כלשהו שלו – הודיע על הפסקת העברת הכספים לעמותות שמסייעות לאנשים במצוקה, ביניהם ניצולי שואה ואנשים בעלי מוגבליות, כי לדבריו יש חשש ש”חלק מהעמותות מקיימות פעילות הנוגדת את ערכיה ומדיניותה של הממשלה.”

נניח עכשיו לכך שכסף ציבורי שייך לציבור, לא לממשלה; שעיקר מהותה של מדינה דמוקרטית הוא שיש בה פעילות של אנשים שמתנגדים לממשלה ורוצים בהפלתה; המטרה של כץ היתה לקושש קולות בקרב מצביעי הליכוד, משום שהמהלך שלו מיועד למניעת סיוע למבקשי מקלט שנמצאים בישראל.

מיותר להרחיב את הדיבור על מדיניות הממשלה הנואלת ביחס לפליטים הללו. נאמר רק שהאנטי ציונים הוותיקים צדקו: כפי שכתב לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה, בתחילת המאה ה-20, שמדינה יהודית “תביא בפלסטינה עצמה ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים, ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת.”

לחרפה שנובעת מקיומה בפועל של מדינה יהודית כבר התרגלנו. מתרגלים להכל. מדי פעם צריך להזכר שזה בעצם לא נורמלי, אבל מתרגלים. אבל מה שקרה בהחלטה הבזויה מהרגיל של כץ הוא לא רק הפגנה מחודשת של צחנת הציונות: האיש החליט שבאמצע מגפה שלא נראתה כמוה מזה מאה שנים, מה שחשוב הוא להיות פרעה ולהתרשע על האוכלוסיה החלשה ביותר בישראל – גם במחיר של פגיעה באוכלוסיות מוחלשות אחרות. ומה יקרה לפליטים שייקלעו למצוקה ורעב? יהיו עוד מחלות. כץ אולי לא שם לב, אבל מחלות לא מבחינות בגבולות ששורטטו על מפה.

אבל, כמובן, לכץ לא אכפת מכל זה. הוא בסך הכל שלח איתות לחברי הליכוד שבהתמודדות הקרובה על תפקיד מנהיג המפלגה, הוא היה יותר בן זנאי, יותר גזען יהודי, מאשר המתחרים האחרים. זה מה שהיה חשוב לו.

וזו מהותה של הממשלה הזו, שמתהדרת בכך שהיא “ממשלת קורונה”: אפס יכולת, אפס ביצועים, ברבורים בלתי פוסקים, ותוספת נזק לציבור. נתניהו מסרב למנות אחראי קורונה – רק זה חסר לו, שמישהו יצליח במקום שבו הוא נכשל. הספינה נעה לתוך טייפון, והקפטן והחובלים רבים מי יצטלם יפה יותר ליד ההגה.

הממשלה הזו חייבת ללכת. אבל האשמה היא לא רק בנתניהו וחבר הליצנים מהליכוד. המפלגה הזו כבר הוכיחה שהיא איבדה כל עמוד שדרה או יכולת. יותר מדי שנים בשלטון, והצורך הבלתי פוסק לרקד בפני חברי המפלגה הקיצוניים מהממשלה, הרקיבו אותה.

כל זה לא חדש. כל זה היה ידוע גם לפני הבחירות האחרונות. האשמה היא בראש ובראשונה במאפשרים (enablers) של הליכוד: בנימין גנץ, גבריאל אשכנזי ושאר חסרי החוליות של כחול לבן. הממשלה הזו חייבת ללכת, ואם לא תארגן בחירות במהירות אז יש לשתק את המדינה עד שהיא תיאלץ ללכת, לפני שתהרוג עוד מאיתנו – אבל אסור, אסור, אסור שמי שיצא נשכר מכך הוא מי שמכר את מצביעיו. אסור שחוטא יצא נשכר. כל מי שיושב עם נתניהו פסול לשרת אי פעם בתפקיד ציבורי.

וצריך לומר את זה גם עכשיו, כי עוד שבועיים ינסו לגרום לנו לשכוח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: אני מזכיר שביום רביעי אערוך את ההרצאה שלי, “כל מה שרצית לדעת על היהדות והיה לך מספיק שכל לא לשאול את הרב.” ההרצאה תיערך בזום בשעה 19:00, והיא כרוכה בתשלום של 20 ש”ח לפחות. המעוניינים להשתתף מתבקשים לשלוח מייל ל[email protected]

(יוסי גורביץ)

איך ישראל תחת נתניהו הופכת לסוג של טורקמניסטן. שלוש תמונות

אחת האומללות שבמדינות הפוסט-סובייטיות, טורקמניסטן, נשלטה אחרי קריסת הגוש הסובייטי על ידי אפרטצ’יק ותיק, ספרמוראט ניאזוב. הוא החזיק בשלטון עד התפגרותו ב-2006. פעם, מזמן, כשעוד עבדתי בנענע, נתקלתי בסיפור משונה במיוחד ביחס אליו: הוא החליט לבנות ארמון קרח בבירה. לא היה שום הגיון בארמון קרח במדינה כמו טורקמניסטן, אבל ניאזוב רצה כזה. אז המדינה בנתה. הוא עדיין שם.

נזכרתי בניאזוב השבוע כששמעתי את הסיפור הבלתי נתפס הבא: ראש ממשלתנו היקר תרם את כתבי אביו לספריה הלאומית. עד כאן, הכל בנוהל. לכתבים של בן ציון נתניהו יש אשכרה חשיבות. הוא היה חוקר חשוב ואחד העורכים של האנציקלופדיה העברית. אבל כאן מגיע הקטע המשונה: נתניהו ביקש שכתבי אביו יישמרו בבונקר. לספריה הלאומית לא היה בונקר, אז היא בנתה בונקר. נתניהו לא הקציב כסף לבונקר; הספריה נאלצה לוותר על תכניות אחרות שכבר תקצבה כדי לעמוד בעלויות הבונקר.

מותר להניח שעלותו של בונקר עולה על עלותם של הספרים שראש הממשלה תרם. מותר גם להניח שאם הדרישה היתה מגיעה מתורם פרטי, הספריה היתה אומרת לו – בכל הנימוס האפשרי – שעם כל הכבוד, בונקר זה דבר יקר ואם הוא רוצה בונקר פרטי, יואיל נא לגייס את הסכומים הנדרשים, והספריה תעשה כמיטב יכולתה, ככל שהדרישה לא פוגעת בתכניות האחרות שלה, למלא אחר מבוקשו.

אבל פה הגיעה הבקשה מראש הממשלה. ראש ממשלה שנמצא בתפקידו עשר שנים וכולם יודעים שעד כמה שזה תלוי בו, אין לו שום כוונה ללכת. הספריה הלאומית לא נמצאת תחת אחריותו של נתניהו, אבל לכל ברור שהוא יכול לגרום לה נזק ניכר אם יחליט לעשות זאת. אז הספריה גנזה כמה פרויקטים שהיו ככל הנראה מועילים לציבור, ובנתה במקומם בונקר. הסיפור נחשף על ידי התאגיד לפני כשבוע, ופשוט טבע. למה טבע? כי הוא מערער יותר מדי את התפיסה הבסיסית שאנחנו חיים במשטר דמוקרטי ולא במשטר מלוכני.

[…]

היום הכריז שר התחבורה ישראל כץ שהתחנה החדשה שתבנה ליד הכותל המערבי תקרא על שם דונלד טראמפ, וזאת בשל ההכרזה של טראמפ על הכרה בירושלים כבירת ישראל. נניח עכשיו לעובדה שטראמפ – אפילו טראמפ – הקפיד שלא להכיר במזרח ירושלים כשטח ישראלי, ודיבר ספציפית על כך שגבולה של ירושלים ייקבע במשא ומתן. מה שחשוב פה זו העליבות והלקקנות.

