החברים של ג'ורג'

יש ארגון משונה בשם החטיבה להתיישבות של הההסתדרות הציונית. הוא נודד בעקביות בין משרדים. עד 2009, היא פעלה תחת משרד החקלאות, כנראה בהנחה ששם אף אחד לא ישאל יותר מדי שאלות. ב-2011, היא עברה לניהול משרד ראש הממשלה. מדובר בפועל בצינור כספים מרכזי להתנחלויות. באמצע השנה שעברה, הגיש האוצר בקשה לקצץ את תקציב החטיבה, בנימוק משונה במיוחד: “בסיס תקציב החטיבה להתיישבות עומד על 60 מיליון שקל. במהלך השנה מקבלת החטיבה מאות מיליוני שקלים נוספים היות שמדובר בזרוע ביצוע איכותית של הממשלה. מוצע לפיכך להקטין את תקציב הפרויקטים של החטיבה ב־30 מיליון שקל “ כלומר, אפילו לדברי האוצר, לתקציב שהוא מגיש לכנסת אין שום קשר למציאות.

כפי שמצא תחקיר כלכליסט המקושר למעלה, תקציב החטיבה להתיישבות חורג מדי שנה במאות אחוזים מתקציבו המקורי, כשהשיא הוא ב-2012, עם חריגה של 430%. אבל גם ×–×” לא כל הסיפור: כשמסתכלים בתוך תקציב החטיבה, ×–×” של “מחוז מרכז” – הסעיף שתחתיו מסתירים את הסיוע הכספי להתנחלויות – צמח באותה השנה ב-1000% בהשוואה לתקציב המקורי שלו.

החטיבה להתיישבות נמצאת בעצם ללא פיקוח, ואף אחד לא יודע מה קורה עם הכספים שמועברים אליה. עד כמה שאנחנו יודעים, הם מועברים למועצת יש”ע כדי לממן לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור הישראלי – הם כבר עשו את ×–×” בעבר, אחרי הכל. לאחר כמה נסיונות לקבל מידע על מה עושה החטיבה עם הכסף, ולאחר שבית משפט קבע שהחטיבה להתיישבות היא רשות ציבורית לנושא חופש המידע (כתוצאה מעתירה שהגישה עמותת “יש דין”, שהח”מ – גילוי נאות – מספק לה שירותי בלוגינג בתשלום), הגישה שרת המשפטים ציפי לבני בקשה להחיל את חוק חופש המידע על החטיבה להתיישבות. ×”×”× ×—×” היתה שמדובר במשהו פרוצדורלי ובכל מקרה, רוב חברי ועדת חוק, חוקה ומשפט – שאמורה היתה לדון בנושא – היו בעד.

רק שזה לא קרה. כשהנושא ×”×’×™×¢ להצבעה, יו”ר הוועדה דוד רותם (הליכוד ביתנו) שלף תרגיל מסריח. הוא ניהל את ההצבעה לפני שחברי הכנסת הספיקו להגיע לדיון. היו באולם רק שני חברי כנסת – רותם עצמו ושולי מועלם-רפאלי (האחים היהודים), שניהם מתנחלים. הם הפילו את ההצעה, כך שעד שלא ×™×”×™×” דיון בערעור שהגישה על התרגיל חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ), לא נוכל לדעת מה עושים המתנחלים עם הכסף שלנו. וכדי להוסיף חטא על פשע, שעות ספורות אחר כך אישרה ועדת הכספים העברה של 177 מיליוני ש”ח לחטיבה להתיישבות. גלאון ציינה ×›×™ מדובר בחריגה של 318% מתקציבה של החטיבה להתיישבות.

אתם עשויים לזכור את רותם מתרגיל מסריח אחר, זה של גניבת אדמות ג’בל ארטיס (”גבעת האולפנה”.) המתנחלים ניסו לזייף את המסמכים, בנוהל, אבל שם המצב היה מסובך משהו. רותם, שהיה היועץ המשפטי של מועצת יש”ע, מצא בפניו אדם שבעליל לא היה הבעלים של הקרקע ולא יכול היה להיות. על כן, הוא הכניס לחוזה הרכישה סעיף שאומר שאלא אם האיש יתייצב בתוך שבוע עם מסמכים שמעידים על כך שהוא הבעלים החוקי, הרכישה בטלה. האיש לא הגיע, כמובן, ועל כן הרכישה אמורה היתה להתבטל; אלא שהנוכלים של קרית הישיבה בבית אל התעלמו מזוטות כאלו. מה אפשר לומר על עורך דין שמכניס סעיף כזה לחוזה? שיש למנות אותו ליושב ראש ועדת חוק, חוקה ומשפט בממשלת האחים היהודים, כמובן.

וכמו במקרים אחרים רבים, הכלל הוותיק שאומר שלא העכבר גנב, החור גנב, תקף גם כאן. אחרי הכל, האוצר לא חייב להעביר את הכספים האלה לחטיבה להתיישבות. האוצר יודע מצוין איך לא להעביר כספים. יש לנו שר אוצר שמעמיד פנים שהוא מנהל את משרדו ושהוא מתנגד להתנחלויות, שמשתבח בכך שמחיר השמנת ירד – בלי שום קשר אליו, אבל עזבו את ×–×” עכשיו – ובכך שהוא יכול לעצור בזריזות העברות כספים לישיבות חרדיות, ×›×™ ×–×” מתקבל מצוין בקרב הקהל שלו. למנוע את חינגת השחיתות הזו, שנאסר עלינו אפילו לדעת למה היא משמשת? עד כאן. ×–×” יכול להביא לסכסוך של ממש עם האח בנט. המגזר המקומבן מכולם, ×–×” של הכיפות הסרוגות, חייב להמשיך ולקבל את ליטרת הבשר שלו.

בפעם הבאה ששר האוצר יניד לכם “אין לי,” בפעם הבאה ששר התעשיה והמסח… אה, סליחה, שר הכלכלה, יאמר לכם שהוא ×”×™×” נורא רוצה אבל אין לו שלושה מיליונים להצלת מפעל, בפעם הבאה שהממשלה תטען שאין לה כסף להעניק פטור מארנונה לנשים מוכות – זכרו את מאות המיליונים הללו, שנשפכים ללא הכרה או בקרה על גבעות הגדה המערבית. ×–×” הכסף שלכם, ×–×” העתיד שלכם; ואף שמחובשי הכיפות שמתומכי האחים היהודים אין למה לצפות – ודאי לא ליושר או ליושרה – זכרו מי יושב במשרד האוצר ומי מכר את העתיד שלכם.