אני לא אוהב את העיר הזו. לדעתי הבעיה המרכזית שלה היא שטיטוס לא גמר את העבודה ב-70 ושאדראינוס היה טיפש מספיק כדי לבנות את המקום מחדש. אילו נמחקה העיר הזו מעל פני האדמה כבר אז, סביר להניח שהרבה מאד סבל היה נמנע. אבל אין מנוס מלהודות שלאור העובדה שהיא בכל זאת התקיימה, הסתובבו בה הרבה מאד טיפוסים הרבה יותר ראויים להנצחה מהטיפש בבית הלבן.

ישראל כץ, גביר בכתריאליבקה שמאמין שעוד מספר חודשים הוא יהיה ראש ממשלה, החליט להתחנף לפריץ. הוא קורא מבנה על שמו בעודו בחייו. הוא משקיע אפס מחשבה לאופן שבו החנופה שלו לטראמפ תתפס בעיני ליברלים בארה”ב ובעולם. זו תהיה בעיה של מישהו אחר.

[…]

אתמול כינס ראש הממשלה שורה של רבנים מהגדה המערבית בלשכתו. המטרה של הפגישה היתה ברורה: לקושש תמיכה ציבורית מהרבנים הללו בעת צרה לנתניהו. הרבנים הודיעו מראש שהם יגבו תשלום על השירות.

מי ומי בבאים? חיים דרוקמן, המגן הסדרתי על פדופילים שתקפו את תלמידיהם (זאב קופולביץ’, מוטי אלון); דוד פנדל, ראש ישיבת הסדר ששלח את תלמידיו להפגנה נגד גיוס (!) ושאמר לחיילים במהלך מבצע עופרת יצוקה ש”אין חפים מפשע” ברצועת עזה, ולחיזוק ציטט את הפסוק מתהילים, “בת בבל השדודה, אשרי שינפץ עולליך אל הסלע”; אליקים לבנון, שקרא להשתמש נגד הדמוקרטיה ב”סכין חדה”, מי שהתיר לחיילי ישיבת ההסדר שלו לא לקבל פקודות מקצינות ונשאר בתפקיד, ומי שאסר על בחירתה של אשה בהתנהלות שלו; ואלי סדן. הלז, שמנהל את מדרשת עלי יחד עם ההומופוב ושונא הנשים יגאל לוינשטיין, נחשב משום מה לסמכות חינוכית; שיאה, עד כה, היה בכך שרמז לתלמידו לסרב פקודה במהלך ההתנתקות, אבל לא העז לקרוא להם לסרב בפומבי..

זה מה שהיה לו לומר בפגישה עם נתניהו: “יהודי כמוך, ש-20 שנה נמצא בממשלה, היה יכול להרוויח באזרחות פי עשרה, פי מאה. להגיד שיש בעיה שקיבלת סיגריה, לולא זה היה מצחיק זה פשוט סקנדל שאין כדוגמתו. זאת הפקרות, חוסר רצינות, זה שחיתות. רוצים להחליף שלטון בצורה כזו ולא בקלפי.” מה אני אומר לכם, עילוי ומופת. מזכיר לי את הרגע שבו ראש הישיבה שלנו, יוסק’ה בא-גד, התוודה בפנינו פעם אחת שהוא הבין שיהודי פשוט שראה הוא אדם גדול ברגע שהבין שהוא גם מיליונר.

זו הרמה הרוחנית של המגזר שרואה בעצמו את המגזר הערכי מכולם, וזו רמת האנשים שמהם מבקש נתניהו לתת לו תמיכה. הוא מעריך שהאטדים הננסיים הללו יכולים לצופף סביבו את מגזר המתנחלים, ולוודא שמבטאי שאריות המוסר (המתעוררים באיחור) במחנה הימין יירדפו. והרבנים עשו את תפקידם ההיסטורי: העניקו גושפנקא מוסרית לגביר מושחת.

את הכסף סופרים במדרגות, כידוע, ואת האתנן שלהם קיבלו הרבנים הבוקר. 40 מיליון מכספי ציבור, שצצו פתאום, יממה אחרי הפגישה. אפילו לא מעמידים פנים של הסתרה יותר.

ושלטון העם יורד אל הכביש, ואני מתבזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שתי הערות על מצב הדמוקרטיה הישראלית

לפני 25 שנים בערך, ב-1993 או 1994, למדתי באוניברסיטת תל אביב ולקחתי כמה קורסים בפילוסופיה. יום אחד, לקראת קורס באולם המרכזי של גילמן שהעביר יוסף אגסי, הגיעו כמה סטודנטים נרעשים מאד. לדבריהם, הם יצאו הרגע מקורס של אסא כשר, שבו הציג להם שאלה פילוסופית: האם מותר להעניק טיפול רפואי לאריאל שרון. הטיעון של כשר – ואני חייב להודות שאני לא זוכר מה היו המסקנות שלו – היה שמאחר ויש ודאות קרובה שאריאל שרון יוביל למותם של חפים מפשע, הרי שלגמרי לא ברור שיש ערך לשימור החיים שלו.

לשם הבהרה, אני סבור שכל אדם ראוי לטיפול רפואי. אפילו אסא כשר – למרות שזה האחרון, כמו שרון בשעתו, אחראי בוודאות קרובה למותם של רבים. בשנים האחרונות, כשר מפתח את התיאוריה שחיילים מסתכנים מספיק מעצם היותם חיילים ואשר על כן אין סיבה שהם יסתכנו סיכון נוסף על מנת שלא לפגוע באזרחי אויב. אני מאד מקווה שיום אחד אסא כשר יצטרך להסביר את הדברים שלו בבית דין בינלאומי, כפי שנאלץ אלפרד רוזנברג, כי כשאתה שומט את העובדה שאזרחי אויב הם קודם כל אזרחים, אתה פותח את השער לרצח עם נוסח סמוטריץ’. (מעניינת כאן במיוחד הצורה שבה כשר, שאיננו משפטן, נתן לעצמו פטור מהמשפט הבינלאומי.)

(לידיעת חמושי צה”ל: אסא כשר הוא גם זה שניסח את נוהל חניבעל, שמתיר למפקדים שלכם להרוג אתכם אם יש חשש שתשבו (הוא טוען שמפקדי צה”ל לא הבינו אותו), וזה שאישר לעשות בכם ניסויים ואפילו להסתיר ממכם את המידע שיאפשר לכם לקבל החלטה מושכלת בשאלת הניסויים.)

בימים אלה, סיים כשר לנסח “קוד אתי” לאקדמיה. המשמעות של הקוד האתי של כשר היא חיסול החופש האקדמי, כלומר החופש של מרצים להעלות לדיון דברים שמקוממים את הציבור. החופש האקדמי הוא זה שמאפשר לשיח האנושי לנוע קדימה ולא להתקבע. כשר, שכבר שנים משרת את המערכת המסתאבת של המדינה הציונית, ממש לא אוהב את הרעיון.

סעיף ג’ בהגדרה “פעילות פוליטית” של כשר קובע ש”כל פעילות שיש בה תמיכה ישירה בעמדה מסוימת במחלוקת ציבורית מוכרת, הבאה לידי ביטוי מתמשך בכנסת ובשיח הציבורי, בזיקה ברורה למפלגה או למפלגות, בכנסת או מחוצה לה, או התנגדות ישירה לעמדה כזו, באופן מפורש.” הטקסט לא בהיר: ניסוח זהיר יותר היה מציב, לפני “בזיקה ברורה למפלגה או מפלגות”, תנאי: “ו/או” או “ובתנאי שיש.” מהטקסט כפי שהוא כעת – אולי רצוי היה שידרשו מכשר יותר דיוק במסמכים שהוא כותב עבור המדינה – משתמע שכל “תמיכה ישירה או התנגדות ישירה” ל”עמדה מסוימת במחלוקת ציבורית מוכרת” היא עשיה פוליטית בלתי ראויה מצד חבר אקדמיה. בסעיף ב’ של “פעילות אקדמית” קובע כשר שפעילות אקדמית היא פעילות המתבצעת על ידי חבר אקדמיה גם מחוץ לכותליה, ובלבד שהוא מציג את עצמו כמבר המוסד.

במילים אחרות, כשהפרופסור מאוניברסיטת תל אביב אסא כשר דן בשאלה האם מותר להעניק טיפול רפואי לאריאל שרון, הוא עובר על כללי האתיקה שלו-עצמו. לרוע המזל, בישראל השאלה למי להעניק טיפול רפואי היא שאלה שנמצאת בדיון ציבורי סוער. האם כשר יפסול את עצמו בעתיד מתפקיד אקדמי כלשהו?

כמובן שלא. האתיקן המכובד הוא חזיר שפורש טלפיו ואומר “כשר אני.” לקוד האתי שלו יש מטרה אחת: להקל על השטינקרים של אם תרצו לחסל את הדיון בישראל. מרצה שידון בשאלת הטיהור האתני שביצעה ישראל ב-1948 – וזו עובדה שאין עליה מחלוקת רצינית – יגלה שסטודנטים זועמים ילשינו עליו. מרצה שיעסוק בשאלת הקיפוח של הפלסטינים הישראלים, כנ”ל. מרצה שידבר על השסע החברתי בישראל יקבל תזכורת לא נעימה לכך שאם תרצו השתתפה בהפגנות נגד המחאה החברתית ב-2011. יהיה מעניין כשטרולים דתיים יתחילו להתלונן על לימודי אבולוציה וידרשו להציג מנגד את התפיסה הבריאתנית, וכשטרולים ליברטריאניים יסתמו את הפה למרצים שידברו על התחממות גלובלית. שטינקרים מטיבי לכת יוכלו לארוב בפקולטות לאסטרונומיה ולזעוק שלא יעלה על הדעת שלא מעלים לדיון את האסטרונומיה התלמאית, שהרי היא מגובה בתנ”ך וב”שמש בגבעון דום.” וכמובן, מרצים למשפטים שיעזו לומר שישראל מנהלת כיבוש בשטחים ייגררו לפני ועדות אתיקה.

אפשר להתנחם בכך שסביר להניח, כמו שקורה כמעט תמיד, שהמהפכה הזו תטרוף את בניה ותוך זמן לא רב כשר עצמו יידרש להסביר את דבריו לוועדת אתיקה, אבל זה הומור גרדומים.

האקדמיה נעמדת על הרגלים האחוריות, אם כי כפי שציינה היטב תמר רוטמן היא לא עשתה זאת כאשר הוכרז שמרצות הן אקדמאים סוג ב’. בכל זאת, אנחנו מדברים פה על זכויותיהם של גברים. סביר להניח שאם הקוד האתי של כשר יתקבל, תוך זמן קצר מרצים לא יוכלו לעמוד על הנקודה הזו, שהרי היא שנויה במחלוקת ציבורית. אוניברסיטה שמכבדת את עצמה ואת המסורת של חופש אקדמי תכנס את הסנאט שלה ותפטר את כשר, כמי שחותר לשלול את החופש האקדמי של שאר חברי המוסד. אבל ספק אם עוד נותר בה האומץ.

[…]

השבוע השתתפו השר ישראל כץ וחברי הכנסת דוד ביטן ומיקי זוהר, כולם מהליכוד, בכנס לכבוד הספר “הנסתר והגלוי בערביי ישראל.” כץ נאם, ביטן וזוהר השתתפו בפאנלים. הספר, שנכתב על ידי אחד רפי ישראלי, תוהה מדוע בעצם הפלסטינים הישראלים לא מוחזקים במחנות ומדוע מותר להם לדבר בציבור. במהלך הכנס נשמעו קריאות להחזרת המשטר הצבאי על ערביי ישראך.

כאן יש להזכיר שחרות (לימים גח”ל, לימים הליכוד) היתה אחת המפלגות שבעקביות הצביעה עם המפלגות הערביות בעד ביטול המשטר הצבאי, עד לביטולו ב-1966; להזכיר שהתפיסה הז’בוטינסקאית הבסיסית דיברה על מדינה דו לאומית ועל שוויון זכויות בין אזרחיה – תפיסה שהנשיא ריבלין מחזיק בה עד היום; ולומר שלמראה יורשיהם הרוחניים, סביר להניח שמנחם בגין ויוחנן באדר, שלהם יש מניות יסוד בדמוקרטיה (פגומה ככל שתהיה) הישראלית, מתהפכים בקברם.

אפשר להתווכח עם ישראלי, למשל על טענת העוני של ערביי ישראל. אפשר לתהות איך באמת קרה שאוכלוסיה שלמה הפכה לעניה, ואז להזכיר – בקרוב, לא תוכלו לעשות זאת באוניברסיטה – שמדינת ישראל הלאימה את רוב הקרקעות של ערביי ישראל ואז חילקה אותם ליהודים; שהיא מקפידה לא לספק לעיירות ערביות שטחים לפיתוח, או אפילו תכנית מתאר; שהיא הקפידה להזניח את החינוך של אזרחיה הפלסטינים, ושקצת קשה להקים חברות הייטק למי שבתי הספר לא מספקים לו את הכלים ללמוד את התחום, ושעיקר ההייטק הישראלי צומח מן הצבא ומיחידה 8200, ושלשם עיסוק בו צריך לעתים קרובות סיווג בטחוני; אבל באמת חבל על הזמן המוקדש לאנשי הקש האלה.

מה שאנחנו רואים פה הוא את שר המודיעין של מדינת ישראל ושני ח”כים במפלגת השלטון משתתפים בכנס שמטרתו המוצהרת היא הדרה – בשלל תירוצים – של 20% מאוכלוסיית המדינה, כמו גם השאיפה לכלוא אותם במחנות, שאיפה שכרגיל מנומקת בפשע של מעצר היפנים-אמריקאים במהלך מלחמת העולם השניה.

אלה פעמוני אזהרה לקראת טיהור אתני או השמדה. נוכחות של בכירים במפלגת השלטון בכנס כזה היא לגיטימציה לשלילת זכויות של אוכלוסיה לא בשל מעשים של פרטים מתוכה, אלא בשל עצם השתייכותם אליה. בקצה הדרך ניצבים סמוטריץ’ וספר יהושע, אבל את המסילה אליה מניח ישראל כץ.

[…]

בטורו השבועי, כמו בכל טור שבועי, כתב אתמול (ו’) בן דרור ימיני שמצב הדמוקרטיה הישראלית שפיר והכל טוב ותראו, יש ימין קיצוני בשוודיה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה ההבדל בין יאיר לפיד ובנצי גופשטיין? החליפה והקול הסמכותי

האפס שהתגלם בבשר (*), יאיר לפיד, מיהר לקפוץ על הפיגוע אמש – למה לבזבז טבח טוב – כדי להזכיר לציבור שהוא תומך בגירוש משפחות קרובי משפחה של חשודים בטרור. כבר כתבתי על הנושא לפני מספר חודשים, אבל הוא ראוי לעיון מחודש.

חשוב לציין שלפיד לגמרי לא לבד פה. ראש הממשלה היקר – לנו ולמאפיונרים זרים – שלח מכתב ליועץ המשפטי לממשלה לפני שלושה חודשים באותה הדרישה בדיוק, רק בלי הדרישה לעגן את הנושא בחוק. הוא ידע בדיוק מה הוא יקבל: את התשובה שהמהלך הזה מנוגד למשפט הבינלאומי. נתניהו רצה לעשות את ההצגה הימנית הידועה: או הו מה שהייתי עושה להם, אבל המשפטנים הארורים כבלו את ידי.

בישיבת הממשלה היום, התמה המרכזית היתה פגיעה בחפים מפשע. אלי בן דהן אמר ש”החיים בכפר יטא לא יימשכו כרגיל. כפר שממנו יוצאים מחבלים, ישלם את המחיר. כניסה ויציאה מהכפר תאושר במקרים הומניטריים.” ישראל כ”ץ, לאסוננו שר התחבורה, קרא לזרז את חקיקת החוק שבו תומך לפיד והוסיף שביטא יש לבצע “טיפול שורש מונע שייזכר בהיסטוריה.” כ”ץ לא אמר אם הוא מתכוון לטיפול נוסח לידיצה או סרברניקה. אופיר אקוניס דרש לא רק לגרש את משפחות החשודים בטרור אלא גם להרוס את בתי המשפחות. עד כה, ככל הידוע, הוא לא דרש לחזור על תקדים הפולשים המונגולים ולערום את גולגלות תושבי יטא בפירמידה בכניסה לישוב. אקוניס, למקרה ששכחתם – ומי יאשים אתכם? – הוא שר המדע. על החכמה היתרה של השר, שרוצה לבצע סיכול ממוקד באנשים שאף אחד לא ידע שהם מפגעים עד שפיגעו, מיותר להרחיב את הדיבור.