(יוסי גורביץ)

זו צריכה להיות הנחת היסוד שלנו: ש"האסיר X" נרצח. הידיעה על מותו ×”×’×™×¢×” כחצי שנה לאחר שהבליחה לשברירי שניות הידיעה על עצם קיומו. הידיעה על מותו, שרשמית נחשב להתאבדות, ×”×’×™×¢×” כשבועיים לאחר שריצ'רד סילברסטין טען שמדובר בגנרל איראני. (פיקפקתי אז בטענה הזו, ואני משוכנע שמזה זמן רב סילברסטין מוזן במידע שקרי על ידי המודיעין הישראלי, מידע שמטרתו הסופית היא לקעקע את האמינות של סילברסטין, שפעם ×”×™×” מקור חשוב.) אבל הפרסום של סילברסטין משך הרבה מאד תשומת לב ביחס, ויכול להיות שמישהו החליט שאם על הקריירה שלו לחיות, על בן זיגייר למות. ומישהו עשה כאן פאשלה: העיתון האוסטרלי The Age ניסה בתחילת 2010 לשאול את זיגייר אם הוא סוכן מוסד. זיגייר הכחיש. איך ×”×’×™×¢ The Age לזיגייר? ובכן, גם לו יש מקורות במודיעין האוסטרלי, ושם שמו לב שזיגייר שינה את שמו שלוש פעמים: תחילה לבן אלון, אח"×› לבן אלן ובסופו של דבר לבן בורוז. יתר על כן, זיגייר השתמש בדרכונים שלו כדי לנסוע… לאיראן, סוריה ולבנון. מאד, מאד מתוחכם.

כמובן, יכול להיות שסיבת המוות אכן היתה התאבדות, אבל מאחר וזו אפילו לא הגרסה הרשמית לאירוע שישראל הרשמית ממשיכה שלא להודות שבכלל אירע, אין שום סיבה לקבל דווקא את מה שהוא אפילו לא גרסה רשמית. כל מה שאנחנו יודעים הוא שהיה אדם, שהיה מעורב בפרשת מודיעין כלשהי – אולי, כפי שרומז דימי ריידר, הוא היה מעורב במשחקים המלוכלכים מאד של ישראל בהפעלת קבוצות טרור בתוך איראן – ושנכלא באופן מפוקפק ביותר, שמזכיר יותר מכל את פרשת "האסיר X" המקורית, זו של מוטי קידר. ושבניגוד לקידר, כאשר קיומו עלה לכותרות, הוא מת במפתיע – כשהוא מוחזק בתא שנבנה ספציפית כדי למנוע התאבדויות. פתאום חזרנו 50 שנה אחורה.

זה היתה עוד שעת שפל של התקשורת הישראלית, שהסיפור היה בידיה במשך שנתיים אבל לא עשתה דבר. אחת הסיבות לכך היא שהפרקליטות הוכיחה בשנים האחרונות שאין לה שום בעיה להגיש כתבי אישום בשל "ריגול חמור" על נסיון לחשיפת מידע בסיסי על עוולה של המדינה. יתר על כן, הערפל מסבך הכל. עם מי אתה מתמודד? עם הצנזורה? עם התרגיל המסריח שבמסריחים של הטלת צו איסור פרסום ואז הטלת צו איסור פרסום על עצם צו הפרסום? האם אתה עובר על צו של בית משפט שאתה אפילו לא מודע לו?

הסיבה השניה, המדכדכת יותר, היא שגם אם היה עיתונאי שהיא מוכן לעשות צדק ולו יפלו השמיים, כתב בטחוני נועז שמוכן לשרוף את כל המקורות שלו ולקבל טיפול אורי בלאו, ספק אם היתה עומדת מאחוריו מערכת. הסיבה לכך פשוטה מאד: זה עולה כסף – וזה לא מעניין אף אחד. האספסוף הישראלי לא רוצה לדעת. אם הרשויות החליטו, זה מספיק לו. ה"גדולים" יודעים ומי שמערער על כך הוא אויב ובוגד. העובדה שבשורה של פרשיות – נאפסו, קידר, קלינגברג – ההשתקה היתה מיועדת לא להגנה על בטחון המדינה (נאפסו לא סיכן את בטחונה מעולם; קידר הפסיק להיות סכנה משנעצר; ובמקרה של קלינגברג המפעילים שלו ידעו שנעצר שנים ארוכות לפני שהציבור הישראלי ידע על כך) אלא כדי להסתיר פאשלות מביכות מהציבור, לא מסייעת: הישראלי הממוצע לא ידע על מה אתה מדבר. עיתון שינסה להפוך את הצרכנים שקונים אותו לאזרחים ימצא את עצמו מוגדר על ידיהם כאויב. מה שכנראה יפגע במכירות.

מה שמעליב את האינטליגנציה שלי בכל הסיפור הוא המחשבה שאפשר, אחרי שתכנית טלוויזיה אוסטרלית חשפה את הפרשה, למנוע את הפרסום. ראש הממשלה היקר שלנו, שנאמר עליו שהוא לא מסוגל לשלוח אפילו מסרון SMS, מיהר לכנס בבהילות את ועדת העורכים, המוסד הארכאי שפעם היה סוכר את פיה של העתונות אם היה מקבל מידע סודי חם הישר מראש הממשלה. תעשו לי טובה. אם ב-1956, ניקיטה חרושצ'ב גילה להפתעתו שאפילו הנאום הסודי שלו לא מצליח להשאר סודי, מי שחושב שאפשר להעלים מאזרחי מדינת ישראל את מה שעושה הממשלה שלהם אחרי פרסום בחו"ל, הוא מטומטם. מותר גם לתהות מדוע כינס נתניהו – הידיעה על הכינוס חוסלה על ידי הצנזורה ולא הותרה לפרסום עד הבוקר – את העורכים אתמול בערב דווקא; מה, הוא לא ידע שהפצצה הזו מתגלגלת בכיוונו כשהתכנית האוסטרלית פנתה לשגרירות הישראלית בבקשת תגובה? מה, הוא חשב ששום דבר לא יקרה?

דווקא חברי הכנסת הוכיחו את עצמם בשעת משבר, והראו למה הם מסוגלים. זהבה גלאון (מי שבשעתו הביאה לסגירת מתקן 1391 הידוע לשמצה), דב חנין ואחמד טיבי הקשו אתמול על שר המשפטים, תוך ניצול מזהיר של החסינות המהותית שלהם ושל העובדה שמותר לצטט את מה שנאמר בכנסת, ודרשו ממנו תשובות בנושא. בלעדיהם, העיתונות לא היתה מעזה לדווח על מה שהתרחש. נאמן התחמק, אמר שהנושא לא באחריותו, והפנה את השואלים אל השר לבטחון פנים, אהרונוביץ'. הלז אמור היה לענות על שאלות בכנסת היום, אך ביטל את הופעתו, ככל הנראה כדי שלא יצטרך להסביר מה קרה פה או להתבזות בפומבי.

מטבע הדברים, המהלך הזה לא מצא חן בעיני האלמנטים הריאקציונריים בכנסת. ההומו-סובייטיקוס אביגדור ליברמן טען שמדובר ב"פשוט ניסיון לפגוע בביטחון המדינה", תוך שהוא טוען במקביל שהוא לא יודע כלום. מסתבר שמבחינת ליברמן, עדכון אזרחי ישראל על מה שממשלת נתניהו רוצה שכל העולם חוץ מהם יידע, הוא "נסיון לפגיעה בבטחון המדינה." חשוב לציין שעל פי ההגיון הזה, אויבי המדינה הם לא שירותי מודיעין זרים – אלה, מותר להניח, עקבו בעניין אחרי הפרסום האוסטרלי – אלא אזרחי ישראל עצמם; הם אלה שמהם צריך למנוע את המידע המסוכן, שמותר למודיעין האיראני אבל לא להם. מה שכמובן מחזק את התפיסה שהסיפור כאן הוא לא סכנה בטחונית, אלא סכנה לבטחון הממשלה ושלוחיה.

החרתה החזיקה אחריו הפוסטמה הלאומית, מירי רגב. זו פנתה ליועמ"ש כדי שיעמיד לדין את הח"כים שעשו את תפקידם – שהוא, וזה כנראה יפתיע את רגב, לא לשמש כחותמת גומי של המשטר אלא לפקח עליו – וזאת כשהיא מפגינה בורות תהומית במשמעות של חסינות ובהיסטוריה של השימוש בו. גלאון הגיבה היטב: "מירי רגב משתמשת בתירוץ ה"בטחוני" המוכר כדי להצדיק סתימת פיות והתלהמות ריקה מתוכן. האיפול על הפרשה לא קשור לשום סכנה בטחונית, אלא למניעת "מבוכה" לרשויות. מה שבאמת צריך להביך את מדינת ישראל זאת העובדה שמירי רגב, שלא מבינה דבר על דמוקרטיה ועל העקרונות המהותיים שעומדים בבסיסה, הגיעה לשרת כצנזורית, כדוברת צה"ל והכי גרוע- כחברת כנסת."

נאמן נאלץ להודות, מעל במת הכנסת, שכנראה יש כאן מה לחקור. ואם וכאשר כשתקום ועדת החקירה – ממשלת נתניהו, כמובן, תעמוד על הרגלים האחוריות כדי למנוע את זה – צריך יהיה להתעלם מן הפיקנטריה המודיעינית, כמו מה אמר זיגייר לאיזה שפיון בכיר או מה גרם למוסד לחשוד בו. אלה זוטי דברים.

הבעיה האמיתית היא מערכת משפט שמאפשרת את המצב שבו אפשר להעלים אדם, לכלוא אותו ללא משפט פומבי, ולטייח את עובדת הכליאה הזו גם במשך שנתיים לאחר מותו. הבעיה היא פרקליטים שמעוותים את התפיסות הבסיסיות ביותר של צדק בחברה פתוחה – אפשר להתחיל מפומביות הדיון, שהיא ורק היא מאפשרת לבצע ביקורת ראויה על הליך משפטי – כדי לרצות את מערכת הבטחון. הבעיה היא שופטים שמזמן שכחו שהם אמורים לשרת את הציבור ואת הצדק, ולא את מערכת הבטחון, שיש להם היסטוריה של התייסרות מול עוול אבל קבלה שלו, פשוט משום שאין להם מקור מידע אחר והם לא מעזים לחלוק על מנגנוני האופל. הבעיה היא פרקליטים שמבקשים, ושופטים שנותנים ביד חופשיה, צווי איסור פרסום על צווי איסור פרסום. הבעיה היא הפרי הרעיל של "מידע סודי," טענות של מנגנוני האופל שמוצגות רק לשופט ולא לנאשם, שכתוצאה מכך נשפט על עבירות שאין לו כל אפשרות להתגונן מולן. הבעיה היא המנהג הבזוי של מניעת עורך דין מעציר למשך תקופות ארוכות, מניעה שכל מטרתה היא לשבור את העצור ולהוציא ממנו את "מלכת הראיות," ההודאה – מנהג בזוי שלא יכול היה להתקיים אלמלא משפטנים ביקשו אותו, ושופטים אישרו אותו, פעם אחר פעם.

הבעיה, בקצרה, היא מערכת משפט שהתרגלה להתכופף לכל גחמותיה של מערכת הבטחון, ושהתרגלה לחשוב כאילו אנחנו בלונדון על סף פלישה נאצית וכל חשוד הוא מינימום רודולף הס שבא לקשור עם בכירים בשליחותו של היטלר. והבעיה הזו היא, מבחינת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית, מסוכנת הרבה יותר מכל מה שזייגר היה עשוי לפלוט, או להדליף, או למכור.

(יוסי גורביץ)

×”×™×” שווה? הכשלון הגדול ביותר של מערכת הבחירות הזו, להוציא אולי בנימין נתניהו, הוא שלי יחימוביץ'. היא קיבלה מפלגה של 13 מנדטים, מול ראש ממשלה לא אהוד בלשון המעטה, אחרי תקופת מחאה חברתית בולטת מאד, והצליחה להגדיל את מספר המנדטים בשניים בלבד. (כן, אני יודע שבקרב תומכיה נהוג לטעון שהיא העלתה את מספר המנדטים משמונה, כשהם סופרים את מספר המנדטים שערקו עם ברק; תרשו לי לא להתייחס להבל ×”×–×”, ×›×™ לעצמאות מעולם לא ×”×™×” קיום משלה והיא אף לא התמודדה בבחירות.) היא התעקשה לגרש את הגרעין השמאלי מהמפלגה שלה, ואחר כך עשתה סיבוב פרסה והודיעה שהיא לא תשב עם נתניהו. התוצאה היא שיחימוביץ', למרות תנאי פתיחה מצוינים – קדימה התפרקה לרסיסים – הצליחה לקבל פחות קולות משקיבל בשעתו עמיר פרץ. אירונית, יש מצב שאפילו הסכם העודפים שלה עם "יש עתיד" – הסכם שיחימוביץ' התעקשה לחתום למרות שהיסטורית ההסכם נחתם עם מרצ; עד כדי כך היא רצתה להוכיח שהיא לא שמאלנית – שיחק לרעתה. על פי הדיווחים שמגיעים בעת כתיבת הפוסט, מפלגת העבודה כבר מתחילה בנוהל גמל שלמה הקבוע שלה, קרי אכילת הראש של ראש המפלגה בעקבות בחירות.