בצה”ל לא חיכו לממשלה: מתאם הפעולות בשטחים, יואב “אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח”ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד מולו” מרדכי, הורה על ביטול האישורים שבידי 204 (!) קרובי משפחה של החשודים בטרור, ואמש כבר הורה צה”ל על ביטול כל ההיתרים שהוענקו לרגל הרמדאן, כ-83,000 מהם. איך זה מסתדר עם האמירה של איזנקוט, לפני כחצי שנה, שכתרים וסגרים הם “טעות מרה” שרק תגרום נזק? זה לא, אבל הרמטכ”ל לומד, לא בפעם הראשונה, שבין מה שהצבא תופס כצורך בטחוני ובין מה שהממשלה רואה כצורך פוליטי יש מרחב ניכר.

כתר, סגר וביטול “הקלות” הם התגובה הראשונה, האינסטינקטיבית, של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. היא היתה מבוססת תמיד על ענישה קולקטיבית וזה האקדח אליו היא שולחת את ידה ברגע שמישהו מעז להתקומם.

לפיד יודע שהאספסוף רוצה ענישה קולקטיבית. כמו ראש הממשלה, הוא יודע שגירוש משפחות הוא עבירה על המשפט הבינלאומי ושזה כנראה לא יקרה, אבל כמו ראש הממשלה הוא רוכב על רכבת הדם. הוא לא יורד לרמות של נתניהו, שלפני שבוע סיפק לנו את המקבילה שלו ל”צעיר שחור השיער שאורב לנערה זהובת השיער,” אבל הוא יורד די קרוב.

אני יודע שלפיד הוא לא זנון או קופרניקוס, ובכל זאת ננסה לנתח לרגע את המשמעות הפילוסופית של תפיסת הענישה הקולקטיבית. התפיסה ההומניסטית-מערבית, זו שלפיד נוהג לשייך את עצמו אליה בטעות, אומרת שכל אדם הוא תכלית לעצמו. הוא לא מכשיר, ואין לנהוג בו כמכשיר. אי אפשר להעניש אדם על מעשיו של אדם אחר. לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות; איש בחטאו ימות. אי אפשר, על כל פנים, לא בתפיסה המערבית, להטיל במשפחה אשמת דם; לקחת את הרופא ולגרש אותו למדינה אחרת (איזו?) כי אחיו הרג חמוש ישראלי, לקחת את הילדה מהגן והעלות אותה על מטוס (לאן?) כאילו היתה חתול בחלומותיו הרטובים של אורי אריאל.

האם לפיד היה עונה בחיוב על השאלה האם היה נוהג כך במחבל יהודי? אני רוצה לקוות שלא, כי זה היה מציב אותו במקום רע מאד מבחינה היסטורית; אבל אם לא, אז המסקנה המתבקשת היא שהוא לא רואה בפלסטינים בני אדם. כלפיהם, התפיסה האנושית המקובלת של אחריות אישית לא רלוונטית. הם אשמים על משפחותיהם. הם סוג של hive-mind; כדי להרתיע חלק ממנו יש לכרות את האחר.

לפיד אומר לנו שהפגיעה מתבצעת לתכלית ראויה: הרתעה. אבל אנחנו לא יודעים שההרתעה הזו עובדת. הריסת בתים לא עובדת. גם אם היתה עובדת, היא היתה פסולה משום ששוב, אדם הוא לעולם תכלית ולא מכשיר; אבל מה אם היא לא עובדת? מה אם היאוש יגבור על הפחד, וקרוביהם של המגורשים יתקוממו שוב? וכן, הרצח של חפים מפשע בתל אביב אתמול היה סוג של התקוממות. הרוצחים, כמו לפיד, לא רואים באזרחים תכלית, אלא אמצעי. בהריגתם הם הבהירו לישראלים שאם יהיו הרוגים בחברון, יהיו הרוגים גם בתל אביב. כפי שנאמר לפני 50 שנה כמעט, כיבוש גורר אחריו שלטון זר; שלטון זר גורר אחריו התנגדות; התנגדות גוררת אחריה דיכוי; דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי; קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

אז מה יקרה אם הגירוש לא יעבוד – ומתגנב החשד, לאור העובדה שישראל עשתה שימוש רחב היקף בהגליה בשנות השמונים והתשעים, שהוא לא יעבוד? תמיד נוכל להקשיב לד”ר מוטי קידר ולאנוס את אחותיהם ואימותיהם של המחבלים. כפי שכתב מישהו יפה בטוויטר, לפיד צפוי להתנגד לקיצוניות הזו, כמו גם לקיצוניות של פמיניסטיות שיפסלו את הרעיון על הסף, ולהסתפק בדרך המרכז של הטרדה מינית.

(קווים לדמותו של המרכז היהודי: הוא יזדעזע מאד מהרעיון של אונס אשה פלסטינית, אבל אין לו שום בעיה להצדיק את שריפתה בחיים על ילדיה מהאוויר.)

ואם גם זה לא יעזור? ובכן, אפשר לחזור לתקדים של צ’ארלס אורד וינגייט, שנהג לרצוח רנדומלית כפריים פלסטינים בכפרים שבהם נרשמה התקוממות נגד הבריטים בשנות השלושים. ואם בכל זאת תמשך ההתקוממות?

כאן אנחנו כבר באמת בלידיצה ובנכבה שניה. כשלפיד שולל את האנושיות של הפלסטינים – וזה בדיוק מה שהוא עושה, כשהוא אומר שמותר להגלות את קרוביהם – זה המסלול שעליו הוא צועד. ומה שמפחיד בו הוא בדיוק הקול העמוק והחליפה, המעטה החיצוני של הבדרן: הוא עכשיו הפרזנטור של בנצי גופשטיין, הפופוליזטור הגדול שלו, מי שהופך אותו למיינסטרים.

ויום הדין יגיע גם אל החליפות הריקות.

(*) עם בוז’י הרצוג הסליחה, אבל אני עובד על המיתוג הזה שנים ואני לא הולך לוותר עליו בקלות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, מדגים עד כמה פשעי מלחמה הם מיינסטרים בציבוריות הישראלית

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, הדגים השבוע עד כמה התמכרו החיים הציבוריים בישראל לפשעי מלחמה, או לפחות לפנטזיה עליהם. בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו, כתב לפיד ש

”“בזמן שדם יהודים נשפך, זה לא הזמן לתקוף את הממשלה. המחבלים צריכים לדעת שהם לא יפצלו בינינו ולא ישסעו אותנו.
כשגל טרור מתרחש ברחובות שלנו, אנחנו צריכים להתייצב, קואליציה ואופזיציה כדי לתת לכוחות הביטחון את כל הכלים הנדרשים על מנת להלחם בטרור.

לכן חתמנו היום, יעקב פרי – Yaakov Perry ואני על הצעת החוק לגירוש משפחות מחבלים.

המצב הביטחוני דורש מאיתנו לנקוט בצעדים נחושים נגד המפגעים השפלים ולהשתמש בכל אמצעי ההרתעה האפשריים נגד בני משפחותיהם ששוקלים לסייע להם. הטרוריסטים צריכים לדעת שמדינת ישראל תרדוף לא רק אותם אלא גם את משפחותיהם אם ינסו לפגוע באזרחים חפים מפשע.”

נתחיל מהערה פדנטית אך קריטית. תפקידה של אופוזיציה הוא לבקר את הממשלה ולתקוף אותה. תמיד. היא רשאית לתמוך בממשלה אם היא חושבת שהיא צודקת, כמובן, אבל הכרזה על מצב חירום היא לא פטור לממשלה מביקורת. בישראל, יש לציין, חל מצב חירום ללא הפסקה מרגע הקמתה.