המלך מת, ×™×—×™…: הכינוי של "טיים" לנתניהו, "קינג ביבי," כנראה עלה לו לראש. הוא הצליח לאבד בין 11 ל-12 בעקבות האיחוד עם ליברמן. זו היתה, במידה רבה, הצבעת אי אמון של הציבור הישראלי בראש הממשלה שלו. כאן חשוב לציין שתי נקודות: ש-31 המנדטים (ואני מעריך שהליכוד יאבד מנדט לבנט או ללפיד בעקבות קולות החיילים) של הליכוד הם לא באמת 31 מנדטים. בקרוב, ליברמן יודיע על פיצול הרשימה, כפי שאמר שיעשה עוד קודם לבחירות, ונתניהו יישאר עם 20 ×—"כים, פלוס מינוס. הליכוד איבד שבעה מנדטים, ליברמן איבד חמישה – וכנראה ×”×™×” מאבד יותר אם לא ×”×™×” מגיע לדיל מוצלח כל כך מבחינתו עם נתניהו. הסכינים צפויות להשלף גם בליכוד בקרוב, במיוחד אחרי שנתניהו כפה על המפלגה את הדיל עם ליברמן. במצב רגיל, ההתקפה העיקרית היתה כנראה מגיעה מכיוון גדעון סער, אבל הוא מסובך עד ראשו בכשלון הקמפיין ×”×–×”, כך שתפקיד הסכינאי תפור דווקא על בוגי "משה" יעלון. כלומר, כשנתניהו מגיע להרכבת קואליציה, הוא מגיע עם מפלגה שהגודל שלה שווה, פחות או יותר, לזו של לפיד. מה שמוביל אותנו ל…

אם לא עכשיו, אימתי? את המחלה של הפוליטיאה הישראלית אפשר כעת לאבחן בקלות: תסמונת יאיר לפיד. בין 19 ל-20 מנדטים, כשישית מהאלקטורט, הצביעו לאדם שמעולם לא החזיק בעמדה שהוא לא יכול היה לסתור, שרוב החברים ברשימה שלו לא מוכרים לציבור, שתיאר את עצמו כנציג המעמד הבינוני בעודו יושב היטב בתוך האלפיון העליון. הציבור, שרצה מזור מהגזירות הניאו-ליברליות, בחר באדם שרוצה להפריט אפילו את מערכת החינוך. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.

בסופו של דבר, לפיד קטף את קולות המרכז: את הפירות העזובים של קדימה, אלה שלא נאספו על ידי ציפי לבני. הוא הצליח לעשות את מה שלא הצליחה לעשות יחימוביץ': לפנות לאנשים שלא היו מוכנים יותר להצביע לנתניהו. אמנם, הטמבלים האלה יגלו בקרוב שהם דווקא הצביעו נתניהו, אבל זה כבר סיפור אחר.

השאלה הגדולה היא האם לפיד ינסה בעצמו להקים ממשלה: האם ידרוש מהעבודה, מלבני וממה שנשאר מקדימה (אם יישאר ממנה משהו אחרי קולות החיילים) להודיע לנשיא שהוא האיש שעליו הם מטילים את הקמת הממשלה. מצד אחד, זו ממשלה בלתי אפשרית. ללפיד אין ממשלה בלי הערבים, ומר קונסנסוס לא יהיה מי שישבור את הטאבו ארוך השנים שאוסר על צירופם לממשלה. מצד שני, לנתניהו אין ממשלה בלעדיו. מצד שלישי, לפיד צריך לדעת שלא יישאר ממנו דבר אם הוא יילך לאופוזיציה. אם הוא ייכנס לממשלה, הוא יישחק גם שם, ונתניהו – שיודע לעשות רק דבר אחד בחיים, וזה לפרק את המפלגות של יריביו – יאכל את המפלגה הלא ברורה והלא מגובשת שלו תוך חצי שנה. הוא לעולם לא יקבל מספר כזה של מנדטים, לעולם לא יגיע כל כך קרוב לראשות הממשלה. האגו של לפיד גדול מספיק כדי שהוא יחליט להמר על זה, למרות שלא ניהל מימיו דבר. ניחוש: הוא ינסה להגיע לדיל רוטציה עם נתניהו. נתניהו יסכים, וילך לבחירות בתואנה כלשהי לפני שיגיע תורו של לפיד. בדרך, השניים ירמסו עוד קצת ממה שנותר ממדינת הרווחה הישראלית. "יש עתיד" תתרסק

יום כיפור? הייתם רוצים: הסוקרים, כרגיל, פספסו את התוצאות. אף אחד לא חזה את העליה של לפיד או את הירידה של הליכוד. זו לא הפעם הראשונה. ב-2009, כל הסוקרים חזו נצחון לליכוד; קדימה של לבני זכתה במספר המנדטים הגדול ביותר. ב-2006, הסוקרים לא ראו את הגימלאים עד יום או יומיים קודם לכן – ולא חזו נכון את ההצלחה שלהם. על מה שקרה ב-1996 אני אפילו לא רוצה לדבר.

בכמעט כל מערכת בחירות, הסוקרים שלנו טועים. כשהם טועים, הם גם מטעים. הם יוצרים ציפיות ואומרים למי יש סיכוי ולמי אין. בחלק גדול מהמקרים הם לגמרי לא מדויקים. הסוקרים הישראלים הם לא נייט סילבר, הם לא מתקרבים לשמץ מן המדעיות שלו. וכשטעויות כאלה קורות פעם אחר פעם, זו לא הפתעה, זה לא "יום כיפור של הסקרים": זה אז'ינקורט, טבח מסיבי וידוע מראש בגלל שימוש באותן שיטות שנכשלו פעם אחר פעם בעבר. התקשורת הישראלית צריכה לשקול ברצינות להפסיק להשתמש בסקרים, עד שהם יראו שהם השתנו בצורה ניכרת. כרגע אין להם תמריץ לזה.

התשקורת: אבל מי שנמצא במצב גרוע יותר מהסוקרים, היא התקשורת הממסדית הישראלית. הפרשנים שלה, פחות או יותר בכל עיתון, האכילו אותנו במשך חודשים בבולשיט על כך שהבחירות הללו מכורות מראש, "משעממות," שהנצחון של נתניהו ידוע מראש, שאין כאן מה לראות, לכו הביתה. אם העיתונאים היו עושים את תפקידם ולא מתמכרים מראש לנראטיב של נתניהו, כי זה בדיוק מה שזה, יכול להיות ששיעור ההצבעה אכן היה גבוה יותר. לא היה צריך הרבה: רק עוד חמישה-שישה אחוזים, והמפה הפוליטית היתה יכולה להתהפך.

חשוב לציין שזו לא הפעם הראשונה שהתקשורת משחקת תפקיד כזה. עם כל הדימוי השמאלני שלה, היא היתה לגמרי בצד של שרון בבחירות 2003, כשהיא שרה שירי הלל לדימוי הקילר שלו, ועל מה שקרה עם אולמרט ב-2006 בכלל לא כדאי לדבר. אפילו כלי התקשורת שעיינו את נתניהו, כמו "ידיעות אחרונות," שיתפו פעולה עם התפיסה שהבחירות בכיס שלנו.

למרבה המזל, לא כל הבוחרים שמעו על זה. אבל צריך לזכור את זה בפעם הבאה, כשיציבו לכם נראטיב דומה. והפעם הבאה, בהתחשב בתיקו הנוכחי, יכולה להיות קרובה מאד.

חזרו הביתה: להוציא לפיד, נראה שהמנצחת הגדולה של הבחירות היא מרצ. היא התחילה את הקמפיין כשהיא מתקשה להתרומם מעל שלוש המנדטים שלה, כשיש דיבורים שאפילו אותם היא לא עוברת. היא מסיימת אותם, למרות נפילות מזעזעות מבחינת הקמפיין שלה, עם כוח גדול פי שניים, ועם יושב ראש שהפגינה קור רוח ושליטה לאורך כל מערכת הבחירות. בלי היסטריה, בלי פניות פרסה, ובלי להתפשר על עמדות בסיס No Drama Zahava הצליחה לממש את הסיסמא ולהחזיר את השמאלנים הביתה. לצידה עמדה העובדה שמרצ תמיד היתה, במובנים רבים, מפלגה עם ראשים רבים, וההיעדר המובהק של פולחן אישיות גרם לכך שנוזלים מסוימים לא עלו לה לראש. כך צריך. ועכשיו, לעבודה.

ועוד דבר אחד: שווה מאד לקרוא גם את פוסט פוסט-הבחירות של שלום בוגוסלבסקי, כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הכנסת אישרה לפני זמן קצר בקריאה שניה ושלישית את החוק שמאפשר לממשלת ישראל להעניק לחברות ענק פטור עצום ממסים. הפרשה הידועה בשם האורווליאני "הרווחים הכלואים" באה על סיומה כצפוי: נתניהו ושטייניץ העניקו לחברות הענק, שגם כך שילמו מס מגוחך, מתנה בשווי 27 מיליארדי שקלים. 21 חברי כנסת התנגדו – באופן משונה, שלי יחימוביץ' לא נאמה וגם נמנעה מהפעלת משמעת סיעתית – ו-38 תמכו. וזהו. 27 מיליארדים התפוגגו.

החרפה הזו מתנהלת כבר כמעט חמישה חודשים, והיא מבהירה לכל מי שעוד לא הבין מה סדר העדיפויות של ממשלת נתניהו: קודם כל התאגידים והעשירים, אחר כך כל השאר. כדי לקדם את התכנית הזו, משרד האוצר שיקר לכנסת: הוא טען שהן משלמות מס של 7.9%. רק אחר כך, כשזהבה גלאון לחצה את סגן שר האוצר, הוא נאלץ להודות שהשיעור האמיתי הוא 3.3%.

אנחנו הולכים לבחירות משום שנתניהו לא העז להציג לכנסת את התקציב שלו, שצפוי לגרור קיצוצים בשירותים לציבור (זו המשמעות של קיצוצים בתקציב) בשווי משוער של כ-14 מיליארדים. כלומר, אלמלא המתנות ששטייניץ התעקש להעביר לתאגידים, היינו ביתרה של 13 מיליארדים, לא בור של 14 מהם. שטייניץ אמר היום שלהערכתו, המינימום שהאוצר יקבל הוא שלושה מיליארדים אבל יכול להיות שזה יגיע עד שמונה מיליארדים. וואלה? אתה לא יודע? חמישה מיליארדים שקל כסף בינך ובינם, מה היא?

זה, נזכיר, הכסף שלנו. החברות קיבלו הטבות ניכרות על מנת שישקיעו כספים בישראל. לא רק שהן לא השקיעו, הן גם מקבלות – ודורשות – הנחות מס מפליגות. בפעם הבאה ששטייניץ או נתניהו ינסו להפחיד אתכם בכך שהעלאת מסי חברות "תרחיק חברות מישראל", זכרו כמה שילמנו כדי למשוך אותן אלינו, וכמה מפוקפקת התועלת שראינו מכך.

הגזירות של נתניהו, שכל כך הפחידו אותו שהוא העדיף ללכת לבחירות בתקווה שתוך כמה שנים הציבור ישכח (הברירה האחרת היתה ללכת לקמפיין אחרי העברת הגזירות), לא הלכו לשום מקום. בפברואר, עם הקמת הממשלה החדשה, הן תשובנה חזרה. אם אתם לא רוצים לשמוע את שטייניץ מסביר אז למה הוא מונע מהילדים שלכם חינוך, מההורים שלכם סיעוד, ממכם עצמכם טיפול רפואי נאות, למה הוא נאלץ לצמצם את מספר השוטרים ברחוב שלכם ולמה הרחוב עצמו לא ישופץ בימי חייכם, למה התחבורה הציבורית שלכם מזכירה מזמן עולם שלישי – ולשמוע אותו עושה את כל זה כשהוא מסביר בחוצפה בלתי מודעת לעצמה שהוא "שר אוצר חברתי" (האיש שחושב שאלוהים קיים כי אנחנו יכולים לדמיין אותו, כמו שאנחנו יכולים לדמיין חדקרן ורוד ומעופף, טען היום שהוא "אויב הטייקונים"), אז כדאי שתעשו משהו בנידון, כל זמן שאתם עדיין יכולים.

רצוי, כמובן, שתצביעו למרצ, כי זו המפלגה שנלחמה על הנושא הזה יותר מכל מפלגה אחרת. היא המפלגה שחשפה את השקרים של האוצר, שיצאה לקמפיין ציבורי בנושא, ושכל חברי הכנסת שלה התייצבו להצבעה. אבל מעבר לזה, בניגוד למה שמוכרים לנו פרשנים בעיני עצמם, אלה הבחירות הכי מעניינות שהיו בישראל לפחות מאז 2006, וההתעניינות בהן רבה. אנשים מדברים על פוליטיקה והם גם מקשיבים. ולמי שמקשיב לכם צריך להעביר מסר אחד חד וברור: רק לא נתניהו. רק לא נתניהו, ורק לא התחליף הנוצץ שלו, לפיד. ויש מספר אחד חד וברור שצריך להתלוות למסר הזה: 27 מיליארדים. 27 מיליארדים. 27 מיליארדים.

כי אם אלה המתנות שהוא נותן לעשירים על חשבונכם ערב בחירות, רק חשבו מה הוא יעשה לכם בעבורם אחריהן.

(ועל המתקפה שלא היתה באיראן נדבר מחר, אם יהיה זמן.)

ועוד דבר אחד: הכינו את הממחטות, וקראו את הפוסט הזה של ואנדרסיסטר, שקורעת כדג את שלמה מעוז, שבאמצעות דיבורים על "אוסטרו-הונגרים" משמש כשליחו של נתניהו לדבר עבירה.

(יוסי גורביץ)

הצהרתי לפני כחודש על הצטרפותי למפלגת מרצ ואמרתי שאנמק את ההחלטה מאוחר יותר, ואני חושב שהגיע הזמן. אז למה מרצ?