דמוקרטיות ידעו לבקר את הממשלה שלהן גם בזמן משברים חריפים; למעשה זה הזמן המתבקש לבקר בו את הממשלה. באמצע מלחמת העולם השניה, בינואר וביולי 1942, נאלץ צ’רצ’יל להתמודד עם שתי הצבעות אי אמון עקב כשלונותיה הרבים של ממשלתו. צ’רצ’יל לקח את הצעות אי האמון ברצינות מוחלטת. הוא לא העלה לרגע על דעתו את האפשרות לומר שאסור להדיח אותו כי דם בריטי נשפך. אחרי הכל, הוא הגיע לתפקידו לאחר שראש הממשלה הקודם, נוויל צ’מברליין, שרד הצבעת אי אמון בקושי רב ואיבד את אמון מפלגתו. וזה היה במאי 1940, תשעה חודשים אחרי תחילת המלחמה. במלחמת העולם הראשונה, שרים בריטים התפטרו כאשר איבדו את אמונם בראש ממשלתם אסקוויית’, וזה נאלץ להתפטר. הרפובליקה השלישית של צרפת החליפה חמישה ראשי ממשלות במהלך מלחמת העולם הראשונה.

וכמובן, לפיד עצמו לא חדל לבקר את הממשלה מאז שהתחיל סיבוב הדמים הנוכחי. האפס שהתגלם בבשר פשוט סומך, כהרגלו, על כך שהזכרון הציבורי קצר מזה של יתוש על ספידים, ולמרבה האימה כמו אצל מקבילו האמריקאי, דונלד טראמפ, נראה שזה עובד. לפיד הוא אישוש חי לחלק אחד של האקסיומה של לינקולן, על פיה אפשר לעבוד על חלק מהציבור כל הזמן.

ולמהות הנושא עצמו: לפיד מקדם כאן פשעי חלחמה בחקיקה. העקרון הבסיסי הוא שאיש בחטאו יישא ושאדם לא ישמש כבן ערובה לפעולותיו של אדם אחר. ישראל, כמובן, מפרה את העקרון הזה כבר 50 שנה כמעט, כשהיא מחריבה בעקביות את בתיהם משפחות חשודים בטרור. עכשיו לפיד רוצה להרחיב את הפשע לא רק להריסת בתים, אלא להגליית קרובי משפחה.

המשפט הבינלאומי אוסר על הגלייתם של המפגעים עצמם, ועל אחת כמה וכמה שהגליית בני משפחותיהם היא פשע. כמובן, לפיד עצמו הוא חשוד ותיק בפשעי מלחמה, מימי צוק איתן, והוא בונה על כך שתמיכה בפשעי מלחמה תביא לו קולות בציבור היהודי. יש כאן עוד בעיה: רוב המפגעים מגיעים משטחי הגדה המערבית. לכנסת אין סמכות על הגדה המערבית משום שהיא מעולם לא סופחה. האם שר החוץ בעיני עצמו מודע למשמעות של הכרזה של הכנסת שיש לה סמכות על הגדה, ולו על מאבק ה-hasbara, או שהוא בונה על כך שהציבור לא מבין את ההבדל ולכן זה לא משנה?

במערכה על שליחת ההנהגה הישראלית להאג, אין לפיד עומד יחידי. ההצעה שלו היא בעצם ההצעה של ישראל כץ, שהיא בעצם הדרישה של נתניהו מהיועמ”ש מנדלבליט. למה נתניהו צריך לשלוח מכתב כזה ליועמ”ש? כי הוא יודע שהדרישה שלו כל כך לא חוקית עד שאפילו סמרטוט כנוע כמו מנדלבליט לא יוכל לעמוד, ואם ינסה בכל זאת לשרת את אדוניו, ירוסק בסבירות גבוהה על ידי בג”ץ. לנתניהו וכץ, כמובן, המצב שבו בג”ץ מסרב לאשר מעט מזעיר מפשעי המלחמה שלהם הוא אידיאלי: הם יוכלו לתרץ את אוזלת ידם בכך שהשמאלנים הרשעים מבית המשפט קשרו את ידיהם. האם לפיד החל גם הוא לשחק את המשחק הזה?

כנראה שלא. זה מצריך יותר מדי ראיה קדימה. לפיד פשוט רוצה להשאר רלוונטי, והוא יודע שכדי לעשות את זה הוא צריך להאכיל את החלק הקניבלי של הציבור. זו, הרי, עיקר הבעיה עם לפיד (אחרי שהוא האריך לעצמו בחשאי את הכהונה בראשות יש עתיד, אפשר לדעתי להפטר מהפיקציה שיש שם מפלגה): הוא המלבין הגדול של הימין. כל דבר תועבה שנאמר על ידי סמוטריץ’ עם קצף על השפתיים, נאמר על ידי לפיד בשארם של דוגמן טלוויזיה, והופך ללגיטימי – לפחות עד שמקדישים לו מחשבה.

ככה גוועות דמוקרטיות: המרכז שלהן מוכר את עצמו לימין הקיצוני במחשבה שזה יביא אותו לשלטון. בדרך, לפיד מדגים את הצורך הנואש של הימין הישראלי – כמו של כל משטר עוול – לשתף כמה שיותר אזרחים בעוולות, כדי שאף אחד לא יוכל לומר אחר כך שהוא לא היה שותף למעשי הפשע.

אחרי הכל, אם יש אנשים שסירבו להשתתף בפשע, הם עוד עלולים – בבוא יום – לחשוב שיש להם לגיטימציה לשפוט את הפושעים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שר התחבורה ישראל כץ מדגים את כל הכשלים של הימין הפוליטי היהודי

למרבה הצער, ישראל כץ עדיין פעיל בפוליטיקה הישראלית. הבריון שנזרק מהאוניברסיטה העברית אחרי שורה של תקריות אלימות וששימש אחר כך כעוזר של אריאל שרון הצליח לטפס למדרגת שר. ובשבוע האחרון, הוא מדגים לנו את כל מה שדפוק בימין היהודי בישראל.

זה התחיל בכך שגולש, פעיל ותיק למען תחבורה ציבורית, מחה על כך שהחל מאתמול (ה’) עד מחר בערב (ז’) אין תחבורה ציבורית, מה שיוצר מצב של סגר-זוטא בקרב מי שאין לו גישה לרכב פרטי. האיש פנה לכץ בדרישה סרקסטית שיארגן טרמפים למיליוני האזרחים שנתקעו בלי תחבורה ציבורית. כץ, בתגובה, ענה במילים הבאות:

“אענה פעם אחת בנושא. תפנה לבוז’י הרצוג שיתחייב לא לשבת בממשלה שלא תשנה את הסטטוס קוו, מפכן הצביעות שלך ושל חבריך לשמאל, מושכי השכר בעמותות “למען התחבורה הציבורית” הוכח בבחירות האחרונות, וקיבל את התשובה ההולמת בקלפי.”

התגובה המטומטמת של השר משכה לא מעט תשומת לב תקשורתית, וכתוצאה מכך כתב כץ סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, בו טען שהוא בסך הכל מיישם את הסטטוס קוו, וש

“הגולש המיתמם מירושלים תקף את ראש הממשלה באופן בוטה בעמוד הפייסבוק שלו, עוד קודם לוויכוח על התחבורה הציבורית, וחבריו בשמאל ממשיכים להשמיץ אותי ואת תומכי הליכוד בלשון גסה ושפה נמוכה […] אם כוונתם היתה אמיתית, הם היו פועלים בדרך אחרת, ומנסים להשפיע על כל המפלגות בכיוון עמדתם […] להרצוג, בו תמכו, הם נותנים פטור ולא דורשים ממנו להתחייב, כי הם רוצים לאפשר לו לשמר אופציות להרכיב ממשלה או לשבת בכל ממשלה, ואז הכל יהיה כשר…”

ואחרי שנערכה הפגנה של משתמשי תחבורה ציבורית זועמים נגד ביתו – לא משימה פשוטה, בהתחשב בכך שכץ חי במקום לא ממש זמין מבחינת תחבורה ציבורית – החליט כץ להשתין על משתמשי התחבורה הציבורית מהמקפצה. הוא יצא לטיול באיזה נחל, ואתמול (ה’) פרסם עוד סטטוס קצר, מלווה בתמונה: “בלי אוטובוסים, בלי מתי מעט המפגינים, סתם טיול שטח בנחל התאומים. חג שמח!”