קודם כל צריך להסביר למה להצטרף למפלגה. אני מאמין שמעורבות פוליטית היא חלק הכרחי מהיותו של אדם אזרח. התפקיד האזרחי שלנו לא מצטמצם בהצבעה פעם בשלוש ומשהו שנים או בפעילות בעת מערכת בחירות. למפלגות יש תפקיד חשוב בדמוקרטיה ליברלית, ונוכחות של אנשים שאכפת להם מהן מונעת מהן להסתאב לכדי מפקדי ארגזים או להתדלדל לשלדים חסרי קשר עם הציבור. זה נכון במיוחד בישראל, שבה מערכת הבחירות היא יחסית ולא אזורית, כאשר המצביע לא בוחר ישירות במועמדים אלא ברשימות, מה שבפני עצמו יוצר ניתוק בין המצביעים ובין נבחריהם. אחד התפקידים החשובים של חברי מפלגות הוא לעדכן את חברי הכנסת שלהם במה שהם חושבים, ולשמור על הקשר הזה. להם, חברי הכנסת צריכים להקשיב. יש בכך, כמובן, בעיה: פעילי המפלגה הם בדרך כלל רדיקליים יותר מהמצביעים שלה, והסתמכות יתר עליהם עשויה לסחוף את המפלגה אל מעבר למחוזות שקהל המצביעים הרחב שלה מוכן ללכת אליהם. ואף על פי כן, למרות הבעייתיות הזו, הקשר הזה חשוב והכרחי.

אני נודד פוליטי. הצבעתי למרצ בבחירות 1988 (ליתר דיוק, לרצ), 1992 ו-1996, ובשתי מערכות הבחירות הראשונות גם הייתי פעיל שלה. ב-1999 הצבעתי לחד"ש, התאכזבתי, הצבעתי לשינוי (איזו טעות איומה) ב-2003, ואחר כך – בימי עמיר פרץ – לעבודה. ב-2009 חזרתי הביתה. הבחירה היתה על דרך האלימינציה: אין לי אשליות שמרצ היא המפלגה הטובה ביותר עבורי, רק הפחות גרועה מבין האפשרויות. וזה בסדר. אלה החיים. גם הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר פרט לאחרות.

למה לא מפלגת העבודה? שלי יחימוביץ' משמיעה קולות נכונים, סוג של. כמה סיבות: יחימוביץ' הצהירה עד לאחרונה שהיא תכנס לממשלת נתניהו. כניסה לממשלתו של הקברן של ישראל הדמוקרטית היא קו אדום שאסור לחצות.

יחימוביץ' גם נמצאת בעמדה בלתי סבירה פוליטית: היא נמנעת כמיטב יכולתה מלדבר על הכיבוש. יש לישראל, אין ספק, בעיות כלכליות וחברתיות ראשונות במעלה, אבל מי שבמוצהר לא מדבר על הכיבוש, מפחד לדבר עליו, חושש מהמשמעות האלקטורלית של דיבור עליו, מסכין איתו. הוא מקבל את משטר האפרטהייד הקיים בגדה והוא כבר לא יחלוק עליו. תוך כמה זמן, ניתן לנחש, יחימוביץ' תהיה בממשלת נתניהו ותשמש בתפקיד שמעון פרס אצל שרון: המסבירה שלו כלפי ממשלות חוץ. לא בבית ספרנו.

מעבר לכך, יש את הנאחס הקבוע של מפלגת העבודה: הדור הוותיק שלה לא יודע איך עושים אופוזיציה. בהשמע קול החצוצרות הישנות, הם ישובו ויזחלו אל כרסאות עור הצבי, ויקחו את יחימוביץ' איתם – לא שהיא תביע התנגדות רבה מדי – בשם התירוץ הבלה מזוקן של "השפעה מבפנים." די עם זה.

וכמובן, ישנה העובדה ששלי יחימוביץ' לא מהססת לטפול שקרים על יריבים פוליטיים – אם היא חשבה שהשקר הישן שלה, שדב חנין לא עומד בשירת התקווה, נשכח, אז לפחות אצלי הוא לא. הלאה.

למה לא חד"ש? משלוש סיבות. קודם כל, מדובר במפלגה קומוניסטית וכל מי שמכיר את ההיסטוריה של התנועה הקומוניסטית העולמית – זו שחד"ש מסרבת בעקביות להתנער ממנה – יודע שברגעי משבר, הקומוניסטים מכרו את בעלי בריתם הסוציאל-דמוקרטית. גם סירובן של מפלגות קומוניסטיות ישנות (וחד"ש, למרות הקופירייטרים המעולים שלה, היא בהחלט מפלגה קומוניסטית ישנה) לבוא חשבון עם עברן, המגואל בדם רב.

שנית, הדיבור הכפול. חד"ש נתפסה לא פעם ולא פעמיים במסרים סותרים לציבור היהודי ולציבור הפלסטיני בקרב מצביעיה. אני מבין את המצוקה שהצורך לדבר לשני ציבורים גורם למפלגה; היה לה קל יותר אילו פנתה רק לציבור אחד. הציבור היהודי לא שווה לה את משקלו האלקטורלי (אם כי משקלו התודעתי כבד משמעותית יותר), והיו לה חיים קלים יותר אילו נפטרה ממנו. היא לא עושה את זה והיא נשארת מפלגה יהודית-ערבית משותפת, דבר שראוי מאד להערכה, אבל כתוצאה מהלחץ הזה היא לא תמיד מדברת בקול אחד.

שלישית, התמיכה באסד. למעשה, אם לחדד, התמיכה בדיקטטורות פרו-רוסיות או פסוודו-סובייטיות בכלל. באופן שלא צריך להפתיע אף אחד, הנטיה האוטומטית של חד"ש – ושל חלק ניכר מפעיליה – הוא להמשיך ולקבל הוראות ממוסקווה, למרות שהמשטר שם התחלף עד כדי כך שסטאלין לא היה מזהה אותו. רוסיה היא בפועל דיקטטורה פלוטוקרטית כרגע – ועדיין יכולה לסמוך על אהדתם של קומוניסטים ותיקים ברחבי העולם. קשה להשתחרר מהמחשבה שהעמדה של חלקים ניכרים מחד"ש כלפי הטבח שמבצע אסד במתקוממים נגדו – בעד ההתקוממות כעקרון והתנגדות למתקוממים בפועל, הכל תוך הכרה בלגיטימיות של משטר אסד – נובעת לא רק מבליעת עשרות שנים של תעמולה על ה"התנגדות" של משטרו, אלא גם מפרו-רוסיות אוטומטית. לא, תודה. טהרו את המפלגה שלכם – הבהרה: בלי כדורים בעורף, הפעם, אם כי הוצאת המזכ"ל שלכם לפנסיה מוקדמת תתקבל בברכה – ודברו איתי אחר כך.

למה לא קדימה? כלבתא, במטותא.

למה לא יאיר לפיד? אמרתי מפלגה, לא "הנרקיסיסט הבודד לכנסת."

אז למה מרצ? ולמה רק עכשיו? מכמה וכמה סיבות.

העשור האחרון, אחרי פרישתו של יוסי שריד, היה אסוני מבחינת מרצ. השגיאה הקריטית היתה הבחירה ביוסי ביילין על פני של רן כהן. ביילין היה אופורטוניסט פוליטי שנפלט ממפלגת העבודה וששעבד את מרצ ליוזמת ז'נבה שלו. כשזו התפוגגה, התפוגג גם הוא. יוסי ביילין הוא מהמבריקים מהאנשים ששירתו אי פעם בפוליטיקה הישראלית, וגם מהציניים שבהם. הוא נטף בוז לאלקטורט הישראלי והיה מוכן לבצע כמה מהלכים שנויים במחלוקת, בלשון המעטה, מבחינה דמוקרטית.

הוא הוחלף על ידי חיים אורון, אדם טוב במובן הרע של המילה. אורון היה יכול להיות מספר שתיים קלאסי, גורדון בראון לטוני בלייר: מי שמכיר את כל המספרים, את כל הסעיפים, פרלמנטר פר אקסלנס. אבל ככזה, הוא סבל מחולשתו הקלאסית של פרלמנטר מוביל: הנטיה לחפש את הפשרה. תחת אורון, המסרים של מרצ התעמעמו קשות, והיא עשתה שגיאה של תמיכה ב"עופרת יצוקה."

קל לי לסלוח לה על השגיאה הזו, לא מעט משום שזו היתה השגיאה שלי-עצמי; היממה הראשונה של "עופרת יצוקה", עם הריגתם של השוטרים של חמאס – אנשים נושאי נשק – נראתה לי כמו מהלך סביר בהחלט. אני חושב שגם אני וגם חלק ניכר מאנשי מרצ למדנו מאז להיות הרבה יותר זהירים בתמיכה בצה"ל. השגיאה הזו לא חדשה למרצ – שולמית אלוני תמכה בשעתו בגירוש פעילי החמאס ללבנון, ואמרה לאחר מכן שמדובר היה ב"ליקוי מאורות" – אבל אני חושב שנזהרים בה יותר.

אבל מאז נבחרה זהבה גלאון לראשות מרצ, והמסרים המעומעמים של שש השנים האחרונות מוחלפים בעקביות בקול תקיף. גלאון התייצבה נגד חרחור המלחמה של בנימין נתניהו נגד איראן, היא מדברת בעקביות הן על צדק חברתי והן על הצורך בפתרון מדיני לסכסוך עם הפלסטינים, נגד הכניעה המתמשכת למתנחלים, והיא קראה לממשלת ישראל להעניק סיוע הומניטרי לפליטים בסוריה. מרצ תמיד דיברה על כך שיש צורך להניף את שני הדגלים, גם החברתי וגם המדיני. בעשור האחרון היא הניפה אחד מהם לסירוגין. לא עוד.

בניגוד למפלגת העבודה, מרצ יודעת היטב לשרת את בוחריה באופוזיציה. בניגוד לחד"ש, היא גם שותפה סבירה ועם רקורד מרשים כחברה בקואליציה. אני רוצה מפלגה שתקדם את העמדות שלי, אבל גם תבצע שינויים פוליטיים בלי למכור חלקים גדולים מדי מנשמתה. מרצ הוכיחה בעבר שהיא מסוגלת לזה. יתר על כן, מרצ כבר הוכיחה בשנה האחרונה שהיא מבינה שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת במשמורת התאבדות, והיא פועלת בהתאם. נציגים של מרצ הופיעו להפגנות בשטחים; בשייח ג'ראח הופיעו חברי כנסת של המפלגה דרך קבע. הרדיקליות של פעילי המפלגה משפיעה, ולדעתי בחיוב, על חברי הכנסת שלה.

זהבה גלאון היא לא שולמית אלוני, אבל גם שולמית אלוני לא הגיחה אל הקריירה שלה כאתנה מראשו של זאוס, חמושה במגן וחנית. לגלאון יש בהחלט הפוטנציאל להפוך למנהיגה הרבה מעבר לראויה של השמאל הישראלי. היא צריכה זמן ואומץ. האחרון, מהתרשמותי, קיים במצבורים גבוהים. זמן, כמובן, הוא עניין אחר. נתניהו יכול להוציא אותנו למלחמה באיראן מחר, ואחריה כל הדיבורים האלה יהיו אבק פורח.

קיקרו העיר פעם במרירות על קאטו הצעיר שהוא מתנהג כאילו הוא חי ברפובליקה של אפלטון, בעוד שבפועל הם כולם חיו בין חרבוניו של רומולוס. מרצ היא לא מפלגה אידיאלית; אבל אנחנו מעולם לא חיינו בטוב שבין העולמות האפשריים. מרצ היא פשוט הכלי הטוב ביותר להצלת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית. ככזה, היא יותר מראויה לתמיכתם של הליברלים והסוציאל דמוקרטים בישראל.

ועוד דבר אחד: לשכת ראש הממשלה הוציאה סרטון תעמולה, כחלק ממתקפת שלוש השנים לממשלת נתניהו. אפשר לראות אותו פה. הוא מכיל (0:55) לפחות שקר גס אחד: לטענת הסרטון, שיעור האבטלה בישראל עומד על 5.4%. כפי שציינתי שלשום, הלמ"ס הודיע שהוא טעה והעלה את שיעור האבטלה בכ-20%. היא הוציאה את ההודעה כבר ביום חמישי שעבר. מי שאחראי על הפקת התוכן הזה בלשכת ראש הממשלה היה צריך לעכב את הסרטון זמן קצר, רק כדי לשנות שקופית אחת, אבל כנראה שזה לא היה מספיק חשוב ולשכת ראש הממשלה השקרן ביותר בהיסטוריה של המדינה מכרה לתושבים שלה עוד שקר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט הקודם התקבלה תמיכה נוספת בבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בתשיעי ביוני 2011 פנתה חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) בשאילתה לשר הבטחון, אהוד ברק. היא רצתה לדעת מדוע מנעה ישראל את יציאתן של נשים מעזה לטול כרם להשתלמות מקצועית של האיגוד המקצועי הפלסטיני למעצבי שיער, ומה מדיניותה של ישראל כלפי נשים ברצועה בכלל. גלאון ציינה את העובדה שמאחר וישראל מאשרת רק את יציאתם של סוחרים גדולים מהרצועה לגדה, ומאחר ואין בעזה סוחרות בהיקף דומה, ישראל מבצעת דה פקטו אפליה של נשים פלסטיניות. היא שאלה את השאלות הבאות:

1. מדוע ממשיך הצבא ליישם מדיניות המפלה נשים פלסטיניות ומיישרת קו עם המדיניות שנוקט החמאס נגד נשים ברצועה?

2. מדוע לא יאמץ צה"ל מדיניות אחידה לפיה יותר לנשים מעזה לצאת לגדה לטובת פעילות עסקית או מסיבות אחרות המקדמות את מעמדן בחברה הפלסטינית?

3. כיצד משררת המדיניות הנוכחית את הצהרת ישראל שברצונה להחליש את שלטון החמאס ברצועה?

4. מה מספר אישורי הכניסה שניתנו לנשים מעזה לעומת גברים בשנה החולפת לטובת פעילות עסקית?