וואו. מאז שיאיר לפיד כינה את המפגינים מולו “שנאוצרים עצבניים שנשכחו בגשם” ואמר ש”עוד לא נולד המגפון שישמעו אותו בתוך ישיבת הממשלה,” לא היה נבחר ציבור שירק כך על הציבור. הדבר היפה בבחירות האחרונות הוא שאנחנו כבר כמעט לא שומעים יותר על יאיר לפיד. אולי כדאי שישראל כץ ישים לזה לב.

אבל הבעיה היא לא רק שר שמחליט לחקות את מארי אנטואנט, תוך שימוש ברכב השרד שלו כמובן; היא גם קודם כל תפיסת העולם של כץ. נתחיל מכך שזו תפיסת עולם קונספירטיבית. לא יכול להיות, לתפיסתו של כץ, שיש אנשים שלא מרוצים ממדיניות התחבורה הציבורית שלו ושדורשים שינוי. אם הם דורשים שינוי, אז הם חורגים בכך ממעמדם כאזרחים, והם הופכים מיד לסוכנים חורשי רעה של מפלגות אחרות.

כאן המקום להזכיר, שוב, שתפקידה של הממשלה הוא לייצג את כל הציבור, לא את ציבור בוחריה, ושהיא מחוייבת לרווחת כולם. זכותם – ויש שיאמרו חובתם – של אזרחים היא לדרוש שינוי בדרכי שלום. הנסיון לשלול את הלגיטימיות של שינוי כזה הוא פעולה אנטי-דמוקרטית – מהסוג שהליכוד הצטיין בה בבחירות האחרונות.

כץ טוען שהוא דווקא מונע מתוך אידיאולוגיה לגיטימית: הרצון לשמור את הסטטוס קוו, אותו הוא מייחס בטעות לבן גוריון כראש הממשלה הראשון. וואלה. האם כץ יכול להצביע על המקום שבו מצע הליכוד תומך בסטטוס קוו? אה, נכון, אין לליכוד מצע. סליחה. אגב, קריאה של מכתב הסטטוס קוו המקורי מ-1947 תגלה במהירות שאין בו ולו מילה אחת על תחבורה ציבורית. למעשה, לכאורה המכתב מבטיח חופש מצפון – “הקמת המדינה זקוקה לאישור האו”ם, וזה לא ייתכן אם לא יובטח חופש המצפון במדינה לכל אזרחיה ולא יהיה ברור שאין הכוונה להקים מדינה תיאוקרטית. […] ברור שמן ההכרח יהיה להבטיח למפרע שוויון מלא לכל האזרחים והעדר כפיה או אפליה בענייני דת” – אבל לכולם ברור שהמטרה של בן גוריון היתה בסך הכל להוליך שולל את הגורמים הבינלאומיים, כדי שאלה יכירו בישראל; אין בה חופש מצפון עד עצם היום הזה.

כלומר, ישראל כץ אומר לנו שאי אפשר שתהיה תחבורה ציבורית בשבתות וחגים כי יש איזה מסמך מ-1947 שאוסר על זה, למרות שהוא לא. האם כץ מתכוון להחזיר אותנו למדיניות התחבורה הציבורית של המפלגה שלו ב-1947, השנה שבה התמחה האצ”ל בפיצוץ רכבות וקטרים? הציניקנים יאמרו שבחינה של מדיניות התחבורה של כץ לא מאפשרת פסילה של האופציה הזו על הסף.

אבל רגע, שניה. ישראל כץ תומך בסטטוס קוו? זה חדש, כי בינואר 2010, הודיע שר התחבורה כץ לבג”צ שהוא תומך בהפעלת “קווי מהדרין,” קרי קווי אפליית נשים, כל זמן שמדובר יהיה ב”הסדר וולונטרי.” מאז ימי הטורקים ועד 2007, לא היו “קווי מהדרין” שדחפו את הנשים לחלק האחורי של האוטובוס, אבל כשהגיע השינוי הבוטה הזה בסטטוס קוו, כץ דווקא היה בעד. מסתבר שסטטוס קוו זה משהו שמנפנפים בו כשאין לך תירוצים אחרים.

ומעבר לתיאוריות הקונספירציה וללעג לאזרחים, יש פה עוד הדגמה של שיטת הממשל של הימין היהודי: חוסר היכולת לקבל כל אחריות. כץ הוא שר התחבורה כבר שש שנים. הליכוד נמצא בשלטון, בהפסקות קצרות, מאז 1977. ב-38 השנים הללו, שלט הליכוד במדינה ישירות 20 שנים (1977-1983, 1990-1992, 1996-1999, 2003-2005, 2009-2015) וכשותף בכיר בממשלת אחדות עוד שמונה שנים (1984-1990, 2001-2003). מפלגת העבודה שלטה במדינה, מאז 1977, רק שש שנים (1992-1996, 1999-2001).

ואף על פי כן, כשכץ נדרש לגלות אחריות על תפקידו, הוא משליך אותה על ראש האופוזיציה. רוצים תחבורה ציבורית בשבת? לכו לבוז’י. אני? מה אני קשור? אני רק שר התחבורה. רוצים לצאת מהבית בחג ואין לכם רכב? לכו תקוששו קואליציה בכנסת. מה אתם רוצים ממני? מה, זה תפקידי להשקיע את המאמץ הפוליטי הזה? מה, אתם רוצים שאני אסתבך עם החרדים? רוצים אחריות, חפשו אותה אצל השמאל. למה לוי אשכול לא דאג לתחבורה ציבורית בשבת? מה עשה בשבילה קדיש לוז? מה, אנחנו פה בשביל למשול? נראה לכם? אנחנו פה בשביל לדבר על משילות!

וכמאמר המשורר, הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

האידיאולוג של “מנהיגות יהודית” קורא לבצע רצח עם בפלסטינים, ושר התחבורה מבקש מהעזתים לבחור – סינגפור או דארפור

לימין היהודי יש בעיה, ובקרוב הוא כבר לא יוכל להעמיד פנים שהיא לא שם: החזון שלו בלתי ישים. יש מיליוני פלסטינים והם לא הולכים לשום מקום, על כל פנים לא בקצב הנדרש. מדינה אחרי מדינה מכירה בזכותה של פלסטין להתקיים, מבלי להתייחס בכלל לדרישות הישראליות. ממשלת ישראל הפסיקה להיות צד שראוי להתייחסות. כן, האמריקאים – שחלק ניכר מהמערכת הפוליטית שלהם נשלט על ידי גיס חמישי, שמונהג על ידי הקריקטורה האנטישמית שמממנת את ראש ממשלתנו, גיס חמישי שמכר את האינטרסים של ארה”ב במזרח התיכון לנתניהו, או ליתר דיוק לאדלסון – צפויים עדיין להטיל וטו. אבל כמה זמן זה יוכל להחזיק? לארה”ב יש עוד אינטרסים במזרח התיכון. רובם קריטיים יותר, לפחות מבחינת הממשל הדמוקרטי, מאדלסון. אם ארה”ב רוצה קואליציה ערבית אמיתית נגד דאע”ש, ונראה שהיא רוצה, אז הטלת וטו על החלטה להכיר בפלסטין תוך שנתיים יוצרת עליה לחץ דיפלומטי כבד. באיחוד האירופי כבר מדברים לא רק על סימון מוצרי ההתנחלויות, אלא על סימון מתנחלים – מניעת יציאה לאיחוד של חשודים בטרור יהודי. ספק אם זה צעד פרקטי – האנשים האלה הם לא בדיוק קהל היעד של פרובנס – אבל הוא בהחלט מעביר את המסר. משרד החוץ יילל השבוע שמדובר ב”דהלגיטימציה של ההתנחלויות.” מבזק: אף אחד בעולם השפוי, להוציא ישראל וחלקי הפוליטיקה האמריקאית שנקנו על ידי אדלסון, לא חושב שההתנחלויות לגיטימיות.

אז תוך זמן לא רב, כנראה תוך שנה-שנתיים, ממשלת ישראל תצטרך לבחור: התנחלויות או סנקציות. ובהתחשב בכך שאזרחי ישראל לחוצים גם כך כלכלית ומתחילים לקלוט שהכסף הולך למתנחלים, יש כאן פוטנציאל לפיצוץ מרשים. אז שוב: ישראל דמוקרטית עם כלכלה מתפקדת למחצה, או מדינת אפרטהייד מוחרמת?

אבל יש, כמובן, דרך שלישית. אנשים שפויים לא מדברים עליה: השמדה של הפלסטינים. אם נעשה את זה מספיק מהר, ונפזר מספיק ערפל (רצוי באמתלה בטחונית כלשהי), העולם כנראה לא יספיק להגיב בזמן. זה עבד ברואנדה, ושם השתמשו רק בסכינים. אם נרצח את הפלסטינים, העולם יהיה בהלם לכמה שנים, אתה שומע יותר מדי קולות בימין, אבל אחרי זה הוא יירגע, וייזכר שהוא צריך אותנו. והפלסטינים כבר לא יהיו שם. מה, זה עבד לגרמנים, לא?

מחשבה מטורפת, כן, אבל נראה שלא מעט אנשים בליכוד – מפלגת השלטון שלנו, נזכיר – חושבים בכיוון. בסוף חודש ספטמבר, כתב הלל וייס בדף הפייסבוק שלו ש

“שמע אבו מאזן-אתם לא עם ולכן אין השמדת עם. להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקויים בסופו של דבר אף על פי שממשלת ישראל עדיין אינה מכירה באשמתה בליבוי ההכרה הלאומית השקרית שלכם החל בבגין וכלה בגלאון ובכל שתרמה להטעיית כל העולם ושגשוג כל המפלצות שקמו בשל חולשתה והעדר אמונתה.”

הלל וייס הוא פרופסור לספרות – כן, אני יודע, קשה להאמין לאור הטקסט הזה כמעט חסר הפיסוק הזה – מבר אילן, חבר ב”סנהדרין” שהקימו אנשי הימין, והאידיאולוג של סיעת “מנהיגות יהודית” בכנסת. הוא גם כתב את הצעת החוקה ה”יהודית” שלה. הטקסט שלו, שריצ’רד סילברסטין הוא זה שהפנה אליו תשומת לב, נראה על פניו כמו עבירה מובהקת על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש”י-1950. אני לא משפטן, אבל על פניו, נראה שווייס ביצע עבירה מובהקת על סעיף 3 (א) (2), ודינו מיתה. אנחנו חיים בישראל 2014, עם זאת, כך שהסיכוי שווייס יועמד בכלל לדין על הבעת המשאלה שנכתבת על כל קיר – “מוות לערבים” – שואף לאפס.

מה שמושך תשומת לב בדברים של וייס הם, קודם כל, הנכונות לדון בביצוע רצח עם – תוך הכחשה לגליסטית שמדובר ברצח עם כי “הם לא עם.” כלומר, אליבא דווייס ותומכיו – ויש לא מעט כאלה – אין בעיה עם רצח של מיליוני פלסטינים, גברים נשים וטף, משום שהרוצחים מסרבים להכיר בהם כעם.

והסיבה השניה שהדברים של וייס חשובים הם, כאמור, הקשר שלו למפלגת השלטון. הנציג המובהק של חטיבת “מנהיגות יהודית” בליכוד הוא משה פייגלין. בליכוד ניסו במשך שנים להתנער ממנו ואף לזרוק אותו מהמפלגה – אני זוכר שיחה מתוסכלת עם בכיר בלשכת שרון בנושא ב-2005 – אבל ללא הצלחה. פייגלין זכה, כשהתמודד על ראשות הליכוד מול נתניהו, ב-24% מהקולות, ויש לו השפעה ניכרת בקרב מתפקדי הליכוד (ודוק: לא מצביעי הליכוד. אין חפיפה.) פייגלין יכול לקבוע מי ייכנס לכנסת, ועוד יותר מכך – מי לא ייכנס.

כוחו של פייגלין רב עד כדי כך, שלאחרונה החל אפילו בנימין נתניהו לדבר בשבחו. ב-15 בספטמבר, אמר נתניהו על פייגלין שהוא “מביא קהלים חדשים לליכוד, מלא הפתעות, ואני מעריך אותו.” זה היה חודש בדיוק אחרי שפייגלין הציג את הפתרון שלו לנושא עזה. ראשית, הודעה

“לפיה אנו עומדים לתקוף כל מטרה צבאית באזור מגוריהם ומי שאינו מעורב ולא רוצה להיפגע, שיברח ומהר. סיני לא רחוקה ולא נמנע מהם לעזוב. בזה ימוצה הצד ההומניטרי. חמאס יוכל להיכנע ללא תנאי ובכך למנוע את התקיפה.”

ואחר כך מצור, ובעקבותיו טיהור אתני:

“ה. כיבוש – לאחר שצה"ל ישלים את ריכוך היעד באש-מנגד, חיילינו יכבשו אותו, כולו, תוך שימוש בכל האמצעים כדי לצמצם ככל הניתן פגיעה אפשרית בהם, בלי שום שיקול אחר.

ו. טיהור – שב"כ וצה"ל יטהרו ביסודיות את עזה עד שלא יישאר דבר מכל אויב חמוש באשר הוא. אוכלוסיית האויב החפה מפשע שבידלה עצמה מן החמושים, תטופל בהתאם לחוק הבינלאומי, ותורשה לעזוב, ונסייע בנדיבות לעוזבים.

ז. ריבונות – עזה היא חלק מארצנו ובה נישאר לתמיד. רק שחרור חלק מארצנו לתמיד מצדיק סיכון חיי חיילינו בכיבושו. לאחר טיהור עזה מטרור, היא תהיה חלק ממדינת ישראל הריבונית, ותאוכלס בישראלים, מה שיקל מאד את מצוקת הדיור בארץ. קו הרכבת לאורך מישור החוף יוארך, מוקדם ככל שניתן, עד קצה רצועת עזה. לתושבי עזה הערבים, החפים מפשע, שעל פי כל הסקרים רובם חפצים ממילא להגר ממנה, יוצע סל הגירה נדיב – כלכלי ובין לאומי. אלו מתושבי עזה שלא יעזבו, יהיו לתושבי קבע בישראל, ובעתיד, אחרי מספר שנים של חיים בישראל והסתגלות אליה, ואחרי חקיקה מתאימה בכנסת, ועל פי שיקול דעתו של שר הפנים, תיפתח בפני אלו מהם שיקבלו עליהם אישית ובאופן מלא ואמתי את קיומה, שלטונה, מהותה ודרך חייה של המדינה היהודית המודרנית שלנו בארצנו, האפשרות להפוך לאזרחי ישראל.”

ואולי טיהור אתני בחסות מלחמה הוא אחד מאותן “הפתעות” שעליהן דיבר נתניהו? שוב: חודש אחרי הצעה לטיהור אתני מצד סגן יושב ראש הכנסת, ראש הממשלה לא רק שלא מרחיק את עצמו ממנו – מה שעשה בעבר – אלא חולק לו שבחים.

האם פייגלין יסתפק בטיהור אתני, או שכמו לווייס, גם לו יש מחשבות על רצח עם קטן? הנה משהו שכתב פייגלין ב-2003:

“אינני נכנס כרגע מה זה בדיוק עמלק – אבל ברור שזהו עם זר שעומד בדרכנו להגשמת יעודנו. אגב אחד המאפיינים שלו הוא מסירות נפש על השמדת ישראל, ובחירת הנחשלים דווקא – כאובייקט ראשון למלחמתו. הוא מוכן להתאבד ובלבד שימותו נשים וילדים. טוב נעזוב את זה – מה שברור הוא שהרב כהנא התעסק בצלע הזו של המשולש והיחס אליו ידוע.”