על פי נהלי הכנסת, השר חייב להשיב לשאילתה בתוך 21 יום, או לבקש דחיה ל-21 ימים נוספים. השאילתה של גלאון הוגשה, כזכור, בתחילת יוני. בשיחה עמה היא אומרת שלמשרד הבטחון – ולא רק לו – יש מדיניות של מסמוס השאילתות. לגלאון יש ביקורת חריפה במיוחד על התנהלותו של משרד הבטחון בבקשות דחופות של חברי הכנסת: לעתים קרובות התשובה מגיעה כאשר היא כבר לא רלוונטית.

במקרה הנוכחי, גלאון דווקא קיבלה תשובה. אמנם, היא ×”×’×™×¢×” בראשון בינואר 2012, כלומר חצי שנה כמעט לאחר הגשת השאילתה, ואמנם החתום עליה לא ×”×™×” שר הבטחון אלא מתן וילנאי, הסרח העודף שמחזיק בתפקיד שאיש לא החזיק בו לפניו – ×–×” של "השר להגנת העורף" – ושבעליל נוצר כדי לספק לו ×’'וב, אבל ×”×’×™×¢×” תשובה.

דא עקא, שהיא סותרת את מדיניותה המוצהרת של הממשלה. וילנאי, בכותבו כלבלר לענייני אין-לי-כוח-לדברים-האלה של ברק, כתב ש"ביום 19.9.2007 קבע הקבינט המדיני […] ×›×™ רצועת ×¢×–×” היא "שטח עוין", וכי תוטלנה מגבלות מחמירות בתחום האזרחי, לרבות לתנועת אנשים מן הרצועה ואליה. בהתאם להחלטה זו, אשר בבסיסה טעמים בטחונים ומדיניים, כיום לא מתאפשת כניסת פלסטינים מתחומי רצועת ×¢×–×” לשטחי מדינת ישראל אלא במקרים הומניטריים דחופים […] עם זאת יודגש ×›×™ לצה"ל בכלל ולמתפ"ש [מתאם פעולות הממשלה בשטחים – יצ"×’] בפרט אין מדיניות המפלה יציאת נשים מרצועת ×¢×–×”, לצרכי עסקים או לצרכים אחרים, הכל בכפוף למדיניות הנהוגה באותה העת." ההדגשה שלי.

וואלה. ההצהרה הזו של וילנאי, השר לענייני קבלת משכורת שר במשרד הבטחון, עומדת בסתירה להצהרה פומבית של המנהיג היקר בנימין נתניהו: ביולי 2010, כלומר כחודש וחצי אחרי פרשת המרמרה, הצהיר נתניהו ש"הסגר האזרחי פוגע בסגר הבטחוני" ואמר ×›×™ הוא הסיר אותו. נתניהו גם הודה שהוא חשב שהיה מקום להסיר את הסגר האזרחי – שאותו הוא מייחס להחלטה של ממשלת אולמרט מ-2007, שאליה מתייחס וילנאי – עוד קודם למשט. אבל, איכשהו, ×–×” לא יצא.

נתניהו מתלונן באותו ראיון שהעולם מתייחס בספקנות לטענת ממשלתו שהיא הסירה את הסגר האזרחי על הרצועה. באמת, קשה להבין למה: אולי הספקנות הזו נובעת מהמדיניות בפועל של משרד הבטחון ושל השרים המיותרים בשנקל שלו.

גלאון שאלה את ברק על מעבר מהרצועה לגדה; וילנאי ענה לה בנושא כניסה לשטחי ישראל. זה לא נובע מכך שוילנאי אף פעם לא ההרינג החד במגירה: ה"כניסה לשטחי ישראל", שהיא הכרחית לצורך מעבר מהרצועה לגדה אלא אם הפלסטיני מתכוון לעבור למצרים, משם לירדן ואז לגדה, היא התירוץ החדש של ישראל למדיניות הבידול שלה, שמנתקת בין הגדה לרצועה. כל מי שנכנס מהרצועה לישראל ממילא עובר בידוק בטחוני קפדני. כל מה שצה"ל צריך לעשות הוא למלא כל בוקר אוטובוס או שניים במחסום ארז בעזתים, להעלות עליו שניים-שלושה חיילים לשמור עליהם, ולהסיע אותו לגדה. הוא לא עושה את זה. התירוץ של "איסור כניסה לישראל" נוח מדי.

ואם מישהו חשב שיש הגיון במדיניות היתרי המעבר מהרצועה לגדה, הוא מוזמן להתבונן בטבלה הבאה, שמופיעה כאן באדיבות עמותת גישה.

לגזור ולשמור, לפעם הבאה שנציג ישראלי כלשהו יטען באזניכם ש"ישראל לא שולטת ברצועה." ישראל וההנהלה של רצועת עזה מסוכסכים, כן, ושני הצדדים מחליפים לעתים רחוקות מהלומות, אבל באופן כללי ישראל די מרוצה מהנציגים שלה ברצועת עזה. היא מעולם לא עשתה נסיון רציני להחליף אותם. הם נוחים לה. הם עושים את תפקידם.

מי שמשלם את המחיר של מדיניות ישראל בעזה הם יתומים שנמצאים בעזה ויש להם דוד ברצועה, אבל אב או אם בגדה. אם יש לילד לפחות קרוב משפחה אחד ברצועה, לא ינום ולא ישן שומר ישראל: הוא לא יניח לילד להתאחד עם ההורה היחיד שנותר לו. מי שמשלם את המחיר הם קרובי משפחה שרוצים לנחם את אחיהם על מות בנו. מי שמשלם את המחיר הן סוחרות קטנות, שנמעכות בין סקילה של החמאס וכריבדיס של ישראל. מי שמשלם את המחיר הם משוררים, בניגוד לכדורגלנים. ופה יש מידה של הגיון: גורו לכם מן המשוררים. הם יארגו את היאוש והזעם למטווה שסופו שיתגבר על הפחד.

עם התועבה הזו אנחנו מסכינים מדי יום בשתיקה. אנחנו המממנים אותה. אנחנו המספקים את השומרים עליה. אנחנו המניחים לאוכלי חינם כמו וילנאי לחפות עליה באשד של מילים בטחוניות בלתי ניתנות ללעיסה. ואנחנו, יש לקוות – אם יש צדק בעולם – גם ניתן את הדין.

ועוד דבר אחד: טקסט הזוי למדי הופיע בעמוד הפייסבוק של פיקוד דרום של המשטרה, שמוכיח שבמשטרה עוסקים הרבה יותר מדי בקבלה והרבה פחות מדי בהבלי העולם הזה. לאחר כמה קיתונות של ביקורת, המשטרה הסירה את הטקסט. הנה הוא כאן, בכל זאת.

הערה מנהלתית: מספר תרומות קטנות התקבלו ביממה האחרונה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שלא יפלו לעולם לידיו של אדם כמו מתן וילנאי.

(יוסי גורביץ)