ההדגשות שלי. כן, בואו לא נכנס כרגע ל”מה זה בדיוק עמלק.” הדברים, כאמור, נכתבו ב-2003. לכל קורא היה ברור אז מיהם האנשים ש”מוכנים להתאבד ובלבד שימותו נשים וילדים.” ההלכה בנושא עמלק ברורה למדי: צריך לבצע בו רצח עם. זו מצווה מפורשת, והיא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה היהודי – וזו כנראה המצווה שאליה התכוון וייס כשכתב “להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקוים בסופו של דבר.”

אז יש לנו סגן יושב ראש כנסת, מחזיק בכוח כה רב במפלגת השלטון עד שראש הממשלה משחר לפתחו, שמדבר בגלוי על טיהור אתני ובמרומז על רצח עם; ואת האידיאולוג שלו, שמדבר על רצח עם במפורש. ואז יש לנו את שר התחבורה.

ישראל כץ, מוותיקי עסקני הליכוד – הוא היה שם עוד כעוזר של אריאל שרון בתחילת שנות השמונים – ערך השבוע אירוע סוכות. בין השאר, הוא אמר במהלכו שהעזתים צריכים לבחור אם הם רוצים להיות “סינגפור או דארפור.” בדארפור התרחש בעשור האחרון רצח עם. זה האיום שהשמיע כץ על תושבי הרצועה: אם לא תתנהגו יפה, נעשה לכם דארפור.

וואלה. זוכרים את ההיסטריה המפוברקת שתקפה את התקשורת הישראלית כשאבו מאזן אמר – לשווא – שישראל ביצעה רצח עם בעזה? בינתיים היא לא ביצעה, אבל בכירים במפלגת השלטון שלה מייחלים לכך ומפנטזים על כך. מה עושה ישראל כץ בקהל הזה? פשיטא. כמו נתניהו, הוא יודע שלתומכי סיעת רצח העם של פייגלין יש כוח עצום בליכוד, והוא מתחנף אליהם.

רצח עם, צריך להזכיר, הוא לעתים קרובות לא משהו מתוכנן בקפידה; לעתים קרובות, מתגלגלים אליו. יש הזדמנות, ומישהו מנצל אותה. כמעט בלי יוצא מן הכלל, רצח עם מתרחש בעת סכסוך צבאי, שערפל הקרב שלו לא מאפשר להבין מה בדיוק קורה. וכשהוא מתרומם, כבר מאוחר מדי. צריך לזכור, לפני הסיבוב הבא עם הפלסטינים, שיש יסודות במפלגת השלטון – ומימין לה – שיתמכו ברצח עם.

וגרוע מכך: שהם נתקלים בשתיקה נוקבת מצד שאר הציבור היהודי בישראל. שתיקה שהכרחית לביצוע רצח עם לא פחות מהמבצעים עצמם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אתם ודאי מתלוצצים: הליכוד פתח השבוע במתקפה נגד סיעת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט, כשהוא שם דגש על העובדה שהמפלגה פונדמנטליסטית משהו ושהיא פוגעת בזכויות נשים. עכשיו, זה ודאי נכון, אבל לא נראה לי שהליכוד הוא מפלגה שיש לה זכות דיבור בנושא.

הרבנים של הבית היהודי אולי קידמו ציבורית הדרת נשים, אבל מי שנתן לכך את ההסכמה הממשלתית היה ישראל כץ, שר התחבורה של הליכוד, שהודיע לבג"צ שלמשרדו אין בעיה עם "קווי המהדרין," ובכך איפשר לבג"צ להודיע שאם לשר אין בעיה, אז כנראה שהכל בסדר. הבית היהודי מדבר – הליכוד עושה.

הליכוד היא גם המפלגה היחידה שבה יועץ בכיר של ראש המפלגה, נתן אשל, הודח מתפקידו בשל מה שנראה בעליל כמו הטרדה מינית של עובדת אחרת בלשכת ראש הממשלה – וכתגובה, ראש הממשלה הביא להדחתם של האנשים שדיווחו על העבירה וממשיך להעסיק את עבריין המין כיועץ קרוב. על פי הדיווחים בתקשורת בשבועות האחרונים, אשל יהיה זה שירכז את שיחות הקמת הקואליציה.

מרצ ומפלגות אחרות מתהדרות במספר גדול של נשים ברשימה שלהן; ארץ חדשה מעמידה מספר זהה של נשים וגברים, אחת אחרי השני, בעשיריה הראשונה שלה. בליכוד, מצד שני, האשה הראשונה מופיעה במקום העשירי, והיא בכלל סופיה לנדבר מישראל ביתנו. האשה הראשונה ברשימה שהיא אשכרה ליכודניקית מגיעה רק במקום ה-15, והיא ציפי חוטובלי – מי שמבחינתה מאבק על זכויות נשים מתבטא במאבק לשמירת הפות היהודי ליהודים כשרים בלבד. ייאמר לזכותה של חוטובלי ששר החינוך (נחשו מאיזו מפלגה?) מסכים איתה, ונציגו בדיון של חוטובלי אמר שאכן צריך לשמור טוב יותר על טוהר הגזע.

מספר נשים חרדיות יצאו לאחרונה לקמפיין ראוי מאד, שבו הן קוראות שלא להצביע עבור מפלגות שלא מוכנות לקבל נשים כמועמדות. לנשות ישראל, שההישגים שלהן רעועים מאד – זכותן להפלה, למשל, מעוגנת בסך הכל בקומבינה – כדאי לבחון בשבע עיניים את המפלגה לה הן מצביעות. הליכוד כבר הראה נכונות ניכרת למכור את זכויותיהן. לא, הבית היהודי לא יותר טוב, אבל כשזה מגיע מהליכוד, זו חוצפה חריגה.

אגו שיש לו מפלגה: שלי יחימוביץ' הבינה שלשום (ה') שהקמפיין שלה היה שגוי מיסודו, ושברה כיוון בחדות. לאחר כחצי שנה של סירוב לומר זאת, ולאחר שאיבדה על מזבח הסירוב הזה את עמיר פרץ – שאולי לא יכול היה להועיל לה אבל ודאי יכול להזיק – היא הודיעה סוף סוף שלא תשב עם נתניהו בממשלה אחת. אמש (ו') היא החלה בסיכומים עם ציפי לבני כדי להגיע לאותה המטרה: גוש חוסם נתניהו-ליברמן-בנט.

כל זה הבהיל מאד ובלבל מאד את האיש ללא תכונות, יאיר לפיד. הוא יצא בשלל הצהרות סותרות. תחילה תקף את יחימוביץ', אחר כך אמר שלא ישב בממשלה של חרדים ומתנחלים כי הוא "לא משוגע," והיום הוא יצא בהצהרה שלישית, שסותרת את שתי הקודמות. לפיד קרא ליחימוביץ' ולבני להצטרף לממשלת נתניהו כדי למנוע ממנה מלהפוך לממשלת ימין וחרדים. באותה נשימה, הוא אמר שהוא לא "מחרים אנשים ומפלגות." אלא אם, כמובן, אלה חרדים ומפלגותיהם. לפיד מתנגד לגוש החוסם, והוא רוצה שמפלגות המרכז יספקו לנתניהו את מה שסיפק לו, בראשית הקדנציה, אהוד ברק.

או, כפי שכתבתי כאן לפני פחות משנה, הסכנה הגדולה ביאיר לפיד היא ש"יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס." והנה לפיד אומר זאת בעצמו.

עוד דבר אחד: הליכוד הודיע שהוא מסרב לחתום על אמנת השוויון בין יהודים וערבים, שמתבססת על מילות מגילת העצמאות. גם יהדות התורה סירבה, אבל עליה סיפרו שמפלגת האם שלה, אגודת ישראל, שלחה בשעתו מברק ברכה להיטלר על חוקי נירנברג. ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)